א כָּל מַכָּה וָחֹלִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנָה, שֶׁמְּחַלְּלִים עֲלֵיהֶם שַׁבָּת, אֵין מִתְרַפְּאִים מִעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה לְרַבִּים. וְכָל הַמַּקִּיזִים דָּם הֲווּ מֻמְחִים לְעִנְיַן הַקָּזָה, (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ט וְר' יְרוּחָם וַאֲגוּדָה וּסְמַ"ג), דְּחַיְשִׁינָן לִשְׁפִיכַת דָּמִים. וַאֲפִלּוּ הוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, אֵין מִתְרַפְּאִים מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם הוּא וַדַּאי מֵת, מִתְרַפְּאִים מִמֶּנּוּ, דִּלְחַיֵּי שָׁעָה לֹא חַיְשִׁינָן בָּהּ. וְאִם אָמַר: סַם פְּלוֹנִי יָפֶה אוֹ רַע, יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלָיו, וְהוּא שֶׁלֹּא יִקַּח מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ סַם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עוֹשֶׂה בְּחִנָּם, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה בְּשָׂכָר, בְּכָל עִנְיָן מֻתָּר, דְּחָיֵישׁ לִפְסֵידָא דְּאַגְרֵהּ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פא"מ מִאוֹר זָרוּעַ). וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל. אֲבָל אִם בָּא לְרַפְּאוֹתוֹ בְּלַחַשׁ, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא יֵדַע שֶׁמַּזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ שֶׁמַּזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר, אֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ שֶׁוַּדַּאי יָמוּת. וְאִם הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס, אֲפִלּוּ סְתָם לַחַשׁ אָסוּר, שֶׁוַּדַּאי מַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לִלְמֹד מִמֶּנּוּ לַחַשׁ. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פא"מ).
ב עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבָּא לְרַפְּאוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לֵהּ: קַח מִמַּיִם אֵלּוּ אוֹ מֵאִילָן פְּלוֹנִי שֶׁהֵם שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָסוּר. אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: קַח מִמַּיִם אֵלּוּ אוֹ מֵאִילָן זֶה, וְלֹא הִזְכִּיר לוֹ שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מֵאוֹתָן מַיִם וְאוֹתוֹ אִילָן מְצוּיִים אֶלָּא שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁלֹּא תָּלָה הָרְפוּאָה בְּמַה שֶּׁהֵם עֲבוֹדוֹת זָרוֹת. וְיֵשׁ אוֹסְרִים גַּם בָּזֶה, אֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר לוֹ: הָבֵא עָלִים סְתָם, וְהֵבִיא לוֹ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה.
ג בִּשְׁאָר אִסוּרִים מִתְרַפְּאִים בִּמְקוֹם סַכָּנָה, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן. וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה, כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן אָסוּר; שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן, מֻתָּר, חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ"ג. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל אִסּוּרֵי הֲנָאָה מִדְּרַבָּנָן מֻתָּר לְהִתְרַפְּאוֹת בָּהֶן אֲפִלּוּ חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. (ר"ן פכ"ש בְּשֵׁם י"א וְריב"ש סי' מ"ה). וְאֲפִלּוּ יֵין נֶסֶךְ, בַּזְּמַן הַזֶּה, מֻתָּר לְהִתְרַפְּאוֹת בּוֹ וְלַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מֶרְחָץ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה הָאִסּוּר, הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ סַכָּנָה. וְכָל שֶׁכֵּן דְּמֻתָּר לְזַלֵּף יַיִן עַל גַּבֵּי אֵשׁ, דְּאֲפִלּוּ לְבָרִיא מֻתָּר, דְּרֵיחָא לָאו מִלְּתָא הִיא. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט). מֻתָּר לִשְׂרֹף שֶׁרֶץ אוֹ שְׁאָר דְּבַר אִסּוּר וּלְאָכְלוֹ לִרְפוּאָה, אֲפִלּוּ חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, חוּץ מִבַּעֲצֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ב) וְכָל חוֹלֶה שֶׁמַּאֲכִילִין (לוֹ) אִסּוּר, צְרִיכִים שֶׁתְּהֵא הָרְפוּאָה יְדוּעָה אוֹ עַל פִּי מֻמְחֶה. (שָׁם כְּלָל נ"ט). וְאֵין מַתִּירִין שׁוּם דְּבַר אִסּוּר לְחוֹלֶה, אִם יוּכַל לַעֲשׂוֹת הָרְפוּאָה בְּהֶתֵּר כְּמוֹ בְּאִסּוּר אַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁהוֹת קְצָת קֹדֶם שֶׁיִּמְצָא הַהֶתֵּר, מֵאַחַר שֶׁאֵין סַכָּנָה בַּדָּבָר. (בֵּית יוֹסֵף וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סוֹף סִימָן קל"ד).
א סָעִיף א שיש בהם סכנה וכו'. משמע דעת המחבר דאם אין בו סכנה בכל ענין מותר וכדפי' רש"י ורי"ף ורמב"ם אבל הרא"ש וטור פסקו דבדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו הקזה וכה"ג לא יתרפא ממנו דכיון דאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות או ששונאו היה והמיתו ולא מרע נפשיה לגבי אחרים וכן דעת התו' בשם ר"ת וכן הר"ן וגם ר' ירוחם והאגודה הביא דברי ר"ת במסקנא:
ב סָעִיף א שמחללין עליהם שבת. וכמו שנתבאר בא"ח סימן שכ"ח:
ג סָעִיף א שאינו מומחה לרבים. אבל מומחה דהיינו אומן לא מרע אומנתיה:
ד סָעִיף א יכול לסמוך עליו. שירא שמא ישאול גם לאחרים:
ה סָעִיף א שלא יקח ממנו. דכדי למכור חיישינן שמא משקר (וע"ל סימן פ"ו) אי נמי שמא יערב בו סם המות. ב"י:
ו סָעִיף א אבל כו' בשכר בכל ענין מותר. ומהרש"ל כ' ע"ז חידוש הוא דש"ס סתמא קאמר וגם גדולה השנאה כו' דלא חייש לשכרו היכא דליכא למיחש למירע חזקתו וכן דעת רוב המחברים ועיקר עכ"ל ואחריו נמשך הב"ח וכתב דמדכתבו הרא"ש והר"ן ושאר מחברים בחולה שאין בו סכנה דמתרפאים ממנו שאולי ימות יתלו הדבר בחסרון ידיעתו ויקפח פרנסתו אלמא דמיירי בשכר ואפ"ה בחולי שיש בו סכנה או בריבדא דכוסילתא אין מתרפאים ממנו עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתם דמ"ש דש"ס סתמא קאמר אדרבה בש"ס (דף כ"ו ע"א) קאמר מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון בשכר נפשות בחנם ופרש"י דלא קטיל דחייש לפסידא דאגריה אלמא דס"ל לש"ס דבשכר שרי ונהי דש"ס מסיק רפוי ממון בהמתו נפשות גופו היינו משום דפריך ליתני מתרפאים מהם בשכר כלומר דלישנא דרפוי ממון ונפשות לא משמע הכי מכל מקום הדין אמת דבשכר שרי דאל"כ ה"ל לאקשויי מאי שנא בחנם ומאי שנא בשכר ומ"ש וגם גדולה השנאה כו' לקשי אש"ס דבעי לפלוגי בהכי ולא אמרינן גדולה השנאה ועוד תימה מנין לו לומר גדולה השנאה וכי בעובד כוכבים שהוא שונא לו עסקינן והלא בסתם עובד כוכבים קא מיירי אלא מפני שהם חשודים על ש"ד אסור וכל שבשכר לא מפסיד אגריה ומ"ש דמדכתבו המחברים יקפח פרנסתו אלמא דבשכר מיירי ליתא דה"פ שיתלו הדבר בחסרון ידיעתו ויאמרו שהוא אינו בקי ויקפח פרנסתו לגבי אחרים שלא יתרפאו ממנו מחמת חסרון ידיעתו תדע דהא כתבו בריבדא דכוסילתא וכה"ג דלא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו ששונאו היה ואי מקפח פרנסתו היינו שכרו שנוטל מחולה זה א"כ כשיאמרו ששונאו היה אין ספיקא שמקפח פרנסתו אלא ודאי כדפי' ואדרבה משמע מדבריהם איפכא דמיד שרי משום טעמא דאינו מקפח פרנסתו לגבי אחרים כ"ש היכא דמפסיד שכרו לגבי האי דשרי וכל זה ברור ונמצא דברי הרב עולים כהוגן:
ז סָעִיף א בלחש מותר. שאין בו סכנה:
ח סָעִיף א אפיקורוס. עובד כוכבים אפי' הוא מומחה לרבים. הרא"ש:
ט סָעִיף ב אבל כו'. עיין בדרישה דמסיק דכשניכר מדבריו שמכוין לשם אליל אסור אע"ג שאינו מזכיר שם אליל וגם אינו אומר שאין לו רפואה אלא מאלו אלא כשיש מים ועצים אחרי' והוא אומר קח מאלו שהם במקו' פלוני ודאי קפיד כו' ע"ש והב"ח בקונטרס אחרון האריך וכ' דאפי' אין העובד כוכבים אומר בפי' אלא שכך אנו למדין ממשמעות דבריו והוא על ב' דרכים א' הוא כשאותן מים או אילן מצויין יותר והעובד כוכבים אומר קח מאלו אסור אפי' לא אמר בפירוש קח מאלו של אליל הב' הוא כשאין מצוי אלו ואמר קח מאלו של אליל נמי אסור ואין היתר אלא כשאין מצוי יותר וגם לא אמר קח מאלו כו' דלא כהש"ע ודלא כהדרישה עכ"ל ולפעד"נ גם דעת הדרישה כן גם המחבר נראה שמודה לזה:
י סָעִיף ב מותר. כתב בד"מ ולפ"ד המתירין נ"ל דגם ביין נסך מותר להתרפאות במקום סכנה במקום דליכא למיגזר לאמשוכי בתריה כגון דא"ל הביא לי יין סתם וכן משמע בתשו' הרשב"א (שהביא ב"י ר"ס קכ"ג) דמדמי להו להדדי עכ"ל ור"ל אפי' הביא לו יין שנתנסך ודאי לעבודת כוכבי' מותר אפי' לשתותו במקום סכנה כיון דא"ל סתם הביא יין ונ"ל דסתם יינם מותר לכ"ע במקום סכנה אפילו בשתייה וכ"ש בזמן הזה דפשיטא דשרי בשתייה במקום סכנה כדמשמע להדיא מדברי הרב לקמן בסמוך וכ"ש בשאר איסורים שאינם אסורים אלא באכילה מותרים באכילה במקום סכנה וכן הוא בהג"מ פי"ב מהמ"א ומביאו ד"מ וכן הוא באו"ה כלל נ"ט דין ל"ה בשם מהר"מ:
יא סָעִיף ב ויש אוסרין כו'. והסכמת הפוסקים כסברא הראשונה וכ"פ האו"ה שם:
יב סָעִיף ג בשאר איסורי הנאה מתרפאין כו':
יג סָעִיף ג שלא כדרך הנאתן כו'. לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפי' שלא כדרך הנאתן אסור הרא"ש פרק כל שעה ופשוט הוא והיינו באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה שרי כדאי' בפוסקים:
יד סָעִיף ג מותר להתרפאות כו'. ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור. שם. וכ"כ הרב בסמוך והיינו דוקא כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן כ' המרדכי ואגודה ר"פ כ"ש בשם ראבי"ה דמותר. וכתב עוד המרדכי שם דמהאי טעמא מותר לאכול חלב חי ומיהו אדם בריא יזהר ע"כ ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ב:
טו סָעִיף ג אפילו חולי כו'. אפי' דרך הנאתן:
טז סָעִיף ג בזמן הזה. כלו' דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן וכדלעיל סימן קכ"ג וקכ"ד וכמה דוכתי והרשב"א דאוסר בתשובה (והביאו ב"י ר"ס קכ"ג) לעשות מרחץ מסתם יינם מיירי לדין הש"ס וכ"כ הריב"ש סי' נ"ה דסתם יינם דינו כדין עצי עבודת כוכבים והיינו לדין הש"ס ונ"מ במקום שהגוים שם עובדי עבודת כוכבים הן:
יז סָעִיף ג ולעשות ממנו מרחץ לחולה. אבל לבריא לא דסיכה בכלל שתיה או"ה שם:
יח סָעִיף ג דמותר לזלף כו'. ע"ל ס"ס ק"ח ס"ק (י') [כ"ה]:
יט סָעִיף ג או שאר דבר איסור. אפי' הוא מאיסורי הנאה דקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי עבודת כוכבים ויי"נ ריב"ש סי' רכ"ה וכן נראה דעת הרב:
כ סָעִיף ג הרפואה ידועה כו'. עיין בא"ח סי' שכ"ח ותרי"ח:
א סָעִיף א וכל המקיזים כו'. והא דכתב הטור כגון שהקיז לו הישראל כתב ב"י דמיירי באינו אומן לזה וכתב בד"מ וצ"ל דאורחא דמילתא נקט הטור דאם הקיז לו אומן אין דרך שיכאוב לו מקום ההקזה אלא ודאי איירי באינו אומן וזה בעובד כוכבים אסור על כן נקט ישראל ע"כ:
ב סָעִיף א דלחיי שעה לא חיישינן. כתבו התוספות והא דאמרינן ביומא מפקחין עליו הגל בשבת לחוש לחיי שעה הכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא ממנו ודאי ימות וכאן שבקינן הודאי מיתה ועבדינן הספק:
ג סָעִיף ב או מאילן פלוני כו'. בטור כתוב ודוקא שאומר שאין לו רפואה כו' וקשה דבריו אהדדי דבסיפא אוסר שם כל שמזכיר לו שם אליל לחוד ונראה כוונתו דבודאי בהזכרת שם אליל לחוד אין איסור דלסימן בעלמא נקטיה לידע היכן אותן המים בנמצא על כן אין איסור אלא בצירוף שאומר שאין לו רפואה כו' ובסיפא קמשמע לן דסלקא דעתך כיון שאינם נמצאים המים אלא במקום עבודת כוכבי' והוא אומר אין לך רפואה כו' דהוה אסור דהוה כמזכיר אליל בפירוש כיון שאין בנמצא רק שם קא משמע לן דלא כן נראה לע"ד וראיתי פירושים מעלים פילא בקופא דמחטא בזה לפרש דברי הטור ומה שכתבתי נראה לי נכון:
א סָעִיף א סכנה. משמע דעת המחבר דאם אין בו סכנה בכל ענין מותר אבל הרא"ש וטור פסקו דבדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה לא יתרפא ממנו כיון דאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלא"ה הגיע זמנו למות או ששונאו היה והמיתו ולא מרע נפשיה לגבי אחרים עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א לסמוך. שירא שמא ישאל גם לאחרים אבל לא יקחו ממנו דכדי למכור חיישינן שמא משקר א"נ שמא יערב בו סם המות. ב"י:
ג סָעִיף א בשכר. ומהרש"ל כתב דזה חידוש הוא דש"ס סתמא קאמר וגם גדולה השנאה כו' דלא חייש לשכרו היכא דליכא למיחש שמרע חזקתו ע"כ ואחריו נמשך הב"ח אבל הש"ך השיג עליהם ומסיק דהעיקר כדעת הרמ"א ע"ש:
ד סָעִיף א אפיקורוס. פי' עובד כוכבי' אפי' הוא מומח' לרבים. הרא"ש:
ה סָעִיף ב תלה. כתב הב"ח מיהו אפילו אינו אומר בפירוש אלא שכך אנו למדין ממשמעות דבריו והוא על ב' דרכים א' הוא כשאותן מים או אילן מצויים יותר והעובד כוכבים אומר קח מאלו אסור אפי' לא אמר בפירוש קח מאלו של עבודת כוכבים הב' הוא כשאין מצוי אלא אלו ואמר קח מאלו של עבודת כוכבים נמי אסור ואין היתר אלא כשאין מצוי יותר וגם לא אמר קח מאלו של עבודת כוכבים ודלא כהש"ע עכ"ל ולעד"נ שגם המחבר מודה לזה. ש"ך:
ו סָעִיף ב אפילו. והסכמת הפוסקים כסברא הראשונה וכ"פ האו"ה. ש"ך:
ז סָעִיף ג איסורים. פירוש איסורי הנאה מתרפאים כו' לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתן אסור הרא"ש ופשוט הוא והיינו באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה שרי כדאי' בפוסקים עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ג שאין. אפילו דרך הנאתן וכ' המרדכי דמותר לאכול חלב חי אפי' חולה שאין בו סכנה ומיהו אדם בריא יזהר וגם אסור לאדם בריא לעשות לו מרחץ מסתם יינם דסיכה בכלל שתיה הוא. או"ה. אבל לחולה מותר דעובדי כוכבים בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן וע"ל ס"ס ק"ח ס"ה בהג"ה מה שהקשה הש"ך וע"ש:
ט סָעִיף ג לרפואה. ואפילו איסורי הנאה דקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי עבודת כוכבים ויי"נ. ריב"ש:
י סָעִיף ג ידועה. ע"פ מה שנתבאר בא"ח סימן שכ"ח וסימן תרי"ח ע"ש:
א סָעִיף א בהם סכנה. [עבה"ט ועי' בתשובת ח"ס סי' ע"ו שנשאל אודות עלמה אחת בת י"ח שנים והיא בחולי נכפה ר"ל וכל הרופאים נתייאשו מלבקש לה רפואה אך הרופאים הכומרים בארץ ישמעאל אומרים אפשר ימצאו לה רפואה בסמים החריפים או שתמות וזו היא טובתה לחיים או למות ואך הרופאים ההמה אינם מאספים אותה לביתם אלא א"כ תאכל עמהם דברים האסורים ושום ישראל ממשפחתה לא יבא אצלה כל ימי משך היותה שם אם מותר לעשות כן והשיב הגם לענין להאכילה דבר איסור יש לסמוך אמהרש"ל בשם ר"י שהובא בט"ז לעיל סוף סימן פ"ד דנכפה הוי סכנת נפש ואף דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב לא משמע כן מ"מ בפ"נ הולכים להקל אך מ"מ פשוט בנ"ד דאסור למוסרה לבתי הישמעאלים הנ"ל חדא אפילו רופאים ישראלים כה"ג מי התיר להכניס עצמם בספק נפש להמית או להחיות (עי' בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' ע"ה יובא לקמן סי' של"ט סק"א) ומכ"ש דהרי לדעת הרא"ש אין כאן ס"נ ונהי דלעבור איסור דאורייתא הולכים להקל אך לענין למוסרה למיתה אמרינן שמא אין בו ס"נ ומכ"ש ברופא ההוא שנחשד על ש"ד לולא שהוא רופא מומחה דלא מרע אומנתו והכא הרי לא מרע אומנתו כשימיתנה כי יאמר מעיקרא אדעתא דמיתה נחית ועוד מאחר שהם מקפידים שלא תאכל משלה בשר כשר וכוונתם בזה להעביר על דת וכל להעביר על דת הוי כעבודת כוכבים עצמה דיהרג ואל יעבור וכשם שאין מתרפאין בעצי אשירה אפילו רפואה בדוקה ה"ה שאין מתרפאין בהעברת דת כגון שרפואה בדוקה לאכול בשר ועובד כוכבים מכוין להעביר ורוצה שיאכל דווקא נבילות ואם לאו לא יניחנו לאכול בשר ימות ואל יאכל נבילות ומכ"ש הכא שהעברה אינו ענין לרפואה כי רפואתה בסמים ולא באכילה זו ומכ"ש שיש לחוש בפיתוי להעברת דת ומוטב שתמות זכאי כו' ועוד משום יחוד עם העובדי כוכבים שחשודים על עריות אפילו בכה"ג דהוי חולי מתדבק כדמוכח מתוספות בעבודת כוכבים ד' כ"ה בד"ה איכא בינייהו ועוד דילמא אחר שתתרפא תיאנס או תתפתה להם ע"כ נראה דאין שום סברא להתיר ע"ש]:
ב סָעִיף א שאינו מומחה. עיין בית יעקב סי' ק"ד שלמד מדברי התוס' בעבודת כוכבים ד' כ"ז דאפי' אם אינו מומחה לאותה חולי שרוצה להתרפאות כיון שהוא מומחה לחולאים אחרים מתרפאים מהם ואם הוא מומחה לאותה חולי שמתרפא ואינו מומחה לדברים אחרים אין מתרפאים ע"ש. וצ"ע בדין זה האחרון דלענ"ד לא מוכח מידי מדברי התוס' גם מדברי הרמ"א שכ' וכל המקיזים כו' לא משמע כן ולפ"ז נסתר ג"כ מ"ש בשמו לעיל ר"ס קנ"ד ודו"ק:
ג סָעִיף ג בשאר איסורים. בת' זרע אברהם ח"א סי' ה' הורה על מי שחלה חולי שיש בו סכנה ואמרו הרופאים שרפואתו לינק חלב מדדי אשה ולא נמצא כ"א אשת איש והורה שיעשו ע"י פריסת סדין בינו לבינה וע"י נקב יונק ע"ש:
ד סָעִיף ג מתרפאים. דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ועי' בס' תיבת גמא פ' שמות שנסתפק אי שרי להושיט לב"נ מסוכן אבר מ"ה לרפואתו די"ל וחי בהם בישראל דוקא ולא שייך לומר ליכא מידי דלישראל שרי כו' דאפשר פ"נ דחויה היא לא מישרי שרי ע"ש ועיין בזה בס' פרשת דרכים בדרך האחרים דרוש ב'. ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן ס"ז שנשאל אם החולה אומר שאינו רוצה לעבור האיסור בשבילו היש בזה חסידות ושומעין לו או לא והשיב שאין בזה שום חסידות אלא מתחייב בנפשו ומלעיטים אותו על כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו וע"ש בסי' ס"ו שנשאל אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית שיש בה חילול שבת ורופא אומר אינו צריך אם מחללין כי מקצת נבונים אמרו שזה לא דמי למה שאמרו גבי יה"כ חולה אומר צריכנא לאכול אפי' מאה רופאים כו' דדוקא גבי אכילה שייך לומר לב יודע מרת נפשו אבל לגבי שאר תרופות אין החולים בקיאים בחולי שלהם ולבקיאים שומעים. והעלה דטעמא דלב יודע כו' שייך בין באכילה בין בתרופה אלא שיש חילוק שאם אמר צריך אני לאכול אפילו אמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפילו בחול אבל אם אמר שצריך לרפואה פלונית ורופא אומר א"צ לה אבל לא יזיקהו שומעין לחולה ע"ש באורך:
ה סָעִיף ג במקום סכנה. ע' בש"ת באו"ח סי' ת"נ ס"ק י"א שכ' בשם שבות יעקב ח"ב סי' ט"ז באם צריך להאכילו חמץ בפסח לא יתן לו החמץ ביחידי דילמא אתי למיכל מיניה וכה"ג אמרינן לענין קריאה לאור הנר משא"כ שנים מדכרי אהדדי ע"ש וכ' ע"ז בש"ת שם דדוקא אם אחר מזומן לפניו מיד דדבר פשוט דבמקום סכנה צריך לעשות בלי איחור ע"ש. ונראה דאף אם אחר מזומן מיד דוקא בחמץ בפסח צריך לעשות כן אבל לא בשאר איסורים דבחמץ כיון דלא בדיל מיניה כל השנה חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה ודמי לקריאה לאור הנר אבל בכל האיסורים בדילי מיניה וא"צ לחוש לזה. וראיה ממ"ש הש"ך לעיל סי' פ"ח סק"ב דכל האיסורים מותר להעלות על שלחן שאוכל עליו [חוץ מבשר על שלחן] חלב או איפכא ע"ש כן נ"ל ועיין בא"ח סי' תרי"ב סעיף י' בהג"ה:
ו סָעִיף ג שלא כדרך הנאתן מותר. עיין במשנה למלך פ"ה מיסודי תורה דדוקא אם המאכל מצד עצמו היא שלא כדרך הנאתן שמעורב בו דבר מר או חם ביותר אבל אם המאכל מצד עצמו הוא טוב אלא שהוא אוכל אכילה גסה וכיוצא נסתפק שם. ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ל"ה שהביאו ג"כ וכ' דאף אם נאמר לקולא מ"מ אסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה דלא כספר תורת חיים שסובר דבליעה מקרי שלא כד"ה ע"ש ועיין בתשובת בשמים ראש סימן קמ"ח בהגהת כסא דהרסנא שם. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ע' שנשאל על מה סמכו העולם לנהוג היתר לאכול ולשתות דם הנקרש ונתייבש מתיש שקורין באקס בלו"ט שנתייבש בחמה אף בחולה שאין בו סכנה רק בנפילה בעלמא שכואב לו א' מאברים הפנימים והשיב דיש לצדד היתר כיון שנתייבש כ"כ עד שנעשה כעץ ואין בה שום לחלוחית אין בו איסור כלל וכמ"ש הרמ"א לעיל סי' פ"ז ס"י בהג"ה בעור הקיבה (עמ"ש שם) ועוד י"ל כיון שאינו דרך הנאתו וגם יש לצרף הטעם כיון שכואבים לו אברים הפנימים דהוי מכה של חלל ע"ש:
ז סָעִיף ג שלא יאכל וישתה. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן כ"ח שנשאל במי שיש לו חולי הלב וצוו הרופאים לשתות מים הנעשים מתמצית עשבים במשקל כ"ה אונקיות ושש אונקיות ממין לימוניש ואתרוגים וי"ב אונקיות מחומץ נעשה מסתם יינם אם מותר לשתותו והשיב להיתר מכמה טעמים. חדא דחולי הלב י"ל דהוא חולי שיב"ס ועוד דהחומץ נט"ל ע"ש עוד:
ח סָעִיף ג האיסור. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ה' שנסתפק בחולה שאב"ס והוצרך בשבת לרפואה אכילת פירות ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת אם מותר להאכילו. ואף לדעה הא' בא"ח סי' שכ"ח סעי' י"ז דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאב"ס מ"מ בזה יש להסתפק למאי דפסקינן כאן דכל א"ה דרבנן מותר כו' ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור א"כ י"ל דאכילת פירות הנושרים וכדומה הוי בכלל שאר איסורים ואסור או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת הוי רק כמו שאר מלאכת שבת דדבריהן דשרי לחולה שאב"ס ושוב הוכיח מדברי תוספות בשבת פרק המצניע (שבת דף צ"ה) בד"ה והרודה להתיר כמו כל שבות מלאכה ע"ש והנה ממ"ש בריש דבריו שם דלדעת הר"ן דכל שבות אסור לחולה שאב"ס לא משכחת להאי ספיקא. נלמד דס"ל דמ"ש הרמ"א אכן דלאכול ולשתות האיסור אסור היינו באין בו סכנת אבר אבל ביש הכנת אבר מותר אפילו לאכול ולשתות דאל"כ יקשה הרי הר"ן מחלק שם דדוקא ביש בו סכנת אבר שרי וא"כ משכחת להאי ספיקא ביש סכנת אבר א"ו דבכה"ג אפי' לאכול ולשתות שרי עמש"ל סי' קנ"ז סק"ד בשם חו"י סי' קפ"ג. ומ"ש שם אולם לשיטת הטור שהיא דעה א' כו' ה"ה דמשכחת להאי ספיקא לפי דעה ג' בא"ח שם שהיא נראית להמחבר וכגון בשבות הנעשה ע"י שינוי וכן לפי דעה הד' שם שהיא נראית להב"ח ולא אתי אלא לאפוקי דעת הר"ן הנ"ל. עיין עוד בתשובה הנ"ל סימן נ"ה:
ט סָעִיף ג שאין סכנה בדבר. עיין בתשו' אמונת שמואל סימן כ"ז ובשערי תשובה בא"ח סימן תס"ה ס"ק ב':
א סָעִיף א כל מכה כו'. הרי"ף והרמב"ם וכדעת רש"י כ"ז ב' ד"ה כל מכה כו' אבל התוס' שם ד"ה כל כו' ורא"ש וש"פ כתבו דל"פ ורב יהודה מיירי באינו חולה רק מיחוש אז אסור בכ"ע:
ב סָעִיף א שמחללים כו'. פסק כלישנא קמא דסוגיא שם כ"ח א' כוותיה דפריך והארבב"ח אר"י כו':
ג סָעִיף א שאינו כו'. גמ' כ"ז א' כ"ח א':
ד סָעִיף א וכל המקיזים כו'. תוס' סד"ה כל מכה וש"פ:
ה סָעִיף א דלחיי כו' בהא. כוונתו למ"ש תוס' שם ד"ה לחיי כו':
ו סָעִיף א שלא יקח כו'. ירושלמי אהן אופינן סכנתא ופי' בתה"א מין רפואה שעושה אותה מהפרגין וסכנה הוא לקבל מהם הדא תריאקי כו':
ז סָעִיף א וי"א כו'. ממש"ש כ"ז א' מאי ריפוי כו' אילימא כו' בשכר כו' ליתני כו' ובאוקימתא דשא"ב סכנה פריך והאר"י כו' אבל באוקימתא ראשונה לא פריך רק ליתני אבל לדינא ל"ק:
ח סָעִיף א אבל אם בא כו'. הרא"ש שם מירושלמי בר בריה דריב"ל ה"ל בלע אתא עובד כוכבים ולחש ליה כו' והביא שם וז"ש והוא שלא כו' אפילו אם יודע כו' וכתב הטור דאפילו משאינו מומחה מותר בסתמא דבלחש אין לחוש לש"ד:
ט סָעִיף א ואם הוא כו'. גמ' שם:
י סָעִיף א וכן אסור כו'. גמ' ספ"ז דשבת (ע"ה א') דמגדופי אפילו להבין ולהורות אסור:
יא סָעִיף ב עובד כוכבים כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ה א') בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה ומ"ש ממים אלובירושלמי ר' יונה ה"ל צמרמורין כו' והביאו תוס' בעבודת כוכבים שם ד"ה שאני כו':
יב סָעִיף ב אבל אם כו'. תוס' בד"ה הנ"ל מירושלמי פי"ד דשבת (וע"ל סי' קנ"ז ס"ק כ"ו):
יג סָעִיף ב אע"פ כו'. הרא"ש שם:
יד סָעִיף ב ויש אוסרים כו'. שכ"ה בירושלמי בפ"ב דעבודת כוכבים. הר"ן שם ועבה"ג וכ"פ הרב בסי' קנ"ז ס"א בהג"ה וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע כו': (ליקוט) ויש אוסרין כו'. בירושלמי פ"ב דעבודת כוכבים ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד ר' פנחס בעי עד כדון כשא"ל הביא לי עצים מעבודת כוכבים והביא לו הביא לי עלים סתם והביא מעבודת כוכבים נישמעינה מן הדא ר' יונה ה"ל צמרמורין אייתון ליה מן זכרותיה דחווי ושתא ר' אחא אייתון ליה ולא שתה א"ר מנא אלו הוה ידע ר' יונה מנן הוה לא הוה שתה וכ"ה בפ' שמנה שרצים אבל תוס' ל"ג ר' פנחס בעי וג"כ ל"ג נישמעינה מן הדא ועתו' שם ד"ה שאני כו' (ע"כ):
טו סָעִיף ג י"א דכל כו'. כמו באיסור ד"ת שלא כדרך הנאתן דאסור מדרבנן כמש"ש אין לוקין כו' משמע הא מדרבנן אסור. תה"א והר"ן מפקפק בזה:
טז סָעִיף ג ואפילו יי"נ כו'. בהר"ן פרק כל שעה משמע דשוה לשאר איסורין דרבנן אבל הריב"ש סי' רנ"ה כתב דאפשר אגב שטפיה נקט אבל יי"נ הרי הוא בכלל עבודת כוכבים וכמו עצי אשרה דאע"ג שאין בו אלא לאו בעלמא אסור וכן ג"ע ואפילו באיסורין דרבנן כמ"ש בסנהדרין ע"ה א' וכן יי"נ דאסרוהו בהנאה ועשאוהו כיי"נ ממש כמ"ש תוס' כ"ט ב' בד"ה יין מנלן כו' וכן אמרינן שם ס"ב ב' דאיסוריה חמיר כדיי"נ ופשטינן דאגריה אסור כדיי"נ ואמרינן שם דלמא מזבלי בהו ואע"ג דכל הנשרפין אפרן מותרין הוא בכלל עבודת כוכבים שאפרו אסור ואפילו חטי דאגריה כ"ש סתם יינם עצמן ע"ש אלא לסברא ראשונה דס"ב אף בעבודת כוכבים מותר בכה"ג כל דלא א"ל דוקא מעבודת כוכבים ויי"נ וכ"ש בזה"ז דבלא"ה מתירין בהנאה במ"ש בר"ס קכ"ג בהג"ה:
יז סָעִיף ג ולעשות ממנו כו'. הרשב"א אוסר כמ"ש בסי' קכ"ג ס"ב דאמרינן סיכה כשתיה וכ"ש רחיצה ולא אמרינן דמותר באיסורי הנאה מדרבנן אלא הנאה אבל שתיה לא ואע"ג דסיכה כשתיה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא במ"ש תוס' והרא"ש בר"פ בתרא דיומא דאל"כ היאך התירו לסוך בי"ה לחטטין בראשו ורחיצה שם לכמה דברים וטבילה מ"מ אסור דאשכחן דאחמירו בו אפילו באיסור דרבנן כמו בתרומת ח"ל כדאמרינן בנדה ל"ב א' וכ"ש באיסור עבודת כוכבים ויי"נ דאפילו בדרבנן יהרג ואל יעבור כנ"ל אלא דלסברא ראשונה דס"ב א"צ למסור כנ"ל. שם ברשב"א אבל הרב התיר מטעם הנ"ל כשיטתו דסתם יינם בזה"ז מותר בהנאה בלא"ה ורחיצה מ"מ אינה שתיה ממש וז"ש ובלבד כו' וכנ"ל:
יח סָעִיף ג (ליקוט) ובלבד שלא יאכל כו'. [ר"ל בכל איסורי דרבנן] הר"נ בפ"ב דעבודת כוכבים וז"ל ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה (ע"כ):
יט סָעִיף ג (ליקוט) הואיל ואין בו סכנה. דבמקום סכנה מותר לא מבעיא לסברא ראשונה דס"ב אלא אפילו לסברא אחרונה כיון דסתם יינם מותר בהנאה משום דאינן עובדי עבודת כוכבים ואין אסור אלא משום בנותיהן וה"ל כשאר איסורין דמותר וכמו בכל איסורי דרבנן כיון דאין בו משום לתא דעבודת כוכבים כנ"ל ולכן פסק ר"י דסתם יינם בזה"ז בס' דאיסורין במשהו משום לתא דעבודת כוכבים כמ"ש בעבודת כוכבים ע"ג ואף שהרשב"א חולק ע"ז מ"מ פסק דכל יין שאינו אסור אלא בשתיה אינו אוסר אלא בס' כמש"ל סי' קל"ד ס"ב (ע"כ):
כ סָעִיף ג וכ"ש דמותר כו'. כמש"ש ס"ו ב' אבל תוס' שם ד"ה אביי כתבו דזילוף ודאי אסור כו' והנאה גמורה היא ועבסי' ק"ח ס"ח בהג"ה שרוצה ליישב ולחלק בין יי"נ לסתם יינם ולא נראה וכבר השיגו ש"ך שם ס"ק כ"ה:
כא סָעִיף ג מותר כו'. דכל הנשרפין אפרן כו' וז"ש חוץ כו' ואף באכילה מותר וקי"ל נמי דכל איסורין אין לוקין כו' כ"ש אוכל חלב חי כו' וא"כ בחולה שא"ב סכנה מותר כנ"ל וכ"כ המרדכי בפסחים שם:
כב סָעִיף ג (ליקוט) חוץ מבעצי עבודת כוכבים. דלא כמרדכי רפ"ב דפסחים שכתב דגם בכלאי הכרם שאסור משום דס"ל דאפרן מותר הוא משום שהוא שלא כדרך הנאתן ולכן כתב ג"כ דכל האיסורין שלא כדרך הנאתן מותר לכתחלה (ועיין לעיל סימן קמ"ב ס"ק כ"ח מ"ש שם ונרואה שמזה למד המרדכי כו') אבל התוס' דעבודת כוכבים י"ב ב' והרא"ש דפסחים שם כתבו דאיסורא איכא וכן הרמב"ן למד משם דבאיסורי דרבנן אפילו כדרך הנאתן מותר לרפואה דהא איסורין שבתורה שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא וכ"כ הר"נ וריב"ש וכן בתוס' דעבודת כוכבים שם נסתפקו בעבודת כוכבים אם לוקין שלא כדרך הנאתן אלמא דלא תליא באפרן ומיהו אף א"ת שבעבודת כוכבים אין לוקין אלא כדרך הנאתן מ"מ אסור בעבודת כוכבים לרפואה כאן כמ"ש הר"נ וריב"ש ס"ס רנ"ה דבעבודת כוכבים אפילו איסור דרבנן אסור לרפואה אפילו במקום סכנה כמ"ש ס"פ בן סורר שאסרו שם בסכנה אפילו בפנויה [ולכן כתב חוץ כו' ולא כתב ג"כ כל הנקברין דאפרן אסור משום דשלא כדרך הנאתן מותר לרפואה] ובשאר איסורים שני התירים בדבר חדא דאפרן מותר ועוד משום שלא כדרך הנאתן ולפי טעם הראשון אפילו לבריא מותר וכ"נ דמותר לכתחלה משמע וא"ל דוקא בהנאה ולא באכילה דמאי שנא הא שניהם דאורייתא (ע"כ): (ליקוט) מותר לשרוף שרץ או כו'. לא דק דה"ה בבשר וחלב שאסור דהוא מהנקברין דאפרן אסור כמ"ש בסוף תמורה בשלמא שאר נקברין מ"מ אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ומותר לרפואה כמ"ש בפ"ב דפסחים ולעיל בש"ע משא"כ בב"ח כנ"ל בש"ע: חוץ מבעצי עבודת כוכבים. לאו משום דלוקין עליה שלא כדרך הנאתה דבתוס' דעבודת כוכבים נסתפקו וע"ל סי' קמ"ב ס"י מחלוקת בזה אלא משום ביזרא דעבורת כוכבים אסור אפי' דבר שהוא מדרבנן (ע"כ):
כג סָעִיף ג וכל חולה כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא (במתני' פ"ב א') ע"פ בקיאין וכן ברפואה ידועה כמש"ש (פ"ג פ"ד) בנשכו כלב שוטה כו' וש"מ:
כד סָעִיף ג ואין מתירין כו'. דקי"ל דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה כמ"ש הרמב"ם ברפ"ג דשבת וכמ"ש במנחות ס"ד א' בעי רבא חולה כו' פשיטא כו' וע"כ ל"ק ביומא פ"ד ב' לא ספק שבת זו כו' מ"ד כו' משום דמסוכן הוא בהשהאתו וז"ש מאחר שאין סכנה בדבר ר"ל בהשהאה אע"ג שהוא חולה שיש בו סכנה וה"ה בכל איסור וכמש"ש פ"ג א' מאכילין אותו הקל כו' ושם א"ר היכא דאפשר בחולין כו' אפשר בחולין פשיטא ל"צ כו'. [ובסוף פ"ב דפסחים לא ילעוס אדם חטים כו' אע"ג דשלא כדרך הנאתו הוא ומותר כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה בד"א כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ כו' אלא דמתני' משום שיכול לרכך החטים במי פירות וכיוצא אלא דלועסין משום שקרוב יותר דלא כמגן אברהם ר"ס תס"ו]:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.