א כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם אוֹ יֵהָרֵג, אִם הוּא בְּצִנְעָה יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם יִרְצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֵהָרֵג, רַשַּׁאי, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת. הַגָּה: וְאִם יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן הַכֹּל וְלֹא יַעֲבֹר לֹא תַּעֲשֶׂה. (ר"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד וריב"ש סִימָן שפ"ז). וּבְמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּס בְּאוֹתוֹ עָוֹן, מִכָּל מָקוֹם בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ סַכָּנָה אֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ עַל זֶה. (מהרי"ו סִימָן קנ"ז). וְאִם הוּא בְּפַרְהֶסְיָא, דְּהַיְנוּ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, חַיָּב לֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת אֲפִלּוּ עַל עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם הוּא שְׁעַת הַגְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ"י), אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנָא (פֵּרוּשׁ רְצוּעַת הַמִּנְעָל) יֵהָרֵג וְאֵל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם רוֹצִים לְהַעֲבִירוֹ בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲבָל אִם גָּזְרוּ (גְּזֵרָה) שְׁמָד שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ וְשֶׁיֵּהָרֵג (ר"ן פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין ונ"י פֶּרֶק סוֹרֵר וּמוֹרֶה). מִיהוּ אִם הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, וְרוֹצֶה לֵהָרֵג וּלְקַיְּמוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ח בְּשֵׁם הָרַ"ן). וּבַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שְׁפִיכוּת דָּמִים אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, וַאֲפִלּוּ אֵין הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְכַוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לְאִישׁ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אוֹ שֶׁיֵּהָרֵג, אֲבָל אִם אוֹנְסִים לְאִשָּׁה לָבֹא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַשְׁלִיכוֹ עַל הַתִּינוֹק לְהָרְגוֹ, אוֹ שֶׁהוּא כְּבָר מֻקְשֶׁה וְרוֹצִים לֶאֶנוֹס אוֹתוֹ לָעֶרְוָה, אֵין צָרִיךְ לֵהָרֵג. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרָ"ן פֶּרֶק כ"ש). וְכָל אִסּוּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתָה, רַק לָאו בְּעָלְמָא, צָרִיךְ לֵהָרֵג וְלֹא לַעֲבֹר. אֲבָל אַלָּאו דְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד) יַעֲבֹר וְאֵל יֵהָרֵג. (ר"ן פֶּרֶק כ"ש וּפֶרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה). עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהַפּוֹסְקִים הַנַּ"ל). עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, לֹא יִתְּנוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדוּהוּ וְאָמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי. (מִשְׁנָה פ' ח' דִּתְרוּמוֹת וְהַרַמְבַּ"ם פ"ה מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְמָסְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן חַיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרַ"ן). וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, יִטָּמְאוּ כֻּלָּם וְלֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. (רַמְבַּ"ם פ' הַנִּזְכָּר). כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אִם עָבַר וְלֹא נֶהֱרַג, אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל הַשֵּׁם, מִכָּל מָקוֹם נִקְרָא אָנוּס וּפָטוּר. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְרֹחַ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִבְרֹחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְנִקְרָא עוֹבֵר בְּמֵזִיד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ה מִיְּסוֹדֵי הַתּוֹרָה).
ב אָסוּר לְאָדָם לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ. אֲבָל אִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי מְשַׁנֶּה מַלְבּוּשׁוֹ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. (נ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְאַף עַל גַּב דְּאָסוּר לוֹמַר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִכָּל מָקוֹם יוּכַל לוֹמַר לָהֶם לָשׁוֹן דְּמִשְׁתַּמֵּעַ לִתְרֵי אַפִּין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ' הַגּוֹזֵל), וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים יָבִינוּ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהוּא יְכַוֵּן לְדָבָר אַחֵר. וְכֵן אִם יוּכַל לְהַטְעוֹתָם, שֶׁהֵם סוֹבְרִים שֶׁהוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שָׁרֵי. (ת"ה סי' קצ"ז) וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, מִי שֶׁלִּבּוֹ הֶעֱלָה טִינָא וְחוֹשֵׁק בְּאֵשֶׁת אִישׁ, אִם תּוּכַל אִשְׁתּוֹ לָבֹא אֵלָיו וְשֶׁיִּסְבֹּר שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה, שָׁרֵי. (שָׁם בנ"י). וְכָל זֶה לֹא שָׁרֵי רַק בִּמְקוֹם סַכָּנָה, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא יַכִּירוּהוּ שֶׁהוּא יְהוּדִי וְיַעֲבִיר מֶכֶס, אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, אָסוּר. (אֲשֵׁרִ"י ונ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא ות"ה סי' קצ"ו וּשְׁאָר פּוֹסְקִים).
ג מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה, מֻתָּר לִבְרֹחַ לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּלְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד, אָסוּר. (כָּל בּוֹ) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק"נ.
א סָעִיף א רשאי. והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב"י וכן נראה דעת הרמב"ן בס' תורת האדם ומביאו הר"ן פ' יה"כ ובהג"א ממהרי"ח רפ"ק דכתובות כתבו אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקי"ל יעבור ואל יהרג צ"ע אי שרי או לא ע"כ וכתב בת"ה סי' קצ"ט והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו עכ"ל. וכתוב בהגהת סמ"ק סי' ג' דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול ומביאו ב"ח וכ"כ בב"ה בשם א"ח מיהו כ' הא"ח שם שיש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמו ע"ש שהאריך:
ב סָעִיף א אם העובד כוכבים מכוין כו'. אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג. ר' ירוחם סוף נתיב י"ח. וכתב הב"ח ס"ב דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה ס"ג מבואר דבפרהסיא רשאין למסור נפש ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו כדלקמן בהג"ה גבי מצות עשה דהא הב"י פסק כהרמב"ם ואפ"ה כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה ה' ולאהבו בכל לבם ומביאו ב"י וד"מ:
ג סָעִיף א ולא יעבור ל"ת. אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב בא"ח ס"ס תרנ"ו וע"ש: ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שכ"ו ובא"ח סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא:
ד סָעִיף א בפני י' מישראל. דוקא ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר פרהסיא הוה ע"ש:
ה סָעִיף א ערקתא דמסאנא. פירש רש"י שדרך העובד כוכבים לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר וכגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו והרי"ף פי' שהעובד כוכבים שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות והישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עובד כוכבים וכתב מהרי"ק דהיינו כמ"ש רש"י שיש צד יהודית בדבר וב"י כ' דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים שהוא מצות ל"ת ע"ש:
ו סָעִיף א על ישראל לבד. אבל אם הגזרה היא על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי:
ז סָעִיף א אפילו אערקתא כו'. כתב ב"י דאדלעיל אפרהסיא נמי קאי דפרהסיא שוה לשעת הגזרה והב"ח פסק דבשעת הגזרה אפי' לא מכוון להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) ודעת רש"י אינו כן וגם אין דבריו מוכרחים וגם בהג"א ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ"ע ולכן י"ל דספק נפשות להקל ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"ג:
ח סָעִיף א או שרוצים להשליכו כו'. ובעובד כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחוות לעובד כוכבים. הרא"ש רפ"ק דכתובות:
ט סָעִיף א א"צ ליהרג. אלא א"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם סוף ני"ח ומביאו בבדק הבית ותימה מנ"ל הא דאע"ג דכתבו התוספות והרא"ש ס"פ סורר ומורה ורפ"ק דכתובות גבי הא דפריך והא אסתר בפרהסיא הוי ולא פריך דגילוי עריות הוי משום דקרקע עולם היא ולא עבדה מעשה הלכך לאו גילוי עריות הוא היינו לס"ד דמקשה אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א"צ ליהרג מטעם קרקע עולם כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש שם ואפשר סבירא ליה לרבינו ירוחם דרבא דמשני התם הנאת עצמו שאני פליג אאביי וסבירא ליה כדקס"ד דש"ס מעיקרא דמטעם קרקע עולם בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל לא ידעתי מנא לן הא דאפשר דלענין דינא רבא מודה לאביי וכן משמע בהרא"ש וגם הרי"ף הביא פירוקא דאביי ודרבא אלמא ס"ל דתרוייהו קושטא נינהו לדינא וכן משמע בר"ן פ' כ"ש וכ"נ דעת הרב:
י סָעִיף א רק לאו בעלמא כו'. דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י ס"פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה קפ"ח והכתר תורה בלאוין שכ"ט אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם ע"ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה כו' וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה: וכתבו עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב"י שם:
יא סָעִיף א דלפני עור. כגון שאנסו להשאיל דבר לעובד כוכבים וכיוצא בו:
יב סָעִיף א עובד כוכבים הבא כו'. אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור כ"כ הרמב"ן בספר ת"ה והביאו הר"ן פרק יה"כ הובא בבית יוסף וכ"כ הנ"י וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הב"י בא"ע סימן ט"ז בשם א"ח וכ"כ הרב שם ס"ב וכ' הא"ח שם שנראה לו דהיינו דוקא בפרהסיא וכן נראה מדברי הרב שם וטעמם דלא הוי ג"ע אלא מטעם דהבא על ארמית קנאים פוגעים בו והיינו בפרהסיא דוקא ולפי זה הא דהוי בכלל ג"ע היינו דאפי' להנאת עצמו יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות וכן מבואר בא"ח שם וכן משמע בפוסקים שם מיהו בנ"י ס"פ סורר ומורה כתב דכיון דאפילו לא פגעו בו קנאים חייב כרת הלכך אפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועיין עוד בא"ע סימן ט"ו וט"ז איזהו ג"ע:
יג סָעִיף א הבא כו'. כגון שהיא עושה מעשה שמביאה הערוה עליה כמ"ש הרא"ש רפ"ק דכתובות והתוספות ס"פ סורר ומורה דאם לא כן תיפוק ליה דלא עבדא מעשה וכמו שנתבאר:
יד סָעִיף א על בת ישראל. דוקא פנויה אבל א"א גילוי עריות ממש הוא שם וכ"כ העט"ז ואע"ג דדעת ר"ת דאפילו אשת איש נמי מכל מקום אין כך דעת כל הפוסקים:
טו סָעִיף א אלא אם כן חייב מיתה. וכתב הרמב"ם ומכל מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ' ד"מ בשם הגה"מ שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו ועיין בב"ח סעיף ד' שכתב כמה חילוקי דינים בזה והיה נראה לי שאין דבריו מוכרחים ולפי שהרחיק עדות וכ' שבתשובה בירר דבריו בראיה ברורה לא השגתי עליו:
טז סָעִיף ב אסור לאדם לומר כו'. עמ"ש הב"ח בשם תשובת מהר"ם מ"ץ:
יז סָעִיף ב משנה מלבושו כו'. היינו שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבש לבוש עובד כוכבים יהרג ואל יעבור נ"י פרק הגוזל בתרא ומהרי"ק שורש פ"ח בשם הגה' סמ"ק ובד"מ ס"ס כתב וז"ל כתב מהרא"י (בתה"ד סימן קצ"ו) דאפילו בשעת השמד אינו אסור אלא כשהעובדי כוכבים מכירין אותו ורוצים לכופו לעבור אבל ללבוש בגד העשוי כבגדי עובדי כוכבים שרי דאז ליכא חילול השם שהרי אין העובדי כוכבים מכירין אותו ומיהו מדברי הנימוקי יוסף דלעיל אינו משמע דמחלק בהא דהא משני ואסור לשנות ערקתא דמסאנא בענין אחר עכ"ל ותימה דאדרבה דעת מהרא"י ממש כדעת הנ"י עיין שם בתה"ד מבואר כך להדיא:
יח סָעִיף ב לשון דמשתמע לתרי אפי. היינו משום סכנת נפשות (וצ"ע בתשו' מהרי"ל סימן פ"ו גבי מ"ש שם ומ"ש גוי קדוש כו' עד אבל אי הוי שרי לומר בלא לב שרוצה להפך לדתם גם האנשים היו יכולין להנצל ע"י כך וחלילה וחס כמ"ש כבר כו' ע"ש) אבל משום ממון כגון ליפטר מן המכס או מס נראה דעת הרב דאסור וכ"כ מהרש"ל פרק הגוזל בתרא סימן י"ט דדוקא משום סכנת נפש שרי הא לאו הכי אסור מיהו אמרינן בש"ס דשרי לת"ח לומר עבדא דנורא אנא כדי ליפטר מן המס (שהוא לשון דמשתמע לתרי אפי דנורא הוא עבודת כוכבים הנקראת נורא והת"ח דעתו לשמים שנקרא אש אוכל' כו') וכתב מהרש"ל שם דוקא לת"ח התירו דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר וגם מאחר שהוא פטור ממס והעובדי כוכבים באים עליו בגזלה אבל לא בע"א וע"ש וכן משמע להדיא בפירוש הרא"ש בנדרים (דף ס"ב ע"ב) דדוקא לת"ח שרי:
יט סָעִיף ב וכל זה לא שרי רק במקום סכנה כו'. כתב הב"ח דה"ה כשהולך בדרך ואיכא סכנה לישראל באותן הדרכים טפי מלעובד כוכבים יכול לשנות מלבושו ובלבד שלא ילבש כלאים וכן נהגו רוב הסוחרים והולכי דרכים עכ"ל והאידנא נהגו כן בכל הדרכים משום דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ומ"ש התשב"ץ סי' תט"ז דאסור ללבוש בגדי עובד כוכבים בדרך לא קי"ל הכי אלא קי"ל כסברת החולקים ע"ז שהביא מהרי"ק שורש פ"ח וכ"כ בת"ה סי' קצ"ו בשם ס' חסידים דבמקום סכנת דרכים מותר ואע"ג דבת"ה שם פסק במקומות שגזרו העובדי כוכבים שלא יעבור שם יהודי באבוד נפשו דאסור ליהודי לשנות בגדיו לילך שם דלא חשיב סכנה הואיל ומתחלה מכניס עצמו לכך לעבור דרך אותה מדינה ע"כ שאני התם דאפשר שלא יעבור דרך שם משא"כ הכא דדרך העולם הוא להיות עוברים ושבים ורוב הולכי דרכים למצוא טרף לנפשם ולא סגי בלאו הכי ועוד נראה דשאני התם מטעם שכתב מהרא"י שם וז"ל ותו דיש לחוש אולי יכירוהו לאחר שעבר מפניהם וידעו שנתדמה לעובד כוכבים ונמצא חלול השם למפרע ע"כ מה שאין כן בהולכי דרכים שידוע הוא לעובדי כוכבים שדרך היהודים ללבוש בגדי עובד כוכבים בשעה שהולכים בדרך ואפשר דהאידנא כיון דרוב הסוחרים והולכי דרכים יהודים לובשים בגדי עובד כוכבים גם באותן המקומות שגזרו העובדי כוכבים שלא לעבור בם יהודי יכול לעבור דאף אם יכירוהו יחשבו שמחמת שהוא בדרך שינה לבישתו וכמדומה לי שכן נוהגין להקל וע"ל סימן קע"ח ס"א בהג"ה: דין אם מותר לעבור עבירה בשביל להציל חבירו שרוצים לאנסו להמיר וכיוצא בו עיין בא"ח ס"ס ש"ז וסימן שכ"ח סעיף י':
א סָעִיף א ואע"ג שאמרו כל מקום כו'. כן צ"ל:
ב סָעִיף א אפילו על ערקתא. פירוש שישראלים היו נוהגים ברצועות מנעליהם שלא כדרך העובדי כוכבים בזה:
ג סָעִיף א ואם הוא שעת הגזרה כו'. בטור מסיים על זה אפילו על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליו יהרג כו' עכ"ל והך להעביר עליו ר"ל שמכוין להעבירו על דת וכ"ה ברמב"ם פרק ה' דיסודי התורה בהדיא כגון שיעמוד רשע לבטל דתם כו' אבל אם לא נתכוין אלא להנאתו אפילו בשעת השמד שרי כיון שהוא בשאר מצות כמו שמותר בפרהסיא דפרהסיא ושמד שווין לכל דבר וכן הוא ברש"י בגמר' בהדיא וכן בר"ן ביומא ובנימוקי יוסף פר' בן סורר והוא פשוט אלא שמו"ח ז"ל רוצה לדקדק מסידור לשון הטור מדלא הזכיר חילוק של להעביר על דת או להנאתו אחר דין של שעת השמד ש"מ דבשעת שמד אסור אפילו להנאתו ולא דק דבהדיא כתב הטור עצמו ברמזים פרק בן סורר החילוק הזה גם אשעת שמד:
ד סָעִיף א שלא לקיים מצות עשה כו'. דהא גם העובדי כוכבים יכולים לבטלו ממנו כגון שישימוהו בתפיסה וממילא יבטל מההיא מצות עשה:
ה סָעִיף א דלפני עור כו'. שהישראל אין עושה כלום רק שנותן לו דבר שהעובד כוכבים משתמש בו לאליל שלו:
ו סָעִיף א ועובד כוכבים הבא על בת ישראלית. פי' והיא פנויה על כן אין בה ג"ע דאי דרך זנות אין איסור רק מכח גזירות ב"ד של שם אי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דהוי משאר עבירות ואין ג"ע אלא באשת איש דישראל א"נ ישראל הבא על העובדת כוכבים דמחייבי מיתות הם דקנאים פוגעים בו ומחייביכריתות חשבינן ליה כ"כ ב"י בשם הרמב"ן וצ"ל לפי זה דאסתר פנוי' היתה ולא ס"ל דרשא דאל תקרי לבת אלא לבית כמ"ש ב"י וכ"כ הר"ן בההיא בפרק בן סורר בסי' קע"ט סעיף ז' משמע דאם הצלת נפשות תלוי בשיעבור עבירה אחת מעצמו ע"י זה תבוא לו הצלה מותר לעשות כן:
ז סָעִיף א תנו לנו אחד כו'. הכי איתא בתוספתא ומסיים בה אא"כ יחדוהו כשבע בן בכרי ובירושלמי פליגי בה ר"ל ורבי יוחנן ר"ל ס"ל והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ור"י ס"ל אע"פ שאין חייב מיתה והרמב"ם פרק ה' מהלכות יסודי התורה פסק כר"ל ותמה ב"י למה לא פסק כר"י דקיימא לן כוותיה לגבי ר"ל בכל דוכתי וראיתי בהג"ה מיימונית שהקשה ג"כ הכי וכ' שמהר"מ הביא לו ראיה לרמב"ם ממ"ש בהג"ה למעלה ונראה שהראיה היא ממה דאיתא בירושלמי עולא בר קשבי תבעתיה מלכא ערק ואזיל לגבי ריב"ל והב"י הביאו כאן והיינו שיש לדקדק בו מאי חטאו של ריב"ל שנסתלק אליהו מעליו ומהיכן היה לו להרגיש ולראות שלא לסמוך על המתניתין שהיא מפורשת דאם כן בכל יום לא נדע על מה לסמוך ונראה שאליהו היה מגלה לו כאן שיש במתני' ב' פירושים דהיינו או כר"ל או כר' יוחנן אם דוקא חייב מיתה או לאו וההוא גברא לא היה חטא כשבע בן בכרי והיה ריב"ל פוסק כר"י והוכיחו אליהו ז"ל דההוא משנה כמשמעות' לאו משנת חסידים אלא כל חסיד יהיה מורא על ראשו שמא כריב"ל דמספיקא אזלינן להקל בנפשות ולא מסרינן נפש על פי זה חש לה הרמב"ם ופסק גם כן כר"ל אלא דעדיין קשה למה פסק הרמב"ם אפי' אם הוא חייב מיתה אפ"ה אין מורין כן והיינו מכח ההיא דאליהו וצ"ל דשם מיירי שההוא גברא היה חייב מיתה ואפ"ה הוכיחו אליהו וכ"פ בכסף משנה ואם כן הדרה קושיא שלי לדוכת' למה נענש ריב"ל ותו מה היה לו לעשות חסידות וכי היה לו להניח להרוג כל ישראל ח"ו מכח חסידות. ונראה לי שעיקר החטא היה במה שריב"ל עצמו הלך ומסרו והיה לו להניח הדבר ביד המון העם שיעשו מה שירצו וממילא היו מוסרים אותו והוא לא היה לו לומר כלום ועל זה אמר אליהו לאו משנת חסידים היא כלומר שלא על החסידים נשנה כן שהם בעצמם יעשוה אלא יניחו הדבר כמות שהוא. ועל כן פסק הרמב"ם שאין מורין כן לכתחלה אלא יניחו הדבר וכמו שירצו יעשו זהו נ"ל נכון בפי' הירושלמי וברמב"ם ולענין הלכה יש לנו לפסוק כן כר"ל ולא ימסרוהו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי כדעה השניה שהביא רמ"א כאן וכן פסק מו"ח ז"ל:
ח סָעִיף א חייב מיתה כשבע בן בכרי. נראה דלהכי נקטיה כשבע בן בכרי דאע"פ דבדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ אוסרין אותו אם יחדוהו ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהם כגון עוסק בזיופי' או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפי' אם לא יחדוהו כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה כן נראה לי בזה ועוד נראה לי דבמקום שאין מוסרין אותו אין חילוק בין מסירה למיתה או לשאר יסורים או אפילו לממון דלענין יסורים פשיטא שהם גרועים ממיתה כדאמרינן באלו נערות (דף ל"ג) אלמלא נגדוהו לחנניא מישאל ועזריה הוה פלחו לצלמא ויליף מזה דיסורים קשים ממיתה ויליף דמלקות חמור ממיתה וראיה דהא בירושלמי לא קאמר תבעיתיה מלכא להריגה אלא סתם תבעיתיה אפשר ליסורין לחוד (ואין) [ויש] לנו להחמיר מספק ואפי' לממון מצינו בפרק הגוזל בתרא דקאמר על זה קרא כתוא מכמר כיון שנפל בידי עובדי כוכבים שוב אין מרחמין עליו כן נראה לע"ד:
ט סָעִיף א וכן נשים כו'. ב"י בשם הר"ן כתב דגם בנשים אם יחדו אשה אחת מהם דימסרו ונראה דגם זה תלוי בפלוגתא דחייב מיתה כשבע בן בכרי שזכר רמ"א דלדעה השניה לא מהני יחוד של אשה אלא דנ"ל דאם יחדו אחת מהן ואמרו אם לא תתנוה לטמאה אותה אזי נהרוג כולכם דפשיטא דמהני בזה יחוד ומוסרין אותה דהא אין כאן מעשה מן האשה ואינו בכלל ג"ע ואם כן היא עצמה אינה בכלל תהרג ואל תעבור ע"כ מוסרין אותה אם יחדוה כן נראה לע"ד:
י סָעִיף ב אם תוכל אשתו לבוא אליו. פשוט הוא דמ"מ צריך לעשות תשובה על זה דאיהו מיהו נתכוין לאיסורא כדאשכחן בר' חייא בר אשי בקידושין (דף פ"א) שכל ימיו עשה תשובה:
יא סָעִיף ג מותר לברוח לבית עבודת כוכבים. סיים הרא"ש שם ול"ד למתרפא מעצי אשרה דהתם יש חשש שימשוך כיון שהרפואה תלויה בעצי אשרה דגם באשרה אם אמר מעלין סתם והביא לו מאשרה דמותר וכן בזה הא דמצילין הבורח לתוכן אין זה משום עילוי שיש באליל ועוד דבית שאינו נעבד עצמו לא מקרי עבודת כוכבי' ע"כ ולפ"ז לההיא דעה שמביא בש"ע סימן קנ"ה סעיף ג' שאוסרין אפילו בעלין סתם משום לא ידבק בידך וגו' יש לאסור גם כאן. ובסימן קמ"ט מביא הטור דלא ישתה מן מעין המושך לפני אליל אפילו אם ימות אם לא ישתה נ"ל לתרץ דשאני התם שהולך שם לעשות מעשה שיהיה לו תועלת דהיינו כגון לדבר שם עם השר או כיוצא בו וע"ז אסרו שם משא"כ כאן שיהיה שם שב ואל תעשה אין זה אלא הרחקת הנזק ומותר בפקוח נפש:
א סָעִיף א מכוין. אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג. רבינו ירוחם. וכתב הב"ח דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה מבואר דבפרהסיא רשאי למסור נפש ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו וגם הב"י כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם לאהבה את ה' ולירא אותו בכל לבם והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו ויש פוסקים חולקים על זה וכתב בת"ה והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על אבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קדושת השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו וכ' בהגהת סמ"ק דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתן לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול מיהו יש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמו עיין באו"ח שהאריך:
ב סָעִיף א לא תעשה. אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב בא"ח סימן תרנ"ו וע"ש ש"ך. וכתב עוד ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סימן שכ"ו ובא"ח סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא עכ"ל:
ג סָעִיף א בפני. ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעים מהעבירה והכי מוכח בש"ס גבי והא אסתר וכו'. ש"ך:
ד סָעִיף א ערקתא. פירוש שישראלים היו נוהגים ברצועות מנעליהם שלא כדרך העובדי כוכבים בזה וכנון שיש צד יהדות בדברי שדרך הישראל להיות רצועות מנעליהם שחורות ושל העובדי כוכבים אדומות כדי שיהא הפרש במלבושיהון וב"י כתב דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובדי כוכבים שהוא מצות ל"ת ע"ש. וכתב עוד דדין זה אפרהסיא דלעיל נמי קאי דשוה לשעת הגזרה והב"ח פסק בשעת הגזרה אפילו מכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) והשיג עליו הש"ך וכתב דאין דבריו מוכרחים ושי"ל ספק נפשות להקל וכ"כ הט"ז ואם הגזרה היה על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מקרי:
ה סָעִיף א להשליכו. ובעובד כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחות לעבודת כוכבים כ"כ הרא"ש:
ו סָעִיף א ליהרג. אא"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם אבל הש"ך השיג עליו ופסק דאפילו בפרהסיא א"צ ליהרג ע"ש:
ז סָעִיף א לעבור. ומשמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא. ש"ך:
ח סָעִיף א דלפני. כגון שאנסו להשאיל דבר לעבודת כוכבים וכיוצא בו:
ט סָעִיף א עריות. דוקא פנויה אבל אשת איש גילוי עריות ממש הוא ולפ"ז צ"ל דאסתר פנויה היתה וגבי פנויה אפילו היא עושה מעשה כגון שמביאה הערוה עליה אפ"ה אינה בכלל עריות אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור [דקנאין פוגעין בו וחשבינן ליה מחייבי כריתות ואם הצלת נפשו תלוי כשיעבור עבירה אחת מעצמו ועי"ז תבוא לו הצלה מותר לעשות כן] והיינו דוקא בפרהסיא מיהו בנ"י כתב דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועי' בא"ע סי' ט"ו וט"ז איזהו ג"ע עכ"ל הש"ך וט"ז:
י סָעִיף א חייב. וכתב הרמב"ם ומ"מ אין מורין להם כן לכתחלה ופי' הט"ז אלא יניחו הדבר להמון עם וכמו שירצו יעשו ואע"ג דשבע בן בכרי לא היה חייב מיתה בדין תורה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ מוסרין אותו אם יחדוהו ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות כגון אם עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפילו לא יחדוהו כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה [לכן כתב בה"י סי' רס"ז מי שמל גרים ובא עלילה על הקהל מותר לומר להעובדי כוכבים שזה עושה המעשה שמל הגרים דאע"ג דמצוה עביד אסור להכניס עצמו בס"נ עכ"ל]. ועוד נ"ל דבמקום שאין רשאין למסור אותו אין חילוק בין שמוסרין אותו למיתה או לשאר יסורים או אפי' לממון לעולם אין מוסרין אותו (דכיון שנפל ביד עובדי כוכבים שוב אין מרחמין עליו) עכ"ל וכתב ד"מ דצריך לכתחלה לחזור על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו:
יא סָעִיף א כולם. ב"י בשם הר"ן כתב דגם בנשים אם יחדו אשה אחת מהם דימסרו ונראה דגם זה תלוי בפלוגתא דחייב מיתה כשבע בן בכרי שזכר רמ"א דלדעה השניה לא מהני יחוד של אשה אלא דנ"ל דאם יחדו אחת מהן ואמרו אם לא תתנוה לטמא אותה אזי נהרוג כולכם דפשיטא דמהני בזה יחוד ומוסרין אותה דהא אין כאן מעשה מן האשה ואינה בכלל ג"ע וא"כ היא עצמה אינה בכלל תהרג ואל תעבור ע"כ מוסרין אותה אם יחדוה עכ"ל הט"ז:
יב סָעִיף ב הגזרה. כתב הש"ך היינו שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי אבל אם גזרו שמד על כל מי שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים יהרג ואל יעבור כ"כ נ"י ובד"מ כתב בשם תה"ד דאפילו בשעת השמד אינו אסור אלא כשהעובדי כוכבים מכירין אותו ורוצין לכופו לעבור אבל ללבוש בגד העשוי כבגדי עובדי כוכבים שרי דאז ליכא חלול ה' שהרי אין העובדי כוכבים מכירין אותו:
יג סָעִיף ב ושיסבור. כתב הט"ז פשוט הוא דמ"מ צריך לעשות תשובה על זה דאיהו מיהו נתכוין לאיסורא:
יד סָעִיף ב כדומה. איתא בש"ס דמותר לת"ח לומר עבדא דנורא אנא כדי להפטר מן המס שהוא לשון דמשתמע לתרי אפי' דנורא הוא עבודת כוכבים הנקראת נורא והת"ח דעתו לשמים שנקרא אש אוכלה וכתב מהרש"ל ודוקא לת"ח התירו דלא חיישינן שמא יזלזל יותר וגם מאחר שהוא פטור ממס והעובדי כוכבים באין עליו בגזילה אבל לא בעם הארץ. וכתב הב"ח דה"ה כשהולך בדרך ואיכא שם סכנה לישראל טפי מעובד כוכבים יכול לשנות מלבושו ובלבד שלא ילבש כלאים וכן נהגו רוב הסוחרים והולכי דרכים וגם באותן מקומות שגזרו העובדי כוכבים שלא לעבור שם יהודי מותר לשנות בגדיו כדי לעבור שם וכמדומה לי שכן נוהגין להקל וע"ל סי' קע"ח סעיף א' בהגה"ה. עכ"ל הש"ך:
טו סָעִיף ג ולהציל. כתב הט"ז דלההיא דעה שמביא בשו"ע סי' קנ"ה ס"ג שאוסרין באשרה אפילו בעלין סתם משום לא ידבק בידך וגו' יש לאסור גם כאן עכ"ל. דין אם מותר לעבור עבירה בשביל להציל חבירו שרוצים לאנסו להמיר וכיוצא בו עיין בא"ח ס"ס ש"ז וסי' שכ"ח ס"י:
א סָעִיף א כל העבירות שבתורה. ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה איתא אחת מכל מצות כו' מיהו לאו דוקא הוא ואפילו על כל המצות יחד נמי דינא הכי. כן כתב בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שם עיין שם. אכן בתשובת הרדב"ז ח"א סימן צ"ב לא משמע כן ע"ש:
ב סָעִיף א שייעבור עליהם או יהרג. ע' בספר משנת חכמים בפתיחה להלכות עבודת כוכבים שנסתפק אי דוקא בכה"ג שאמרו לו שיעבור ואם לא יהרג הוא דאמרינן שיעבור וא"י כיון דאונס רחמנא פטריה כו' אבל אם באים עליו להרגו מחמת איזה דבר ואינם באים לכוף אותו לד"ע חלילה לו לומר שיציל ממות נפשו שיעבור איזה דבר דלא מקרי אונס כה"ג מה שרצונם להורגו כיון שאין דעתם לכופו לד"ע. או ל"ש כיון דקי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואף ספק פקוח נפש משום דכתיב וחי בהם מה לי אונס הבאה לו מן השמים ומה לי הבאה ע"י אדם בכל ענין יכול להציל עצמו והיה נראה דאף אם נסתפק לו להעובר אם ינצל בגלל שיעבור מעונש מיתה הוי ספק פיקוח נפש ע"ש שלא העלה דבר ברור. [עיין בט"ז לקמן סימן קע"ט סק"ד ועיין בהפלאה כתובות ד' י"ט על תוספות ד"ה דאמר מר]:
ג סָעִיף א מכוין כו'. עבה"ט סק"א ועיין בספר עצי ארזים באה"ע סימן ט"ז ס"ק ז' באורך. ובספר תפארת ישראל על משניות פ"א דברכות מ"ג כתב דמ"מ מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא ומצוה דעסיק בה אגוני מגני וראיה מר"ע שהכניס עצמו לספק סכנה בנט"י שהיה סומך א"ע שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא כדאיתא בעירובין דף כ"א ע"ש:
ד סָעִיף א ל"ת. עבה"ט מ"ש אבל מ"ע כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אי דוקא בכה"ג שבא האנס לבטל אותו ממ"ע והוא רוצה בקיומו וליתן לו ממון רב הוא דא"צ לבזבז כל ממונו אבל אם בא האנס ליטול ממנו ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק לו או דלמא ל"ש ושוב הביא ראיה דאף בכה"ג שבאים עליו בעסק ממון יכול לעבור אמ"ע בכדי שלא יהיה לו היזק ממון רב ע"ש. ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו ע"ש וכן כתב בספרי פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו וכן כתב בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן שנ"ז סק"ח (ועיין בט"ז לקמן סימן רל"ב ס"ק י"ז ודו"ק) ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק. ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש. עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג דפשיטא ליה דאפי' בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו וז"ל השאלה שם במעשה שאיש חיל אמר ליהודי שישתה עמו יי"נ ואם לא יקטע את אזנו וכתב דאם הדבר היה דרך גיזום דברים בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות אך אם באמת ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם יכול לשתות בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור ואם יכול להציל עצמו בממונו צריך לפרוז כל ממונו ולא יעבור גם לא יביא עצמו לידי סכנה ע"ש עוד (אכן בתשובת הקודמת שם לענין לנשק אשתו נדה מפני האונס לא כתב כן ע"ש) שוב מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"א סי' קמ"ה וז"ל השאלה שם על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים עד כמה יוציא ממונו למצוא דברים מותרים והשיב דודאי חייב ניתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג חייב ג"כ לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עוברבלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא לידי סכנה ע"ש:
ה סָעִיף א להותיא ממונו. עיין בספר תיבת גומא שם שכתב דיש להסתפק אם אין חשש סכנה אפשר דמחוייב לבזבז כל ממונו דמ"ע הוכח תוכיח הוא מטעם ערבות והוי כאילו הוא עושה הל"ת כל שיש בידו למחות אם מבזבז כל ממונו ע"ש ועיין לקמן סי' של"ד סעיף מ"ח בהגה משמע שם דאף באין חשש סכנה א"צ להוציא ממונו וכן הלבוש כאן כתב מי שיש בידו למרות א"צ להוציא ממונו ע"ז והשמיט במקום שיש סכנה ע"ש:
ו סָעִיף א ואם הוא בפרהסיא. וכתב בשל"ה בשער האותיות סוף אות א' דעל קידוש השם מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים כדין הרבה מ"ע שמברכין על קיומן וע"ש ג"כ הטעם למה מברכין לקדש ואין אומרים על קידוש ע"ש:
ז סָעִיף א בפני עשרה מישראל. עיין מ"ש לעיל סימן ב' סק"ו בענין אם הוא עצמו בכלל העשרה או לא וגם בענין אם נשים מצטרפות לזה או נימא דאימעטו מבני ישראל ולא בנות ישראל ולכאורה נראה דדוקא ישראל ולא גרים כדאיתא במסכת סוטה דף כ"ו ע"א דבני ישראל משמע למעוטי גרים והכא כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ושמא גם הכא יש איזה ריבוי:
ח סָעִיף א יהרג ואל יעבור. ע' בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ק"ו שנשאל פעם אחת שגזרו עליהם גזירה להעברת דת שמחוייבים ליהרג ולא לעבור ומקצתן יכולין לברוח אי מחוייבים לברוח כדי להציל נפשם דלא יהיו כמאבד עצמו לדעת או נימא דאל יפרשו מן הצבור שמחוייבים למסור את נפשם על קידוש השם והשיב דאף דמדברי התו' בפסחים דף נ"ג ע"ב גבי חנניה מישאל ועזריה מבואר דאפילו יכולין להמלט על נפשם אין לברוח זה אינו דוודאי היכא דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם עדיף ודברי התוס' אפשר לתרץ ומ"מ אם רוצה להחמיר ע"ע שלא לברוח ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לא מקרי מאבד עצמו לדעת ע"ש:
ט סָעִיף א ודוקא כו'. עיין בס' משנת חכמים ריש ה"ל יסוה"ת שם שכתב דלכאורה גם בזה יש לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה ע"ש:
י סָעִיף א ובעבודת כוכבים ג"ע. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן צ"ב שהעלה דה"ה אם אונסין לעבור על אחת מכל מצות התורה באמרם שאין תורת משה אמת או שאנחנו החלפנו אותה כאשר הם אומרים ושלא צוה הקב"ה על ככה (או שהציווי היתה רק לזמן מה וכבר נתבטלה. כן כ' הוא ז"ל בתשובות החדשות שד"ם ע"ש) שחייב למסור את נפשו עליה אפילו להנאת עצמו ובצנעה ושלא בשעת הגזירה ע"ש עוד:
יא סָעִיף א רק לאו בעלמא. עש"ך דהעיקר כהרמב"ם דעל חיבוק ונישוק יש מלקות מה"ת אך דוקא בדרך חיבת ביאה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ב במעשה שהיו ראובן ושמעון נוסעים מפרנקפורט לווירמש והיה שם בפ"פ אשה שבעלה בווירמש ובתה הפנויה אצלה ורצו ג"כ ליסע לווירמש ומפני שאין להם תייר כנהוג בקשו מרו"ש הנ"ל שראובן יאמר זו אשתי ושמעון יאמר זו בתי ובהגיעם למקום שמראים התיור ומי שאין לו התיור יוקנס סך יו"ד זהובים או כרצון המוכס אמרו רו"ש כנ"ל והמוכס לא רצה להאמין להם אם לא שינשקו זה אשתו וזה בתו ואם הם בנדתן ישבע כ"א על דבריו שכן הוא אם מותרים לעשות כן וכתב דאם באמת היתה זו אשתו נדה והמוכס בעל עלילה אינו מאמין לשבועה ורוצה לקנסו סך רב או לתופסו ולעקלו אם לא ינשקנה נושק בלב עצב וכמי שכפאו שד ואין בכך כלום אחרי שאין זה רק מדרבנן כיון שאינו בדרך חיבה וכ"ש אם אינו מבקש רק שיגע בה ואף שכתוב בהגהה לעיל דאפילו בשאר עבירות חייב להציל עצמו בכל הון ביתו היינו בלאו דאורייתא (ע"ש בסימן קפ"ג הבאתיו לעיל דאף בל"ת דרבנן צריך ליתן הכל וזה סותר למ"ש כאן) ועוד אפשר דדוקא כשהעובד כוכבים מכוון להעבירו על דת ולא במכוין להנאתו ועוד שכאן העובד כוכבים אינו יודע שעובר על דת רק סובר שהישראל שיקר לו באמרו נדה היא מפני שלא רצה לעשות פריצותא לפניו אינו חייב לבזבז ממון רב רק לפי יכלתו וחסידותו לא מצד החיוב. אמנם בנ"ד שהיהודים בערמה עשו כו' ואף אם יראים רו"ש שיגיעו הם לידי הפסד ממון בשביל כך ג"כ אין היתר הן בנשיקה והן בשבועה שנדה היא כי נהי דמצי לישבע על דברי אשתו בזה משום דהתורה הימנה כדכתיב וספרה לה משא"כ על דברי אשה אחרת מנא לן וגם באשתו צ"ע אם מצי לישבע די"ל דלא האמינה תורה רק לבא עליה משום דלא סגי בלא"ה. וכ"ש חלילה להם להוציא מפיהם שבועת שקר שזו אשתו וזו בתו אפילו מגיע להם היזק רב דמ"ש נודרין למוכסין דוקא בעומד מאליו וגוזל ולא שרינן רק באופן שאין מוציא שקר מפיו. וכ"ש שלא יחטא זה להצלת ממון של זו. וע"ש עוד מה שתמה והרבה להקשות על דברי הר"ן שהביא הש"ך:
יב סָעִיף א בת ישראל. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך מיהו בנ"י כתב דאפילו בצנעה כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן ק"נ בד"ה ואם באנו שתמה ע"ז דהא דגם על אביזרא דידהו יהרג היינו שעכ"פ אסור מה"ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו אסור מה"ת רק מדרבנן אף שהוא מאביזרא דג"ע או עבודת כוכבים לא אמרינן יהרג ואל יעבור והרי בצנעה אין כאן איסור תורה רק גזירת בית דינו של שם ואין אני תמה על הנ"י דאולי ס"ל דגם איסורי דרבנן שהם אביזרא דג"ע הם בכלל יהרג ואל יעבור וסובר דבהך שאמרו ימות ואל תעמוד ערומה אין כאן רק איסור דרבנן וכדעת הרמב"ן (באמת מלשון הש"ך רס"ק יו"ד משמע בהדיא דהנ"י ס"ל כדעת הרמב"ם אך באמת בנ"י שם ליכא הך סיומא אלא שעובר בהן בלא תקרבו כו' רק כתב בסתם שאין זו העבירה גופא ע"ש) אבל על הש"ך אני תמה דבסק"י הכריע כהרמב"ם שהוא לאו גמור וכתב שכן מוכח מהך דהעלה לבו טינא ובס"ק י"ב הביא דברי הנ"י והם סתרי אהדדי עכ"ד. וע"ש עוד בד"ה ואמנם לתרץ:
יג סָעִיף א תנו לנו א' מכם. בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ד נשאל בן המחבר שר שצריך יהודים לעבודתו ומבקש מהיהודים שימסרו לו איזה נערים אם מותר למסור לו והשיב דפשוט שאסור ואף אם יש איזה נערים קלים ופרוצים ביותר אין אנו יכולים לדון דיני נפשות והרבה הילדות עושה וניתן להענישם בתפיסה אבל חלילה למסור אותם להדיחם לגמרי מקהל ישראל ובפרט שלא נתברר בעדות ברורה אם עברו עבירה חמורה לכן שארית ישראל לא יעשו עולה כזו אך את זה יכולים לעשות להשתדל על אדם כשר שלא יקחו אותו כ"ז שלא אמרו בפירוש שאותו הם מבקשים אבל אם כבר בא הפקודה על אחד קשה להורות להשתדל עבורו ובנד"ז קשה להורות וע"ז אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כו' והמשכיל בעת ההיא ידום אבל עכ"פ מחוייבים למחות ביד מי שרוצה למסור בידים ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו ס"ס מ"ג ועיין בס' תפארת למשה שכתב דעל פי גורל שרי כעובדא דיונה וגבעונים וסרח בת אשר ע"ש:
יד סָעִיף א חייב מיתה. עיין בתפארת למשה שכתב דאפילו כולם חייבים מיתה בשוה שרי אפילו לפי סברא זו ול"ד להיכא דכולם שוים שאין חייבים מיתה ע"ש. ועיין בתשובת בית יעקב סימן קמ"ז שכתב דלכתחלה אם בא אצלם מי שחייב מיתה ויש לחוש שיהיו מוכרחים למוסרו אסור להם לקבלם להיות אצלם ופירש כן דברי הרמב"ם במה שכתב ואין מורין כן לכתחלה ע"ש:
טו סָעִיף א כשבע בן בכרי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם מהר"ם רקנטי אם אמר השר לישראל הנח לי לקצוץ אבר א' שאינך מת ממנו ובאם לא אמית את ישראל חבירך כו' ע' בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"ה שנשאל על ענין זה והשיב שאינו מחוייב זולת ממדת חסידות. אולם אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה ע"ש ועיין בספר אגודת אזוב דף ג' ע"ג ובהשמטות לדף ל"ח ובסוף הספר מ"ש בזה ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג:
טז סָעִיף א יטמאו כולם. עיין במ"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת שכתב בשם הרשב"א בתשובה דאפילו היתה אחת כבר מחוללת יטמאו כולם ולא ימסרו אותה ועיין בדגול מרבבה שתמה ע"ז דבירושלמי פ"ח דתרומות מבואר להיפך דאם היתה כבר טמאה או שפחה מוסרין אותה ע"ש וע' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ד מ"ש בזה:
יז סָעִיף א כל מקום שנאמר יהרג כו'. עיין בס' משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אף אי נימא דבהנך עבירות שדינן שיעבור ואל יהרג אין חילוק בין אם באים עליו על עסק עבירה או לא (עמש"ל ס"ק ב') עדיין יש להסתפק באלו ג' עבירות שיהרג ואל יעבור ואם עבר ולא נהרג דפטור אם דוקא בכה"ג שבא האנס לאונסו לעבור על דת ח"ו ואם לאו יהרג ועבר על דת הוא דפטור. אבל אם האנס רצה להורגו והוא מרצונו עבר על א' מג' עבירות בכדי להציל עצמו י"א דהוא חייב מיתה או מלקות על גוף עבירה כיון דמדינא יהרג ואל יעבור. ועיקר הפטור אם עבר מגז"ה. י"ל דאין בו אלא חידושו והיינו דוקא באם אנסוהו לעבור. ושוב כתב לחלק דאף אם נימא דבכה"ג לא מקרי אנוס דכן הדעת מכרעת מ"מ בעבודת כוכבים כה"ג שבאו עליו על עסקי נפשות והוא בעצמו אומר שרצונו לעבוד עבודת כוכבים פטור ממיתה דהוי כמו עובד מאהבה ומיראה במס' סנהדרין ד' ס"ד. משא"כ בג"ע וש"ד ע"ש באריכות:
יח סָעִיף ב כדומה לזה. עבה"ט בשם רש"ל מ"ש דוקא לת"ח כו' ועיין בתשובת בית יעקב סי' קט"ו שכתב דרש"ל מיירי ביש לו ממון ליתן המס אז לא שרי אלא בת"ח אבל אם אין לו גם בשאר בני אדם רשאי לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי. וכ' עוד דטעם השני שכ' רש"ל מאחר שהוא פטור ממס כו' הוא עיקר ולפ"ז אם באים עליו לעשות לו גזילה בדרך מותר לכל אדם לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי' דדוקא במס יש חילוק בין ת"ח לשאר אדם אבל בגזילה אין חילוק ע"ש:
א סָעִיף א חוץ כו'. שם בסנהדרין ואע"ג דר' ישמעאל פליג קי"ל כר' יוחנן דאמר נמנו וגמרו וכ"ה הסוגיא בפ"ב דפסחים ובפ"ב דכתובות (י"ט א') ובפ' בתרא דיומא וש"מ:
ב סָעִיף א אם הוא בצנעה כו'. גמ' שם:
ג סָעִיף א ואם ירצה כו'. כמ"ש ברפי"ט דשבת כל מצוה שמסרו כו' ואלישע בעל בנפים בפ"ד (ורפי"ט) דשבת ור"ע וריב"ב וכל הרוגי מלכות שמסרו עצמן על מצות פרטיות ואמרינן בשוחר טוב מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים מה לך יוצא ליסקל על ששמרתי את השבת מה לך יוצא לישרף על שאכלתי את המצה מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני כו' ובפסחים נ"ג ב' מה ראו כו' ועתוס' שם בד"ה מה. ומפר"ת דצלם כו' והרמב"ם אוסר ומפרש דכל הנ"ל בשעה צריכה לכך וכמ"ש בנ"י בסנהדרין שם ובחנניה מישאל ועזריה בלא"ה ל"ק דפרהסיא אפילו אערקתא דמסאנא כו' וכ"כ תוס' בכתובות ל"ג ב' אבל מ"מ אינו מיושב דשם להנאתו ודניאל שמסר עצמו על התפלה בביתו ועוד הביא הרא"ש ראיה שם בעבודת כוכבים מירושלמי ר' אבא בר זימנא הוה חייט אצל עובד כוכבים וא"ל אכול נבילות ואי לא קטילנא לך א"ל אי בעית למקטיל קטול דלא אכילנא ומסתמא בצנעה היה בביתו של עובד כוכבים אלא שרי"ו כתב דוקא כשהעובד כוכבים מתכוין להעביר על דת וכן מיירי ההיא דירושלמי וכן ההיא דדניאל אבל דחנניה מישאל ועזריה לא משמע כן כנ"ל ומתוס' משמע כדברי רי"ו שכתבו בעבודת כוכבים כ"ז ב' סד"ה יכול. ואם רצה להחמיר כו' כמו ר' אבא כו' ובסנהדרין ע"ד ב' ד"ה קטול כ' ההוא עובדא כו' משום דלהנאתו היה כמ"ש תוס' שם ועבר"ן פ"ד דשבת:
ד סָעִיף א ואם יוכל כו'. דאפילו שבות דשבת אסור בהפסד ממון כמ"ש בפט"ז דשבת (קכ"א א') א"א כבה כו' ובפ"ב די"ט (כ"ב א') כי קמיבעיא לי משום הפסד ממון ובפ' בתרא דע"ז (ע' א') כמה כיסי משתכחי כו' ולא ידענא כו' וכיוצא בו הרבה:
ה סָעִיף א ובמקום כו'. כמ"ש בר"פ בתרא דקדושין (ע"א א') ישבו ובדקו כו' ופירשו ואפילו בממונו ממ"ש בסנהדרין ע"ג א' אי מהתם ה"א בנפשיה אבל כו' אלמא אי לאו קרא ה"א דאפילו להציל נפש חבירו אינו מחוייב להוציא ממונו אבל משמע שם מדבריו דאכל מל"ת אינו מחוייב להוציא ממונו דהוכיח מדכתבה תורה בכל מאדך בע"ז והוא שלא כדברי הר"ן הנ"ל:
ו סָעִיף א דהיינו כו' מישראל. שם:
ז סָעִיף א אם העובד כוכבים כו'. גמ' שם והא אסתר כו': (ליקוט) אם העובד כוכבים מכוין כו'. טור ולא כ' אלא גבי פרהסיא כתי' הגמ' שם אבל רש"י שם ד"ה שדי כו' כ' בפרהסיא וכן בגזירת המלכות (וכ"כ הרמב"ן בכתובות ג' ב' דלא כהראב"ד ע"ש) ובהג"א פ"א דכתובות ס"ד ד"ה ולקמן נסתפק בזה אבל רש"י ס"ל אף בג' עבירות להנאת עצמן שרי וע"ש בד"ה הני קוקי כו' (וע"ל ס"ק י"ב וס"ק י"ד) (ע"כ):
ח סָעִיף א אפי' על כו'. שם:
ט סָעִיף א על ישראל לבדם. מדפריך שם והא אסתר פרהסיא הוה ולא פריך דגזירת המלכות היתה:
י סָעִיף א ודוקא כו'. דהרי אלישע בעל כנפים נטלן מראשו והטעם דהרי יכולין להעבירו בע"כ שיטלוהו מראשו ויושיבוהו בבית האסורין וז"ש בסנהדרין שם קרקע עולם היא ור"ל שיכולין לכוף אותה בע"כ והקשה שם הר"ן היאך מסר עצמו אלישע בתחלה וכן דניאל בשביל התפלה וכן כל הנך שכ' לעיל במדרש ש"ט מה לך כו' ותי' דרשאי להחמיר על עצמו למסור במקום שא"צ כמש"ל וכ"כ נ"י בסנהדרין שם על מש"ש דקרקע עולם כו' כנ"ל וכתב דאסור למסור עצמו במקום שא"צ והא דאלישע בעל כנפים וכן חנניה מישאל ועזריה ומדרש ש"ט הנ"ל היינו מפני שהיתה השעה צריכה לכך וכ"כ בד"מ משמו וז"ש כאן מיהו אם כו' וצ"ע שהרי בש"ע פסק שלא כדברי נ"י כמש"ל ואם ירצה כו' ולא הגיה שם כלום ודא ודא אחת היא:
יא סָעִיף א אפילו כו' ושלא כו'. גמ' שם:
יב סָעִיף א ואפילו אין העובד כוכבים כו'. דהא אפילו להתרפאות משלשה דברים אלו אסור ואמרינן בסנהדרין שם (ע"ה א') מעשה כו' בשלמא אשת איש כו' ואע"ג דמשום הנאתו ובפ' בתרא דיומא (פ"ב א') עוברה שהריחה כו' שאין לך דבר כו'. ר"ן בפ' כ"ש ע"ש (שכתב וקשה קצת כו' ואלו הקושיות כו'):
יג סָעִיף א ודוקא כו'. תוס' דיבמות נ"ג ב' ד"ה אין אונס כו' ובכתובות ג' ב' ד"ה ולידרוש כו' ובסנהדרין שם ע"ד ב' ד"ה והא כו' וש"מ:
יד סָעִיף א וכל איסור עבודת כוכבים כו'. דהא אשירה דאין מתרפאין מהן אינו אלא לאו בעלמא לא ידבק כו' כמ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ח א') וסוף מכות וש"מ וכן ההוא מעשה דסנהדרין הנ"ל לא היתה אלא לאו דלא תקרבו וי"א דרק מדרבנן וכנ"ל (ע"ל סי' ק"נ ס"ק ד' וסי' קנ"ה ס"ק ט"ז י"ז כ"ב) אלא דקשה הא דאמרינן בסנהדרין שם דאלת"ה הני קוואקי כו' אלמא דל"ק אלא משום דפרהסיא הוא ואסור אף בשאר מצות דמשום עבודת כוכבים לא משני מידי דשם אף בהנאת עצמן אסור כנ"ל תי' הר"ן ונ"י שם דשם כיון שהוא משום לפני עור כו' אינו בכלל עבודת כוכבים וז"ש אבל אלאו כו':
טו סָעִיף א ועובד כוכבים כו'. כ"כ ר"ת בתוס' דסנהדרין הנ"ל ובכתובות בד"ה הנ"ל דפריך ולידרוש כו' ובסנהדרין שם דפריך והא אסתר כו' ולא פריך גילוי עריות הוי וגם התי' לא היה עולה הנאת עצמן כנ"ל וכ"כ הרמב"ן ועבר"ן פ' כ"ש ובפ' בתרא דיומא אבל תוס' תי' משום דקרקע עולם היתה כנ"ל ופליגי אר"ת וכן ש"פ:
טז סָעִיף א עובדי כוכבים כו'. ירושלמי פ"ח דתרומות והביאו הר"ש שם מתני' י"ב וכר' יוחנן והרמב"ם פסק כר"ל משום ההוא עובדא דריב"ל שם וצ"ע:
יז סָעִיף א וכן כו'. מתני' שם:
יח סָעִיף א כ"מ כו'. סנהדרין ס"א וכרבא: (ליקוט) כ"מ שנא' יהרג כו' ופטור. כרבא בסנהדרין דאמר פטור וכתי' ראשון בתוס' שם אבל הרא"מ פי' כתי' השני שלא נעשה מעולם לשם עבודת כוכבים אלא מאהבת ויראת אדם כגון אנדרטי והמן דלתי' הראשון קשה דתנן הפוער כו' אע"ג דמתכוין לבזוייה והזורק כו' אע"ג דמתכוין למרגמיה. הג"מ פ"ג ס"ק ב' ע"ש והריב"ש תירץ הקושיא והביאו כ"מ ע"ש (ע"כ):
יט סָעִיף א ודוקא שלא יוכל לברוח כו'. ואף שתחלתן באונס כמ"ש בספ"ד דכתובות (נ"א ב') הני נשי דגנבי כו' ודאי שבקינהו כו'. הריב"ש (ע"כ):
כ סָעִיף ב אסור כו' אבל כו'. בב"ר פ' פ"ב שני תלמידים משל ר"י שינו עטיפתן כו' א"ל בניה כו' אלמא דלא מהני אלא א"ל ישאלום וירושלמי דפ"ב דאמרינן שם יכולה לומר עובדת כוכבים כו' דחק שם ברא"ש אבל פלוגתא הוא בירושלמי שם ר' בון ור' חגא ע"ש ובתה"ד סי' קצ"ז:
כא סָעִיף ב (ליקוט) ואפילו לובש כלאים. פשוט דאף ע"ג דבשעת הגזירה אפילו אערקתא כו' היינו שעובד כוכבים מעבירו אבל בכה"ג דאין מכירו וליכא חילול השם. תה"ד סימן קצ"ו ועש"ך ס"ק י"ז (ע"כ):
כב סָעִיף ב ואף ע"ג כו'. נדרים ס"ב ב':
כג סָעִיף ב (ליקוט) וכן אם יוכל כו'. כמ"ש בע"ז י"ח ב' א"ד בישולי עובדי כוכבים כו' ובשעת השמד היתה:
כד סָעִיף ב וכן בדרך כו'. כעובדא דישי (ע"כ):
כה סָעִיף ב וכ"ז כו'. עברא"ש בב"ק קי"ג א':
כו סָעִיף ג מי שנתחייב כו'. כמ"ש ברפט"ז דשבת (קט"ז א') שאפילו כו' [ואזיל לשיטתו כמ"ש בסי' קנ"ה פ"ב וכמ"ש בתשובה שם ומגמ' הזה סייעתא לסברא ראשונה דשם]:
כז סָעִיף ג (ליקוט) וי"א כו'. דאף לס' ראשונה דסימן קנ"ה ס"ב מ"מ לא גרע משאר איסורים דבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור ועמש"ל ס"א (בס"ק ז') פלוגתת רש"י וטור (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.