א דְּבָרִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָן עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְאִם קוֹנֶה הַרְבֵּה בְּיַחַד, שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לִסְחוֹרָה, מֻתָּר. וְכֵן אִם אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ אוֹתָם לִדְבָרִים אֲחֵרִים, וְהַיִּשְׂרָאֵל יוֹדֵעַ שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא, מֻתָּר. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים לָהּ, מוֹכְרִים אוֹתָם סְתָם. וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלַן מִלְּהַקְרִיבָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הַגָּה: אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַיִם, כְּשֶׁיּוֹדְעִים שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵהֶם מַיִם לְהַטְבִּיל. (תא"ו ני"ז). הָיוּ מְעֹרָבִים דְּבָרִים הַמְיֻחָדִים עִם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְיֻחָדִים, כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחֹרָה, מוֹכֵר הַכֹּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְדַוְקָא לְכֹהֵן (עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) אוֹ לְגּוֹי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיַּקְטִיר הַלְּבוֹנָה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲבָל לִסְתָם גּוֹי, שָׁרֵי. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָסוּר לִמְכֹּר לָהֶם דְּבָרִים הַשַּׁיָּכִים לַעֲבוֹדָתָם, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם אֵין לָהֶם אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ אוֹ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם יְכוֹלִים לִקְנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם כָּל דָּבָר. (מָרְדְּכַי דפ"ק דע"ז). וְיֵשׁ מַחְמִירִין. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר לְעַצְמוֹ. (ר"ן שָׁם וּבְתוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁרִ"י והגמ"ר פ"ק דְּשַׁבָּת לְדַעַת הָרַב).
ב אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְחַזֵּר אַחַר דְּבָרִים הַמְיֻחָדִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַעֲרִים לִכְלֹל דְּבָרִים אֲחֵרִים עִמָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבִינוּ שֶׁקּוֹנֶה לְצֹרֶךְ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר לְמָכְרָם לוֹ
ג אָסוּר לִמְכֹּר שַׁעֲוָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיוֹם חַגּוֹ. הַגָּה: שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ נֵרוֹת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים; אוֹ בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו, אֲבָל בִּשְׁאָר יָמִים שָׁרֵי. (מָרְדְּכַי פ"ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קל"ט.
ד מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַּקָּה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִים לָהֶם, וְלֹא לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לָהֶם, בְּהֵמָה גַּסָה, אִם לֹא עַל יְדֵי סַרְסוּר, אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ לִשְׁחִיטָה. וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ הֶתֵּר בַּכֹּל.
ה אֵין מוֹכְרִים לָהֶם וְלֹא לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לָהֶם, וְלֹא לְיִשְׂרָאֵל לִסְטִים, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים כְּגוֹן דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת, וְלֹא שׁוּם כְּלֵי זַיִן, וְלֹא סַדָּן. שטא"ק בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז כֵּן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י בַּעֲבוֹדָה זָרָה דַּף ט"ו, וְלֹא כְּבָלִים וְקוֹלָרִין (פֵּרוּשׁ מֵעִנְיַן וַיִּתְּנֻהוּ בַסוּגַר (יְחֶזְקֵאל יט, ט) וְיַהֲבוּהוּ בְּקוֹלָרִין (פֵּרוּשׁ בַּרְזֶל סְבִיב הַצַוָּאר) וְשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וַאֲפִלּוּ עֶשֶׁת שֶׁל בַּרְזֶל; וְלֹא מַשְׁחִיזִים לָהֶם כְּלִי זַיִן; וְלֹא בּוֹנִים לָהֶם מָקוֹם שֶׁדָּנִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם.
ו הָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹכְנִים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכָרְתוּ לָהֶם בְּרִית, מֻתָּר לִמְכֹּר כְּלֵי זַיִן לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וּגְיָסוֹתָיו, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשִים עִמָּהֶם מִלְחָמָה עִם צָרֵי הַמְּדִינָה, לְהַצִּילָהּ, וְנִמְצְאוּ מְגִנִּים עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי הֵם שְׁרוּיִים בְּתוֹכָהּ.
ז אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּל דָּבָר הַמְחֻבָּר, כְּגוֹן אִילָן וְקָמָה, אֲבָל מוֹכְרִים עַל תְּנַאי שֶׁיָּקוּץ, וְקוֹצֵץ.
ח אֵין מוֹכְרִים לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, וְלֹא שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא, מוֹכְרִים בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִים שָׂדוֹת. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, מוֹכְרִים אֵלּוּ וָאֵלּוּ.
ט לֹא יִמְכֹּר וְלֹא יַשְׂכִּיר לג' עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּיַחַד, בִּשְׁכוּנוֹת הַיְּהוּדִים. אֲבָל לְאֶחָד אוֹ לִשְׁנַיִם, מֻתָּר לִמְכֹּר אוֹ לְהַשְׂכִּיר כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִמְכֹּר אוֹ יַשְׂכִּיר הוּא לַאֲחֵרִים.
י אַף בְּמָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא לְאוֹצָר וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אֲבָל לֹא לְדִירָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּקֶבַע. הַגָּה: וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ לְהַשְׂכִּיר אַף לְדִירָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין נוֹהֲגִים לְהַכְנִיס עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּבָתֵּיהֶם. (טוּר). הַשּׂוֹכֵר בַּיִת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, יֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ שָׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי ספ"ק דע"ז).
יא אָסוּר לִתֵּן מַתְּנַת חִנָּם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ.
יב מֻתָּר לְפַרְנֵס עֲנִיֵּיהֶם וּלְבַקֵּר חוֹלֵיהֶם, וְלִקְבֹּר מֵתֵיהֶם, וּלְהַסְפִּידָן וּלְנַחֵם אֲבֵלֵיהֶם, מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
יג אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִלִּטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.
יד אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן, אֲפִלּוּ לוֹמַר: כַּמָּה נָאֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים זֶה בְּצוּרָתוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁיְּסַפֵּר בְּשֶׁבַח מַעֲשָׂיו אוֹ שֶׁיְּחַבֵּב דָּבָר מִדְּבָרָיו. אֲבָל אִם מְכַוֵּן בְּשִׁבְחוֹ לְהוֹדוֹת לְהקב"ה שֶׁבָּרָא בְּרִיָּה נָאָה כָּזוֹ, מֻתָּר.
א סָעִיף א אסור למכור כו'. אא"כ פסלן וכדלקמן וכ"ש הוא מלקמן דאסור:
ב סָעִיף א למכור. לעולם אפילו שלא ביום אידם ואפילו בזמן הזה כן כתבו האחרונים ופשוט הוא וכתב עוד הב"ח ולכל עובד כוכבים אסור אפילו אינו כומר דכיון דמיחדים אותו לעבודת כוכבים ודאי לעבודת כוכבים בעי לה:
ג סָעִיף א לסחורה מותר. ולא חיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני דאלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן. ש"ס. ועיין בא"ע ס"ס ה' בהג"ה:
ד סָעִיף א זכה בכלל לבונה שחורה. והטור כתב דאף לבונה שאינה זכה וכתב הב"ח משום דהאידנא עובדי כוכבים אין מקפידין בזה הלכך אפילו אינה זכה אסור מיהו אם ניכר שקונה לסחורה פשיטא דאף בלבונה שרי כדלעיל ע"כ:
ה סָעִיף א לסתם עובד כוכבים שרי. ולא חיישינן שיתננו לכהן דאלפני דלפני לא מפקדינן:
ו סָעִיף א י"א כו'. דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה"ה הכא ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב אבל לפעד"נ דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו כ"ש ישראל גדול) משא"כ בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו תדע שהרי כתב הרב בד"מ דדעת התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים כדעת המרדכי שם דשרי ול' הרא"ש רפ"ק דעבודת כוכבים הוא כלשון התוס' שם א"כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זה את זה וכן רבינו ירוחם נתיב י"ז ריש ח"ו כתב כדברי התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים ובנתיב י"ב ח"ג כתב כדברי התוס' רפ"ק דשבת אלא ודאי כדפי':
ז סָעִיף א ונהגו להקל. לשון ד"מ מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם עכ"ל ר"ל כמ"ש בא"ח ס"ס קנ"ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף וה"ה הכא:
ח סָעִיף ג או ביום שלפניו. צ"ע דר"ת שהביאו התוס' והפוסקים חולק ע"ז דמפרש מתניתין במידי דתקרובת ואפ"ה אמרי' עלה בש"ס ובגולה אינו אסור אלא יום חגו וגם כל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא ואפשר גם המרדכי סירכא דלישנא נקיט היכא דאסור יום שלפניו והיינו בארץ ישראל וכדלעיל סי' קמ"ח ודוק ואולי גם הרב מיירי בכה"ג:
ט סָעִיף ד שלא למכור. כגון במקום שחשודים על הרביעה כן הוא בש"ס (עבודת כוכבים סוף דף י"ד) ורש"י ותוס' וכל הפוסקים דלא כהעט"ז שנעלם ממנו זה וכתב הטעם שאותן המקומות אסרו בהמה דקה משום שבית' אטו בהמה גסה וזהו גזירה לגזירה שהרי בהמה גסה גופה גזירה רחוקה היא כדלקמן גם כל הסוגיא לא אזלה לדידיה ע"ש. שוב מצאתי ברש"י וברטנורה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג ע"א) שכתבו כהעט"ז ותמהני וצ"ע בתוספות שם דף י"ד ד"ה אמר רב כו':
י סָעִיף ד בהמה גסה כו'. גזרה מכירה אטו שאלה או שכירות ובשאלה או שכירות אסור לפי שהעובד כוכבים עושה מלאכה בשבת בבהמתו של ישראל שהוא מצווה על שביתת בהמתו כדכתיב לא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך אי נמי גזרה שלפעמים ימכרנה בע"ש סמוך לחשכה ואמר ליה נסייה ניהלה ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת:
יא סָעִיף ד סרסור. ישראל דלא שייך ביה הני טעמי:
יב סָעִיף ד ועכשיו כו'. לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני איכא פסידא. טור והפוסקים. ויש פוסקים כתבו הטעם לפי שעתה אין אנו בקיאין בקלא דניחוש דשמעה לקליה כו' ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש דאין רגילין עכשיו לקנות בהמה כדי להשכירה כי אם לצורך עצמו קונהו ע"כ וכתב הר"ן דלפי זה אפילו לקנות כדי להרויח למכרה מותר ע"כ וכן נראה דעת המחבר וכן נהגו וכ"כ העט"ז וכתב עוד הר"ן ואעפ"כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שעושה כך ע"כ ועיין בא"ח סימן רמ"ו וכל זה בבהמה טמאה אבל בטהורה כתב סה"ת ופוסקים דא"צ לכל זה די"ל דלשחיטה לוקחה וכמ"ש רש"י:
יג סָעִיף ה אין מוכרים כו'. והאידנא נהגו למכור כל כלי זיין לעובדי כוכבי' כיון שעל ידם אנו ניצולים מאויבים הבאים על העיר. טור והפוסקים והוא מן הש"ס וכתבו המחבר בסעיף ו':
יד סָעִיף ז שיקוץ וקוצץ. העובד כוכבים אחר המכירה וא"צ לומר קוצץ בשעת המכירה:
טו סָעִיף ט לא ימכור כו'. אף בחוץ לארץ):
טז סָעִיף י אבל לא כו'. כתב ב"י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו אע"פ שמכניס בו העובד כוכבים אלילים לית לן בה ע"כ וכתב הב"ח ופשוט הוא שכן מוכח לשון המשנה ע"כ וכן משמעות הפוסקים וכן מבואר בדברי הרא"ש שבס"ק שאח"ז:
יז סָעִיף י כיון שאין נוהגין כו'. קשה דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע דוחק לומר דכיון דבזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן לא מיקרי אליל שלהם עבודת כוכבים ואפשר בזמן הרב לא היו נוהגים להכניס עבודת כוכבי' בבתיהם בקבע כמו שכתבו הרא"ש וטור בזמניהם אבל לפעד"נ דסמכינן אאידך שנויא שכתב הרא"ש וז"ל ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניה כיון שיד האומות תקיפא ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עכ"ל וכ"כ ראב"ן דאפי' מכניסים עבודת כוכבים לבתיהם שרי משום דכיון דאותן ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל ומביאו הב"ח וכן בתוספות ספ"ק דעבודת כוכבים ד"ה אף במקום כו' מוכח להדיא לשיטת ר"י ור' חיים ולשיטת ה"ר אלחנן שהביאו התו' במסקנתא דאפי' מכניס בתוכו עבודת כוכבים מותר להשכיר בח"ל ע"ש (וכן המרדכי והאגודה הביאו שיטת ר"י ור' חיים בסתם) וכן משמע להדיא בהר"ן ספ"ק דעבודת כוכבים:
יח סָעִיף יא לעובד כוכבים כו'. כתב הב"י בח"מ סי' רמ"ט דכל עובד כוכבים במשמע אפי' ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא ופשוט הוא וע"ש:
יט סָעִיף יב ענייהם כו'. משמע אפילו בלא עניי ישראל וכ"כ הב"ח שכן נהגו וע"ש שהאריך:
א סָעִיף א דברים שהם מיוחדים כו'. משמע באם הדבר מסופק אי לאליל שייך או לדבר אחר אזלינן לקולא וכן אמרינן לקמן במכירת בהמה גסה בטור:
ב סָעִיף א אסור למכור כו'. בטור כתוב לעולם ופי' ב"י דפירושו אפילו שלא ביום אידם ואפילו בזמן הזה:
ג סָעִיף א ואם קונה הרבה כו'. ולא חיישינן שמא ימכור לאחרים דלא קפדינן אלא על לפני עור ולא על לפני דלפני ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרי' לפני דלפני כדאשכחן בחיטין שנפלו למים שאסור למכור לעובד כוכבים בפסח שמא יחזור וימכור לישראל כך כ' הרא"ש:
ד סָעִיף ד מקום שנהגו שלא למכור. פירוש שנחשדו על הרביעה. ובבהמה גסה הטעם שמא ישאילנה לעובד כוכבים או ישכירנה ועביד בה מלאכה בשבת ועבר בלאו דהא הבהמה של ישראל היא א"נ משום נסיוני דזימנין דזבניה ניהליה סמוך לשקיעת החמה בע"ש וא"ל תא נסא ניהלה ושמע' לקלא ואזלה מחמתיה וניחא ליה וה"ל מחמר אחר בהמתו בשבת. וכ' הטור בשם הרמב"ן כשמוכרה לטבח ודאי לשחיטה ומותר ולבעל אדמה ודאי למלאכה ואסור ולכאורה קשיין הדיוקים אהדדי דמי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה דייקינן מרישא לחומרא ומסיפא לקולא ונרא' פירושו דעיקר כוונתו דאזלינן בתר דידיה בין לקולא בין לחומרא דהיינו אם הוא טבח ורובא דעלמא זבני למלאכה אזלינן בתריה לקולא וכן להיפך אזלינן לחומרא אבל במי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה אזלינן בתר רובא למאי זבני והכי מוכח בדברי הרא"ש שמביא ב"י ובפרישה דחק מאד בפי' דברי הרמב"ן ע"ש אם תרצה:
ה סָעִיף ד נהגו היתר בכל. הטעם בב"י בשם סמ"ג דלא שייך האידנא נסיוני דאין אנו בקיאין כ"כ בקלא וגם אין דרכינו להשאיל ולהשכיר לעובד כוכבים וכתב הר"ן מ"ה מקילין אפילו לקנות כדי להרויח במכירת' ומ"מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר עכ"ל:
ו סָעִיף ח אין מוכרין להם בתים. שנאמר לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ובשכירות אין שייך קנייה מ"מ אסור בשדה שמפקיעה מידי מעשר:
ז סָעִיף ט לג' עובדי כוכבים ביחד. דשמא יארע סכנה לישראלים ע"י כך ח"ו:
ח סָעִיף יא שאינו מכירו. דגם זה נכלל בלא תחנם לא תתן להם מתנות חנם אבל אם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה אלא כמכירה שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו:
ט סָעִיף יב מותר לפרנס ענייהם כו'. קשה שהרי בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס"א) אמרו תנו רבנן מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל משמע אבל בפני עצמן לא ולמה לא כתב הטור ג"כ עם עניי ישראל וראיתי בשם רש"ל דהטור ס"ל דהגמ' לאו דוקא אמר עם עניי ישראל והוא דחוק דכי לא דייק בעל התלמוד בברייתא בלשונו לומר לאו דוקא יותר ממה שדייק הטור. ונ"ל לדקדק דקדוק זה גם בגמ' שם דבמשנה שם אמרו אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים ליטול לקט שכחה ופיאה כמו שכתב גם הטור והש"ע בסמוך ולא זכרו בזה עם עניי ישראל ונראה לע"ד דהכל ניחא דבאמת אין חילוק בין עם עניי ישראל או לא אלא דהברייתא נזהר שלא תאמר הא דאמר מפרנסין עניי עובדי כוכבים הוא מצוה בזה ע"כ אמר עם עניי ישראל דזה פשוט דא"ל דגם בהם יש מצוה כמו בישראל או אפילו קצת פחות מזה זה אי אפשר דבישראל יש מצוה מן התורה ועובד כוכבים הוא מפני דרכי שלום לחוד נמצא שאין להם יחוס זה עם זה לענין מצוה והיאך קאמר עם אלא ודאי להורות שאין איסור בדבר שלא תימא כדרך שיש איסור בהשבת אבידה לעובד כוכבים כדאיתא בפרק הנשרפין ויליף לה מפסוק למען ספות הרוה את הצמאה ופירש רש"י משום שמשוה עובד כוכבים לישראל ומראה שמצות הקב"ה אינה חביבה לו שהרי גם לעובד כוכבים עושה כן והוה אמינא גם בפרנסת ענייהם כן שלא ישווה אותם לישראלים קמשמע לן בברייתא דבזה אין איסור אם משווה אותם לישראל כיון שיש בזה דרכי שלום. ע"כ אמר התנא כאן עם עניי ישראל שאין איסור בהשוואה במצוה זו וכיון שאין צריך ללשון זה אלא להורות שאין הדבר משום מצוה אלא היתירא קמשמע לן ע"כ אין התנא דמתניתין דתנא אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים ליטול לקט כו' צריך לומר שם עם עניי ישראל דהא כבר אמר אין ממחין וזהו לשון היתירא ולא לשון מצוה ע"כ א"צ לבאר בזה יתור לשון עם עניי ישראל. וגם הטור שכתב בהדיא מותר לפרנס ענייהם הרי שבפירוש כתב לשון היתר ע"כ א"צ ליתור לשון עם עניי ישראל וזה נראה לי ברור והגון בסייעתא דשמיא:
א סָעִיף א מיוחדים. משמע אם הדבר מסופק אי שייך לעבודת כוכבי' או לדבר אחר אזלינן לקולא. ט"ז. וכתב הש"ך דאסור למכור לעולם אפילו שלא ביום אידם ואפי' בזה"ז והב"ח כתב דלכל עובד כוכבים אסור אפי' אינו כומר דכיון דמיחדים אותו לעבודת כוכבים ודאי לעבודת כוכבים בעי לה:
ב סָעִיף א לסחורה. ולא חיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני דאלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן. ש"ס. וכ' הט"ז ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרינן לפני דלפני כדאשכחן בחטין שנפלו למים שאסור למכור לעובד כוכבים בפסח שמא יחזור וימכרנו לישראל ועי' בא"ע ס"ס ה' בהג"ה:
ג סָעִיף א זכה. כתב הב"ח והאידנא העובדי כוכבים אין מקפידין בזה הלכך אפילו אינה זכה אסור מיהו אם ניכר שקונה לסחורה פשיטא דאף בלבונה שרי כדלעיל עכ"ל:
ד סָעִיף א לסתם. ולא חיישינן שיתננו לכהן דאלפני דלפני לא מפקדינן:
ה סָעִיף א מחמירין. כתב הש"ך ולפע"ד נראה דלא פליגי דכ"ע מודים דבעובד כוכבים או מומר שרי ודעת המחמירין איירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור משא"כ בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו שרי לכ"ע עכ"ל וכתב עוד דמה שנהגו להקל בזה"ז הטעם מפני שהגוים שאנחנו בתוכם מותר להשתתף עמהם כמ"ש בא"ח ס"ס קנ"ו שכונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף:
ו סָעִיף ג שעוה. כתב הש"ך דצ"ע על הרב מה שאוסר ביום שלפניו ג"כ דכל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא ואולי דהרב מיירי היכא דאסור יום שלפניו והיינו בארץ ישראל כדעיל סי' קמ"ח עכ"ל:
ז סָעִיף ד בהמה. כגון במקום שחשודים על הרביעה כן הוא בש"ס. ובבהמה גסה הטעם שמא ישאילנה לעובד כוכבים או ישכירנה ועביד בה מלאכה בשבת ועבר בלאו. דישראל מצווה על שביתת בהמתו א"נ דזימנין דזבנה ניהלה סמוך לשקיעת החמה בע"ש וא"ל תא נסא ניהלה ושמעת לקליה ואזלא מחמתי' וה"ל מחמר אחר בהמתו בשבת וכתב הטור בשם הרמב"ן כשמוכרה לטבח ודאי לשחיטה זבין ומותר ולבעל אדמה ודאי למלאכה ואסור דלעולם אזלינן בתר דידיה ולא בתר רובא דעלמא אבל מי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה אז אזלינן בתר רובא למאי זבני. עכ"ל הט"ז:
ח סָעִיף ד סרסור. פירוש סרסור ישראל דלא שייך ביה הני טעמי:
ט סָעִיף ד היתר. הטעם בסמ"ג דלא שייך האידנא נסיוני שאין אנו בקיאין כ"כ בקלא וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר לעובד כוכבים וכתב הר"ן מש"ה מקילין אפילו לקנות כדי להרויח במכירתה ומ"מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר ועי' באו"ח סי' רמ"ו. וכל זה בבהמה טמאה אבל בטהורה כתב ס' התרומות ופוסקים דא"צ לכל זה די"ל דלשחיטה לוקחה וכמ"ש רש"י:
י סָעִיף ז וקוצץ. פירוש שהעובד כוכבים קוצץ אחר המכירה וא"צ להיות קוצץ בשעת המכירה. ש"ך:
יא סָעִיף ט ימכור. פירוש אף בחוצה לארץ. ש"ך:
יב סָעִיף י לדירה. כתב ב"י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו אע"פ שמכניס בו העובד כוכבים עבודת כוכבים לית לן בה:
יג סָעִיף י נוהגים. כתב הש"ך קשה דהא חזינן שמכניסין עבודת כוכבים בבתיהם ואפשר בזמן הרב לא היו נוהגין להכניס עבודת כוכבים בבתיהן בקבע א"נ כדכתב הראב"ן דאפילו מכניסין עבודת כוכבים בבתיהם שרי משום דכיון דאותם ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל:
יד סָעִיף יא לעובד כוכבים. כתב הב"י בח"מ סי' רמ"ח דכל עובדי כוכבים במשמע אפילו ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא וע"ש:
טו סָעִיף יב ענייהם. משמע אפילו בלא עניי ישראל ש"ך וכ"כ הב"ח שכן נהגו וכ"כ הט"ז:
א סָעִיף א לסחורה. עבה"ט דלא מפקדינן אלפני דלפני ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"ו בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ"ע. אחרי שב"נ מוזהרין על הדינין ע"ש. ולפ"ד נראה לכאורה דאם אינו נותן המתנה ליד השר השופט עצמו אלא לעבדו שיתן לאדוניו או להשתדל עבורו בוודאי שרי אם הוא באופן שאין בו חשש גזל דהוי לפני דלפני ואי משום שזה שלוחו וכאילו נותן בעצמו ז"א דאין שליחות לעובד כוכבים עיין לקמן סי' קס"ט ס"ט בהג"ה. שוב מצאתי שבעל חו"י בעצמו בסי' קפ"ה העיר בזה על ענין אחר רק הוא תופס בפשיטות כמאן דס"ל יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא ואביאנו לקמן על דברי ההג"ה:
ב סָעִיף א יכולים לקנות. עיין בתשובת אמונת שמואל סי' י"ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ"מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת ועוד דא"כ תבטל לגמרי הדין של משנתנו אסור למכור דכי אין בכל העיר אחד שימכור בהמה או לבונה (ולפמ"ש לקמן סי' ק"ס סק"א בשם המל"מ אין זה קושיא כ"כ דהא בעינן דוקא שאותו אחר המוכר ג"כ יהיה עובד כוכבים שלא יהא נעשה כלל האיסור דלפ"ע) וכיון דלא מצינו בגמרא רק שיש לו בהמה אחרת לא שרינן בגווני אחריתי ע"ש:
ג סָעִיף א למכור. עיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ה שנשאל יהודי היה שותפו של עובד כוכבים בריוח הבורסקי וזה היהודי נותן כל בשר אחוריים גם אם אירע לו טריפות לשותפו על חשבון משא ומתן שביניהם והיה זה המשך כמה שנים ומקרוב נשא העובד כוכבים מומרית לעבודת כוכבים אם מותר לתת לו כמקדם בשר טריפה ואחוריים שהרי היא אוכלת מהם והיא נצטוית באיסור טריפה חלב ודם נמצא עובר בלפ"ע וכתב דלכאורה אין חשש איסור מפני שיכול לקנות במקום אחר וכמ"ש הרמ"א כאן. איברא דשטר ושוברו עמו דיש מחמירין. ואף דנהגו להקל הרי כתב הש"ך בשם ד"מ הטעם דהעובדי כוכבי' לאו עובדי עבודת כוכבים הן כי לא הוזהרו על השיתוף (עמש"ל סימן קמ"ז סק"ב) וזה לא שייך רק בלתא דעובד כוכבים ולא במומר בכל עבירות ועוד בנ"ד היהודי נותן להעובד כוכבים בהקפה על חשבון בודאי בכה"ג א"א ליקח מאחר ואסור אף לדעה ראשונה ולכן נראה דלכ"ע אסור למכור למומר לעבודת כוכבים מלבוש מתוקן שעטנז אף שיש כמה עובדי כוכבים מוכרי בגדים דלא מתרמי ליה במדתו ובדמיו כדבעי גם אין היתר במה שאינו נותן הבשר ביד העובד כוכבים רק לשפחתו והוי לפני דלפני דהרי הוא שולחה וכנותנו לידו דמי דקיי"ל דלחומרא שיש שליחות לעובד כוכבים (עי' לקמן סי' קס"ט ס"ט) ושוב צידד להקל וכתב דאם להבא לא ימכור בהקפה רק במזומן בודאי שרי דהא כתב הש"ך דאף היש מחמירין הוא דוקא בישראל ולא במומר לעבודת כוכבים ואף בהקפה יש לצדד אחר שכל איש שורר בביתו ובפרט ביניהם והממון שלו לכן אע"פ שהעובד כוכבים הקונה מאכיל המומרית הרי אלפני דלפני לא מפקדינן ומצד זה אם היה הוא מומר לעבודת כוכבים אסור ואפי' ודאי שאין הוא אוכל ממנו רק מאכיל לאשתו המומרית ג"כ אסור אחרי דהמומר ג"כ מצווה בלפני. זה הנותן לו עובר ג"כ בלפני. ועוד יש להקל דאיכא למיחש לאיבה וע"ש עוד מה שתמה על הש"ך הנ"ל ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה ליישב וע"ש בהשמטות לדף קע"ב ובדף ר"א מ"ש עוד על הש"ך הנ"ל:
ד סָעִיף א ויש מחמירין. עבה"ט בשם הש"ך דלא פליגי כו' ולע"ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ"ג הובאה בגמרא דחולין דף ו' הנותן לחמותו מעשר כו' ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף י אף במקום שהתירו כו'. הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא"י מותר להשכיר כמ"ש בסעי' ח' ובגמרא דעבודת כוכבים דף כ"א אמרינן בהדיא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דלא מוגרי וסתמא כר' מאיר דאי כר' יוסי בכל דוכתא מוגרי ע"ש ואם כן לדידן דפסקינן כר' יוסי לא שייך זה הלשון אף במקום כו' אלא ולא התירו כו' אם לא שנדחוק דס"ל להמחבר כמ"ש בירושלמי הביאו התוספות שם דדוקא בא"י שלא התירו אלא להשכיר כו' ע"ש. שוב אחר זמן רב מצאתי בשו"ת ר"ל בן חביב סימן ע"ח שעמד על קושיא הנ"ל בלשון הרמב"ם ז"ל שהוא כלשון המחבר ותירץ דודאי במתני' סתמא כר"מ דלא הוזכר במשנה שום איסור שכירות בשום מקום לדעת ר' יוסי ולא שייך לומר לדעתו אף במקום אבל בגמרא אמרו דלדעת ר' יוסי אסור להשכיר להם ג' בתים סמוכות והרמב"ם ז"ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א דברים כו'. לשון הרמב"ם והטור: (ליקוט) דברים כו' היו כו'. השמיט (הרמב"ם) הא דאמרינן שם תרנגול למי מותר כו' וגם מש"ש שמותר למכור חבילה כו' וגם בעיא דרב אשי ויהבי ליה שחור ושקיל כו' וכבר נתקשו בזה ב"י ולח"מ (ע"כ):
ב סָעִיף א ואם קונה כו'. טור וש"פ. והרמב"ם השמיטו וצ"ע:
ג סָעִיף א וכן אם כו'. הם דברי המחבר ונראה שהוציא ממש"ש ואפילו אמר תרנגול זה עובד כוכבים שעשה כו':
ד סָעִיף א (ליקוט) אא"כ פסלן כו'. מתני' שם (ע"כ):
ה סָעִיף א אסור למכור כו'. דזהו בכלל פירושן ועתוס' שם ד"ה חצב. ובמסקנא כו':
ו סָעִיף א ודוקא לכהן עבודת כוכבים. בתוס' הנ"ל א"כ אסור לעולם כו' וגם כו' משמע דברישא דוקא לכומר:
ז סָעִיף א או לעובד כוכבים כו'. רי"ו:
ח סָעִיף א י"א הא כו'. כמש"ש ו' א"ב ועתוס' שם סד"ה מנין. ומיירי כו' אבל הר"ן שם כ' דכל מש"ש היינו לאיסור דאורייתא אבל מ"מ אסור מדרבנן שהרי מחוייב להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה וכ"ב תוס' בשבת ג' א' ד"ה בבא כו' והרא"ש שם. ד"מ וז"ש ויש מחמירין כו' ומגמ' דעבודת כוכבים שם משמע דאפילו מדרבנן מותר בעובד כוכבים דאל"כ הדק"ל מאי נ"מ הא מתני' אינו אלא מדרבנן וקושית הר"ן ותוס' דשבת י"ל דוקא בישראל אסור לסייע אבל דינו של המרדכי לא נראה דדוקא באית ליה אמרו שם דאינו עובר ולא במוצא דאל"כ תקשי ההיא דנדרים ס"ב ב' וכי לא היה עצים בעולם ועי"ל כמ"ש הר"ן דמדרבנן אסור ומ"מ נ"מ דלפני אידיהן כיון דאין ידוע שקונה לעבודת כוכבים אלא דרבנן גזרו בכה"ג לא גזרו סוף סוף ההיא דנדרים מכרעא כסברא שניה וכ"ה דוחק גדול שכל המתני' וכן שם ט"ו ב' רבה זבין כו' שלא ה"ל ליקח חמור במקום אחר וכן כלי זיין דשם: (ליקוט) י"א הא כו'. לכאורה נראה שלמד ממש"ש ו' למאי נ"מ דאית ליה בהמה כו' אכל לא דמי לשם דשם כבר אית ליה אלא מדפריך וכי אית ליה כו' והתניא כו' הב"ע כו' וכ"כ תוס' בחגיגה י"ג א' בד"ה אין כו' אבל צ"ע מהא דנדרים ס"ב רב אשי ה"ל כו' וכי לא ה"ל לקנות במקום אחר עצים ועוד דמ"מ איסורא מיהא איכא ועתוס' דשבת ג' א' בד"ה בבא בו' מ"מ איסורא כו' ואפי' אי מיירי בעובד כוכבים כו' ר"ל דאינו מצווה על השבת אבל אי שייך לפני עור בעובד כוכבים אסור אף בעובד כוכבים אף בכה"ג שיכול ליטלו ועבע"י (ע"כ):
ט סָעִיף ג אסור כו'. תוס' י"ד ב' ד"ה חצב וש"פ:
י סָעִיף ג או ביום כו'. מרדכי והכל לפ"ע וקושית הש"ך תמוה דלמה לא הקשה על תוס' שם שכתבו א"כ אסור לעולם כו':
יא סָעִיף ג אבל בשאר כו'. שם בתוס':
יב סָעִיף ד אם לא כו'. גמ' שם:
יג סָעִיף ד או שיודע כו'. שם ר"ה זבין כו' ועתוס' שם ד"ה אימור כו' ודחקו שם אבל הרא"ש כתב שם בשם רב האי דמיירי דנראה לו שהעובד כוכבים אינו לוקח אלא לשחיטה והרמב"ן מפרש בשמכרה לטבח וכמ"ש בירושלמי על מתני' דשביעית שהביאו שם בגמ' בש"א לא ימכור כו' אם כשמכרה לטבח ד"ה לשחיטה ואם כשמכרה לאריס ד"ה לחרישה אלא כינן קיימין כשמכרה לסרסור:
יד סָעִיף ד ועכשיו כו'. שאנו כמו סרסרים שאינן מכירין בקולינו ועוד שאנו מתי מעט ואם לא נמכור להם נפסיד וכמש"ש ב' א"ר אי אפשר ה"נ. תוס' ורא"ש וכתב הרא"ש שכ"ה בירושלמי ר' סימון ה"ל כרמון נטועין כו' שאל לר' יהושע מהו להשכירם לעובד כוכבים א"ל במקום שאין ישראל מצויין כהדא שריא כו' ע"ש:
טו סָעִיף ז בא"י כו'. הרא"ש וש"פ דלא כרמב"ן וכמש"ש במתני' אין משכירין כו' וער"ן שתי' דברי הרמב"ן אבל לא הסכים עמו ומ"מ פשטא דמתני' משמע כדברי הרמב"ן מדחילק בבתים ושדות ולא חילק כאן וכ"מ בגמ' שם י"ד ב' דקל טב כו' והתנן כו' (ולא משני דנ"מ בדקל טב דאסור למכור אף בח"ל) אלא שי"ל דקושיתם הוא משום דר"מ אוסר מכירת שדות אף בח"ל אבל זהו לדעת הרמב"ם דמעשר אילן מד"ת אבל תוס' וש"פ חולקין ע"ז: (ליקוט) בא"י כ"ד כו'. דקי"ל כר' יוסי דבח"ל הכל מותר כ"ש מחובר לקרקע ודעת הרמב"ן דמחובר לקרקע כיון שאפשר לימכר משיקצץ לא התירו אף בח"ל. ר"נ ע"ש והסכים להלכה כדברי הרמב"ם וש"פ (ע"כ):
טז סָעִיף ז (ליקוט) אבל מוכרים כו'. פסק כר' יהודה משום דלר"מ אפילו יודע בודאי שיקוץ מ"מ אסור כמש"ש התם טעמא כו' דלאו ברשותיה קיימי ולא כו' וה"ה לבהמה דחדא פלוגתא הוא כמש"ש וע"כ לא קמיבעיא להו אלא לר' יהודה אבל לר"מ ודאי דאסור אפילו יידע בודאי שישחוט ואמרינן שם ט"ו א' ד"ה זבין ההוא פרה לעובד כוכבים כו' א"ל אימור לשחיטה כו' ופי' ר"ה גאון והביאו הרא"ש שם שהיה נראה לו שאינו לוקח אלא לשחיטה אבל הרי"ף שם פסק כר"מ דסתם מתני' כוותיה ומ"ש הרא"ש טעמו של הרמב"ם משום דמיבעיא לגמ' אליביה (וע"ל סי' של"א ס"ק קפ"א ובאה"ע סי' פ"ג ס"ק ד') וכ"כ בכמה מקומות צע"ג דבכמה מקומות מיבעיא לגמ' דלא כהילכתא ואליבא דב"ש ושקיל וטרי אליבייהו הרבה וצע"ג (ע"כ):
יז סָעִיף י אף כו' בקבע. כדברי תוס' שם ד"ה אף כו' ויש רוצים להביא כו' וכ"כ הר"ש שם וש"פ וז"ש בהג"ה והאידנא כו': (ליקוט) בקבע. כמ"ש בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר כו' אבל משכירין להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו עבודת כוכבים וצ"ל הטעם משום שאינו בקבע וכ"כ הרא"ש שם אע"פ שתוס' דחה שם ועוד כ' טעם אחר משום ר' חיים דמ"ש בתוספתא כאן וכאן כו' לא קאי אלא אא"י וסוריא אבל בח"ל מותר ושכ"ה בירושלמי בהדיא אף במקום שאמרו להשכיר כו' הא במקום שנהגו למכור מוכר ומשכיר אף לבית דירה ע"ש בתוס' [וכ"כ הר"נ דהאי לא תביא כו' אסמכתא בעלמא דתורה לא אסרה אלא שלא יכניס ישראל לביתו הלכך בא"י שמצווין לשרש אחריה אסרו חכמים וכ"מ ממ"ש בסיפא ובכ"מ לא ישכיר ואם גם הרישא בכ"מ ל"ל ובכ"מ. שם] (ע"כ):
יח סָעִיף י השוכר כו'. דשכירות קניא במקצת ר"ל דמש"ש שכירות לא קניא היינו לחומרא ודחקו ההיא דב"מ נ"ו ב' אבל כבר תי' תוס' שם ובעבודת כוכבים ט"ו א' וש"מ דדוקא באונאה וז"ש בהג"א שם ואין נראה וע"ש [אבל יש להחמיר ע"פ מ"ש הרא"ש להתיר שכירות לעובד כוכבים האידנא נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקפה ובדיניהם שכירות ליומא כממכר כו' ומ"ש שיד אומות תקפה ל"ד דבלא"ה עבדינן כדיניהם כמ"ש בעובדא דר"מ בר רחל (ב"מ ע"ג ב') כדיניהם עבדינן כו' וכ"ש בישראל מעובד כוכבים דקניא]:
יט סָעִיף יא שאינו מכירו. תוספתא הביאו הרא"ש שם וכן משמע בפ"ז דחולין (צ"ג ב') במתני' שולח ירך לעובד כוכבים ובעירובין ס"ד ב' ועתוס' שם ד"ה ולמדנו כו' ובפסחים כ"ב א' ובעבודת כוכבים כ' א':
כ סָעִיף יב מותר לפרנס כו'. דמש"ש עם עניי ישראל ל"ד עם. הר"ן שם (וע"ל סי' רנ"א ס"ק ב'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.