א פְּאוֹת הָרֹאשׁ הֵם שְׁתַּיִם. סוֹף הָרֹאשׁ הוּא מְקוֹם חִבּוּרוֹ לַלֶּחִי מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל.
ב בֵּין שֶׁגִּלַּח הַפֵּאוֹת בִּלְבַד, בֵּין שֶׁגִּלַּח כָּל הָרֹאשׁ עִם הַפֵּאוֹת, חַיָּב.
ג אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּתַעַר. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּמִסְפָּרַיִם כְּעֵין תַּעַר, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם.
ד גַּם הַנִּקָּף חַיָּב אִם סִיַּע בַּדָּבָר שֶׁמַּטֶּה עַצְמוֹ אֵלָיו לְהַקִּיפוֹ, אֲבָל אִסוּרָא אִכָּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סִיַּע, לְפִיכָךְ אָסוּר לִהְיוֹת נִקָּף אֲפִלּוּ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים
ה הַמַּקִּיף אֶת הַקָּטָן, חַיָּב. אֲבָל מֻתָּר לְהַקִּיף אֶת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ אֶת הָאִשָּׁה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים בַּדָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם י"א). וְקָטָן, מֻתָּר לִהְיוֹת נִקָּף מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (ר"ן פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין).
ו אִשָּׁה אֵינָהּ בְּמִצְוַת הַקָּפָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתֶּרֶת לְהַקִּיף פְּאַת רֹאשָׁהּ, אֲסוּרָה לְהַקִּיף פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ וַאֲפִלּוּ הוּא קָטָן.
ז עֲבָדִים חַיָּבִים בְּהַקָּפַת הָרֹאשׁ כַּאֲנָשִׁים.
ח טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֲסוּרִין בְּהַקָּפַת הָרֹאשׁ.
ט שִׁעוּר הַפֵּאָה מִכְּנֶגֶד שֵׂעָר שֶׁעַל פַּדַחְתּוֹ וְעַד לְמַטָּה מִן הָאֹזֶן, מָקוֹם שֶׁהַלֶּחִי הַתַּחְתּוֹן יוֹצֵא וּמִתְפָּרֵד שָׁם, וְכָל רֹחַב מָקוֹם זֶה לֹא תִּגַּע בּוֹ יָד.
י אֵינוֹ חַיָּב עַל הַשְׁחָתַת פְּאַת הַזָּקָן אֶלָּא בְּתַעַר, אֲבָל בְּמִסְפָּרַיִם מֻתָּר, אֲפִלּוּ כְּעֵין תַּעַר. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם נִזְהָרִים כְּשֶׁמִּסְתַפְּרִין בְּמִסְפָּרַיִם שֶׁיַּעֲשֶׂה הֶקֵּף הַגִּלּוּחַ בַּחֵלֶק הָעֶלְיוֹן מִן הַמְסַפְּרוֹת וְלֹא בַּתַּחְתּוֹן, פֶּן יַעֲשֶׂה הַכֹּל עִם חֵלֶק הַתַּחְתּוֹן וְהָוֵי כְּתַעַר (ת"ה סִימָן רצ"ה). מִיהוּ נִרְאֶה דְּתַחַת הַגָּרוֹן אֵין לָחוּשׁ בָּזֶה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ עִקַּר מְקוֹם הַפֵּאוֹת (ד"ע).
יא פְּאוֹת הַזָּקָן הֵם ה', וְרַבּוּ בָּהֶם הַדֵּעוֹת, לְפִיכָךְ יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם וְלֹא יַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל זְקָנוֹ כְּלָל. וַאֲפִלּוּ תַּחַת הַגָּרוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אִגֶּרֶת ר"י וּסְמַ"ג).
יב אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ זָקָן, מֻתֶּרֶת לְהַשְׁחִיתוֹ; וְדִינָהּ בְּהַשְׁחָתַת זְקַן הָאִישׁ, כְּדִינָהּ בְּהַקָּפַת רֹאשׁ הָאִישׁ.
א סָעִיף א מימין ומשמאל. אצל האזן:
ב סָעִיף ג כעין תער. שגוזז במספרים סמוך לבשר כעין תער:
ג סָעִיף ה אבל מותר כו'. דל"ד לקטן דאתי לכלל חיובא כשיהיה גדול:
ד סָעִיף ה ויש מסתפקים כו'. בעט"ז השמיט זה ולא כ' רק הסברא הראשונה וכ"נ דעת הב"ח:
ה סָעִיף ז עבדים. אע"פ שדינם כנשים לענין חיוב מצות חייבין בהקפת ראש דנשים לא אימעטו מהקפת ראש אלא מדכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנם והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתת זקן דהא לית להו זקן ליתנהו נמי בהקפת הראש הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה:
ו סָעִיף ח אסורים. מספק:
ז סָעִיף י מיהו נראה כו'. והב"ח ס"ט כתב דצריך ליזהר שלא יגלח תחת הגרון כלל לא בתער ולא במספרים כעין תער כו' מיהו הא ודאי שרי כשאינו מגלח סמוך לבשר לגמרי אלא מניח קצת שיער דאין כאן השחתת זקן ע"כ ול"נ דעת הרב עיקר כיון דכל הפוסקים כתבו סתמא דבמספרים מותר אם כן הא דתרומת הדשן חומרא היא והבו דלא לוסיף עלה:
ח סָעִיף יב בהקפת ראש האיש. לעיל ס"ו והב"ח חלק וכתב לאפי' מאן דמתיר בהקפת ראש האיש מודה דבהשחתת הזקן איכא איסור' מדרבנן להשחית זקן האיש ותימה דהא הקפה נלמד מהשחתה דכי היכי דליתנהו בבל תשחית שאין להם זקן ליתנהו בבל תקיף אם כן אם מותרים בהקפה כ"ש בהשחתה וק"ל:
א סָעִיף א פאות הראש כו'. זה לשון הטור כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים טעם למצות כו' ונראה דבזה חולק עם הרמב"ם דהרמב"ם תלה דין זה בעובדי כוכבים שהוא חוק שלהם וא"כ יש לפעמים היתר משום שלום מלכות כמו שמצינו בסי' קע"ח סעיף ב' ועל זה כתב הטור שהרי אינו מפורש שזה יהיה משום חקות עובדי כוכבי' ולא מצינו היתר משום שלום מלכות אלא באיסור משום חקות עובדי כוכבים וכ"ת כיון שאין אנו יודעין טעם אחר למצוה זו ממילא הוה כמפורש זה אינו דהא אין אנו צריכין לידע טעם למצות כו' כן נ"ל ביאור דבריו ולא כמ"ש ב"י דלדעת הטור אליבא דרמב"ם אין אנו צריכין לקיים המצוה כל שאין אנו יודעין הטעם ח"ו שהטור יחשוב כן בדעת הרמב"ם:
ב סָעִיף ו אשה אינה במצות הקפה. לפי שאין שייך בה השחתת זקן וכל שאינה בהשחתת זקן אינה בכלל הקפת פאת ראש:
ג סָעִיף יא על כל זקנו. בכלל זה גם השפה העליונה שלדעת ר"ח בטור שני גבולי השפה הם מהפאות:
ד סָעִיף יא ואפי' תהת הגרון. בטור כתוב דלר"ח הוי פאה אחת בסוף הזקן בגרגרת והקשה ב"י דהא אין זה מוזכר בגמרא רק באשר"י בדעת ר"ח הזכיר ושבולת זקן מתחת והיינו מטעם לפי שמושך אליו העור של הפאה שבסוף העצם שקורין סנטור ובתוספתא הביאה הרא"ש כתוב פאות הזקן מפרק הלחי עד פיקה של גרגרת וא"כ לכל הפחות היה לו להטור לכתוב עד הגרגרת דמשמע ששם עיקר הפאה החמישית ועל כן השאיר בצ"ע. ומו"ח ז"ל האריך בזה לומר דעיקר פאה החמישית במקום הגרגרת ממש ואין שאר השער שתחת הגרון בכלל האיסור כלל ואין לשון התוספתא משמע כן דהא עד פיקה של הגרגרת קאמר ולא בגרגרת כלל העולה דתחת הגרון אין איסור מן התורה אלא מדרבנן מטעם הנזכר בב"י בשם הר"ר יונה שאסרו חכמים להעביר שער בתער בכל מקום בגוף ואפי' על זרועותיו לפי שדומה לתיקון הנשים ואח"כ כ' בשם סמ"ק טעם אחר שאסור לר"ח בתער תחת הסנטור לפי שפעמים שמושך אליו העור של הפאה כו' ולכן במספרים כעין תער מותר שם ועיין בסימן שאחר זה בסעיף א' מה שכתבתי שם:
א סָעִיף א ללחי. אצל האוזן וזה אסור אפילו למי שהוא קרוב למלכות ט"ז לדעת הטור:
ב סָעִיף ג כעין. שגוזז במספרים סמוך לבשר כעין תער. ש"ך:
ג סָעִיף ה מסתפקים. בלבוש השמיט זה ולא כתב רק הסברא ראשונה וכ"נ דעת הב"ח:
ד סָעִיף ח אסורים. מחמת ספק:
ה סָעִיף י הגרון. והב"ח כתב דצריך ליזהר שלא יגלח תחת הגרון כלל לא בתער ולא במספרים כעין תער (מיהו הא ודאי שרי כשאינו מגלח סמוך לבשר לגמרי אלא מניח קצת שער דאין כאן השחתת זקן וכ"כ בס' זכרונות דף ל"ט שלא להסתפר אלא ע"י מסרק של ספרים שבזה אין המספרים נוגעין בבשר כלל והאר"י ז"ל לא היה מגלח כלל לא בתער ולא במספרים לא בשום מקום כלל זולת בשיער שעל השפה המעכב האכילה היה חותך במספרים. גם היה נזהר שלא ליגע בזקנו שמא יעקר ח"ו ב' משערותיו ונמצא פוגם ועוקר צינור א' ח"ו) אבל הש"ך תפס דברי הרב עיקר והבו דלא לוסיף על החומרא עכ"ל:
ו סָעִיף יא כלל. בכלל זה גם השפה העליונה שלדעת ר"ת בטור שני גבולי השפה הם מהפאות. ט"ז:
א סָעִיף א פאות הראש. עט"ז סק"א שכתב דלהרמב"ם מותר מפני שלום מלכות כמו בסי' תע"ח וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ט שהשיג עליו ע"ש:
ב סָעִיף ה וקטן. ע' בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ב בד"ה ודרך אגב שתמה על הרמ"א בזה שאם כוונתו שהקטן מותר ללכת בעצמו אל העובד כוכבים שיקיף אותו בלא דעת הגדול מאי רבותא דהא קטן אוכל נבלות הוא ותליא בדינים המבוארים בא"ח סי' שמ"ג ואם ר"ל שישראל מותר לומר לעובד כוכבים שיקיף להקטן. ז"א דכיון דמקיף את הקטן חייב א"כ יש לאסור אמירה לעובד כוכבים ומ"ש בשם הר"ן נראה שכוונתו כו' ע"ש שהניח דברי רמ"א אלו בצע"ג:
ג סָעִיף ט מקום זה לא תגע בו יד. [עיין בתשובת חתם סופר סי' קל"ט שנשאל מהגאון מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל] מנא לן היתר סריקות פאת הראש למאן דמחמיר (בס"ב) אפילו במספרים כעין תער משום דלא ילפינן ראש מזקן א"כ יש לאסור כל מיני הקפה ואפילו במסרק וכדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. והוא ז"ל האריך דאין שום פקפוק בזה לא מיבעיא לדעת הרמב"ם דיהיב שיעורא לפאת הראש ארבעים שערות אלא אפילו לשיטת הסמ"ג דאסור לגזוז ב' שערות מפאה המלאה מ"מ היתר גמור הוא למסרק והכי חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי ע"ש ובסי' ק"מ מזה:
ד סָעִיף י השחתת פאת הזקן. ע' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' פ' שכתב דלענין גילוח פאת הזקן אפילו אין בהשערות כדי נטילת הזוג חייב דלא קבלו חז"ל שיעור זה רק בפרה ונגעים ובן ובת אבל לא שהוא כלל גדול לכל התורה דלא כרב א' שר"ל דגם בזה שייך שיעור זה ולכן רצה להתיר לגלח הזקן תחלה במספרים ואח"כ להעביר תער על הבשר במקום שהיה השיער לפי שבתחלה כשהוא לוקח במספרים יש גילוח ואין השחתה ואח"כ בעת העברת התער יש השחתה ואין גילוח והוא ז"ל חלק עליו וכתב דאף לדבריו יש בזה הריסה גדולה ונתת דבריך לשיעורים היום מגלחים במספרים עד העיקר ולמחר יגלחו גלוח כ"ד אחר שהם סומכים על התער הבא אח"כ וישאר שערות שיש בהם כדי נטילת הזוג וגם ישאר שערות שלא הגיע שם המספרים כלל וישחיתו בתער ע"ש:
ה סָעִיף י אלא בתער. הבית הלל אוסר לפספס באבן מסיר השער וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' פ"א כתב דדוקא באבן אסור שע"י חידודו חותך השער כאותו שקורין פימסן שטיי"ן אבל במשיחה הנעשה כעין טיח טיט והחריפות שבו שורף השער מותר דזה הוי השחתה בלי גלוח. אך אם אחר המשיחה נשאר טיח זה על פניהם אין נגררו בסכין אלא ביד ע"ש וע' בזה בתשובת שמש צדקה חלק י"ד סי' ס"א בד"ה לבד זה:
ו סָעִיף י דתחת הגרון. עבה"ט מ"ש
א סָעִיף א הוא מקום כו'. רש"י שם:
ב סָעִיף ג אינו חייב כו'. תוספתא שם:
ג סָעִיף ג ויש כו'. דמתני' משמע דוקא אזקן וכמו שמציין שם בגמ' ואינו חייב כו' ת"ר ופאת זקנם כו' וכ"מ בפ"ו דנזיר ועתוס' דשבועות ב' ב' ד"ה חייב כו' ותוס' דנזיר מ"א ב' ד"ה השתא כו':
ד סָעִיף ד אבל איסורא כו' לפיכך כו'. עתוס' דב"מ יו"ד ב' ד"ה אקפי כו':
ה סָעִיף ד אפילו כו'. תוס' דשבועות נ' א' ד"ה ועל כו' וכנ"ל:
ו סָעִיף ה המקיף כו'. כר"ה בנזיר נ"ז ב' דסוגיא דב"מ הנ"ל כוותיה. תוס' שם ד"ה ורב אדא כו' ובשבועות ד"ה הנ"ל:
ז סָעִיף ה אבל מותר כו' ויש כו'. נ"י סוף מכות וז"ל ויש מסתפקים אם ישראל מוזהר להקיף לעובד כוכבים לדעת ר"ה דומיא דקטן והרא"ש ז"ל כתב דאע"ג דאסר ר"ה לאיש להקיף קטן שאני התם משום דאתי לכלל חיובא אבל עובד כוכבים מותר להקיפו ולפ"ז ה"ה להקיף אשה דשרי אבל תוס' דנזיר סד"ה הנ"ל דחו טעם של הרא"ש וכ' טעם אחר להתיר לעובד כוכבים ולאשה מסתפקא להו ובתוס' דשבועות סד"ה הנ"ל משמע דאסור לאשה שכתבן דהא שמואל כרב אדא כו':
ח סָעִיף ה וקטן כו'. זהו פשוט דקטן לאו בר חיובא הוא ואף אשה מותרת להקיפו לר"ה ואף ראב"א לא פליג אלא משום דס"ל אשה בת חיובא היא לאיש:
ט סָעִיף ו אשה כו'. ר"ל אפי' להקיף לאיש וכר"ה. הרי"ף ורא"ש. וכן משמע בב"מ שם בסוגיא:
י סָעִיף ו וי"א כו'. עבה"ג ועתוס' דנזיר ד"ה הנ"ל והאי דלטייה כו':
יא סָעִיף ז עבדים כו'. דנשים לא איפטרו אלא משום דליתנהו בהשחתה משא"כ בעבדים. נ"י בשם הרמ"ה:
יב סָעִיף ח טומטום כו' אסורין כו'. ר"ל אבל אין לוקין וכמ"ש בתוספתא פ' בתרא דבכורים (הנדפס בהש"ס בסוף משניות דבכורים) כיצד שוה לנשים כו' ומתעטף ומסתפר כאנשים כו' ואינו עובר על בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים כנשים ר"ל שאינו לוקה מספק רמ"א אנדרוגנס כו' אבל טומטום כו':
יג סָעִיף ט שיעור כו'. ערש"י במתני' ד"ה שתים כו' ובגמ' שם ב' ד"ה המשוה כו':
יד סָעִיף ט וכל רוחב כו'. עב"י שמסתפק בזה אם דוקא בנוטל כל אותו המקום וכן משמע מרש"י שם בגמ'. ובתוספתא שם פ"ד אמרו יש תולש ב' שערות וחייב משום ד' דברים משום נזיר ומשום מצורע ומשום י"ט ומשום המקיף בי' אלמא בב' שערות לחוד חייב ועברמב"ם ובבד"ה בשם הריטב"א וכ' ב"י כיון דספיקא דאורייתא הוא יש ליזהר שכל רוחב כו' ועב"י וד"מ:
טו סָעִיף י אבל במספרים כו'. לא מבעיא לדעת הרמב"ם דס"ג אלא ה"ה לדעת התוס' וש"פ שחולקין שם ועתוס' דשבועות ב' ב' ד"ה חייב כו' וכנ"ל ס"ג:
טז סָעִיף י ומ"מ נזהרים כו'. פסקי תוס' דמכות שם:
יז סָעִיף י מיהו נראה כו'. עמ"ש בסי"א:
יח סָעִיף יא ורבו כו'. שרש"י פי' במכות שם שנים תחת האוזן בחודו של לחי הבולט לחוץ ושנים לסוף הלחי וא' בשבולת הזקן וע"ש במתני' בד"ה שתים ובגמ' כ"א א' בד"ה בי פרקי דדיקנא אבל בשבועות פי' שהלחי רחב לצד הצדעים וכ"ד רחב יש בו ב' קצוות והן ד' פיאות וא' בשבילת הזקן ור"ח פירש מקום חיבור הלחי לצדעים ב' פיאות כנ"ל וב' בגבולי השפה וא' בשבולת הזקן ולד"ה החמישית בשבולת הזקן אלא שהרא"ש כתב שם אחר כל הפירושים ובפ"י דנגעים תנן איזהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת ומשמע מדבריו שר"ל שלפ"ז החמישית הוא בראש הגרגרת וכ"כ הרמזים ובטור זה לפי' ר"ח ודבריו תמוהים וכן תמה הב"י עליו ועוד דבהדיא תניא בת"כ פאת זקנם סוף הזקן שבולת הזקן וכ"ד כל הפוסקים שתחת הגרון אין שום פאה וז"ל סמ"ק טוב שלא יעלה תער על הזקן ואפילו תחת הסנטר אוסר ר"ת בתער שפעמים שמושך אליו העור של פאה ר"ל של שבולת הזקן וה"ר יונה כתב מטעם אחר משום העברת שער דאסור בכל הגוף בתער כמ"ש בר"ס קפ"ב וז"ש בהג"ה כאן ואפילו כו' ומ"מ דברי הר"י לא נראה דמ"ש מכל מקומות הזקן שלא במקום הפאות דמותר אף בתער ולא אסרו אלא בגוף שאינו גדל כ"כ ואינו עושה אלא ליפותו ואסור משום לא ילבש כו': (ליקוט) ורבו בהם כו'. והעיקר כפירש"י וכ"ה בא"ר (ע"כ):
יט סָעִיף יא לפיכך כו'. הרא"ש וש"פ:
כ סָעִיף יב אשה כו'. מתני' פ"ק דקדושין (כ"ט א'):
כא סָעִיף יב ודינה כו'. שהקפת הנשים נלמד מהשחתה כמש"ש בקדושין (ל"ה ב') ובנזיר שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.