א כָּל מַרְאֶה אָדֹם, בֵּין אִם הוּא כֵּהֶה הַרְבֵּה, אוֹ עָמֹק, טְמֵאִים. וְכֵן כָּל מַרְאֶה שָׁחֹר. וְאֵין טָהוֹר אֶלָּא מַרְאֶה לָבָן וְכֵן מַרְאֶה יָרֹק, אֲפִלּוּ כְּמַרְאֶה הַשַּׁעֲוָה אוֹ הַזָּהָב, וְכָל שֶׁכֵּן הַיָּרֹק כְּכַרְתִּי אוֹ כַּעֲשָׂבִים. (מָרְדְּכַי). וְכֵן מַרְאֶה שֶׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בלו"א בִּכְלַל יָרֹק הוּא, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סְמִיכוּת דָּם וְהוּא עָב הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ הִרְגִּישָׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ, וּבָדְקָה מִיָּד וּמָצְאָה מַרְאוֹת הַלָּלוּ, טְהוֹרָה (ד"ע דְּלֹא כת"ה סִימָן רמ"ו דִּמְגַמְגֵּם בָּזֶה). הַגָּה: וְכֵן עִקָּר. (בֵּית יוֹסֵף וְטוּר), דְּלֹא כְּיֵשׁ מַחְמִירִין לְטַמְּאָהּ אִם יֵשׁ בּוֹ סְמִיכוּת וְהוּא עַב (ת"ה סִימָן רמ"ו). וְאִם הִרְגִּישָׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ, וּבָדְקָה מִיָּד וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם, ע"ל סִימָן ק"ץ.
ב נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר: כָּזֶה רָאִיתִי, וְאִבַּדְתִּיו. אִם הוּא מַרְאֶה לָבָן אוֹ יָרֹק, טָהוֹר. אֲבָל אִם הֵבִיאָה לְפָנֵינוּ דָּם, וְהֶחְזַקְנוּהוּ בְּטָמֵא, אוֹ אֲפִלּוּ נִסְתַּפַּקְנוּ אִם הוּא טָמֵא אוֹ טָהוֹר, וְהִיא אוֹמֶרֶת: חָכָם פְּלוֹנִי טִהֵר לִי כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין סוֹמְכִין עָלֶיהָ.
ג הִכְנִיסָה שְׁפוֹפֶרֶת וְהוֹצִיאָה בָּהּ דָּם, טְהוֹרָה. וְכֵן אִם רָאֲתָה דָּם בַּחֲתִיכָה, אֲפִלּוּ הִיא מְבֻקַּעַת וְהַדָּם בַּבְּקָעִים, בְּעִנְיָן שֶׁנּוֹגֵעַ בִּבְשָׂרָהּ, טְהוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִרְאוֹת כֵּן. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁנֶּעֱקַר מָקוֹר שֶׁלָּהּ, וּכְמִין חֲתִיכוֹת בָּשָׂר נוֹפְלִים בְּבֵית הַחִיצוֹן, טְהוֹרָה. הַגָּה: אֲפִלּוּ רָאֲתָה דָּם, כָּל זְמַן שֶׁהַחֲתִיכוֹת בַּבַּית הַחִיצוֹן שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה, דְּתָלִינָן הַדָּם בַּחֲתִיכוֹת אֵלּוּ, הוֹאִיל וְיָדְעָה וַדַּאי שֶׁנֶּעֱקַר מְקוֹרָהּ, וּמֵחֲמַת מַכָּה הִיא. (כֵּן מַשְׁמָע בַּטּוּר וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָרֹא"שׁ). וְהוּא שֶׁהִטִּילָה הַחֲתִיכוֹת בְּמַיִם פּוֹשְׁרִין, וְלֹא נִמּוֹחוּ, וְדַוְקָא חֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת דּוּמְיָא דִּשְׁפוֹפֶרֶת, אֲבָל חֲתִיכָה גְּדוֹלָה, טְמֵאָה, אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה כְּלוּם, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם, אֲפִלּוּ בְּנֵפֶל שֶׁלֹּא נִגְמְרָה צוּרָתוֹ.
ד כָּל דָּם הַיּוֹצֵא מִן הָאִשָּׁה, בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ, טְמֵאָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ יָצָא מִמֶּנָּהּ צוּרַת בְּרִיָּה, כְּמִין קְלִפּוֹת אוֹ כְּמִין שְׂעָרוֹת אוֹ כְּמִין יַבְחוּשִׁים אֲדֻמִּים, טְמֵאָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ נִמּוֹחִים בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת, עַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹרִים אוֹתָם בְּמַיִם פּוֹשְׁרִין, וְיִהְיוּ הַמַּיִם פּוֹשְׁרִים כָּל מֶשֶׁךְ מֵעֵת לְעֵת שֶׁהֵם בְּתוֹכוֹ. וְשִׁעוּר הַחִמּוּם, כְּמוֹ מַיִם שֶׁשָּׁאֲבוּ בַּקַּיִץ מֵהַנָּהָר אוֹ מֵהַמַּעְיָן, וְעָמְדוּ בַּבַּיִת, שֶׁחֹם הַבַּיִת מְחַמַּמְתָן. וְכַחִמּוּם שֶׁל אֵלּוּ כָּךְ הוּא שִׁעוּר פּוֹשְׁרִין בִּימוֹת הַחֹרֶף. וּסְתָם פּוֹשְׁרִין אֵינָם חַמִּין יוֹתֵר מֵחֲמִימוּת הָרֹק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריטב"א פ' הַמַּפֶּלֶת). וְאִם הֵם קָשִׁים כָּל כָּךְ, שֶׁאֵינָם נִמּוֹחִים בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת, טְהוֹרָה, אֲפִלּוּ הֵם נִמּוֹחִים עַל יְדֵי מִעוּךְ שֶׁמְּמַעֲכָן בְּצִפָּרְנָיו. וְאִם מְעַכְּבָן בְּצִפָּרְנָיו וְלֹא נִמּוֹחוּ, טְהוֹרָה וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק עַל יְדֵי שְׁרִיָּה. (המ"מ פ"ה וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם לֹא נִמּוֹחוּ טְהוֹרָה, בִּזְמַן שֶׁהֵם יְבֵשִׁים גְּמוּרִים, שֶׁאֵין עִמָּהֶם דָּם כְּלָל. אֲבָל אִם יֵשׁ עֲלֵיהֶם שׁוּם לִחְלוּחַ דָּם, טְמֵאָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם נִתְמַעֲכוּ אוֹ נִמּוֹחוּ קְצָתָן, וּקְצָתָן לֹא נִמּוֹחוּ, דִּטְמֵאָה. (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן מ"ז). מִיהוּ נִרְאֶה לִי דְּאִם בָּדְקָה ג' פְּעָמִים, כָּל מַה שֶּׁרָאֲתָה וְלֹא נִמּוֹחוּ כְּלָל, שׁוּב אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק מַה שֶּׁהִיא רוֹאָה אַחַר כָּךְ, כְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָן דָּם, רַק בָּאִים מִמַּכָּה שֶׁבְּגוּפָהּ. וְדַוְקָא בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת, וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּבֵּי מַכָּה, לְעֵיל סִימָן קפ"ז.
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ בְּדִיקָה בִּשְׁרִיָּה, בְּמַפֶּלֶת כְּמִין קְלִפּוֹת וּשְׂעָרוֹת, אֲבָל חֲתִיכַת דָּם, אַף עַל פִּי שֶׁקָּשֶׁה וְאֵינוֹ נִמּוֹחַ, טְמֵאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם לָזֶה צָרִיךְ בְּדִיקָה בִּשְׁרִיָּה, אִם הִיא חֲתִיכָה קְטַנָּה כְּשִׁעוּר שְׁפוֹפֶרֶת קָּנֶה דַּק שֶׁבַּדַּקִּים (ד"ע).
א סָעִיף א כל מראה כו'. מן התורה אינה טמאה אלא ה' מיני מראות וחכמים החמירו שלא לטעות בין דם לדם ואסרו כל מראה הנוטה לאדמימות והכשירו כל מראה שאין לספקו באדמומית כלל:
ב סָעִיף א לבן. ואפילו אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו טהורה ודלא כת"ה בסימן רמ"ו שמגמגם בזה וכל מי ששמעתי וראיתי נהגו להתיר להדיא בלי שום גמגום כלל. ב"י ומביאו ד"מ ועב"ח:
ג סָעִיף א ירוק כו'. כ' הב"ח דהיינו כשנשאר ירוק מתחלתו ועד סופו אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש הכתם ונעשה אדום בקצותיו טמאה דכשנעקר מן הגוף הוא לקה ונעשה ירוק וכשנתייבש חזר למראהו קצת שהיה אדום מתחלה ולכן כשיבא מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שנתייבש עכ"ל ואין נוהגין כן ונראה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכדאמרינן בפרק אלו טרפות גבי מראות הבני מעיים דא"צ לשלקן לראותן אם נשתנה מראיתם דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ונתבאר לעיל סי' (צ"ב) נ"ב] ס"ק י"א וה"ה הכא כנ"ל:
ד סָעִיף א השעוה. או אתרוג או חלמון ביצה כך הוא בפוסקים וע"ל סימן ל"ח ס"ק א' ב':
ה סָעִיף א בל"א בלו"א. וכ"ש גרי"ן שהוא כעשבים:
ו סָעִיף א ע"ל סימן ק"ץ. בראש הסימן:
ז סָעִיף ב אין סומכין. וכן אשה זו שמסופקת בדם שלה אין לה לסמוך על חברתה שהראתה לה דמה וא"ל כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטהר כן פירש"י ומביאו הב"ח מיהו משמע דאם אומרת דם זה או כתם זה טיהר לי החכם נאמנת והכי אמרינן בפרק המדיר כן משמע לעיל סי' קפ"ה ס"ג בהג"ה: כתבו התוספות ס"פ כל היד דיכול לראות דמי אשתו ומביאו מהרש"ל בהגהותיו וכ"כ האגודה שם:
ח סָעִיף ג וכן אשה כו'. כתב הב"ח דצ"ע לענין מעשה אם יש להקל כיון דגם דעת התוס' כפירש"י כו' ע"ש משמע שם דוקא כשרואה דם נדות בחתיכה אבל כשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה:
ט סָעִיף ג אפילו ראתה כו'. כתב הב"ח משמע דס"ל דלא בעינן דבדקה בשעה שנעקרה ולא נהירא אלא דוקא בעינן דבשעת נפילתה לבית החיצון בדקה ולא ראתה שום דם כלל אלא דלאחר כך כשהיו בבית החיצון לא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות בבית החיצון וטיהר רבי שמשון כו' ועיין שם:
י סָעִיף ג דתלינן כו'. ומחמת מכה היא עיין בתשובות מהר"מ מלובלין סי' קי"א:
יא סָעִיף ג והוא שהטיל כו'. כדבסמוך ביוצא ממנה צורת ברי' כמין קליפות או שערות כו' ומיהו אפשר דשאני הכא שהיה ניכר בהן שהיו חתיכות בשר אלא שהיה בתוכן דם עכ"ל ב"י ובד"מ כתב ולפי מה שכ' דמיירי כאן דידוע היה שנעקר המקור שלה א"כ גם כאן אין דברי הב"י נכונים דאף בלא בדיקה היה ידוע שאין זה דם קפוי רק שהמקור נעקר ולא הוצרך להתיר אלא שלא נאמר דזה עצמו דרך ראיה היא כנ"ל ע"כ:
יב סָעִיף ג דומיא דשפופרת. דק שבדקין כדלקמן ס"ס זה כ"כ ב"י וד"מ ושאר אחרוני':
יג סָעִיף ד צורת בריה. ואם יש לחוש משום ולד טמאה לידה ג"כ משום טומאת נקבה אפילו לא היתה בחזקת מעוברת כדלקמן סימן קצ"ד ס"ט:
יד סָעִיף ד וסתם פושרים אינן חמין יותר מחמימות הרוק. זה כלל גדול עכ"ל הריטב"א משמע דבכ"מ שהוזכר בש"ס פושרים היינו כחמימו' הרוק:
טו סָעִיף ה אבל אם יש עליהם כו'. ול"ד לדלעיל סעיף (ב') [ג] דאם ראתה דם בחתיכה אפילו מבוקעת טהורה דהתם הדם הוא בתוך החתיכות אלא שהוא בבקעים מה שאין כן הכא שהלחלוח הדם הוא ע"ג החתיכות. כן כ' בספר מע"מ שם:
טז סָעִיף ה ודוקא כו'. צ"ע דלא נמצא בשום פוסק דמחלק הכא בין שעת וסת או לא ול"ד לדלעיל סימן קפ"ז ס"ה דהתם כיון דרואה דם להדיא לא תלינן במכתה בשעת וסתה מטעם דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אבל הכא הרי אינה רואה דם אלא דברים יבשים והלכך אפילו בשעת וסתה טהורה וצל"ע שוב מצאתי בספר אפי רברבי דף פ"ט ע"ב וז"ל ול"נ כיון שעיקר הטעם דאינו דם רק בריה טהורה אף בשעת וסתה דאף גבי דם מכה ס"ל לרמב"ם ורשב"א דטהורה אף בשעת וסתה דקי"ל וסתות דרבנן וכ"ש בכה"ג דטהורה לכ"ע:
יז סָעִיף ו ויש אומרים שגם לזה צריך בדיקה. ובירושלמי ריש פרק המפלת מוכח להדיא כסברא הראשונה ותמהני על מה נתחבטו הגדולים בזה גם לישנא דש"ס אי הכי בשלא נימוחו נמי כו' נמי משמע הכי עיין שם:
א סָעִיף א וכ"ש הירוק כו'. וכ"ש הלבן שאינה נוטה כלל לאדמימות ומו"ח ז"ל כתב שמצא בכתבים בשם מהר"י מרגלית שהאשה שיצאה ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו ב' וג' שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה כו' ודברים תמוהים הם שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים רמז מזה ולאו מר בר רב אשי חתום עליה שבאו דברים אלו מפי מהר"י מרגלית ובגמרא אמרינן על מראה שחור שהיא אדום אלא שלקה ואם איתא לסברא זאת היה לו לומר רבותא טפי דאפי' בלובן אשכחן לפעמים שלקה וכן מבואר לקמן בסעיף זה דמתיר בלובן בסמיכות והוא עב ולא מחלק בין אם רחצה בחמין קודם לזה אלא דבר זה חומרא יתירא היא והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל כן נראה לע"ד. עוד המציא מו"ח ז"ל חומרא אחת דכשיבאו מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו ע"כ. ודבריו תמוהים דא"כ מה זה שאמרו בסימן קפ"ו באשה שאין לה וסת שתבדוק עצמה לפני תשמיש מה תועיל הבדיקה כיון שצריכה להמתין עד שיתייבש ובעודה לח אינה יודעת כלום לפי דבריו ותו קשה מתלמוד ערוך שבסוף פרק כל היד מביא ברייתא שאמרה בפירוש לא יאמר חכם אלו היה לח היה ודאי טמא אלא אמרי' אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וא"כ ה"ה להיפך אין לו אלא מה שעיניו רואות כשהוא לח ומנא לן לחלק מסברא ותו דבהדיא אמרינן שם רבי ראה דם בלילה וטימא אותו וביום וטיהר המתין שעה אחת חזר וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ופרכינן שם שמא טעיתי ודאי טעה ופירש"י קא ס"ד דביום טיהר אותו ואח"כ לא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא אותו דסבר שמא אמש טמא הוא ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ואלו היה לח כבתחלתו היה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר ועל זה אמר אחר כך שמא טעיתי במה שחזרתי וטמאתי הואיל ומראהו עכשיו טהור וע"כ פריך דודאי טעה דתניא לא יאמר חכם כו' הרי לפנינו דלפי זה ראה רבי הדם בלילה כשהוא לח ולא היה חש לראותו בעודו לח שמא עכשיו נראה לו טהור ולמחר יראה לו טמא כשיתייבש וזהו סברא קיים אף לדברי המסקנא שם אלא פשוט שלא חיישינן לזה דגם בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לומר דרבי לא ראה כשהוא לח אלא לחומרא אם יראה טמא יטמא אותה אבל לא להיפך לקולא זה אינו דהא אמרינן רבי ראה דם בלילה משמע דראה אותו להורות בו כדת מה לעשות הן לטהר הן לטמא אותו ותו דרש"י פירש שם דרבי לטעמי' דאמרינן רבי בדק לאור הנר ואי סלקא דעתך דלא ראה אלא כדי להחמיר למה תלאו רש"י בההיא דבדק לאור הנר שהיא בדיקה מעלייתא אפילו לקולא וכאן לא הוה אלא להחמיר אלא ברור שראהו אפילו לקולא אם יהיה נראה לו לקולא ולא חש בזה שהיה עדיין לח ועוד ראיה מסי' נ"ב לעיל דכתב הטור בנפלה בהמה לאור דאם נשתנה המראה אחר ששלקן טריפה ומ"מ מותר לאכלן צלויין ולא חיישינן שמא אם שלקן היו משתנים והטעם פירש"י בגמ' דלא מחזקינן ריעותא היכא דלא מנכרא ריעותא בהדיא וה"ה נמי הכא וק"ו הוא כאן דאין כאן ריעותא כלל בעודו לח ע"כ נראה דלית מאן דחש לאותה חומרא שלא לראות כשהוא לח:
ב סָעִיף א סמיכות והוא עב. מבואר בב"י (דאסור) [דאפי'] אם אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנותו מותר דאין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית:
ג סָעִיף ב או ירוק. פי' אותו שאבדה:
ד סָעִיף ב אין סומכין עליה. לפי שאפשר שיש לה ספק וסברה שהוא טהור כיון שיש ריעותא לפנינו שגם לנו יש ספק:
ה סָעִיף ג אפילו ראתה דם. זהו קאי אסיפא דנעקר מקור שלה כו' והוא מדברי הטור שכתב ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן חתיכות היו בבית החיצון ופי' בית יוסף תחילה דלא פסקה לראות דם ממש ואפ"ה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זאת והוקשה לו על זה דאע"ג דלעיל תלינן במכה ה"מ במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו אפשר דטמא ועל כן חזר ופירש דהטור לא מיירי מדם אלא חתיכות קטנות ראתה והקשה בד"מ על הבית יוסף מה שהחמי' במה שהיתה המכה במקור עצמו והלא אמרי' פרק התינוקת נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם כו' ע"כ פי' כדבריו הראשונים מ"ה כל מה שהיא רואה אפילו דם גמור אחר שמרגשת שנפל המקור בבית החיצון היא תולה הדם באותן החתיכות וכך הם דבריו כאן שכתב ומחמת מכה היא וק"ל דא"כ למה אמרו בגמ' ובפוסקים הטעם לפי שאין דרכה לראות בכך מאי שנא מההיא דסי' קפ"ז סעיף ה' דהקילו במכה בלאו האי טעמא ונ"ל אע"פ שלענין דין יפה כתב רמ"א מכל מקום אין טעם שלו מתיישב דהכא התירו אפי' בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה דהיינו שהדם נדה שיש באותה חתיכה של המקור הוליכה אותה חתיכה עמה הדם נדות לבית החיצון אינה אוסרת דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו מה שאין כן כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראייה שאסרה תורה וכך מבואר מדברי הרא"ש שמביא בית יוסף וז"ל והא דאמרינן שאין זה דם נדה פי' אין דרך דם נדות לבוא בזה הענין כו' הרי ממש כמו שזכרתי ואין כאן שייכות לדם מכה כלל ולפי זה אפילו הוא בשעת ווסתה מותר זה הדין כיון שראייתה משונה וכן משמע מלשון רמ"א בסעיף ה' שכתב שם דוקא שלא בשעת וסתה כו' וכאן לא כתב כלום אלא שמו"ח ז"ל כתב דדין זה אינו מותר אלא בין ווסת לווסת ועוד חלק על רמ"א והחמיר שצריך שתבדוק עצמה בשעה שנופל המקור לבית החיצון והיא טהורה ואחר כך תראה דם כו' ואיני רואה שום חילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה בזה ותו דמה שיעור יש ליתן בזה אימתי מקרי בשעת נפילה או אחריה והנראה לע"ד כתבתי:
ו סָעִיף ג דומיא דשפופרת. פירוש דק שבדקין וכמ"ש סוף הסימן:
ז סָעִיף ה שום לחלוח דם כו'. ולא שייך כאן אין דרכה של אשה לראות בכך דכאן ודאי אמרינן כיון דיש דם מוכח דגם הנהו הם דם אע"פ שלא נימוחו ועוד דאפשר דדרכה של אשה לראות לפעמים כך:
א סָעִיף א השעוה. או אתרוג או חלמון ביצה כ"כ הפוסקים. ש"ך וכ' הט"ז דמבואר בב"י דאפי' אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו מותר דאין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית וכ"כ הש"ך וכ' הב"ח שמצא כתוב שהאשה שיצאה ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו ב' וג' שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה וכ' הט"ז שדבריו תמוהים הם וחומרא יתירה היא זו שלא מצינו כן בש"ס ופוסקים והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל. עוד המציא הב"ח חומרא א' דכשיבאו מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו והשיגו עליו הט"ז והש"ך ופסקו דאין נוהגין כן כלל ע"ש (ועיין בט"ז ס"ק א' שכתב דא"כ מה זה שאמרו בסימן קפ"ו באשה שאין לה וסת שתבדוק עצמה לפני תשמיש מה מועיל הבדיקה כיון שצריכה להמתין עד שיתייבש ובעודו לח אינה יודעת כלום עכ"ל. לא הבנתי הלא הבדיקה מהני באם שלא מצאה כלום וק"ל):
ב סָעִיף ב סומכין. וכן אשה זו שמסופקת בדם שלה אין לה לסמוך על חברתה שהראתה לה דמה וא"ל כדם זה שלך הראיתי גם אני לפלוני חכם וטיהר (מיהו אי אומרת דם זה או כתם זה טיהר לי החכם נאמנת וע"ל סימן קפ"ה ס"ג בהג"ה) וכתבו התוס' דיכול לראות דמי אשתו ומביאם מהרש"ל:
ג סָעִיף ג שנעקר. כתב הב"ח דצ"ע לענין מעשה אם יש להקל בזה ע"ש:
ד סָעִיף ג ראתה. כ' הב"ח משמע דס"ל דלא בעינן דבדקה בשעה שנעקרה ולא נהירא אלא דוקא בעינן דבשעת נפילתה לבית החיצון בדקה ולא ראתה שום דם כלל אלא דאח"כ כשהיה בבית החיצון לא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות בבית החיצון וטיהר ר"ש וכו' ע"ש ועיין בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קי"א והט"ז השיג על הב"ח בזה וכ' דאין חילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה דמה שיעור יש ליתן בזה אימתי מקרי בשעת נפילה או אחריה גם פסק להקל בכאן אפילו היא שעת וסתה דלא אסרה התורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו משא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראיה שאסרה התורה ודלא כהב"ח שכ' שאינה מותרת אלא בין וסת לוסת ע"ש:
ה סָעִיף ד טמאה. ואם יש לחוש משום ולד טמאה לידה ג"כ משום טומאת נקבה אפילו לא היה בחזקת מעוברת כדלקמן סימן קצ"ד ס"ט. ש"ך:
ו סָעִיף ה וסת. כתב הש"ך צ"ע דלא נמצא בשום מקום ופוסק דמחלק הכא בין שעת וסתה או לא ול"ד לדלעיל סימן קפ"ז ס"ה דהתם כיון דרואה דם להדיא לא תלינן במכתה בשעת וסתה מטעם דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אבל הכא הרי אינה רואה דם אלא דברים יבשים הלכך אפילו בשעת וסתה טהורה וצל"ע שוב מצאתי בספר אפי רברבי וז"ל ול"נ כיון שעיקר טעם דאינו דם רק בריה טהורה אף בשעת וסתה דאף גבי דם מכה ס"ל לרמב"ם ורשב"א דטהורה אף בשעת וסתה דקי"ל וסתות דרבנן וכ"ש בכה"ג דטהורה לכ"ע עכ"ל:
ז סָעִיף ו וי"א. כתב הש"ך דבירושלמי מוכח להדיא כסברא הראשונה וגם לישנא דש"ס משמע הכי עיין שם:
א סָעִיף א מראה אדום. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ג שכתב דכתם שבלילה נדמה למראה טמא וביום שהוא יבש נראה שהוא מראה טהור יש להקל ולטהר ע"ש [ובספר לבושי שרד סי' ע"ח כתב עליו אבל אם אחר שראהו ביום ראהו עוד הפעם אחר שעה ורואה שנשתנה ממראיתו הראשונה יש לאסרו ע"ש וע"ל סק"ג] [ועי' בס"ט סי' ק"צ סוף ס"ק צ"ג שדעתו דדוקא אם בלילה מספקא ליה כו' אבל היכא דאיתחזקא לודאי טמא ע"י ראייתה בלילה אע"ג דחזרה וראתה ביום ויש לו מראה טהור אין להקל ע"ש]. ועי' בס"ט בשם מ"כ שדם הנוטה לצבע (ברוין) שהוא כעין קליפת ערמונים וכמו משקה (הקאו"י) שהוא טהור ואין צ"ל בכתם לפי שהוא אינו נוטה לאדמימות כו' ע"ש וגם אני מצאתי זאת כתוב והוא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ד ע"ש:
ב סָעִיף א וכן מראה ירוק. בשל"ה דף ק' ע"ב כתב וז"ל ורש"ל כתב בירוק צ"ע כי מהר"ם מינץ כתב בתשובה בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק ע"כ אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה ומכ"ש כמראה הזהב אא"כ יש ג"כ צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינו נדות ואם מצאה מראה הירוק הזה ע"י הרגשה נ"ל להחמיר ואם בלי הרגשה מצאה כתם בזה יש להקל ואם בקינוח ממנה בלי הרגשה קנחה מראה זו אזי יש לצדד כך וכך והכל לפי ראות הענין עכ"ל. [ועי' בס"ט שכתב עליו והאחרונים השמיטו זה אלמא דלא ס"ל הכי מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לפי ראות הענין עכ"ל]. [ועי' בתשו' ח"ס סימן קמ"ט שנסתפק באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטיהר אי שרי לבעלה להחמיר ע"ע דלא גרע מבהמה שהורה בה חכם (לעיל ס"ס קט"ז) או דילמא לאו כל כמיניה להפקיע שעבודו לאשתו. והאריך בזה ומסיק דודאי רשאי להחמיר ע"ע כיון שכן דרכן של פרושים ואף דבשעת נשואין לא היה עדיין מתנהג בפרישות מ"מ אמרינן רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד וזקני ת"ח כל זמן שמזקינין וכו' וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה. הוא הדין כל מדרגות מעלות עבודת השם שמחה היא לאשתו ואף אם צווחת אמרינן השתא היא דאיתרעי ומעולם לא נשתעבד לה ע"ש ועיין מה שכתבתי בפ"ח לאה"ע סי' ע"ו ס"ה]:
ג סָעִיף א השעוה. עבה"ט מ"ש עוד המציא הב"ח כו'. ועי' במ"י ובס"ט שגם הם חלקו על הב"ח וגדולה מזו כתב בתשו' א"צ סי' מ"ו דאפילו אם ראה המורה כשהיה לח והיה לו מראה טהור ואח"כ כשנתייבש נמצא מראה טמא טהורה ואזלינן תמיד בתר יציאה מן הגוף הן לטמא או לטהר ע"ש ועי' בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ע"ד שחלק עליו בזה אך כתב הס"ט שאין ראייתו מוכרחת גם הח"ד הסכים עם הח"צ בזה ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סוס"י י"ב שכתב דמסתפי למעבד עובדא כדעת אביו ז"ל ודעתו להחמיר דכי איתרמי דהדר למראה טמא אחר שיבש יש להורות דטמאה ואע"ג דכבר הורה בה להיתרא ולזילותא לא חיישינן ומביא ראיה מלעיל סי' נ"ב סעיף ג' גבי הוריקו ע"י שלק דאמרי' איגלי בהתתייהו וכ"ש הכא דלא עביד ביה מעשה ע"ש. ומ"ש הבה"ט לא הבנתי כו' עיין בספר נחלת עזריאל בנדה דף ך' בד"ה רבי ראה שכתב דאינו השגה ע"ש. אך לע"ד בלא"ה אין מובנים לי דברי הט"ז בזה שהרי בסי' קפ"ו שם א"צ לראות בלילה כלל כמ"ש הרמ"א שם אלא דבדיקה היא שתדע למחר עבה"ט שם ס"ק ב' ומצאתי בח"ד שהרגיש בזה [וצ"ל דס"ל להט"ז דהרמ"א שם קאי רק אבדיקה שלאחר תשמיש וכמ"ש שם סק"ג בשם תשובה מאהבה שנסתפק בזה]:
ד סָעִיף א מיד. היינו בתוך שיעור וסת (המבואר לקמן סי' ק"ץ סנ"א) ח"ד [ועמש"ל סי' ק"צ סק"ה ודו"ק]:
ה סָעִיף א מראות הללו טהורה. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה תיכף בחלוקה ומצאה כתם גדול ממראה הטהור רק שבתוך הכתם היה כמו נקודה אדומה קטנה כמו טיפת חרדל והחלוק ההוא לא היה בדוק ויש לספק אם לתלות הרגשה במראה טמא כמו במראה טהור או לתלות המראה טמא בדם מאכולת כיון שהוא פחות מכגריס והרגשה במראה טהור לבד וכתב דטהורה דתלינן הרגשה במראה טהור והדם במאכולת ע"ש באורך ושם בסופו כתוב בשם הגאון מוהר"ר מרדכי ז"ל מטיקטין שפקפק בפסק זה ועמש"ל סי' ק"צ סק"ו:
ו סָעִיף ב סומכין עליה. עבה"ט מ"ש וכן אשה כו' אין לה לסמוך על חברתה כו' ועי' בס"ט שכ' דאפילו על עצמה אינה יכולה לסמוך בזה כגון שיודעת שכזה טיהר לה החכם וצריכה להראות גם עתה לחכם. ועי' בתוה"ש שכ' דאפילו אם היא מביאה דם הראשון ואומרת זה שהוא כזה טיהר לי החכם דאז ליכא למיחש שמא טעתה בדמיונות מ"מ אין סומכין עליה ע"ש ומ"ש הבה"ט יכול לראות דמי אשתו עי' בספר חכמת אדם כלל צ"ה שכתב דאם אירע לה שאלה בענין הטבילה אינו יכול להורות מאחר דאיתחזק איסורא ע"ש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קכ"א:
ז סָעִיף ג מקור שלה. עיין מענין זה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ה וח"ב סי' מ"ה ובתשו' צמח צדק סי' פ"ז ובתשובת חינוך ב"י סי' ס"ז ובתשו' שב יעקב סי' ל"ז ובספר באר יעקב כמה תשובות בדבר ובתשובת ח"צ סי' מ"ו ובתשו' פני יהושע חלק יו"ד סי' ו' ובתשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י"ב ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ע"ג ובנו"ב קמא סי' נ"ח ובתניינא סי' פ"ט וסי' קי"ד ובתשו' ברית אברהם בקונטרט פתחי נדה ובתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד ובתשו' שמן רוקח חלק ב' סי' כ"א ובתשו' תפארת צבי חלק יו"ד סי' כ"ב [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ה וקע"א וקע"ג ובתשו' משכנות יעקב סי' מ"ב] ומפני שדבר זה וכיוצא בו לא ניתן רשות לכל מורה לפסוק הדין בזה כ"א לגדולי הדור כמבואר בתשו' נודע ביהודה ס"ס פ"ח לכן לא הבאתי הכל באריכות:
ח סָעִיף ג ראתה דם. עבה"ט בשם ט"ז ועח"ד שכתב דזה דוקא כשהחתיכה נפלה לבית החיצון בשעת וסתה אבל אם נפלה קודם ובשעת וסתה ראתה דם טמאה. ובש"ך ס"ק ח' החמיר בזה אף אם רואה דם בחתיכה שנעקר ממקורה בשעת וסתה אבל כשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה לכ"ע ע"ש ועמ"י סק"ז ודו"ק:
ט סָעִיף ד דם. כתב בתשובת בי"ע סי' קכ"ז דאשה שראתה קרטין ונאבדו בלא בדיקה אם נימוחו דמותר מטעם ס"ס ספק אם הוא אדום או לא ואם תמצא לומר שהוא אדום שמא לא היה נמוח ואע"ג שהאשה אומרת שראתה מקודם שהיה אדום מ"מ כיון שיש מראה אדום שהוא טהור אלא שאין אנו בקיאין חשיב ספיקא כו' ע"ש ועי' בס"ט שחלק על זה דלא חשיב ס"ס דהוי הכל משם אחד אם דם נדה היא או לא ע"ש עוד ועי' בתשו' בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ה' [ובתשו' ח"ס סי' קכ"ט וקע"ו]:
י סָעִיף ד טמאה. עי' בתשו' חינוך ב"י סי' ס"ח שכתב דוקא כשהיבחושין וכיוצא יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן מ"מ הם עיקר אבל כשהלובן עיקר ומעט נקודות או שירטוט של דם כו' ע"ש עוד. ולענ"ד דבריו צ"ע ושוב מצאתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' י"ג שהשיג עליו והאריך לבאר דכל אותה התשובה כולה משגה הוא:
יא סָעִיף ה מיהו נ"ל כו'. כתב בספר עמודי כסף כ"י שחיבר ש"ב הגאון בעל מאיר נתיב וז"ל ונראה דאף שראתה אח"כ דם עמו טהורה דע"י ג"פ הוחזקה דמכה בגופה ותלינן בה כמו במכה דעלמא בין וסת לוסת וז"ש בהג"ה ודוקא כו' כשראתה עמו דם גמור ובזה נסתלק קושית הש"ך (הובא בבה"ט סק"ו) וס"ק ט"ז ע"ש עכ"ד:
א סָעִיף א כל מראה כו'. דמדינא דוקא ד' מיני אדום ועבה"ג:
ב סָעִיף א וכן כל כו'. הוא מראה ה' ומטעם הנ"ל:
ג סָעִיף א מראה לבן. שם כ"א א' מ"א ב':
ד סָעִיף א וכן מראה כו'. במתני' י"ט א' וקי"ל כחכמים ולא כת"ק דתנן בבחירתא כוותייהו ואף עקביא חזר בו שם ושם כ"א א':
ה סָעִיף א אפילו כמראה כו' וכ"ש כו'. עתוס' י"ט ב' ד"ה הירוק כו' ובסוכה ל"א ב' ד"ה הירוק כו' ובחולין מ"ז ב':
ו סָעִיף א וכן מראה כו'. כנ"ל וכמש"ש מ"א ב' חמשה דמים כו':
ז סָעִיף א ואפילו יש כו'. ממש"ש כ"א א' בחתיכה:
ח סָעִיף א ואפילו הרגישה כו'. דהרגשה אינה טמאה מדאורייתא אלא עם דם ולא דמי למ"ש בר"ס ק"ץ דכאן ההרגשה הוא בשביל הדם זה:
ט סָעִיף ב אבל כו'. כ"ש מסיפא דנסתפקנו כמש"ו:
י סָעִיף ג כיון שאין כו'. עברא"ש שם:
יא סָעִיף ג אפילו כו'. כמו דתלינן במכה בסי' הקודם וכ"ש כה"ג:
יב סָעִיף ג והוא כו'. כמו בס"ד:
יג סָעִיף ג אבל חתיכה כו'. כמ"ש בס"ו:
יד סָעִיף ד בתוך מע"ל. שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא:
טו סָעִיף ד ויהיו המים כו'. פלוגתא שם נ"ו א' ופסקו ר"ח ורא"ש וש"פ כרשב"ג:
טז סָעִיף ד ושיעור כו'. ממ"ש בחולין נ"ה ב' בקייטא כו' בסיתווא כו' אלמא שוין הן:
יז סָעִיף ד או מהמעין. ר"ל לא מבעיא מנהר שהוא בלא"ה אינו צונן דדוקא מעיינות צוננין הן בימות החמה ועברא"ש שם:
יח סָעִיף ד וסתם פושרין כו'. ממש"ש מאי בינייהו כו':
יט סָעִיף ד ואם מעכן כו'. אפילו לרשב"ג וכ"ש לת"ק:
כ סָעִיף ה בד"א כו'. כמ"ש ברפ"ה ומטמאין בכ"ש אפי' כו':
כא סָעִיף ו בד"א כו'. ממש"ש נ"ד ב' במתני' אבל הזוב כו' ואם יכולין כו' משמע דרישא בכ"ע ואמרינן שם בגמ' אפילו יבש מעיקרו ועוד מדאמרינן שם כ"א א' לא טימא ר"י אלא כו' ואם איתא תבדוק כו' ועוד מדתנן במתני' תטיל למים בסיפא משמע דברישא בכ"ע טימא ר"י. ת"ה ועוד נ"ל ממש"ש א"ה כי לא נימוחו נמי מדקאמר א"ה משמע דביבש הדין כן (וכ"כ הש"ך וכ"ה בספר האשכול):
כב סָעִיף ו וי"א כו'. ממש"ש נ"ד ב' ואימא ה"נ כו' ותו כו' יהיה כו' אלמא חד דינא להו וערא"ש:
כג סָעִיף ו אם היא כו'. הרא"ש שם ולפתיחת הקבר לא חיישינן לדברים קטנים כאלו וכ"כ בת"ה והביאו ראיה מדפריך שם בגמ' וליפליג נמי ר"י כו' ולא פריך ארישא כמין קליפה כו' ועתוס' שם ד"ה ליפליג כו' וכ' ב"י דשיעור חתיכה קטנה לא ידעינן ומיהו כיון דבשפופרת חזינן דטהור ה"נ בחתיכות כעין שפופרת וכ"כ הטור וכ' ב"י דשפופרת עצמה לא ידעינן לכן משערינן קנה דק כו': (ליקוט) אם היא חתיכה כו'. שאינו מפורש שיעור החתיכה לפתיחת הקבר אבל בפ"ז דאהלות אמרינן אין לנפלים כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.