א כְּתֹבֶת קַעֲקַע, הַיְנוּ שֶׁשּׂוֹרֵט עַל בְּשָׂרוֹ וּמְמַלֵּא מְקוֹם הַשְׂרִיטָה כָּחֹל אוֹ דְּיוֹ אוֹ שְׁאָר צִבְעוֹנִים הָרוֹשְׁמִים.
ב אִם עוֹשֶׂה כֵן עַל בְּשַׂר חֲבֵרוֹ, אוֹתוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ פָּטוּר, אֶלָּא אִם כֵּן סִיַּע בַּדָּבָר.
ג מֻתָּר לִתֵּן אֵפֶר מַקְלֶה עַל מַכָּתוֹ.
ד הָרוֹשֵׁם עַל עַבְדּוֹ שֶׁלֹּא יִבְרַח, פָּטוּר. וְנִרְאֶה דִּלְכַתְּחִלָּה מִיהָא אָסוּר (ד"ע).
ה הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה כֵן עַל מֵתוֹ אוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֶלָּא שֶׁעַל מֵתוֹ חַיָּבִים בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי, וְלַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִּכְלִי.
ו גְּדִידָה וּשְׂרִיטָה עַל מֵת, אָסוּר, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמֵּת. וְעַל צַעַר אַחֵר, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף מפי' הַטּוּר).
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדַוְקָא שְׂרִיטָה, אֲבָל אִם מַכֶּה בְּיָדוֹ עַל בְּשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר.
ח הַמְשָׂרֵט ה' שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד, אוֹ עַל ה' מֵתִים שְׂרִיטָה אַחַת, חַיָּב ה'.
ט קָרְחָה הוּא שֶׁתּוֹלֵשׁ מִשְּׂעַר רֹאשׁוֹ עַל הַמֵּת בְּכָל מָקוֹם בָּרֹאשׁ, בֵּין בַּיָּד בֵּין בְּסַם, וְשִׁעוּרוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ כִּגְרִיס פָּנוּי בְּלֹא שֵׂעָר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאִסוּרָא אִכָּא אֲפִלּוּ בְּשֵׂעָר אֶחָד.
י קָרַח קָרְחָה אַחַת עַל ה' מֵתִים, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. אֲבָל אִם קָרַח ה' קָרְחוֹת עַל מֵת אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
יא הַקּוֹרֵחַ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְהַמְשָׂרֵט בִּבְשַׂר חֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ מְסַיֵּעַ, אִם שְׁנֵיהֶם מְזִידִים שְׁנֵיהֶם לוֹקִים. אֶחָד שוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד, הַמֵּזִיד לוֹקֶה.
יב גַּם הַנָּשִׁים מֻזְהָרוֹת בְּבַל יִקְרְחוּ (וַיִּקְרָא כא, ה). הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן בְּבַל יִשְׂרְטוּ (וַיִּקְרָא כא, ה) (טוּר) וְיֵשׁ לְהַזְהִירָם שֶׁלֹּא תִּתְלֹשְׁנָה בִּשְׂעָרֵיהֶן עַל מֵת, שֶׁלֹּא תָּבֹאנָה לִידֵי קָרְחָה (טוּר בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי). וְכֵן בִּשְׂרִיטָה.
א סָעִיף א היינו ששורט כו'. וה"ה כותב בצבע תחלה ואח"כ שורט במקום צבע. ב"ח:
ב סָעִיף א על בשרו כו'. בכל מקום שיעשה כן על בשרו חייב בכל מה שיכתוב. טור:
ג סָעִיף ב חבירו כו'. ע"ל סעיף י"א:
ד סָעִיף ב פטור אלא אם כו'. כתב בית יוסף והאחרונים שנלמד מהקפת ראש דלקמן סי' קפ"א ולפי זה כי היכי דהתם איסורא מיהא איכא אף על פי שלא סייעו ה"ה הכא:
ה סָעִיף ג אפר מקלה. וכ"ש עפר בעלמא. ב"ח:
ו סָעִיף ג על מכתו. דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה:
ז סָעִיף ה השורט כו'. ואינו ממלא מקום השריטה צבע:
ח סָעִיף ה על מתו. בשביל מתו:
ט סָעִיף ו ועל צער כו'. והב"ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפילו על צער אחר ודלא כב"י:
י סָעִיף ז ויש מי שאוסר. בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא"ש וטור:
יא סָעִיף יא הקורח כו'. והוא הדין בכתובת קעקע דינא הכי. פרישה סעיף ט"ו:
א סָעִיף ג אפר מקלה. פי' אפילו אפר כירה שהוא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ"ה מותר דמכתו מוכיח עליו ואפילו לאחר שחיתה המכה מ"מ נשאר שם רושם המכה:
ב סָעִיף ז אבל אם מכה כו'. מדמצינו בר' עקיבא שעשה כן על ר' אליעזר וי"א ס"ל דרבי עקיבא על תורתו של רבי אליעזר עשה כן:
ג סָעִיף יב וכ"ש בבל ישרטו. פירוש דקרחה הוא תלוי בשערות ומצינו שהקילה התורה בנשים בשער לענין גילוח הפאות וכל שכן בבלי שרטו שאין תלוי בשערות:
א סָעִיף א וממלא. וה"ה כותב בצבע תחלה ואח"כ שורט במקום צבע. ב"ח:
ב סָעִיף ב פטור. כתב ב"י דנלמד מהקפת ראש דלקמן סי' קפ"א ולפ"ז כי היכא דהתם איסורא מיהא איכא אע"פ שלא סייע ה"ה הכא. ש"ך:
ג סָעִיף ג אפר. פי' אפי' אפר כירה שהיא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ"ה מותר דמכתו מוכיח עליו ואפילו לאחר שחיתה המכה מ"מ נשאר שם רושם המכה וכ"ש עפר בעלמא דמותר. ט"ז:
ד סָעִיף ו שרי. והב"ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפי' על צער אחר:
ה סָעִיף ז שאוסר. בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא"ש והטור:
א סָעִיף א ששורט על בשרו. ע' בתשובת מעיל צדקה סי' ל"א שנסתפק בדין כתובת קעקע לענין חיוב מלקות אי בעינן שיהא בו אותיות אשר הם מוסכמים אי נימא דמתחייב בשריטה בעלמא או איזה רושם שיהיה ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס"ג י"ל דמ"מ מדרבנן אסור א"נ דמיירי באמת באם שתהיה צורת מכתו כעין אות קמ"ל דאפ"ה שרי שמכתו מוכיח עליו עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף ד דלכתחלה. ע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע מבואר שם דכאן מיירי במל וטבל אבל עבד שקנאו ישראל ולא מל ולא טבל מותר לקעקע בבשרו כשם שמותר לשרט בבשר הכנעני ע"ש:
א סָעִיף א כתובת כו'. כת"ק ואע"ג דבתוספתא איתמר ואינו חייב עד שיקעקע בדיו בכחול לעבודת כוכבים וסתם כר"ש קי"ל כמתני' וכמ"ש ביבמות מ"ב ב' וערא"ש ספ"ג דפסחים ובפי"ז דשבת:
ב סָעִיף א בחול. צ"ל כחול:
ג סָעִיף ב אם עושה כו'. כתוספתא פ"ג הכותב כתובת קעקע בבשר של חבירו שניהן חייבים בד"א בזמן ששניהן מזידין אבל אם היו שוגגין פטורין א' שוגג וא' מזיד שוגג פטור ומזיד חייב וע"כ במסייע כמש"ש בגמ' כ' ב' מאן דאכיל תמרי כו' ועמ"ש בפי"א:
ד סָעִיף ד ונראה כו'. דלא עדיף מאפר מקלה ע"ג מכתו דאף רב אשי לא התיר אלא משום דמכתו כו' ועתוס' דגיטין כ" ב' ד"ה בכתובת כו':
ה סָעִיף ו ועל כו'. גמ' שם ת"ר ושרט כו' וכ' ב"י דאפילו איסורא ליכא ועש"ך:
ו סָעִיף ז ויש מי כו'. הרא"ש בסוף מ"ק ועתוס' דיבמות י"ג ב' ד"ה דאמר כו':
ז סָעִיף ח המשרט כו'. כר' יוסי דמתני' סתם כוותיה וכמ"ש בפ"ד דיבמות (מ"ב ב'. ועב"י שכתב ועוד דשמואל סבר כוותיה כו'):
ח סָעִיף ט ביד. פשוט וע' בסוף הסימן:
ט סָעִיף ט בין בסם. שם בגמ' ל"צ כו':
י סָעִיף ט ושיעורו כו'. דקי"ל ר"ה ור"י הלכה כר"י וכמ"ש תוס' וש"פ בפ"ו דברכות (עתוס' שם ל"ט ב' סד"ה מברך מ' ב' ד"ה ור"י כו') וש"מ:
יא סָעִיף ט וי"א כו'. לחומרא וכסתם ברייתא. הרא"ש:
יב סָעִיף ט ויש מי כו'. הרא"ש בסוף מ"ק והטור דחצי שיעור אסור מן התורה:
יג סָעִיף י אבל אם כו'. ברייתא שם א' ולמד מזה הרא"ש דרישא אינו חייב אלא אחת מדלא תני אלא כה"ג ולכן לא כלל במתני' שרט וקרח על ה' כו'. אבל בתוספתא שם תניא דקרחה ושריטה שוין וז"ל התוספתא הקורח קרחה על ה' מתים חייב על כל מת ומת ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ה' קרחות על מת א' חייב על כל קרחה וקרחה ואינו חייב עד שיקרח על מת וכמה יקרח כו' השורט שריטה על ה' מתים חייב על כל מת ומת ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת חמשה שריטות על מת א' חייב על כל שריטה ושריטה ואינו חייב עד שישרוט על מת וכמה ישרוט ויהא חייב כו' אלא שבגמ' דברי ר' יוסי נאמרין להיפך:
יד סָעִיף יא הקורחה כו'. תוספתא שם המקיף פאת ראשו של חבירו שניהן חייבין בד"א שהיו שניהן מזידין אבל אם היו שניהן שוגגין פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב המשחית פאת זקנו של חבירו שניהן חייבין בד"א בזמן שהיו שניהן מזידין כו' שוגג פטור ומזיד חייב הקורח קרחה בראשו של חבירו שניהן חייבין בר"א כו' ומזיד חייב השורט שריטה בבשרו של חבירו שניהן חייבין בד"א כו' וכ"ז במסייע וכמ"ש בגמ' במקיף וכמש"ש מאן דאכיל כו':
טו סָעִיף יב גם הנשים כו'. דלא כאיסי ב"י בקדושין ל"ה ב' אלא כמתני' וכן אמרינן בירושלמי ר' המנונא מפקיד לחברייא פקדון נשייכו כדי הוו קיימין על מיתייא דלא יתלשון בשעריהון שלא יבאו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה א' אנשים וא' נשים והביאו הרי"ף שם והרא"ש שם ובסוף מ"ק וז"ש בהג"ה ויש כו':
טז סָעִיף יב וכ"ש כו'. דאף איסי ב"י מודה כמש"ש או אינו אלא כו' וכ"ש למתני':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.