א אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ מִיָּד, בִּכְדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לְתַחַת הַכַּר, אוֹ לְתַחַת הַכֶּסֶת וְתִטֹּל עֵד לִבְדֹּק בּוֹ, וּתְקַנַּח עַצְמָהּ, מְשַׁמֶּשֶׁת ג' פְּעָמִים. אִם בְּכָל ג' פְּעָמִים רְצוּפִים רָאֲתָה דָּם, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מָצְאָה ג' פְּעָמִים דָּם עַל עֵד שֶׁלּוֹ, (מָרְדְּכַי וְכֵן כ' בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּסְמַ"ג וְכֵן מוּכָח בַּשַּׁ"ס), אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עִם בַּעַל זֶה, אֶלָּא תִּתְגָּרֵשׁ וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר. נִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ ג' פְּעָמִים רְצוּפִים, אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ גַּם עִם אוֹתוֹ בַּעַל, אֶלָּא תִּתְגָּרֵשׁ וְתִנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. וְאִם גַּם עִם הַשְּׁלִישִׁי רָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ ג' פְּעָמִים רְצוּפִים, לֹא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר אֶלָּא אֲסוּרָה לַכֹּל עַד שֶׁתִּבְדֹּק. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין אֵיזֶה מִקְרֵי מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, כִּי אֵין בְּקִיאִין בַּשִּׁעוּר הַנִּזְכָּר, וְלָכֵן כֹּל שֶׁרוֹאָה ג' פְּעָמִים סָמוּךְ לְתַשְׁמִישׁ מִקְרֵי לְדִידָן מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעֲלָהּ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד שכ"כ בשי"א). וְאֵלּוּ ג' פְּעָמִים צְרִיכִים לִהְיוֹת רְצוּפִים, אֲבָל אִם לֹא הָיוּ רְצוּפִים לֹא נֶאֶסְרָה עַל בַּעֲלָהּ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַרַמְבַּ"ם וְכֵן כָּתַב הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתל"ט ומהרי"ו נ"ג). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם רָאֲתָה ג' פְּעָמִים מִיָּד שֶׁנִּשְּׂאָה, וּבֵין נִתְקַלְקְלָה אַחַר כָּךְ וְרָאֲתָה ג' פְּעָמִים. (מָרְדְּכַי רֵישׁ ה"נ וּבִתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתל"ט וּבְתוס'). וְכָל זֶה לֹא מַיְרִי אֶלָּא בְּרָאֲתָה סָמוּךְ לְתַשְׁמִישׁ, אֲבָל אִם לֹא רָאֲתָה סָמוּךְ לְתַשְׁמִישׁ, לֹא נֶאֶסְרָה עַל בַּעֲלָהּ, וּמֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר טָהֳרָתָהּ תָּמִיד (בֵּית יוֹסֵף בשם סה"ת וּסְמַ"ג וּפָשׁוּט בַּשַּׁ"ס וּבַּפּוֹסְקִים) וְדִינָה כְּמוֹ שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת.
ב כֵּיצַד בּוֹדֶקֶת, נוֹטֶלֶת שְׁפוֹפֶרֶת (פֵּרוּשׁ קָנֶה שֶׁל עוֹפֶרֶת) שֶׁל אֲבָר, וּפִיהָ רָצוּף לְתוֹכָהּ, וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹכָהּ מִכְחוֹל וּבְרֹאשׁוֹ מוֹךְ, וּמַכְנֶסֶת אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם עַד מָקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ, נִמְצָא דָּם עַל רֹאשׁוֹ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִן הַמָּקוֹר, וַאֲסוּרָה, וְאִם לָאו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִן הַצְּדָדִין, וּמֻתֶּרֶת. (בֵּית יוֹסֵף מֵהָרַמְבַּ"ם) וְאַף בַּזְּמַן הַזֶּה יֵשׁ לִסְמֹךְ אַבְּדִיקָה זוֹ. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף לְדַעַת הַרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ וְרַשְׁבָּ"א וְרִי"ף וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן וְהָרָ"ם פַּדָּוואָה סִימָן ט').
ג אִם רוֹצָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּעוֹדָהּ תַּחַת הָרִאשׁוֹן, אַחַר שֶׁשִּׁמְּשָׁה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ, וּמֻתֶּרֶת לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה לָרִאשׁוֹן מִתַּשְׁמִישׁ שְׁלִישִׁי וַאֵילַךְ, אֲפִלּוּ בִּבְדִיקָה. הַגָּה: וְיֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה לְהָקֵל. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַסְכָּמַת הַפּוֹסְקִים וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְאִם הִרְגִּישָׁה צַעַר וּכְאֵב בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, לְכֻלֵּי עָלְמָא יֵשׁ לִסְמֹךְ אַבְּדִיקָה בַּבַּעַל הָרִאשׁוֹן (שָׁם בְּהַגָּה בְּשֵׁם ריצב"א).
ד אִם שִׁמְּשָׁה סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, אָנוּ תּוֹלִין רְאִיָּתָהּ מִשּׁוּם וִסְתָּהּ וְלֹא חַשְׁבִינָן לָהּ רוֹאָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ.
ה אִם יֵשׁ מַכָּה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, תּוֹלִין בְּדַם מַכָּתָהּ. וְאִם דַּם מַכָּתָהּ מְשֻׁנֶּה מִדַּם רְאִיָּתָהּ, אֵינָהּ תּוֹלָה בְּדַם מַכָּתָהּ. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, וְאָז יְכוֹלִים לִתְלוֹת שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ בְּמַכָּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בְּוַדַּאי שֶׁמַּכָּתָהּ הוֹצִיאָה דָּם. (כָּךְ מַשְׁמָע בְּפִסְקֵי מהרא"י סִימָן מ"ז וּבְהַגָּהוֹת ש"ד) וְכֵן אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, וְהוּא סָפֵק אִם הַדָּם בָּא מִן הַמָּקוֹר אוֹ מִן הַצְּדָדִין, תָּלִינָן בַּמַּכָּה מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵקָא, סָפֵק מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִן הַמָּקוֹר, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִן הַמָּקוֹר, שֶׁמָּא הוּא מִן הַמַּכָּה. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁבָּא מִן הַמָּקוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ מַכָּה בַּמָּקוֹר, אֵינָהּ תּוֹלָה בַּמַּכָּה, אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדַעַת בְּוַדַּאי שֶׁמַּכָּתָהּ מוֹצִיאָה דַּם (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי ה"נ וּבְהַג"מ פי"א דָּא"ב ועי' ס"ק כ"ב). וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, אוֹ מִל' יוֹם לְל' יוֹם, אֵינָהּ תּוֹלָה בְּמַכָּתָהּ, דְּאל"כ לֹא תִּטָּמֵא לְעוֹלָם. (ג"ז שָׁם וּבְבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג וּסְמַ"ק). וּכְתָמִים, תּוֹלָה בָּהּ בְּכָל עִנְיָן (בְּמָרְדְּכַי).
ו נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר: מַכָּה יֵשׁ לִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהַדָּם יוֹצֵא מִמֶּנָּהּ. וְכֵן אִם אוֹמֶרֶת: בָּרִי לִי שֶׁאֵין דָּם זֶה בָּא מִן הַמָּקוֹר, נֶאֱמֶנֶת וּטְהוֹרָה. (מהרי"ו סִימָן כ"ה).
ז אִם כָּל זְמַן שֶׁהִיא בּוֹדֶקֶת בְּכָל הַחוֹרִים וְהַסְדָקִים אֵינָהּ מוֹצֵאת כְּתָמִים, כִּי אִם בְּמָקוֹם אֶחָד בַּצְּדָדִין, יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁמִּמַּכָּה שֶׁבְּאוֹתוֹ צַד בָּא. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מַרְגֶּשֶׁת בִּשְׁעַת בְּדִיקָה, כְּשֶׁנּוֹגַעַת בְּצַד הַמָּקוֹם הַהוּא כּוֹאֵב לָהּ קְצָת, וּבִשְׁאָר חוֹרִין וּסְדָקִים אֵינָהּ מַרְגֶּשֶׁת כְּאֵב כְּלָל.
ח אִם תִּרְצֶה לְהִתְרַפְּאוֹת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם שֶׁתִּתְחַזֵּק. אֲבָל לְאַחַר שֶׁתִּתְחַזֵּק, יֵשׁ מִסְתַּפְּקִים אִם מֻתָּר לִסְמֹךְ עַל הָרְפוּאָה לְשַׁמֵּשׁ אַחַר כָּךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר אִם אָמַר לָהּ רוֹפֵא יִשְׂרָאֵל: נִתְרַפֵּאת. וְאִם תִּרְאֶה הָאִשָּׁה שֶׁפָּסַק דַּם וִסְתָּהּ וּרְאִיָּתָהּ עַל יְדֵי הָרְפוּאוֹת, וְנִכָּר שֶׁהוֹעִילוּ, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַף עַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים.
ט הִפְחִידוּהָ פִּתְאֹם וְנָפַל מִמֶּנָּהּ חֲרָרַת דָּם, נִתְרַפֵּאת וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. וְאִם חָזְרָה וְרָאֲתָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְרַפֵּאת. וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מַתִּירִין עַל יְדֵי רְפוּאָה זוֹ (הָרַמְבַּ"ן וְרַאֲבָ"ד בס' ב"ה). וּמִיהוּ, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִבַּעֲלָהּ אַחַר רְפוּאָה זוֹ, עַד שֶׁתִּבָּעֵל וְתַחֲזֹר לְקִלְקוּלָהּ (רַאֲבָ"ד שָׁם).
י הָרוֹאָה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ פַּעַם שֵׁנִית כְּשֶׁתִּטַּהֵר. מִיהוּ מֵיחָשׁ חַיְשִׁינָן חֲדָא זִמְנָא אַחַר רְאִיָּתָהּ, כְּגוֹן רָאֲתָה פַּעַם אַחַת אוֹ פַּעֲמַיִם בַּלַּיִל שֶׁל טְבִילָתָהּ, כְּשֶׁתַּגִּיעַ טְבִילָה אַחֶרֶת צְרִיכָה לִפְרֹשׁ לַיִל שֶׁל טְבִילָתָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לִפְרֹשׁ לַיִל שֶׁל טְבִילָה שְׁלִישִׁית, דְּכָל מִידִי דְּלֹא קָבְעָה וֶסֶת לֹא חַיְישָׁא אֶלָּא חֲדָא זִמְנָא. הַגָּה: וְאִם רָאֲתָה ג' פְּעָמִים, כָּל פַּעַם בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁאַחַר טְבִילָתָהּ, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ כְּאִלּוּ רָאֲתָה ג' פְּעָמִים רְצוּפִים, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לָהּ לִטְבֹּל וּלְשַׁמֵּשׁ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי הִיא רוֹאָה כָּל פַּעַם אַחַר טְבִילָתָהּ. (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתל"ט מְבִיאָהּ בֵּית יוֹסֵף). וְאִם אֵרַע לָהּ שֶׁרָאֲתָה ג' פְּעָמִים בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁאַחַר לֵדָתָהּ, אוֹ רָאֲתָה אַחַר כָּל לֵדָה ג' פְּעָמִים, וּבֵינְתַיִם לֹא רָאֲתָה, יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ לְהָקֵל לְהַתִּירָהּ לְבַעֲלָהּ, כִּי תָּלִינָן הָרְאִיָּה בְּחֻלְשָׁתָהּ עֲדַיִן מִכֹּחַ לֵדָתָהּ, שֶׁהֻכּוּ הַצְּדָדִים מִכֹּחַ הַלֵּדָה, וְלָכֵן רוֹאָה סָמוּךְ לַלֵּדָה וְלֹא אַחַר כָּךְ, וְתָלִינָן בַּלֵּדָה כְּמוֹ שֶׁתָּלִינָן בְּמַכָּה. (הַגָּהוֹת ש"ד סִימָן מ"ז וּתְשׁוּבַת רַבִּי יוֹחָנָן). וְכָל זֶה אִם כְּבָר עָבְרָה וְשִׁמְּשָׁה בֵּין לֵדוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁהֻחְזְקוּ בִּיאוֹת שֶׁל הֶתֵּר, אַחַר בִּיאוֹת שֶׁל אִסּוּר. אֲבָל אִם רָאֲתָה ג' פְּעָמִים רְצוּפִין אַחַר לֵדָה, לֹא תָּלִינָן בַּלֵּדָה, אֶלָּא צְרִיכָה בְּדִיקַת הַשְּׁפוֹפֶרֶת. (כָּךְ מַשְׁמָע שָׁם). מִיהוּ כָּל מָקוֹם שֶׁצְּרִיכָה בְּדִיקָה, אִם עָבְרָה וְשִׁמְּשָׁה, וְלֹא רָאֲתָה, מֻתֶּרֶת, דְּתַשְׁמִישׁ זֶה שֶׁלֹּא רָאֲתָה בּוֹ, עָדִיף מִבְּדִיקַת הַשְּׁפוֹפֶרֶת כֵּן נִרְאֶה לִי (ד"ע).
יא אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, וּלְאַחַר חֲצִי שָׁנָה חָזְרָה וְרָאֲתָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, שֶׁהֲרֵי לֹא קָבְעָה בְּג' וְסָתוֹת שָׁוִים, וְלֹא בְּדִלּוּג. מִיהוּ, חוֹשֶׁשֶׁת לָאַחֲרוֹן פַּעַם אַחַת, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ חֲצִי שָׁנָה מִיּוֹם רְאִיַּת דָּם הָאַחֲרוֹן, אֲסוּרָה עוֹנָה אַחַת. וְאִם קָבְעָה וֶסֶת לִרְאִיַּת דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ שָׁלֹשׁ זִמְנֵי וֶסֶת שָׁוֶה, מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ בֵּין וֶסֶת לְוֶסֶת. אַךְ יְמֵי הַוֶּסֶת פּוֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיֵּעָקֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.
יב הָרוֹאָה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ ג' פְּעָמִים, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָהּ אַף אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לָבֹא עָלֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹצֶה לְהַשְׁהוֹתָהּ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. וְלֹא יֵלֵךְ אֶצְלָהּ אֶלָּא בְּעֵדִים.
יג הַבּוֹעֵל אֶת הַבְּתוּלָה כַּמָּה פְּעָמִים, וְרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, לְעוֹלָם מַחְזְקִינָן שֶׁהֵם דַּם בְּתוּלִים, עַד שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ פַּעַם אַחַת וְלֹא תִּרְאֶה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ. וְאִם אַחַר כָּךְ תִּרְאֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, הֻחְזְקָה לִהְיוֹת רוֹאָה דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם לֹא פָּסְקָה לִרְאוֹת פַּעַם אַחַת, אִם אֵין לָהּ צַעַר כְּלָל בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְלֹא תָּלִינָן בְּדַם בְּתוּלִים. (תְּשׁוּבַת מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן ט'). מִי שֶׁיּוֹצֵא דָּם מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ פִּי אַמָּה, וְשִׁמֵּשׁ, הָאִשָּׁה תּוֹלָה בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וְע"ל סִימָן ק"ץ (סָעִיף כ').
יד אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ מַכּוֹת וּפְצָעִים שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְבֹּל, תֵּצֵא מִתַּחַת בַּעֲלָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה.
א סָעִיף א מיד בכדי כו'. כלומר דאם ראתה מיד בשיעור זה אף על גב די"ל דאחר תשמיש ראתה מ"מ כיון דהיתה חייבת אשם תלוי מקרי רואה מחמת תשמיש אבל אחר השיעור הזה טהורה אע"ג די"ל קודם לכן ראתה יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש כן משמע בפוסקים אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש וכל זה פשוט וכן ביאר הגאון אמ"ו ז"ל בתשובה בארוכה עיין שם ואני מוסיף דכן משמע להדיא מדברי הראב"ד בס' בעלי הנפש ומביאו ב"י וז"ל הרואה דם מחמת תשמיש כו' אסורה לשמש והוא שבדקה עצמה כדי שתושיט ידה לתחת הכר כלומר בכדי שיהא בעלה באשם תלוי אבל אחר כך הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה בועלה ואינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש כו' עכ"ל מבואר להדיא דאע"ג דלא בדקה עדיין כלל מ"מ אחר שיעור דכדי שתושיט ידה אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ועוד דהא קאמר הרי הוא כמעל"ע שבנדה כו' והתם מיירי שלא בדקה עדיין דאם בדקה אינה מטמאה למפרע מעל"ע אלא מפקידה לפקידה ולפי זה לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם שהיא מותרת. שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל בתשובתו שם דאף אם תשמש אשה זו עוד פעם אחרת או ב' ותמצא מיד בשעת תשמיש מותרת ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים הראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא וכל זה ברור לא הוצרכתי לכתבו אלא להוציא מלב הקורא בדברי הרב שחלק על תשובת הגאון אמ"ו ז"ל בענין זה והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפילו ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכן הוא בדברי האחרונים וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש:
ב סָעִיף א ג"פ. עם הראשון. דהיינו עוד ב' פעמים כ"כ בפרישה וכן הוא מוכח בטור ר"ס קפ"ז:
ג סָעִיף א רצופים כו'. כלומר בלי הפסק תשמיש של היתר בינתים אבל א"צ ג' לילות רצופים כדלקמן ס"י בהג"ה:
ד סָעִיף א על עד שלו. דבכה"ג אפי' מצאה זמן מופלג אחר התשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש דע"כ מחמת תשמיש הוא וכן מוכח בפ' כל היד (נדה דף י"ד ע"א) ובפוסקים:
ה סָעִיף א אלא תתגרש כו'. ולענין כתובה עיין בא"ע סימן קי"ו:
ו סָעִיף א תתגרש ותנשא לג' כו'. עיין באה"ע סימן ט' מ"ש בזה:
ז סָעִיף א ונאסרה על בעלה כו'. צ"ע אי מחמרינן מה"ט דאין אנו בקיאים לאסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בשלשה אנשים כן:
ח סָעִיף א ואין חילוק כו' מיד שנשאה כו'. ע"ל סעיף י"ג דין בתולה:
ט סָעִיף ב של אבר כו'. כתוב בתשו' משאת בנימין ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:
י סָעִיף ב עד מקום שהשמש דש. כתב בתשובת משאת בנימין שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ואשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל וע"ש שהאריך:
יא סָעִיף ב ואם לאו כו'. משמע דאם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת וכן משמע מדברי הפוסקים וכ"כ הב"ח סוף סעיף ב' וכתב הטעם דאילו היה מן המקור גם עכשיו היה נמצא על ראש המכחול וכן הוא בתשובת מיימו' פ"ד מהל' א"ב בשם ריצב"א נ"ל דאפילו בדקה עצמה על ידי שפופרת ולא מצאה דם כלל מותרת לשמש אחר כך דלמא נתרפאה שהרי ע"י הכנסת השפופרת רגילה לראות כמו על ידי אצבע כו' ופשוט הוא:
יב סָעִיף ב ומותרת. משמע אפילו לבעל הג' וכן משמע לעיל סוף סעיף א' בדברי המחבר וכן נראה מבואר מק"ו לקמן סעיף ג' וכן הסכמת הפוסקים:
יג סָעִיף ג הרשות בידה כו'. מיהו אם בדקה לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל. כן כתבו הפוסקים:
יד סָעִיף ג ויש לסמוך אסברא כו'. ולפעד"נ דאין להורות בדיקה בבעל הראשון דהא הרמב"ם ורש"י אוסרים ובספרי כתבתי דבהכי יש ליישב מה שהניחו התוספות (דף ס"ו ע"א) בתימ' אבל אי נימא דמהני בדיקה בבעל הא' א"א ליישב ע"ש ותו דהרי הראב"ד והרמב"ן אוסרים בדיקה בזמן הזה וגם הרשב"א ורבינו ירוחם כתבו דנכון להחמיר כדבריהם גם אם ימצא שם על המוך תהא אסורה לכל העולם ומ"מ הב"ח ומהר"מ מלובלין בתשובות סימן נ"ב ושאר אחרונים מקילין:
טו סָעִיף ג ואם הרגישה כו'. נראה קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך אבדיקה כו':
טז סָעִיף ד סמוך לוסתה כו'. כ' הפרישה סעיף י"א דלאו ברשיעי עסקינן ולר"ת דמחמיר לעיל סימן קפ"ד ס"י לפרוש ממנה סמוך לוסתה אפילו ביוצא לדרך משכחת לה הכא סמוך שמותר כגון אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו (כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב) עכ"ל וקשה לי דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו משום דכיון דוסתה ביום לא חיישינן דתראה בלילה שאין רגילה לראות בלילה א"כ כיון דמקילים מה"ט כ"ש דאין לתלות לקולא בהכי שלא תהא רואה מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז אלא הכא מיירי שעברה ושמשה א"נ ר"ת מפרש ואם יש לה וסת כרש"י או כהמרדכי אי נמי הכא מיירי בקטנה או שלא הביאה סימנים עדיין שא"צ לפרוש ממנה כל שלא קבעתו בג"פ וכדלעיל סימן קפ"ד ס"ג וקאמר הכא דאם נתברר ששמשה סמוך לוסתה דהיינו שראתה אחר התשמיש עוד פעם א' או ב' באותו זמן שנמצא שקבעה וסת בג' פעמים תולה בוסתה ודו"ק:
יז סָעִיף ה באותו מקום כו'. כתב הב"ח דאין פירושו בכל איזה מקום שבאותו מקום אלא ר"ל באותו מקום עצמו שמשם יוצא הדם יש לה לשם מכה ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור צריך שתדע שיש לה מכה במקור אבל אם אומרה בסתם מכה יש לי אין תולין הדם במכה שיש לה ע"כ:
יח סָעִיף ה תולין בדם מכתה כו'. כתב הגאון אמ"ו ז"ל בתשו' דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאו על המוך תולין במכה והביא ראיות ע"ש וכ"כ הב"ח ס"ס ז':
יט סָעִיף ה ואם דם מכתה כו'. כתב הרב המגיד והר"ן והרשב"א דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכן דעת הרא"ש וכ"פ האחרונים דלא כהרמב"ן ומשמע מדברי הרא"ש שא"צ להראות לחכם אם הוא משונה וכן כתבו ב"י והאחרונים:
כ סָעִיף ה וכ"ז כו'. עיין בספרי שהוכחתי דס"ל להמרדכי (ותשו' מהר"מ דפוס פראג סימן תרנ"ה) דאם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפילו אין לה מכה כלל אמרינן שזהו דם טהור הוא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש שהרי עדיין לא הגיע וסתה והוכחתי שם שגם מהרא"י בפסקיו סימן מ"ז הבין כן אלא דדייק מהמרדכי מכח כל שכן דכיון דסבירא ליה דמחזקה אין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין דדם טהור הוא מה שלא היו תולין בלא זה מכל שכן דסבירא ליה דהיכא דאיכא מכה אע"פ שאינה מוציאה דם דטהורה ובכהאי גוונא אפשר דאף הפוסקים החולקים אהמרדכי מודים כיון דאיכא עוד צד היתר שיש לה מכה ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב והב"ח הבין פשט המרדכי דותולה במכתה כו' נקשר אתולה בוסתה והאריך בקושיות ופירוקים וכבר סתרתי שם כל דבריו בארוכה ע"ש אלא הדבר ברור שהמרדכי מציין הברייתא ותולה במכתה כו' וכן מוכח בבית יוסף וד"מ ובתשו' מהר"מ פדוו"א סימן ט' וי' ושאר אחרונים והוא פשוט ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו הלכך אין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים דבכה"ג אין לסמוך אהמרדכי דהא מדברי רש"י נראה שחולק וגם הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם והטור ושאר כל הפוסקים שפירשו ואם יש לה וסת ושמשה סמוך לוסתה תולין בוסתה אלמא לא שמשה סמוך לוסתה אפילו יש לה וסת לא תלינן דדם טהור הוא וכ"כ בתשובת מהר"מ פדוואה סי' י' ואשר נסתפק מעלתך אם יש להקל כדברי המרדכי בפי' ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' קולא גדולה היא ומי הוא אשר חיילים יגבר להקל נגד כל הפוסקים האחרים עכ"ל וכן הרב לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש (וגם זה בשיש לה מכה אע"פ שאינה מוציאה דם) ומדברי הב"ח נראה דמתיר בכל ענין ולפעד"נ כמ"ש:
כא סָעִיף ה אף על פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. פירוש אפילו אינה יודעת כלל שדרכה של המכה להוציא דם וע"ל ס"ק כ"ו:
כב סָעִיף ה וכן אם אין כו'. דין זה הוציא הרב בד"מ מדברי הש"ד סימן ו' וז"ל אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם המכה מוציאה דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה ואינה יכולה לתלות במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשעת וסתה אע"פ שיודעת שבא מן המכה טמאה דאל"כ אשה שיש לה מכה באותו מקום לא תהא טמאה לעולם אך כל כתמיה שנמצאו בבגדיה טהורים שתולים במכה אע"פ שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם שבכתמים הולכין להקל עכ"ל וכתב בד"מ שכן משמע מדבריו וכתב אח"כ וכן משמע מהג"ה מיי' פי"א מהל' א"ב בשם ס"ה והמרדכי דלעיל (שהביא ב"י דבריהם בסימן זה בד"ה אבל הגמי"י כתבו כו') עכ"ל ולפעד"נ דמשמע ליה להרב הכי מדכתב הש"ד אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה כו' משמע דוקא כשיודעת שבא מן הרחם דהיינו מן המקור הא לא"ה טהורה אע"פ שאינה יודעת שהמכה מוציאה דם משמע ליה נמי מדכתב סתמא מיירי בין באשה שיש לה וסת קבוע או שאין לה וסת קבוע וע"פ זה כתב וכן משמע בהג"מ ומרדכי דלעיל שדבריהם כדברי הש"ד אבל באמת לא משמע מידי דלא קאמר אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם כו' אלא לאפוקי סיפא דכל כתמי' תולה במכתה תדע דהרי הגמי"י כתבו בשם ס"ה אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אי לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם כו' עד מיהו כל כתמיה תולין להקל עכ"ל וכן הוא בס"הת סימן צ"ב א"כ אדרבה מוכח להדיא מהגמי"י וס"הת איפכא דאפילו אינה מרגשת כשהדם נופל מהרחם אלא שבדקה באותו מקום מצאה דם טמאה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם וזה ברור והכי משמע פשט דברי הפוסקים דאפילו בסתמא צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ותו קשיא לי על הרב דמאי ספק ספיקא הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה כה"ג לא מיקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ספק ספיקא בדין י"א וי"ג ע"ש שוב מצאתי בתשובת מהר"מ מלובלין סוף סימן קי"א שכתב על הגהות הרב שיש לפקפק על חלוקי דיניו וכולי האי ואולי כוון למה שכתבתי:
כג סָעִיף ה אם אין לה כו' אא"כ יודעת שמכתה מוציאה דם. דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך ל' כן נראה דעת הרב:
כד סָעִיף ה אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה (וכן באשה שיש לה וסת ומצאה דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם כששמשה שלא בשעת וסתה דסמכינן בהא אהמרדכי וכמו שנתבאר מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם או כשמרגשת שהדם נופל מהרחם דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכתה להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה) כן הוכחתי בספרי מדברי התוספות פרק כל היד (נדה דף ט"ז ע"א) ומדברי האגור פרק כל היד ופ' תינוקת ומדברי הגהמי"י פי"א מה' א"ב בשם ס"ה והמרדכי ומביאם ב"י ומדברי הש"ד ס"ו ומתשובת מהרי"ל סימן ר"ג הועתק בהג"ה ש"ד סימן ז' וכן כתב בדרישה שי"ד והוכחתי שם דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה דלא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם והבית יוסף וד"מ וב"ח הבינו שהרשב"א פליג:
כה סָעִיף ה ומ"מ בשעת וסתה כו'. הרב העתיק זה מהפוסקים הנ"ל ואינן ענין לכאן דהם מדברים שלא בשעת תשמיש לענין אם צריכה לישב ז' נקיים כמו שנראה מדבריהם בביאור וכמו שכתבתי בספרי אבל לענין רואה דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה לא הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא תלינן במכה מ"מ תלינן בוסתה וצריך לומר דגם הרב אלעלמא קאי לומר שהיא טמאה וצריכה לישב ז' נקיים:
כו סָעִיף ה אינה תולה במכתה. אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם דאם לא כן לא תטמא לעולם אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ועוד דאם כן תקשי הוכחה זו לרשב"ג פרק כל היד (נדה דף ט"ו ע"א) וכן למאי דמסיק ש"ס התם דכ"ע וסתות דרבנן ואם זו טהורה אפילו בשעת וסתה היכי משכחת לה אלא ודאי ש"ס מיירי כשמרגשת עתה שהדם יוצא מן המכה וכ"כ תוספות ואגודה שם ושאר כל הפוסקים וכמו שכתבתי בספרי ובית יוסף וד"מ והגהת דרישה כתבו דהרמב"ם והרשב"א חולקים וז"א דאע"ג דהרשב"א חולק ומתיר אפילו בשעת וסתה אע"פ שאינה מרגשת שמכתה עתה מוציאה דם מ"מ הרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס פרק כל היד וכמו שפירשו התוספות והפוסקים הש"ס במרגשת שעתה בא דם זה מן המכה כך יש לפרש דברי הרמב"ם אלא דהרשב"א חולק בביאור ויחיד הוא נגד כל הפוסקים הנ"ל:
כז סָעִיף ה וכתמים תולה במכתה בכל ענין. אפילו בשעת וסתה אפילו אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם כן משמע בדברי הפוסקים ועיין לקמן סימן ק"ץ סוף סימן י"א וסימן קצ"ו ס"י ומ"ש שם:
כח סָעִיף ח יש מסתפקים כו'. כתב הב"ח מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה א' קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בשלש פעמים ומותרת לשמש בפעם רביעית לאחר הרפואה עכ"ל:
כט סָעִיף ט אין מתירין כו'. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה על ידי כך אי נמי שאם נתגרשה ואחר כך עשתה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא אלא שאם עשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה:
ל סָעִיף י כאלו ראתה כו'. כלומר כאלו עברה וראתה ג' פעמים רצופין בלא טבילה דודאי בלאו הכי א"א למצוא שלש פעמים רצופים שהרי צריכה לטבול בכל פעם וק"ל:
לא סָעִיף י ואם אירע לה כו'. כלומר ואם אירע לה שראתה תכף אחר לידתה ג"פ רצופים ואח"כ עברה ושמשה בינתים ולא ראתה ואח"כ חזרה וראתה אחר לידתה שלש פעמים רצופים ולא שמשה שוב מותרת וכן אפילו ראתה אחר כל לידה ולידה שלש פעמים רצופים רק אח"כ בין כל לידה ולידה שמשה בינתים ולא ראתה ואחר לידה ג' או ד' חזרה וראתה ג"פ רצופים ושוב לא שמשה מותרת אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה אסור לה לשמש אחר כך לכתחלה דאין מתירין אלא כשאחר כך עברה ושמשה דהוחזקה ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ותלינן בחולשת הלידה אע"ג שחזרה אחר כך וראתה ג"פ אחר לידתה ולא שמשה אח"כ אבל אם שמשה אח"כ ולא ראתה אפי' ראתה מתחלה ג' פעמים רצופים שלא בעת לידתה טהורה דעדיף מבדיקת שפופרת כך הם ביאור דברי הרב וכן משמע בעט"ז כדפי' עיין שם והכי מוכח להדיא בתשוב' הר' יוחנן שם שכתב לכאורה משמע מדקאמר בלידה ג' בענין זה בלא שינוי משמע שגם בלידה ג' כו' משמע שהיו כל הלידות שוות ממש ולא בא השואל לשאול עד אחר לידה ג' ובלידה ג' ע"כ היו רצופים דאל"כ פשיטא דבלא"ה שרי לכ"ע אפילו בלא לידה דהא רצופים דוקא בעינן וכדאיתא בתשובה שם וכדלעיל סעיף א' ולא היה צריך המשיב שם למצוא טעם היתר לידה ואם כן משמע שגם הג"פ הראשונות היו רצופים ע"ש ודוק והב"ח פירש דעת הרב שראתה אחר הלידה שלש פעמים אבל לא היו רצופים כו' וכתב שכן משמע מתשוב' הר"ר יוחנן לשם ונהפוך הוא וכדפירש' ובלאו הכי נמי אין סברא לומר כן דהא כיון דשרי אחר לידה האחרונה אפילו היו רצופים א"כ מה לי שהיו הביאות הראשונות רצופים או לא וכ"ז נראה לי ברור:
לב סָעִיף י אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה כו'. נ"ל דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא וכדלקמן סי' קצ"ד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל לא להוציאה מבעלה וכה"ג כתבו הט"ו והפוסקים לקמן סימן ק"צ סמ"ב גבי כתם דאם השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה אפילו בזמן הזה דאף על פי שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חברתה לא החמירו עכ"ל ונראה דכ"ש הכא ועוד דהכא איכא נמי צד היתר דמחמת חולשת הלידה ראתה דם מחמת תשמיש. נ"ל:
לג סָעִיף י מיהו כל מקום כו'. ובספר אפי רברבי דף צ"ג ע"א כ' ולי נראה דדוקא שעברה ושמשה ג' פעמים ולפעד"נ דדברי הרב ברורים בטעמא דתשמיש זה שלא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת וכן משמע בתשוב' מיימוני שהבאתי לעיל ס"ק י"א דאצבע הוי כשפופרת ע"ש:
לד סָעִיף יא מותרת לבעלה שהרי לא קבעה כו'. פי' והלכך כשהגיע חצי שנה אחר ראיית פעם האחרון ולא ראתה אז תו לא חיישא כלל וכן הוא בתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף וז"ל ותו לא חיישא דכל מידי דלא מיקבע בג' זימנין מיעקר בחדא זימנא לאפוקי אם היתה קובעת היתה צריכה ליעקר ג"פ כדבסמוך אבל ודאי דאפילו קבעה בשלשה וסתות שוים או בדילוג מותרת לבעלה בין וסת לוסת כדבסמוך וע"ל סימן קפ"ט מדין קביעות הוסתות בשוה או בדילוג:
לה סָעִיף יא מיהו חוששת לאחרון כו'. ונ"ל דה"ה לוסת החדש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסורה לשמש בט"ו באייר, ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו לחודש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה א"א בלא ראיה שניה והכי אמרינן לקמן סימן קפ"ט סי"ט וסכ"ב גבי וסתות הגוף ואף ע"ג דהתם צריכה למיחש לוסתות הגוף אפילו שלא בשעת וסת החדש כגון שפיהקה פעם אחת וראתה צריכה לחוש כשתפהוק עוד פעם שנית באיזה זמן שיהיה שאני התם שהוסת הגוף בא מעצמו אבל בוסת הגוף שבא על ידי אונס כגון קפיצה קי"ל התם בסעיף י"ז דאינה חוששת אלא בשקבעה אותו ביום ידוע ולא כל פעם שתקפוץ ותשמיש חשיב ע"י אונס כמו קפיצה וע"ל סימן קפ"ט ס"ק מ"ד:
לו סָעִיף יב ולא ילך כו'. וכתוב בתשובת מהר"מ פדווא"ה סימן י' דהיכא שנפרדו זה מזה שאינו דר בשכונתה א"צ עדים דאין לך סהדי יותר מזה שמרוחקים הן עיין שם ועיין בא"ע סי' קי"ט ס"ז וכ' עוד שם דאם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ועיין בא"ע סימן קנ"ד ס"י:
לז סָעִיף יג ואפילו אם כו'. והב"ח חולק ופסק דאפילו אין לה צער כלל בשעת תשמיש תלינן בדם בתולים אבל בתשובת משאת בנימין סימן מ"ז האריך ופסק כהרב ע"ש וגם הב"י גופיה כתב בסוף דבריו מסתפינא להקל אלא אם כן יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים:
א סָעִיף א משמשת ג' פעמים. פי' עם אותו תשמיש שראתה כבר דם מחמתו:
ב סָעִיף א ותנשא לאחר. לפי שאין כל אצבעו' שוו':
ג סָעִיף א ותנשא לג'. שלא הוחזקה לראות מחמת כל האצבעות אלא עד השלישי והא דלא נאסרה לג' אחר ביאת הראשון לפי שאין כל הכחות שוות ושמא בעילת ראשון היתה בכח מרובה ולא הוחזקה אלא בג' ביאו' לכל א' וא':
ד סָעִיף א עד שתבדוק. פי' בבדיקת שפופרת הנזכר בסעיף ב':
ה סָעִיף ב מכחול. פירוש קיסם ואי הכניסה הקיסם לבד לא היתה יודעת אם מהמקור אם מהצדדין ע"כ תכניסנו בשפופרת שמפסיק בין הקיסם לצדדין והמוך הוא בשביל שיהא הדם ניכר בו ועוד שלא יסרט ויוצא דם:
ו סָעִיף ב מן הצדדין ומותרת. ולא אמרינן הא אין האצבעות שוות מכ"ש שאין שפופרת שוה לאצבע דלחומרא לא אמרינן כן וכתב רמ"א בסי' קע"ז סעיף י' שאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף טפי מבדיקה דשפופרת ומהני:
ז סָעִיף ג תחת הראשון וכו'. שלא אמרו שתתגרש מהראשון אלא להקל עליה דהיינו אם תבדוק תחת הראשון שמא תמצא דם בראש המכחול ותהי' אסורה לכל אדם על כן התירו לה שתנשא לאחר בלא בדיקה אלא אחר הג' שבלאו הכי אין לה תקנה אז תכניס עצמה בספק זה אם תמצא דם בראש המכחול:
ח סָעִיף ד אם שמשה סמוך לוסתה כו'. הב"י הביא בשם רש"י אם יש וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא בפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ. וכתב עוד בשם המרדכי וז"ל אשה שיש לה וסת קבוע שהיתה רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיתה רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל. וזה דבר שאין לו ביאור כלל. ובמרדכי עצמו כתוב אחר זה ותולה במכתה כו' והב"י הבין שמלתא באנפי נפשה היא ובאמת חדא מילתא היא ור"ל שאם יש לה מכה אע"פ שאין ראוי לתלות בה כ"כ אילו לא היה לה ווסת מ"מ עכשיו שיש לה ווסת תלינן בה וכן מבואר להדיא בפסק מהר"ר איסרלן שהביא ב"י ס"ס זה ע"ש:
ט סָעִיף ה ואם דם מכתה משונה. הטור בשם הרא"ש דמן הסתם תולין לומר שאינה משונה עד שיוודע לנו שהוא משונה ע"פ חכם שיראה שניהם וזה יוכל כל אדם להבחין אם דומין זה לזה כו' והקשה בית יוסף דדברי הטור סותרים זא"ז דתחלה כתב שא"צ לדמותן כלל. ותירץ בפרישה דאם שניהם לפניו לא ניזול לקולא כיון שאפשר לברורי וכל אדם יוכל לברר אותו ונכון הוא שכן מצינו ג"כ בסימן א' דכל היכא שהשוחט לפנינו לא אמרינן רוב מצויין מומחין הן:
י סָעִיף ה אע"פ שאינה יודעת כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בפסקו לכוונו להפוסקים אחרונים שהוא נמשך אחריהם. בגמרא איתא בפרק תינוקת ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא והוא מ"ש בש"ע בסעיף ו' והביא ב"י פלוגתא בפי' דבר זה הרשב"א מפרש אפי' אם אינה מרגשת ממש הדם שותת מן המכה דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לדעת אלא בבדיקת שפופרת כו' אלא הכי קאמר היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם יורד כו' אבל מרדכי והג"ה מיימונית ס"ל דבעינן שתדע בודאי שיש לה מכה שמוציאה דם ואז מותר שלא בשעת וסתה דוקא ובפסקי מהרא"י סי' מ"ו הביאו ב"י סוף סי' זה כ' להיתר באשה אחת שבודקת בחורין וסדקין ואינה מוציאה דם רק במקום אחד בצדדין והוא מה שהעתיק בש"ע כאן בסעיף ז' היינו ביש לה וסת קבוע אז יש לה היתר זה כל שלא הגיע וסתה אבל בענין אחר לא התיר אפילו שלא בשעת וסתה כיון דלהמרדכי בעינן שתדע שוודאי מכתה מוציאה דם ואותה האשה לא היתה יודעת כן בודאי ובהג"ה ש"ד העתיק תשובת מהר"י סג"ל באשה שהיתה רואה דם אחר מי רגליה ונצטערה בשעת הטלת מי רגליה והביאה רמ"א בסי' קצ"א וכתב שם להתירה בבדיקה שתכניס מוך נקי בפנים העתיקו רמ"א בסימן קצ"א ובמסקנא כתב שם מהר"י סג"ל וז"ל אבל בנדון דידן לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה מיקל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן כו' עכ"ל הרי שלא היקל אלא בהיתרות דלעיל ע"י בדיקה שזכרנו ונראה שלא רצה להקל בלאו הכי כמו אותה תשובה שהביא שמיקל אפילו אינה מרגשת כו' לפי שההיא תשובה סבירא ליה וסתות דרבנן אבל הוא בעצמו חש למ"ד וסתות דאורייתא כמבואר שם בההיא הג"ה לעיל מיניה ע"ש וא"כ לפי מה דקי"ל להלכה דוסתות דרבנן כמבואר בסימן קפ"ד ובכמה דוכתין יש לנו להקל ג"כ כאן בלא שום בדיקה במוך נקי אפילו באינה מרגשת דדם יוצא ממכתה וזהו שכתב רמ"א כאן להקל ביש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה והוא שלא כדעת מהרא"י שזכרנו שהיה חש לדברי המרדכי דלעיל וקשה תרתי חדא שהרי הש"ע כתב בסעיף ז' אם כל זמן שהיא בודקת כו' והיינו פסק דמהרא"י דלעיל משמע כל שאין מבורר לה במקום אחד מהצדדין אזלינן לחומרא כל שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכדעת מהרא"י דלעיל ומהרא"י מיירי ביש לה וסת קבוע כמו שהביא ב"י סוף סי' זה ורמ"א היה לו לכתוב על זה דלא קיימא לן כן לפי פסק שלו אלא בכל גווני שיש לה מכה והוא שלא בשעת וסתה טהורה ותו קשה דכיון שראה רמ"א דעת מהרא"י וב"י שמחמירין באינה יודעת שמכתה מוציאה דם וכן פסק מהר"י ווייל בתשוב' סימן כ"ה כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל שצריכה בדיקה דוקא מנא ליה להקל נגדם ותו קשה דבד"מ הביא דבריהם דהיינו תחילה העתיק פסק מהרא"י ואח"כ כתב וז"ל וכ"כ הג"ה ש"ד בשם מהר"י סג"ל דכשיש לה וסת תלינן במכה שלא בשעת וסתה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם עכ"ל והוא נגד עיני המעיין בהג"ה ש"ד שהעתקנו שהצריך דוקא להיתרות דלעיל דהיינו בדיקה במוך נקי כו' וע"כ שכתב כן רמ"א לדידן שקי"ל וסתות דרבנן כמו שזכרנו בסמוך א"כ לא היה לו להסכים דברי מהר"י סג"ל עם דברי מהרא"י לפי דבריו שהרי מבואר שמהרא"י אינו מיקל כי אם ע"י בירור שמוצאה דוקא באחד מהצדדין ולא במקום אחר ותו תמיה לי מאד שהרי בסי' קצ"א כתב רמ"א עצמו כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל להחמיר באשה שרואה דם במי רגלים וכתב שהכי נהוג להצריכה בדיקה במוך נקי כו' אבל לא בלאו הכי וכאן הוא מיקל שלא בשעת וסתה בכל ענין אע"פ שאין יודעת שמכתה מוציאה דם וא"ל דדין דהכא באשה שיש לה מכה עדיף מההיא דינא דמוצאת במי רגלים זה אינו דבהדיא כתב מהרי"ו בתשו' שם סימן כ"ה במי רגלים וז"ל ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותו מקום כיון שמצטערת במי רגליה מוכחא מילתא שבא הדם עם מי הרגלים כו' הרי דכאן חמיר טפי ואם כן דברי רמ"א סותרים זה את זה דכיון שהוא חמיר התיר בלא שום בדיקה שלא בשעת וסתה ובסי' קצ"א במי רגלים דקיל טפי כתב דהכי נהוג להתירה ע"י בדיקה דוקא ומו"ח ז"ל כתב שיש לפסוק כדברי הג"ה זאת אע"פ שהוא דלא כדעת מהרא"י כיון שהרשב"א מיקל בכל ענין ותמיה לי דמה נעשה לדברי מהרא"י והג"ה ש"ד ומהרי"ו דלעיל וב"י בסעיף ז' כאן ודברי רמ"א עצמו בסי' קצ"א שזכרנו כי לכל אלו ראוי להחמיר שלא להתיר באשה שיש לה מכה ואינה יודעת שמוציאה דם אם לא בדרך שכתב הש"ע סעיף ז' דוקא והם אחרונים שאנו שותים מימיהם תמיד ועוד נראה לע"ד שאם בשעת הכאב מוצאה דם מוכחא מילתא דממנו הוא בא ועל כן מותר אף אם לאחר שיפסוק הכאב מוצאה דם נראה דמתמצית אותו הדם שהיה בשעת הכאב נשאר זה כמ"ש רמ"א בסי' קצ"א ועיין מה שכתבתי שם בתשובה שאלה. ועוד נ"ל אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אע"פ שזו אינה יודעת יש לתלות במכה. כן נראה לע"ד:
יא סָעִיף ו שהדם יוצא ממנה. זה נתבאר בסעיף ה' שיש מחלוקת בפירושו:
יב סָעִיף ה אם כל זמן כו'. גם זה נתבאר בסעיף ה' מה שקשה מזה על רמ"א שם:
יג סָעִיף ט אין מתירין אותה ע"י רפואה. פירוש אם נתגרשה אבל אין מוציאין אותה מבעלה:
יד סָעִיף י בביאה הראשונה שאחר טבילתה. זה אינה דומה למה שכתב הש"ע בסמוך בענין חשש ראיית ליל טבילה דשמה תלוי החשש באותו לילה דוקא ואח"כ מותרת אבל כאן איכא החשש מחמת ביאה ראשונה שאחר הטבילה אע"פ שהוא זמן רב אחר הטבילה אלא דקשה בזה פשיטא שאסורה ככל אשה שראתה ג"פ רצופים ע"כ צ"ל דמיירי אע"פ שבינתיים היו ביאות של היתר וזה מהני בדין שאח"כ מ"מ כאן לא מהני דגם שם לא מהני אלא דאמרינן מכח זה דדם הראשון שאחר לידה היה מחמת הלידה כמבואר שם וזה לא שייך בליל טבילה ועיין מה שכתבתי בסעיף י"א:
טו סָעִיף י או ראתה אחר כל לידה ג"פ כו'. דברי רמ"א א"א ליישבן אם לא נאמר שיש כאן ט"ס. תחילה נעתיק דעת מהר"ר יוחנן בהגהת ש"ד שמשם לוקח דין זה דעת מהר"ר יוחנן באשה שראתה פעם אחת שאחר לידתה ואח"כ שמשה ולא ראתה וכן מנהגה עד ג' לידות ופסק שם כיון שהוחזקה בביאות של היתר בינתיים איכא למימר דמה שראתה פעם אחת אחר הלידה הוא מחמת שהוכו הצדדין מחמת הלידה והוי ליה כמכה דלעיל סעיף ה' זהו כלל דבריו שם משמע דאם לא הוחזקו ביאות היתר בינתיים אלא לא היו רק שלש ביאות לחוד דהיינו ביאה אחת אחר הלידה וראתה ותו לא שמשה כלל עד אחר לידה ג' וראתה דפשיטא שאסורה ולא אמרינן בזה דכל ראייתה הוה מחמת מכת הצדדין אע"ג שכל אחת תכופה ללידה ואם כן ק"ו הוא אם שמשה וראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה אחת דאסורה עד בדיקתה בשפופרת דהא כאן חמיר טפי בשתי ביאות שאחר ביאה הראשונה שהם אינם תכופים ללידה ותו משמע אם אירע לה כך ג"פ אחר לידה דהיינו שבכל פעם אחר לידה ראתה ג' רצופים והיא נאסרה כמו שאמרנו ועברה ושמשה אחר אותן הג"פ אחר כל לידה דלא מהני לה וכ"ש דבדיקת שפופרת לא מהני דלא מהני תיקון שפופרת או ביאה ולא ראתה אלא במקום שיש חשש באותה ביאה לאיסור אז אמרינן כיון דנתקנה על ידי שפופרת מה שראתה ע"י תשמיש הוא מחמת צדדין כדלעיל משא"כ כאן אף את"ל שניתקנה והותרה אח"כ היינו עד לידה רביעית אבל אחר שנתחזקה לראות ג"פ אחר כל לידה לראות ג"פ רצופים ובזה לא מהני לומר הוכו הצדדין לא מהני לה אף אם יבוא עליה באיסור אחר אותן הג"פ להתירה אחר לידה רביעית דהא אתחזקה באיסור ג"פ אחר כל לידה בג"פ רצופים ובודאי תראה גם בפעם הרביעית אחר הלידה ג"פ ויהיה ודאי איסור לפנינו וכאן לא שייך לומר כיון שיש בינתיים ביאות של היתר דהא ג"פ רצופים ראת' אחר כל לידה והוא עכשיו אחר לידתה כמו ליל טבילתה דלעיל אלא אם עבר ובא עליה באיסור אחר לידתה ולא ראתה אז מהני ואזלה חזקת איסור לראות אחר לידתה. כל זה נראה ברור ופשוט וגם פסקי רמ"א יורו על זה אלא שקשה בדבריו דמה שכתב או ראתה אחר כל לידה ג"פ כו' דמשמע רצופין דאם לא כן מה זה שכתב אח"כ וכל זה אם כבר עברה ושמשה כו' למה כתב עברה והלא בהיתר שמשה דלא נאסרה כיון שלא ראתה ג"פ רצופין אחר שום לידה אלא ע"כ שראתה שלש פעמים רצופין אחר כל לידה ועל זה קאי אם עברה כו' ואם כן קשה מאי מסיים אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה דהא גם ברישא מיירי מרצופין ובלבוש הוסיף כאן תיבה וזה לשונו אבל לכתחלה אם ראתה שלש פעמים רצופים כו' ורצונו לומר דקא משמע לן דלא מצינו תשמיש בינתיים שלא ראתה אלא כשעברה ועשתה כן אבל באמת אינו מותר והג"ה זאת אינה נכונה דא"כ לא היה לו לרמ"א לכתוב אלא אבל באמת אסורה היא ומה לו להזכיר כאן לא תלינן בלידה גם למה לו להזכיר אבל אם ראתה ג"פ רצופים והא לעיל ג"כ מיירי ממנו ותו דלמה לא כ' לעיל בעיקר הדין תיבת רצופים והיותר קשה מן הכל דלפי זה משמע אם כבר ראתה רצופין ג"פ אחר כל לידה מהני לה מה שעברה ושמשה אח"כ ולא ראתה בין לידה ללידה שתהיה מותרת אפילו אחר לידה רביעית וחלילה לומר כן שהרי הוחזקה בביאות איסור ג"פ אחר כל לידה בלי החזקת ביאות היתר ביניהם ומהר"ר יוחנן לא התיר לעיל אלא שראת' פעם א' אחר כל לידה ממילא הופסקו ביאות היתר בין אותן ביאות שרוצים לעשות האיסור דהיינו הצירוף של כל אחר לידה להדדי דהא קודם לידה השניה אין כאן איסור משא"כ כאן שיש ג"פ איסור שהרי הם רצופים אחר כל לידה ויש איסור אפי' קודם לידה השניה ולא מהני בזה הוכו הצדדים וא"כ הוחזקה בכך והוה אחר לידתה כליל טבילתה דלעיל ואסורה אחר כך אחר לידתה רביעית ומה שכתב רמ"א אח"כ בסוף דבמקום שצריך בדיקה מהני עברה ושמשה היינו בעברה ושמשה אחר לידה הרביעית וכ"כ בהדיא בד"מ אבל לא מהני לה מה ששימשה ולא ראתה קודם לידה הרביעית שזכרנו וזה ברור לכל מבין ע"כ נראה שיש כאן ט"ס וצ"ל וכ"ז אם כבר שמשה ותיבת עברה אינו נכון כאן ונמצאו דברי רמ"א ממש כדברי מהר"ר יוחנן ומ"ש או ראתה אחר כל לידה ג"פ מיירי באינם רצופין ויש ביאות היתר ביניהם ועל זה אמר אם שמשה כבר ור"ל בהיתר אז לא אמרי' שהוחזקה לראות אחר כל לידה ותלינן בהוכו הצדדין ונמצא שפיר מסיק אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופין אפי' אחר לידה אחת צריכה שפופרת ולא מהני לה אם תעבור ותשמש באיסור אח"כ אלא לענין תשמיש שמכאן ואילך עד לידה רביעית דהיינו שאחר לידה שלישית מותרת עד שתגיע לידה הרביעית ואז אסורה אע"פ ששימשה בינתיים ולא ראתה כי דרכה של אשה זו לראות דוקא אחר לידתה והוה לה וסת בזה. גם מו"ח ז"ל כתב דהג"ה זאת מיירי ברישא באינן רצופים ולא ידעתי למה לא הרגיש לפרש מ"ש וכל זה אם עברה דהא אין כאן עברה וע"כ כמו שהגהתי כן צריך להיות ועיקר הדין נתבאר בסייעתא דשמיא בכל פרטיו. ומ"ש מיהו כל מקום כו' פי' הן כאן בראתה ג"פ דהיינו אחר כל לידה פעם אחת ולא הוחזקה בביאות היתר בינתיים שלא ראתה ממילא היא כשאר אשה שראתה ג"פ רצופים ועברה ושמשה אח"כ ולא ראתה מהני לה שלא תחשוש עוד אבל אי הוחזקה בביאות היתר בינתיים אין כאן חשש וכן אם ראתה ג"פ אחר לידה בשלש לידות ועברה ושמש' אחר לידה הרביעית מהני לה אבל לא מהני לה מה שעברה ושמשה באיסור בין לידה ללידה כיון דהוקבע לה וסתות ללידות צריכה תיקון אחר לידה הרביעית דוקא וכן בכל אשה שראתה דם מחמת תשמיש ג"פ שצריכה שפופרת כמ"ש סימן קפ"ו כ"ש שמהני לה אם עברה ושמשה באיסור והוא סברת רמ"א בד"מ ונכונה היא:
טז סָעִיף יא מיהו חוששת לאחרון כו'. א"ל אמאי אמר בסעיף י' בהג"ה ג"פ אחר טבילתה והלא בשתי פעמים צריכה ג"כ לפרש בטבילה כמו הכא דהתם קאי לענין לאוסרה על בעלה ומכח חששא זו דלא הוחזקה בג"פ לא אסרינן לה עולמית על בעלה אלא דכל היכא שאפשר לחוש לפי שעה חוששת כיון שיהיה לה אח"כ היתר כנ"ל וכעין זה זכרתי בסמוך כמ"ש רמ"א:
יז סָעִיף יג הבועל את הבתולה. בב"י למד דין זה מתוספתא דאיתא כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים ויש לדקדק בזה דהא בתולה נקט בתוספתא ושמא היינו כל זמן שהיא בתולה והיינו לפי מה שאמרו בריש פרק תינוקת כל אחת לפי דינה לא הגיע זמנה לראות עד שתחי' המכה והיינו לשמואל כל זמן שהרוק מצוי בפה שרואה מחמת תשמיש וכ"פ הרמב"ם כשמואל פ"ה מהלכות איסורי ביאה ובהגיע זמנה לראות ארבעה לילות ובראתה בבית אביה קודם נשואין בעילת מצוה לחוד ותו לא הוה בתולה ואמאי מיקל ב"י בכל הבתולו' ועוד מביא ראיה מההיא דפ' תינוקת שמותרת עד שתחי' המכה וכ' אע"פ שלדידן קיימא לן בכולן אין לה אלא בעילת מצוה מכל מקום לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש מחזקינן להדם שהוא מבתולים כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ומסיים אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים ונראה הא דכתב דמסתפינא היינו מכח מה שזכרתי ולפיכך הצריך ידים מוכיחות כו' והיינו שיש לה קצת צער בביאה וכן כתב מהר"ם מפדואה שאם אין לה צער כלל בביאה הרי היא ככל הנשים ואחריו נמשך רמ"א כאן ומו"ח ז"ל כתב שאין לשמוע לחומרא זו כיון שאין לה ראיה דבגמרא אמרינן עד שתחיה המכה והיינו לשמואל כל זמן שרואה מחמת תשמיש וכבר כתבנו שאין משם ראיה להגיע זמנה לראות וכ"ש אם ראתה בבית אביה קודם הנשואין שאין שיעורה אפי' לדין המשנה רק בעילת מצוה ממילא אחר כך כלו בתוליה וא"כ מנא לן שתהיה עוד אח"כ בתולה כל שאין ידים מוכיחות לזה גם הרמב"ם פרק ה' מהלכות איסורי ביאה כתב הך דרואה מחמת תשמיש דתלינן בבתולים באותה שדינה עד שתחיה המכה דוקא:
א סָעִיף א ג"פ. פי' עם הראשון דהיינו עוד ב"פ וכתב הש"ך אבל אחר השיעור זה טהורה אע"ג די"ל קודם לזה ראתה יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש ולפ"ז לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש מיקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם דמותרת. שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל דאף אם תשמש אשה זו עוד פ"א או ב"פ ותמצא מיד בשעת תשמיש דמותרת ול"א דאיגלאי מלתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים ראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא. והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפי' ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכ"כ בת' מהר"ם מלובלין סי' ק"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש עכ"ל:
ב סָעִיף א עד. ובכה"ג אפי' מצאה זמן מופלג אחר התשמיש מיקרי רואה מחמת תשמיש (ואם בעלה שותת דם מפי האמה עיין מהר"י טראני י"ד סי' למ"ד):
ג סָעִיף א תתגרש. ולענין כתובה עי' בא"ע סי' קט"ז:
ד סָעִיף א שתבדוק. בבדיקת השפופרת הנזכר בסעיף ב' ועיין בא"ע סימן ט':
ה סָעִיף א בקיאין. כ' הש"ך וצ"ע אי מחמרינן מהאי טעמא דאין אנו בקיאין לאוסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בג' אנשים כן עכ"ל:
ו סָעִיף ב אבר. כתב בת' מ"ב ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט וכ' הש"ך ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:
ז סָעִיף ב מכחול. פי' קיסם וכ' בת' מ"ב שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש והאשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודחוק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל:
ח סָעִיף י ומותרת. משמע אפילו לבעל הג' ואם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת. וכתב הט"ז ול"א דאין האצבעות שוות מכ"ש שאין השפופרת שוה לאצבע משום דלחומרא ל"א כן וכתב רמ"א בסעיף י' שאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף טפי מבדיקת השפופרת ומהני:
ט סָעִיף ג הרשות. מיהו אם בדקה לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל. ש"ך:
י סָעִיף ג לסמוך. והש"ך כתב נ"ל דאין להורות בדיקה בבעל הראשון ומ"מ הב"ח ומהר"ם מלובלין ושאר אחרונים מקילין עכ"ל:
יא סָעִיף ג צער. דנראה קצת כי חולי ומכה יש לה באותו מקום ע"כ יש לסמוך אבדיקה:
יב סָעִיף ד לוסתה. ואע"ג דאסור לשמש סמוך לוסתה מ"מ מיירי כאן בעברה ושמשה. והפרישה כתב דמשכחת לה אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו כדלעיל סי' קפ"ד. וש"ך השיג עליו ע"ש:
יג סָעִיף ה מקום. פי' באותו מקום עצמו שמשם יצא הדם שם יש לה מכה אבל שאר מקום באותו מקום לא מהני. ב"ח:
יד סָעִיף ה מכתה. אפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאה על המוך תולין במכה. ב"ח וש"ך בשם אביו הגאון ז"ל:
טו סָעִיף ה משונה. דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכתב ב"י והאחרונים שא"צ להראות לחכם אם היא משונה. והפרישה כתב אם שניהם לפניו לא ניזול לקולא כיון שאפשר לברורי והסכים עמו הט"ז:
טז סָעִיף ה דם. היינו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים כ"מ מש"ך. והב"ח מתיר בכל ענין:
יז סָעִיף ה דם. דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך למ"ד אפילו שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה. וכן באשה שיש לה וסת ומצא דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציא דם כששמשה שלא בשעת וסתה כמו שנתבאר מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם דבעי' שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכת' להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה. ש"ך. וה"ה אם רגילים הנשים לראות דם ממכה כזה אע"פ שזו אינה יודעת יש לתלות במכה. ט"ז. אשה שיש לה וסת קבוע ונתחדש לה מקרה רעה שרואה דם דרך שפיכה איזה ימים אחר טבילתה והרופאים עובדי כוכבים אומרים שבא לה מכאב האם יש לסמוך על הרופאים שלא בשעת וסתה. ואין לסמוך ע"ז עד שיסכים עוד אחד מבעלי הוראה למעשה. תשובת ש"י שאלה ס"ה ע"ש ועיין בתשו' פ"י סי' ל"ב וסל"ד שפסק ג"כ על כיוצא בהן דסמכינן ארופאים ומותרת לבעלה ע"ש:
יח סָעִיף ה וסתה. זה איירי שלא בשעת תשמיש לענין אם צריכים לישב ז' נקיים אבל לענין רואה דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא תלינן במכה מכל מקום תלינן בוסתה ש"ך:
יט סָעִיף ה במכתה. אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם. אבל אם מרגשת עכשיו שדם זה בא מן המכה אפי' בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ש"ך:
כ סָעִיף ה ענין. אפי' בשעת וסתה אפי' אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם. פוסקים. ותוך ג"י הראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן במכה. ועש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ב:
כא סָעִיף ח הרפואה. כ' הב"ח מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחרת קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בג' פעמים ומותרת לשמש בפעם ד' לאחר הרפואה עכ"ל:
כב סָעִיף ט מתירין. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה ע"י כך א"נ שאם נתגרשה ואח"כ עשתה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא (אבל בדיעבד שעשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה) ש"ך:
כג סָעִיף י פעם. ומיירי שלא היו רצופים ובינתיים היו ביאות של היתר אפ"ה לא מהני כאן. ט"ז:
כד סָעִיף י רצופין. כתב הש"ך כלומר דאם אירע לה שראתה תיכף אחר לידתה ג' פעמים רצופים ואח"כ עברה ושמשה בנתיים ולא ראתה ואח"כ חזרה וראתה אחר לידתה ג' פעמים רצופים ולא שימשה שוב מותרת וכן אפי' ראתה אחר כל לידה ולידה ג"פ רצופים רק אח"כ בין כל לידה ולידה שמשה בנתיים ולא ראתה ואחר לידה ג' או ד' חזרה וראתה ג"פ רצופים ושוב לא שמשה מותרת אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה אסור לה לשמש אח"כ לכתחלה דאין מתירין אלא כשאח"כ עברה ושמשה דהוחזק ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ותלינן בחולשת הלידה אע"ג שחזרה אח"כ וראתה ג"פ אחר לידתה ולא שימשה אח"כ אבל אם שמשה אח"כ ולא ראתה אפי' ראתה מתחלה ג"פ רצופים שלא בעת לידתה טהורה דעדיף מבדיקת שפופרת כך הם ביאור דברי הרב עכ"ל והט"ז השיב על רמ"א ומגיה בדבריו ע"ש אבל בנה"כ סותר כל דבריו באריכות וכתב עוד הש"ך דהאי ג"פ רצופים אחר הלידה נ"ל דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא כדלקמן סי' קצ"ד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל לא להוציאה מבעלה וע"ל סי' ק"ץ סמ"ב. ובת' א"ש שאלה א' כתב הואיל ושגו האחרונים בביאור הג"ה זו לכן אפרשנה דמיירי שאחר כל לידה ראתה ג"פ מחמת תשמיש ראשון שאחר הטבילה דהיינו סמוך לאחר לידתה כששמשה ראתה מחמת תשמיש ושוב לא ראתה שום ראיה עד שטבלה אחר ראיית תשמיש וטבלה וראתה שנית מחמת תשמיש וכן פעם ג'. ואח"כ פירסה נדה וראתה מעצמה כדרך נשים וטבלה ולא ראתה יותר מחמת תשמיש וכן אירע לג' ולדות שאחר כל לידה ראתה ג' פעמים מתחת תשמיש א' שאחר הטבילה והראיות היו רצופין אלא שאחר הראיות ג"פ רצופין שסמוך לכל לידה ראתה אח"כ כשאר נשים שלא מחמת תשמיש וטבלה ושמשה ולא ראתה מותר לשמש אחר שתטבול אחר ראיות הג' שראתה ג"פ מחמת תשמיש דיש לתלות מחמת לידה ובספר הרמ"א הוא ט"ס וכצ"ל ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה הראשונה שאחר לידתה וראתה אחר כל לידה ג' פעמים כו' ותיבת או הוא ט"ס וא"ל היאך יוכל למשכח ביאת היתר בנתיים דכתב רמ"א דאיירי ששמשה אחר טבילתה באותו לילה כמה פעמים ובכל תשמיש קנחה עצמה בעד מיוחד ובשחרית בדקה העדים ומצאה על עד אחד דם ובשאר לא מצאה וכך עשתה ג"פ בכל טבילות וז"ש רמ"א ואם ראתה ג"פ וכו' כאלו ראתה ג' פעמים רצופים כו' היינו שקנחה עצמה בג' עדים ושמשה ג' פעמים בלילה אחד ולמחר בדקה עצמה ומצאה דם על עד ראשון וע"ז כתב רמ"א דג"פ אחר כל טבילה הוי רצופים כמו רצופים בג' תשמישים בליל א' דלא כש"ך ס"ק למ"ד. ועיין עוד שם שאלה כ"ג שכתב שיש מקום לטעות בדברי ש"ע סי' קפ"ז שכתב הרואה דם מחמת תשמיש כו' כגון אם ראתה פ"א או ב"פ בליל טבילתה כשהגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילה ומשמע אפי' בג' פעמים אינה חוששת כ"א ליל של טבילה ומותר לשמש בליל ב' שאחר טבילתה כיון דלא קבעה אלא בליל טבילה וכן הבין הט"ז ס"ק י"ד והוא טעות גדול שתיחוש לילה ראשונה דוקא ולא לביאה ראשונה יהיה באיזה לילה שיהיה כיון דהוחזקה לראות ג' ראיות אין בידינו להתיר לשמש עמה אפי' שלא בליל טבילתה הא ודאי אם לא הוחזקה יוכל לשמש אפי' בליל טבילתה כיון שהוסת אינו ליום ידוע אלא מחמת תשמיש ובדברי ש"ע יש ט"ס וכצ"ל הרואה דם כו' כגון אם ראתה פ"א או ב' פעמים בליל ב' של טבילה וכו' וכ"מ הלשון של טבילה. דלגירסת הש"ע שלפנינו הל"ל בליל טבילה א"ו דאיירי שאחר הטבילה בלילה אינה רואה ובליל ב' רואה וא"כ כיון דקבוע פ"א צריכה לחוש לליל שני בטבילה ב' עכ"ל:
כה סָעִיף י ושמשה. ובס' אפי רברבי כתב דדוקא שעברה ושמשה ג"פ ואין כן דעת הש"ך אלא כפשט דברי הרב דבפעם א' סגי לפי טעמו דעדיף מבדיקת שפופרת וק"ל:
כו סָעִיף יא חוששת. כתב הש"ך ונ"ל דה"ה לוסת החדש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסורה לשמש בט"ו באייר ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו בחדש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה א"ל בלא ראיה שניה ועי"ל סי' קפ"ט סי"ט וסכ"ב וכ' הט"ז וא"ל למה אמר בס"י בהג"ה ג"פ אחר טבילתה והלא בב' פעמים צריכה ג"כ לפרוש בטבילה כמו הכא דהתם קאי לענין לאוסרה על בעלה ומשום חששא זו דלא הוחזקה בג"פ לא אסרי' לה עולמית על בעלה אלא דכל היכא שאפשר לחוש לפי שעה חושש כיון שיהיה לה אח"כ היתר עכ"ל:
כז סָעִיף יב להשהותה. וכ' בתשו' מהר"ם פדוואה סי' י' דהיכא שנפרדו זה מזה שאינו דר בשכונתה א"צ עדים דאין לך סהדי יותר מזה שמרוחקין הם. ואם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ועיין בא"ע סימן קי"ט ס"ז וסי' קנ"ד ס"י:
כח סָעִיף יג צער. והב"ח רוצה להתיר אפי' אין לה צער כלל בשעת תשמיש ואין כן דעת הט"ז והש"ך אלא דס"ל דדברי הרמ"א להלכה עיקר המה ע"ש:
א סָעִיף א שראתה דם מחמת תשמיש. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"א שהמציא היתר לרואה מ"ת באם בשעה שראתה מ"ת עדיין לא היה לה וסת קבוע כלל ואח"כ נקבע לה וסת קבוע בין בימי החודש בין וסת הפלגה משום דהא דרואה ג"פ מ"ת אסורה היא מטעם וסת דאמרינן קבעה לה וסת במעשה התשמיש והרי קי"ל בסי' קפ"ט סעיף י"ז דוסת שנקבע מחמת אונס כגון שקפצה וראתה אפילו אירע כן כמה פעמים אינו בדין וסת קבוע אם לא קבעה אותו לימים רק דמ"מ חוששת לו אם אירע ג"פ כמו לוסת שאינו קבוע ומעתה זהו עצמו דין אשה הרואה מ"ת דהרי מה בין קפיצה לתשמיש וא"כ כיון דהוא רק וסת שאינו קבוע לפ"ז בנדון הנ"ל כיון שנקבע לה וסת קבוע שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל אפילו לא נעקר עדיין הוסת שאינו קבוע כמבואר בסי' קפ"ט בש"ך סק"מ שאפילו לא הגיע עדיין יום ל' כיון שנקבע יום ך' א"צ לחוש וא"כ שוב א"צ לחוש לוסת התשמיש כלל. ושוב נסתפק עוד לפ"ז באשה שיש לה וסת קבוע כבר אם לאסור אותה מחמת רואה מחמת תשמיש (וטעם הס' בזה הוא ע"פ הספק שאכתוב בשמו בסימן קפ"ט סל"ב ע"ש) או לא ע"ש וכן הורה בנו"ב תניינא סי' פ"ח הלכה למעשה באשה הרואה מ"ת שלא היה לה וסת אם תקבע לה וסת קבוע שיהא קבוע לכל הפוסקים אז היא מותרת לשמש עם בעלה ואם שוב תראה מ"ת פעם ראשון אז פעם השני תפרוש ליל טבילה ותשמש בלילה שאח"כ ואם שוב תראה מ"ת תחזור ותטבול ותשמש פעם שלישי ואם שוב תראה אז תבא לשאול לגדולי הדור (ר"ל כי יש בזה הספק הנ"ל כיון שאחר שנקבע לה וסת קבוע ראתה ג"פ) וטעם הוראה זו יבין וישכיל המשכיל ע"פ מה שכתבתי בנו"ב קמא סי' ס"א ואף שכתבתי שם שעדיין לא מצאתי סמך לזה בדברי הראשונים מ"מ באשה ילדה כזו ושלא לאוסרה לכל העולם (דעשתה בדיקת שפופרת ונמצא על המוך) צריך אני לכנוס בפרצה דחוקה עכ"ל ועיין ח"ד סק"ג שחולק עליו וכתב דחלילה לסמוך עליו בזה חדא דרואה מ"ת לאו מטעם וסת לחוד נאסרה רק מטעם חשש חולה הממלאה ונופצת דאפילו בימי עיבור והנקה שאינה חוששת לוסת חוששת ברואה מ"ת (באמת בנו"ב תניינא סי' צ"א בד"ה ומה שתמה העיר הוא גופיה ז"ל בזה ויובא לקמן סק"ד) וגם במ"ש דאשה שיש לה וסת קבוע א"ח לוסת שאינו קבוע כתבתי בסימן קפ"ט דליתא עכ"ד ועמש"ל סי' קפ"ט סעיף י"ג ועי' עוד בנו"ב תניינא שם ובסי' צ"ג ובסי' צ"ד:
ב סָעִיף א משמשת ג"פ. [עבה"ט שכתב פי' עם הראשון דהיינו עוד ב"פ והוא לשון הט"ז וש"ך בשם פרישה ועי' בתוה"ש סק"ב שכתב דוקא קאמר המחבר ג"פ שכן דעת הראב"ד דקמייתא לאו ממנינא הוא כיון דמעיקרא לא בדקה ע"ש שכן דעתו ברור לדינא ועיין בזה בכו"פ וס"ט סק"ב ובסימן קפ"ו סק"ד ובחכ"א ריש כלל צ"ו ועיין בתשובת ח"ס ס"ס קס"ד שכתב דנראה שזה ג"כ דעת הגאון נו"ב במה"ת סי' פ"ז (עמ"ש בזה לקמן ס"ק נ"ח) אך הפלתי וס"ט אין דעתם להקל בזה. ולכן מסיק בנידון דידיה (שיובא לקמן ססק"ד) דאילו היה השאלה אחר ב"פ לא הייתי מקיל שלא לצרף ראיה ראשונה אך מאחר שכבר עברו ג' תשמישים כו' ע"ש]:
ג סָעִיף א רצופים. עיין ח"ד שכתב דאם בדקה עצמה ב"פ סמוך לתשמיש ומצאה דם ואח"כ שמשה כמה פעמים בלא בדיקה כלל ואח"כ שמשה פ"א ובדקה ומצאה דם הוי כג"פ רצופים והוחזקה ברואה מחמת תשמיש ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ו סק"ב בשמו ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ח שנשאל באשה שאמרה שראתה ג"פ רצופים דם מחמת תשמיש ואחר כך כשחקר הרב אימתי היתה הבדיקה אם היה בכל ג"פ תיכף אחר תשמיש אמרה בפעם שניה לא בדקה עצמה תיכף מחמת שלא הרגישה כלום רק ביום שלאחר הטבילה בדקה ומצאה דם מה דינה ואם האשה נאמנת ע"ז אם אין זה חזרה מדבריה הראשונים שאמרה סתם שג"פ ראתה אחר תשמיש והשיב דזה ודאי שאין זו בגדר רואה מחמת תשמיש כיון דבפעם ב' לא בדקה תיכף ולא אמרינן איגלאי מלתא כו' כמ"ש הש"ך הובא בבה"ט סק"א (אמנם אם יש ג"פ לבד זה אסורה כנ"ל בשם ח"ד) ולענין אם היא נאמנת פשיטא דנאמנת שהרי אין כאן חזרה כיון שיכולה לתרץ דבריה ולא היה במשמעות דבריה ענין איסור ברור וע"ש עוד שחקר על עיקר דין רואה מ"ת שנאסרת על בעלה אם אומרת שראתה ג"פ מחמת תשמיש אמאי לא נימא שאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כמו באמרה טמאה אני לך והאריך הרבה בזה והעלה דלהכי נאמנת כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי שהרי ביד הבעל תיכף כשאמרה לו שנטמאת לראות בעד הבדיקה אם הוא אמת וכתב דלפי זה דוקא אם האשה אמרה לבעלה בכל ג"פ תיכף אחר התשמיש שראתה דם שייך בו מלתא דעבידא לגלויי אבל אם אחר התשמיש לא אמרה לבעל רק ביום שלאחר התשמיש אמרה כן אפשר לומר שאינה נאמנת ע"ש ולע"ד איני מבין מה שהצריך דבכל ג"פ אמרה לבעלה תיכף דלכאורה נראה דבשני פעמים הראשונים אפילו אם אמרה אחר זמן רב נאמנת כיון שאינה נאסרת מיד עד שתראה ג"פ ועיקר הקפידה הוא רק על פעם הג' גם צ"ע על עיקר חקירתו כיון דאפילו לבעל ראשון מותרת ע"י בדיקת שפופרת כדעת רוב הפוסקים לקמן סעיף ג' א"כ לא דמי לאומרת טמאה אני לך שאסורה עליו באין מזור ותרופה משא"כ הכא לא שייך בזה לחוש שמא עיניה נתנה באחר [כעת ראיתי שדבריו נכונים בחקירה זו דמשמעות הש"ע והפוסקים לקמן ס"ג דבדידה תליא מלתא אם האשה רוצה לבדוק עצמה תחת הראשון הרשות בידה אבל הבעל אינו יכול לכופה על זה וממילא יגרשה ע"ל סעיף י"ב א"כ שפיר יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר. ועוד י"ל לפ"ד הנו"ב שהובא לקמן ס"ק י"ח דאף המתירין לבעל הא' בבדיקה היינו אם תמצא דם בצדדי השפופרת אבל אם לא תמצא כלל לא מהני ע"ש וכן הוא דעת הס"ט שם א"כ שפיר חקר בזה הרב שיבת ציון הנ"ל דלמה נאמנת באומרת שראתה ג"פ מ"ת נימא עיניה נתנה באחר ובאמת לא ראתה כלל מ"ת וא"כ גם ע"י בדיקת שפופרת לא תמצא כלל ותהיה אסורה לו וממילא יגרשה ותנשא לאחר] ויש לעיין בזה:
ד סָעִיף א עד שלו. עבה"ט ועי' בשו"ת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' קכ"ו דכ"ז מיירי שנמצא בעד שלו שהוכן לקנח בו אחר תשמיש וקנח עצמו בו אבל אם לא קנח בעד שלו רק שנמצא בכותנתו א"כ לא הוי רק כמו שאר כתם הנמצא ולא מצינו שנחוש בכתמים בבגד האיש כ"א בבגדי אשה ע"ש [ועי' לקמן סי' ק"צ ס"ק ב'] וכ' הס"ט דאפילו אם נמצא נמי בכתונת שלה י"ל דבא לאחר זמן שיעור אשם תלוי ומה שנמצא בשלו דילמא מעלמא אתי ע"ש [ועי' מ"ש לקמן ס"ק ל"ח די"ל שכן ג"כ דעת הנו"ב במה"ת סי' פ"ז ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"א במעשה שאירע אשה אחת שלחה לשאול על סדין בתורת כתם שהיה בו בכמה מקומות כתמים ולא היה בכל אחד כגריס והמראה שבינתיים היה מקום ספק אם מצטרף וכאשר שלח המורה לחקור אם יש לה במה לתלות, השיבה כי יש לתלות בבעלה לפי שתיכף אחר התשמיש קינח הבעל את האבר בהסדין והסדין היה נקי ובדוק, וזה אירע ד' וה' פעמים וטמאתה את המראה כי לא ידעה דבר שיהיה בזה דבר חמור ובכל פעם היא בודקת עצמה בשארית אחר התשמיש ואינה מוצאת שום דבר ולבעלה כאב בצידו והכאב נמשך לפעמים לפניו סמוך לאבר ובשתן לא נמצא שום אודם גם לא שום כאב רק זה מקרוב נראה על סדינו שהיה מלוכלך בש"ז כעין מראות אדומים ששלחה לשאול ולאשה הנ"ל יש לה וסת קבוע והאריך בזה דיש לצדד להקל דאין זה בגדר רואה מחמת תשמיש לפי מה שבא השאלה דאין הדבר ברור שהיה יותר מכגריס גם הוא מקום שהפישפשין מצויין שנוכל לתלות כתורמס גם נראה שלא היה בבירור במקום שהבעל קינח עצמו רק שרגיל לקנח שם גם לפי הנראה לא מצאה תיכף בלילה אחר קנוח בעלה ולא ראתה הכתם עד הבוקר מעתה אינו בגדר עד הבדוק כיון שנוכל לתלות שאח"כ נעשה ע"י מאכולת וכדאיתא בסי' ק"צ סל"ד ואע"ג שנמצא איזה פעמים עכ"ז נראה דלא יצא מדין כתם שתולין במה שיכולין לתלות ואפילו הוי בגדר ספק מ"מ נוכל לצרף בזה דעת המרדכי שהקיל הרמ"א באשה שיש לה וסת אם יש מקום לתלות במכה אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם ונראה דתליה זו במאכולת עדיף כיון דעכ"פ אינו ברור שהיה יותר מכגריס כו' ובפרט שיש ג"כ מקום לתלות בבעל ע"כ דעתי להקל אם יסכים עוד רב מוסמך להתירא לשמש עוד עכ"פ פעם אחד ושתבדוק אח"כ היא ובעלה כדי לעמוד על הבירור ובודאי נכון להתיר לתקן מה דאפשר לשמש בליל שניה ויותר נכון להתיר לה לטבול ביום השמיני קודם מנחה ותלך לביתה בלילה ומותרת לשמש מיד כיון דהוי לאחר עונת הוסת גם י"ל דמלילה ליום לא קבעה ואם תטבול בלילה אולי חו"ש תראה עי"ז. ע"כ נראה דהוי לצורך רק בזה לא יהיה עקירת וסת אם לא תראה כיון שלא טבלה בלילה ונתיישב בזה אח"כ. גם יש לעשות מאי דאפשר לבוא לדי בירור אם הוא מהבעל לראות אחר קינוח אולי נשאר בפי האמה וגם לבדוק מ"ר שלו שמטיל פעם ראשון אחר התשמיש כו' ע"ש]:
ה סָעִיף א אסורה לשמש עם בעל זה. אפילו בימי עיבור והנקה וכן אם ראתה ג"פ בימי עיבור והנקה אסורה ח"ד ע"ש אכן בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ג בד"ה ונחזור ובסי' צ"ה כתב בפשיטות דאם נתעברה בביאה שלישית שראתה מחמת תשמיש תמתין עד שיהיה הוכר עוברה ומותרת לבעלה כל ימי עיבורה ומניקתה [וטעם מחלוקתן מבואר לעיל סק"א] וכתב עוד אם גם בימי עיבורה תראה מ"ת תחזור ותיאסר ואף אם לא תראה מ"מ כשיפסוק ימי העיבור וההנקה תחזור לאיסורא דמה שלא ראתה בימי עיבור והנקה לא מהני לעקור הוסת הראשון שקבעה לראות מ"ת ע"ש. והנה מ"ש דאם גם בימי עיבורה תראה מ"ת תחזור ותיאסר עי' בסי' צ"א שם שהוסיף ביאור בזה דלכאורה אם תראה ג"פ מחמת תשמיש בימי מניקתה אי אסורה כל ימי מניקתה זה תלוי ברבוותא דהט"ז בסי' קפ"ט ס"ק מ"ח סובר דאפי' לוסת שאינו קבוע חוששת מעוברת ומניקה אבל הש"ך בסי' קפ"ד סקי"ט מביא בשם הגהת רש"ל ודרישה דדוקא בוסת קבוע חוששת וא"כ כיון דרואה מ"ת אינו נחשב וסת קבוע לא היתה צריכה לחוש כל משך כ"ד חודש אלא שאין רצוני לתקוע עצמי בזה שנחלקו בו הש"ך והט"ז (עמש"ל סי' קפ"ד ס"ק י"ד דהש"ך עצמו סובר ג"כ דאפילו בפעם ראשון חוששת) וגם אפשר דהא דוסת שנקבע ע"י עונות מיחשב אינו קבוע הוא רק לענין עקירה דנעקרה בפ"א אבל לחוש לו בימי מניקתה אפשר שצריכה וגם זה שתשמיש מקרי אונס אינו מוסכם וגם דברי רמ"א בסי' קפ"ז ס"י שכתב וכל זה אם כבר עברה ושמשה וכו' לשון עבר מורה לאסור לכן בהיתר זה לא אקבע יתד בהיתר זה עכ"ל ע"ש [ובתשובת ח"ס סי' קס"ד השיב אודות אשה שראתה דם מחמת תשמיש ב' פעמים טרם שהוכר עוברה ופעם ג' אחר שהוכר עוברה נראה פשוט אי היה כל הג' פעמים בימי עיבור אחר הכרת העובר או בימי הנקה ה"ל רואה דם מ"ת ממש וכדמוכח מתשובת ר"י שברמ"א סי' קפ"ז (ס"י) ואע"ג דקי"ל ס"ס קפ"ט דאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ומניקה היינו להיות כוסת קבוע אבל מיחש חוששת ואם כן כיון שראתה ג"פ מחמת תשמיש צריכה שתחוש ואסורה לשמש ואין ה"נ שנעקר בפ"א אם עברה ושמשה כו' וגם אשה זו שראתה נמי ב"פ קודם הוכר עוברה ופעם ג' אח"כ היא רואה מחמת תשמיש גמורה ומכ"ש לפי מה שכתב הרב השואל שעלובתא דא רגילה לראות לעולם ו' חדשים הראשונים בימי עיבורה בזמן וסתה הרי אשה זו גרועה משאר נשים לענין זה שאין עיבורה מסלק דמים אך מאחר שכבר עברו ג' תשמישים ואם נאסרה תתגרש ח"ו וקשים גירושין או שתבדוק ונפלין ברבוותא נ"ל להקל ולסמוך הפעם אדעת הראב"ד (הובא לעיל בד"ה ג"פ) שלא לצרף ראיה ראשונה כיון שלא בדקה תחלה ותידון כרואה ב"פ מ"ת ועתה לא ישמש עמה עד שתשאל לרופאים ותעסוק ברפואות וכיון שאינה מוחזקת ועדיין תוכל להאמין לרופאים שנתרפאת ותשמש פעם ג' ותראה לדחות התשמיש הג' ההוא עד אחר ה' או ו' חדשים לעיבורה שאינה עלולה לראות באותן הימים דכל טצדקי שנוכל לעשות שלא תקלקל עצמה נעשה לה ע"ש]:
ו סָעִיף א ותנשא לאחר. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ג שכתב דאם ראתה שפע דם אין להתירה להנשא לאחר שעיקר ההיתר שמותרת לשני כ' הסמ"ג דאיכא ספק ספיקא שמא מהצדדים ושמא אצבע של השני לא תהיה שוה לראשון אבל כשיורד בשפע והוא ודאי מן המקור אין כאן ס"ס ואף אם בב' פעמים ראשונים לא ראתה בשפע רק בפעם הג' אין הדבר ברור להתירה לאיש אחר ואפילו בדיקת שפופרת יש לפקפק בה כיון שע"י שפע דם שיצא ממנה נתברר שהוא מן המקור הרי היא בכלל כל הממלאה ונופצת ע"ש:
ז סָעִיף א לשלישי. כתוב בבאר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל זקינה שפסקה מלראות זמן רב והתחילה לראות מחמת תשמיש ומרגשת צער וכאב אינה צריכה בדיקת שפופרת שבו"י שאלה ס"ח עכ"ל. וכתב עוד בשבות יעקב שם אך אם ראתה בילדותה ג"פ מחמת תשמיש לא מהני מה שהזקינה אח"כ ע"ש ועי' בסדרי טהרה ס"ק כ"ו שפקפק בזה וסיים דצריך עיון לדינא. עוד כתב הסדרי טהרה דאשה שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש ונתעברה וילדה דמותרת לשמש אח"כ לאחר שתטבול בימי טוהר שלה ואם אינה רואה יש לומר דמותרת לשמש אח"כ אפילו לאחר שעברו ימי טוהר אחר דקיי"ל מעיין אחד הוא וכ"כ הכו"פ ע"ש אכן בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ה חולק על זה משום דמימי טהרה לימי טומאה כשם שאינה קובעת כך אינה עוקרת וגם אפילו לאחר ימי טוהר כל ימי משך ההנקה לא מהני מה ששמשה ולא ראתה כדלעיל ס"ק ד' ע"ש:
ח סָעִיף א עד שתבדוק. עי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' מ"ג שכתב דאשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש והוזקקה לבדיקת שפופרת אם נתעברה בתשמיש האחרון לא מהני לה בדיקת שפופרת כל ימי עיבורה וימי מניקתה אכן כ"ז אם בדקה ולא מצאה כלל לא מהני אבל אם מצאה בצדדי השפופרת שההיתר הוא משום דדם מצדדים קאתו מהני ע"ש בד"ה אמנם פירשתי טעמו שכתב שאם תבדוק בשפופרת צריכה מתחלה נקיים וטבילה ע"ש:
ט סָעִיף א ומותרת לו. עח"ד שכתב דמ"מ אסורה מכאן ואילך לשמש שני תשמישין בלילה אחת משום עונה הסמוכה לוסת עד שתעקר ג"פ דהיינו תשמש ג"פ ולא תראה ע"ש:
י סָעִיף ב של אבר. עבה"ט וצל"ע לענין דיעבד שבדקה בשל עץ אי מהני הבדיקה ולכאורה נראה דמהני שהרי הטעם דמסרט הוא דשמא באמת לא יהא דם רק ע"י הסירוט יוציא דם ותמצא על ראשו ונטמא אותה בחנם וא"כ הוא רק להקל עליה אבל אם בדקה בשל עץ ואפ"ה לא נמצא על ראשו מהני אמנם נראה לפמ"ש לעיל סק"ז ולקמן ס"ק י"ד וי"ז דאם מצאה בצדדי השפופרת קיל יותר מאם לא מצאה כלל מ"מ בנ"ד לא ניתן לה הקולא של מצאה בצדדים רק דינה כמי שלא מצאה כלל דחיישינן דמה שנמצא הוא ע"י הסירוט וצ"ע:
יא סָעִיף ב ומכנסת אותו. עי' בתוה"ש שדקדק מדברי הרמב"ם שמתחלה מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ואח"כ מכנסת המכחול בתוך השפופרת ובראשו מוך ודוחקת אותו עד שתגיע המוך לצוארי הרחם וע"ש הטעם וכתב הס"ט דה"ה כשהיא מוציאה מוציאה תחלה המכחול מתוך השפופרת ע"ש:
יב סָעִיף ב עד מקום שהשמש. עי' תשובת ב"ח החדשות סי' ל"ד ול"ה:
יג סָעִיף ב שהשמש דש. עבה"ט סק"ז בשם מ"ב. עוד כתב שם דיש לעשות השפופרת כשיעור אבר בינוני וכ"כ בתשו' אמונת שמואל סי' נ"ז ע"ש:
יד סָעִיף ב ואסורה. עי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"ו שכתב דשוב אין מועיל לה שום בדיקת שפופרת אפילו ששוב תבדוק ותמצא בצדדי השפופרת או שלא תמצא כלל נשארה לעולם באיסורה וגם על רפואת הרופאים אין לסמוך אחר בדיקה זולתי אם תפיל חררת דם אזי תחזיר להתירא ע"ש וכ"כ בח"ד דאפילו בדקה שוב אח"כ כמה פעמים ונמצא בצדדין אסורה דחיישינן שמא היא רואה מחמת חימוד תשמיש ואם עברה ושמשה ג"פ ולא מצאה דם הותרה ע"ש מיהו זה דוקא בבדיקה שאחר בעל הג' אבל בבדיקה שאחר בעל הראשון יש לה תקנה כדלקמן ס"ק י"ח:
טו סָעִיף ב ואם לאו. עבה"ט סק"ח דבין שנמצא בצדדי השפופרת ובין לא נמצא כלל. ומשמע דגם אם לא נמצא כלל אפילו ראתה אח"כ כמה פעמים מותרת דתלינן שהוא מן הצדדים וכ"כ הח"ד בהדיא אמנם הס"ט חלק ע"ז ע"ש שהאריך וסיים מי שירצה להקל אף אם ראתה ג"פ אח"כ יסתור כל הראיות שהבאתי ואח"כ יורה להקל ודי מי שמקיל עד ג"פ ע"ש ועי' בנו"ב סי' מ"ו שכתב ג"כ דיש חילוק בין לא נמצא דם כלל בשפופרת ובין נמצא בצדדין שאם מצא בצדדים אף ששוב תראה ג"פ מחמת תשמיש לא תהיה נאסרת אבל אם לא מצאה כלל אם שוב תראה ג"פ תחזור לאיסורה דלא כדעת הגאון מהר"ר חיים צנזור ז"ל שדעתו דגם בזה אינה נאסרת לעולם דליתא ע"ש:
טז סָעִיף ב ומותרת. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג ומ"ד וסי' מ"ו לענין אם מצאה דם בצדדי השפופרת ושוב ראתה מחמת תשמיש דמותרת. אם מותרת אפילו בלא נקיים או עכ"פ צריכה נקיים (וכן על הדם עצמו שנמצא בצדדי השפופרת יש ספק זה) ודעת הגאון מהר"י הורוויץ ז"ל שאינה צריכה נקיים והגאון המחבר ז"ל מראה פנים לכאן ולכאן והביא דמתשובת הר"ן סי' מ"ט משמע להדיא שאפילו שבעה נקיים אינה צריכה וסיים מ"מ אני נבוך בזה ע"ש ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' נ"א מ"ש בזה. אכן בח"ד כתב דצריכה ז' נקיים תמיד אחר כל דם שמוצאת בשעת תשמיש ואפילו על הדם שמוצאת בצדדי השפופרת צריכה שבעה נקיים. וכתב עוד דבדיקת שפופרת צריך להיות דוקא שלא בימי עיבור והנקה (וכן כתבתי לעיל סק"ז בשם נו"ב ע"ש) וכשבדקה עצמה בימי עיבור והנקה לא מהני להתירה רק בימי עיבור והנקה ולא בשאר ימים עכ"ד. ונראה דאם בדקה עצמה בימי עיבור מהני אף לימי הנקה וצ"ע:
יז סָעִיף ב בזה"ז. כתב בתשובת אמונת שמואל סי' נ"ז בשם חכם אחד שבתחלה בדק שלא בשפופרת רק במוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד ואז א"צ תו לבדוק בשפופרת ובאם נמצא בראש המוך אזי לא תועיל הבדיקה לחומרא וחזר ובדק בשפופרת וישר בעיני והגון עכ"ד. ועי' בתוה"ש שכתב ע"ז נלע"ד הוא בדיקה שלא לצורך דאף שהוא מן הצדדים בודאי יתלכלך ראש המכחול ועוד דאין להרבות בבדיקה כו' ע"ש ומ"מ מודה לדינא שאם בדקו תחלה ע"י המוך ועץ ולא נמצא בראשו או לא נמצא כלל דמותרת ועי' בתשו' זכרון יוסף חלק יו"ד סימן כ"ב ובס"ט. [ובתשו' חתם סופר סי' קנ"ח האריך בזה והוא מסכים ג"כ עם תשובת אמונת שמואל הנ"ל ונזכר שם דהכי עביד עובדא ועלתה בידו ע"ש עוד בס"ס קנ"ג וקנ"ד ובר"ס ק"ס ובס"ס קע"ה מזה ושם בסי' קפ"א כתב דצריכה שתכניסהו בכל האפשרי עד שיגיע לפתח בית הרחם ודלא כמ"ש הש"ך בשם מ"ב (בבה"ט סק"ז) שא"צ לדחוק כ"כ אפילו נשמע לו בשפופרת מ"מ בבדיקה זו לא נקבל ע"ש עוד בענין אם לא נמצא כלל] ועי' עוד בס"ט שכתב שמעשה בא לידו באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש אחר לידה וצוה לעשות כיס מבגד פשתן ארוך וקצר כמדת אבר ולמלאות הכיס במוכין בדוחק עד שנעשה עגול ועב והיה דק מלמעלה ועב מלמטה בדקוה בו ונמצא דם מן הצד והתיר לשמש עם בעלה מיהו אם לא נמצא דם כלל אין להתיר אחר בדיקה זו כי קשה להכניס דבר רך כ"כ בעומק ושמא לא הכניסה עד מקום שהשמש דש ואילו היה שם היתה מוצאת דם ע"ש [ועי' בת' חמדת שלמה סי' כ"א מ"ש בזה]:
יח סָעִיף ג הרשות. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג שכ' דאף המתירין גם לבעלה הראשון בבדיקה היינו אם תמצא דם בצדדי השפופרת אבל אם לא תמצא כלל לכ"ע לא מהני ע"ש:
יט סָעִיף ג בידה. עבה"ט ועי' ח"ד שכתב דאם בדקה עצמה תחת בעל הראשון ומצאה דם על ראש המוך ואח"כ בדקה ולא מצאה על ראשו מותרת לבעל שני ואסורה לבעל הראשון ע"ש:
כ סָעִיף ג ויש לסמוך אסברא ראשונה. וכן פסק הב"ח ובתשובת בשמים ראש סי' נ"ג ובתשו' רדב"ז החדשות סי' ת"י ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' כ"ב ובתשו' כנסת יחזקאל ס"ס ל"ב ובתשו' אמונת שמואל סי' נ"ז והשיג על הש"ך שמפקפק קצת להחמיר בזה ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם זיסקינד סי' ז' [ובתשו' ח"ס סי' ק"ס וקפ"א ובתשו' חמדת שלמה סי' כ"א]:
כא סָעִיף ד לוסתה. [עבה"ט ועי' בתוה"ש ובס"ט שדעתם להקל כדעת הפרישה ועי' עוד בש"ך שכתב דמיירי בקטנה ושלא קבעתה הוסת בג' פעמים ואח"כ נתברר ששימשה סמוך לוסתה דהיינו שאח"כ נקבע הוסת באותו זמן כמה פעמים ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ד ס"ב בד"ה עונה א' בשם תפל"מ משכחת לה נמי בכה"ג. ועי' בנו"ב תניינא סי' צ"ג]. ועי' בהשגת הרז"ה על ס' בעה"נ שכתב וז"ל אם יש לה וסת כגון שפיהקה או עטשה וכאותה ששנינו אלו הן וסתות כו' ה"ז תולה בפיהוקה או בעיטושה ולא בתשמיש ואין זו רואה מ"ת עד שנתברר שוסת פיהוקה או עיטושה מורכבת בתשמישה עכ"ל והביאה הס"ט ותמה על האחרונים שלא הביאוהו. עוד כתב הס"ט ונראה אם פ"א שימשה סמוך לוסתה אפילו אם אח"כ ראתה ב"פ מחמת תשמיש מופלג מוסתה לא מצטרפינן לראיה ראשונה בהדייהו עד שתראה עוד פעם שלישית מופלג מוסתה כו' ע"ש:
כב סָעִיף ה באותו מקום. עבה"ט בשם ב"ח ועח"ד שכ' דזה דוקא באם מרגשת שהדם בא ממקורה אז בעינן שתדע שהמכה במקור אבל ברואה שלא בהרגשה ואפילו ע"י בדיקה תולה במכה שידוע שמוציאה דם אפילו אם המכה בודאי בצדדין ע"ש ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א ס"ס י"ב שכתב דהא דמטהרינן דם מכה דוקא אם יש לה מכה במעיים שיכול הדם לבוא שם בלתי שיצטרך תחלה ליבלע בשאר אברים אבל אם יש לה מכה בשאר אברים הפנימים שא"א לזוב דרך המקור אם לא שיבלע תחלה בשאר אברים זה דם נדה גמור הוא ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ד] ועי' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"א שכתב דאפילו אם המכה הוא בבית רחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה מ"מ טהורה היא ותלינן בדם מכתה ע"ש וכן מבואר בש"ך ס"ק י"ט ובדברי הח"ד שהבאתי רס"ק זה ועי' בתשו' צמח צדק סי' פ"ו:
כג סָעִיף ה ואם דם מכתה משונה. עי' בתשו' נודע ביהודא חלק יו"ד ס"ס נ"ז שכתב דעד כאן לא אמרו שאם דם מכתה משונה אינה תולה במכה אלא כשיצא הדם מעצמו מן המכה כדרכו אבל בעובדא דידן שע"י שדחקה אצבע בכח הוציאה הדם מן המכה שלא בעונתו קודם שנגמר בישולו ולכן היה משונה תולה בו ומ"מ שוב לא נקרא מכה שודאי מוציאה דם רק דינו כמכה שא"י שמוציא דם וע"ש עוד:
כד סָעִיף ה משונה. עבה"ט מ"ש דוקא כו' ועי' בדגול מרבבה שכתב דדין זה הוא פשוט ברואה מחמת תשמיש שאז ודאי האשה בחזקת טהרה שהרי שמשה עם בעלה אבל ברואה שלא מחמת תשמיש ואירע לה בימי טומאה ובימי ליבונה הדבר צריך תלמוד ע"ש גם בספרו נו"ב סימן מ"ח אביאנו בסמוך ועוד בכמה דוכתי וכתב דבימי ליבונה היא בחזקת טומאה. ועי' בתשו' ברית אברהם בקונטרס פתחי נדה שהאריך לחלוק על הנו"ב בזה דגם בימי ליבונה בחזקת טהרה עומדת והביא שגם בתשו' מאיר נתיבים סי' נ"ז כתב כן (הוא מה שאביא לקמן סי' ק"ץ סל"ד בד"ה לתלות בו) ע"ש גם הח"ד בסק"ה דחה דברי הנו"ב בזה והעלה דאפילו בספירת שבעה נקיים היא בחזקת טהרה [וכן העלה בתשו' ח"ס בכמה תשובות ע"ש בסי' קמ"ב ובס"ס קמ"ד וקמ"ה וכתב שם דבנדה דאורייתא הא סגי אפילו לא פסקה בטהרה כל שעברו עליה ימים הראוים לזיבת דמי נדתה על הרוב פסקה לה חזקת ראיה אלא משום דנשי דידן ספק זבות נינהו בעינן שפסקה בטהרה לפנינו עכ"פ ודעת המרדכי (הובא לקמן סי' קצ"ו ס"י בהג"ה) דבעינן ג' ימים לאחזוקי בטהרה אך הוא ז"ל האריך להקשות ע"ז ודעתו לדינא דבג' בדיקות סגי ערבית ושחרית וערבית וכבר דבר מזה הפלתי בסי' קצ"ו ובס"ט שם. וע"ש בסי' קס"ה]. אמנם בעיקר דין זה אי בעינן דוקא נתברר שהוא משונה דעת הח"ד דדוקא בראתה אחר תשמיש א"צ בדיקה אם הוא משונה אפי' לענין שבעה נקיים כיון דאיכא עוד ספק אימור שמש עכבן אבל בראתה שלא בשעת תשמיש צריכה בדיקה לענין נקיים אם הוא משונה או לא ע"ש. ועי' בתשו' צ"צ סי' פ"ז ובתוה"ש ס"ק י"ז ומ"ש הבה"ט בשם הפרישה. עי' במג"א סי' תל"ז סק"ד:
כה סָעִיף ה באשה שיש לה וסת קבוע. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שכתב דכ"ש בזקינה שיכולה לתלות במכה שא"י שמ"ד אף דבתשובת פ"י סי' ו' לא כתב כן דבריו תמוהים ע"ש:
כו סָעִיף ה וסת קבוע. ואם אין לה וסת קבוע רק שאינה רואה עד אחר י"ד יום אחר טבילתה נראה דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת גם לענין זה כמו בסי' קפ"ו סעיף ג' וכן כתב הח"ד. ועי' בס"ט שנסתפק אם עבר עליה שעת וסתה ולא בדקה ולא הרגישה ואח"כ בדקה עצמה ומצאה טמאה מה דינה (ר"ל אי תולה במכה שא"י שמוציאה דם) דאע"ג דכתב הרמ"א דשלא בשעת וסתה טהורה היינו היכא שבדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה אבל זו שלא בדקה בשעת וסתה י"ל דכבר ראתה בשעת וסתה כו' ע"ש. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת הרמ"א דס"ל דטהורה אף לענין שבעה נקיים אבל לדעת הש"ך שהביא הבה"ט בס"ק י"ז דמ"מ צריכה לישב שבעה נקיים לא שייך ספיקו כלל דהא אף אם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה וראתה שלא בשעת וסתה צריכה שבעה נקיים ואינה תולה במכה שא"י שמ"ד ולענין רואה מחמת תשמיש ג"כ ליכא לספוקי דממ"נ אי דם זה שלא מוסתה תולין במכה ואף שבעה נקיים אינה צריכה ואי ניחוש שהוא מוסתה א"כ פשיטא דאינה רואה מ"ת ומותרת לבעלה ע"י ז"נ עכ"פ. אכן במכה שידוע שמ"ד תולה אף בכה"ג דהא כתב הרמ"א בסוף הגהה זו דבשעת וסתה אינה תולה במכה כלל משום דאל"כ לא תטמא לעולם וזה לא שייך הכא וכן נראה מבואר מדברי הס"ט ע"ש:
כז סָעִיף ה דם. עבה"ט בשם ש"ך. ועח"ד שכתב הטעם דדוקא ברואה מחמת תשמיש מקילינן דהוי כמו וסתות דקי"ל שהוא מדרבנן אבל לענין נקיים אינה תולה כיון שהוא דאורייתא אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם עד שתדע שמכתה מ"ד ע"ש ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד שכתב וז"ל סוף דבר לענין לבעלה א"צ לידע שמכתה מ"ד לפ"ז כיון דאשה דנ"ד מוציאה דם בשעת תשמיש ועלינו מוטל להתירה לבעלה ולומר מכתה מ"ד א"כ אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר ומ"ש אחרונים להרשב"א צריך שתדע שמכתה מ"ד היינו שלא ראתה בעת התשמיש ג"פ כו' עכ"ד. הבין מ"ש הש"ך אבל מ"מ צריכה שבעה נקיים היינו בלא ראתה מחמת תשמיש אבל בראתה מ"ת כיון דלענין לבעלה אתה צ"ל שהמכה מ"ד א"כ אין טהרה לחצאין וגם שבעה נקיים א"צ ובאמת קצת נראה כן מדברי הש"ך שהביא הבה"ט ס"ק י"ז במה שכתב מ"מ שלא בשעת תשמיש כו' ודו"ק. אכן הס"ט השיג עליו והעלה דאף לאותו דם שראתה מחמת תשמיש צריכה שבעה נקיים ולא תלינן במכה שא"י שמ"ד ע"ש וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' פ"ו ועי' בתשו' א"ש סי' כ"ז. ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"א שהוכיח דדעת הרמ"א לטהר לגמרי אף בלא שבעה נקיים דלא כש"ך ומ"מ לא החליט למעשה כיון שהש"ך פליג ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קמ"ב וקמ"ד וקנ"ג מ"ש בזה] ולענין אם כאב לו כאב בשעת תשמיש אי תולה בה כבר דברו בזה בשו"ת הרבה והסכמת אחרונים דכאב אינו כמכה ואינו תולה בה עד שיברר בודאי שכאב זה בר דמים הוא ועי' בס"ט שכתב דאף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי שיש לה מכה רק שא"י אם מ"ד אם בכל פעם שכואב לה המכה מוציאה דם אז מסתמא המכה הוא מ"ד וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ה ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ס שכ' דאחר כל הקולות ברואה מחמת תשמיש להתירה לבעלה בספירת נקיים מ"מ צריך הוא לפרוש באבר מת וליחוש שמא ראתה דלא התרנו אלא שלא תתגרש ומכיון שהתרנו לו הכניסה די וכו' ע"ש וכ"כ עוד בכמה תשובות שם]:
כח סָעִיף ה והוא ספק. עש"ך שחלק על דין זה ועי' בתשו' נודע ביהודא סי' ע"ח שהשיג עליו והסכים להרמ"א דשפיר מתירין כאן משום ס"ס ומנה לא תזוע (וכ"כ שם בסי' מ"ז וכן דעת נוטה בתשובת השיב ר' אליעזר סי' ב' ע"ש גם בתשובת ברית אברהם י"ד סי' מ"ד וסי' נ"ג ונ"ד האריך לקיים דברי הרמ"א בזה) ואמנם זה משום חזקת טהרה אבל אם היא טמאה נדה ואירע לה כן בימי ליבונה תלינן בפלוגתא אי מתירין ס"ס בחזקת איסור (ועמש"ל ס"ק כ"ג) ודעת הרבה מאחרונים לעיל סי' ק"י דלא מהני ס"ס. וע"ש בהג"ה שכתב דאם כבר ספרה לה ג' או ד' ימים של ימי ליבונה נחלקו בו רש"י ותוס' אם היא אז בחזקת טהרה. וצל"ע דמזה משמע דמ"ש בפנים ואירע לה כן בימי ליבונה ר"ל קודם שספרה ג' או ד' ימים והרי בג' ימים הראשונים לא תלינן במכה כמ"ש בסי' קנ"ו ס"י ובבה"ט כאן ס"ק ך'. וע"ש בסי' נ"ז מ"ש בזה. ועי' בח"ד שכתב ג"כ לקיים דברי הרמ"א הנ"ל אך כתב דהרמ"א מיירי בראתה שלא בהרגשה דמדרבנן היא טהורה מטעם ס"ס אבל אם בבדיקה או בשעת תשמיש ראתה דאיכא ספק הרגשה דשמא סברה הרגשת עד ושמש הוא לא מועיל ס"ס זו ואינה תולה עד שתדע שהמכה מ"ד. אמנם אשה זו אין לה לבדוק עצמה כלל שאם תמצא תהיה טמאה ולמה לה לטמא עצמה בחנם תמתין עד שתרגיש ותטמא עכ"ד ע"ש. וכתב עוד בנו"ב שם דהא דאנו מתירין מטעם ס"ס היינו אם המכה במקור עצמו אבל אם המכה ודאי אינו במקור רק מן הצדדים אסורה אף בימי טהרה דאז ליכא ס"ס (וכ"כ בסי' מ"ז שם ועוד בכמה דוכתי ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ז וק"ח מ"ש בזה) ונראה דבזה שהמכה במקור אפשר אפי' אם יש לה וסת קבוע ורואה כן בשעת וסתה ממש וא"י אם המכה מ"ד רק שלא הרגישה אם הוא מהמקור או מן הצדדים תולה להקל מס"ס דלא שייך כאן לומר דא"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא מן המקור תהיה טמאה ע"ש. ועי' בתשו' שמן רוקח ח"א סי' מ' שפלפל בדברי הנ"ב הנ"ל במה שהשיג על הש"ך ולבסוף העלה דשפיר השיג הש"ך על הרמ"א דלא חשיב אלא ספק א' ע"ש (ומיהו בראתה שלא בהרגשה י"ל דמודה לדברי הח"ד הנ"ל) גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קנ"ה השיג על הנו"ב בזה:
כט סָעִיף ה יודעת בוודאי. עי' בתשו' נו"ב שם שכתב דגם בזה דוקא בימי טהרה אבל אם היא כבר טמאה אינה תולה במכה אמנם יש קולא דאם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה ויש לה מכה שמ"ד אף אם כבר היא נדה תולה להקל דתולין במצוי ועי' בנו"ב תניינא סי' קי"ג דק"ו שיש להקל כה"ג בימי מניקתה אף שאין לה וסת קבוע אלא שכל זה כשכבר פסק טומאתה איזה זמן אבל אם מיום לידתה היא רואה קשה ליתן לה קולא של מניקה דחזינן נשים הרבה הרואות איזה שבועות אחר לידה ע"ש. וכתב עוד בנו"ב קמא שם דדוקא אם המכה ג"כ במקור אבל אם המכה בצדדים לא שייך לטהרה במרגשת בדם המקור אבל אם אינה מרגשת אם הדם מן המקור או מן הצדדים אף שכתבנו לעיל דבכה"ג אינה תולה במכה מ"מ כאן שדרך המכה להוציא דם טהורה אם עומדת בימי טהרה דכאן אף בספק אחד מטהרינן וי"ל בזה אפילו אם יש לה וסת קבוע וראתה בשעת וסתה תולה להקל דכאן ל"ש לומר א"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא ממקור תהיה טמאה ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' נו"ן שכתב ביודעת בודאי שמ"ד דתולה אף באין לה וסת היינו אף אם קודם שנולד המכה היתה רגילה בראיות משונות בלי שיעור אפ"ה תולה רק מיום למ"ד לראייתה האחרונה מקודם שנולד המכה אינה תולה דלא כדמשמע מדברי שו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד היפך זה ע"ש:
ל סָעִיף ה דם. עבה"ט ומ"ש בענין לסמוך על הרופאים כבר דברו מזה בשו"ת הרבה ומהם נמנו בשו"ת השיב ר' אליעזר סי' ב' הלא המה בתשובת עה"ג סי' כ"ב. ובתשו' מהר"ם לובלין סי' קי"א. ובתשו' ב"ח סי' פ"ג ופ"ד ופ"ה ובתשו' משאת בנימין סי' מ"ט ובתשו' שער אפרים סי' מ' ובדבר שמואל סי' ע"א ובתשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ה. ובתשו' צ"צ סי' פ"ו ובתשו' הר"ש כהן סי' ט"ו וסי' י"ח. ובתשו' הרשד"ם לאה"ע סי' קי"ח ובתשו' אמונת שמואל סי' א' וסי' כ"ג וסי' נ"ד. וכפתור ופרח סי' נ"ח ורדב"ז סי' רס"ד ובתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה ובחלק ב' סי' ע"ד וע"ה וע"ו ובתשו' ח"צ סי' מ"ו ובתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ד וס"ה וס"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ד ותשו' הלכות קטנות סי' כ"ב ועוד זכר בשו"ת השיב ר"א כמה פוסקים ושו"ת המדברים מענין זה ועיין עוד בתשו' נודע ביהודא סי' מ"ט [ובתשו' ח"ס סי' קנ"ח וסי' קע"ג וקע"ה וקע"ו ושם העלה דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע לומר גוף זה מפיל שומות ושערות כי אין רופאים נאמנים על גוף ידוע חוץ לענין פ"נ לעשות אותו ספק פ"נ ודוחה איסור מספיקא אבל לעשותן ודאי לא. אך האמינו חז"ל בכלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שומא ושערות וכיון שזה הוא במציאות. אחז"ל נדה כ"ב כל אשה שתפיל שומא ושערות תטיל למים דאי לאו עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו כו' ע"ש עוד] ועי' בתשו' מעיל צדקה סס"ו ע"ד האשה קשת רוח שבימי ליבונה תמצא על העד נקודים קטנים או קלים אדומים או שחורים ונבדקה ע"י אשה ומצאה לה בעומק הפרוזדור נקב קטן כמו ראש מחט והכניסה לתוכו בגד מקופל דק ולא נכנס בעומק וגם לא מצאה עליו רושם דם והעידה החכמה הזאת שבדקה פ"א באשה אחרת ומצאה ג"כ אותו הנקב ומצאה ג"כ דם בתוך הנקב וכתב להתירה עד חשבון ימים של ימי וסתה כי אותו הנקב הוא פי וריד כאשר ימצא בספרי הרופאים שיש שריג אחד המשתרג למקום הזה ואפשר שיוליך דם ומותרי השחורה לשם ואף שאינו נפתח בכל הנשים עכ"ז ימצא כן לפעמים והגאון ח"צ ז"ל שם בסי' ס"ז חלק עליו והוא ז"ל בסי' ס"ח כתב להעמיד דבריו אלא שסיים שטוב להחמיר ע"ש ועי' בתשו' שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ב [ועי' בתשו' ח"ס ס"ס קפ"ה אודות אשה שקשה עליה לטהר לבעלה ומרגשת כאב באחורי גופה ולפעמים רואה דם מפי הטבעת כאשר הוא שכיח בחוששים בעורק זהב שקורין (גילדערני אדער) ורצה הרופא לתלות גם דם היוצא באותו מקום בדם עורק זהב והשיב עורק זהב עיקר מקומו דרך פי הטבעת ולפעמים פורץ גדרו ונסתם שבילו במקומו ויוצא דרך הפה ונחירים או דרך פי האמה באיש או דרך אותו מקום באשה אבל במי שלא נסתם השביל במקומו לא שכיח כלל שיצא גם דרך מקום אחר. מעתה בנ"ד אם דם עורק זהב בא במקומו לפרקים פשיטא דאין לתלות בדם היוצא מא"מ והיא טמאה נדה בלי ספק אך אם נסתם במקומו הנה בזכר כיוצא בו אם יוצא דם מאמה נדע שהוא דם עורק זהב אבל באשה מאן מפיס דילמא נסתם לגמרי והאי דם מקור הוא ואם שנסמוך על בקיאת הרופא כבר כתבתי שאין להאמינו על גוף פרטי ע"כ אין להתיר הבדיקות בעדים אלא להקל בכתמים ע"ש. וכ"ז שלא כדברי הגאון נו"ב בסי' מ"ט ובסי' ס' שכ' שא"א בשום אופן שיבא דם גילדערני אדער דרך מקום הזה כלל ע"ש. וכבר כתב בתשו' ח"ס סי' קנ"ד דנראה כי ראש הרופאים וגדול המורים הרמב"ם ז"ל העיד ע"ז שכן הוא שיכול לבא דרך אותו מקום שכתב ברואה במ"ר שהוא ממכה שבחלחולת או בכליות (הועתק לשונו בש"ע לקמן סי' קצ"א) ויפלא לכאורה כי החלחולת הוא המעי שהרעי יוצא ממנה ואינו אצל המ"ר ובוודאי כוונתו על גילדני אדר כו'. וכתב עוד שם בס"ס קפ"ה הנ"ל אך היות כי פי הטבעת ופי שפת הרחם סמוכים מאד ובשעת הורקת דם העורק מפי הטבעת יתלכלך גם מקום שפת הרחם ע"כ יש להקל ובאותו זמן אם תצטרך לבדוק עצמה תקנח תחלה חיצוני הרחם במוך ותשליכהו ולא תעיין עליו כלל ואחר כך תכניס העד לחורין ולסדקין ותטהר עצמה ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ו ס"ק י"א:
לא סָעִיף ה בשעת וסתה. ואפילו ברואה ממש שלא בהרגשה טמאה [ועמ"ש לקמן ס"ק ל"ג בשם נו"ב] ושעת וסתה מקרי כל אותה העונה שרגילה לראות בו. ח"ד ע"ש:
לב סָעִיף ה או מל' יום. כתב הח"ד ואפילו אם לא ראתה ביום הלמ"ד מ"מ בראיה הראשונה שרואה אחר יום הל' טמאה. ודע שאחר שטמאה משום נדה אינה עולה מטומאתה עד שיהיה לה בדיקה והפסק טהרה יום א' מהשבעה נקיים ותמצא נקי בדם דוקא עכ"ד ע"ש (והאריך בזה בביאורים לקמן סי' קצ"ו סק"ג ועמ"ש שם ס"ד בד"ה אבל אם לא בדקה בשם תשובת ח"ס שחולק עליו) ע"ש:
לג סָעִיף ה אינה תולה במכתה. גם בזה כתב בתשו' נו"ב שם סוף הסי' דדוקא אם מרגשת שדם בא ממקור אבל אל"כ תולה אף בשעת וסתה וכל זה בימי טהרה דוקא ע"ש:
לד סָעִיף ה בכל ענין. עבה"ט ועי' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק' שכתב אף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין כתמים תולה בה שלא בשעת וסתה אפילו אדומים הרבה גם גדולים יותר מגריס מיהו בשעת וסתה אסורה וכ"ז בימי טהרתה או בד' ימים אחרונים של שבעה נקיים אבל בג' ימים הראשונים אם תמצא כתם הגדול מגריס טמאה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ו שכתב להקל באשה ששמשה עם בעלה והיה לה מכה בא"מ ונתרפאה ואחר התשמיש מצאה כתם בבגדים דטהורה דבכתמים תולין להקל דע"י תשמיש נתגלע המכה והוציא דם כיון דהיה לה כאב בשעת תשמיש ע"ש ועי' בס"ט בסי' קפ"ג שפקפק בזה:
לה סָעִיף י נאמנת אשה לומר. [עי' בתשו' ח"ס סי' קנ"ג שכתב וז"ל מה שאמרה האם שמששה בידים ומצאה בצדדים חבורות ופצעים פשוט דיש לסמוך ע"ז דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסור ומכ"ש באשה שיש לה חזקת טהרה ורוב נשים אינן רואות מ"ת ונ"ל אפי' להתברר א"צ לשאול לנשים אחרות דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומ"ש הרב השואל דוספרה לה כתוב על האשה עצמה דוקא דבריו תמוהים וכו' (ע"ש בסו' קמ"ז מזה) . מכ"ש הכא (בנ"ד) שגם הרופא עכ"פ אמר כן ודרך נשים להיות להם פצעים אחר הלידה כמבואר מלשון הרמ"א ס"י ואף דיש לבעל דין לחלוק ולומר אדרבה כיון דאיכא כל הני צדדים אין לסמוך על עדות האם דמורה התירא כמבואר ברמ"א ס"ס קכ"ז דכל שיש בו ספיקא או צדדים להקל אין לסמוך אעדות נשים מ"מ נ"ל הכא איכא בלא"ה סברות להקל כו' עכ"ל ע"ש]:
לו סָעִיף ו ברי לי. עי' בתוה"ש ובדגמ"ר ובח"ד שפקפקו בזה ומ"מ היכא דאיכא עוד צד להקל יש לסמוך עליה וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד:
לז סָעִיף ז כל זמן. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ו שכתב דדין זה סובב והולך אדלעיל ובאשה שיש לה מכה עסקינן דבזה איירי בסעיף ה' ו' אלא דשם בס"ה שכתב תולין בדם מכתה משמע דדם מכתה ברור לכן כתב בסעיף זה אם כל זמן כו' היינו אפילו א"י שהמכה מחמת דם וזה מהני גם באשה שאין לה וסת ובזה מיושב קושית הט"ז בס"ק י' ע"ש:
לח סָעִיף ח הרפואה. עבה"ט בשם ב"ח. ותמיהא לי כיון דאשה זו שריפא הרופא אותה לא נתחזקה עדיין בחולי א"כ מנא ידעינן שרופא זה מומחה דלמא בלא"ה נמי היה פוסק ומצאתי בח"ד שתמה ג"כ בזה [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קע"ה שכתב קצת ליישב וע"ש עוד דהא דהוצרך הכא לומר שעשה רפואה זו לאשה אחת קודם שתתחזק ולא הוה בעי למימר אם עשה רפואה זו לעובדת כוכבים בתר ג"פ משום דאין ראיה מגופים שלהם לגופים שלנו כדאמרי' בשבת פ"ו אינהו דאכלי שקצים כו' ע"ש עוד]. וכתב בשו"ת רדב"ז החדשות סי' ת"י דאם יש רגלים לדבר כגון זו שכל ימיה היתה משמשת בלא צער ועתה התשמיש קשה לה קרוב בעיני שסומכת על רופא מומחה שאמר שנתרפאת ותשמש פעם ד' ע"ש:
לט סָעִיף ט אין מוציאין. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ג במעשה באשה שבשעת תשמיש הרגישה זיבת דבר לח וקפצה בבהלה מן המטה והיה שופע ממנה דם הרבה וכתב דאף דבש"ע כתב באם הפחידוה כו' דאין מוציאין אותה מבעלה דעת הראשונים לא נראה כן ועכ"פ אין להקל רק כהאי עובדא ממש אבל הבהלה אינה ביעותא וגם שפע דם אינו כמו חררה ע"ש:
מ סָעִיף י מיחש חיישינן חדא זימנא. עי' בתשו' נו"ב תניינא ס"ס פ"ז דאם היא זקנה עד שאינה חוששת אם קורין לה אימא בפניה יש מקום להקל בזה ע"ש [ועמ"ש שם וז"ל וכיון שפעם ראשון שאירע לה דבר זה היה לה דבר פתאום ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש אין ראיה ראשונה מן המנין עכ"ל ע"ש הוא תמוה כיון שנמצא על שלו מה בין סמוך למופלג עבה"ט לעיל סק"ב. ומצאתי בתשובת ח"ס ס"ס קס"ד שגם בעיניו יפלא וכתב דט"ס הוא וצ"ל ולא היתה בדיקה בלא ה' הידיעה וקאי אבדיקה דלפני תשמיש וסמך עצמו על הראב"ד (הובא לעיל אחר סק"ב בד"ה משמשת ג"פ) ומ"מ נראה מצחות לשונו הואיל והיה הדבר פתאום שלא לחנם כ"כ אע"כ דוקא פ"א אינו מן המנין אבל פעם שנית שכבר אירע לה מקרה לא טוב ולא היה לה לשמש בלא בדיקה לפני תשמיש ואם עברה ושמשה מ"מ מצטרף עכ"ל. ולע"ד קשה להעמיס זה בכוונת הנו"ב ז"ל שכל כך היה בידו לסמוך אדעת הראב"ד ושלא כדעת הפרישה וט"ז וש"ך סק"ב ולא השמיענו כזאת בפירוש רק ברמיזה. ויותר קרוב אצלי לומר שדעתו כדעת אא"ז בתשו' פמ"א שהובא לעיל סק"ג דדוקא בנמצא על עד שלו אבל אם נמצא בכותנתו כו'. והרי מבואר בלשון השאלה בנו"ב שם שבפ"א מצאה דם על הסדין ועל חלוק שלה ועל חלוק של בעלה. אך בפעם הב' ובפעם הג' הוזכר שם בשינוי לשון שמוצאה על עד שלה ושל בעלה ע"ש. וא"כ שפיר קאמר דאין ראיה ראשונה מן המנין כיון שלא היתה הבדיקה סמוך. אך ראיה ב' וג' שנמצא על עד שלו אין חילוק בין סמוך למופלג]:
מא סָעִיף י בליל של טבילתה. עבה"ט סוף ס"ק כ"ד בשם תשובת א"ש דיש ט"ס כאן וצ"ל בליל שני כו' דאל"כ בלא הוחזקה יכולה לשמש אפילו בליל טבילתה כו' כיוצא בזה הם דברי שאילת יעב"ץ ח"ב סי' י"ג ע"ש:
מב סָעִיף י צריכה לפרוש ליל של טבילתה. עח"ד שכתב דזה דוקא באם ראתה בליל טבילתה אחר תשמיש אפילו שלא בשעת תשמיש רק באותה עונה דוסת מורכב הוא לטבילה ולתשמיש אבל אם ראתה בליל טבילה בלא תשמיש כלל א"צ לפרוש ע"ש:
מג סָעִיף י ליל של טבילה ג'. עח"ד שכתב דהיינו דוקא כשעברה ושמשה בליל טבילה שניה דנעקר הוסת בהרכבה אבל כשלא שמשה בליל טבילה שנים אסורה דכל וסת אינו נעקר רק כעין שנקבע. וא"כ כשראתה בליל טבילה אחר תשמיש אסורה לעולם לשמש בליל טבילה אם לא שעברה ושמשה ולא ראתה חזרה להתירה ואם ראתה בליל שני של טבילה אחר תשמיש דעת הגהת מיי' שאסורה תמיד בליל שני דחיישינן שמא טבילה דאתמול גרם וכן דעת תשובת אמונת שמואל שהביא הבה"ט ס"ק כ"ד ודעת שאילת יעב"ץ וכמ"ש לעיל ועי' ח"ד שכ' דאף לדידהו אם ראתה בליל ג' וכ"ש ד' של טבילה א"צ לחוש אח"כ וכתב עוד דלא מועיל בדיקת שפופרת להתירה בליל טבילה ע"ש:
מד סָעִיף י פעם. עט"ז שכתב דאפי' היה מופלג מליל טבילה קבעה וסת לביאה ראשונה שאחר טבילה ואפילו עברה ושמשה קודם הטבילה ולא ראתה קבעה וסת ואסורה לשמש אחר טבילה וכתב הח"ד דלדעת הש"ך נראה דמותרת וכן עיקר ע"ש ועי' תשו' א"ש סי' א' שדעתו כהט"ז הביאו המ"י וגדולה מזו כתב שם באשה שראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסת אבל בין וסת לוסת כשטבלה אחר מציאת כתם שמשה כמה לילות ולא ראתה וכתב ג"כ דהוי כרצופים ע"ש אכן גם הס"ט האריך לחלוק על הט"ז והא"ש והעלה דכל שהיה שום ביאת היתר ביניהם לא הוי כרצופים ע"ש ועיין עוד במ"י שכתב להקל באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש כל פעם בליל טבילתה דמותרת אח"כ בליל ב' של טבילתה ואילך וחלק על הא"ש הביאו הבה"ט ס"ק כ"ד שכתב שחלילה להקל בזה והוא ז"ל כתב להקל ועוד המציא דאם ראתה ג' פעמים רצופים ביום ידוע לחודש מ"ת דאינה אסורה רק לאותו יום הידוע ע"ש ועח"ד שהשיג עליו והעלה דאסורה ככל רואה דם מ"ת ואינה תולה בליל טבילתה או ביום החודש גם הס"ט האריך לחלוק על זה [גם בתשו' ח"ס סי' קפ"ג כתב דחלילה להקל בזה שכן משמע להדיא בתשו' רשב"א שהביא בכו"פ וס"ט אך צידד להקל בנידון שנשאל עליו באשה שאחר לידה ראשונה ראתה דם מחמת תשמיש על עד הקינוח כמה פעמים והיה כל פעם בליל טבילה אלא שטבלה במים קרים והאשה פחדה מאד מקרירות המים עד שבכל פעם אחזתה רתת וכאב המים שקורין (קרומע"ן) עד שבאחרונה חממו מי המקוה וע"מ ראתה. אם יש להתירה בליל שני אחר הטבילה וכתב אחרי דיש בזה כמה צדדים להקל חדא ששהתה עמו כמה שנים ולא ראתה מחמת תשמיש ואין זה תחלת תשמישה. ב' שיש לה וסת וזו ראתה שלא בשעת וסתה. ג' שהוא אחר לידה ראשונה וי"ל נתקלקלו צדדיה ע"י הלידה ולא מן המקור הוא. ד' (והיא העיקר) שהיתה רותחת ע"י ביעתותא דמים קרים והרגישה עי"ז כאב בבטנה וזה גורם לפריסת נדה כדאיתא בנדה דף ע"א. וא"כ אפי' אי טבילה דעלמא לא מצרפינן לרמ"ת לדעת רשב"א הנ"ל. מ"מ היכא דחזינן דרפיא ע"י ביעתותא כי הכא בודאי יש לתלות בהכי (לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסי' קס"ג והובא לעיל סי' קפ"ה ס"ק י"ג דהפחד אין בטבעו להביא דם רק באותו רגע ממש ע"ש אין זה מוסיף היתר) ואע"ג דאח"כ חממו המים ואע"פ כן ראתה י"ל מכאן והלאה חושבנא ויכולה לשמש אפילו בליל טבילה שבמים חמים עוד ב' פעמים אלא שלא לסמוך ע"ז לחוד. ועכ"פ יש להתיר לשמש בליל ב' אחר טבילתה במים חמין דוקא שאז מצטרף כל הקולות האלו. וע"כ אומר אני שבאותה בעילה יפרוש באבר מת כי מה לנו להכניס בספק כרת על מגן ואם לא תראה אז תשמש כך לעולם בליל ב' אחר טבילתה בחמין דוקא. ואם תרצה לבדוק בשפופרת בכדי להיות ככל הנשים צריכה לבדוק דוקא אחר טבילתה במים קרים באותו לילה ולא תראה עליו כדי שיתעקר כמו שנתחזקה עכ"ד ע"ש]:
מה סָעִיף י כאלו ראתה ג"פ. עט"ז וש"ך ועי' בשו"ת מהר"י הלוי סי' ל"א. וכתב בספר עמודי כסף כ"י וז"ל ודע דאם ראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר טבילתה שאסורה עד שתבדוק בשפופרת. [וזהו דלא כהח"ד שהבאתי לעיל ס"ק מ"ג] ובדיקה זו צריכה להיות דוקא אחר טבילתה דאל"ה אפי' לא נמצא כלל אינה טהורה לבעלה דתלינן כיון שלא טבלה מש"ה לא ראתה אלא דאם בדקה ונמצא מן הצדדים א"צ להיות דוקא אחר טבילה עכ"ד ועמ"ש לעיל ס"א בד"ה עד שתבדוק:
מו סָעִיף י להתירה לבעלה. ומ"מ נקיים ודאי צריכה ואינה תולה במכת לידה כ"כ הס"ט והח"ד ע"ש. עוד כתב הח"ד דאם בביאה ראשונה שאחר לידה לא ראתה רק אח"כ ראתה ג"פ לא תלינן שוב במכת הלידה דאילו היה מחמת לידה אף בפעם ראשונה היה לה לראות דם:
מז סָעִיף י רצופין. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא אחר ל"ג כו' ועיין כו"פ שחלק עליו ועיין בנו"ב תניינא תי"ד סי' צ"ה שהסכים להש"ך ועח"ד [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ג] מ"ש בזה ועי' עוד בנו"ב שם סי' צ"א באשה שראתה חמש פעמים אחר תשמיש אחר הלידה ושתי פעמים הראשונים היו תוך מלאת ועל פעם שלישי היא בספק אם היה תוך מלאת וב"פ האחרונים בודאי היה אחר מלאת וכתב כיון שעיקר איסור האשה שראתה מחמת תשמיש מטעם וסת נגעו בה וביארתי דוסת זה התלוי במעשה בוודאי הוא דרבנן (דאילו וסת שאינו תלוי במעשה ס"ל דהוא דאורייתא וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד ס"ב משמו) לכן כיון שיש ספק שמא בפעם ג' היה תוך מלאת וא"כ לא ראתה רק ב"פ אחר מלאת מחמת תשמיש לא נאסרת עדיין ומותרת לשמש עוד פעם שלישית אך לא בליל טבילה רק בליל שניה ע"ש:
מח סָעִיף יא חוששת לאחרון. עבה"ט ועי' ח"ד שכתב דהא דאינה חוששת לט"ו בסיון. היינו כשעברה ושמשה בט"ו באייר ולא ראתה דנתעקר בהרכבה אבל כשלא שמשה כלל אסורה (וכמש"ל ס"ק מ"א בשמו לענין ליל טבילה) וא"כ כשאשה רואה פ"א מחמת תשמיש נאסרת לאותו יום של החודש של ראיה שניה ולהפלגה לעולם כל ימיה עד שעברה ושמשה ולא ראתה ע"ש:
מט סָעִיף יא לשמש בין וסת לוסת. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קע"ד אודות אשה אחת אשר ראתה כמה שנים מחמת תשמיש ממש ובהרגשת כאב ואמנם בליל טבילה אינה רואה רק איזה לילות אח"כ היא רואה מחמת תשמיש ולפי גודל הכאב בהכנסת השמש היא תולה בכחו כי רב והתחננה לו שיכניס בלט ונחת ואז אינה רואה ולפעמים אינו מעמיד על עצמו ואז היא רואה וכתב דפשוט דאין חילוק בין וסת ליום חודש ולהפלגה וכדומה או לומר שבכל יום ד' אחר טבילתה תראה מחמת תשמיש שמותרת עד אותו היום וכמו אשה שרגילה לראות ע"י קפיצה בהפלגה פלונית דאמרינן כך טבעה שאין הקפיצה פועלת להפיק דם עד כך וכך ימים ה"נ אין חימום התשמיש פועל עד יום ד' אחר טבילתה ואפשר בתחלה קומטו עצבים שבה וסובלים התשמיש ואחר איזה חימום תשמישים נתרפו העצבים ומיתרי המקור שלה ואינם סובלים התשמיש ועכ"פ אשה זו בליל טבילה לא תחוש כלל שהרי זו כמה שנים שמשה ולא ראתה בליל טבילה ואם קבעה ג"פ לראות ביום ג' או ד' אזי מותרת עד אותו יום ומאז אסורה עד שתראה מעצמה ותטבול ותחזור ותשמש יומים וכן לעולם ואם דרכה לאחר או להקדים הרי דינה מבואר בש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ג ובס"ט סי' קפ"ד סק"ד אמנם בהגיע התור ההיא פשוט שאסורה ולא ניתן לו תורתו בידו לומר שישמש בלט ונחת אך כל זה לפי ההנחה שזהו דם מקור וכיון שהיא מותרת לבעלה לפי הנ"ל אין להכניס עצמנו בשארי צדדים אבל טוב ליועצה שתשאול לבקיאות אולי ימצאו בצדדים מקום הרגש כאב ע"ש]:
נ סָעִיף יא שיעקר ג"פ. עח"ד שכתב דאף אם רק פ"א עבר ולא ראתה תו לא חיישא דנתבטל הפלגתה כמ"ש הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ה רק דנ"מ לענין אם חזרה וראתה דחיישא שוב לח"ש אחר ראיה זו אבל כשנעקר ג"פ א"ח כלל והוא שנתעקר בהרכבה עכ"ד:
נא סָעִיף יב אסור להשהותה. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שנסתפק אם אשה שא"י לטהר שוה לרואה מחמת תשמיש לענין זה שבעלה חייב להוציאה מחשש איסור שמא יבא עליה והוא כבר קיים פ"ו או דלמא רואה מחמת תשמיש שאני דהאיסור קיל ליה דבעידן שבא עליה היא טהורה ע"ש:
נב סָעִיף יב להשהותה. עבה"ט ועי' באה"ע סי' א' סעיף ג' בהג"ה דבזמן הזה נהגו שלא לכוף בעניני הזווגים אף למי שלא קיים פ"ו עב"ש שם הטעם:
נג סָעִיף יג לעולם מחזקינן. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ד ע"ד בתולה שנשאה וראתה כמה פעמים דם מחמת תשמיש ויש לה צער וכאב ובתוכם היו שתי ביאות שלא ראתה בהם דם אך אחר ביאות הללו ראתה ג"פ והיא אומרת דמה שלא ראתה אז לפי שלא היה ביאה גמורה. דמותרת לבעלה אחר הטבילה דכאן לא נחשב פסקה מלראות כיון שבאותן ב' פעמים לא היה ביאה גמורה אמרינן לכך לא ראתה ולעולם שעדיין לא כלו הבתולים ומ"מ לא רצה לסמוך ע"ז לחוד רק בצירוף קולות אחרות וגם בלילה הראשונה של הטבילה לא יזדקק לה בעלה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"א שהתרעם על רב אחד שרצה לומר אודות בתולת בוגרת שנשאת ולא פסקה לראות מביאה ראשונה ואילך ויש לה צער דמותרת לבעלה אפילו בלא טבילה דלא גזרו חכמים בדם בתולים שיטמא אלא במלתא דשכיח דהיינו היכא שהדמים מצויים כשיעור השנוי בר"פ תינוקת אבל אחר אותם זמנים דלא שכיח ברוב בתולות שימצא בהם עוד דם לא גזרו כו' והוא ז"ל השיג עליו וכתב שלא לזוז מפסק הלכה שהיא טמאה עד שתמנה שבעה נקיים וגדולה מזו נראה דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ולא נמצא דם בראש המכחול דאז ברור דלאו מן המקור הוא אלא מן הצדדים אפ"ה טמאה לבעלה דהא גזרו על דם בתולים שתהיה אסורה לבעלה אף שהוא מן הצדדים ומ"מ יש לצדד להקל בזה כיון דיש לספק שמא בא מן הצדדים משאר מכה ולא מדם בתולים והוי ספק דרבנן ולקולא עכ"ד ע"ש עוד:
נד סָעִיף יג שתשמש פ"א. עח"ד שכתב דה"ה אם התשמיש הראשון היה בלא דם שוב אינה תולה וכן אם לא בדקה עצמה פ"א ג"כ שוב אינה תולה ע"ש:
נה סָעִיף יג אין לה צער כלל. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' צ"ב שנשאל באשה שטענה על בעלה נשען על ביתו ולא יעמוד ונתגרשה ונשאת לאלמן וראתה דם מחמת תשמיש כמה פעמים בליל טבילה ולא היה לה צער כלל בשעת תשמיש והיא אומרת שהיתה בתולה אם נאמנת כדי לתלות בבתולים וגם אם תולין כיון שלא היה לה צער כלל והשיב דודאי נאמנת דהרי נאמנת לומר מכה יש לי ומה לי מכה אחרת או מכת בתולים ומכ"ש אם גם הבעל השני אומר שמצאה בתולה דהרי אין אנו יודעים שראתה מחמת תשמיש רק מפיהם והפה שאסר כו' אך כיון שלא היה לה צער קשה להתיר דאף שהב"ח מתיר כל האחרונים לא הסכימו עמו ומ"מ נראה דאם אשה זו יש לה וסת קבוע אף שכל הפוסקים דחו דברי המרדכי בזו שיש לתלות בבתולים יש לצרף דעתו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אך לא תשמש בליל טבילה רק בליל שניה ושוב כתב דאפילו אין לה וסת מ"מ כיון שג"פ שראתה היה בליל טבילתה יכולה לשמש עוד אחר טבילתה בליל שניה ואם לא תראה אז תהיה מותרת לשמש גם בליל טבילה ובאם תראה גם בתשמיש הזה שהוא ליל שני לטבילה חזר דינה לחלק בין יש לה וסת או אם מרגשת צער ואף דבשאר נשים שראו ג"פ מחמת תשמיש אין להקל אף אם היה כל הג"פ בליל טבילה (עמש"ל ס"ק מ"ב) מ"מ בזו שיש לתלות בבתולים יש להתיר [ועי' בתשו' חתם סופר סימן קמ"ו אודות בתולה שאחר הנשואין לא פסקה עדיין מלראות דם מחמת תשמיש עם הרגשת כאב וצער מכת בתולים אך היא אומרת שמרגשת שהדם יוצא מהמקור והבעל רוצה לפטרה בג"פ כרמ"ת. וכתב לא ידעתי מקום הספק לא מבעיא אם מרגשת פתיחת פה"מ שזה הוא עיקר הרגשה דאורייתא פשיטא דטמאה נדה ממש וקובעת וסת בכך דאפי' אם נניח שהדם שהיא מוצאה הוא דם בתולים מ"מ א"א שלא נתערב בה דם נדה היוצא בפתיחת המקור דהרגשה סברא דאורייתא היא כמ"ש תה"ד ומובא בש"ע סי' ק"צ ובט"ז שם (עמ"ש שם סק"ז) ודוחק להקל לתלות הדם בבתולים ובפתיחת המקור במראה טהורה וכמ"ש תה"ד שם דלמראה טהורה נמי נפתח המקור דז"א דכל עצמו של דין תליא בבתולים מפוקפק קצת כמ"ש הט"ז והבו דלא לוסיף (אפשר דכוונתו אף אם מצאה על העד ג"כ מראה טהורה אין להקל) אך אפילו אם אינה מרגשת פתיחת פה"מ ממש רק זיבת דבר לח יוצא ממקום המקור שהיא למעלה ממקום הבתולים נמי לא נראה להקל אף דהרגשה זה אינו רק איסור דרבנן (כמו שביארו בתשובת אחרות הובא לעיל סי' קפ"ג סק"ח) וגם וסת התשמיש הוא רק דרבנן וה"ל תרי דרבנן ומצורף לזה דרוב נשים אינן רואות מ"ת מ"מ אין להקל דכיון דיוצא מהמקור חזקה שיצא בהרגשה ממש אלא דלאו אדעתה משום הרגשת שמש והרי סמכינן אסברא זו ומייתי חטאת עלה כמבואר ר"פ בנות כותים ומכ"ש שלא נוכל להקל להתיר לשמש עמה ע"כ משמים ירחמו עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש להעיר לפי מה שכתבתי לעיל סק"ב בשם תשו' שיבת ציון דלהכי אשה נאמנת לומר שראתה ג"פ מחמת תשמיש ולא אמרי' עיניה נתנה באחר היינו כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ הכא בנ"ד דלא עבידא לגלויי שהרי בלא אמירתה הוה תלינן בבתולים ורק משום אמירתה שמרגשת שהדם יוצא ממקורה דינינן לה כרואה מחמת תשמיש מהראוי לומר דאינה נאמנת אך לפי סברתי שם אתי שפיר]:
א סָעִיף א מיד כו'. דאח"כ כיון שפטורים מחטאת ואשם ואין הבעל טמא ע"כ לאו מחמת תשמיש קחשיב:
ב סָעִיף א בכדי כו'. שזהו שיעור אשם ובעלה טמא כמש"ש י"ד ב':
ג סָעִיף א וכ"ש אם כו'. דהוא טמא ודאי ובחטאת כמש"ש במתני' א':
ד סָעִיף א ואלו ג"פ כו'. גמ' שם ס"ו א' ואם יש לה ווסת כו' וערש"י שם ולקמן סי"א וכ"ש בלא קבעה ווסת דאינה חוששת רק כמו לווסת שאינו קבוע וכמ"ש בסי"א וערשב"א סי' תתל"ח ותתל"ט:
ה סָעִיף א ואין חילוק כו'. כמ"ש בתוספתא הרי שהיתה נשאת כו'. שם ברשב"א:
ו סָעִיף א וכ"ז כו'. כנ"ל:
ז סָעִיף ב עד מקום כו'. רמב"ם וכמש"ש אין כל האצבעות כו':
ח סָעִיף ג אם רוצה כו'. כן הוכיחו תוס' שם ד"ה ותבדוק מתוספתא וירושלמי:
ט סָעִיף ג וי"א כו'. רש"י שם:
י סָעִיף ג ויש כו'. שכל הפוסקים מסכימים עם תוס':
יא סָעִיף ג ואם הרגישה כו'. כן הכריע ריצב"א. הג"מ:
יב סָעִיף ד אם שמשה כו'. כן פי' הרמב"ם וש"פ:
יג סָעִיף ה אם יש כו'. כדעת הרא"ש וש"פ דאפילו בזה"ז סומכין ע"ז דלא כהרמב"ן ע"ש:
יד סָעִיף ה וכ"ז כו' וכן כו'. עתוס' שם ט"ז א' ד"ה ומ"ס כו' ע"ש דדעת תוס' דבש"פ א"צ שמרגשת שממכה באו אבל כשמרגשת אף בשעת ווסתה טהורה כמש"ש בגמ' לא דכ"ע כו' והרשב"א מיקל אף בשאינה יודעת שמכתה מוציאה דם אף בשעת ווסתה וראיה מתוספתא בברייתא הנ"ל ונאמנת כו' לא הוזכר שממנה מוצא דם זה ותימ' ביאר לפי' בעלמא ומ"מ רוב הפוסקים מסכימין לדעת תוס' ומיהו כ' בש"ד דאף שלא בשעת ווסתה דוקא שידוע שהמכה מוציא דם אף שאינה מרגשת שממנו יוצא דם זה ועפ"ז הכריע הרב כאן וכ"ז כו' ועט"ז וש"ך: (ליקוט) וכ"ז כו'. ז"ל המרדכי נאמנת אשה לומר כו' דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת ודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אמנם כתמיה שתמצא בבגדים טהורה ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציא דם דבכתמים הלכו חכמים להקל משום דכתמים דרבנן ומשמע מדבריו אפילו ידוע שדם זה יוצא מהמכה טמאה בשעת ווסתה וכן משמע מדברי הרב וצע"ג שהוא נגד הגמ' ועוד משמע מדברי המרדכי דאף שלא בשעת ווסתה צריך שתדע שדם זה יוצא מהמכה אבל לשון סה"ת סי' צ"ב אשה שי"ל מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו כו' טמאה ואינה תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם משמע דוקא יודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם אמנם כל כתמים שתמצא בבגדיה טהורים ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל וסתם מכה לפעמים היא מוציאה דם והעתיקו הנ"מ פי"א בקוצר ומשמע מדבריו שכל החילוקים הוא בסתם שהמכה מוציא ולא דם זה ונראה שט"ס הוא במרדכי שהרי כל דבריו הוא דברי סה"ת וכ"ה לשון הרב ומ"ש באשה שי"ל ווסת כו' אע"פ כו' אע"ג שלא משמע כן מדברי הפוסקים סמך בזה על דברי המרדכי שפי' מ"ש בגמ' ואם יש לה ווסת תולה בווסתה דאם י"ל ווסת קבוע תולה שלא בשעת ווסתה במכה אפילו אין לה מכה כלל ואף שאין הלכה כדבריו מ"מ יש להצטרף בזה דעת הרשב"א שאין מצריך כלל לידע שהמכה מוציאה דם אפילו בשעת ווסתה כן י"ל דעת הרב אבל טעמו של הרב שהבין דברי המרדכי כך דשלא בשעת ווסתה א"צ לידע שהמכה מוציא דם וז"ל המרדכי ואם י"ל ווסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בווסתה שיכולה לומר זה הדם שרואה טהור שעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה היא וטהורה אם היה דם מכתה משונה כו' ומפרש ותולה במכתה קאי אדלעיל מיניה וכן הבין מהרי"א בסי' מ"ז שכתב עוד כ' במרדכי כו' ואם י"ל ווסת תולה בווסתה פי' כו' דעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בל"ז והיינו אע"ג שאין ידוע שהמכה מוציא דם וכנ"ל אבל העיקר שתולה במכתה הוא פיסקא בפ"ע ועתשו' מהר"ם סי' תרכ"ה וכ"כ ש"ך. ועיינתי בב"י סד"ה ואם שמשה כו' ובד"מ ס"ק ג' שגם הם הבינו כן שהוא בפ"ע ע"ש ושם וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל שצירף דעת הרשב"א עמו:
טו סָעִיף ה וכן אם אין לה ווסת קבוע והוא ספק כו'. דין זה צ"ע הא בסה"ת וכל הפוסקים הנ"ל כתבו דוקא שיודעת שיוצא דם כו' בסתמא ונראה שמדברי סה"ת הוציא זה שכתב אשה שי"ל מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם או לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשנופל הדם מן הרחם טמאה ואינה תולה במכה דתניא נאמנת כו' משמע דוקא יודעת כו' כנ"ל מדכתב דוקא שבודקת או מרגשת שבא ממקור אז טמאה בספק וכ"כ בהג"מ אבל במרדכי השמיט זה (ע"כ):
טז סָעִיף ה ומ"מ כו'. היינו אם אינה יודעת שממנו יוצא דם זה כנ"ל ועש"ך:
יז סָעִיף ה וכתמים כו'. בש"ד שם וכמש"ש במתני' נ"ט ב' אם יש בה מכה כו' שלא אמרו חכמים כו':
יח סָעִיף ז אם כו'. כמו בבדיקת השפופרת הנ"ל:
יט סָעִיף ז וכ"ש כו'. כמ"ש במכה אף לדעת המרדכי שמצריך שתדע שמכתה מוציא דם זה מוכיח כמו מכה הידוע כו'. שם:
כ סָעִיף ח ויש מי כו'. ירושלמי פ"ו דשבת נאמן הרופא כו' והביאו הרי"ף ורא"ש וש"פ שם וכן ה"נ. הג"מ:
כא סָעִיף ח ואם תראה כו'. כמו בהפחידוה דס"ט:
כב סָעִיף י מיהו מיחש כו'. כמו בכל ווסת שאינו קבוע:
כג סָעִיף י כי תלינן כו'. כיון שחזינן שאח"כ אינה רואה ולא גרע מאם י"ל ווסת לזה כמ"ש בפי"א ועש"ך:
כד סָעִיף י מיהו כו'. ע"ל ס"ב עד מקום כו':
כה סָעִיף יא אשה כו' ואם כו'. כפירש"י שם ואם י"ל ווסת כו':
כו סָעִיף יב הרואה כו'. כמ"ש בכתובות כ"ז ב' תנא ואף על פי כן כו' וע"ש סוף פרק ז' וכן כאן דוקא אם קיים פריה ורביה וכן בההיא דסי"ד:
כז סָעִיף יג מי שיוצא כו'. כמ"ש נ"ח ב' ותולה בבנה ובבעלה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.