א כָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, חוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם ל' לִרְאִיָּתָהּ, שֶׁהוּא עוֹנָה בֵּינוֹנִית לִסְתָם נָשִׁים, וְאִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לִזְמַן יָדוּעַ מִכ' לְכ' אוֹ מִכ"ה לְכ"ה, חוֹשֶׁשֶׁת לַזְּמַן הַיָּדוּעַ.
ב כֵּיצַד קוֹבַעְתּוֹ, כְּגוֹן שֶׁתִּרְאֶה ד' פְּעָמִים, וּבֵינֵיהֶם ג' זְמַנִּים שָׁוִין, כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה הַיּוֹם, וּלְסוֹף כ' יוֹם פַּעַם אַחֶרֶת, וְעוֹד לְסוֹף עֶשְׂרִים יוֹם, וְעוֹד לְסוֹף כ' יוֹם, וְזֶה נִקְרָא וֶסֶת הַהַפְלָגוֹת. וּלְכָךְ צְרִיכָה ד' רְאִיּוֹת, שֶׁרְאִיָּה רִאשׁוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן, לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּהַפְלָגָה. וַאֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁקְּבַעְתּוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים חוֹשֶׁשֶׁת, שֶׁמִּיָּד אַחַר שֶׁרָאֲתָה פַּעַם אַחַת לְסוֹף כ' חוֹשֶׁשֶׁת מִכָּאן וְאֵילֵךְ כְּשֶׁיַּגִּיעַ כ', וְכֵן בִּרְאִיַּת הַיָּמִים שֶׁהִיא לְיָמִים יְדוּעִים לַחֹדֶשׁ, מִיָּד אַחַר שֶׁרָאֲתָה פַּעַם אַחַת לְיוֹם יָדוּעַ לַחֹדֶשׁ, כְּגוֹן כ"א אוֹ כ"ה בּוֹ, חוֹשֶׁשֶׁת לְפַעַם אַחֶרֶת לְזֶה הַיּוֹם, וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל אוֹתָהּ הָעוֹנָה. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מִינֵי וֶסֶת שֶׁצְּרִיכָה לָחוּשׁ לָהֶם כֵּן, חוּץ מִוֶּסֶת הַדִּלּוּג, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן זֶה. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁצָּרִיךְ לְקָבִעָם ג' פְּעָמִים, אֶלָּא לְעִנְיַן עֲקִירָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁקּוֹבַעְתּוֹ בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֵינוֹ נֶעֱקָר בְּפָחוֹת מִג' פְּעָמִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא עֲקַרְתּוֹ ג' פְּעָמִים צְרִיכָה לָחוּשׁ לוֹ. אֲבָל לֵאָסֵר, אֲפִלּוּ בְּפַעַם אַחַת חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. וּמִיהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת לוֹ, נֶעֱקַר בְּפַעַם אַחַת, אֲפִלּוּ קְבַעְתּוֹ ב' פְּעָמִים. שֶׁאִם רָאֲתָה ב' פְּעָמִים לְיוֹם יָדוּעַ, וּבַשְּׁלִישִׁית לֹא רָאֲתָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ עוֹד.
ג אִם קָבְעָה וֶסֶת לְשָׁעוֹת וְלֹא לְיָמִים, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת אֶלָּא שְׁעָתָהּ בִּלְבַד, וְהַוֶּסֶת הַזֶּה הוּא נֶעֱקָר בְּשָׁעָה אַחַת, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא בְּדִיקָה.
ד עוֹד יֵשׁ חִלּוּק בֵּין קְבַעְתּוֹ ג' פְּעָמִים לְלֹא קְבַעְתּוֹ ג' פְּעָמִים. שֶׁהַקָּבוּעַ אַף עַל פִּי שֶׁעָבְרָה עוֹנָתָהּ וְלֹא הִרְגִּישָׁה, אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק וְתִמָּצֵא טְהוֹרָה. וְשֶׁלֹּא קְבַעְתּוֹ ג' פְּעָמִים, אִם הִגִּיעַ זְמַן הַוֶּסֶת וְלֹא בָּדְקָה וְלֹא רָאֲתָה, כֵּיוָן שֶׁעָבְרָה עוֹנָתָהּ, מֻתֶּרֶת. וְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, שֶׁהִיא לְל' יוֹם, דִּינָהּ כְּוֶסֶת קָבוּעַ (הָרַשְׁבָּ"א).
ה פְּעָמִים שֶׁתִּהְיֶה הַהַפְלָגָה שֶׁקּוֹבַעַת בָּהֶם הַוֶּסֶת, בְּדִלּוּג. כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה הַיּוֹם, וְרָאֲתָה שֵׁנִית לְסוֹף ל', וּשְׁלִישִׁית לְל"א, וּרְבִיעִית לְל"ב, קָבְעָה וֶסֶת לְדִלּוּג שֶׁל הַפְלָגוֹת. בֵּין שֶׁהִרְחִיקָה דִּלּוּגָהּ הַרְבֵּה, בֵּין שֶׁלֹּא הִרְחִיקָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד, קָבְעָה וֶסֶת לַדִּלּוּג הַשָּׁוֶה. שֶׁבְּכָל עִנְיָן שֶׁתְּהֵא מַשְׁוָה רְאִיָּתָהּ, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת.
ו כְּשֵׁם שֶׁקּוֹבַעַת וֶסֶת בְּהַפְלָגָה מִיָּמִים שָׁוִים וְשֶׁאֵינָם שָׁוִים, כָּךְ קוֹבַעַת בִּימֵי הַחֹדֶשׁ וּבִימֵי הַשָּׁבוּעַ שָׁוִים וְשֶׁאֵינָם שָׁוִים. כֵּיצַד, רָאֲתָה ג' פְּעָמִים בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּה' בְּשַׁבָּת, אוֹ בְּאֶחָד בְּנִיסָן וּבְאֶחָד בְּאִיָּר וּבְאֶחָד בְּסִיוָן, אוֹ בְּה' בְּנִיסָן וּבְה' בְּאִיָּר ובה' בְּסִיוָן, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּה' בּוֹ, וּבְאֶחָד בַּחֹדֶשׁ אוֹ בְּה' בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּכָךְ.
ז כֵּיצַד קוֹבַעַת בִּימֵי הַחֹדֶשׁ בְּדִלּוּג, כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בְּט"ו בְּנִיסָן וְט"ז בְּאִיָּר וְי"ז בְּסִיוָן, לֹא קָבְעָה וֶסֶת עַד שֶׁתִּרְאֶה בְּי"ח בְּתַמּוּז, שֶׁאֵין רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה מִצְטָרֶפֶת, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַהַפְלָגוֹת שָׁווֹת. וּמִיהוּ, אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת קֹדֶם שֶׁהִתְחִילָה, וְאַחַר כָּךְ שִׁנְּתָה וְרָאֲתָה בְּדִלּוּג ג' פְּעָמִים, קָבְעָה וֶסֶת בְּדִלּוּג. לְפִי שֶׁאַף הָרִאשׁוֹנָה בְּדִלּוּג רָאֲתָה אוֹתָהּ, שֶׁדִּלְּגָה מִוֶּסֶת הַקָּבוּעַ לָהּ (רַמְבַּ"ם וְרַמְבַּ"ן כִּשְׁמוּאֵל וְטוּר לְדַעַת רֹא"שׁ אֲבָל בְּפֶרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח ד' וְה' פָּסַק רֹא"שׁ כְּרַב וְכֵן הוּא בִּרְמָזִים שָׁם) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה אֶלָּא בְּט"ו בְּנִיסָן וְט"ז בְּאִיָּר וְי"ז בְּסִיוָן, קָבְעָה וֶסֶת וְחוֹשֶׁשֶׁת לְי"ח בְּתַמּוּז וְי"ט בְּאָב, וְכֵן לְעוֹלָם. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם וּלְהַחְמִיר.
ח רָאֲתָה ג"פ בְּג' חֳדָשִׁים, בְּדִלּוּג, וְחָזְרָה וְרָאֲתָה בְּאוֹתָם דִּלּוּגִים עַצְמָן, אִם נָהֲגָה כֵּן ג' פְּעָמִים, הֲרֵי זֶה וֶסֶת קָבוּעַ לְדִלּוּג חָלִילָה. כֵּיצַד, רָאֲתָה ט"ו בְּנִיסָן וְט"ז בְּאִיָּר וְי"ז בְּסִיוָן, וְחָזְרָה חָלִילָה וְרָאֲתָה ט"ו בְּתַמּוּז וְט"ז בְּאָב וְי"ז בֶּאֱלוּל, וְעוֹד חָזְרָה וְרָאֲתָה ט"ו בְּתִשְׁרֵי וְט"ז בְּחֶשְׁוָן וְי"ז בְּכִסְלֵיו, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְדִלּוּג חָלִילָה, וְחוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹלָם ט"ו לְחֹדֶשׁ זֶה וְט"ז לְחֹדֶשׁ זֶה וְי"ז לְחֹדֶשׁ זֶה.
ט רָאֲתָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן וּבְאֶחָד בְּסִיוָן וּבְא' בְּאָב, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְדִלּוּגִים. אֲבָל רָאֲתָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן וּבְאֶחָד בְּאִיָּר וּבְאֶחָד בְּתַמּוּז, וּבְאֶחָד בְּסִיוָן לֹא רָאֲתָה, לֹא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת.
י רָאֲתָה ט"ו בְּנִיסָן וְט"ז בְּאִיָּר וְי"ח בְּסִיוָן, לֹא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת, כֵּיוָן שֶׁסֵרְגָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי וְלֹא רָאֲתָה עַד י"ח בּוֹ.
יא דִּלְּגָה פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְדִלּוּג, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת לִשְׁאַר וְסָתוֹת בְּפַעַם אַחַת, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת הַדִּלּוּג, עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנּוּ.
יב וֶסֶת הַסֵרוּג, רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה מִן הַמִּנְיָן, לְדִבְרֵי הַכֹּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיקָה רְאִיּוֹתֶיהָ. אֶלָּא שֶׁלְּעִנְיַן חֲשַׁשׁ וִסְתָּהּ בִּתְחִלָּה הוּא שָׁוֶה לְדִלּוּג, שֶׁאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת אֶלָּא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ הַסָמוּךְ לוֹ. כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, חוֹשֶׁשֶׁת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְאִם לֹא רָאֲתָה עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן, חוֹשֶׁשֶׁת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז, הַסָמוּךְ לוֹ, וְאִם לֹא רָאֲתָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם הַפְלָגַת ב' חֳדָשִׁים כְּעֵין הַהַפְלָגָה הָרִאשׁוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁהַפְסָקַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בִּטְּלָה רְאִיַּת הָרִאשׁוֹן, וּרְאִיַּת הַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הִיא הַתְחָלַת וֶסֶת, וְחוֹשֶׁשֶׁת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ הַסָמוּךְ, וְלֹא יוֹתֵר.
יג אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת, אֲפִלּוּ רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה רָאשֵׁי חֳדָשִׁים זֶה אַחַר זֶה, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ כֻּלָּם בְּעוֹנָה אַחַת, בַּיּוֹם אוֹ בַּלַּיְלָה. וְאִם רָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם, וְהָרְבִיעִית בַּלַּיְלָה, אוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּלַּיְלָה וְהָרְבִיעִית בַּיּוֹם, חוֹשֶׁשֶׁת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ הַוֶּסֶת הָרִאשׁוֹן וּמִפְּנֵי חֲשַׁשׁ הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא הָאַחֲרוֹן, וְאִם רָאֲתָה פְּעָמִים בַּיּוֹם וּפְעָמִים בַּלַּיְלָה, שֶׁלֹּא עַל הַסֵדֶר, וְלֹא קָבְעָה אֶחָד מֵהֶן ג' פְּעָמִים, אוֹ שֶׁתִּרְאֶה הָרִאשׁוֹנָה בַּיּוֹם וְג' הָאַחֲרוֹנוֹת בַּלַּיְלָה, אוֹ הָרִאשׁוֹנָה בַּלַּיְלָה וְהַג' אַחֲרוֹנוֹת בַּיּוֹם, אוֹ שָׁלֹשׁ בָּזֶה וְשָׁלֹשׁ בָּזֶה, חוֹשֶׁשֶׁת לָאַחֲרוֹנָה בִּלְבַד. הַגָּה: הָאִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה, חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת הַחֹדֶשׁ וּלְהַפְלָגָה, עַד שֶׁתִּקְבַּע וֶסֶת הַחֹדֶשׁ בְּג' פְּעָמִים, אוֹ וֶסֶת הַפְלָגָה בְּד' פְּעָמִים, אוֹ שֶׁתֵּעָקֵר אַחַת מֵהֶן. כֵּיצַד, רָאֲתָה בְּא' בְּנִיסָן וְכ' בּוֹ, חוֹשֶׁשֶׁת לְאֶחָד בְּאִיָּר, מִפְּנֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. רָאֲתָה בְּאֶחָד בְּאִיָּר אוֹ לֹא רָאֲתָה בּוֹ, חוֹשֶׁשֶׁת לִט' בְּאִיָּר, שֶׁהוּא יוֹם כ' מֵרְאִיַּת יוֹם כ' שֶׁרָאֲתָה. רָאֲתָה בְּט' בְּאִיָּר אוֹ לֹא רָאֲתָה, חוֹשֶׁשֶׁת לְעֶשְׂרִים בְּאִיָּר, שֶׁמָּא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת כ' לַחֹדֶשׁ, שֶׁהֲרֵי רָאֲתָה עֶשְׂרִים לְחֹדֶשׁ נִיסָן. וְכֵן הִיא חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹלָם עַד שֶׁתִּקְבַּע וֶסֶת אֶחָד כְּדִינוֹ, דְּאָז אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא נִקְבַּע, אוֹ עַד שֶׁאֶחָד מֵהֶן נֶעֱקַר, אָז אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְבַּע הַשֵּׁנִי (הַכֹּל בַּטּוּר בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן). וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת הַדִּלּוּגִין, עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנּוּ. כֵּיצַד, רָאֲתָה ט"ו בְּנִיסָן, חוֹשֶׁשֶׁת לְט"ו בְּאִיָּר. לֹא רָאֲתָה בְּט"ו בְּאִיָּר, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְט"ז בּוֹ. רָאֲתָה ט"ז בּוֹ, חוֹשֶׁשֶׁת לְט"ז בְּסִיוָן וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְשִׁבְעָה עָשָׂר בּוֹ. רָאֲתָה י"ז בּוֹ, חוֹשֶׁשֶׁת לְי"ז בְּתַמּוּז וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְי"ח בּוֹ רָאֲתָה י"ח בְּתַמּוּז, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת דִּלּוּגִין לִימֵי הַחֹדֶשׁ וְחוֹשֶׁשֶׁת לְי"ט בְּאָב. (ג"ז מִמַּשְׁמָעוּת הַטּוּר). וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה בְּהַפְלָגָה וְדִלּוּגִין, כִּי אֵין חִלּוּק בֵּינֵיהֶן. רַק יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי בְּדִלּוּג חֹדֶשׁ, הָרְאִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מִן הַמִּנְיָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. רָאֲתָה ט"ו בְּנִיסָן וְהִמְשִׁיכָה רְאִיָּתָהּ ד' יָמִים, וּבְיוֹם ט"ז בְּאִיָּר רָאֲתָה וְהִמְשִׁיכָה רְאִיָּתָהּ ג' יָמִים, וּבְסִיוָן הִתְחִילָה לִרְאוֹת בְּי"ז בּוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת לְדִלּוּג וּלְוֶסֶת שָׁוֶה, שֶׁהֲרֵי שִׁלְּשָׁה לִרְאוֹת ג"פ בְּי"ז לַחֹדֶשׁ, (הַטּוּר וְהָרַמְבַּ"ן) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כָּאן וֶסֶת שָׁוֶה כְּלָל, דְּהוֹלְכִין תָּמִיד אַחַר תְּחִלַּת הָרְאִיָּה, וְכֵן עִקָּר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרז"ה וְהָרַשְׁבָּ"א וְהָרֹא"שׁ וְהָרַאֲבָ"ד בס' בה"נ מְבִיאוֹ ב"ח סוֹף סָעִיף כ').
יד הָיְתָה רְגִילָה לִרְאוֹת יוֹם עֶשְׂרִים, וְיֵשׁ לָהּ בָּזֶה וֶסֶת קָבוּעַ, וְשִׁנְּתָה לְיוֹם שְׁלֹשִׁים, זֶה וָזֶה אֲסוּרִים, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ יוֹם כ' לִרְאִיַּת שְׁלֹשִׁים, אֲסוּרָה מִשּׁוּם וֶסֶת הָרִאשׁוֹן, וְאִם לֹא תִּרְאֶה בּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם ל'. שִׁנְּתָה פַּעֲמַיִם לְיוֹם ל' זֶה וָזֶה אֲסוּרִים. שִׁנְּתָה ג' פְּעָמִים לְיוֹם ל', הֻתַּר יוֹם כ' וְנֶאֱסַר יוֹם ל'. וְאִם לְאַחַר שֶׁשִּׁנְּתָה פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם לְיוֹם ל' רָאֲתָה לְסוֹף כ', חָזַר וֶסֶת שֶׁל כ' לִמְקוֹמוֹ וְהֻתַּר שְׁלֹשִׁים.
טו שִׁנְּתָה רְאִיּוֹתֶיהָ וְלֹא הִשְׁוָה אוֹתָם, כְּגוֹן שֶׁשִּׁנְּתָה פַּעַם אַחַת לְיוֹם ל' וְהַשֵּׁנִי לְל"ב, וְהַג' לְל"ד, נֶעֱקַר וֶסֶת הָרִאשׁוֹן וְאֵין לָהּ וֶסֶת כְּלָל. וְאִם חָזְרָה לִרְאוֹת בְּיוֹם הַוֶּסֶת הָרִאשׁוֹן, חוֹזֵר לִקְבִיעוּתוֹ הָרִאשׁוֹן וְחוֹשֶׁשֶׁת לוֹ תָּמִיד עַד שֶׁיֵּעָקֵר מִמֶּנָּהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְהוּא הַדִּין לְהִפְסִיקָה מִלִּרְאוֹת שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לִרְאוֹת בְּיוֹם הַוֶּסֶת הָרִאשׁוֹן.
טז כַּיּוֹצֵא בָּזֶה דִּין עֲקִירַת וֶסֶת רֹאשׁ חֹדֶשׁ. כֵּיצַד, הָיְתָה רְגִילָה לִרְאוֹת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְעָבַר עָלֶיהָ רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא רָאֲתָה, חוֹשֶׁשֶׁת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְלֹא רָאֲתָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לָהֶם. חָזְרָה וְרָאֲתָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, חָזַר הַוֶּסֶת לִמְקוֹמוֹ.
יז כָּל וֶסֶת שֶׁנִּקְבַּע מֵחֲמַת אֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁקָּפְצָה וְרָאֲתָה, אֲפִלּוּ רָאֲתָה בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים, אִם לֹא קָבְעָה אוֹתָן לְיָמִים (תּוֹסָפוֹת וְרַשְׁבָּ"א ור"ח וּפָשׁוּט הוּא לְקַמָּן סעי' י"ח), אֵינוֹ וֶסֶת, שֶׁמִּפְּנֵי הָאֹנֶס רָאֲתָה. וּמִכָּל מָקוֹם חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ כְּמוֹ לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ (הג"מ פ"ח). קָפְצָה וְרָאֲתָה, קָפְצָה וְרָאֲתָה, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְיָמִים, בְּלֹא קְפִיצוֹת. כֵּיצַד, קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם, וּלְאַחַר כ' יוֹם קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם, וּלְאַחַר י"ט יוֹם קָפְצָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְלא רָאֲתָה דָּם, וּלְאַחַר הַשַּׁבָּת רָאֲתָה בְּלֹא קְפִיצָה, הֲרֵי נִקְבַּע אֶחָד בְּשַׁבָּת אַחַר כ', שֶׁהֲרֵי נוֹדַע שֶׁהַיּוֹם גָּרַם לָהּ, וְלֹא הַקְּפִיצָה, וּכְבָר נִקְבַּע יוֹם זֶה ג' פְּעָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יח קָפְצָה בְּיוֹם יָדוּעַ, כְּגוֹן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, וְרָאֲתָה בּוֹ, וְאֵרַע כֵן בְּג' ר"ח אוֹ בְּג' אֶחָד בְּשַׁבָּת, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת וְחוֹשֶׁשֶׁת לְכָל פַּעַם שֶׁתִּקְפֹּץ בְּאוֹתוֹ זְמַן. וְאִם אַחַר כָּךְ הִגִּיעַ א' בְּשַׁבָּת וְלֹא קָפְצָה, אוֹ שֶׁקָּפְצָה בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת, שֶׁהֲרֵי לֹא קָבְעָה אֶלָּא לִקְפִיצוֹת שֶׁל אֶחָד בְּשַׁבָּת.
יט יֵשׁ קוֹבַעַת וֶסֶת עַל יְדֵי מִקְרִים שֶׁיֶּאֱרְעוּ בְּגוּפָהּ כְּגוֹן שֶׁמְּפַהֶקֶת, דְּהַיְנוּ כְּאָדָם שֶׁפּוֹשֵׁט זְרוֹעוֹתָיו מֵחֲמַת כֹּבֶד, אוֹ כְּאָדָם שֶׁפּוֹתֵחַ פִּיו מֵחֲמַת כֹּבֶד, אוֹ כְּאָדָם שֶׁמּוֹצִיא קוֹל דֶּרֶךְ הַגָּרוֹן, וְכֵן אִם מִתְעַטֶּשֶׁת דֶּרֶךְ מַטָּה, אוֹ חוֹשֶׁשֶׁת בְּפִי כְּרֵסָה וּבְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ, אוֹ שֶׁאֲחָזוּהָ צִירֵי הַקַּדַּחַת, אוֹ שֶׁרֹאשָׁהּ וְאֵיבָרֵיהָ כְּבֵדִים עָלֶיהָ, בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ אִם יְאֵרַע לָהּ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וְרָאֲתָהּ, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא חוֹשֶׁשֶׁת מֵהֶם, אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ. וּמִיהוּ בְּפִהוּק אוֹ עִטּוּשׁ שֶׁל פַּעַם אֶחָד אֵין הַוֶּסֶת נִקְבָּע, אֶלָּא כִּשֶׁעוֹשָׂה כֵּן הַרְבֵּה פְּעָמִים זֶה אַחַר זֶה. וְאִם אֵרַע לָהּ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, שֶׁבְּכָל פַּעַם עָשְׂתָה כֵן הַרְבֵּה פְּעָמִים, הֲרֵי זֶה וֶסֶת. וְכָל אֵלּוּ הַוְּסָתוֹת שֶׁבְּגוּפָהּ אֵין לָהֶם זְמַן יָדוּעַ, אֶלָּא בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּקְרֶה לָהּ זֶה הַמִּקְרֶה, הוּא וֶסֶת. וְאִם בָּא וֶסֶת הַגּוּף לִזְמַן יָדוּעַ, כְּגוֹן מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ מִכ' יוֹם לְכ' יוֹם, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לִזְמַן וּלְמֵחוּשׁ הַוֶּסֶת, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת אֶלָּא לִשְׁנֵיהֶם בְּיַחַד, וְאִם הִגִּיעַ הָעֵת וְלֹא בָּא הַמֵּחוּשׁ, אוֹ שֶׁבָּא הַמֵּחוּשׁ בְּלֹא עִתּוֹ אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁקָּבְעָה לָהּ וֶסֶת לִשְׁנֵיהֶם בְּיַחַד, אֲבָל מִתְּחִלָּה חוֹשֶׁשֶׁת לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כִּי אֵינָהּ יוֹדַעַת אֵיזֶה מֵהֶן תִּקְבַּע, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל גַּבֵּי וֶסֶת הַדִּלּוּג וְיָמִים, אוֹ מֵהַפְלָגָה וְיָמִים, וְכֵן יִתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.
כ פִּהֲקָה ב' פְּעָמִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְרָאֲתָה וְאַחַר כָּךְ פִּהֲקָה שֶׁלֹּא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְרָאֲתָה, הֻבְרַר הַדָּבָר שֶׁאֵין רֹאשׁ חֹדֶשׁ גּוֹרֵם אֶלָּא הַפִּהוּק. וְכֵן אִם בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית רָאֲתָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּלֹא פִּהוּק, הֻבְרַר הַדָּבָר שֶׁאֵין הַפִּהוּק גּוֹרֵם אֶלָּא הָרֹאשׁ חֹדֶשׁ. אֲבָל אִם פִּהֲקָה ב' פְּעָמִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּבַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית פִּהֲקָה בְּכ"ט לַחֹדֶשׁ, וְלֹא רָאֲתָה, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ רָאֲתָה בְּלֹא פִּהוּק, קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לַפִּהוּק שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁפִּהוּק שֶׁל אֶתְמוֹל גָּרַם לָרְאִיָּה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
כא פִּהֲקָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְרָאֲתָה, וְחָזְרָה וּפִהֲקָה בְּתוֹךְ יְמֵי הַחֹדֶשׁ, חוֹשֶׁשֶׁת לְאוֹתוֹ הַפִּהוּק וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק. שֶׁכָּל וֶסֶת בֵּין שֶׁל יָמִים בֵּין שֶׁל הַגּוּף חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ בְּפַעַם אַחַת, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא תִּקְבַּע וֶסֶת לְפִהוּק בְּלֹא זְמַן יָדוּעַ. וְאִם בָּדְקָה וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא רָאֲתָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת עוֹד לְפִהוּק גְּרֵידָא אֲבָל חוֹשֶׁשֶׁת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁמָּא תִּקְבַּע לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
כב וְכֵן הַדִּין בְּיָמִים. אִם פִּהֲקָה הַיּוֹם, וּפִהֲקָה לְסוֹף ל', אִם תְּפַהֵק אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים חוֹשֶׁשֶׁת לְאוֹתוֹ פִּהוּק שֶׁמָּא תִּקְבַּע לְפִהוּק גְּרֵידָא. פִּהֲקָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וְלֹא רָאֲתָה, אֵינָה צְרִיכָה לָחוּשׁ עוֹד לְפִהוּק גְּרֵידָא אֲבָל צְרִיכָה לָחוּשׁ לְסוֹף שְׁלֹשִׁים, וְכֵן צְרִיכָה לָחוּשׁ לַיּוֹם הַקָּבוּעַ בַּחֹדֶשׁ שֶׁפִּהֲקָה בּוֹ, שֶׁמָּא תִּקְבַּע וֶסֶת לְיָמִים.
כג כָּל אֵלּוּ הַוְּסָתוֹת שֶׁנִּקְבָּעִים עַל יִדֵי מִקְרֶה אֵין אֶחָד קוֹבֵעַ עִם חֲבֵרוֹ, אֶלָּא כָּל שֶׁפִּהֲקָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְרָאֲתָה, קָבְעָה וֶסֶת. אֲבָל אִם פִּהֲקָה פַּעַם אֶחָד וְנִתְעַטְּשָׁה שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֵין מִצְטָרְפִים. הַגָּה: אָכְלָה שׁוּם וְרָאֲתָה, אָכְלָה בָּצָל וְרָאֲתָה, אָכְלָה פִּלְפְּלִין וְרָאֲתָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקָּבְעָה לָהּ וֶסֶת לִרְאִיָּה עַל יְדֵי כָּל אֲכִילַת דְּבָרִים חַמִּים. (הָרֹא"שׁ פֶּרֶק הָאִשָּׁה וּמָרְדְּכַי רֵישׁ שְׁבוּעוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל זֶה שֶׁתִּרְאֶה עַל יְדֵי מַאֲכָל דִּינוֹ כְּמוֹ שֶׁתִּרְאֶה עַל יְדֵי קְפִיצָה וּשְׁאָר מַעֲשֶׂה שֶׁהִיא עוֹשָׂה, שֶׁמִּקְרֵי רְאִיָּה עַל יְדֵי אֹנֶס וְאֵינָהּ קוֹבַעַת וֶסֶת אֶלָּא עִם הַיָּמִים. (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּוֶסֶת שֶׁתִּרְאֶה עַל יְדֵי מִקְרֶה שֶׁבְּגוּפָהּ וְקוֹבַעַת אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא יָמִים שָׁוִים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).
כד וְכֻלָּם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם אֶלָּא לִשְׁעָתָהּ, כֵּיצַד, הָיְתָה רְגִילָה לִרְאוֹת עִם הַתְחָלַת הַוֶּסֶת מִיָּד, אֲסוּרָה כָּל זְמַן הַמְשָׁכַת הַוֶּסֶת. הָיְתָה רְגִילָה לִרְאוֹת בְּסוֹפוֹ, אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא בְּסוֹפוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁכָּל הָרְאִיָּה מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת, אֲבָל אִם אֵין כָּל הָרְאִיָּה מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ הַוֶּסֶת, אֶלָּא נִמְשֶׁכֶת גַּם אַחַר הַוֶּסֶת, אֲסוּרָה מִתְּחִלַּת הַוֶּסֶת עַד סוֹף עוֹנָה אַחַת.
כה אִם אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לִזְמַן יָדוּעַ, אָז וַדַּאי אֲסוּרָה כָּל עוֹנַת הַוֶּסֶת, כְּמוֹ וֶסֶת יָמִים גְּרֵידָא.
כו כְּשֵׁם שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת הַיָּמִים בְּפַעַם אַחַת, כָּךְ חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת הַגּוּף בְּפַעַם אַחַת. כֵּיצַד, הָיְתָה מְפַהֶקֶת פַּעַם אַחַת, וְרָאֲתָה, כְּשֶׁתְּפַהֵק פַּעַם אַחֶרֶת, חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁוֶּסֶת הַיָּמִים שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ נֶעֱקָר בְּפַעַם אַחַת, שֶׁאֲפִלּוּ רָאֲתָה שְׁנֵי פְּעָמִים לְיוֹם יָדוּעַ אִם הִגִּיעַ זְמַן שְׁלִישִׁי וְלֹא רָאֲתָה, נֶעֱקַר לְגַמְרֵי, כֵּן הוּא וֶסֶת הַגּוּף. וּכְשֵׁם שֶׁוֶּסֶת הַיָּמִים הַקָּבוּעַ בְּג' פְּעָמִים צָרִיךְ עֲקִירָה ג' פְּעָמִים וּבְדִיקָה, כֵּן הוּא וֶסֶת הַקָּבוּעַ בַּגּוּף. וּמֵאֵימָתַי עֲקִירָתוֹ, מִשֶּׁיִּקְרֶה מִקְרֶה, וְלֹא תִּרְאֶה. הָיָה הַמִּקְרֶה לִזְמַן יָדוּעַ, אֵינוֹ נֶעֱקַר אֶלָּא אִם כֵּן בָּא הַמִּקְרֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּזְמַנּוֹ, וְלֹא רָאֲתָה, אֲבָל בְּמִקְרֶה לְבַדּוֹ, אוֹ זְמַן לְבַדּוֹ שֶׁלֹּא רָאֲתָה בָּהֶם, אֵינוֹ נֶעֱקָר.
כז תִּינֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת, וְהִיא קְטַנָּה שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לִימֵי הַנְּעוּרִים אֲפִלּוּ הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְכֵן אֲפִלּוּ הִגִּיעָה לִימֵי הַנְּעוּרִים אִם בְּדָקוּהָ וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הִיא קוֹבַעַת וֶסֶת כִּשְׁאָר נָשִׁים בְּשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת בִּשְׁאָר הַוְּסָתוֹת, וּבְאַרְבָּעָה בְּוֶסֶת הַהַפְלָגוֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּינָהּ לִגְדוֹלָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקָה רוֹאָה וְקָבְעָה לָהּ וֶסֶת, אִם פָּסְקָה ג' עוֹנוֹת בֵּינוֹנִיוֹת שֶׁהֵם צ' יוֹם וְלֹא רָאֲתָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַוֶּסֶת הָרִאשׁוֹן כְּלָל, וְחָזְרָה לְקַדְמוּתָהּ. וַאֲפִלּוּ חָזְרָה לִרְאוֹת בְּאוֹתָן עוֹנוֹת שֶׁהָיְתָה לְמוּדָה (פי' נְהוּגָה) לִרְאוֹת בָּהֶן, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת עַד שֶׁתַּחֲזֹר וְתִקְבָּעֶנּוּ ג' פְּעָמִים, לְפִי שֶׁאֵינָהּ בַּת דָּמִים וְנִתְגַּלָּה שֶׁדָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִקְרֶה הָיָה. רָאֲתָה ג' רְאִיּוֹת מְג' עוֹנוֹת מְכֻוָּנוֹת שֶׁלֹּא פִּחֲתָה וְלֹא הוֹתִירָה, נִתְגַּלָּה שֶׁדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ סִלּוּק דָּמִים, אֶלָּא שִׁנּוּי וֶסֶת. לְפִיכָךְ, רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְחִילָה (לְדַלֵּג) מִצְטָרֶפֶת לְג' רְאִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת, וְנִמְצְאוּ ד' רְאִיּוֹת וג' הַפְלָגוֹת בֵּינֵיהֶם מִצ' לְצ'. אֲבָל אִם פִּחֲתָה אוֹ הוֹתִירָה, שֶׁלֹּא הָיוּ הָרְאִיּוֹת מְכֻוָּנוֹת, אָז אִי אֶפְשָׁר לָרִאשׁוֹנוֹת לְהִצְטָרֵף, וְעַד שֶׁתִּרְאֶה ד' רְאִיּוֹת מְכֻוָּנוֹת אֵינָהּ קוֹבַעַת וֶסֶת לְהַפְלָגוֹת.
כח וְכֵן זְקֵנָה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת מִשֶּׁהִזְקִינָה, וְלֹא רָאֲתָה, הֲרֵי זוֹ מְסֻלֶּקֶת דָּמִים וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוִסְתָּהּ הָרִאשׁוֹן. וּקְטַנָּה וּזְקֵנָה אֵינָן חוֹשְׁשׁוֹת לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
כט אֵיזוֹ הִיא זְקֵנָה, כָּל שֶׁזְּקֵנָה כָּל כָּךְ שֶׁרְאוּיָה (טוּר) שֶׁקּוֹרִין לָהּ אִמָּא בְּפָנֶיהָ מֵחֲמַת זִקְנוּתָהּ וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.
ל חָזְרָה וְרָאֲתָה, דִּינָהּ כְּדִין תִּינֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת.
לא חָזְרָה לִרְאוֹת בְּעוֹנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁהָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת רוֹאֶה בָּהֶן, חָזְרָה לִקְבִיעוּתָהּ הָרִאשׁוֹן. אִם וֶסֶת הַהַפְלָגוֹת חָזְרָה לְקַדְמוּתָהּ, אִם תִּהְיֶה הַהַפְלָגָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה לְמוּדָה תְּחִלָּה, אִם בִּשְׁאָר הַוְּסָתוֹת, אֲפִלּוּ בְּפַעַם אַחַת חוֹזֶרֶת לְקַדְמוּתָהּ, שֶׁהֲרֵי נִתְגַּלָּה שֶׁדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן לֹא סִלּוּק דָּמֶיהָ הָיָה אֶלָּא מִקְרֶה. וּבָזֶה חָמוּר דִּין הַזְּקֵנָה מִדִּין הַקְּטַנָּה שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת.
לב פְּעָמִים שֶׁהָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ וֶסֶת. כֵּיצַד, רָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּרְבִיעִית בְּב' לְחֹדֶשׁ וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְכֵן בַּחֲמִישִׁית וּבַשִּׁשִּׁית, הֲרֵי קָבְעָה שְׁתֵּי וְסָתוֹת.
לג מְעֻבֶּרֶת, לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לְעִבּוּרָהּ וּמֵינִיקָה כָּל כ"ד חֹדֶשׁ אַחַר לֵדַת הַוָּלָד, אֵינָהּ קוֹבַעַת וֶסֶת. אֲפִלּוּ מֵת הַוָּלָד אוֹ גְּמָלַתּוּ, דָּמִים מְסֻלָּקִים מֵהֶן כָּל זְמַן עִבּוּרָהּ וְכָל כ"ד חֹדֶשׁ. וּמִכָּל מָקוֹם חוֹשֶׁשֶׁת לָרְאִיָּה שֶׁתִּרְאֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ.
לד מְעֻבֶּרֶת, מִשֶּׁהֻכַּר עֻבָּרָהּ, וּמֵינִיקָה, כָּל כ"ד חֹדֶשׁ, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַוֶּסֶת הָרִאשׁוֹן. אֲפִלּוּ הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ וְהִגִּיעַ תּוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה, אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. וַאֲפִלּוּ שׁוֹפְעוֹת וְרוֹאוֹת דָּם בְּאוֹתָן עוֹנוֹת שֶׁהֵן לְמוּדוֹת לִרְאוֹת בָּהֶן, אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִקְרֶה. עָבְרוּ יְמֵי הָעִבּוּר וְהַהֲנָקָה, חוֹזְרוֹת לָחוּשׁ לְוִסְתָּן הָרִאשׁוֹן. כֵּיצַד, הָיָה לָהּ וֶסֶת לְיָמִים, אִם לְמוּדָה לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, חוֹשֶׁשֶׁת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ רִאשׁוֹן שֶׁהִיא פּוֹגַעַת בּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הַדִּין אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת הַגּוּף אוֹ לִזְמַן יָדוּעַ, אֲבָל אִם הָיָה וִסְתָּהּ וֶסֶת הַהַפְלָגוֹת, אִי אֶפְשָׁר לָחוּשׁ עַד שֶׁתַּחֲזֹר לִרְאוֹת. חָזְרָה לִרְאוֹת אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת חוֹשֶׁשֶׁת יוֹם הַהַפְלָגָה שֶׁהָיְתָה לְמוּדָה לְהַפְלִיג.
א סָעִיף א חוששת ליום ל' כו'. היינו לאותו יום החודש וכמ"ש לקמן ס"ק ל' וכן חוששת לוסת ההפלגה עד שתקבע א' כדינו כדלקמן סעיף ב' וסי"ג בהג"ה:
ב סָעִיף א חוששת לזמן הידוע. ואסורה לשמש כל עונת הוסת ע"ד שנתבאר בסי' קפ"ד:
ג סָעִיף ב שמיד שראתה. פעם שנית לסוף כ' לראיה ראשונה חוששת מכאן ואילך וכן כשיגיע יום כ' שלישית:
ד סָעִיף ב וכן בראיית הימים כו'. כלומר כל אשה כשראתה פעם ראשונה צריכה לחוש פעם שנית לאותו יום כגון שראתה בתחלה בכ"א בניסן צריכה לחוש אח"כ בכ"א באייר ואם אחר כך ראתה פעם שנית צריכה לחוש ג"כ לווסת ההפלגה וכדלקמן סי"ג בהג"ה:
ה סָעִיף ב אלא לענין כו'. וכתב הראב"ד שיש עוד חילוק בין וסת קבוע לשאינו קבוע ויתבאר לקמן סי"ד וט"ו:
ו סָעִיף ב אינו נעקר אלא בג"פ. וע"ד שיתבאר לקמן:
ז סָעִיף ד ועונה בינונית כו'. ואסורה לבעלה לשלשים עד שתבדוק וכדלעיל סי' קפ"ד ס"ט וע"ש:
ח סָעִיף ה כגון שראתה היום כו' קבעה וסתה כו'. משמע דבד' ראיות קבעה וסת לדילוג והיינו דוקא לדעת היש מחמירין דלקמן סעיף ז' וכ"כ בפרישה סל"ז וכן משמע בתוספות והרא"ש ס"פ האשה גבי מ"ש דל"ק רב דראיה ראשונה מן המנין אלא היכא שהראיה הראשונה היתה בט"ו בחודש כיון דראיותי' למנין ימות החודש אבל אם ראיה ראשונה היתה בר"ח ושניה בט"ו לראיה זו ושלישית בט"ז לאותה ראיה מודה רב דלא קבעה לה וסת דראיה ראשונה אינה מן המנין עכ"ל ומביאו ב"י בדף קצ"ב ע"ג סוף ד"ה כיצד קובעה בימי החודש בדילוג כו' משמע דאם ראתה ד' ראיות אפילו אין ראיותיה למנין ימות החודש שקבעה וסת לדילוג לרב ולפ"ז להפוסקים בס"ז כשמואל א"כ הכא לא קבעה וסת לדלוגים אלא בה' ראיות וכמ"ש הרמב"ן ומביאו הטור כגון שראתה פעם אחת ואח"כ ראתה פעם שנית בכ"ט לראיה ראשונה ואח"כ פעם שלישית בל' לראי' ב' ואח"כ בל"א ואח"כ בל"ב דהשתא בראיה ג' התחילה לדלג ושם דילוג עליה ולפמ"ש לקמן ס"ח י"ט דלענין הדין יש להחמיר כשני הסברות ה"ה הכא:
ט סָעִיף ה וראתה שנית לסוף ל' כו'. וה"ה דילגה למפרע כגון ראתה שני' לסוף כ"ט ושלישי' לסוף כ"ח בכל ענין שהיא משוה דילוגה קבעה וסת כמו כן לדילוג וזה פשוט וכן משמע בתוס' פ"ק דנדה ד"ט ע"ב ד"ה פיחתה כו':
י סָעִיף ה קבעה וסת לדילוג כו'. וחוששת אחר כך ליום ל"ג ואחר כך ליום ל"ד וכן לעולם:
יא סָעִיף ה בין שהרחיקה דילוגה הרבה. כגון שדלגה מכ"ט לל"א ואחר כך לל"ג ואח"כ לל"ה חוששת שוב לל"ז ואח"כ לל"ט וכן לעולם וכן דעת הרשב"א במשמרת הבית דף קס"ט ע"ב וכ' שכ"כ הראשונים ז"ל ודלא כהרא"ה בב"ה שם:
יב סָעִיף ה שבכל ענין שתהא משוה כו'. לאפוקי דילגה יום א' ואח"כ ב' ימים או איפכא:
יג סָעִיף ו כך קובעת בימי החודש. כתב הרא"ה בספר ב"ה שם לא לקידוש החודש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע חודש על פי הראיה אבל הרשב"א במ"ה כתב דודאי שיפורא גרים והכל לימות החודש מלא וחסר לחדשים ולשנים מעוברות לפי תיקוני ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימי' עמהם דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם ואף בחידושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום א' שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרים הוי לאל גומר עלי עכ"ל והוא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל הלכה י"ג בשם ר' אבין וכ"כ הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא והכי אמרינן בס"פ בנות כותים (נדה דף ל"ח ע"א) דשיפורא גרים וכן הוא באגודה שם וכ"כ בתשובת ר"י מינץ סימן ט' ע"ש שהאריך וכן משמע פשט דברי הט"ו והפוסקים ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז:
יד סָעִיף ו כיצד ראתה ג"פ בא' בשבת כו'. פירוש דמראיה הראשונה עד השניה לחשבון שוה למשניה לשלישי' כגון שראתה בא' בשבת וחזרה וראתה בג' שבועות בא' בשבת וחזרה וראתה בג' שבועות בא' בשבת קבעה לה וסת בג' שבועות בא' בשבת ואע"ג דאינן שוות לימות החדש וכן בראתה ג"פ בה' בשבת בזמנים שוים קבעה וסת בג"פ. ב"ח ופשוט הוא:
טו סָעִיף ו קבעה לה וסת בראיותיה. ול"ד לוסת ההפלגה דלעיל ס"ב שצריכה ד' ראיות דהתם אינו תלוי בימי החודש או שבוע ואי אתה יכול לומר בהפלגה כך ימים היא רואה עד שתראה פעם ב' שהרי אין הפלגה הראשונה נודע אלא על ידי זמן שבין ראיה ראשונה לשניה אבל הכא שהוא תלוי בחודש או שבוע בראיה ראשונה נמי איכא קביעות זמן שהרי אתה אומר בכך לחודש ראתה. ב"י ופשוט הוא:
טז סָעִיף ז עד שתראה בי"ח בתמוז. ואז תקבע וסת בחדשים לדילוג וצריכה לחוש אח"כ לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם ואין חוששין למה שחודש א' מלא או חסר וכדלעיל:
יז סָעִיף ז כיון שאין כו'. ולא היה בראשונה שם דילוג:
יח סָעִיף ז ומיהו אם היה לה וסת כו'. ר"ל אפילו וסתה היה בדילוג מופלג בי"ב בחודש או בי"ג אבל כשלא היה לה וסת קבוע לא סגי כשדילגה מוסתה מופלג רק יהא הדילוג שוה שיהא ד' ראיות כן כתוב בדרישה סי"ב וכן מוכח לכאורה דאי תימא דוקא דהיה לה וסת שוה לדילוג דהשתא דהיינו שוסתה היה בי"ד אם כן פשיטא דהא ה"ל ד' ראיות וגם אפילו באין לה וסת נמי כיון שראתה ד' פעמים בדילוג וכן משמע בטור שכתוב ושמואל סבר שלא קבעה וסתה אלא בד' ראיות כו' ואפי' לשמואל אם היה לה וסת כו' ע"ש אלא שקשה מנין להם זה דהא בש"ס (דף ס"ד ע"א) לא קאמר אלא כשוסתה היה שוה לדילוגה של עכשיו אבל כשוסתה לא היה שוה י"ל כיון שסירגה לא קבעה וסת כדלקמן סעיף י"ב וכן מוכח לקמן סט"ו דבכה"ג לא קבעה וסת לדילוגין וכמ"ש שם בס"ק מ"ב ע"ש והכי מוכח נמי מדברי הרשב"א והט"ו לקמן סעיף כ"ז ס"ק ס"ח גבי אבל אם פיחתה או הותירה כו' ע"ש ועיין בתוס' פ"ק דנדה ד"ט ע"ב ד"ה פיחתה כו' ודוק היטב לכך נראה דמיירי שוסת' שוה לדילוגה וכ"פ הב"ח דברי הטור אלא דאשמעינן רבותא דאפילו היה לה וסת מקודם סגי בג' ראיות אחר כך לאפוקי הסברא האחרונה דס"ל כרב דקבעה וסת בג' ראיות ולרב אם היה לה וסת מקודם לא סגי בב' ראיות אח"כ וכדאי' בש"ס להדיא אמר לך רב למודה שאני (פרש"י כיון דוסתה קבוע לט"ו שדינן ראיה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה ולא סגי ב' ראיות אח"כ וכי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו היתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת מיום כ' עכ"ל ר"ל כיון שהיה לה וסת ליום כ' שהיא מאוחר ליום ט"ו א"כ ליכא למימר דנשדי יום ט"ו לוסתה שלאחריו שהרי עדיין לא הגיע וסתה) ואם כן ל"ת כי היכי דלרב גרע אם היה לה וסת דלא מצטרפינן ראיית הוסת דתהוי ג' ראיות ה"ה לשמואל לא תצטרף דתהוי ד' ראיות ונימא דשדינן ראיית וסת שלה עם ראיות שעברו עליה דליתא כדאיתא בש"ס בברייתא שם דלשמואל מצטרף ראיית ווסתה דתהוי ד' ראיות אבל כשאין לה וסת קבוע לא הוצרכו הט"ו להשמיענו דפשיטא דהוה ליה ד' ראיות ממש. נ"ל:
יט סָעִיף ז ויש לחוש לדבריהם ולהחמיר. כתב הב"ח דהיינו לחוש לחומרא זה וזה והלכך חוששת לוסת דהפלגה שקבע' בב"פ ואמרינן דלא קבעה עדיין וסת הדילוג וכסברא הראשונ' וכדלקמן ע"כ ור"ל דחוששת לי"ז בתמוז משום וסת הפלגות ולי"ח בו משום וסת הדילוג ואם נקבע בג' ראיות אינו נעקר אלא בג"פ וכדין וסת קבוע וכ"כ הראב"ד בספר בעלי נפש סוף דף נ"ז וגבי ראיות נקטי חומרא דרב וחומרא דשמואל וחוששת ברביעי לי"ז דאלו לדעת רב אינה חוששת אלא לי"ח ע"כ:
כ סָעִיף ח ראתה ג"פ כו'. כתב הפרישה סעיף י"ד ולשמואל בעינן שתראה ג"כ בי"ח בתמוז ואח"כ בג' חדשים שלאחריה ט"ז וי"ז וי"ח וכן בג' חדשים השלישית כדאי' בתוס' לפי' ר"ח כו' וא"כ הטור מיירי הכא לשמואל ביש לה וסת עכ"ד וקשה דפשט דברי הטור משמע דהכא לכ"ע סגי בג"פ בכל ענין וכן משמע בת"ה הקצר דף ס"ד ע"א אלא נראה כיון דהפוסקים דחו פי' ר"ח ס"ל דהכא בין לרב בין לשמואל סגי בג"פ דכיון דראתה ג"פ בט"ו וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז ה"ל כראתה ג"פ בימי החודש בשוה דלעיל ס"ו ודוק וכן משמע להדיא בב"ח סי"א כדפי' ע"ש:
כא סָעִיף ח וחוששת. ט"ו לטבת וט"ז לשבט וי"ז לאדר וכן לעולם וכ' הב"ח סעיף י"א דה"ה בג"פ בב' חדשים וחוזר חלילה נמי הוה וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול קבעה לה וסתה לדילוג חלילה וחוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וט"ו בכסלו וט"ז לטבת וכן לעולם ע"כ וכן מבואר בספר בעלי הנפש והבאתיו לקמן ס"ק ע"ב:
כב סָעִיף ט קבעה לה וסת כו'. גם בכאן פי' הדרישה סט"ו דהיינו לרב או לשמואל בהיה לה וסת מקודם ושינתה וז"א דהכא כיון דראיותיה שוות לעולם בר"ח גם שמואל מודה כדלעיל ס"ו בראתה מר"ח לר"ח ומה לי מר"ח א' לב' או מא' לג' וכ"כ הב"ח דהכא אפילו שמואל מודה וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש בהדיא ומביאו ב"י דזהו כוסת הסירוג דסגי בג' ראיות לכ"ע וכדלקמן סעיף י"ב וזה ברור:
כג סָעִיף י לא קבעה וסת. אפילו להיש מחמירין דבסעיף ז' וכתב הב"ח אפילו חזרה וראתה י"ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדלוגים שוים מיהו נראה כיון דראיית ט"ז באייר מראיית ט"ו בניסן הוי ליה בהפלגה ל"ב יום שוה להפלגת י"ח בסיון מט"ז באייר דהוא ג"כ ל"ב יום דניסן מלא ואייר חסר חוששת להפלגה זו וכשתראה בי"ט בתמוז דה"ל נמי הפלגה ל"ב מי"ח בסיון קבעה לה וסת דג' הפלגות שוים דל"ב יום בד' ראיות ע"כ ופשוט הוא:
כד סָעִיף י כיון שסירגה כו'. אפילו אם היה לה קודם לכן וסת קבוע ליום י"ד לא אמרינן כיון שראתה עתה ביום ט"ו וט"ז דקבעה וסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירג' לי"ח לא קבעה וסת. הכי מוכח בש"ס דף ס"ד ע"א:
כה סָעִיף יא פעם א' או ב'. כתב הדרישה סי"ט ר"ל לרב פעם א' ולשמואל ב"פ דאלו לרב אם ראתה היום ולסוף ל"א ולסוף ל"ב אף דאין כאן אלא ב' דילוגים ס"ל דקבעה וסת לדילוגים אם לא שנאמר שהיה לה וסת תחלה מכ' לכ' ושינתה וראתה לל' ואח"כ לל"א דזהו ב' דילוגים ואפ"ה לא מיקבע וסת לדילוגים לרב דלא אמר רב דסגי בב' דילוגים אלא כשהן בט"ו ט"ז י"ז דאז ימי החודש נכרים גורמים שמצטרפים לראיה ט"ו למנין ג' עכ"ל נראה מדבריו דאף ביש לה וסת קבוע בט"ו לחודש וראתה אח"כ בט"ז י"ז ס"ל לרב דקבעה וסת לדילוגים כיון דימי החודש נכרים ודוקא ביש לה וסת מכ' לכ' ושינתה בדילוג ס"ל לרב דלא קבעה וסת לדילוגים כיון דוסתה לא היה בימי החודש נכרים וליתא דבהדיא משמע בש"ס (דף ס"ד ע"א) גבי אמר לך רב למודה שאני דאפילו ביש לה וסת ליום ט"ו לחודש שדינן ליום ט"ז לוסת (שלאחריו) [שלפניו] וכן פי' רש"י לשם בהדיא ע"ש וע"ל ס"ק י"ח:
כו סָעִיף יב וסת הסירוג כו'. אין ר"ל שראתה בתחילת ראייתה בר"ח ניסן וראיה ב' בר"ח סיון וג' בר"ח אב דאם כן פשיטא דקבעה וסת דמנ"ל דוסת הסירוג הוא דלמא וסת השוה הוא שהרי לעולם לא סירגה מיהו י"ל דמ"מ נקרא וסת הסירוג כיון שסתם נשים וסתם מל' לל' אם כן זו שראתה מב' חדשים לב' חדשים סירגה מדרך שאר הנשים אבל יותר נראה דמיירי אפילו שראתה בתחילת ראייתה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח ניסן דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה וסת לסירוגים דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים וכן משמע להדיא בספר בעלי הנפש להראב"ד ומביאו ב"י שכתב דבוסת הסירוג אפילו שמואל מודה דקמייתא ממנינא הוא. וז"ש המחבר ראיה הראשונה מן המנין לד"ה ובש"ס גבי אמר לך רב למודה שאני משמע דפלוגתייהו דרב ושמואל לאו דוקא באשה שתחלה ראייתה כן הוא אלא ה"ה באין לה וסת קבוע וכן פירש רש"י שם בהדיא והבאתי לשונו בס"ק י"ח וכ"נ מדברי הט"ו לעיל ס"ו אם כן כי קאמרינן הכא דשמואל מודה דבוסת הסירוג ראיה ראשונה מן המנין היינו אפילו לא היתה זאת ראיה ראשונה אלא כל שלא היה לה וסת קודם לכן דדומיא דמאי דקאמר רב מודה ליה שמואל מיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה לראות בר"ח סיון ובר"ח אב נראה דלכ"ע ראיית ניסן אינה מן המנין ולא קבעה וסת לסירוגים אלא לראש חודש ואע"ג דאמרינן בש"ס דאם היה לה וסת ליום ך' ואח"כ ראתה בדילוג ליום כ"א וכ"ב וכ"ג מודה שמואל דראיית כ"א ממנינא הוא היינו משום דהתם דילגה מוסת הקבוע לה ביום כ' וראתה ביום כ"א ואם כן מ"מ שם דילוג עלה משא"כ הכא דכיון דקבעה וסת מר"ח לר"ח א"כ בר"ח ניסן לא שם סירוג עלה אלא וסת השוה הוא ודוק:
כז סָעִיף יב שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח. נ"ל הטעם משום דסתם נשים וסתם כל ל' והיינו כל חודש וז"ש מפני שהפסקת השני בטלה ראית החדש הראשון כו' וזה ראיה למ"ש לקמן ס"ק ל':
כח סָעִיף יג חוששת ביום ובלילה. דזה וזה אסורים כדלקמן סעיף י"ד:
כט סָעִיף יג ולא קבעה אחד מהן ג' פעמים. דאילו קבעה האחרון ג' פעמים היינו מ"ש המחבר אח"כ או שתראה כו' חוששת לאחרונה לבד ואילו קבעה הראשון ג' פעמים ולא האחרון היינו מ"ש המחבר מקודם ואם ראתה ג"פ כו' והרביעית כו' חוששת ביום ובלילה כו' וק"ל:
ל סָעִיף יג האשה שראתה כו'. כתב הטור ל' הרמב"ן וסת החדש חוששת לו בתחלתו פעם א' אבל וסת ההפלגה א"א לחוש לו עד שתראה ראיה שניה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת נמצאת אומר שהרואה ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ראתה בו חוששת לר"ח סיון ראתה בו הוקבע וסתה לר"ח לא ראתה לר"ח סיון נעקר וסת של ר"ח וחוששת לב' בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל"א לל"א שהרי ראיית ר"ח ניסן ואייר שוות בהפלגה לראית ב' בסיון שניסן מלא ואייר חסר ולעולם חוששת חששות הללו לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע אחד מהן ג"פ כדינו כיצד ראתה באחד בניסן וך' בו כו' וכתב ב"י דמ"ש דחיישינן שתקבע מל"א לל"א לאו למימרא שא"צ לחוש ליום אחר שהרי אין לה וסת קבוע וכל שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' שהיא עונה בינונית אלא ר"ל שאע"פ שיבא ר"ח ביום ל' לראיה אין לו דין וסת קבוע אבל יש לו דין וסת שאינו קבוע לחוש לו מיהא עכ"ל ומביאו ד"מ ר"ל דאם ראתה ביום ב' דסיון או ביום אחר צריכה לחוש ליום ל' מאותו ראיה וכ"כ בפרישה סכ"ה וכ"כ ב"ח ס"ס ט"ז דאם ראתה בב' בסיון כשיגיע ר"ח תמוז חוששת ליום ב' דר"ח תמוז משום עונה בינונית שהיא ל' ולב' בתמוז שהיא להפלגה עכ"ל והעט"ז כתב ג"כ כדברי הב"י והוסיף דצריכה לחוש לעונה בינונית אף על פי שלא תראה היום ויום ל' אינו נעקר בפעם אחת באשה שאין לה וסת קבוע כמו וסת קבוע באשה שיש לה וסת עכ"ל (ואין זה נכון כלל ודוק) ולפ"ז ה"ה דבתחלת ראייתה צריכה לחוש ליום ל' וליום החודש וכן כתוב בפרישה סכ"ג ובב"ח דמ"ש הרואה לר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר היינו לב' הימים דר"ח אייר ליום א' דר"ח חוששת לפי שהוא יום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית וליום ב' דר"ח חוששת משום ר"ח ע"כ אבל ק"ל ע"ז דאם כן הרמב"ן והרב שבאו לפרש לנו מהו החששות שצריכה לחוש וכתבו שלעולם צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה למה לא כתבו ופירשו גם כן שצריכה לחוש לעונה בינונית ואדרבה מפשט דבריהם שכתבו האשה חוששת לוסת החודש ולהפלגה כו' וכן ממ"ש בסוף וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע אחד מהם כדינו כו' משמע שאינה צריכה לחוש אלא לב' חששות הללו ותו לא ועוד תימא דודאי הא דאמרינן עונה בינונית היא ל' יום היינו שצריכה לחוש ליום ל"א לראייתה דעונה בינונית היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה וכ"כ הרשב"א במשמרת הבית דף קס"ז ע"ב וז"ל וסתם נשים חזיין לסוף עונה וכ"כ הרמב"ן ז"ל וז"ל ומצאה אותה בתוך ימי עונתה כמה היא עונה ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת שרוב הנשים כך הן רואות מל' לל' כו' עכ"ל וכן הביאו הג"מ פ"ד מהל' א"ב ל' הרמב"ן אהא וכן פירש"י פ' כל היד דט"ו ע"א אהא דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה וז"ל בתוך ימי ל' לראיה אבל אחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה עכ"ל אלמא דאפילו ביום ל' גופיה שרי משום דעונה בינונית היא ל' יום א"כ א"צ לחוש אלא ליום ל' מסוף יום הא' שראתה בו דהיינו יום ל"א מתחלת ראייתה וכ"כ הטור לעיל סימן קפ"ד אם שהה ל' יום חשיב כהגיע וסתה דסתם עונה ל' יום ואסור לסוף ל' עד שתבדק אלמא דא"צ לחוש אלא ליום ל"א והכי מוכח נמי מדברי הפוסקים והט"ו לקמן סכ"ז שכתבו דג' עונות בינוניות הוא צ' יום ואי איתא לא ה"ל אלא פ"ח אלא ודאי עונה היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה ודוק וא"כ קשה נמי לאיזה צורך הוצרך הרמב"ן לומר חוששת לר"ח אייר דמשמע משום ר"ח אייר הוא דחוששת הא בלאו הכי חוששת משום עונה בינונית וכמ"ש וכן לאיזה צורך הוצרך לומר חוששת לב' בסיון אפשר שתקבע וסת להפלגה תיפוק ליה דהוא עונה בינונית ותו קשיא טובא לדעת הב"י והפרישה והב"ח דס"ל דכל אשה צריכה לחוש ליום החודש וגם לעונה בינונית א"כ היכי אמרינן דצריכה לחוש לעונה בינונית משום דסתם וסת הוא מל' לל' והרי היא צריכה לחוש ליום החדש שראתה בו והוא יום שאח"כ אע"פ שלא ראתה אלא פעם אחת וע"כ הוא משום דסתם נשים דרכן כך לראות באותו יום החדש ואם כן קשיאן סתמי אהדדי ואיך מתפיס החבל בשתי ראשים שתאמר דמן הסתם צריכה לחוש ליום החדש שמסתמא תראה לאותו יום ותאמר שמן הסתם צריכה לחוש לעונה בינונית וזהו דבר שאין לו שחר כלל אלא נ"ל דהא דאמרינן בש"ס עונה בינונית ל' יום היינו מחדש לחדש בין מלא בין חסר וכהאי גוונא אשכחן טובא בש"ס ופוסקים ל' יום שהוא חדש וכן גבי בכור קי"ל לק' סימן ש"ה דאינו נפדה עד שיעברו עליו ל' יום והוא פשוט בש"ס בדוכתי טובי והיינו חדש כדכתב בס' יראים סימן שנ"ג וטעמא דכתיב מבן חדש תפדה והיינו ל' יום כו' והיינו כ"ט י"ב תשצ"ג כו' אבל קודם ל' אינו פדוי ע"ש (וע"ל סימן ר"כ ס"ק י"ג) וכן מוכח בס' בעלי נפש להראב"ד שכתב שהאשה בתחלה צריכה לחוש לוסת החדש ולוסת ההפלגה ולא הזכיר בספרו כלל שצריכה לחוש לעונה בינונית וגם בסוף שער הוסתות מנה בקצרה כל הוסתות הן הקבוע הן שאינו קבוע ולא מנה עונה בינונית כלל וכן הרמב"ם פ"ח מהא"ב ד"ו כתב דכל יום שראתה בו חוששת ליום הבא שלאחריו ולא הזכיר כלל לחוש לעונה בינונית שהוא שלשים יום וכן הרשב"א בת"ה בשער הוסתות כתב כמה פעמים דמי שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לעונה בינונית שהיא ל' יום ולא הזכיר כלל שצריכה לחוש לוסת החדש וכן לקמן סימן קצ"ו (ס"ח) כתב הרמב"ן והט"ו דבחרשת כשלא הוקבע לה וסת הרי היא ככל הנשים וחוששת מל' יום לל' יום כו' ולא כתבו שצריכה לחוש לעונת החדש אלא ודאי עונה בינונית היינו מחדש לחדש דבאותו יום של חדש שראתה בו צריכה לחוש לחדש הבא ותו לא וראיה ברורה לדברי ממאי דכתבו הפוסקים והט"ו לקמן סכ"ז דג' עונות הוא צ' יום היינו ממאי דאמרינן בש"ס עונה בינונית היא ל' יום וכדאיתא בב"י והרמב"ם פ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב כ' דג' עונות היינו ג' חדשים ומביאו ב"י לקמן סוף ד"ה ומ"ש ראתה ג' ראיות מג' עונות מכוונות כו' אלמא דמאי דאמרי' עונה בינונית ל' יום היינו חדש ולכך פי' הרמב"ן ורש"י דעונה בינונית היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת והיינו בסתם חדש דהוא מלא ואה"נ אם החדש חסר הוא כ"ט יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת ולא הוצרכו לפ' זה משום דסתם חדש מלא הוא ועוד כיון דלעולם אינה צריכה לחוש אלא לאותו יום החדש אם כן א"צ לדקדק בין מלא וחסר אלא לעולם לאותו יום החדש וע"ל ס"ק ל"ג ומ"ג תמצא עוד ראיות לדברי:
לא סָעִיף יג ראתה בא' באייר או לא ראתה כו'. ובטור בשם הרמב"ן איתא ואם לא ראתה חוששת לט' בו ומשמע להדיא מדכתב ואם לא ראתה ואח"כ כתב ראתה בט' בו או לא ראתה כו' דאם ראתה בראש חדש אייר אינה חוששת לט' בו וכמו שהבין הב"י והרב לטעמיה אזיל שכתב בד"מ דה"ה ראתה כדבסמוך אלא רבותא קאמר דאף על גב דנעקר וסת של ר"ח מכל מקום צריך לחוש לשני כ"ז שלא נעקר עכ"ל ומביאו המעדני מלך דף רצ"ו ע"ב ודלא כהב"ח שכתב שאולי ראה הרב כך כתוב בנוסחאות ישנים בטור עכ"ל. אבל באמת נראה עיקר דאם ראתה בא' באייר א"צ לחוש לט' בו שהפסיקה בראתה בנתיים ואין כאן הפלגת עשרים יום אלא הפלגת י"ב יום ושינתה הפלגה לי"ב ואין צריך לחוש אלא להפלגת י"ב יום מראיה זו דא' באייר וכדלקמן סעיף י"ד וחוששת נמי לעשרי' באייר משום וסת החדש ולא' בסיון משום ר"ח אייר אבל לוסת החדש חוששת בין ראתה מקודם או לא ראתה כל שלא שינתה וסתה של החדש וכן כתוב בפרישה סכ"ח וכן כתב הב"ח סט"ו וע"ל ס"ק מ':
לב סָעִיף יג ראתה ט"ו בניסן כו'. הוא דעת הרב בפירוש דברי הרמב"ן והוא נכון אף על פי שאין כן דעת הב"י ושאר אחרונים:
לג סָעִיף יג חוששת לט"ו באייר. לוסת החדש ומשמע דא"צ לחוש לי"ד באייר אף על פי שהיא שלשים יום מראיית ט"ו בניסן ומזה ראיה למ"ש בס"ק ל' דוסת החדש היינו עונה בינונית:
לד סָעִיף יג חוששת לט"ז בסיון. לוסת החדש (וגם משום הפלגה) ואינה חוששת לי"ז בו משום וסת הדילוג וגם משום וסת הפלגה ליכא שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא ט"ז דאייר הוא הפלגת ל"ב מט"ו דניסן וי"ז דסיון הוא הפלגת ל"א מט"ז דאייר ומש"ה אינה חוששת גם כן לי"ח בתמוז שאינה הפלגת ל"א אלא ל"ב מי"ז בסיון וצריכה לחוש להפלגת האחרון שהוא ל"א:
לה סָעִיף יג ואינה חוששת לי"ח בו. היינו להרמב"ן והיא הסברא הראשונה לעיל ס"ז אבל להי"א שם קבעה כבר וסת הדילוג בשלש ראיות וחוששת כאן לי"ח בתמוז וכמו שמסיים הרב רק י"א כי בדילוג חדש הראיה ראשונה מן המנין כו' ולפי זה מיירי הכא בהיה לה וסת קבוע קודם לכן בט"ו לחדש דאז לד"ה שדינן ראיה דט"ו דניסן לוסתה ואינה מן המנין וכמש"ל ס"ק י"א:
לו סָעִיף יג וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגים כו'. כלומר שדילגה בהפלגה כגון שראתה באחד בניסן ולסוף עשרים חוששת להפלגה זו (דהיינו ט' באייר שהוא הפלגת עשרים מעשרים בניסן מיהו גם לראש חודש אייר חוששת משום וסת החדש) דילגה ליום כ"א (היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה) חוששת ליום כ"א (היינו ר"ח סיון מיהו גם ליום ך' אייר חוששת שמא תקבע וסת בימי החדש שהרי ראתה ך' בניסן כדלעיל) הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש (ביו' כ"ב וא"צ לחוש להפלגה בדילוג) דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב (היינו כ"ג בסיון) הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש (ביום כ"ג לראייתה דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל א"נ לרב ובהיה לה וסת קודם לכן מעשרים לעשרים אבל כשלא היה לה וסת סגי לרב בארבע ראיות להפלגה לקבוע וסת בדילוג בהפלגה וכמש"ל סק"ח) אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה. כ"כ הטור בשם הרמב"ן והוספתי ביאור:
לז סָעִיף יג רק י"א כי בדילוג חדש כו'. צ"ע דהי"א בדילוג חדש ראיה ראשונה מן המנין סוברים גם בדילוג דהפלגה ראשונה מן המנין וכמש"ל ס"ק ח' ע"ש ודוק אלא שאין הפלגה נודעת אלא בב' ראיות וכדלעיל ס"ב ואי אפשר בפחות מארבע ראיות אפילו בהפלגות שוות וצל"ע:
לח סָעִיף יג והמשיכה ראייתה שלשה ימים כו'. ומיירי שאחר כך ראתה בט"ז באייר ובי"ז בו ומקצת ספרים איתא כן הגירסא בהדיא וכן הוא בטור:
לט סָעִיף יג וכן עיקר. כתוב במעדני מלך דף רצ"ו ע"א תימה דלעיל סימן קפ"ד ס"ב כתב דאשה שמשתני' וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ ונראה ליישב דלעיל אין ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מה ענין שמשתני' וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ משתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים כגון שרגילה להקדים ג' ימים צריך לפרוש אותו יום שרגילה להקדים וכדכתב כאן והיינו שכתב לעיל וע"ל סימן קפ"ט:
מ סָעִיף יד ואם לאחר ששינתה כו' חזר הוסת כו'. שאף על פי שג' פעמים לא ראתה ביום עשרים לא נעקר יום כ' כיון שלא ראתה יום ל' שאם אשה מדלגת וסת אחד פעמים וג' פעמים ואינה רואה בנתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת. הרא"ש. וכן משמע בש"ס ורש"י וכן פי' הדרישה סמ"ח והב"ח בקונטרס אחרון דברי הטור (שהם כדברי המחבר) ובמ"מ דף רצ"ו ע"ב כתב דהטור סובר דלאו דוקא בשלא ראתה בל' השלישית אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לעשרי' חזרה לקביעו' הראשון ואינה חוששת לל' ואף על פי שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בעשרים שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירה של ב' ראיות דל' עכ"ל (וכ"נ שפירש בפרישה סמ"ח) ופירוש זה צ"ע וע"ק דאם כן אפילו לא היה קביעותא הא' בכ' עקרה וסת הל' דכיון שראתה אח"כ בכ' אם כן עקרה הפלגתה ושינתה לכ' וא"צ לחוש אלא להפלגת כ' וכדלעיל ס"ק ל"א ובברייתא וש"ס ותוס' לא אמרינן שצריכה לחוש ליום ל' אלא היכא דלא שינתה הפלגתה לכ' ואע"ג דהרמב"ם פ"ח מהל' א"ב ד"ח כתב נמי ז"ל היה דרכה לראות יום כ' ושינתה ליום כ"ב שניהם אסורים הגיע יום כ' וראתה טהר יום כ"ב שהרי חזרה לוסתה הקבוע ונעקר כ"ב מפני שלא נקבע ג"פ עכ"ל וכ"כ ה"ה שם מיירי בכ' וכ"ב לחדש וכדמיירי התם לעיל מיניה בהדיא הכי והלכך אם לא היה לה מתחלה וסת קבוע ליום כ' לחדש לא היה נעקר כ"ב לחדש במה שראתה כ' בו וכדלעיל ס"ק ל"א אבל הט"ו דמיירי בהפלגות שהרי כתבו וכשיגיע יום כ' לראיית ל' כו' וכן מוכח מדכתבו בתר הכי (בסעיף ט"ז) כעקירת וסת הפלגות כן עקירת וסת החדש כו' אלמא דעד השתא בוסת הפלגות מיירי אם כן אפילו לא חזרה לקביעות הראשון רק ששינתה הפלגתה שוב אין לחוש להפלגת ל'. נ"ל:
מא סָעִיף יד חזר וסת של כ'. וצריכה עוד ג"פ לעקרו ודוקא שלא שינתה לוסת אחר אבל שינתה לוסת אחר כבר נעקר הראשון לגמרי ואם תחזור לראות בו הרי הוא כתחלת וסת דבעינן ג"פ לעקירת הראשון ולקביעות השני והראשון נעשה שני והשני נעשה א' עכ"ל הראב"ד בס' בעלי נפש סוף דף נ"ב והביאו בית יוסף לעיל דף קצ"ב ריש ע"ב ופשוט הוא וכן משמע בדברי רש"י והרא"ש שהבאתי בס"ק שלפני זה:
מב סָעִיף טו נעקר וסת כו'. וא"ת כיון שראתה פעמים בדילוג ב' ימים ה"ל לחוש ליום ל"ו י"ל שמאחר שלא ראתה בדילוג אלא ב"פ א"צ לחוש כלל שכבר נתבאר שוסת הדילוג כל זמן שלא הוקבע בג"פ אינה חוששת לו כלל. ב"י ומביאו הפרישה סנ"א והיינו לשמואל אבל למאי דאמרינן לעיל ס"ו כרב אם כן ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וכמ"ש בס"ק ח' והב"ח השיג על הב"י וז"ל וב"י כתב כאן שראתה פעמים בדילוג כו' וליתא שאין כאן כ"א ג' ראיות ל' ול"ב ול"ד ואין כאן אלא דילוג אחד כמו שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ן דוסת הפלגה בדילוג לא נקבע אלא בה' ראיות דאף על גב דכאן נמי היה לה וסת לראות ליום כ' ודילגה לל' אין ראית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגים מל' לל"ב לל"ד שהרי דילגה מן כ' לל' וצריך אתה לה' ראיות דל' ול"ב ול"ד ול"ו ול"ח אז נקבע הוסת בג' דילוגים שוים ואם כן כשלא ראתה אלא ל' ול"ב ול"ד אין כאן אלא דילוג אחד עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי כשראתה ל' ול"ב ול"ד ול"ו יש כאן ה' ראיות כ' ל' ל"ב ל"ד ל"ו וקבעה וסת אף להרמב"ן דפסק כשמואל ולדידן דמחמירין כרב קבעה וסת בראתה לל' ול"ב ול"ד וכדפי' דאף על גב דאין ראיית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגה מכל מקום כיון שהפליגה מכ' לל' אם כן כל שחזרה וראתה אחר כך לל"ב דילגה שני ימים אם כן הדילוג הא' הוא בל"ב וזה ברור ומכל מקום מוכח להדי' מדברי הדרישה וב"י וב"ח דלעיל דראית ל' לא חשיבא דילוג כלל אף על גב שדילגה מוסתה שהיתה רגילה לראות ליום כ' ודילגה וראתה לל' מכל מקום כיון דאין הדילוג ב' ימים שוה לל"ב ולל"ד אין שם דילוג עליו ומכאן סתירה לדברי הפרישה דלעיל סעיף קטן ח' ע"ש ודוק:
מג סָעִיף טו ואין לה וסת כלל כו'. מיהו חוששת להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד וכדלעיל ס"ק ל"ו וכמה דוכתי וכ"כ הב"ח. עוד כתב בב"י ושאר אחרונים דחוששת לעונה בינונית וכבר כתבתי בס"ק ל' דהיינו לימי החדש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחדש וחוששת ג"כ ליום ל"ד והשתא ניחא הא דלא כתבו הט"ו והפוסקי' דמ"מ צריכה לחוש ליום ל"ד להפלגה ולעונה בינוני' מפני שהוא מכלל מש"ל דכל אשה שראתה צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע וסת כו':
מד סָעִיף טו וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות. כל שלא שינתה בינתיים בג' ראיות אחרות ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הא' חזרה לקביעותו הא' וצריך ג' פעמים לעקרו:
מה סָעִיף טז ועבר כו' חוששת לר"ח כו'. דוקא הכא בוסת החודש דינא הכי אבל בוסת ההפלגות כגון שהיתה רגילה לראות ליום ל"ב ואחר כך עברה ולא ראתה ליום ל"ב א"צ לחוש להפלגת ל"ב שהית' ראויה לראות דהיינו ליום ס"ד לראייתה. כ"כ מהרש"ל והב"ח סכ"ד ע"ש:
מו סָעִיף טז עברו עליה כו' חזרה כו'. וה"ה לשינתה ראיותיה ג' פעמים לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בראש חודש חזר הוסת למקומו וצריך ג' פעמים לעקרו. ב"י והאחרונים ופשוט הוא:
מז סָעִיף יז אפילו ראתה בו כמה פעמים. בכמה ימים כיון שלא קבעה אותו לימים ידועים כגון בר"ח או באחד בשבת כדלקמן סי"ח אינו וסת:
מח סָעִיף יז ומ"מ חוששת לו. כיון שאירע כן ג"פ כן הוא בהג"מ ומביאו ב"י וד"מ ונ"ל דלא אתא אלא לאפוקי שא"צ לחוש לכל פעם שתקפוץ כשלא אירע כן ג' פעמים אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפילו בפעם אחת כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה ואם אח"כ תקפוץ לסוף כ' צריכה לחוש לו כל העונה דלא יהא ראתה מכ' לכ' בלא קפיצה צריכה לחוש לכ' וכי בשביל שקפצה מתחילה יגרע הא השתא נמי קפצה בכ' ועוד כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת כדלקמן סי"ח אם כן בחדא זימנא נמי מיחש חיישה וראיה לזה מלעיל סימן קפ"ז סי"א גבי ראתה מחמת תשמיש מחצי שנה לחצי שנה דאסורה לשמש כשיגיע חצי שנה מראיית דם האחרון וכן אם קפצה בט"ו בניסן וקפצה בט"ו באייר צריכה לחוש לאותו יום שהוא לוסת החדש ע"י קפיצה דהא וסת החדש הוא כוסת ההפלגה בכל דבר אבל אם לא תקפוץ אחר כך לאותו וסת א"צ לחוש דמה שראתה מתחילה היה על ידי קפיצה ואע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק שאני התם כיון דמתחילה ראתה שלא ע"י אונס כן נ"ל ודוק:
מט סָעִיף יז הרי נקבע אחד בשבת אחר כ'. אפילו בלא קפיצה אבל הרשב"א וט"ו פסקו שתולין ראיית א' בשבת בקפיצה של אתמול וקבעה וסת ליום א' ולקפיצה אבל לא לימים לחודייהו וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן דמסתברא כיון דוסתות דרבנן נקטינן לקולא ומביאו הב"י ותימא על המחבר והרב שהשמיטו דעתם ועוד שכן ג"כ דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש דף נ"ד ריש ע"ב והרא"ש פרק האשה ועוד דאע"פ דסברא הוא להקל (מ"מ קולא דאתי לידי חומר' הוא דלסברת הרמב"ם דקבעה וסת לימים לחודייהו) אם ראתה אח"כ ג"פ ביום א' עקרה וסתה אבל לסברת המקילין דסוברים דלא קבעה וסת אלא לימים ולקפיצות לא נעקר הוסת בכך כיון דלא קפצה דהאי דלא ראתה משום דלא קפצה הוא אבל אם תקפוץ לאותו יום חוששת וכדלקמן סכ"ו:
נ סָעִיף יח וחוששת לכל פעם כו'. עד שתקפוץ ג' אותם זמנים ותמצא טהור שאין הוסת נעקר אלא כעין שהוא נקבע. שם ופשוט הוא וחוששת דהכא היינו כל העונה כיון דקבעה וסת לקפיצות ולימים כדלקמן סכ"ה:
נא סָעִיף יט דהיינו כו' או כו' או כו' או כו'. שלשתן פיהוק הן כדאיתא בהרא"ש וטור:
נב סָעִיף יט שמוציא קול דרך הגרון. מתוך המאכל שאכל:
נג סָעִיף יט מתעטשת דרך מטה. ומדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נראה דמתעטשת היינו מלמעלה וכ"כ התוספות אשטורני"ר והיינו מלמעלה כמ"ש בערך עטישותיו תהל אור מחוטמו ובפיו ובלע"ז אשטרנוט"ר ע"כ ונראה דלענין דינא שניהם אמת:
נד סָעִיף יט אלא כשעושה כן הרבה פעמים כו'. דאל"כ אין הוסת נקבע בכך כי זה דרך כל העולם ואין כאן שינוי:
נה סָעִיף יט ה"ז וסת. ואפילו מאן דסובר לעיל סעיף י"ז דלא קבעה וסת לקפיצות לחוד התם ה"ט משו' דעיקר הראיה אינו אלא מחמת אונס משא"כ הכא. רשב"א ופשוט הוא:
נו סָעִיף יט ודוקא שקבעה וסת לשניהם ביחד. ואז כשהגיע העת ולא באו שניהם ביחד אינה חוששת כלל אפילו כדין וסת שאינו קבוע לא לוסת המקרה ולא לוסת היום אבל כשלא קבעה שניהם ביחד חוששת לכל אחד בפני עצמו כדלקמן סעיף כ"א כן כתב הפרישה ס"ס ג' ובדרישה סנ"ט וכן נראה מדברי הרב:
נז סָעִיף כ אלא הפיהוק. וקבעה וסת לפיהוק לבדו:
נח סָעִיף כ אלא הראש חודש. וקבעה וסת לראש חודש לבדו:
נט סָעִיף כ שפיהוק של אתמול כו'. ול"ד לדלעיל ס"ס י"ז דאמרינן דהיום גורם ולא קפיצה דאתמול דשאני קפיצה דמחמת אונס הוא בא כ"כ בדרישה סעיף ס' וגם העט"ז והמעדני מלך סוף דף רצ"ד חילקו בזה ועיין במשמרת הבית דקע"ד ע"א כתב ג"כ דיותר מסתבר לומר גבי פיהוק דהפיהוק של אתמול גרם מבקפיצה:
ס סָעִיף כא אינה חוששת עוד. דכל וסת שלא נקבע בג"פ הוא נעקר בפעם א' אבל חוששת לר"ח אפילו בלא פיהוק ומשמע לעונה בינונית א"צ לחוש דמחדש לחדש היינו עונה בינונית וכן משמע בסעיף שאח"ז ומזה ראיה ג"כ למש"ל ס"ק ל':
סא סָעִיף כד אלא נמשכת גם אחר הוסת. נראה כ"ש אם מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת וכל הוסת וכן מוכח בתה"א ומביאו ב"י ואפשר דהכא אסור כל העונה גם לאחר הוסת וצ"ע:
סב סָעִיף כד עד סוף עונה א'. יום או לילה כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב ואע"ג דשם ס"ו אמרי' דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה י"ל דס"ס מ"מ אסורה עונה א'. ב"י. והב"ח כתב דס"ל להרשב"א לחלק בין רואה ראיה א' מרובה למזלפת ב' וג' ימים כדלעיל סי' קפ"ד ס"ק ט"ז וק' דהא הרשב"א ס"ל דאם וסתה בלילה ונמשך ביום א"צ לפרוש ביום כלל אפילו כשיעור הנמשך בו ומביאו ב"י לעיל סי' קפ"ד סוף ד"ה ואם נמשך ב' ימים כו' ועוד דאפילו להרא"ש והט"ו שם ס"ה אין צריך לפרוש ביו' אלא כשיעור הנמשך בו ותו לא והכא צריכ' לפרוש עד סוף כל העונה. תשלום דיני קפיצה ווסתות הגוף ע"ל סי' קפ"ד ס"ק ל"ב:
סג סָעִיף כז שלא הגיעה לימי הנעורים כו'. דהיינו שהיתה פחותה מי"ב שנים ויום אחד כדלקמן סימן ק"צ ס"ב:
סד סָעִיף כז בוסת ההפלגות. והוא הדין בכל שאר מיני וסתות שנתבארו:
סה סָעִיף כז אלא שיש הפרש כו'. כלומר דבגדולה כשקבעה וסת אמרינן לעיל דבעינן שעקרתו בג"פ והיינו שיגיע זמן וסתה ולא תראה ג"פ אבל קטנה א"צ עקירה אלא כיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות חזרה לקדמותה ומשכחת לה בוסת החדש בסירוג שראתה מב' חדשים לב' חדשים דבגדולה שקבעה וסת בעינן שיעבור עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים ולא תראה אבל בקטנה סגי בצ' יום וכן בוסת ההפלגה אם היה לה וסתה מל"ה לל"ה בגדולה בעינן שיעברו עליה ג"פ מל"ה לל"ה ולא תראה דהיינו ק"ה ימים ובקטנה סגי בצ' יום וכדמסיים בטעמא לפי שאינה בת דמים נתגלה שדמיה הראשונים מקרה היה והלכך עקירתה בג' עונות בינוניות כסתם נשים לכך נקט שלש עונות בינוניות. והדרישה סעיף (נ"ב) [ט'] כ' שקשה למה נקט שפסקה ג' עונות בינוניות הל"ל שפסקה ג' עונות מהעונות הראשונות יהיה מה שיהיה כו' עיין שם שהאריך וכל דבריו אינם נראים בזה דהדבר ברור כדפי' מיהו מה שהבין שם דרישא דהכא בלא חזרה לראות היא הוא נכון וכדפי' והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו בזה ולפעד"נ כמ"ש מיהו בהפלגה לא שייך לומר שאינה חוששת לוסת הראשון עד שתחזור לראות אחר צ' כדלקמן ס"ס ומ"ש ואפילו חזרה לראות באותן עונות כו' מכלל דברישא בלא חזרה לראות כלל מיירי משכחת לה בוסת החדש בסירוג וכדפי' א"נ בוסת ההפלגה וכשראתה אחר צ' יום דההיא ראיה לא חשיבא ראיה כלל דכל ראיה דעלמא דהפלגה א"א בפחות מב' ראיות וכדלעיל רס"ב ולקמן סל"א והלכך מה שכ' ואפילו חזרה לראות באותן עונות כו' אי בהפלגה מיירי ע"כ בחזרה לראות ב' ראיות דההיא חשיבה ראיה א' להפלגה (ואפשר לזה כוון הב"ח במ"ש בסל"ז פי' ל"מ בשלא חזרה לראות אלא פעם א' כו' אלא אפילו חזרה לראות פעמים כו' ע"ש) וזה ברור ובדרישה ופרישה סע"ט כתב דמה שכ' אינה חוששת לוסת הראשון כו' קאי אמ"ש אח"ז ואפילו חזרה לראות דא"ל דלא ראתה כלל דאין צריך לחוש לוסתה הראשון שהיה מר"ח לר"ח או להפלגתה שהיה לה מכ' לכ' דא"כ מאי אריא קטנה כל נשים דעלמא נמי עכ"ל וכן כ' בעט"ז וליתא אלא כדפי' ועוד קשה לדבריהם זקנה דלקמן סכ"ח דליכא התם לפרושי הכי דהא מדכתבו הרשב"א והטור בתר הכי חזרה וראתה וגם הפסיקה בדין איזו זקנה כו' בנתיים וגם המחבר עשה סעיף חדש בחזרה וראתה מכלל דבסכ"ח בלא חזרה וראתה מיירי אלא ודאי כדפירשתי:
סו סָעִיף כז ג' עונות בינוניות. לאפוקי אם לא פסקה ג' עונות בינוניות אלא שלש עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת ורואה באותן עונות קטנות פעם א' היתה חוששת להן ואפילו לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פ"א היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים מה שאין כן כשפסקה שלש עונות בינוניות דראינו שפסקה ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרים. פרישה:
סז סָעִיף כז ראייה ראשונה. כלומר ראייה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק:
סח סָעִיף כז פיחתה. שראתה ראיה ראשונה לצ"ג ושנייה לצ"ב ושלישית לצ"א או הותירה כגון ראשונה לצ"א ושניה לצ"ב ושלישית לצ"ג. רש"י. ואע"ג דאמרינן לעיל ס"ז בהיה לה וסת קודם לכן מצטרפת הראיה הראשונה שהתחילה לדלג ממנה (ועיין בתוס' פ"ק דנדה סוף דף ט' שמדמים הא דלעיל לדהכא) שאני הכא כיון דוסתה לא היה שוה לדילוג וכמ"ש שם בס"ק י"ח:
סט סָעִיף כח ואינה חוששת כו'. היינו כשלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סל"א:
ע סָעִיף כח לוסתה הראשון. וכ"ש לוסת אחר וק"ל:
עא סָעִיף כח וקטנה וזקנה כו'. זה נתבאר לעיל סימן קפ"ד ס"ג וגם הוא בכלל דברי הרשב"א והט"ו בסכ"ז וסעיף זה. ודע דבכל מקום שנאמר בכל סימן זה שקבעה וסתה אם הוא להקל הוא דוקא שלא בימי נדה וימי זיבה כדאיתא ברשב"א וטור ושאר פוסקי':
עב סָעִיף לב ורביעית בב' לחדש. כן הוא בכל הספרים וכ"כ דרישה ופרישה שצ"ל בבי"ת ובמקצת ספרי המחבר איתא בהדיא בשני אבל אינו נכון ועוד דהא בב' לחדש ה"ל ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחלת הראיה וכדלעיל ס"ס י"ג בהג"ה והעיקר כמו שהוא ברוב ספרי הטור ובב"ח ובעט"ז בעשרי' וכן הוא בספר בעלי נפש דף נ"ו סוף ע"א וז"ל הריני פורט לך באיזה ענין תקבע האשה וסת בתוך וסת כגון שקבעה לה וסת ג' פעמים מר"ח לר"ח וברביעית ראתה עשרי' בירחא וריש ירחא וכן בחמישי' ובששית הרי אשה זו קבעה לב' וסתו' בריש ירחא ובעשרים לירחא והלא ריש ירחא בתוך י"א לראיית עשרים אין בכך כלום שהרי קובעת מתחלה ונהי דלכתחלה אינה קובעת וסת בתוך י"א אבל אם נקבע מתחלה כבר נקבע ואינו נעקר עד שיעקר ממנה ג"פ עכ"ל וכ' עוד הראב"ד שם ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה כשתשלש בכל א' וא' קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו עכ"ל וזה נתבאר לעיל ס"ק כ"א:
עג סָעִיף לג אינה קובעת כו'. כתב הב"ח תימה למה פסק להקל שהרי הטור הביא דעת הרמב"ן להורות חומרא כדבריו עכ"ל ואין זה תימה דהא קיי"ל בח"מ סימן כ"ה ס"ב דכל מקום שהאחרונים חולקי' על הראשונים קי"ל כהאחרוני' אבל אם דברי הראשונים אינם מפורסמי' אין צריך לפסוק כהאחרוני' שהרי אפשר לא ידעו דברי הראשונים ואי הוי שמיע להו הוי הדרי (ועיין בתשובת מהר"מ אלשקר סימן צ"ד) וכ"ש הכא שהרשב"א בתה"א חולק בהדיא על הרמב"ן ומביאו ב"י והטור לא ראה תה"א כדמוכח בכמה מקומות וכמי שכתב גם הב"י בסימן זה ותו דכיון דהראב"ד והריטב"א מסכימים לדעת הרשב"א כדאיתא בב"י ה"ל הרמב"ן יחיד לגבייהו ותו דהריטב"א כתב שכן המנהג ומביאו ב"י ואמרינן כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ותו דהא קי"ל וסתות דרבנן ואזלי' בהו לקולא בכמה דוכתי:
עד סָעִיף לד חוששת לר"ח ראשון. ואף אם לא ראתה בו חוששין לר"ח שני וכן לג' שאינו נעקר בפחות מג' פעמים. ב"י והאחרונים ופשוט הוא:
עה סָעִיף לד שהיא פוגעת בו. והטור כ' במסקנא בשם הרמב"ן שאינה חוזרת עד שתראה פעם א' ומשתראה פ"א חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה ע"כ וכן דעת הראב"ד בספר בעלי נפש ומביאו ב"י ולא ידעתי למה השמיט המחבר דעתם דהא רבים נינהו וגם דעת הטור נראה כן ועוד דהא בוסתות דרבנן שומעין להקל:
עו סָעִיף לד א"א לחוש כו'. שהרי אין כאן שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה:
א סָעִיף א חוששת לזמן הידוע. פירוש כל עונות הוסתות כמ"ש סי' קפ"ד סעיף ב' וא"ל הא כתב בסוף הסעיף דאפי' בשביל פעם אחת חוששת דכאן קא משמע לן דאין צריך לחוש לסתם עונה שהוא שלשים יום אלא זמן הידוע לחוד כיון שיש לה וסת קבוע:
ב סָעִיף ב כגון בא' או בה' בו. כן צריך להיות:
ג סָעִיף ב אפילו בפעם אחת כו'. זהו בשאר וסתות אבל בוסת הפלגה שנזכר בתחילת סעיף זה צריך ב' פעמים שהרי ראיה הא' אינה מן המנין:
ד סָעִיף ג וסת לשעות. פירוש כגון אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בזה שרגילה לראות מחמת אותו זמן:
ה סָעִיף ד כיון שעברה עונתה מותרת. אע"ג דבסי' קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כאן מיירי שיש לה כבר וסת אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעתו ג' פעמים:
ו סָעִיף ה ורביעית לשלשים ושנים. זהו כיש אומרים שבסעיף ז' אבל לדעה ראשונה דלשם בעינן כאן עוד ראתה בשלשי' ושלשה:
ז סָעִיף ז ומיהו אם היה לה וסת וכו'. פירוש כגון שהיתה רגילה לראות בסוף כ"ט וראתה אחר כך מאותו זמן בסוף שלשים ואחר כך בסוף ל"א ואחר כך בסוף ל"ב דבשתי ראיות הראשונות נמי ידעינן לדילוג:
ח סָעִיף ז מווסת הקבוע לה. פירוש שהיתה רגילה לראות ביום ך' ושינת' לראות ביום כ"א וכ"ב וכ"ג אף ראיית כ"א מן המנין כיון שגם היא היתה בדרך דילוג שוה כמו האחרים שאחריה ובאמת אין בזה שום חדוש ובגמ' לא אמרו זה אלא דרך חדוש על קושיא לשמואל ומכ"מ י"ל דקמ"ל רבותא דל"ת דאין הראשונה מן המנין אלא כשראיית י"ט היא ראיה חדשה שלא הורגלה תחילה בזה ובדרישה ר"ל שהדילוג הראשון אין צריך להיות שוה עם שאר דהיינו אפי' הית' רגילה לראות בט"ו ואח"כ ראתה כ' כ"א כ"ב ואינו נכון כלל דהא בעינן שיהא בהפלגה עם האחרים משמע דבשוה בעינן כמשמעות הגמרא בזה וכן משמעות הטור והשלחן ערוך:
ט סָעִיף ז ויש לחוש לדבריהם כו'. יש לתמוה דהא גם לדעה הראשונה יש חומרא אחת דהיינו אם יש לה חשש שני וסתות דאינו נעקר א' מהם אלא אם יהיה השני נקבע כמ"ש סעיף י"ג בתחילת ההג"ה וא"כ לדעה האחרונה כאן דנקבע בג' פעמים ווסת הדילוג ממילא נעקר חשש וסת השני שיש לה ואינה חוששת לו עוד ולדעה הראשונה לא נקבע עדיין והיא חוששת גם להשני ע"כ כתב מו"ח ז"ל דלענין זה קיימא לן כסברא ראשונה דהיינו דקיימא לן בשניהם להחמיר ונכון הוא ויתבאר בסעיף י"ג ויש לי מקום עיון על הטור בזה שכ' שהרא"ש פסק כסברא קמייתא דהיינו כשמואל בגמ' דלא כרב שהוא כסברא בתרא כאן ובפרק שור שנגח ד' וה' כ' הרא"ש בדף ח' דקי"ל כרב בהא וצ"ע:
י סָעִיף ח ראתה ג"פ בג' חדשים כו'. הוי מצי למינקט בקיצור כגון ט"ו בסיון ט"ז בתמוז ואח"כ ט"ו באב ט"ז אלול קבע לה וסת אח"כ בחודש א' בחמשה עשר בו ובשני ט"ז בו וכן לעולם אלא דקמ"ל רבותא אפי' אם הדילוג הוא בג' ימים דהיינו ט"ו ט"ו י"ז אזלינן בתרי' וחוששת בחודש השלישי ביום י"ז אע"פ שיש בינו לבין יום ט"ו ב' ימים וממילא נדע אם הדילוג הוא ביותר משלשה ימי' דהיינו שראתה ד' פעמי' בד' חדשים שלש פעמים בדילוג דג"כ אזלינן בתרי' אלא נקט שלש פעמים דבזה הוה שיעור שהוחזקה בו וממילא הוא הדין ביותר מזה. כן נ"ל פשוט:
יא סָעִיף ט ובא' באב כו'. זהו לי"א דסעיף ז' אבל לדעה הראשונה צריכה שתראה עוד באחד באלול:
יב סָעִיף יב וסת הסירוג ראיה ראשונה כו'. פי' שסירגה ראש חדש דהיינו שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון ובר"ח אב קבעה לה בר"ח לסירוג שאח"כ אינה חוששת לר"ח אלול אלא לר"ח תשרי וכן לעולם וכאן הוה ר"ח ניסן מן המנין אפילו לדעה קמייתא דסעיף (ד')[ז'] בהפלגה בדילוג שצריכה לד' ראיות דהתם דחשבינן לימות החודש כמה יש ימים בין ראיה הראשונה לשניה שע"י זה יהיה ניכר וסת ההפלגה נמצא הראשונה ושניה שייכי' להדדי דוקא לקבוע וסתה ע"כ אין הראשונה מן המנין כי אין לה לבד שייכות להפלגה אבל כאן הוי קביעו' לר"ח והוי ג"כ ר"ח הראשון מן המנין כי בו לבד יש ג"כ שייכות הוסת מצד שהוא ר"ח ומה לי שיש בין ראיה ראשונה של ר"ח לשניה ושל ר"ח אחד ביניהם או שנים סוף סוף הוסת דוקא בר"ח הוא:
יג סָעִיף יב שוה לדילוג. פי' כמ"ש בסעיף י"א שבוסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו ג"פ ע"כ אינה חוששת כאן לראש חודש אב:
יד סָעִיף יב חוששת לראש חודש אייר. פי' בשני ימים דר"ח אייר הראשון שהוא יום שלשים לראייתה והיא עונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע כדלעיל ועיין בסעיף י"ג:
טו סָעִיף יג חוששת ביום ובלילה. אותו שביום אינה נעקר עד שנעקר שלש פעמים ואותו שבלילה נעקר בפעם אחת שלא תראה בו עוד בלילה:
טז סָעִיף יג או שתראה הראשונה ביום כו'. כן צריך להיות וכן אחר כך או הראשונה בלילה:
יז סָעִיף יג חוששת לא' באייר מפני ר"ח ניסן. פשוט שגם כאן חוששת גם ליום א' דראש חודש אייר שהוא יום שלשים מן הראיה דראש חודש ניסן כסתם עונה בינונית לשאין לה וסת קבוע וכמ"ש בסעיף י"ב וכיון שהוא פשוט אין צריך לפרשו ומו"ח ז"ל כתב כאן מדלא נקט אלא אחד באייר שמע מיניה שאינה חוששת ליום א' דראש חודש ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל ראתה ליום ר"ח ניסן חוששת לראש חודש אייר והיינו לב' ימי ראש חודש כמ"ש הוא בעצמו:
יח סָעִיף יג ראתה באחד באייר או לא ראתה כו'. בטור בשם הרמב"ן כתוב כאן ואם לא ראתה כו' וכתב ב"י משמע שאם ראתה בראש חודש אייר אין צריך לחוש לט' בו והטעם שאלו חזרה לראות בראש חודש אייר היינו אומרים שראיה הראשונה שראתה בראש חודש ניסן היא עיקר וראיה השניה בעשרים בו היא תוספת דמים הלכך אינה חוששת לא לט' באייר ולא לעשרים בו אבל השתא שלא ראתה בראש חודש אייר אגלאי מילתא דראיה בעשרים בניסן היא עיקר וחוששת לט' וכ' באייר ובד"מ חלק עליו וכתב מדכתב בסמוך וחוששת לשתיהן עד שתקבע כו' ש"מ שקודם שתקבע וסת א' ג' פעמים חוששת לשתיהן ועוד דקאמר בסמוך ראתה בט' בו כו' ש"מ אע"ג דראתה ב' פעמים להפלגת עשרים אפ"ה חוששת לימי החודש וצריכה לחוש לכ' באייר ה"ה כאן אע"פ שראתה בא' באייר צריכה לחוש לט' בו משום ראיית עשרים בניסן והא דנקט לא ראתה בא' באייר נ"ל דלרבותא קאמר אע"ג דנעקר וסת של ר"ח ניסן מ"מ צריכה לחוש לשני כ"ז שלא נעקר פעם אחת עכ"ל וכן נ"ל עיקר ויפה הגיה כאן רמ"א ראתה או לא ראתה כו' דלא מצינו בשום מקום דראי' שרואה בשינוי זמן תעקר החשש שהיה עליה תחלה כל זמן שאין לה שינוי קביעות כדין שלו בג"פ או בד' פעמים ותו דאטו אם תראה גם בר"ח אייר וט' בו וכ"ח בו ג"כ לא תקבע וסת להפלגת עשרים מראיית עשרים בניסן זה ודאי שקבעה וסת כיון שיש ג' הפלגות שוות ולא אכפת לן במה שראתה גם בר"ח אייר ואם כן היאך נתיר מכח ראיית ר"ח אייר שלא תחוש כלל לט' בו כיון שאפשר לבא לידי קביעות וסת ובפרישה כתב בזה דאע"פ שאפשר לקבוע בזה ווסת להפלגת עשרים מ"מ אין אנו חוששין לו לכתחלה קודם שראינו ג' הפלגות שוות וקשה דכל שאפשר ודאי אנו חוששין לו שלא יבא לידי כך כמו שמצינו בכל המקומות בסימן זה זולתי בוסת הדלוג שלא חששו לו עד שלא יקבע כמ"ש בסעיף י"א ועוד ראיה ברורה ממה שכתב בסוף סי' זה בטור בראתה ג' פעמים בר"ח ובפעם השלישית ראתה בכ"ה לחדש ובראש חדש דחוששת ג"כ ליום הקדימה דהיינו לכ"ה שמא וסת אחר היא קובעת והלא הדברים ק"ו דהא התם ברור לפנינו ג' פעמים בר"ח והוא סתם עונה בינונית לאשה אפ"ה חוששת גם ליום כ"ה כ"ש כאן דיש ב' ראיות לפנינו האחד כ' בניסן והשני בראש חדש אייר וע"כ לומר שאחת מהן עיקרת והשנית דרך מקרה ומנא לך לומר דראש חדש עיקר ולא לחוש לט' בו אימא לך דראיית כ' בניסן עיקרת וצריכה לחוש לט' באייר דלאו דמא דראש חדש אייר סומק טפי מדם דכ' בניסן ע"כ נראה עיקר כדברי רמ"א דגם בראתה בראש חדש אייר צריכה לחוש לט' וך' באייר אלא דמה שביאר רמ"א דברי הטור במ"ש ואם לא ראתה אמר כן דרך רבותא לא מתיישב לי דא"כ גם אחר כך במ"ש ראתה או לא ראתה בט' היה לו לומר גם כן רבותא זו. ומו"ח ז"ל הפליג לחלוק גם על רמ"א ואמר שטעות גמור הוא בראתה בר"ח אייר לחוש לט' בו מדהפסיקה ראיית ר"ח אייר בנתיים דאם היתה חוששת להפלגת ך' יום צריכה שתחוש כן מן ראיית ר"ח אייר וכמ"ש הטור בסמוך היתה רגילה לראות ביום כ' ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין וכשיגיע יום עשרים לראיית ל' אסורה הרי מבואר שאינה חוששת להפלגת ך' מראיה שקודם ל' אלא חוששת שמא תראה לך' יום מראיית ל' שראתה עכשיו וכדרב הונא בריה דרב יהושע ס"פ בנות כותים עכ"ל ואני אומר כבוד חכמים ינחלו אבל דבריו אלו הם כשגגה לפני השליט ואדרבה משם ראיה לדעת רמ"א דשם לא מנינן אלא מן ראיית ל' כיון שלא היתה עכשיו שום ראיה קודם ל' אלא שהיתה ראויה לראות ביום ך' כמתחלה ועכשיו שינתה והמתינה לראות עד ל' ע"כ ס"ל לרב הונא בריה דרב יהושע ס"פ בנות כותים דלא מנינן מן שעה שהיתה ראויה לראות אלא משעה שראתה באמת ולאפוקי מרב פפא דס"ל שמנינן משעה שהיתה ראויה לראות וזה פשוט בסוגיא שם גם מלשון רש"י ות"ה הארוך מוכח כן שכתבו שאם תמנה מיום שהיתה ראויה לראות נמצא שהיא חוששת שמא יקדים לבא זמן קצר ממה שראתה עכשיו ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנן ניחוש שמא תקרב עכ"ל משמע דאם היתה רואה גם ביום שהיתה רגילה לראות הרי אנו רואין שהיא קרבה לראות ודאי צריכה לחוש ליום ך' מן ראיה של עשרים וגם ליום עשרים מן ראית יום שלשים אם כן גם בזה צריכה לחוש להפלגת עשרים ימים מן יום העשרים באייר ומן ר"ח אייר ע"כ נראה פשוט דאם היתה באמת ראיה גם עכשיו בך' והוסיפה לראות בל' פשיטא דפשיטא דלכ"ע מנינן מראיית ך' לחוש גם להפלגה ך' ממנו ולא אכפת לן במה שהפסיקה ראית יום ל' ביניהם להקל עניה בשביל זה ע"כ הדבר ברור דמשה אמת ותורתו אמת ודבריו כאן הלכה רווחת בישראל דגם בראתה בר"ח אייר הוה כלא ראתה לכל החששות:
יט סָעִיף יג שתקבע וסת א' כדינו. פירוש והשני לא נקבע והיינו באם וסת החדש נקבע תחלה כגון ראתה בראש חדש ניסן וראש חדש אייר וי"ד באייר וכ"ה באייר ור"ח סיון הרי הוקבע וסת ר"ח והפלגות לא נקבעו רק ב' פעמים וכן לפעמים וסת הפלגות תחלה כגון שראתה בר"ח ניסן וי"ד בו וכ"ח בו ובר"ח אייר וי"ב בו דקבעה וסתה להפלגת י"ד יום ווסתות הר"ח עדיין לא נקבעו וכבר נתבאר בסעיף ז' דלענין וסתות הדילוג אזלינן לחומרא בזה דהיינו ראתה ט"ו ניסן ט"ז אייר י"ז סיון וגם ראתה בראש חדש אייר וראש חדש סיון דלא אמרינן כבר נקבע וסתות הדילוג ולא ניחוש לוסתות חודש עוד דלקולא לא אמרינן כן אלא בעינן דוקא דילוג בד' פעמים:
כ סָעִיף יג או עד שאחד מהן נעקר אז אינה כו'. פירוש אפילו בפעם אחת שיבוא אותו הוסת ולא תראה הוא נעקר כיון שלא הוקבע עדיין ג"פ וכן צ"ל הגירסא בטור או עד שתיעקר וכמו שהעיד ב"י שראה כן בהלכות נדה להרמב"ן:
כא סָעִיף יג וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגין. פירוש שהדילוגין הם שלא לפי ימות החודש כמו שזכרנו ט"ו ט"ז י"ז אלא בדרך הפלגה דהיינו שראתה עכשיו ראיה ראשונה ולסוף עשרים ממנה ראתה שניה כשיגיע כ' אחר השנייה צריכה לחוש הגיע כ' ולא ראתה אינה חוששת כלל להפלג' ראתה ראיה שלישית ביום שלאחריו דהיינו כ"א אחר השניה כשיגיע כ"א אחר השלישית צריכה לחוש אותו יום לא ראתה בו אינה חוששת להפלגה ואם ביום שלאחריו דהוא כ"ב אחר ראיה שלישית ראתה ראיה רביעית כשיגיע יום כ"ב אחר הרביעית צריכה לחוש לא ראתה בו אינה חוששת כלל להפלגה ואם ביום שלאחריו שהוא יום כ"ג אחר הרביעית ראתה ראיה חמישית קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך לא תיחוש אלא לדילוג ואינה צריכה לחוש ביום כ"ג שיגיע אחר הראיה חמישית כן כ' הטור בשם רמב"ן דבעינן ה' ראיות והיינו כשמואל שהוזכר לעיל בסעיף ז' לדעה הראשונה שבעינן שתשלש בדילוג וא"ל הא לעיל סגי בארבע ראיות וכאן בעינן ה' דלעיל מיירי בדילוג לפי החודש ט"ו ט"ז י"ז ממילא ניכר שם יום של ראיה הראשונה מה שאין כן כאן אנו מתחילין מן ראייתה ביום עשרים ואין אתה יודע מתי מתחילין העשרים ע"כ צריך לראיה הראשונה שקודם העשרים נמצא אותה ראיה שקודם העשרים ויום העשרים נחשבים ליום אחד כי אין ידוע אחד בלי חבירו נמצא לסברא שניה דלעיל דסגי בט"ו ט"ז י"ז שהוא דברי רב בעינן כאן ארבע ראיות מטעם שאמרנו. וזהו שכתב רמ"א אחר כך י"א כי בדילוג החודש הראיה הראשונה מן המנין דהיינו דעה האחרונה שבסעיף ז' ולפי זה כאן סגי בארבע ראיות כמו שזכרנו ועיין מה שאכתוב בסמוך במה שכתב רמ"א י"א שחוששת לדילוג מה שנרא' לי בדעת רמב"ן בפסק זה:
כב סָעִיף יג והמשיכ' ראייתה ג' ימים. בטור כתוב ארבע ימים ובט"ז לחודש אייר כתב שם שנים או ג' ימים ונראה שלרבותא כתב כן דאע"פ שראיית י"ז של פעם הא' וב' לא היה סוף העונה אלא באמצע אפ"ה חשבינן לה לעיקר העונה וביום י"ז של פעם ג' לא כתב שראתה בי"ז וי"ח כמו שכתב בשתי פעמים הראשונים דאז היה פשיטא לקבוע הוסת בי"ז וי"ח כיון שיש שם שני ימים שוים בכל פעם:
כג סָעִיף יג ובסיון התחילה כו'. יש כאן חסרון וצ"ל ובאייר ראתה בט"ז ובסיון וכו':
כד סָעִיף יג י"א שחוששת לדילוג כו'. קשה הא זה מדברי הרמב"ן בטור וכבר כתב הטור לעיל בשם הרמב"ן דקיימא לן כשמואל דבעינן ארבע ראיות לוסת הדילוג ותירץ ב"י דהכא מיירי שהיה לה כבר וסת קודם שהתחילה לראות בדילוג ובזה גם שמואל מודה דסגי בשלש ראיות כמ"ש בסעיף ז' והיה לו לרמב"ן לפרש כן דמיירי באשה שהיתה רגילה לראות מי"ד לי"ד יום ושינתה וראתה בט"ו והמשיכה כו' ובדרישה מביא בשם רש"ל וכ"פ מו"ח ז"ל דמיירי לענין שאם תראה בפעם רביעית בי"ח לחודש ולפי זה מיושב מה שסיים הטור חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע ולשאר הימים כוסת הדילוג דמשמע דוסת הדילוג אינו קבוע עדיין עכ"ל ותמהתי על דבריהם דהיאך כתב שחוששת לשאר הימים כוסת הדילוג דהא כיון שלא נקבע הדילוג כדינו אין חוששין לו כשיגיע היום שראוי לראות לפי דילוגה עד שכבר דילגה ג"פ כדינה דהיינו ארבע ראיות וכמ"ש בסעיף י"א ואי מיירי הטור שכבר ראתה בפעם הרביעית בי"ח הרי גם וסת הדילוג קבוע כמו וסת היום י"ז ולמה קראו דוקא לוסת יום י"ז קבוע והנראה לע"ד דהרמב"ן עצמו אע"ג דכתבו משמו שפוסק כשמואל מ"מ הרמב"ן עצמו מחמיר להלכה כרב דשלש ראיות סגי וכמ"ש בסעיף ז' בסופו וראיה לזה שהרא"ש בפרק האשה שעושה צרכיה כתב שהרמב"ם פסק כשמואל וגם להרמב"ן מסתבר כן הנה לא כתבו שפוסק להלכה כשמואל כדרך שכתבו בדעת הרמב"ם אלא מסתבר ליה כן. אבל להלכה למעשה מחמיר שבג' אסור וכן מוכח מלשון ת"ה הארוך שכתב תחילה דעת ר"ח וראב"ד כרב וכתב אח"כ שהרמב"ם פסק כשמואל והרמב"ן כתב דהכי מסתברא ומיהו יש לחוש לדברי הר"ח כו' עכ"ל. ומדכתב ומיהו כו' משמע שהרמב"ן עצמו כ"כ אע"ג דמסתבר ליה כשמואל ומיהו יש להחמיר כרב דאי נימא דהאי ומיהו הוא לשון רשב"א לא היה לו לכתוב ומיהו אלא ויש להחמיר כר"ח אלא ע"כ כדפרי' שהרמב"ן עצמו כתב כן להחמיר למעשה. וא"ל ממ"ש הטור בשם הרמב"ן לעיל מזה אירע לה ראיה ביום כ"ג כו' משמע דבעינן ד' ראיות כשמואל וכמו שזכרתי בסמוך לפני זה י"ל דשם קאי לענין קולא שמכאן ואילך לא תיחוש אלא לדילוגה שאם נאמר שקבעה לה וסת הדילוג בשלש ראיות היה נמשך מזה קולא שלא תחוש ליום כ"ג כמ"ש שם ע"כ הצריך שם ד' ראיות דאז דוקא ניזול לקולא משא"כ כאן כשנאמר שבג' ראיות נקבע וסת הדילוג ימשך מזה חומרא שתהיה חוששת אח"כ לאותו דילוג בזה יש לנו להחמיר כרב וכבר כתבתי מזה בסעיף ז' ומ"ש הטור בוסת יום י"ז שחוששת לו כוסת קבוע פירושו ככל שאר וסת של אשה שהוא ביום שוה ולא בדילוג כמ"ש ב"י ולפי דרכו של רש"ל לא היה לו לומר כוסת הקבוע בכ"ף הדמיון כנלע"ד:
כה סָעִיף יג וי"א שאין שם וסת שוה כו'. אלא וסת הדילוג לחוד:
כו סָעִיף יד ויש לה בזה וסת קבוע. דאל"כ כיון דשינתה ולא ראתה ביום כ' נעקר חשש יום הך' כיון שאינו נקבע כבר בג"פ:
כז סָעִיף יד לראיית ל' אסורה. אבל אין מונין ך' יום משעה שהיתה ראויה לראות ליום עשרים כיון שלא ראתה אותו פעם והמתינה עד יום שלשים ועיין מה שכתבתי מזה בסעיף י"ג בתחילתו בדין ראתה באחד באייר או לא ראתה כו':
כח סָעִיף יד ואם לאחר ששינתה כו'. הם דברי רמב"ן בטור לכאורה הוא נגד התלמוד דהכי איתא בסוף פרק האשה שהיא עושה צרכיה היתה למודה לראות יום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין הגיע יום ך' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' הגיע יום ל' וראתה הגיע יום כ' ולא ראתה הגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה הותר יום ל' דאיעקר בחדא זימנא כיון שלא נקבע ג"פ ונאסר יום ך' פרש"י שהרי למודה בך' ולא עקרתו אלא ב"פ שהרי עקירה האחרונה של עשרים האחרונים שאחר ל' השניים שלא ראתה לאו עקירה היא שהרי לא שינתה ליום הל' ולא ראתה עד יום ך' לחדש כוסתה וכ"כ הרא"ש דאם אשה מדלגת וסתה אפי' ג"פ ואינה רואה בינתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת בכך עד שתקבע לה וסת עכ"ל. וא"כ קשה על דברי הרמב"ן למה כתב ששינתה פעמים ליום ל' וראתה ביום ך' משמע דעדיין לא עקרה ראיית יום כ' ג' פעמים ובגמרא שזכרנו אמרו אפילו אם עקרה ג"פ ראיית יום ך' וכדפרש"י בהדיא ונראה לתרץ דבגמרא קאי אהפלגת החדש דהיינו שראייתה היתה תחלה בך' לחדש וכן השינוי לל' הכל בימות החדש נמצא דאע"פ שעברו ג"פ שלא ראתה בך' לחדש כיון שראתה בפעם הרביעית בך' לחדש הוכר שאורח בזמנו בא דזמן וסתה הראשון ניכר ומסויים מימות החדש אבל הרמב"ן כאן העתיק דין זה בוסת הפלגה לימים דהיינו שראייתה תחילה היתה מך' לך' ושינתה לל' וכמ"ש בהדיא כשיגיע יום ל' לראיית ל' כו' נמצא אילו היתה אומרת שעברו עליה ג"פ ל' ובפעם השלישית לא ראתה ביום הל' ואח"כ ראתה ביום ך' לא היה מינכר בזה שבאה לוסתה הראשון מך' לך' שהרי קודם ראיית ך' שעכשיו ראתה לא ראתה כלל רק ביום ל' האמצעיים ויש כאן נ' יום מראיה לראיה דך' שעכשיו ואין כאן היכר הפלגה שהיה לה מתחלה וע"כ היה צריך לומר שראתה עכשיו ב' ראיות זא"ז וך' ימים ביניהם דבזה מינכר ההפלגה הראשונה והרמב"ן לא מיירי מזה שתראה עכשיו ב' ראיות על כן כתב הרמב"ן דין שלו שראתה ביום ך' אחר ראיה שניה ליום הל' ומשם מנכר שפיר ך' יום הפלגה ומכח זה צריכה לחוש מאותה ראיה של יום ך' כשיגיע עוד ך' יום ממנה ואה"נ אילו ראתה אחר ל' השלישים ב"פ וך' ימים ביניהם הוה ג"כ דינא הכי דחזר הוסת הראשון למקומו ויש בזה רבותא דהותר יום ל' אע"פ שלא נעקר עדיין כיון דעכשיו חזר הוסת הא' למקומו ובת"ה הארוך דף קע"ד מפרש גם דברי התלמוד דלעיל על וסת הפלגת הימים ומה שאמרו בתלמוד הגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום ך' וראתה הך יום ך' היינו לאחר למ"ד יום שראתה ועיין שם דנ"ל שיש ט"ס בדבריו שכתב שם וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' ולא ראתה יום ך' וראתה הותר יום ל' כו' צריך להגיה יום למ"ד וראתה ונראה שכן היתה גם גירסת הרמב"ן בגמרא ולפי זה באמת אי לא ראתה ג"פ ביום ך' נעקר אפילו אי לא ראתה יום ל' שאחריו וראתה יום ך' שאחר אותן ל' אבל ברא"ש הגירסא כמו בגמ' שלנו וצ"ע על ב"י וש"ע שלא הרגישו בזה:
כט סָעִיף טו שינתה ראיותיה. זה קאי גם כן אאשה שהיתה לה וסת ליום ך' שזכר בסעיף שקודם לזה אלא דשם אמר ששינתה ראייתה לראיות שוות דהותר יום ך' ונאסר יום ל' וכאן מיירי בשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אח"כ:
ל סָעִיף טו ביום הוסת הראשון. כיון דמיירי בוסת הפלגה לימים לא בימי החדש כמ"ש לעיל צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראתה בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון:
לא סָעִיף טו וה"ה להפסיקה כו'. בטור לא כתב לשון וה"ה אלא ואם הפסיקה כו' ופי' ב"י דמיירי גם כן מהא דלעיל דהיינו שעברו עלי' ג' עונות ג"פ כ' יום שהיתה רגילה לראות בהם ולא ראתה בהם ומ"ש משעברו עליה כ' יום רצונו לומר ג"פ כ' יום הוה מסולקת דמים אינה חוששת אחר כך משמע דאם קודם שעברו עליה ג' עונות של כ' לא הותר לה כל היום כ' שבתוכם אע"פ שלא ראתה ביום כ' השני נאסר' ביום עשרים השלישי וע"כ הוכרח לפרש מ"ש הטור ואם הפסיקה קאי דוקא אעברו ג' עונות ולא ראתה ומ"ש הטור אחר כך חזרה לראות כו' פירושו ביום הוסת כמ"ש כאן בש"ע וכן הביא ב"י לעיל סי' זה ד"ה כ' הראב"ד כו' מ"מ אם חזרה לראות בו ביום אפילו לאחר כמה הפסקות כו' וקשה לי כיון דמוכח כאן דמיירי בהפלגת ימים כמו שכתבתי לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה ועיין בסוף דיבור זה מה שכתבתי מזה. אבל רש"ל פירש דברי הטור כאן וז"ל מ"ש ואם הפסיק' כו' אני אומר דאין הטעם כאן משום דהיא מסולקת דמים ולא איירי הכא דהפסיק' ג' עונות דוקא אלא אפילו כשהפסיק' פעם אחת לגמרי ולא שינתה ראיותיה כלל שוב אינה חוששת לאותו יום לעולם כדמשמע הלשון להדיא והטעם דאינה חוששת ליום עשרים הכא משום דאין כאן הפלגה של עשרים כיון שהפסיקה ולא ראתה ואם ניחוש ליום עשרים הוה הפלגת מ' מראיה אחרונה דאין סברא לומר דחשבינן אותו יום שהפסיקה ולא ראתה דהוה מקרה וכאלו ראתה דמי דסוף סוף לא ראתה ולא דמי לשינתה ראייתה ליום אחר כגון לשלשים דחוששת ליום עשרים הבא אחר ראיית שלשים דהוה זמן הפלגת ראייתה דוסת קבוע כדלעיל אבל באינה רואה כלל לא שייך לומר כלל הפלגה ומש"ה כתב לעיל היכא דשינתה מכ' לל' דכשיגיע יום כ' לראיית ל' אסורה ולא אמרינן דחוששת ליום העשירי שלאחר ראיית שלשים שהוא יום עשרים לוסת הא' שהרי ראוי לבוא אלמא דמסתבר לן טפי למתלי בראיה מלמיתלי ביום שהיתה ראויה לתלות וכדרב הונא בריה דרב יהושע בסוף פ' בנות כותים כ"ש היכא דליכא ראיה כלל דלא תלינן במאי דלא בא לעולם ולפיכך אינה חוששת אפילו לעונה בינונית דהיינו שלשים יום לראיה האחרונה דדוקא באשה שאין לה וסת קבוע אמרינן הכי אבל זו שיש לה וסת קבוע אלא שהפסיקה לראות ביום הקבוע אין לנו לחוש כלל ליום ל' מאחר דליכא ריעותא לפנינו ומ"ש הטור חזרה לראות חוששת כו' מיירי אפילו הפסיקה מלראות בשלש עונות חוששת ליום עשרים דלעולם כל היכא שהפסיקה וחזרה לראות חוזרת לוסת הראשון וחוששת לו מראיה זו אלא דבהפסיקה ג' עונות הוה מסולקת דמים ואינה חוששת אלא ליום עשרים מראיה זו דתלינן דחזרה לוסת הראשון אבל בדלא הפסיקה שלש עונות וראתה חוששת נמי לשיעור ההפלגה מראייה האחרונה עד ראייה זו שראתה עכשיו כמ"ש הטור לעיל דזה וזה אסורים וחוששת ליום עשרים ול' וה"ה למ' ונ' דאלו עברו ג' עונות אינה חוששת להפלגה זו כיון דמסולקת מדמים ולא דמי לוסת החדש דאם עבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח הבא אחריו עד שיעברו עליה ג' ר"ח ולא תראה דצריך לעקרו ג"פ ואם לאו תלינן דמקרה היה דלא ראתה בר"ח שעבר וחוששת לר"ח הבא אבל בוסת ההפלגה מיד כשהגיע יום כ' והפסיקה ולא ראתה אין כאן וסת לאותו יום דהפלגה תלויה בראיה שאחריה ראיה זו והיא אינה יודעת לאיזה יום מפלגת ולא כב"י עכ"ל. הגם שאין משיבין את הארי וגם מו"ח ז"ל הביא דעתו של רש"ל בזה וקלסיה עם כל זה נ"ל פירושו תמוה. חדא דהרי כ' הטור חזרה לראות כו' בין אם פסקה לראות כו' והרי ע"כ מיירי בהפסיקה ג' עונות וכן הוא משמעות הלשון שכתב בין אם פסקה לראות או שינתה בראיות שאינן שוות כו' דכי היכי דשינתה מיירי בכל הג' עונות ה"נ פסקה לראות וכמו שכתב גם רש"ל בזה ואם כן גם מה שכתב הטור לפני זה אם הפסיקה כו' גם כן מיירי מדרך זה דהא עלה קאי. ותו דלמה כתב הטור הפסיקה ולא ראתה משעבר יום כ' יש כאן תרי שנויים חדא למה אמר הפסיקה שהוא כפל לשון שנית שאמר משעבר יום עשרים ולא אמר לא ראתה ביום עשרים אינה חוששת אע"כ דעל ג' עונות קאי דמיירי שלא ראתה ביום עשרים ואחר כך הפסיקה עוד ג' עונות אחר שעבר יום הכ' ולא ראתה בהם כלל ותו דלפי דברי רש"ל יהיה חילוק בין הפלגת ימים לחודש בזה והלא בפירוש כתב הטור אחר כך כעקירת וסת ההפלגה כן עקירת וסת החדש משמע דשוין הם לגמרי רק שזו חוששת ליומה וזו לחודש. ומו"ח ז"ל רוצה להכניס חילוק דרש"ל בלשון זה דזו חוששת ליומה ר"ל דוקא אם תראה ביומה ובוסת החדש לחדש אף אם לא תראה בו ואין פירוש זה צריך סתירה כי אינו במשמעות כלל. תו דהרי כתב הטור בריש הסימן דווסת הפלגה ווסת הימים שוין הם לענין שאיו נעקרין בפחות מג"פ מבואר כי היכי דוסת הימים לא נעקר כשלא תראה בו ה"נ וסת ההפלגה דהא בחדא מחתא מחתינהו. תו נראה להביא ראיה ממ"ש ת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל כיצד הרי שראתה ולבסוף עשרים חזרה וראתה לכשיגיע יום עשרים חוששת לאותו יום. אם חזרה וראתה הרי זו חוששת ג"כ ליום עשרים אחרים אם ראתה ה"ז וסת קבוע ואם לא ראתה ה"ז נעקר ושוב אינה חוששת לו עכ"ל. הרי לפניך דדוקא אם לא נקבע הוסת מחמת שלא ראתה בפעם הג' אז אינה חוששת אחר כך ליום עשרים אבל אם נקבע ואח"כ לא ראתה ביום עשרים ודאי חוששת לה כשיגיע אח"כ יום עשרים. תו נראה ראיה ברורה ממקום שהביא הרב רש"ל לדבריו נראה לע"ד להוכיח משם איפכא דבסוף פרק בנות כותים קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דמנינן הפלגת עשרים מיום ששינתה דהיינו יום ל' ולא יום עשרים שהיתה ראויה לראות וכתב בת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל ואלו זו מונה עשרים מזמן העשרים שהיתה ראויה לראות נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנו ניחוש שמא תקרב עכ"ל הרי שהיה מסתבר לחשוב ההפלגה מיום שהיתה ראויה לראות אלא שאין אומרים כן כיון ששינתה לרחק בראיית שלשים משמע דאלו לא ראתה כלל היינו חושבים ההפלגה של כ' מיום שהיתה רגילה לראות שלא כדברי רש"ל דלפי דבריו אין צריך לומר כלל משום ריחוק וקירוב אלא שאין שום אפשר לחשוב הפלגה מזמן שהיתה ראויה לראות ולא ראתה באמת אלא על כרחך שזה אינו והחילוק שחילק הרב בין וסת הפלגת ימים לחדש לענין אם לא ראתה פעם אחת לא הבנתיו כלל דודאי כמו שאם לא ראת' בר"ח אחד שחוששת לר"ח השני שאחריו עד שיעקר ג"פ ה"נ בהפלגת ימים דאטו ראיה זו היא גורמת לראיית הפלגה שאחריה עד שתאמר כיון שזה בטל ג"כ זה בטל דמנא לן לומר כן דכיון שאין סילוק דמי' באשה זו נאמר מה שלא ראתה פעם א' בהפלגה היה דרך מקרה וממילא יש בה עדיין דמים יתרים ואורח בזמנו יבוא לימי הפלגתו כדרכה ואין להביא ראיה ממ"ש בית יוסף בסוף הסימן בדין עברו ימי עיבור והנקה כו' וז"ל דאל"כ א"א לומר שחוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה לראות שהרי אין כאן עכשיו שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה עכ"ל דהתם כבר מסולקת אשה זו מכל וסתות בשעת עיבורה והנקתה ועכשיו היא כאשה חדשה על כן צריכה לעשות ההפלגה מחדש מה שאין כן כאן שהיא בתוך עונתה שלא נעקרה ג"פ ודאי שייך הפלגה מיום שהיא ראויה וכאלו ראתה דמי. הלכך נלע"ד כפי' הב"י כן עיקר דמיירי הטור בהפסיקה ג' עונות דוקא אלא שמ"ש הטור אחר זה חזרה לראות נראה דנתכוין לכל אחד כדינו דהיינו בשינתה ראייתה צריך לומר דחזרה לראות כשיעור הפלגה ראשונה שהיא ך' דהיינו מן ראיית ל"ד ממילא הוי כוסת הראשון ובהפסקה לגמרי די בכך כל אימת שתחזור לראות מכ"מ תחוש ליום ך' שלאחריו והיינו כדעת הרמב"ן דסוף סימן זה שכתב שמשעברו ימי העיבור והנקה ותראה פעם אחת חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה עכ"ל וכ"ש הכא דנימא כן דהלא גם כאן הם דברי הרמב"ן וכ"פ בש"ע סוף סימן זה ואם כן תימה על הש"ע שכתב כאן גם בהפסיקה ואח"כ חזרה לראות ביום הוסת דהא א"צ לזה כמ"ש הוא עצמו בסוף הסימן ותו דכאן דמיירי בהפלגת ימים א"א להמצא הפלגה רק אחר ב' ראיות על כן נראה דמ"ש הש"ע ביום הוסת בסוף הסעיף הוא שלא בדקדוק וכאשר כתבתי נראה נכון מכל צד בס"ד:
לב סָעִיף יז אינו וסת שמפני האונס ראתה זה דלא כדעת הטור שפסק אפילו לקפיצות לחוד יש וסת וכן במה שכ' סוף הסעיף דכבר נקבע יום זה ג' פעמים כו' הוא שלא כדעת הטור שפסק באותו דין שנקבע וסת ליום אחד ולקפיצות שקפיצה דאתמול גרמה שראתה ביום א' שלאחריו ובסעיף ך' פסק בש"ע שפיהוק של אתמול גרם כו' והיינו כדעת הטור ולכאורה דברי הש"ע סותרים זה את זה ולק"מ דשאני פיהוק דלא מיקרי אונס ואפי' מאן דסבירא ליה דקפיצה לחוד לא קבעה וסת מודה בפיהוק כמה שכ' סעיף י"ט והטעם דפיהוק הוא מצד טבע האשה להיות כן משעת ראייתה ממותרי הליחה שבה כמה שכ' ב"י בשם הרשב"א מ"ה שפיר נמי אמרינן שפיהוק של אתמול גורם לא' בשבת שתראה שדרך הנשי' הוא לפעמים כן מה שאין כן בקפיצות שאינן רק אונס:
לג סָעִיף יט קול דרך הגרון. מחמת המאכל שאכל:
לד סָעִיף יט בפי כריסה. נגד טבורה ושיפולי מעיה בבית הרחם:
לה סָעִיף יט שבכל פעם כו' אסורה לשמש. אין להקשות הא גם שאינה קבוע אסורה לשמש כמה שכ' בסעיף כ"ו דהכא לא אמר אלא שדבר זה גורם לאיסור תשמיש וממילא נדע החילוק שבין קבוע לאין קבוע שזה צריך עקירה ג' פעמים וזה פעם אחת:
לו סָעִיף יט בלא עתו אינה חוששת. בית יוסף פי' דאינה חוששת כמו וסת קבוע אבל מ"מ כוסת שאינו קבוע חוששת כמה שכ' סעיף כ"ו אבל מהג"ה שאח"ז שכ' ודוקא שקבעה וסת לשניהם יחד כו' משמע שחולק על הבית יוסף בזה וס"ל דכאן אינה חוששת לגמרי כיון שמבורר לנו שאין חשש בפיהוק זולת הימים מדלא ראתה שום פעם בפיהוק ביום אחר ויום זה נקבע לה דוקא לפיהוק דהא לא החמיר לתת לה דין וסת שאין קבוע אלא קודם הקביעות:
לז סָעִיף כ שפיהוק של אתמול כו'. עיין מה שכתבתי בסעיף י"ז מזה:
לח סָעִיף כא ואסורה לשמש עד שתבדוק. קשה הא איתא בסימן זה סעיף ד' באם לא קבעתו ג' פעמים ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתו מותר וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחלה דהא התם בוסת קבוע אמר ברישא אסורה לשמש עד שתבדוק ממש האי לישנא דהכא ואפילו הכי אמר התם באינה קבוע מותרת משמע אפילו לכתחלה. ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הטבע הוא באשה לפהק בשעת ראייתה או סמוך לו הוה ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע ומ"ש בסעיף כ"ו כשם שוסת הימים הקבוע צריך עקירה ג' פעמים ובדיקה כך וסת הגוף כו' משמע דאינו קבוע ל"צ בדיקה בוסת גוף זה אינו אלא אמר שם בדיקה לרבותא דאע"פ שעקרה ג"כ צריך בדיקה בקבוע ולא נתכוין שם לדיוק:
לט סָעִיף כה כל עונת הוסת כו'. משמע לכאורה הא דכ' בסעיף כ"ד אינה חוששת אלא לשעתה וכ"פ רמ"א סימן קפ"ד סעיף ב' דבוסת התלוי בשינוי הגוף אינה חוששת רק בשעת וסתה מיירי שלא היה אותו וסת הגוף לימים רק לפיהוק ועיטוש בלא יום מיוחד אבל זה אינו דהרי ב"י סוף סימן קפ"ד הביא דברי ראב"ד שכ' בין שיש לה יום קבוע לאותן סימנים כו' גם כן אין אסורה אלא לשעתה משמע שאין חילוק בין קבוע ליום מיוחד או קבוע לחוד בלבד והך פסק דהכא שאסורה כל היום כמו בשאר וסת היום הם גם כן דברי הראב"ד כמ"ש הרא"ש בפ' האשה שעושה צרכיה ונמצא דדברי הראב"ד סותרים זה את זה וכבר הקשה כן מו"ח ז"ל סוף סימן קפ"ד והשאירו בתימה ולא קשה מידי דלעיל לא אמר הראב"ד דאין חילוק בין קבוע ביום או לא אלא לענין היתר לפני שעת הוסת דמותר שלא כוסת דימים לחוד בזה מסתברא שאין חשש קודם הוסת הגוף דהא תרוייהו בעינן דהיום והוסת הגוף דוקא גורמים הראיה ממילא אין חשש קודם הוסת הגוף כלל מחמת היום ומ"ה כתב שם הראב"ד אבל לפני הוסת מותר אבל כאן איירי אחר הוסת הגוף בזה שפיר יש לחלק דבקבוע ליום אסור מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף בזה הדבר יש לחלק ביניהם וזה דבר ברור לפי ע"ד:
מ סָעִיף כז אפילו הביאה שתי שערות. דאמרינן שומא נינהו ולא סימני גדלות:
מא סָעִיף כז בשלש ראיות כו'. מכל מקום כל שעדיין לא ראתה ג"פ לא חוששת כלל אפילו לוסת שאינו קבוע דבשאר נשים חוששת לו עד שיעקר לכל הפחות פעם א' גבי זו אינו כן אלא אמרינן מקרה בעלמא הוא:
מב סָעִיף כז ולא ראתה אינה חוששת כו'. פירוש אם לא ראתה עד אחר תשעים יום ואז ראתה אפילו הכי אינה חוששת שמקרה הוא ואחר כך כתב ואפילו חזרה לראות באותן עונות דיש סברא טפי שחזרה לוסת הראשון:
מג סָעִיף כז ואפי' חזרה לראות באותן כו'. הכלל בזה דכיון שהפסיקה בשלש עונות הלך לו וסת הראשון לגמרי וכאילו היא עדיין לא ראתה מעולם וצריכה מחדש שלש ראיות כבתחילה שאז הוחזקה ברואה דם ואפילו אם תפסוק שנית ותחזור ולא תראה ג' עונות לא אמרינן שחזרה גם עכשיו לקדמותה ותצטרך ג' ראיות אחרי הפסקה השניה זה אינו דכולי האי לא אמרי' אלא הראיה הראשונה שאחר הפסקה הראשונה מתחיל לה להיותה מוחזקת כשתראה עוד ב' פעמים יהיו אימת שיהיו וממילא יש כאן שני דרכים בג' ראיות שאחר הפסקה הראשונה אם הם בדרך שאפשר שתקבע לה וסת דהיינו שיהיו מכוונים ביום ידוע ג"פ או בהפלגה ארבעה פעמים עם הראיה שלאחר הפסקה אז קבעה לה וסת כשאר נשי' ויש לה עוד וסת הפלגה אפילו בשתי פעמים אחר ראיה ראשונה שאחר ההפסקה דהיינו שתראה אח"כ מצ' לצ' שתי פעמים אז נצרף גם ראיה האחרונה שראתה קודם ההפסקה שממנה התחילה לדלג נמצא שיהיו כאן ד' ראיות וג' הפלגות ובזה נראה לי אפילו אם לא היה לה וסת קבוע כלל קודם ההפסקה ולא ראתה פעם אחת קודם ההפסקה כיון שכיוונה אח"כ שלש פעמים מצ' לצ' קבעה לה וסת ההפלגה מצ' לצ' וזה פשוט ואם הראיות שאחר ההפסקה הם בדרך שא"א לעשות מהם וסת קבוע כגון שאין הראיות מכוונות בשוה אז עכ"פ מהני השלש ראיות שתהיה מוחזקת בדם מאותה שעה ודינה כאשה שאין לה וסת ודינה מבואר סימן קפ"ז ול"ד למה שכתב הרשב"א הביאו ב"י בד"ה ומ"ש ואפילו חזרה כו' דקטנה וזקנה אינן חוששות כלל לוסת שאינו קבוע ורמ"א מביאו בסעיף כ"ח היינו שלא ראתה ג"פ ממילא אינה מוחזקת בדם משא"כ זו שאמרנו שראתה ג"פ ממילא היא מוחזקת בדם ודאי דינה כגדולה שאין לה וסת קבוע ובטור וש"ע שכתב כאן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים וכו' משמע מלשון שתקבענו דדוקא שתראה דרך קביעות וסת בראיות מכוונות וכל שאינו בדרך זה אינה חוששת כלל זה אינו אלא הוא קאי אדלעיל מיניה שהיה לה וסת קבוע תחילה על זה אמר שאינה חוששת לאותו וסת אפילו אם תראה ג"פ אח"כ שלא תקבענו במכוון שלש פעמים אלא תהיה כאשה שאין לה וסת ובת"ה הארוך לא כתב שתקבענו אלא שתראה ג"פ והיינו כמ"ש ובת"ה הארוך הביאו ב"י ד"ה לשון הרשב"א כתב וז"ל וקרא פעם ראשונה לאותה ראיה ראשונה שראתה לאחר שעברו עליה ג' עונות דעכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהם כו' עכ"ל והוקשה לב"י הא אין כאן רק שלש ראיות ושתי הפלגות ומתוך כך כתב נראה לדחוק ולפרש דראיה ראשונה שראתה לאחר ראייתה שראתה אחר שעברו עליה שלש עונות קרי לה ראשונה וחיזק פירושו דקשה לו עוד בדרב גידל בתרייתא שאמר פעם ראשונה דיה שעתה ושניה מטמאה מעל"ע והא לרשב"א דס"ל דרב גידל אתי אליבא דהלכתא קשה דפעם הראשונה משמע דהיינו אותה ראיה ראשונה דחזיא בסוף עונה וקאמר דבראיה שניה מטמאה מעת לעת והא לרשב"ג לא נקבע הוסת עד שתראה עוד פעם שלישית לסוף עונה אלא ע"כ דפעם ראשון קרי לראיה שתראה אחר ראיה זו דשיילינן עליה הדר חזיא בעונות מאי נמצא דשניה דקאמר היא ג' לראיית סוף עונה דכיון דקודם לשלשתן ראתה בסוף ג' עונות נמצא כאן ארבע ראיות ושלש הפלגות כו' עכ"ל ואני אשתומם כשעה חדא על רבינו בעל בית יוסף שהלך בדרך זה לומר דגם אחר הפסקה שניה אם תראה הוא כמו אחר הפסקה ראשונה לענין שלא תהיה מוחזקת בדם עד אחר ג' ראיות מן הפסקה שניה ואם כן שניה הוה ג' כמ"ש הוא ז"ל אם כן הוויין דברי רב גידל בקמייתא ובבתרייתא בחדא מחתא ולמה אמר בקמייתא פעם ראשונה ושנייה דיה שעתה ובבתרייתא אמר שניה מטמאה מעל"ע אין זה אלא תמהון גדול ותו דהא כתב הרשב"א בהדיא הביאו בית יוסף וז"ל דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא במקרה ואינה ראיה להצטרף עד שתתחזק בראיות אחרות הלכך ראיה שניה אינה אלא כאחת ואין לה כח להחזיק הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עם השתי ראיות אחרונות תתחזק הראשונה ואלו הב' מגלות על הראיה הראשונה שלא היתה במקרה עכ"ל והך ראשונה פשיטא דקאי על מה שראתה אחר הפסקה ראשונה דאי אמה שתראה אחריה קשה מאי שנא שתתחזק היא ע"י ראיות שאחריה מראיה שאחר ההפסקה ודאי גם היא תתחזקה על ידי הראיות שאחריה וא"כ למה אמר רב גידל בקמייתא שניה דיה שעתה הא לפי' ב"י הוה זה שלישית מן ראייה שאחר הפסקה ודינה מטמאה מעל"ע דהא מוחזקת היא שלש פעמים אחר הפסקה: אלא הדבר ברור כמ"ש לעיל דבאחר הפסקה שניה לא הוה דינה כאחר הפסקה ראשונה לענין שתצריך אח"כ מחדש עוד ב' ראיות לצרף לה אלא בראיה א' אחרת נתחזקה גם הראשונה שראתה אחר ההפסקה ראשונה והיא בחשבון שלש ראיות דהיינו אם יהיו אחריה ב' ראיות יהיו באיזה זמן שיהיו לא מיבעיא אם יהיו במכוון ג"פ מצ' לצ' דאז יהיה לה וסת קבוע אלא אפילו אם לא יהיו מכוונות הן שהשניה שאחר ההפסקה ראשונה לא תהיה מכוונת אחר צ' והיינו דרב גידל קמייתא הן אם תהיה השניה ג"כ אחר צ' אלא שהשלישית לא תהיה אחר צ' אלא כעונה בינונית והיינו דרב גידל בתרא אף על גב דאין כאן וסת קבוע מכל מקום מקרי מוחזקת בדם לענין שתטמא מעל"ע מן הג' ואילך וע"כ אמר דרב גידל בבתרייתא שניה מטמאה מעל"ע כיון שהיא שלישית לאותה שאחר הפסקה ראשונה. וע"כ גם מ"ש הרשב"א וקרי פעם ראשונה כו' מתפרש שפיר דרב גידל הורה לנו שאין חוזרת לחזקת דמים עד שתחזור ותראה עוד שלש ראיות הוקשה לו לרשב"א על זה דהא רב גידל אמר פעם ראשונה כו' ולכאורה קאי על פעם ראשונה ממש היינו קודם ההפסקה וא"כ צריך עוד שתי ראיות לחוד אחריה על זה תירץ דהך פעם ראשונה קאי על אותה שאחר הפסקה וע"כ שפיר מוחזקת לדם בשלש ראיות ועל זה סיים דעכשיו יוצא שלש הפלגות פי' לפי זה שפרשנו דאחר הפסקה קאי מ"ה ניחא הברייתא דנקטה ג' הפלגות מצ' לצ' דאם היינו מפרשים פעם ראשונה על אותה שקודם ההפסקה נמצא שאין כאן אלא ג' ראיות ושתי הפלגות מצ' לצ' אבל השתא ניחא דהוויין שלש הפלגות שוות דהיינו שאנו מצרפין עכשיו גם הראיה שקודם ההפסקה אלא דלענין מוחזקת בדם אין אנו מצרפין אותה והכל ניחא בס"ד: אנכי בדרך נחני ה' דרך האמת כי אחר כתבי כן ראיתי בספר בדק הבית על תורת הבית הארוך ק"ע כ' ג"כ דפעם ראשונה היינו ראיה הראשונה שאחר הפסקה ראשונה ואחר הפסקה שניה מועיל ג"כ ראיה ראשונה שאחריה לענין שאם תראה עוד ראיה שלישית בקירוב כ"ש דמהני שתטמא מעל"ע כיון דאפילו ריחקה ראיה השלישית מהני וכ' שהרשב"א הקשה על שיטה זו שכתבתי והרשב"א במשמרת הבית התלונן עליו במה שאמר שהוא כתב אותה השיטה ובאמת הוא עצמו כתב כן בסידור יפה כו' הרי שכיוונתי לדעת הרשב"א ת"ל שהוא עצמו העיד שפי' כן ובאמת הוא ביאור פשוטי במה שזכרתי לעיל והב"י ואחריו מו"ח ז"ל לא יצאו ידי חובת העיון כל הצורך בזה:
מד סָעִיף כח וקטנה וזקנה כו'. פירוש כל שלא נקבע עדיין ג"פ ועיין מה שכתבתי בסעיף שקודם לזה:
מה סָעִיף כט שקורין לה אמא כו'. בב"י הביא כאן פלוגתא בגמר' בשם ר"י ור"ש וכתב דידוע דהלכה כר"ש דקי"ל כוותיה לגבי רבי יהודה ושגגה היא דבהדיא אמרינן בעירובין (דף מ"ז) דהלכה כר"י לגבי ר"ש גם בסימן קי"ט בב"י דיבור המתחיל החשוד כו' כתב כן ואגב שיטפיה לא דק גם שם אלא דמכל מקום קי"ל שם כר"ש מדרבא ס"ל כוותיה ובלאו הכי לא דק הב"י כאן כי הנך ר' יהודה ור"ש לאו תנאי הם דהא במימר' דגמ' איתנהו שם לא בבריית' אלא רב יהודה ורבי שמעון בן לקיש הם וכן הוא בת"ה הארוך דף קע"ב:
מו סָעִיף כט ואינה חוששת. בב"י מביא פלוגת' דרבי שמואל ור' זירא בבושה ואינ' מקפדת והרמב"ם פסק כמ"ד אינ' מקפדת ונ"ל מדברי הטור והש"ע שכתבו אינה חוששת משמע דוקא אינה בושה ממילא לא מקרי זקינה אלא עד שלא תחוש כלל אפילו בדרך בושה היינו לחומרא שאז דוקא מקרי זקינה:
מז סָעִיף לב ורביעית בב' לחדש. ס"א בעשרים לחודש והא דנקט בדרך זה ולא בדרך דלעיל דהיינו שראתה ג' פעמים בר"ח ובב' לחדש דקמ"ל רבותא דאע"ג דראיית ר"ח הוא קבוע תחילה אימא שאין לחוש אלא בר"ח לחוד ולא בב' לחודש שהוא ממעין פתוח קמ"ל דחוששת לשניהם:
מח סָעִיף לג ומ"מ חוששת בו. בזה חמור דין מעוברת מדין זקינה שבסעיף כ"ח וכ' ב"י הטעם שזקינה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת שיש לה דם רק שהעובר מעכב ותכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה:
מט סָעִיף לד אינו אלא במקרה. פי' ואח"כ אינה חוששת לוסת זו:
נ סָעִיף לד אפילו פעם אחת חוששת כו'. עיין מה שהקשיתי מזה על סעיף ט"ו:
א סָעִיף א ליום. היינו לאותו יום החדש. ש"ך:
ב סָעִיף א הידוע. וא"צ לחוש לסתם עונה שהיא ל' יום אלא זמן הידוע לחוד כיון שיש לה וסת קבוע. ט"ז:
ג סָעִיף ב שראתה. פעם שנית לסוף כ' לראיה א' חוששת מכאן ואילך כשיגיע יום כ' שלישי. ש"ך:
ד סָעִיף ג לשעות. פי' אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בהן שרגילה לראות מחמת אותו זמן. ט"ז:
ה סָעִיף ד שעברה. כתב הט"ז אע"ג דבסימן קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כאן מיירי שיש לה כבר וסת אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעתו ג"פ (ובנה"כ כ' דז"א דמשמע דמיירי אפילו בתחלת קביעותא אלא י"ל דהתם מיירי שאין לה וסת כלל וכל פעם היא מוחזקת ברואה אבל כאן יש לה וסת אלא שאינו קבוע):
ו סָעִיף ה קבעה. כ' הט"ז דלדעה ראשונה בס"ז בעינן כאן עוד ראתה בל"ג וכ"פ הש"ך וכ' עוד וה"ה דילגה למפרע כגון ראתה שנית לסוף כ"ט ושלישית לסוף כ"ח בכל ענין שמשוה דילוגה קבעה וסת לדילוג וזה פשוט:
ז סָעִיף ו החדש. כ' הרא"ה לא לקידוש החדש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה אבל הש"ך הביא כמה פוסקים דעיקר תלוי בקביעות ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים מסכימים עמהם למעלה ע"ש שתופס דעה זו עיקר:
ח סָעִיף ז בתמוז. ואז תקבע וסת בחדשים לדילוג וצריכה אח"כ לחוש לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם. ש"ך:
ט סָעִיף ז הראשונה. והיינו שגם דילוג הראשון היה בשוה עם שאר הדילוגים כגון שהיתה רגילה לראות ביום עשרים ושינתה לראות ביום כ"א וכ"ב וכ"ג דאף ראיית כ"א מן המנין כיון שגם הוא היה בדילוג שוה כמו האחרים ודלא כהדרישה שכ' שהדילוג הראשון א"צ להיות שוה עם שאר הדילוגים ואינו נכון כלל. כ"כ הט"ז וש"ך:
י סָעִיף יג ולהחמיר. כ' הט"ז יש לתמוה דהא גם לדעה הראשונה יש חומרא א' דהיינו אם יש לה חשש ב' וסתות דאינו נעקר א' מהם אלא אם יהיה השני נקבע כמ"ש סי"ג בתחלת ההג"ה וא"כ לדעה האחרונה כאן דנקבע בג"פ וסת הדילוג ממילא נעקר חשש וסת הב' שיש לה ואינה חוששת לו עוד ולדעה הראשונה לא נקבע עדיין והיא חוששת גם לשני ע"כ כתב הב"ח דלענין זה קי"ל כסברא הראשונה דהיינו בשניהם להחמיר ונכון הוא ויש לי מקום עיון על הטור בזה שכ' שהרא"ש פסק כשמואל שהיא סברא קמייתא כאן ובפרק שור שנגח ד' וה' כ' הרא"ש בדף ח' דקי"ל כרב בהא וצ"ע עכ"ל:
יא סָעִיף ח וחוששת. כ' הב"ח דה"ה בג"פ וב' חדשים חוזר חלילה נמי הוי וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול קבעה לה וסתה בדילוג חלילה וחוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וט"ו בכסלו וט"ז לטבת וכן לעולם וכ' הש"ך דכאן בין לרב בין לשמואל סגי בג"פ דכיון דראתה ג"פ בט"ו וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז ה"ל כראתה ג"פ בימי החדש בשוה ודלא כדרישה דכתב דלשמואל בעינן שתראה ג"כ בי"ח בתמוז ואח"כ בג' חדשים שלאחריה ט"ז וי"ז וי"ח עכ"ל:
יב סָעִיף ו קבעה. כתב הט"ז זהו לי"א דסעיף ז' אבל לדעה הראשונה צריכה שתראה עוד באחד באלול אבל הש"ך ס"ל כיון דהכא ראיותיה שוות לעולם בר"ח סגי בג"פ לכ"ע (כדלעיל סעיף ו' בראתה מר"ח לר"ח ומה לי מר"ח א' לב' או מא' לג' וכ"כ ב"ח):
יג סָעִיף י שסירגה. כ' הש"ך אפילו היה לה קודם לכן וסת קבוע ליום י"ד לא אמרינן כיון שראתה עתה ביום ט"ו וט"ז דקבעה וסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירגה לי"ח לא קבעה לה וסת וכ' הב"ח אפי' חזרה וראתה י"ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדילוגים שוים מיהו נראה כיון דראיית ט"ז באייר מראיית ט"ו בניסן ה"ל בהפלגה ל"ב יום שוה להפלגת י"ח בסיון מט"ז באייר דהוא ג"כ ל"ב יום דניסן מלא ואייר חסר חושש' להפלגה זו וכשתראה בי"ט בתמוז דה"ל נמי הפלגה ל"ב יום מי"ח בסיון קבעה לה וסת דג' הפלגות שוות דל"ב יום בד' ראיות ע"כ:
יד סָעִיף יא פעם. כ' הש"ך דמדברי הדרישה משמע דאף ביש לה וסת קבוע בט"ו לחדש וראתה אח"כ בט"ז ובי"ז ס"ל לרב דקבעה וסת לדילוגים ודוקא ביש לה וסת מכ' לכ' ושינתה בדילוג ס"ל לרב דלא קבעה וסת לדילוגים וליתא דבהדיא משמע בש"ס דאפילו ביש לה וסת ליום ט"ז לחדש שדינן ליום ט"ז לוסת שלפניו וכן פירש"י שם להדיא עכ"ל:
טו סָעִיף יב המנין. פי' הש"ך כגון שראתה בתחלה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח ניסן דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה לה וסת לסירוגים דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים והט"ז פי' דהיינו שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון ובר"ח אב קבעה לה בר"ח לסירוג שאח"כ אינה חוששת אלא לר"ח תשרי ולא לר"ח אלול וכן לעולם וכאן הוי ר"ח ניסן מן המנין לכ"ע כי בו יש ג"כ שייכות הוסת מצד שהוא ר"ח וניכר הוא כו' ע"ש ומיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה לראות בר"ח סיון ובר"ח אב אז ראיית ניסן אינה מן המנין דכיון דקבעה וסת מר"ח לר"ח א"כ בר"ח ניסן לא שם סירוג עלה אלא וסת השוה הוא:
טז סָעִיף יב אייר. מטעם דסתם נשים וסתן כל ל' והיינו כל חדש וכ' הט"ז דחוששת לשני ימים של ר"ח אייר הראשון שהוא יום ל' לראייתה והיא עונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע ועיין בסי"ג:
יז סָעִיף יב לאחד. כתב הט"ז דהב"ח כתב כאן דאינה חוששת ליום א' דר"ח ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל בסי"ב דחוששת לר"ח אייר היינו לב' ימים ר"ח עכ"ל. וש"ך האריך בזה ומסיק דעונה בינונית היינו מחדש לחדש דבאותו יום של חדש שראתה בו צריכה לחוש לחדש הבא בין שהחדש מלא או חסר ומה שאמרו בגמרא דעונה בינונית ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת היינו בסתם חדש דהוא מלא ואה"נ אם החדש חסר הוא כ"ט יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת ממילא אין לחוש כאן ביום א' דר"ח אייר משום עונה בינונית וח"צ בת' שאלה קי"ד חולק על הש"ך בזה והסכים עם הפוסקים דכ' דעונה בינונית הוא יום ל' לראייתה ע"ש:
יח סָעִיף יג חוששת. הב"ח חולק על הרב וס"ל דאם ראתה בר"ח אייר שוב אינה חוששת לט' בו וכ"כ הש"ך באריכות ומחזיק דבריו בנה"כ ע"ש אבל הט"ז הסכים לדעת הרב דאף אם ראתה בר"ח צריכה לחוש לכל החששות וסיים הדבר ברור שמשה אמת ותורתו אמת ודבריו כאן הלכה רווחת בישראל ע"ש:
יט סָעִיף יג אינה. כתב הש"ך ומשמע דא"צ לחוש לי"ד באייר אע"פ שהוא ל' יום מראיית ט"ו בניסן ומזה ראיה דוסת החדש היינו עונה בינונית:
כ סָעִיף יג לי"ז. דמשום וסת הדילוג א"צ לחוש כדלעיל וגם וסת הפלגה ליכא שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא ט"ז דאייר הוא הפלגת ל"ב מט"ו דניסן וי"ז דסיון הוא הפלגת ל"א מט"ז דאייר ומש"ה אינה חוששת ג"כ לי"ח בתמוז שאינו הפלגת ל"א אלא ל"ב מי"ז בסיון וצריכה לחוש להפלגת האחרון שהוא ל"א:
כא סָעִיף יג לי"ח. היינו לסברא ראשונה לעיל ס"ז אבל להי"א שם קבעה כבר וסת הדילוג בג' ראיות וחוששת כאן לי"ח בתמוז וכמו שסיים הרמ"א דבדילוג חדש י"א דראייה ראשונה מן המנין ולפ"ז מיירי הכא שהיה לה וסת קבוע קודם לכן בט"ו לחדש דאז לד"ה שדינן ראיה דט"ו דניסן לוסתה ואינה מן המנין עכ"ל הש"ך:
כב סָעִיף יג בהפלגה. כלומר שדילגה בהפלגה כגון שראתה בא' בניסן ולסוף כ' חוששת להפלגה זו דהיינו ט' באייר שהוא הפלגת כ' מכ' בניסן מיהו גם לר"ח אייר חוששת משום וסת החדש. דילגה ליום כ"א היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה חוששת ליום כ"א דהיינו ר"ח סיון מיהו גם ליום כ' אייר חוששת שמא תקבע וסת בימי החדש שהרי ראתה בכ' בניסן הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ב וא"צ לחוש להפלגה בדילוג. דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב היינו כ"ג בסיון הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ג לראייתה דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל א"נ לרב ובהיה לה וסת קודם לכן מכ' לכ' אבל כשלא היה לה וסת סגי לרב בד' ראיות להפלגה לקבוע וסת בדילוג בהפלגה. אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה כ"כ הטור בשם הרמב"ן והוספתי ביאור עכ"ל הש"ך וא"ל הא לעיל סגי בד' ראיות וכאן בעינן ה' דלעיל מיירי בדילוג לפי החדש ט"ו ט"ז י"ז ממילא ניכר שם יום של ראיה ראשונה משא"כ כאן אנן מתחילין מן ראיתה ביום עשרים ואין אתה יודע מתי מתחילין העשרים ע"כ צריך לראיה הראשונה שקודם העשרים נמצא אותה ראיה שקודם העשרים ויום העשרים נחשבים ליום א' כי אין ידוע א' בלי חבירו נמצא לסברא שניה שבסעיף ז' מהני כאן ד' ראיות:
כג סָעִיף יג המנין. כ' הש"ך צ"ע דהי"א דבדילוג חדש ראיה ראשונה מן המנין סוברים גם בדילוג דהפלגה ראשונה מן המנין אלא שאין הפלגה נודעת אלא בשתי ראיות וא"א בפחות מד' ראיות אפילו בהפלגות שוות וצל"ע:
כד סָעִיף יג לדילוג. כתב הט"ז קשה הא זה מדברי הרמב"ן והוא פוסק כשמואל דצריך ד' ראיות לוסת הדילוג וב"י תירץ דהכא מיירי שהיה לה כבר וסת קודם שהתחילה לראות בדילוג ובזה גם שמואל מודה דסגי בג' ראיות א"כ היה לו לפרש כן דמיירי באשה שהיתה רגילה לראות מי"ד לי"ד יום ושינתה וראתה בט"ו והמשיכה כו' ע"כ נ"ל דאע"ג דכתבו בשם הרמב"ן שפוסק כשמואל מ"מ להלכה מחמיר כרב שבג' ראיות קבעה:
כה סָעִיף יג עיקר. כתב בס' מעדני מלך תימה דלעיל סי' קפ"ד ס"ב כ' דאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ וכתב הש"ך דנ"ל ליישב דלעיל אינו ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מאי ענין שמשתנית וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ נישתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים עכ"ל:
כו סָעִיף יד קבוע. דאל"כ כיון דשינתה ולא ראתה ביום כ' נעקר חשש יום כ' כיון שעדיין לא נקבע שלש פעמים:
כז סָעִיף יד שלשים. אבל אין מונין כ' יום משעה שהיתה ראויה לראות ליום כ' כיון שלא ראתה באותו פעם והמתינה עד יום ל'. ט"ז:
כח סָעִיף יד למקומו. כתב הרא"ש אע"פ שג"פ לא ראתה ביום כ' (ר"ל שב' פעמים ראתה ביום ל' ובפעם הג' ראתה אחר ל' ושוב חזרה לראות ביום כ' כן פי' בנה"כ) לא נעקר יום כ' כיון שלא ראתה יום ל' שאם אשה מדלגת וסת א' פעמים ושלש ואינה רואה בנתיים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת ובמ"מ כתב דהטור סובר דלאו דוקא בשלא ראתה בשלשים השלישית אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לך' חזרה לקביעות הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בכ' שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירה של ב' ראיות דל' ודין זה צ"ע דלא משמע כן בש"ס עכ"ד הש"ך והט"ז כתב לתרץ דיש חילוק בין ימי החודש דמזה מיירי בש"ס אבל המחבר מיירי מהפלגת ימים מיום ל' ליום כ' לכך כתב לאחר ששינתה פעם או פעמיים וכו' ע"ש באריכות:
כט סָעִיף טו ששינתה. כתב הט"ז דזה קאי ג"כ באשה שהיה לה וסת ליום כ' וכמ"ש בסעיף הקודם אלא דשם שינתה לראיות שוות דהותר יום כ' ונאסר יום ל' וכאן מיירי דשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אחר כך:
ל סָעִיף טו כלל. כתב הש"ך ולמאי דמחמרינן לעיל בס"ז כרב א"כ ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וחוששת ליום ל"ו ואפילו לשמואל חוששת מיהו להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד. עוד כתב בב"י דחוששת לעונה בינונית דהיינו לימי חודש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחודש וחוששת ג"כ ליום ל"ד עכ"ל:
לא סָעִיף טו הראשון. כתב הט"ז כיון דמיירי בוסת הפלגות לימים לא בימי החודש צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראת' בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון:
לב סָעִיף טו הוסת. כתב הט"ז וקשה לי כיון דמיירי כאן בהפלגת ימים וכמ"ש לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה וכו' ומסקנתו דבאמת מ"ש הש"ע ביום הוסת הוא שלא בדקדוק עכ"ל ובנה"כ פירש דר"ל שתראה ראיה א' ואח"כ ראיה ב' ליום כ' דאז חוזר וסת הראשון למקומו לכל דבר וא"צ לחוש לוסת החדש ויש לו שאר דיני וסת קבוע וכל זה ברור עכ"ל:
לג סָעִיף טז לר"ח. דוקא הכא בוסת החדש דינא הכי אבל בוסת ההפלגות כגון שהיתה רגילה לראות ליום ל"ב ואח"כ עברה ולא ראתה ליום ל"ב א"צ לחוש להפלגת ל"ב שהיתה ראויה לראות דהיינו ליום ס"ד לראייתה כ"כ מהרש"ל והב"ח (וט"ז חולק והשוה דין וסת ההפלגה לדין וסת החדש לענין זה):
לד סָעִיף טז למקומו. וה"ה לשינתה ראיותיה ג"פ לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו וצריכה ג"פ לעקרו. ב"י והאחרונים:
לה סָעִיף יז לימים. ידועים כגון בר"ח או בא' בשבת כדלקמן סי"ח. ש"ך:
לו סָעִיף יז האונס. כ' הט"ז זה דלא כדעת הטור שפסק אפילו לקפיצות לחוד יש וסת ובסעיף כ' פסק שפיהוק של אתמול גרם והיינו כדעת הטור וא"כ דברי הש"ע סותרים זה את זה לכאורה ולק"מ דשאני פיהוק דלא מקרי אונס והטעם דפיהוק הוא מצד טבע האשה להיות כן בשעת ראיייתה ממותר הליחה שבה משא"כ בקפיצה שאינה רק אונס עכ"ל:
לז סָעִיף יז חוששת. כיון שאירע כן בג"פ כ"כ בהג"מ ונ"ל דלא אתא אלא לאפוקי שא"צ לחוש לכל פעם שתקפוץ כשלא אירע כן ג"פ אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפילו בפעם א' כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה ואם אח"כ תקפוץ לסוף כ' צריכה לחוש לו כל העונה דלא יהא ראתה מכ' לכ' בלא קפיצה וכי בשביל שקפצה מתחלה יגרע (הא השתא נמי קפצה) ועוד כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת כדלקמן סי"ח א"כ בחדא זימנא נמי מיחש חיישה וראיה לזה מסי' קפ"ז סי"א גבי ראתה מחמת תשמיש כו' ע"ש ואע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק שאני התם כיון דמתחלה ראתה שלא ע"י אונס עכ"ל הש"ך:
לח סָעִיף יז נקבע. (אפילו בלא קפיצה) אבל הרשב"א פסק שתולין ראיית א' בשבת בקפיצה של אתמול וקבעה וסת ליום א' ולקפיצה אבל לא לימים לחודייהו (וכ"כ הרב המגיד כיון דווסתות דרבנן נקטינן להקל) ותימה על המחבר שהשמיט זה וה"ל לפסוק לקולא בוסתות דרבנן ומ"מ קולא דאתי לידי חומרא הוא דלסברת המחבר דקבעה וסת לימים לחודייהו אם לא ראתה אחר כן ג"פ ביום א' עקרה וסתה אבל לסברת הרשב"א דלא קבעה וסת אלא לימים ולקפיצות לא נעקר הוסת בכך כיון דלא קפצה דהאי דלא ראתה משום דלא קפצה הוא אבל אם תקפוץ לאותו יום חוששת וכדלקמן סכ"ו עכ"ל הש"ך:
לט סָעִיף יט הגרון. מתוך המאכל שאכלה ובמתעטשת נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דהיינו מלמעלה ונראה דלענין דינא שניהם אמת. ש"ך:
מ סָעִיף יט כריסה. נגד טבורה ושיפולי מעיה בבית הרחם וכל זה צריך להיות הרבה פעמים דאל"כ אין הוסת נקבע בכך כי זה דרך כל העולם ואין כאן שינוי:
מא סָעִיף יז וסת. ואפילו מאן דסובר לעיל סי"ז דלא קבעה וסת לקפיצה לחוד התם ה"ט משום דעיקר הראיה אינה אלא מחמת אונס משא"כ הכא. רשב"א:
מב סָעִיף יט אינה חוששת. כלל אפילו כדין וסת שאינו קבוע לא לוסת המקרה ולא לוסת היום. ש"ך:
מג סָעִיף כ הפיהוק. וקבעה וסת לפיהוק לבדו וכן להיפך קבעה הוסת לר"ח לבדו:
מד סָעִיף יז אתמול. ול"ד לקפיצה לעיל סי"ז דאמרינן דהיום גורם דשאני קפיצה דמחמת אונס הוא בא. כ"כ בדרישה:
מה סָעִיף כא תקבע. כ' הט"ז קשה הא כתב בס"ד אם לא קבעתו ג"פ ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחילה דהא התם מחלק בין וסת קבוע לאינו קבוע ומשמע הלשון דגם לכתחילה הוא כן ע"ש ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הוא כך הוי ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע עכ"ל (ובנה"כ תירץ דהכא ודאי א"א לומר שתחוש אלא עד שתפהק וע"ז אמר עד שתבדוק ר"ל בסמוך אחר הפיהוק אבל אם עבר זמן מה אח"כ ולא הרגישה מותרת אבל לעיל כיון שתלוי בזמן א"כ אפי' בסמוך אחר הזמן כל שלא הרגישה מותרת דהזמן גורם וכבר עבר עכ"ל):
מו סָעִיף כד עונה. פי' יום או לילה כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב ואע"ג דשם ס"ו אמרינן דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים א"צ לפרוש אלא עונה ראשונה י"ל דס"ס מ"מ אסורה עונה א' וגם נראה דכ"ש אם הראיה מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה העונה שלפני הוסת וכל הוסת ואפשר דהכא אסורה כל העונה גם לאחר הוסת וצ"ע עכ"ל הש"ך:
מז סָעִיף כה כל. כתב הט"ז דהב"ח הקשה הא כתב רמ"א בסי' קפ"ד ס"ב דבוסת התלוי בשינוי הגוף אין חוששת רק בשעת וסתה וכאן פסק דאסורה כל עונת הוסת כמו בשאר וסת ימים ולק"מ דלעיל לא אמר אלא לענין היתר לפני שעת הוסת דמותר דתרווייהו בעינן דהיום ווסת הגוף גורמים הראיה ממילא אין חשש קודם וסת הגוף כלל מחמת היום ומ"ה כתב שם אבל לפני הוסת מותר אבל כאן איירי אחר וסת הגוף בזה שפיר יש לחלק דבקבוע ליום אסור מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף עכ"ל (ובנה"כ מתרץ בע"א עיין שם):
מח סָעִיף כז הנעורים. דהיינו שהיא פחותה מי"ב שנים ויום אחד וכתב הט"ז מ"מ כל שעדיין לא ראתה ג"פ לא חוששת כלל אפי' לוסת שאינו קבוע דשאר נשים חוששת לו עד שיעקר עכ"פ פעם אחת גבי זו אינו כן אלא אמרי' מקרה בעלמא הוא:
מט סָעִיף כז בינוניות. לאפוקי אם לא פסקה אלא ג' עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת ורואה באותן עונות קטנות פעם א' היתה חוששת להן ואפי' לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פעם א' היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים משא"כ כשפסקה ג' עונות בינוניות דראינו שפסק ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרים כ"כ הפרישה משא"כ בגדולה בעינן עקירה בג"פ והיינו שהגיע זמן וסתה ולא תראה ג"פ אבל קטנה א"צ עקירה אלא ג' עונות בינוניות שפסקה חזרה לקדמותה ומשכחת לה בוסת החדש בסירוג שראתה מב' חדשים לב' חדשים דבגדולה שקבעה וסת בעינן שיעבור עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים ובקטנה סגי בצ' יום וכן בוסת ההפלגה אם היה לה וסת מל"ה לל"ה בגדולה בעינן שיעברו ג"פ מל"ה לל"ה ולא תראה דהיינו ק"ה ימים ובקטנה סגי בצ' יום עכ"ל הש"ך:
נ סָעִיף כז מכוונות. כתב הט"ז ועכ"פ מהני הג' ראיות שתהיה מוחזקת בדם מאותה שעה ודינה כדין אשה שאין לה וסת ומ"ש המחבר כל שאין הראיות מכוונות אינה קובעת משמע דאינה חוששת כלל זה אינו אלא דאינה חוששת לאותו וסת קבוע שהיה לה מתחלה אלא תהיה כאשה שאין לה וסת ולא דמיא לקטנה וזקנה שהם אינם מוחזקים בדמים כלל ומ"ש המחבר לפיכך ראיה ראשונה וכו' פשיטא דקאי על מה שראתה אחר הפסקה ראשונה וכו' ע"ש באריכות והש"ך פירש האי ראיה ראשונה כלומר ראיה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק עכ"ל:
נא סָעִיף כח הראשון. היינו כשלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סל"א. ש"ך:
נב סָעִיף לב בתוך. כ' הראב"ד ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה כשתשלש בכל א' וא' קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו עכ"ל:
נג סָעִיף לג ומ"מ. בזה חמור דין מעוברת מדין זקנה שבסכ"ח וכתב ב"י הטעם שזקנה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת שיש לה דם רק דהעובר מעכב ותכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה עכ"ל הט"ז:
נד סָעִיף לד במקרה. פי' ואחר כך אינה חוששת לוסת זו:
נה סָעִיף לד פוגעת. ואף אם לא ראתה בו חוששת לר"ח שני וכן לג' שאינו נעקר בפחות מג"פ והרמב"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם אחת ומשתראה פ"א חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה וכן דעת הראב"ד ולא ידעתי למה השמיט המחבר דעתם דהא רבים נינהו ועוד דבוסתות דרבנן שומעין להקל עכ"ל הש"ך:
נו סָעִיף לד שתחזור. שהרי אין כאן שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה. ש"ך:
א סָעִיף ג לשעות ולא לימים. [עבה"ט ועי' בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ז ובתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג]:
ב סָעִיף ד כוסת קבוע. היינו לענין זה דוקא דאסורה לשמש עד שתבדוק אבל לענין עקירה מתעקר בפ"א כמו וסת שאינו קבוע. תורת השלמים וחכ"א:
ג סָעִיף ה קבעה. עבה"ט דה"ה אם דילגה למפרע ועי' כו"פ שמפקפק בזה משום שזה מנגד להטבע ע"ש:
ד סָעִיף ו ובימי השבוע. כתב הש"ך דהיינו שראתה ביום א' כו' ולכאורה קשה דהא בכה"ג איכא נמי הפלגה שוה לכ"ב יום וא"כ מאי איצטריך לאשמעינן ת"ל דאיכא וסת הפלגות שווים וי"ל דאי משום וסת הפלגה היה צריך ד' ראיות משא"כ אי נקבע לימי השבוע א"צ אלא ג' ראיות וכ"כ המנ"י ועס"ט שכתב עוד נ"מ טובא ועי' ח"ד שכתב דאם כבר נקבע וסת להפלגה דהיינו שראתה כבר ד' פעמים כך ואז נקבע וסת להפלגות שוות לכ"ב יום שוב אינה חוששת רק להפלגה ולא לימי השבוע ונ"מ אם הפסיקה או ריחקה ראיותיה ע"ש ובכו"פ הניח זה בצ"ע:
ה סָעִיף ז בתמוז. עבה"ט ועח"ד דאפילו לא ראתה בי"ט אב מ"מ חוששת לך' אלול ע"ש:
ו סָעִיף ח וחוששת. עבה"ט בשם ש"ך דכאן בין לרב בין לשמואל כו' ועי' בספר תוה"ש שכתב דאין דבריו מוכרחים הילכך גם בדין זה יש להחמיר ולחוש לחומר שתי הדעות ע"ש:
ז סָעִיף יב מן המנין. עבה"ט מ"ש מיהו בהיה לה וסת קודם לכן כו' ועח"ד שכתב דה"ה להיפך שראתה ניסן סיון אב אלול תשרי חוששת לוסת השוה ואפילו אם היה מקודם ד' סירוגין ואח"כ חזרה וראתה ג"ח על הסדר נעקר וסת הסירוג ונקבע וסת הסידור. וכתב עוד דוסת הסירוג שנקבע כגון שראתה בניסן ובסיון ובאב ואח"כ לא ראתה ג"פ רצופים דהיינו אלול תשרי חשוון אפ"ה חוששת לכסלו ול"ד לוסת הפלגה בבה"ט לקמן ס"ק ל"ג כו' ואין וסת זה נעקר עד שלא תראה בג' סירוגין דהיינו ששה חדשים ע"ש:
ח סָעִיף יב לר"ח אב. עח"ד שכתב דלא דק המחבר בלשונו דנקט הציור בחדשי חמה שהן תמיד שוה א' מלא וא' חסר וא"כ ההפלגה בימים ג"כ שוה ודאי חוששת לר"ח אב מפני הפלגה ודוקא אם לא היו הפלגות שוות כגון שב"ח הראשונים מלאים וב' השניים היו א' חסר וא' מלא מש"ה אינה חוששת ליום החודש אבל חוששת ליום שאחריו מפני שהוא שוה להפלגה ע"ש:
ט סָעִיף יג קובעת לה וסת. עי' בתשו' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' פ"ג בשם גדול אחד שכתב דאף דבש"ע כתב דין זה בראתה ג' ר"ח ה"ה בוסת הפלגה דאינו וסת קבוע אף שהוא בג' הפלגות שווים אם אינם שווים בעונת יום או לילה וא"כ הא דאיתא בש"ס ופוסקים דאשה קובעת וסת הפלגת ימים שוים הוא ג"כ בהפלגת עונות שוים ומעתה יש בו דעת לשאול מה יהיה דין הוסת בתחלת וסת הפלגה קודם שקבעתו ג"פ דלענין וסת החודש מבואר בש"ע דחוששת לאחרונה אם היתה השניה בלילה חוששת שוב בלילה אמנם בוסת הפלגה ד"מ אם ראתה ביום א' ואח"כ לסוף ד' שבועות ראתה בליל א' נראה דא"צ לחוש לסוף ח' שבועות בליל א' אף דבהפלגת ימים הוא שוה אך בוסתות אין משגיחין רק בעונות וראיה שניה מופלגת מראיה ראשונה ששה וחמשים עונות וא"כ לסוף ח' שבועות צריכה לחוש ביום השבת והוא ז"ל חלק עליו ומחלק דבשלמא לענין ההפרשה שיפרוש באותה עונה לא דיינינן לה כוסת קבוע אלא אם היו בעונות חלוקים אין אחת מהם נחשבת קבוע אבל לענין חשבון ההפלגה חשבינן יום המופלג לפי מספרו בין אם היה הראיה שממנו מופלגת ביום ובין אם היה בלילה לא משגחינן בזה ואמרי' שזה דרכה כשמגיע יום המופלג מראיה ראשונה כך למספר הימים דרכה לראות וזה ודאי אם היתה דרכה לראות להפלגת איזה דבר אחר אין אנו משגיחין בדבר אחר הזה שממנו נמשכת ההפלגה אם היה ביום או בלילה כו' ע"ש ודבריו צריכין ביאור והנראה דכוונתו לחלק דדוקא בוסת החודש דלא חשבינן כמה רחוק מראיה הקודמת שהרי וסת החודש לאו מטעם הפלגה הוא רק דאותו יום בחודש הוא הגורם א"כ מה שיש לדון אם הלילה והיום נחשב כחדא הוא לענין ההפרשה בזה כיון שהיו בעונות חלוקים לא נחשב קבוע דא"א לומר שאותו יום בחודש הוא הגורם שהרי ראיה האחרת היתה בלילה אבל בוסת ההפלגה דחשבינן כמה היה רחוק מראיה הקודמת חשבינן לפי מספר הימים ואכתי דבריו צריכין תבלין:
י סָעִיף יג חוששת. עבה"ט בשם ט"ז דגם כאן חוששת גם ליום א' דר"ח. וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד דכאן שראתה בכ' בניסן ליכא חשש עו"ב שהוא מטעם הפלגה וכבר הפסיקה בראיית כ' ולא מיבעיא לדעת הב"ח המובא בבה"ט ס"ק שאח"ז דבכל וסת הפלגה כשהפסיקה בראיה הוי החשבון מהראיה הסמוכה ודאי דאף לענין עו"ב הדין כן אלא אפילו לדעת הט"ז דפליג שם מ"מ בעונה בינונית דהטעם הוא כמ"ש הר"ן משום דכי לעולם לא תראה ודאי דהחשבון מהראיה הסמוכה וצדקו דברי הב"ח ע"ש ובענין הפלוגתא שבין הט"ז והש"ך בעונה בינונית מאי היא דדעת הט"ז דעו"ב לאו היינו וסת החודש והיא יום ל' לראייתה ואם החודש חסר שניהם הם ליום אחד אבל אם החודש מלא חוששת גם ליום הקודם משום עו"ב. ודעת הש"ך דעו"ב לעולם הוא יום החודש ושיעור עו"ב היינו יום ל"א כסתם חודש דהוא מלא. הנה הח"צ בתשובה סי' קי"ד האריך להשיג על הש"ך והסכים עם הט"ז וכן הסכים הכרתי ופלתי ע"ש ועי' ח"ד שהסכים ג"כ עמהם בהא דעו"ב לאו היינו וסת החודש אמנם לא כדבריהם דהוא יום ל' רק בזה עיקר כהש"ך דהוא יום ל"א וא"כ הוא להיפך דאם החודש מלא שניהם ליום אחד הם ואם החודש חסר חוששת גם ליום שאחריו משום עו"ב ע"ש. ודע דאף לדעת הש"ך ע"כ צ"ל דחילוק יש בין עו"ב לוסת החודש דאילו בוסת החודש כל זמן שלא נקבע ועבר זמנו ולא בדקה מותרת בלא בדיקה כדמשמע בסעיף ד' ובעו"ב אסורה עד שתבדוק כמבואר שם ומשכחת לה וסת החודש בלא עו"ב כגון אם ראתה בינתיים או שיש לה וסת אחר קבוע ואח"כ שינתה ליום אחר וכ"כ האחרונים:
יא סָעִיף יג חוששת. עבה"ט ועי' מ"י שהסכים עם הט"ז אך הכרתי ופלתי והס"ט העלו כדעת הש"ך ועח"ד שכתב דאם היו שתי הפלגות הראשונות בלי הפסקה בנתיים ובאמצע הפלגה שלישית הפסיקה כגון שראתה בר"ח ניסן ובכ' בו ובט' באייר ובכ' בו ובכ"ט בו כ"ע מודו דקבעה לה וסת מכ' לכ' (אך בש"ך סק"מ לא משמע הכי עמש"ל ס"ק י"ב בזה) ואם הפסיקה באמצע הפלגה ראשונה כגון שראתה בר"ח ניסן בי' בו ובכ' בו ובט' באייר ובכ"ט בו כ"ע מודו דלא קבעה לה וסת רק כשהפסיקה בהפלגה האמצעית פליגי ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' קס"ו]:
יב סָעִיף יג שתקבע וסת א'. כתב הת"ד דוקא בחשש דוסת החודש וחשש דוסת הפלגה אז כשנקבע א' שוב אינה חוששת לשני כיון דא"א שיתקיימו שניהם אבל כששניהן הם חששות דוסת החודש כגון שראתה ג' פעמים בר"ח ובפעם הג' ראתה ג"כ בכ"ה חוששת גם לכ"ה אף שכבר נקבע הוסת של ר"ח כיון דאפשר שיתקיימו שניהם דהא אשה קובעת וסת בתוך וסת כבסעיף ל"ב וכן הדין בוסת הדילוג ווסת השוה ע"ש:
יג סָעִיף יד חזר וסת של כ'. עי' ש"ך ס"ק מ' ומשמע מדבריו דאם ראתה ב' פעמים ביום ל' ושינתה לכ' בטלה הפלגת ל' ומשמע דאפילו ראתה עוד אחר עשרה ימים אחר ראיית כ' בטלה הפלגת ל' כיון שבהפלגה השלישית היה הפסקה וכבר השיגו עליו הס"ט והח"ד ע"ש:
יד סָעִיף טו הוסת הראשון חוזר. ונראה דמיירי שראתה בשיעור הפלגת וסת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה. ח"ד:
טו סָעִיף טו ביום הוסת הראשון. הכא דמיירי בוסת הפלגה ע"כ מיירי שראתה שתי ראיות שיהיה מינכר הפלגתה לכ' יום ועי' ח"ד שכתב דחוששת להפלגה גדולה של ג' עונות שהפסיקה וגם לעונה בינונית ע"ש:
טז סָעִיף טז שיעברו עליה ג' ר"ח. עי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חי"ד ס"ס פ"ו שנשאל אם עברו עליה שני ר"ח ולא ראתה ושוב נתעברה ועברו ימי העיבור והנקה ושוב הגיע ר"ח ולא ראתה אם מצטרפת עקירה זו עם שני העקירות ראשונות להיות נחשב עקירה ג"פ והשיב דלדעת המחבר לקמן סעיף ל"ד וכן לדעת הרמב"ן המובא בש"ך שם פשוט כיון שצריכה לחוש גם לענין עקירה מחשב עקירה ומצטרף עם ב' הראשונות אבל לדעת יש מגדולי המורים שהביא הטור שם לא משכחת דין זה כלל ולכן בנ"ד אם אחר ההנקה עדיין לא ראתה כלל או ראתה פ"א שלא בשעת וסתה ושוב הגיעה שעת וסתה ולא ראתה א"צ לחוש לוסת הראשון ממ"נ דלדעת המחבר וכן לדעת הרמב"ן נחשב ג' עקירות ולדעת יש מגדולי המורים בלא"ה א"צ לחוש כ"ז שלא ראתה באותו וסת ואם אח"כ שוב תראה באותו וסת לכ"ע בפ"א חוזר לקביעותה כיון שעדיין לא קבעה וסת אחר ע"ש:
יז סָעִיף טז חזר הוסת למקומו. עח"ד דאפילו יש לה ב' וסתות קבועים באופן המבואר בסי' ל"ב והפסיקה וסת א' ג' עונות וחזרה וראתה ביום הוסת ג"פ חזר הוסת למקומו ע"ש:
יח סָעִיף יז לימים. עי' כו"פ שנסתפק אם דוקא בצירוף ימים הוא דנקבע או דנקבע ג"כ בצירוף וסת הגוף כגון אשה שקפצה והתחילה לפהק ולעטוש וראתה דם וכן ג"פ אבל כמה פעמים קפצה לבד או פיהקה לבד ולא ראתה דאפשר דמצטרפים ג"כ ויש לה וסת אם תקפוץ ותפהק והגמרא דנקט צירוף ימים חדא מינייהו נקט והניח בצ"ע ע"ש:
יט סָעִיף יז ומ"מ חוששת לו. עי' ח"ד בסעיף ג' וכאן שכתב דאם יש לה שעה קבועה אחר הקפיצה כגון שבשעה ג' אחר הקפיצה היא רואה אינה חוששת רק לאותה שעה דאתיא קביעותא דשעה ועקרה לה לוסת שאינו קבוע וכן אם הקפיצות היו בשעות מכוונים כגון בשעה ו' מהיום א"צ לחוש רק לשעה ההיא דהיינו אם קפצה בשעה ההיא אבל לא מקודם או לאחריו וכ"כ הכו"פ ע"ש. ועבה"ט מ"ש כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום כו' עד ואע"ג דגבי פיהוק כו'. ובש"ך כתב עוד וכן אם קפצה בט"ו בניסן וקפצה בט"ו באייר צריכה לחוש לאותו יום שהוא לוסת החודש ע"י קפיצה דהא וסת החודש הוא כוסת הפלגה בכל דבר אבל אם לא תקפוץ אח"כ לאותו וסת א"צ לחוש דזה שראתה מתחלה היה ע"י קפיצה. ועח"ד שכתב דמיירי ביש לה וסת קבוע או שראתה בינתיים דאז ליכא חשש ליום החודש מטעם עו"ב רק מטעם גרמת יום החודש ובזה כתב שפיר דא"צ לחוש לוסת החודש בלא קפיצה אבל במקום דהחשש הוא מטעם עו"ב כגון שאין לה וסת וגם לא ראתה בינתיים ודאי דצריכה לחוש ע"ש:
כ סָעִיף יז נקבע אחד בשבת. עי' ח"ד שכתב דאם כל הג' פעמים ראתה ביום הקפיצה רק בפעם ד' ראתה ביום שלאחר הקפיצה תליא בפלוגתא שהביא הט"ז ס"ק ל"ו דלדעת המחבר אמרינן ג"כ איגלי מילתא דיומא קא גרים ולדעת הרב שם לא קבעה רק להרכבה. ועבה"ט בשם ש"ך שהביא דעת הפוסקים דתולין בקפיצה דאתמול ועח"ד שכתב דמ"מ אם היו כל הג' פעמים בהפלגות שוות ובכל הג' פעמים קפצה ביום שקודם הראיה קבעה וסת לימים לחודייהו ולא תלינן בקפיצה דאתמול דדוקא אם ראתה ב"פ ביום הקפיצה תלינן ראיה ג' בקפיצה דאתמול משא"כ בשכל הג"פ לא ראתה ביום הקפיצה תלינן בימים לחודייהו. ומ"ש הח"ד עוד בזה אין להעתיקו כי נלמד ממש"ל ס"ק י"ח. ועי' בנו"ב תניינא ס"ס צ"ג דדוקא בקפיצה של אתמול תולין אבל אם קפצה באמצע הזמן קודם ההפלגה כמה ימים ולא ראתה ושוב ראתה ביום הפלגה לכ"ע אמרינן איגלי מלתא למפרע דיומא גרים ע"ש:
כא סָעִיף יח קפצה ביום ידוע. כתוב בח"ד דאם קבעה וסת להפלגה ולקפיצות אפילו אם הפסיקה בראיה בינתיים לא נתבטלה ההפלגה דכאן אמרי' דדוקא ההפלגה מהראיה שביום הקפיצה גורם הראיה שאחריה וכן הדין בפיהוק והפלגה ע"ש:
כב סָעִיף יח וחוששת לכל פעם שתקפוץ. עד שתקפוץ ג"פ באותן זמנים ותמצא טהורה כו' ש"ך ונראה דאם אח"כ חזרה וקפצה בר"ח וראתה דחזר הוסת למקומו כמו בסעיף ט"ו גבי הפסיקה ג' עונות וחזרה וראתה. ח"ד:
כג סָעִיף יט ע"י מקרים. בגמרא חשיב נמי שופעת דם טמא מתוך דם טהור והא דהשמיטו הפוסקים לפי דהאידנא כל דם בטמא מחזקינן ליה ועי' בתשו' פ"י חי"ד כתב דה"ה בראתה תחלה כעין מוגלא ואחר זה דם דהיינו שופעת דם טמא מתוך דם טהור ולדינא דבריו נכונים. ס"ט:
כד סָעִיף יט לשניהם ביחד. ואז אינה חוששת לא לוסת היום גרידא ולא לוסת הגוף גרידא אפילו כדין וסת שאינו קבוע ש"ך ועח"ד (בספר ח"ד נרשם זאת על דברי המחבר אלא לשניהם ביחד והוא ט"ס וצריך לציין ע"ד ההג"ה ודו"ק) שהשיב עליו דודאי חוששת לכתחלה לוסת היום גרידא כמו לוסת שאינו קבוע רק כוסת קבוע אינה חוששת דהיינו לענין אם עבר היום ולא בא המיחוש ולא בדקה דמותרת אבל באותו היום אסורה כמבואר בסעיף כ"ה דאסורה כמו וסת ימים גרידא והרמ"א לא פליג רק בבא המיחוש ולא בא העת כמו שציין הט"ז עצמו בס"ק ל"ו ע"ש:
כה סָעִיף כ אתמול. עבה"ט ועי' בתשו' חוט השני סי' י"ד וסי' ט"ז מ"ש בזה:
כו סָעִיף כג דברים חמים. כתב הח"ד ומ"מ אם אכלה שאר דברים חמים ג"פ ולא ראתה לא נעקר וסתה מאכילת שום ובצלים ופלפלין אבל אם אכלה שום ג"פ ולא ראתה נעקר הוסת מכל הדברים כיון דנעקר מין אחד מהמינים שנתחזקה על ידן נתבטלה כל החזקה ונעקר הכל ע"ש:
כז סָעִיף כו או זמן לבדו. עי' בס"ט שכתב הא דאמרינן בזמן לבד אינו נעקר היינו לענין זה דאם הגיע ג"פ היום ולא פיהקה ולא ראתה מ"מ צריכה לחוש אח"כ אם הגיע היום ופיהקה אבל מ"מ לענין זה נעקר דא"צ לפרוש כל אותו היום כל זמן שלא פיהקה מחשש דשמא תפהק דהא עברו ג' ר"ח ולא פיהקה וכו' ע"ש וכ"כ הח"ד ע"ש:
כח סָעִיף לב וכן בחמישית ובששית. עי' בתשו' נו"ב חיו"ד ס"ס ס"א שנסתפק אם הכוונה דוקא וכן בחמישית ובששית דאז הוקבע גם החדש ג"פ אבל תיכף ברביעית שראתה בכ' א"צ לחוש לכ' כלל כיון שיש לה וסת קבוע של ר"ח א"צ לחוש לשאינו קבוע כלל וכדלעיל סעיף י"ג בהגה"ה דאם תקבע וסת אחד אינה חוששת לשני או דילמא דדוקא אם בשעה שאירע הוסת שאינו קבוע שינתה ולא ראתה בהקבוע ואף שאכתי לא נעקר בחד זימנא מ"מ כיון שעכ"פ לא ראתה בו צריכה לחוש לזה שבא מחדש אף שאינו קבוע בזה הוא דאיכא למימר אם אח"כ חזר הקבוע למקומו שוב א"צ לחוש לאין קבוע אף שעדיין לא נעקר לפי שבתחלה לא בא אלא בעת שלא בא הקבוע בזמנו וא"כ עתה שחזר הקבוע איכא למימר ששוב לא יבא זה החדש אבל אם בא החדש בעת שלא נעקר הקבוע כמו הכא שראתה ג"פ בר"ח וגם בך' לחודש י"ל דלא יועיל מה שראתה שוב בר"ח הקבוע לה שהרי גם מתחלה לא פסק וסת הר"ח ממנה ואפ"ה ראתה בך' לחודש וא"כ הכא צריכה תיכף לחוש אלא דהש"ע מיירי שקובעת דהיינו שיהיו שניהם קבועים ממש להכי נקט וכן בחמישית ובששית והניח בספק ע"ש ועמש"ל ס"ק י"א בשם ח"ד ועמש"ל סי' קפ"ז סק"א:
כט סָעִיף לג אינה קובעת. [עש"ך ס"ק ע"ג ועי' בתשו' ח"ס סי' קס"ד מ"ש בזה]:
ל סָעִיף לג מת הולד. עי' כו"פ שכתב אפילו הפילה נפל כ"ז שיש לה דין לידה לענין דם לידה ודם טוהר יש לה דין מניקה דאין אבריה חוזרין עד לאחר כ"ד חודש ע"ש וכן הסכים הס"ט. והח"ד כתב דאפילו הפילה רוח יש לה ג"כ דין מניקה ע"ש. וכ' עוד בס"ט דהא דאמרי' דאינן קובעין וסת היינו דוקא להחמיר לא אמרי' דהא צריך תלת זימני למיעקר אבל להקל אמרינן דקבעה וסת וא"צ לחוש אלא כפי מה שקבעה אם בהפלגה חוששת להפלגה ואם לימי החודש חוששת לימי החודש ולא אמרי' דניזיל בתר ראיה בתרייתא ותיחוש מספק לימי החודש ולהפלגה כיון שלא קבעה הא לא אמרינן ע"ש:
לא סָעִיף לג ומ"מ חוששת. עיין בס"ט שכ' מ"מ א"צ לחוש לעו"ב של אותה ראיה דהא אשה שיש לה וסת אם שינתה ראייתה פעם אחת א"צ לחוש לעו"ב של אותה ראיה לפמש"ל דלא אמרו דצריכה לחוש לעו"ב אלא באשה שאין לה וסת כלל אבל לא באשה שיש לה וסת אלא דצריכה לחוש פ"א מאותה ראיה אם להפלגה או לימי החודש (ועמש"ל סעיף י"ג) וא"כ כ"ש במעוברת ומניקה דעדיפי מאשה שיש לה וסת ע"ש:
לב סָעִיף לד לוסתן הראשון. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' פ"ו שכתב דדוקא לוסת הקבוע חוזרת לחוש אבל לוסת שאינו קבוע כיון שנתעברה ופסקה דמים שוב אינה צריכה לחוש לו כלל אחר ההנקה ע"ש:
א סָעִיף ב כיצד קובעתו כו'. עתוס' ס"ד א' ד"ה אתמר כו' ותוס' דב"ק ל"ז ב' ד"ה יום כו' וכ"מ כו': (ליקוט) כיצד כו'. ממ"ש במתני' שם ס"ג ב' היתה למודה כו' שינתה ג"פ כו' אלמא צריך שתשלש בהפלגות וא"ל למודה שאני א"כ דפריך שם ס"ד א' איתביה היתה למודה כו' מאי קארי ליה הא ע"כ למודה שאני ממתני' ועוד מדתנן בתר הכי שאין האשה קובעת כו' אלמא אין הפרש בין קביעות של למודה זו לקביעות של אחרת שאינה למודה. ת"ה ועתוס' דב"ק ל"ז ב' ד"ה יום כו'. ואע"ג דאמר שם ס"ג ב' אמר שמואל הרי אמרו כו' היינו לרבי וכמ"ש תוס' שם ד"ה לימים כו' וכמש"ש בגמ' והא דקאמר שם זו דברי ר"ג כו' זו וסבירא ליה דהא איפליגו שם ס"ד א' רב ושמואל ואמר עד שתשלש כו' וכן סתם מתני' שם כרשב"ג ואיפסיק בהדיא בפרק הבע"י (ס"ד ב') כרשב"ג בווסתות. ת"ה ועתוס' ס"ג ב' ד"ה זו כו' וי"א א' ד"ה קפצה כו' (ע"כ):
ב סָעִיף ב ואפילו כו'. גמ' שם אר"פ לא כו' מאי קמ"ל כו' ומתני' בווסת הפלגות כמש"ש ל"ט א' ב' וה"ה לכל הווסתות וכמש"ו וכן בראית כו' חוץ מווסת כו' ועתוס' שם ד"ה ואינה כו':
ג סָעִיף ב ולא אמרו כו' ומיהו כו'. גמ' שם:
ד סָעִיף ב אפילו קבעתו כו'. שם:
ה סָעִיף ג אם קבעה כו'. ממש"ש ס"ג תניא כיצד אר"י ימים ושעות ווסת כו' משמע דוקא ימים ושעות וכמש"ש מיום עשרים ליום עשרים כו'. בהא הוא דפליג ר' יהודה על ר"י דוקא וזש"ש ס"ו א' לכי והבעלי כו' לפי שהוא קודם השעה שהיתה רגילה בביאתה לביתה והטבילה אינה ביום קבוע:
ו סָעִיף ד ועונה בינונית. ממש"ש ט"ו והוא שבא כו' אלמא אך לאחד עונתה חיישינן בראתה אבל ווסת שאינה קבוע אינה חוששת ממ"ש והוא שבא ומצאה כו' אבל לא לראייתה כיון דל"ל ווסת קבוע:
ז סָעִיף ה פעמים כו'. עתוס' ס"ד א' ד"ה איתמר כו'. ונראה אף שכתבו תוס' לכ"ע מ"מ לשמואל בעינן ה' וכאן הוא אליבא דרב וכסברא האחרונה שבסעיף ז' וכ"כ בש"ך ע"ש:
ח סָעִיף ו כשם כו'. תוס' בד"ה הנ"ל ועבה"ג:
ט סָעִיף ו אע"פ כו'. שם בתוס' וכן הכריח הראב"ד מדקרי דילוג בפלוגתא דרב ושמואל וערא"ש שם ועבה"ג:
י סָעִיף ז כיצד כו'. כשמואל משום דאמר שם דיקא נמי כו':
יא סָעִיף ז ומיהו כו'. גמ' שם כנ"ל:
יב סָעִיף ז וי"א כו'. דהלכה כרב באיסורי וכ"פ ברא"ש פ"ד דב"ק:
יג סָעִיף ח ראתה כו'. תוס' ד"ה הנ"ל ור"ח כו':
יד סָעִיף ט ראתה כו'. כמ"ש בפ"ד דב"ק (ל"ז א') ראה שור נגח שור לא נגח כו' ושם (ב') מרמה לווסתות כמ"ש בפלוגתא כו' וקבעה כאן בג"פ כמו שם ועסי"ב:
טו סָעִיף י ראתה כו'. גמ' שם סירגה ליום כ"ד כו':
טז סָעִיף יא דילגה כו'. תוס' ד"ה ואינה וכמש"ל ס"ב:
יז סָעִיף יא או שתים. שהרי שם דלגה כבר ב"פ:
יח סָעִיף יב ווסת הסירוג כו'. כמש"ל ס"ט ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה הנ"ל ולפ"ז קשה כו'. ועב"י בשם ראב"ד וא"ת מ"ש זו מהפלגה לא דמי כו' ע"ש:
יט סָעִיף יג האשה כו'. כ"ז כמש"ל ס"ב וכמש"ש במתני' וגמ':
כ סָעִיף יג ואינה חוששת כו' כיצד ראתה כו'. גמ' שם איתביה היתה למודה כו' ותוס' ד"ה ואינה כו' וכנ"ל:
כא סָעִיף יג ראתה ט"ו בניסן והמשיכה כו'. ע"ל סי' קפ"ד ס"ו:
כב סָעִיף טו שינתה כו'. שם ס"ד א' מתבי ראתה כו' סרגה כו' ואוקמינן הב"ע כגון דרגילה כו' אלמא אע"ג דה"ל וסת:
כג סָעִיף טו ואם חזרה כו'. כנ"ל סי"ד וכמש"ש שאורח כו' ר"ל שכל שלא קבעה ווסת אחר חוזרת בפ"א לווסת הראשון:
כד סָעִיף טו וה"ה כו'. ג"כ מהנ"ל ועט"ז:
כה סָעִיף יז כל ווסת כו'. כפי' תוס' שם ד"ה אלא כו' וע"ש ס"ג ב' ד"ה אכלה כו' וי"ל כו' וכן הכריע הרשב"א בת"ה ע"ש קע"ג א' וכ"ד ר"ח וש"פ אבל דעת הרז"ה וטור כרש"י:
כו סָעִיף יז קפצה וראתה כו'. כלישנא בתרא ומפרש דפליג אלישנא קמא אבל כל הפוסקים כתבו דלא פליג אלישנא קמא דבלישנא בתרא מיירי שלא קפצה כלל ביום השבת ומ"ש בנוסחא שלנו בלישנא בתרא ובשבת קפצה ולא חזאי ט"ס הוא ומדברי הרמב"ם הועתקה אבל ליתא דבכל הנוסחאות דידהו ליתא אלא שהרמב"ם מפרש דלישנא בתרא מיירי נמי כה"ג דלישנא קמא אבל הרא"ש ורשב"א וש"פ כתבו דל"פ הני לישני וכן סתם לקמן ס"ב:
כז סָעִיף יח קפצה כו'. שם אלא לקפיצות וכפי' תוס' אף לקפיצות ושם בגמ' לא לא קבעה ווסת כו' וז"ש ואם אח"כ הגיע כו' ואין הגמ' הדר מזה אלא משום דמילתא דפשיטותא היא:
כח סָעִיף יט דרך מטה. טור. ותוס' פי' ממעלה:
כט סָעִיף יט ומיהו כו'. עתוס' סד"ה מעטשת:
ל סָעִיף יט וכל אלו כו'. ר"ל שקובעת אפילו בלא ימים ול"ד לקפיצות שהוא מחמת אונס וראיה ממש"ש היתה למודה כו' רי"א אף ימים ושעות כו' משמע דברישא בלא ימים ולכן ל"פ שם ר"י ור' יהודה וכמש"ל ס"ג ע"ש וגדולה מזו כ' תוס' שם ד"ה אכלה כו' וי"ל כו':
לא סָעִיף יט ואם בא כו'. בזה הוא ודאי דומה לקפיצות:
לב סָעִיף כ פיהקה כו' אבל כו'. כמש"ל פי"ז שמפרשים דל"פ הני לישני אהדדי:
לג סָעִיף כא פיהקה כו' וכן הדין כו'. כמש"ל סי"ג בהג"ה ועיקר דין ווסת נשנית במתני' לענין ווסת דגופה:
לד סָעִיף כג אכלה כו'. גמ' שם וכתב ב"י שמדברי הרא"ש ומרדכי משמע דע"י ג' מיני אכילות קבעת וסת. ודבריו תמוהים דלשון הרא"ש כדברי הגמ' ובמרדכי משמע להיפך שכ' בסי' אי"ז כל היום אסורה לשמש כו' וזה דין באשה שווסתה לימים אבל אשה שווסתה לסימנים אחרים כו' מפהקת מעטשת כו' או באכילת שום או אכלה פלפלין כו' וכ"ה בת"ה קס"ח ב' ויש למודה לראות בהרכבת ימים ומעשה כיצד כגון שקפצה בא' בשבת וראתה וקפצה בא' בשבת וראתה או שאכלה פלפלין בא' בשבת וראתה ואכלה פלפלין בא' בשבת וראתה כו' ולכן השמיטוהו הפוסקים שנכלל בדין קפיצות וסברי כרשב"א דאינו נקבע אלא בימים כדין קפיצות וגמ' לא הזכיר שם אלא לחלק בינם לשאר ווסתות שהוא באחד ובשנים וזהו בשלשה אבל לדידן הכל בשלש דאיפסיק כרשב"ג בפ' הבע"י א"צ לזה:
לה סָעִיף כג וי"א כו'. כנ"ל דעת הרשב"א וש"פ:
לו סָעִיף כג וי"א כו'. תוס' שם ד"ה אכלה כו':
לז סָעִיף כד וכולם כו'. מתני' שם היתה כו' וע"ל ס"ג:
לח סָעִיף כד בד"א כו'. ע"ל סי' קפ"ד ס"ה וצ"ע (בספר בעל הנפש מחלק בזה והובא באחרונים):
לט סָעִיף כז אפילו הביאה כו' וכן כו'. כמש"ש מ"ו א' דקודם לי"ב שנה שומא נינהו ובלא הביאה אפילו אח"כ קטנה היא ואפילו בת עשרים וכמש"ש מ"ז ב' וש"מ ודלא כרש"י שם ה' א' ד"ה אין חוששין דבא' מהן סגי ולשון משהגיעו דחקו וליתא דבהדיא תניא בתוספתא פ"א משהביאה שתי שערות. ת"ה. ורש"י מפרש דשם מיירי קודם לי"ב שנה וז"ש רש"י בא' מהן:
מ סָעִיף כז אם בדקוה כו'. כמש"ש מ"ו א' הלכתא חוששין כו' וה"מ כו' וה"נ ווסתות דרבנן ודוקא בדקוה אבל בלא"ה חזקה כו' כמש"ש ועבא"ע סי' קנ"ה:
מא סָעִיף כז היא קובעת כו'. שם ט' ב' ת"ר תינוקת כו' שלישית ה"ה כו' ושם י' א' שבין שניה ושלישית כו' אבל לאחד שלישית לד"ה טמאה והיא ככל הנשים:
מב סָעִיף כז אלא שיש הפרש כו'. שם ט' ב' עברו עליה כו' משא"כ בשאר כל הנשים דלא קי"ל כר"א במתני' דאמר כל אשה כו' וכמש"ש ט' ב' ת"ר מעשה ועשה רבי כר"א כו' משא"כ בתינוקת כו' דאפילו רבנן מודי דלא פריך שם י' א' אלא מסיפא דהגיע זמנה לראות אימא סיפא וערש"י שם ד"ה אימא סיפא כו':
מג סָעִיף כז ואפילו חזרה לראות כאותן כו'. שם י' א' חדר קחזיא כו' הדר קחזיא כו' וכ' תוס' שם ד"ה קחזיא כו' ובד"ה ברוב כו' דאתיא לר' אבל לרשב"ג עד רביעית לא חזרה דראיה ראשונה אינה מצטרפת אבל הרשב"א חולק עליהם וכתב דאתי בין לר' בין לרשב"ג דא"א שכל הסוגיא אתי דלא כהלכתא פלוגתא דחזקיה ור"י ור"י בן יהוצדק כו' ועתוס' שם ד"ה ר' יוחנן כו' ושם ב' ד"ה למיהוי כו' אלא סיפא בלבד דהגיע לראות אתיא כר' וכגירסת רוב ספרים שכ' תוס' הנ"ל וכשהגיע כו' מני ר' כו':
מד סָעִיף כז ראתה ג' ראיות כו'. שם בברייתא דזקנה:
מה סָעִיף כח וכן זקנה כו'. שם וכמש"ל סל"ג וה"ה לקטנה וזקנה כל שלא קבעה ווסת ה"ה כמעוברת ומניקה כמ"ש במתני' ואין חילוק ביניהון אלא בראיה שניה כמ"ש בסל"א וכמש"ש ובמה אמרו כו' כמש"ש י' ב' ל"ש אלא אבתולה וזקנה כו' וא"כ אין נ"מ לענין ווסתות אלא בזקנה כל שהפסיקה פא"פ ג' עונות כמש"ש ט' ב' ובבתולה אין נ"מ כלל אלא בלא הגיע לראות כנ"ל ועתוס' שם ט' ב' ד"ה זקנה כו' אבל בבתולה שהגיע לראות לא כמש"ש בגמ' וכשהגיע זמנה כו' עברו כו' ומוקמינן כר"א דוקא כנ"ל:
מו סָעִיף כט שראויה כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו':
מז סָעִיף כט ואינה חוששת. (משמעות הלשון כמ"ד שאינה מקפדת דלא כהט"ז) כדברי המיקל דווסתות דרבנן. ת"ה:
מח סָעִיף ל חזרה כו'. ר"ל אחר ג' עונות כנ"ל:
מט סָעִיף לא חזרה כו'. כמ"ש במתני' שם ובמה אמרו כו' אבל כו' ואזקנה קאי לד"ה וכמ"ש תוס' הנ"ל ד"ה זקנה כו' ולכן לא מיבעיא להו הדר קחזיא בעונות רק אקטנה וז"ש ובזה כו':
נ סָעִיף לב פעמים כו'. ספ"ד ל"ט ב' ועתוס' שם ד"ה אלמא כו'. ונראה לפרש דמיירי כו':
נא סָעִיף לב ורביעית בכ' לחודש כו'. כצ"ל והוא מדברי הראב"ד ועש"ך והראב"ד אזיל לשיטתו דפסק אף האידנא כדינא דגמ' דאין האשה קובעת בימי זיבתה כמש"ש ל"ט א' ב' ולכן אמר בכ' אלא שר"ח הוא בי"א לכ' ולכן אמר שקבעה בתחלה בר"ח וכמ"ש הראב"ד דאע"ג דלכתחלה אינה קובעת מ"מ אינה נעקר אח"כ עד שיעקר ג"פ וז"ש ורביעית בכ' לחודש ור"ח כו'. אבל כבר הכריע הרמב"ן והרשב"א בת"ה והטור שהאידנא לעולם קובעת ווסת שבנות ישראל החמירו ע"ע כו' שלא יצטרכו ללמוד פתחי נדות וזיבות ואם איתא אתה מצריכה עדיין ללמדם ולכן א"צ לט' ראיות ובו' סגי ג"פ בר"ח וכ' לחודש או קודם:
נב סָעִיף לג מעוברת כו' ומניקה כו'. ממש"ש י' ב' דיין כל ימי עיבורן דיין כו' ושם שהיו שופעות ובאות דיין כו' משמע אפילו ראתה כמה פעמים וכ"כ תוס' שם ד"ה דיין כו' וכשמואל ור' יוחנן אע"ג דר"י ור"י ור"ש פליגי אר"מ מ"מ כיון דר' יוחנן ושמואל סברי כוותיה דר"מ הכי קי"ל וכמ"ש דאין הולכין אחר פלוגתא דתנאי במקום פלוגתא דאמוראי וכן ר' יוסי דמתני' דאמר מעוברת ומניקה שעברו כו' לא קי"ל ג"כ כוותיה ואע"ג דתני תנא קמי כו' שם י' ב' וא"ל פתחת כו' ההוא לפרושי דתנא קאתי וכן ס"ל לר' יוחנן שם ט' א' וזהו דעת הראב"ד והרמב"ן חולק עליו וכתב דקבעה בימי מניקותה ממש"ש י"א ב' מ"ד תיבדוק דדילמא כו' הניחא כו' והרשב"א דחה ואמד דההיא אליבא דר' יהודה ור"י ור"ש דס"ל אכולהו ואנן קי"ל כר"מ וע"ש קע"א ב' שהאריך:
נג סָעִיף לג אפי' כו' או גמלתו כו'. שם כר"י ור"י ור"ש וכנ"ל:
נד סָעִיף לג ומ"מ חוששת כו'. ת"ה בשם הראב"ד וכ' כמו בי"א יום לר"פ שם ל"ט א' ב' דאמר חוששת אע"ג דלא קבעה והראב"ד אזיל לשיטתו שפסק כר"פ וטעמו ממש"ש ס"ח ב' א"ל ר"ה ב"ח כי אמרינן כו' ואי אמרינן דאף לא חיישא לה כמאן דליתיה דמי וכ' הרשב"א אבל ש"פ פסקו כר"ה בריה דר"י ואפי' בווסת קבוע לא חיישא לה כמש"ש כ"ש בווסת שאינה קבוע דווסתות דרבנן ועוד דאמרינן שם כי אתא רבין וכל כו' וההיא דשם אין ראיה כיון דמסולקת דמים תלינן בכל דהו אע"ג שאינה חוששת כלל. ומ"מ כתב אע"ג שכ"נ עיקר יש לחוש לדברי הרב ז"ל:
נה סָעִיף לד מעוברת כו'. שם ט' א' בעא מיניה כו' ה"נ דמיה כו' משמע דא"צ כלל בדיקה ואינה חוששת לו כלל והא דאמרינן בפסחים ע"ב ב' סמוך לווסתה השתא לא קאי אמעוברת. הרא"ש ות"ה בשם תוס' ועי"ל דבשלא הוכר עוברה. ת"ה:
נו סָעִיף לד משהוכר כו'. כנ"ל בסל"ג:
נז סָעִיף לד ומניקה. נלמד ממעוברת וכמש"ל סכ"ח וכנ"ל בסל"ג וז"ש אפילו שופעות כו' כמש"ש בברייתא לר"מ וכנ"ל:
נח סָעִיף לד עברו כו'. ממש"ש כל ימי עיבורן כל כו' וכמש"ש ט' א' מידי טעמא אלא משום דראשה כו' וה"ה אח"כ וכן למניקה ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.