א דְּבַר תּוֹרָה אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה וְלֹא אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ שֶׁיָּצָא דָּם מִבְּשָׂרָהּ, וַחֲכָמִים גָּזְרוּ עַל כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בְּגוּפָהּ אוֹ בִּבְגָדֶיהָ, שֶׁהִיא טְמֵאָה, וַאֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ אֲפִלּוּ לֹא הִרְגִּישָׁה, וַאֲפִלּוּ בָּדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה טְהוֹרָה. וּצְרִיכָה הֶפְסֵק טָהֳרָה, שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ וְתִמָּצֵא טְהוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ תִּמְנֶה שִׁבְעָה נְקִיִּים מִיּוֹם הַמְּצִיאָה כְּאִלּוּ רָאֲתָה וַדַּאי, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קצ"ו. וְאִם הִרְגִּישָׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ לְהוֹצִיא דָּם וּבָדְקָה אַחַר כָּךְ וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהִיא טְמֵאָה.
ב לֹא גָּזְרוּ בְּתִינֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁהִיא פְּחוּתָהּ מִי"ב, אֲפִלּוּ הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְכֵן אֲפִלּוּ הָיְתָה יְתֵרָה מִי"ב אִם בְּדָקוּהָ וְלֹא הֵבִיאָה ב' שְׂעָרוֹת, בֵּין שֶׁהִיא בְּתוּלָה בֵּין שֶׁהִיא בְּעוּלָה, וַאֲפִלּוּ אִם רָאֲתָה כְּבָר ב' פְּעָמִים. אֲבָל לְאַחַר שֶׁרָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים חוֹשֶׁשֶׁת לְכֶתֶם.
ג הָיְתָה שׁוֹפַעַת כַּמָּה יָמִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְזַלֶּפֶת טִיף אַחַר טִיף בְּלֹא הֶפְסֵק, אֵינוֹ אֶלָּא כִּרְאִיָּה אַחַת עַד שֶׁתַּפְסִיק. אֲבָל אִם פָּסְקָה מְעַט, וְחָזְרָה וְרָאֲתָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֲפִלּוּ בְּיוֹם אֶחָד, הֲרֵי זוֹ מֻחְזֶקֶת בְּדָמִים וְכִתְמָהּ טָמֵא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין כִּתְמָהּ טָמֵא אֶלָּא אִם כֵּן רָאֲתָה דָּם שְׁלֹשָׁה וְסָתוֹת. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. (הִיא סְבָרַת רַשִׁ"י וְרַשְׁבָּ"א וְהַטּוּר).
ד תִּינֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְרָאֲתָה ג' פְּעָמִים, וּפָסְקָה מִלִּרְאוֹת שִׁעוּר שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת, שֶׁהֵם צ' יוֹם, חוֹזֶרֶת לְקַדְמוּתָהּ וְכִתְמָהּ טָהוֹר עַד שֶׁתַּחֲזֹר וְתִרְאֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.
ה לֹא גָּזְרוּ עַל הַכֶּתֶם אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד, וְשִׁעוּר הַגְּרִיס הוּא כְּט' עֲדָשִׁים ג' עַל ג' (טוּר), וְשִׁעוּר עֲדָשָׁה כְּד' שְׂעָרוֹת (אָגוּר בְּשֵׁם מהרי"ל) שֶׁהוּא ל"ו שְׂעָרוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵן קְבוּעוֹת בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם (תְּשׁוּבַת מהרי"ו סִימָן ס"ב). וְכָל זְמַן שֶׁאֵין בּוֹ כְּזֶה הַשִּׁעוּר אָנוּ תּוֹלִין לוֹמַר דַּם כִּנָּה הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָרְגָה כִּנָּה. אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּזֶה הַשִּׁעוּר אֵין תּוֹלִין בְּכִנָּה, בֵּין אִם הוּא מְרֻבָּע אוֹ אִם הוּא אָרֹךְ. וְאִם נִזְדַּמֵּן לָהּ גְּרִיס יוֹתֵר גָּדוֹל מִזֶּה הַשִּׁעוּר, מְשַׁעֲרִין בּוֹ.
ו הָא דְּבָעֵינָן שִׁעוּרָא, בֵּין בְּכֶתֶם הַנִּמְצָא עַל חֲלוּקָהּ בֵּין בְּכֶתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא בְּכֶתֶם הַנִּמְצָא עַל חֲלוּקָהּ, אֲבָל כֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ בִּלְבַד, בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהֶם, אֵין לוֹ שִׁעוּר.
ז אִם הָרְגָה פִּשְׁפֵּשׁ אוֹ הֵרִיחָה רֵיחוֹ, תּוֹלָה בּוֹ עַד כְּתֻרְמוּס (פֵּרוּשׁ מִין מִמִּינֵי הַקִטְנִיּוֹת שֶׁהוּא מַר וּבְלַעַ"ז לוֹפִינוֹ).
ח אִם אֵין בַּכֶּתֶם בְּמָקוֹם אֶחָד כִּגְרִיס וְעוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם טִפִּין הַרְבֵּה סְמוּכִין זֶה לָזֶה עַד שֶׁאִם נְצָרְפָם יֵשׁ בָּהֶם יוֹתֵר מִכִּגְרִיס, טְהוֹרָה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִין כָּל טִפָּה וְטִפָּה בְּכִנָּה עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד בְּמָקוֹם אֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁנִּמְצְאוּ עַל חֲלוּקָהּ, אֲבָל אִם נִמְצְאוּ עַל בְּשָׂרָהּ, מִצְטָרְפִין לְכִגְרִיס וְעוֹד.
ט כֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ, שֶׁהוּא אָרֹךְ כִּרְצוּעָה אוֹ עָגֹל, אוֹ שֶׁהָיוּ טִפִּין טִפִּין, אוֹ שֶׁהָיָה אֹרֶךְ הַכֶּתֶם עַל רֹחַב יְרֵכָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הוֹאִיל וְהוּא כְּנֶגֶד בֵּית תֻּרְפָּה (פי', גְּנַאי הוּא וְהוּא כִּנּוּי לָעֶרְוָה), טְמֵאָה, וְאֵין אוֹמְרִים אִלּוּ נָטַף מִן הַגּוּף לֹא הָיָה כָּזֶה.
י כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, לֹא גָּזְרוּ עָלָיו. כֵּיצַד, בָּדְקָה קַרְקַע עוֹלָם אוֹ בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, (מָרְדְּכַי ה"נ בְּשֵׁם סְמַ"ג וּסְמַ"ק) אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְיָשְׁבָה עָלָיו וּמָצְאָה בּוֹ כֶּתֶם, וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא עַל בֶּגֶד צָבוּעַ, טְהוֹרָה. לְפִיכָךְ, תִּלְבַּשׁ הָאִשָּׁה בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין, כְּדֵי לְהַצִּילָהּ מִכְּתָמִים (הַרַמְבַּ"ם וּבַגְּמָרָא פֶּרֶק הָאִשָּׁה).
יא לֹא בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא שָׁם כֶּתֶם טְמֵאָה, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁבָּא שָׁם מִן הַמָּקוֹר. כֵּיצַד, נִמְצָא עַל עֲקֵבָהּ, טְמֵאָה. וְכֵן אִם נִמְצָא עַל כָּל אֹרֶךְ שׁוֹקָהּ וּפַרְסוֹתֶיהָ מִבִּפְנִים, וְהֵם הַמְּקוֹמוֹת הַנִּדְבָּקִים זֶה בָּזֶה בְּעֵת שֶׁתַּעֲמֹד וּתְדַבֵּק רֶגֶל בְּרֶגֶל וְשׁוֹק בְּשׁוֹק, וְכֵן אִם נִמְצָא עַל רֹאשׁ גּוּדָל רַגְלֶיהָ וְכָל שֶׁכֵּן עַל רַגְלֶיהָ מַמָּשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א), וְכֵן אִם נִמְצָא עַל יָדֶיהָ, אֲפִלּוּ עַל קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ, שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן וְשֶׁמָא נָגְעוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אֲבָל אִם נִמְצָא עַל שׁוֹקֶיהָ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ מִצַּד חוּץ, אוֹ אֲפִלּוּ מֵהַצְּדָדִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְמַעְלָה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, טְהוֹרָה. וְאִם יוֹדַעַת שֶׁנִּזְדַּקְּרָה וְהִגְבִּיהָה רַגְלֶיהָ לְמַעְלָה, טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָאֶנוּ, אֲפִלּוּ לְמַעְלָה מֵהֶחָגוֹר, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, אֲפִלּוּ עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים אוֹ נִתְעַסְקָה בִּכְתָמִים. וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ לְבַד, אֲבָל אִם נִמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ וְגַם עַל חֲלוּקָהּ, אִם עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים אוֹ נִתְעַסְקָה בִּכְתָמִים, תּוֹלָה בּוֹ בֵּין שֶׁנִּמְצָא לְמַטָּה מֵהֶחָגוֹר אוֹ שֶׁהִגְבִּיהָה רַגְלֶיהָ וְנִמְצָא לְמַעְלָה מֵהֶחָגוֹר (הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכְּשֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם עַל בְּשָׂרָהּ בִּלְבַד אֵינָהּ תּוֹלָה, כְּשֶׁאֵין לָהּ לִתְלוֹת אֶלָּא בְּעֵסֶק הַכְּתָמִים אוֹ בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים, אֲבָל אִם יֵשׁ מַכָּה בְּגוּפָהּ שֶׁיְּכוֹלָה לִתְלוֹת בָּהּ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁבָּא הַדָּם מִמֶּנָּהּ, תּוֹלָה בָּהּ, וּטְהוֹרָה. וְאִם הַמַּכָּה בִּכְתֵפָהּ וְהַכֶּתֶם עַל יְרֵכָה בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבֹא מֵהַמַּכָּה, טְמֵאָה.
יב נִמְצָא הַכֶּתֶם עַל חֲלוּקָהּ לְמַטָּה מֵהַחֲגוֹר, אוֹ בִּמְקוֹם הַחֲגוֹר עַצְמוֹ, טְמֵאָה. אֲפִלּוּ נִמְצָא לְצַד חוּץ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין נִמְצָא בֶּחָלוּק לְפָנֶיהָ אוֹ מֵאַחֲרֶיהָ אוֹ מִן הַצְּדָדִין, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּגָדִים חוֹזְרִין הֵנָּה וָהֵנָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד בס' בעה"נ וְרַשְׁבָּ"א בת"ה). וְאִם עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים, טְהוֹרָה, אֲפִלּוּ נִמְצָא לְצַד פְּנִים וְעַל בְּשָׂרָהּ. וְאִם נִמְצָא עַל חֲלוּקָהּ בִּלְבַד, מֵהֶחָגוֹר וּלְמַעְלָה, טְהוֹרָה אֲפִלּוּ נִזְדַּקְּרָה וְהִגְבִּיהָה רַגְלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ לֹא עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים, שֶׁאִלּוּ בָּא מִן הַמָּקוֹר הָיָה נִמְצָא גַּם עַל בְּשָׂרָהּ.
יג נִמְצָא עַל בֵּית יָד שֶׁל חֲלוּקָהּ, אִם הַמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַדָּם בְּבֵית יָד מַגִּיעַ עַד בֵּית תֻּרְפָּה, טְמֵאָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַגִּיעַ שָׁם אֶלָּא אִם כֵּן תִּשְׁחֶה הַרְבֵּה, וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לִגֹּעַ שָׁם כְּלָל, טְהוֹרָה.
יד הָיְתָה פּוֹשַׁטְתּוֹ וּמִתְכַּסָה בּוֹ בַּלַּיְלָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ, טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר הֵילָךְ וְהֵילָךְ. וְכֵן הַדִּין אִם נִמְצָא בְּמַעֲפֹרֶת שֶׁמְּכַסָה רֹאשָׁהּ אוֹ שֶׁחוֹגֶרֶת בּוֹ (רמב"ם) וְאִם קָשְׁרָה בּוֹ רֹאשָׁהּ הֵיטֵב וּכְשֶׁנֵּעוֹרָה גַּם כֵּן מְצָאָתוֹ קָשׁוּר יָפֶה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.
טו שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁכִּסוּ רֹאשָׁן בְּחָלוּק א', שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. וְאִם אַחַת כִּסְתָה וְהָאַחֶרֶת לֹא כִּסְתָה, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתֵּיהֶן לָבְשׁוּ הֶחָלוּק, וְנִמְצָא הַכֶּתֶם לְמַעְלָה מֵהֶחָגוֹר, אוֹתָהּ שֶׁכִּסְתָה טְמֵאָה, וְהָאַחֶרֶת טְהוֹרָה.
טז אִם יֵשׁ לָהּ מַכָּה בְּצַוָּארָהּ וְנִמְצָא הַכֶּתֶם בֶּחָלוּק אֲפִלּוּ לְמַטָּה מֵהֶחָגוֹר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגֹּעַ שָׁם מֵהַמַּכָּה, אִם פּוֹשַׁטְתּוֹ וּמִתְכַּסָה בּוֹ תּוֹלָה בְּמַכָּתָהּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר נִתְהַפֵּךְ וּבָא לוֹ שָׁם.
יז מָצְאָה כֶּתֶם לְמַעְלָה מֵהֶחָגוֹר וְכֶתֶם לְמַטָּה מִמֶּנּוּ, וְיוֹדַעַת שֶׁלֹּא נִזְדַּקְּרָה, טְהוֹרָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּמוֹ שֶׁהָעֶלְיוֹן בָּא מֵעָלְמָא כָּךְ בָּא הַתַּחְתּוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹן כִּגְרִיס וְעוֹד, אוֹ יוֹתֵר, שֶׁוַּדַּאי מֵעָלְמָא בָּא, שֶׁהֲרֵי אֵין לִתְלוֹתוֹ בְּכִנָּה. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד, אֵין תּוֹלִין אוֹתוֹ מֵעָלְמָא, דְּשֶׁמָּא דַּם כִּנָּה הוּא. וְאִם יֵשׁ בַּתַּחְתּוֹן כִּגְרִיס וְעוֹד, שֶׁאֵין לִתְלוֹת בְּכִנָּה, טְמֵאָה.
יח כֵּיוָן שֶׁכְּתָמִים דְּרַבָּנָן, מְקִלִּין בָּהֶם וְתוֹלָה בְּכָל דָּבָר שֶׁיְּכוֹלָה לִתְלוֹת. כֵּיצַד, שָׁחֲטָה בְּהֵמָה חַיָּה אוֹ עוֹף, אוֹ נִתְעַסְקָה בִּכְתָמִים, אוֹ יָשְׁבָה בְּצַד הַמִּתְעַסְקִים בָּהֶם, אוֹ שֶׁעָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים וְנִמְצָא דָּם בִּבְגָדֶיהָ, תּוֹלָה בָּהּ וּטְהוֹרָה. אֲפִלּוּ לוֹבֶשֶׁת ג' חֲלוּקִים זֶה עַל זֶה, וְנִמְצָא אֲפִלּוּ בַּתַּחְתּוֹן, טְהוֹרָה. אֲבָל אִם נִמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ, אֵינָהּ תּוֹלָה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהּ מַכָּה בְּגוּפָהּ אָז תּוֹלָה בָּהּ, אֲפִלּוּ עַל בְּשָׂרָהּ אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לַדָּם לִנְטֹף מִשָּׁם. וַאֲפִלּוּ נִתְרַפֵּאת, אִם אֶפְשָׁר לָהּ לְהִתְגַּלַּע וּלְהוֹצִיא דָּם עַל יְדֵי חִכּוּךְ, תּוֹלָה בָּהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו עָלָה עָלֶיהָ קְרוּם וְאֵינָהּ מְטַפְטֶפֶת (רַשְׁבָּ"א וּמָרְדְּכַי וְסה"ת וּסְמַ"ג).
יט כְּשֵׁם שֶׁתּוֹלָה בָּהּ כָּךְ תּוֹלָה בִּבְנָהּ וּבְבַעֲלָהּ אִם נִתְעַסְקוּ בִּכְתָמִים אוֹ אִם יֵשׁ בָּהֶם מַכָּה, לְפִי שֶׁדַּרְכָּם לִגֹּעַ בָּהּ. אֲבָל אִם הָיוּ עֲסוּקִים בְּדָם וְלֹא נִמְצָא בָּהֶם דָּם, אֵינָהּ תּוֹלָה בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ עֲסוּקִים בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִנָּתֵז כְּגוֹן שְׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁכְבָה בְּמִטָּה עִם נָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַכּוֹת בְּגוּפָן, תּוֹלָה בָּהֶן כְּמוֹ בִּבְנָהּ וּבַעֲלָהּ (מָרְדְּכַי ה"נ וּבש"ד).
כ מִי שֶׁרָגִיל לָצֵאת מִמֶּנּוּ דָּם דֶּרֶךְ פִּי הָאַמָּה, וּבִשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ נִמְצָא בְּעֵד הָאִשָּׁה דָּם, תּוֹלָה בְּבַעֲלָהּ.
כא הֵיכָא דְּאִשְׁתַּכַּח כֶּתֶם בְּשִׁפּוּלָהּ מֵאֲחוֹרָהּ, וּמַכָּה אִכָּא מִקַּמָּא, תַּלְיָא בָּהּ, דְּאֶפְשָׁר, אַדְּיָתְבָא, הַךְ דְּבַתְרָא אֲתָא לְקַמָּהּ וְנָטְפָה בָּהּ מֵהַהִיא מַכָּה.
כב סָפֵק אִם עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים אוֹ אִם יָשְׁבָה בְּצַד הַמִּתְעַסְקִים בִּכְתָמִים, אֵינָהּ תּוֹלָה בָּהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּעִיר שֶׁהַטַּבָּחִים אוֹ הַמִּתְעַסְקִים בִּכְתָמִים יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם יָדוּעַ, אֲבָל אִם דַּרְכָּם לְהִתְעַסֵק כָּאן וְכָאן, תּוֹלִין אֲפִלּוּ מִסָפֵק, שֶׁמָּא נִתְעַסְקוּ בַּמָּקוֹם שֶׁעָבְרָה, וְלֹא הִרְגִּישָׁה.
כג נִתְעַסְקָה בְּדָבָר אָדֹם וְנִמְצָא עָלֶיהָ כֶּתֶם שָׁחֹר אוֹ אִפְּכָא, אֵין תּוֹלִין בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, אָדֹם בְּשָׁחֹר וְשָׁחֹר בְּאָדֹם, אֲבָל אָדֹם בְּאָדֹם וְשָׁחֹר בְּשָׁחֹר, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ נִכָּר מַמָּשׁ שֶׁדּוֹמֶה לוֹ, תּוֹלָה בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּתְעַסְקָה בְּמֵי תִּלְתָּן אוֹ בְּמֵי בָּשָׂר אוֹ בְּקִילוֹר אָדֹם קְצָת, תּוֹלָה בּוֹ הָאָדֹם.
כד נִתְעַסְקָה בְּתַרְנְגוֹלֶת, תּוֹלָה בּוֹ אָדֹם וְשָׁחֹר וְכַרְכֻּמִּי, לְפִי שֶׁדַּם שְׁחִיטָתָהּ אָדֹם, וְדַם אֵבָרֶיהָ שָׁחֹר, וְדַם בְּנֵי מֵעֶיהָ כַּרְכֻּמִּי.
כה שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּתְעַסְקוּ בְּצִפּוֹר אַחַת שֶׁאֵין בּוֹ דָּם אֶלָּא כְּסֶלַע, וְנִמְצָא עַל כָּל אַחַת כְּסֶלַע, שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת.
כו נִתְעַסְקָה בְּדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנּוּ כֶּתֶם אֶלָּא כִּגְרִיס, וְנִמְצָא עָלֶיהָ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין, הֲרֵי זֶה תּוֹלָה כִּגְרִיס בַּדָּם שֶׁנִּתְעַסְקָה בּוֹ וְכִגְרִיס בְּמַאֲכֹלֶת אֲבָל אִם נִמְצָא הַכֶּתֶם יוֹתֵר מִכִּשְׁנֵי גְּרִיסִין, טְמֵאָה. (רַמְבַּ"ם פ"ט וְרַשְׁבָּ"א וְרא"ה בב"ה וְה"ה) וְיֵשׁ מַחְמִירִין וּמְטַמְּאִין בְּכָל זֶה, (הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר). וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְּיֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין, דְּבִכְתָמִים שׁוֹמְעִין לְהָקֵל.
כז נִתְעַסְקָה בְּפָחוֹת מִכִּגְרִיס, וְנִמְצָא עָלֶיהָ כִּגְרִיס וְעוֹד, טְהוֹרָה. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֶּתֶם זֶה מֵעֵסֶק הַכְּתָמִים הוּא וּכְבָר הָיָה שָׁם דָּם מַאֲכֹלֶת (פֵּרוּשׁ, דַּם כִּנָּה) שֶׁנִּצְטָרֵף אֵלָיו עַד שֶׁחָזַר לְיוֹתֵר מִכִּגְרִיס. וְכֵן אִם נִתְעַסְּקָה בְּפָחוֹת מִכִּגְרִיס, וְנִמְצָא עָלֶיהָ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין, טְהוֹרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין וּמְטַמְּאִין. וּמִכָּל מָקוֹם אִם נִתְעַסְּקָה בְּדָם וְאֵינָהּ יוֹדַעַת בְּכַמָּה, אַזְלִינָן לְקֻלָּא וְאַמְרִינָן שֶׁהָיָה בַּדָּם כְּשִׁעוּר הַכֶּתֶם, (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן כָּתַב הָרַשְׁבָּ"א וְרֹא"שׁ וְטוּר וּבל"ח כָּתַב דְּדַעַת הָרַב דְּהָכָא מַחְמִירִין כֻּלֵּי עָלְמָא וּכמ"ש בס"ק ל"ז).
כח הָאִשָּׁה שֶׁמָּצְאָה עַל חֲלוּקָהּ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין וְכִנָּה מְעוּכָה בּוֹ, טְהוֹרָה. שֶׁהַגְּרִיס הָא' וַדַּאי מִכִּנָּה הַמְּעוּכָה בּוֹ, וְהַגְּרִיס הַשֵּׁנִי אָנוּ תּוֹלִין אוֹתוֹ בְּכִנָּה אַחֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד.
כט הָרְגָה פִּשְׁפֵּשׁ שֶׁאָנוּ תּוֹלִין בּוֹ עַד כְּתֻרְמוּס, חָזַר כְּתֻרְמוּס לְשִׁעוּר הַגְּרִיס לְכָל הַדִּינִים שֶׁאָמַרְנוּ.
ל אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַקִּיף (פי' עִנְיַן הַקָפָה הוּא לְדַמּוֹת דָּבָר לְדָבָר) הַכֶּתֶם לַדָּבָר שֶׁהִיא תּוֹלָה בּוֹ, אֶלָּא תּוֹלָה מִן הַסְתָם עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁזֶּה שָׁחֹר וְזֶה אָדֹם.
לא מָצְאָה כֶּתֶם וְאֵין לָהּ בַּמֶּה לִתְלוֹת, וְהַדָּבָר מְסֻפָּק אִם הוּא דָּם אוֹ צֶבַע, מַעֲבֶרֶת עָלָיו ז' סַמָּנִים אִם עָמַד בְּעֵינָיו הֲרֵי זֶה צֶבַע וּטְהוֹרָה, וְאִם אֵינָהּ מַעֲבֶרֶת עָלָיו, טְמֵאָה מִסָפֵק. וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ הַעֲבָרַת ז' סַמָּנִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בִּקְצָת מִשְּׁמוֹתָם.
לב הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה עוֹסֶקֶת בִּמְלָאכְתָּהּ, וְנִמְצָא דָּם בַּמָּקוֹם שֶׁעָבְרָה עַל דָּבָר שֶׁהָיָה בָּדוּק לָהּ מִתְּחִלָּה וְהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה (ד"ע בד"מ וכ"ה בְּרֹא"שׁ פֶּרֶק הָאִשָּׁה וְרַשְׁבָּ"א סוֹף שַׁעַר ד' וְתוֹסָפוֹת רֵישׁ דַּף נ"ח), תַּחֲזֹר לְהִתְעַסֵק כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה, אִם יִזְדַּמֵּן שֶׁתַּעֲבֹר עַל הַמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ הַדָּם, טְמֵאָה. וְאִם לָאו, טְהוֹרָה.
לג הָאִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד פֵּרוּשׁ סְמַרְטוּט מֵעִנְיַן וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ (יְשַׁעְיָה סד, ה) הַבָּדוּק לָהּ, וְנִמְצָא עָלָיו אֲפִלּוּ טִפָּה כְּחַרְדָּל, בֵּין עָגֹל בֵּין מָשׁוּךְ, טְמֵאָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ נִמְצָא עַל הַכֶּתֶם מַאֲכֹלֶת מְעוּכָה, טְמֵאָה. וְכֵן הַדִּין כְּשֶׁבָּדְקָה בּוֹ וְהִנִּיחָתוֹ בְּקֻפְסָא, וְאַחַר שָׁעָה בָּדְקָה אוֹתוֹ וּמָצְאָה עָלָיו דָּם כָּל שֶׁהוּא, בֵּין מָשׁוּךְ בֵּין עָגֹל, טְמֵאָה.
לד בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ וְהִנִּיחָתוֹ תַּחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת, וּלְמָחָר נִמְצָא עָלָיו דָּם, אִם מָשׁוּךְ, טְמֵאָה, שֶׁחֶזְקָתוֹ מֵהַקִּנּוּחַ. וְאִם עָגֹל, וְאֵין בּוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד, טְהוֹרָה, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דָּם מַאֲכֹלֶת שֶׁנֶּהֶרְגָה תַּחַת הַכַּר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הוּא יוֹתֵר מִכִּגְרִיס, וְיֵשׁ מָקוֹם לִתְלוֹת בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּאֵיזֶה דָּבָר תָּלִינָן כֶּתֶם. (בֵּית יוֹסֵף),
לה בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ וְטַחְתּוֹ בִּירֵכָהּ, וּלְמָחָר נִמְצָא עָלָיו דָּם, אִם מָשׁוּךְ, טְמֵאָה אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא, וְאִם עָגֹל, טְהוֹרָה, אִם אֵין בּוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עָגֹל טָמֵא בְּכָל שֶׁהוּא. הַגָּה: וְכֵן עִקָּר.
לו בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ, אֲפִלּוּ הִנִּיחָתוֹ שָׁמוּר בְּתֵבָתָהּ וּמָצְאָה עָלָיו דָּם, אֵינָהּ טְמֵאָה אֶלָּא אִם יֵשׁ בּוֹ כִּגְרִיס וְעוֹד (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְעוֹד פּוֹסְקִים). הַגָּה: וְדַוְקָא בְּעֵד בֵּינוֹנִי, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ בָּדוּק וְלֹא מְלֻכְלָךְ (ד"ע), אֲבָל אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד שֶׁחֶזְקָתוֹ מְלֻכְלָךְ, כְּגוֹן שֶׁלָּקְחָה עֵד מִמָּקוֹם שֶׁדָּמִים מְצוּיִין שָׁם, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁכְּבָר הָיוּ בּוֹ כְּתָמִים, וּבָדְקָה עַצְמָהּ בּוֹ וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם, טְהוֹרָה אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִכִּגְרִיס, (כֵּן מַשְׁמָע מֵהריטב"א שֶׁהֵבִיא הַבֵּית יוֹסֵף).
לז בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ, וְטַחְתּוֹ בִּירֵכָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא עָלָיו דָּם, אֲפִלּוּ כִּגְרִיס וְעוֹד, טְהוֹרָה. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִנִּיחָתוֹ אַחַר הַבְּדִיקָה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת הַכֶּתֶם, דְּטָהוֹר אֲפִלּוּ בְּיוֹתֵר מִכִּגְרִיס (ד"ע וּבֵית יוֹסֵף), אֲבָל הִנִּיחָתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דָּם שָׁכִיחַ, טְמֵאָה, אִם הוּא יוֹתֵר מִכִּגְרִיס.
לח אֵיזֶהוּ עֵד הַבָּדוּק, כָּל שֶׁבְּדַקְתּוֹ, בֵּין הִיא בֵּין חֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא נוֹדַע שֶׁנִּכְנַס בּוֹ כֶּתֶם, וְלֹא הֶעֱבִירָתוֹ בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים, וְלֹא בְּצַד הַמִּתְעַסְקִים בִּכְתָמִים, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת בָּדוּק.
לט אֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם שֶׁמָּצְאָה בַּחֲלוּקָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בָּדוּק לָהּ קֹדֶם שֶׁלְּבַשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ בָּדוּק קֹדֶם שֶׁלְּבָשְׁתּוֹ, וּלְבַשְׁתּוֹ בְּלֹא בְּדִיקָה וּמָצְאָה בּוֹ כֶּתֶם, טְהוֹרָה.
מ בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וּפְשַׁטְתוֹ וּמָצְאָה טְהוֹרָה, וְהִשְׁאִילָה לַחֲבֶרְתָּהּ, וּלְבַשְׁתָּהּ, וּמָצְאָה בּוֹ כֶּתֶם, הָרִאשׁוֹנָה טְהוֹרָה, וְהַשְׁנִיָּה טְמֵאָה.
מא לָבְשָׁה חֲלוּק הַבָּדוּק לָהּ, וּפְשַׁטְתוֹ, וְהִשְׁאִילָתוֹ לְיִשְׂרְאֵלִית נִדָּה אוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְרָאֲתָה פַּעַם א', אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בִּימֵי הַשְׁאָלַת הֶחָלוּק, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בּוֹ כֶּתֶם, תּוֹלָה בָּהֶן וּטְהוֹרָה. וְהוּא הַדִּין אִם בְּדַקְתּוֹ וְהִשְׁאִילָתוֹ לָהֶן, וְאַחַר כָּךְ לְבַשְׁתּוֹ הִיא וּמָצְאָה בּוֹ כֶּתֶם, שֶׁתּוֹלָה בָּהֶן (זֶהוּ פי' רש"י וְרַמְבַּ"ם וְטוּר) וַאֲפִלּוּ הִיא בִּסְפִירַת שִׁבְעָה נְקִיִּים. וְע"ל סי' קצ"ו, דבג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל ז' נְקִיִּים אֵין מְקִלִּין בִּכְתָמִים לִתְלוֹת בְּדָבָר אַחֵר.
מב הִשְׁאִילָתוֹ לִקְטַנָּה, שֶׁלֹּא רָאֲתָה מֵעוֹלָם, וּלְבַשְׁתּוֹ קְטַנָּה זוֹ לְאַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה קֹדֶם שֶׁחָיְתָה הַמַּכָּה, אוֹ שֶׁהִשְׁאִילָתוֹ לְנַעֲרָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה, וּלְבַשְׁתּוֹ תּוֹךְ אַרְבָּעָה לֵילוֹת לִבְעִילָתָהּ, אוֹ שֶׁהִשְׁאִילָתוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר, תּוֹלָה בָּהֶן וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה (רַאֲבָ"ד וְטוּר בְּשֵׁם י"א וְה"ה וְר' יְרוּחָם לְדַעַת רַמְבַּ"ם וְרא"ה בְּב"ה). וְכֵן אִם הִשְׁאִילָתוֹ לְסוֹפֶרֶת ז' שֶׁלֹּא טָבְלָה, תּוֹלָה בָּהּ וּבַעֲלַת הֶחָלוּק טְהוֹרָה, וַחֲבֶרְתָּהּ שֶׁשְּׁאָלְתוֹ מְקֻלְקֶּלֶת.
מג הִשְׁאִילָתוֹ לְבַעֲלַת הַכֶּתֶם, בֵּין שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּבַר עַל הַכֶּתֶם קֹדֶם שְׁאֵלָה בֵּין שֶׁרָאֲתָה כֶּתֶם בְּחָלוּק אַחֵר לְאַחַר שֶׁשָּׁאֲלָה אֶת זֶה, אֵין תּוֹלוֹת זוֹ בְּזוֹ וְלֹא זוֹ בְּזוֹ וּשְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת לָחוּשׁ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִשְׁאִילָתוֹ לִטְהוֹרָה, וְחָזְרָה וּלְבַשְׁתּוֹ, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת לָחוּשׁ (טוּר וְכֵן מוֹרִים בִּפְשִׁיטוּת בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים טוּבֵי זִמְנֵי).
מד לָבְשָׁה חָלוּק בִּימֵי נִדָּתָהּ וְלֹא בְּדַקְתּוֹ, וּלְבַשְׁתּוֹ בִּימֵי טָהֳרָתָהּ וְנִמְצָא בּוֹ כֶּתֶם, תּוֹלָה שֶׁמִּימֵי נִדּוּתָהּ הוּא.
מה לָבְשָׁה חָלוּק קֹדֶם שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, וְאַחַר שֶׁנִּתְעַבְּרָה לְבַשְׁתּוֹ בְּלֹא בְּדִיקָה וּמָצְאָה עָלָיו כֶּתֶם, תּוֹלָה בִּלְבִישַׁת הַיָּמִים שֶׁלֹּא הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת. וְכֵן הַמֵּינִיקָה, תּוֹלָה בְּעַצְמָהּ כְּמוֹ שֶׁתּוֹלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ. וְכֵן זְקֵנָה תּוֹלָה בְּעַצְמָהּ בַּיָּמִים שֶׁלֹּא הָיְתָה זְקֵנָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
מו חָלוּק שֶׁלְּבַשְׁתּוֹ בִּימֵי נִדָּתָהּ וְנִתְכַּבֵּס, וְחָזְרָה וּלְבַשְׁתּוֹ בַּזְּמַן שֶׁהִיא טְהוֹרָה בְּלֹא בְּדִיקָה, אִם נִתְכַּבֵּס עַל יְדֵי יִשְׂרְאֵלִית וְאֵינָהּ בְּפָנֵינוּ לִשְׁאֹל, חֲזָקָה בְּדַקְתּוֹ בִּשְׁעַת כִּבּוּס, וְאֵינָהּ תּוֹלָה בָּה. וְאִם הִיא בְּפָנֵינוּ וְאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא בְּדַקְתּוֹ, תּוֹלָה לוֹמַר שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה וְלֹא עָבַר עַל יְדֵי הַכִּבּוּס. וְאִם נִתְכַּבֵּס עַל יְדֵי שִׁפְחָה אוֹ עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ אֵינָהּ לְפָנֵינוּ, תּוֹלָה לוֹמַר שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה. וְאִם אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הַבֵּרוּר, כְּגוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת בְּמַרְאִיתוֹ, אִם מַקְדִּיר דְּהַיְנוּ שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַבֶּגֶד, בְּיָדוּעַ שֶׁקֹּדֶם כִּבּוּס הָיָה. וְאִם מַגְלִיד, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ הַבֶּגֶד, בְּיָדוּעַ שֶׁאַחַר כִּבּוּס הָיָה. וְאִם אֵינָהּ בְּקִיאָה בְּכָךְ, חוֹשֶׁשֶׁת לְהַחְמִיר (דַּעַת הָרַאֲבָ"ד).
מז לָבְשָׁה חָלוּק הַבָּדוּק לָהּ, וּפְשַׁטְתּוֹ וְכִבַּסְתּוֹ וְהִשְׁאִילָתוֹ לַחֲבֶרְתָּהּ, וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם, אִם מַגְלִיד, בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּהַשְּׁנִיָּה הִיא וְהִיא טְמֵאָה וְהָרִאשׁוֹנָה טְהוֹרָה. וְאִם הוּא מַקְדִּיר, בְּיָדוּעַ שֶׁמֵהָרִאשׁוֹנָה הִיא, וְהִיא טְמֵאָה וְהַשְּׁנִיָּה טְהוֹרָה.
מח שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד בָּדוּק וְנִמְצָא בּוֹ כֶּתֶם, אִם הוּא מֵהֶחָגוֹר וּלְמַטָּה לִשְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. וְאִם הוּא לְמַעְלָה מֵהֶחָגוֹר לִשְׁתֵּיהֶן, שְׁתֵּיהֶן טְהוֹרוֹת. הָיְתָה אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה, אִם הוּא מֵהֶחָגוֹר וּלְמַטָּה לָאֲרֻכָּה כְּשֵׁם שֶׁהוּא לַקְּצָרָה, שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. וְאִם הוּא מֵהֶחָגוֹר וּלְמַטָּה לַקְּצָרָה, וּלְמַעְלָה מֵהֶחָגוֹר לָאֲרֻכָּה, קָצְרָה טְמֵאָה, וַאֲרֻכָּה טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא פָּשְׁטוּ אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה לְכַסוֹת בּוֹ אֶת רֹאשָׁן, אֲבָל אִם כִּסוּ בּוֹ אֶת רֹאשָׁן, שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת. כִּסְתָה אַחַת מֵהֶן אֶת רֹאשָׁהּ וְלֹא הַשְּׁנִיָּה, אוֹתָהּ שֶׁכִּסְתָה אֶת רֹאשָׁהּ טְמֵאָה, וַחֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה.
מט שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד, אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם, כֻּלָּן טְמֵאוֹת וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַסַפְסָל מִדָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁווֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן רְאוּיָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מֵחֲבֶרְתָּהּ, כְּגוֹן שֶׁהִיא זְקֵנָה אוֹ מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה אוֹ שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם מִיָּמֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁנְּשׂוּאָה, אוֹתָהּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִרְאוֹת תּוֹלָה בָּרְאוּיָה.
נ שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁיְּשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת וּמְשֻׁלָּבוֹת, (פי' תְּכוּפוֹת וּדְבוּקוֹת יַחַד כִּשְׁלִיבוֹת הַסֻלָּם), שֶׁרַגְלֵיהֶן מְעוּרוֹת זוֹ בְּזוֹ וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. וְאִם אֵינָן מְשֻׁלָּבוֹת זוֹ בְּזוֹ וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. נִמְצָא תַּחַת הַפְּנִימִית, הִיא וְאֶמְצָעִית טְמֵאָה, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. נִמְצָא תַּחַת הַחִיצוֹנָה, הִיא וְהָאֶמְצָעִית טְמֵאָה, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעָלוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה, אֲבָל אִם עָלוּ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת, שֶׁאוּלַי דֶּרֶךְ עֲבָרָתָהּ נָטַף מִמֶּנָּהּ. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁלֹּא נִמְצָא עַל סָדִין הָעֶלְיוֹן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), אֲבָל אִם נִמְצָא בּוֹ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ כֻּלָּם טְמֵאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִתְהַפֵּךְ אֵילָךְ וָאֵילָךְ.
נא כָּל זֶה מַיְרֵי שֶׁלֹּא בָּדְקָה שׁוּם אַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁבָּדְקוּ שְׁלֹשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת, אֲבָל אִם בָּדְקָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת, הֵן טְהוֹרוֹת וְהָאַחֶרֶת שֶׁלֹּא בָּדְקָה, טְמֵאָה. וְאִם בָּדְקָה גַּם הַשְּׁלִישִׁית וּמָצְאָה טְהוֹרָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. וְאִם בָּדְקָה אַחַת וּמָצְאָה טְמֵאָה, הָאֲחֵרוֹת שֶׁלֹּא בָּדְקוּ תּוֹלוֹת בָּהּ, וְהֵן טְהוֹרוֹת. בָּדְקוּ שְׁתַּיִם וּמָצְאוּ טְמֵאוֹת, הֵן טְמֵאוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁית טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁתּוֹלָה בָּהֶן. וְהָא דְּתָלִינָן בְּאוֹתָהּ שֶׁמָּצְאָה טְמֵאָה, לְטַהֵר הָאַחֶרֶת, וְכֵן הָא דִּמְטַהֲרִינָן לְאוֹתָהּ שֶׁמָּצְאָה טְהוֹרָה, דַּוְקָא שֶׁקִּנְּחָה עַצְמָהּ בְּעֵד שֶׁבְּיָדָהּ מִיָּד תֵּכֶף לִמְצִיאַת הַדָּם, אֲבָל אִם שָׁהֲתָה כְּדֵי שִׁעוּר בְּדִיקָה, דְּהַיְנוּ כְּדֵי שֶׁתְּקַנַּח בַּחֹרִין וּבַסְדָקִים, אֵין הַבְּדִיקָה מוֹעֶלֶת לִטְמֵאָה לְטַהֵר הָאַחֶרֶת, וְלֹא לִטְהוֹרָה לְטַהֵר עַצְמָהּ.
נב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁכֻּלָּן שָׁווֹת. אֲבָל אִם אַחַת רְאוּיָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מֵחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה תּוֹלָה בָּרְאוּיָה. כֵּיצַד, אַחַת זְקֵנָה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה עוֹנוֹת וְלֹא רָאֲתָה, וְאַחַת יָלְדָה, זְקֵנָה טְהוֹרָה, וְיָלְדָה טְמֵאָה. אַחַת מְעֻבֶּרֶת שֶׁהֻכַּר עֻבָּרָהּ, וְאַחַת שֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, מְעֻבֶּרֶת טְהוֹרָה, וְשֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, טְמֵאָה. אַחַת בְּתוּלַת דָּמִים שֶׁלֹּא רָאֲתָה מֵעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁרָאֲתָה, שֶׁלֹּא רָאֲתָה, טְהוֹרָה. וְשֶׁרָאֲתָה, טְמֵאָה. אַחַת מֵינִיקָה וְאַחַת שֶׁאֵינָהּ מֵינִיקָה, מֵינִיקָה, טְהוֹרָה, וְשֶׁאֵינָהּ מֵינִיקָה, טְמֵאָה. וּכְשֵׁם שֶׁתּוֹלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ כָּךְ תּוֹלָה בְּעַצְמָהּ, שֶׁאִם לָבְשָׁה חָלוּק בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, וְאַחַר כָּךְ לְבַשְׁתּוֹ בִּזְמַן שֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם, תּוֹלָה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, וְכֵן מֵינִיקָה וּזְקֵנָה, וּטְהוֹרָה. וְאִם הָיוּ כֻּלָּן שָׁווֹת מֵינִיקוֹת אוֹ זְקֵנוֹת אוֹ אַחַת זְקֵנָה וְאַחַת מֵינִיקָה, אֵין תּוֹלוֹת זוֹ בְּזוֹ. הָיוּ שְׁלֹשְׁתָּן עֵרוֹת וְשׁוֹכְבוֹת עַל הַמִּטָּה אוֹ יוֹשְׁבוֹת עַל הַסַפְסָל כְּאַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן, אֲפִלּוּ תַּחַת הָאֶמְצָעִית, כֵּיוָן שֶׁכָּל אַחַת מַכֶּרֶת מְקוֹמָהּ אוֹתָהּ שֶׁתֹּאמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא בָּאתִי לַמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַדָּם, טְהוֹרָה. וְאִם נִמְצָא בֵּינֵיהֶן, הַשְּׁתַּיִם שֶׁנִּמְצָא בֵּינֵיהֶן טְמֵאוֹת, וְהָאַחֶרֶת טְהוֹרָה. וְאִם עָלוּ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנָה וְנִמְצָא תַּחַת הַחִיצוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. תַּחַת הָאֶמְצָעִית, אֶמְצָעִית וּפְנִימִית טְמֵאוֹת, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. תַּחַת הַפְּנִימִית, הִיא לְבַדָּהּ טְמֵאָה, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת טְהוֹרוֹת. וְאִם הָיָה לָהֶן עֵסֶק לְצַד פְּנִים שֶׁדַּרְכָּן לִקְרָב לַצַּד הַפְּנִימִי, כְּגוֹן שֶׁהֵן טוֹחֲנוֹת בַּרֵחַיִם, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הַפְּנִימִית, שְׁתַּיִם הַפְּנִימִיּוֹת טְמֵאוֹת, וְאִם נִמְצָא תַּחַת הַחִיצוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וּפְנִימִית טְהוֹרָה, שֶׁאֵין פְּנִימִית דּוֹחֶקֶת לָבוֹא לְצַד הַחִיצוֹנָה.
נג הָא דְּאָמְרִינַן: נִמְצָא דָּם בְּחָלוּק אוֹ מִטָּה אוֹ סַפְסָל כֻּלָּן טְמֵאוֹת, אִם נִתְעַסְקָה אַחַת בִּכְתָמִים, כֻּלָּן טְהוֹרוֹת, שֶׁכֻּלָּן תּוֹלוֹת בָּהּ וְהִיא תּוֹלָה בַּכְּתָמִים.
נד אֵין בַּכְּתָמִים מִשּׁוּם וֶסֶת. כֵּיצַד, מָצְאָה כֶּתֶם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, לֹא קְבַעֲתוֹ וְלֹא עוֹקַרְתּוֹ. חוּץ מִכִּתְמֵי עֵד הַבָּדוּק לָהּ, שֶׁהֵם מְטַמְּאִים בְּכָל שֶׁהֵן, וַהֲרֵי הֵן כִּרְאִיּוֹת לְכָל דָּבָר.
א סָעִיף א ואם הרגישה שנפתח מקורה כו'. עיין לעיל סימן קפ"ח סעיף א' ומה שכתבתי שם:
ב סָעִיף ב מי"ב שנה ויום אחד. כן הוא במקצת ספרי הטור וכן הוא בש"ס ופוסקים ופשוט הוא:
ג סָעִיף ב בין שהיא כו'. כתב מהרש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה ואפילו היא קטנה שהרי אפילו לדם בתולים מונים ז' נקיים ואין להקל מן המנהג עכ"ל והב"ח כ' דודאי אין להקל מן המנהג אבל ראייתו מדם בתולים אינה ראייה דהתם כיון דהדם היא בגופה יש להחמיר טפי מבכתמים ולפעד"נ מדקאמר ש"ס בקטנה שאפי' סדינים שלה מלוכלכי' בדם ולא קאמר רבותא שאפי' גופה מלוכלך בדם אלמא דוקא בסדינין תלינן להקל אבל לא בנמצא על גופה עכ"ל וקשה דהא טעמא דשריותא הוא בקטנה שחכמים לא גזרו בה וכדכתב רש"י והרשב"א בת"ה ושאר פוסקים וא"כ אוקמוה אדין תורה דאינה טמאה כיון שלא הרגישה וכן משמע ממ"ש הט"ו דבר תורה אין האשה טמאה עד שתרגיש כו' וחכמי' גזרו על כתם שנמצא בגופ' או בבגדיה כו' ולא גזרו בתינוקת כו' משמע דלא גזרו בתינוקת כלל אפילו בנמצא על גופה והא דקאמר בש"ס סדינים שלה מלוכלכים נראה דה"ה גופה אלא אורחא דמלתא נקט וע"ק דהא קי"ל לקמן סי' קצ"ג דהבועל קטנה אפי' לא ראתה דם כלל טמאה אבל נ"ל דאין ראיה כלל מדם בתולים וכמ"ש הרא"ש ר"פ תינוקת גבי דם בתולים וז"ל ונ"ל דטעם חומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור כו' אלא הטעם משום דבעילת מצוה לכל היא מסורה ואין הכל בקיאין בין קטנה לגדולה ובין ראתה ללא ראתה ועוד משום דהחתן יצרו תקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן עכ"ל ומביאו ב"י והב"ח והדרישה לקמן סי' קצ"ג מה שאין כן הכא וק"ל וגם מ"ש הב"ח דודאי אין להקל מן המנהג כו' אומר אני שאין בזה מנהג וגם מדברי מהרש"ל גופו נראה שאין מנהג בזה רק בדם בתולים ומשם למד לכאן ועוד דהדבר ידוע דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג וכמו שכתבו הרמב"ם והכ"מ סוף פי"א מהלכות מאכלות אסורות ע"ש וגם אילו היה המנהג כן היה הרב כותבו בהג"ה וכ"נ דעת הט"ו ושאר אחרונים שאע"פ שכתבו לקמן סימן קצ"ג דאפי' הבועל הקטנה טמאה (וגם הרא"ש ורוב הפוסקים כ"כ ע"פ הש"ס וכדלקמן סימן קצ"ג בבית יוסף ע"ש) כתבו כאן דכתמיה טהורים:
ד סָעִיף ג אבל אם פסקה כו'. לא קאי אלא אמזלפת אבל בשופעת אפי' פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינה אלא ראי' אחת דאי אפשר לאשה שופעת כמעין כמה ימים ותחיה וצ"ע. ב"ח:
ה סָעִיף ד וכתמה טהור. אפילו חזרה לראות בעונות שהיתה למודה וכדלעיל סימן קפ"ט סכ"ז עד שתראה ג"פ:
ו סָעִיף ה ושיעור עדשה כד' שערות כו'. כצ"ל דלא כמו שנדפס בספרים ושיעור עדשים כ"ד שערות והטעות נפל שהיה כתב בראשונה כד שערות וסבר המדפיס שהוא כ"ד ואינו אלא כד':
ז סָעִיף ה שהוא ל"ו. כלומר שהגריס הוא ל"ו שערות דהיינו ו' על ו' לאורך ולרוחב:
ח סָעִיף ה כמו שהם קבועים כו'. ר"ל עם החלל שביניהם ולא כמו שהן דבוקים זה אצל זה ממש ועד"ר:
ט סָעִיף ה וכל זמן שאין בו כזה השיעור. ר"ל שאין בו גריס ועוד:
י סָעִיף ו וי"א כו'. והב"ח ס"ס י"ב פסק כהי"א דלקמן ס"ח ולפע"ד אין להקל כלל דבש"ס (דף נ"ח ע"א) גבי לא דילמא עביד כרצועה משמע כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי איריא התם על בשרו ספק טמא על חלוקו ספק טהור הא על חלוקו נמי כתם ארוך מצטרף כדאיתא בברייתא ובט"ו לעיל סעיף ה' ודוק וכ"נ דעת התוס' והרא"ש וכ"פ בהג"מ בשם רבי שמחה:
יא סָעִיף ז אם הרגה כו'. ודעת הרשב"א דבמקומות שהפשפש והרחש מצויין תולין בה כתורמוס אע"פ שלא הרגה והב"ח פסק דלא כוותיה משום דרא"ש וט"ו לא ס"ל הכי ואינו מוכרח דאפי' יהיה פי' דברי הרא"ש כפי' השני שכ' ב"י מ"מ אפשר דלענין הסברא מודי' דהיכא שהוא מצוי תולין בו ולא דבר מזה וכ"כ ר' ירוחם נכ"ו ח"ב דאם נתעסקה בפשפש כו' או במקומות שנמצאים הרבה מהם שיש עיירות ומקומות שמצויים לרוב תולים בו עד כתורמוס עכ"ל. וכבר נודע דרבינו ירוחם כתב ספרו ע"פ דברי הרא"ש [ועוד] דבכתמים שומעין להקל:
יב סָעִיף ז פשפש. בל"א וואנץ. פרישה:
יג סָעִיף ח דהני מילי כו'. כתב בעט"ז וצ"ל אפילו לסברא ראשונה דלעיל ס"ו כו' וזה פשוט וכדאיתא ברשב"א וטור ובית יוסף ע"ש אלא נ"ל דוקא לסברא הראשונה אבל לסברא האחרונה בלי צירוף טמאה בכל שהוא וכדאיתא בב"י ע"ש:
יד סָעִיף ט כתם הנמצא כו'. כתב הב"ח קשה ממ"נ דאם נפרש לשון זה כפי' הב"י כאן דבבשרה אפילו פחות מגריס טמאה דלא תלינן בכנה קשה על פסק הש"ע דכתב בס"ח די"א כשנמצא על בשרה מצטרפין ואח"כ כ' ל' הרמב"ם בסתם דמחמיר טפי בבשרה דאפילו בטפה אחת טמאה בלי צירוף ואם נפרש ל' הרמב"ם בזה כדמשמע להדיא מדברי הרשב"א במשמרת הבית דלא אמר הרמב"ם שהיא טמאה בכל אלו אלא בדאיכא כגריס ועוד אבל טיפין קטנים אין מצטרפין אפילו נמצא בבשרה א"כ הוא מיקל טפי מי"א דלי"א אם יש בכל הטיפין שבבשרה כגריס ועוד טמאה ולהרמב"ם אין הפרש בין חלוקה לבשרה וכאן וכאן טיפין קטנים אין מצטרפים וטהורה אפילו יש בכולן יותר מכגריס ועוד וגדולים אם יש באחת מהם כגריס ועוד טמאה עכ"ל ודבריו תמוהין דהיאך אפשר לומר דהרשב"א הבין בדעת הרמב"ם כן הרי הרמב"ם כתב בפירוש בפ' ההוא לעיל מיניה בדין ו' מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא בבגדיה שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור כו' (והשיגו הראב"ד שם וכן ר"י והרב המגיד יישב דבריו שם על נכון) וגם היאך אפשר להוציא שום משמעות מל' הרמב"ם זה דאפי' פחות מכגריס טמאה הלא לא העתיק אלא לשון הש"ס וכמו שאפשר לפרש לשון הש"ס כן יש לפרש לשון זה ומה שכתב הב"ח דאם נפרש לשון זה כפי פי' בית יוסף כאן דבבשרה אפילו פחות מכגריס טמאה כו' הנה הבית יוסף כאן אחר שהביא לשון הרמב"ם שבסעיף זה הביא ל' הרא"ש וכתב וז"ל ומשמע מלשון הרא"ש דס"ל דכתם שעל בשרה אפילו פחות מכגריס טמאה וכדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל כו' והבין הוא דר"ל דהרמב"ם דבסעיף זה וז"א דא"כ מהו שכתבתי לעיל הל"ל שכתבתי בסמוך ועוד מאי וכדברי הרמב"ם כו' דמשמע שדברי הרמב"ם מבוארים יותר מדברי הרא"ש אדרבה דברי הרא"ש מבוארים יותר שכתב דלא תלינן בדם מאכולת והרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס אלא מ"ש וכדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל ר"ל שהביא לעיל דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב בדין ו' דכתם שעל בשרה אין לו שיעור ואם כן אדרבה משמע מדברי הב"י דבדברי הרמב"ם אלו שבסעיף זה אין הכרע וכן הרשב"א במ"ה שם לא כתב דס"ל להרמב"ם דאינה טמאה אלא בכגריס ועוד וכמ"ש הב"ח דהא ודאי ליתא וכמ"ש רק כתב שם שהרמב"ם מפרש גם כן בעיא דבש"ס לא לענין צירוף אלא לענין אי אמרינן אילו נטף מן הגוף היה כזה או לא אלא שהרשב"א עצמו סבירא ליה שם דאינה טמאה אלא כגריס ועוד ע"ש מבואר כך בהדיא אבל בענין השיעור אין בדברי הרמב"ם אלו הכרע כלל ומעתה דברי המחבר ברור ואין בהם קושיא כלל:
טו סָעִיף י שאינו מקבל טומאה כו'. עיין ברמב"ם הל' כלים מה הן הדברים שאין מקבלין טומאה:
טז סָעִיף י או כל דבר כו'. וכן אפי' מין שהוא מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו כגון מטלית שאין בו ג' על ג' כדאיתא בש"ס ומביאו ב"י וכ"כ הפוסקים ומבואר מדברי התוס' ריש דף נ"ח ומדברי הרא"ש פרק האשה שכתבו משתיתא נהי דלא מקבל טומאה מ"מ מקבל טומאת נגעים דכלי שמקבל טומא' נגעים אע"פ שאין מקבל שאר טומאה מקבל כתמים וטמאה:
יז סָעִיף יא וכל שכן על רגליה ממש. והב"ח כתב דדוקא גב הרגל שכנגד הרגל אבל בשאר גב הרגל לצד חוץ וכ"ש בנמצא אשאר ראשי ד' אצבעותי' טהורה כו' ואין דבריו מוכרחים גם בדרישה כ' שצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים כו' עיין שם:
יח סָעִיף יא וכן אם נמצא על ידיה כו' ושמא נגעו כו'. משמע להדיא מדברי הט"ו דאפילו בסתם חיישינן שמא נגעו וכן דעת ה"ה:
יט סָעִיף יא אבל כו' טהורה. אפי' לא עברה בשוק של טבחים שאין במה לתלות כן מוכח מן הש"ס ופוסקים ופשוט הוא ולא חיישי' שמא הביאתו שם בידים דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום כדאיתא בש"ס ופוסקים:
כ סָעִיף יא שנזדקרה. לשון הטור כגדי ור"ל דהיינו דוקא כשנתהפכה ראשה למטה ורגליה למעלה וכמ"ש הרמב"ם ורש"י והרשב"ם ושאר פוסקים:
כא סָעִיף יא מהחגור. הוא סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות ורש"י והברטנורה כתבו בריש פרק הרואה כתם שהחגור כנגד בית התורפה:
כב סָעִיף יא בד"א כו'. כלומר בד"א שאינה תולה כשנמצא על בשרה לבד כגון למטה מהחגור היינו כשאין לה לתלות אלא בעסקי הכתמי' או בשוק של טבחים הוא דלא תלינן אבל אם יש מכה כו':
כג סָעִיף יא אבל אם יש מכה כו'. ותוך ג' ימי' ראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן אפילו במכה כדלקמן סי' קצ"ו ס"ק י"ב:
כד סָעִיף יב ועל בשרה. דכיון שנמצא על חלוקה גם כן טהורה:
כה סָעִיף יב מהחגור ולמעלה טהורה. וגם בבשר לבד מהחגור ולמעלה טהורה כשלא נזדקרה אפילו לא עברה בשוק של טבחים כדלעיל אלא דאשמעי' הכא בחלוק לבד דאפילו נזדקרה טהורה:
כו סָעִיף יב ואפילו לא עברה כו'. כתב הב"ח ס"ח ותימה בעיני למה פסק להקל כסברת הרשב"א שהוא יחיד בהוראה זו ע"כ ותימה לתמיהתו דהלא דעת הרמב"ן כהרשב"א וכ"נ דעת ה"ה ודעת ר' ירוחם נכ"ו ח"ב ואם כן אדרבה הרשב"א וסייעתו רובא נינהו ועוד דבכתמים שומעים להקל:
כז סָעִיף יב שאילו בא מן המקור כו'. ואף על גב דלמטה מהחגור ולא נזדקרה אפילו על חלוקה לבד טמאה כשלא עברה בשוק של טבחים נזדקרה שאני שא"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק ושלא יגע בבשרה א"א הרשב"א כתב ר' ירוחם אהא דנמצא על חלוקה פי' חלוק הבדוק לה כדלקמן ופשוט הוא. ב"י וד"מ:
כח סָעִיף יג בית יד. שקורין בל"א ארבי"ל. הגהת פרישה סכ"ה:
כט סָעִיף טז בצוארה. היינו בצדדי הצואר שאז א"א ליגע שם מהמכה אם לא על ידי שפושטתו ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלאו הכי תולה בו כדאיתא בש"ס ופוסקים וכ"כ ב"י בד"ה אין מחזיקים כו':
ל סָעִיף יז ויודעת שלא נזדקרה כו'. ואע"ג דלעיל סעיף י"א אמרינן שאינה חוששת שמא נזדקרה שאני הכא שיש עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו תולין לומר לא נזדקרה ומעלמא אתי ואח"כ נתלה גם הכתם התחתון בזה לומר כשם שזה מעלמא אתי כן האחר מעלמא אתי ובבת אחת נתלכלכו הוי ב' תליות לקולא וכולי האי לא מקילינן כ"כ העט"ז:
לא סָעִיף יז אבל אם אין כו'. דשמא דם כנה הוא והלכך אם יש בתחתון כגריס ועוד טמאה:
לב סָעִיף יח אלא אם כן יש לה מכה כו'. עיין בתשובת הרב סי' צ"ז מדינים אלו:
לג סָעִיף יט אבל אם היו כו'. נראה דה"ק ולא נודע שנמצא בהן בודאי דם לאחר שהיו עסוקים בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעה שנגעו בהם היה בהם דם. ב"ח:
לד סָעִיף יט וה"ה כו'. והא דנקט בש"ס ופוסקים בנה ובעלה היינו משום דאלו מסתמא דרכן ליגע בה וכ"כ דרישה:
לה סָעִיף כו ויש מחמירין כו'. ולדידהו אפילו נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה כדאיתא בדבריהם מן הש"ס להדיא:
לו סָעִיף כז טהורה. היינו כשהעסק שנתעסקה בו שהוא פחות מכגריס הוא כל כך כמו הועוד כגון שהועוד הוא חצי גריס צריך להיות שנתעסקה בחצי גריס. נ"ל פשוט:
לז סָעִיף כז וכן אם נתעסקה כו'. והמעדני מלך דף רפ"ו ע"ב והדרישה והב"ח השיגו ע"ז דליכא מאן דמטהר בהא כיון דאיכא ביתרון מהעסק שיעור כתם דמ"ש זו מנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב' גריסים ועוד דאמרינן בש"ס דלא אמרינן שדי דם העסק בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא אלא הוא טמאה וכן כתבו כל הפוסקים והט"ו בסעיף שלפני זה והכא אמאי נימא שדי העסק בי מצעי ומה שיצא לו להב"י כן מהרמב"ן שהביא הטור נוסחא מוטעא נזדמנה לו ומה שלמד כן מהרשב"א אינו נכון עכ"ד ודברי' ברורי' הם:
לח סָעִיף כח האשה שנמצאת כו'. אע"ג דלעיל סעיף כ"ו טהורה אפי' אינה מעוכה בו שאני התם דנתעסקה בכגריס מה שאין כן הכא וה"ה בש"ס:
לט סָעִיף לב והוא מקבל טומאה. אבל אם אינו מקבל טומאה טהור' כדלעיל ס"י דאין לחלק בין כתם לדם דכיון דלא הרגישה שיצא מבשרה טהורה מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו ובדבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו וכן כתב בדרישה סמ"ה:
מ סָעִיף לב אם יזדמן שתעבור כו'. ר"ל שיבא מקום בין רגליה נגד אותו מקום וכן כתב בפרישה:
מא סָעִיף לג וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא כו'. אעד הבדוק לה דלעיל מיניה קאי ובפרישה סמ"ז [סמ"ח] כתב דקאי אפילו אעד שאינו בדוק לה כו' ע"ש וקשה דבכה"ג לכ"ע בכל שהוא טהורה וכדאיתא בש"ס דף י"ד ע"א להדיא דבעינן כגריס ועוד וכן כתבו כל הפוסקים והט"ו בסל"ו וזה פשוט:
מב סָעִיף לד אם משוך טמאה. דוקא הכא כשבדקה עצמה אמרינן הכי אבל בכל שאר כתמים לא מחלקינן בין משוך לעגול דלעולם פחות מכגריס טהורה וכן הוא בפוסקים:
מג סָעִיף לה וי"א שאף עגול כו'. ול"ד להניחתו תחת הכר וכסת דשם המאכולת מצויה מה שאין כן בירכה ופסק הב"ח כהי"א:
מד סָעִיף לו טמאה כו'. בב"י הביא מחלוקת הפוסקים בזה שקצתם הורו להקל ומ"מ חששו להחמיר לענין מעשה ובספרי כתבתי שנראה עיקר בש"ס דלכ"ע (ר"ל אפילו לרבי יוסי) טמאה משום כתם ושכן מוכח להדיא בירושל' ר"פ כל היד דאיתא התם א"ל אבא (כלומר רבי יוסי) אמר כתם כו' ע"ש:
מה סָעִיף לז בדקה כו'. דין זה צל"ע ומה שהוציא המחבר כן מרש"י גם כן צ"ע כמו שאבאר דגרסינן בש"ס (פרק כל היד דף י"ד ע"א) בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו על ירכה ולמחר מצאה עליו דם טמאה נדה בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה ורבי חייא אומר טמאה משום כתם (ואמרינן בש"ס דאף לרבי אינה טמאה אלא בכגריס ועוד) ופירש רש"י ולמחר מצאה עליו דם על הירך טמאה נדה טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתי על העד ומשם הוטח על ירכה ולא אמרי' דלמא מעלמא אתי על ירכה וספק טומאה היא. (ועל עד שאינו בדוק פירש"י) ולמחר מצאה עליו דם על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה בי' ולהכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא"כ הוי להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד וטח על ירכה ואפי' את"ל מן העד אתי דילמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה עכ"ל. והביא ב"י דברי רש"י אלו דתרי ספיקי הוה ולקולא ועל פי זה כתב דבריו כאן אבל אין מדברי רש"י ראיה כלל מכמה טעמי' חדא דרש"י לא בא לומר אלא דלהכי לא נקיט הכא טחתו בירכה משום דה"ל תרי ספיקי וא"כ אפילו רבי מודה דטמא' משום כתם ולא משום נדה אבל שתהא טהורה לגמרי א"א כמו שאבאר ועוד דאפ"ת דדעת רש"י דטהורה לגמרי אפשר דס"ל כרשב"א דלקמן בסמוך וכן משמע בת"ה ע"ש ודוק ועוד נ"ל דהיינו לפי מה שפי' הוא דטחתו על ירכה ונמצא דם על ירכה דבכה"ג אפשר דטהורה לגמרי משום דהוי תרי ספיקי ר"ל ס"ס וכמ"ש התוס' וז"ל ודוקא בעד הבדוק לה אבל שאינו בדוק לא הוי ס"ס כדפרש"י עכ"ל דליכ' למימר מיד שמא מהמקור בא על ירכה דהא מצאה על הירך במקום שאין דם המקור יכול לפול שם וכדכתבו התוס' שם א"כ אני אומר ספק בא מן העד על הירך ספק מעלמא אתי על הירך ואת"ל מן העד בא על הירך דלמא על העד נמי מקמי הכי הוה א"כ הוי ס"ס גמור אבל במצאה על העד לא הוי ס"ס כלל דליכא למימר כמ"ש העט"ז שמא מן הירך שמא אינו מן הירך ואת"ל אינו מן הירך שמא מקודם לכן היה עליו הדם עכ"ל וכ"כ המע"מ סוף דף ער"ה דעל העד נמי איכא ס"ס דדלמא מן ירכה שהיה בה דם מאכולת הוטח על העד ואת"ל כו' ומ"ה אפילו כגריס ועוד טהורה כמ"ש הש"ע עכ"ל דזה אינו ס"ס כלל דהכל א' הוא ומיד איכ' למימר שמא מהמקור בא על העד וכה"ג לא מקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג ע"ש ודוק ומכ"ש כשטחתו בירכה ונמצא עליה יותר מכגריס דכה"ג ליכא חשש מאכולת כלל וכדאיתא בתוס' שם וברשב"א בת"ה וא"כ תימה היאך תהא טהורה בכה"ג דהא כיון דהוא כגריס ועוד ליכא למימר דמן המאכולת שבירכה הוא וכדאיתא בפוסקים להדיא אם כן ליכא הכא אלא חדא ספיקא שמא מקמי הכי הוי על העד או שמא מן הקינוח הוא אם כן ה"ל ספק דאורייתא וטמאה ודמי לבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא בסעיף ל"ו דטמאה בכגריס ועוד וה"ה הכא וכל שכן להי"א בסעיף ל"ה דאפילו בכ"ש טמאה בירכה דלא תלינן כלל בירכה אם כן באינו בדוק נמי לא עדיף מהניחתו בקופסא ואף שמדברי הרשב"א בת"ה משמע דלכאורה דבטחתו בירכה אף בכגריס ועוד אינה טמאה אלא בעד הבדוק דוקא היינו דאזיל לשיטתו דסבירא ליה דקי"ל כרבי יוסי דבעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא טהורה לגמרי אפילו בכגריס ועוד דתולין מספק להקל דמקמי הכי הוה אבל לדידן דקי"ל בקופסא טמאה ה"ה הכא וכל זה ברור והיה נ"ל ליישב דברי המחבר דמיירי ג"כ בשנמצא הדם על ירכה אך העט"ז והמ"מ לא כ"כ וכ"נ מדברי הרב והב"ח דמיירי כשנמצא על העד וצ"ע:
מו סָעִיף לט טהורה. אפי' יודעה ממי לקחתו כיון שלא היה בדוק אני אומר כתם זה כבר היה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל:
מז סָעִיף מ בדקה חלוקה כו'. פירוש שבדקה אותו בתחל' ואח"כ לבשתו ואח"כ פשטתו ומצאו טהור והשאילתה לחברתה וכן משמע בטור אבל בלא בדקה חלוקה אלא כשפשטתו לא אצטריך לאשמעינן דהראשונה טהורה משום שמצאה אותו טהורה והשאילתו לחברתה הא בלאו הכי טהורה כיון שלא בדקה אותו קודם הלבישה וכמ"ש בסעיף שלפני זה וכ"כ הרשב"א בתה"ק בהדיא שבדקה חלוקה קודם הלבישה ודעתו כדפי' והדרישה הניח דבריו בצ"ע גם הב"ח פירש הא דנקט בדיקה קודם הלביש' לדיוקא דדוקא כשבדקה פעם ב' טהורה אבל לא בדקתו פעם ב' אף על פי שבדקתו כשלבשתו שתיהן טמאות עכ"ל ולפעד"נ כמ"ש גם מ"ש הב"ח אע"פ שבדקה אותו כשלבשתו כו' אינו מכוון דמשמע כ"ש לא בדקתו כלל וז"א דבלא בדקתו כלל שתיהן טהורות דאינה טמאה משום כתם אלא בחלוק הבדוק וכמ"ש בסעיף שלפני זה גם מ"ש בפרישה דמיירי שלא בדקה פעם שנית החלוק אלא שבדקה את עצמה ונמצא טהורה אע"ג שהשניה בדקה נפשה ומצאה טהור' אפ"ה תולין בשני' ולא בראשונה דכאן נמצא כאן היה עכ"ד אינו מכוון ובכה"ג דשתיהן שוות שתיהן טמאות ולא אמרי' הכא כאן נמצא כאן הי' כדמשמע בש"ס (ד' ס' ע"א) גבי מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם תקלקל אידך לא קמ"ל והכי משמע מהפוסקים והט"ו לקמן סמ"ג גבי שתיהן טמאות שאפילו נמצא הכתם בשניה הראשונה טמאה ולא אמרינן כאן נמצא כאן היה. נ"ל:
מח סָעִיף מא נדה. דוקא נדה ועובדת כוכבים משום שתולין הקלקלה במקולקלת מה שאין כן השאילתו לטהורה דשתיהן טמאות כדלקמן סמ"ג וכן פירש"י במשנה ופשוט הוא:
מט סָעִיף מא שהגיע זמנה לראות. היינו שהגיעה לימי הנעורים לי"ב שנה ויום א' כדלעיל ס"ב:
נ סָעִיף מא אם בדקתו. כשפשטתו והשאילתו כו':
נא סָעִיף מא ואפילו היא בספירת כו'. ז"ל ב"י ל"ש היא טהורה לגמרי או בספירת ז' נקיים וכ"כ הרשב"א בת"ה אצל מ"ש פעמים שהיא תולה בעצמה עכ"ל ולפ"ז למ"ש הרב דבג' ימים הראשונים אין תולין ה"ה לקמן סמ"ד בעצמה אינו תולה אלא שא"כ היה לו להגיה ג"כ הכי בסמ"ד אלא נראה דהרב אזיל לטעמיה לקמן סימן קצ"ו ס"י דכתב דדוקא בדבר אחר אינה תולה ג' ימים הראשונים אבל במכה שבגופה שמוציאה דם תולה בה א"כ ימי נדתה של עצמה ודאי כמכה שבגופה שמוציאה דם דמי אבל לפי מ"ש דאפילו במכה שבגופה אינה תולה א"כ בסמ"ד אינה תולה בימים שבנדתה אלא אחר ג' ימים הראשונים של ז' נקיים ודוק:
נב סָעִיף מא אין מקילין בכתמים כו'. דוקא כשהם יותר מכגריס ועוד אבל בפחות מכן תולין בכינה אפילו תוך ג' כמבואר שם:
נג סָעִיף מב תולה בהן. לפי שכל אלו אין מקלקלן כשתתלה הכתם בהן וכשתתלה בהראשונה הרי אתה מקלקל וכענין שאמרו בב' קופות א' של חולין וא' של תרומה שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה (ונתבאר לעיל סי' קי"א) . הרשב"א בת"ה:
נד סָעִיף מב ואפילו בזמן הזה. שאין נותנין לשום בתולה שנבעלה אלא בעילת מצוה וכדלקמן סימן קצ"ג אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה וכן היושבת על דם טוהר אע"ג דבזמן הזה היא ככל הנשים כדלקמן סי' קצ"ד אפ"ה תולה בה לפי שמן הדין היא טהורה ואם תתלה בה אין כאן קלקול ומה שהחמירו שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל חברתה לא החמירו. טור ופוסקים:
נה סָעִיף מב וחברתה מקולקלת. וסתרה כל מה שלפניה:
נו סָעִיף מג בין שהיתה כו'. זו ואצ"ל זו כלומר אפילו יושבת כבר על הכתם לא אמרינן כיון שאח"כ נולד הספק דניתלי בה ואצ"ל אם ראתה כתם בחלוק אחר השאלה שבשעה שנולד בה הספק לא הכירה עדיין כתמה וכ"ה בתה"א סוף ד' קע"ט ובתוס' דף ס' ריש ע"ב:
נז סָעִיף מג וחזרה ולבשתו. [וה"ה כשלא חזרה ולבשתו] נמי כשלא בדקה הראשונה קודם שפשטתו אלא קמ"ל דאע"ג שחזרה ולבשתו והחלוק הוא אצל הראשונה אפ"ה השניה ג"כ טמאה א"נ מיירי שהראשונה בדקתו קודם שפשטתו דהשתא אינה טמאה עד שתחזור ותלבשנו וק"ל:
נח סָעִיף מג ששתיהן צריכות לחוש. אע"ג דהוי ספק דרבנן מ"מ כיון דאי תליא בהא מקלקלת מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך. רש"י והרשב"א ושאר פוסקים:
נט סָעִיף מד לבשה כו'. עד ס"ס מ"ה כפול לקמן סנ"ב:
ס סָעִיף מד ולא בדקתו. כשפשטתו ולבשתו בימי טהרתה ג"כ בלא בדיקה אבל בדקתה קודם ימי נדותה ואפ"ה טהור' דתולה בימי נדותה וכן במעוברת ומניקה דבסעיף שאח"ז מיירי שבדקה בשעה שלבשה אותה קודם ימי עבורה ומניקתה ואחר שנתעברה ולבשה אותו לא בדקה אותו דאי לא בדקה כלל פשיטא דבלאו הכי טהורה כדלעיל סל"ט וק"ל:
סא סָעִיף מו ואינה בפנינו כו'. נראה דגם החלוק אינו בפנינו דאם הוא בפנינו תבדוק במקדיר או מגליד ואם אינה בקיאה תחמיר כדלקמן בסמוך אלא מיירי שנאבד החלוק דבכה"ג אין להחמיר כדכתב בפרישה ס"ע וכ"כ הרא"ה בב"ה דף קע"ט ע"ב וכן משמע ברשב"א בת"ה שכתב ואפשר שגם הרב לא אמר אלא בדאפשר למיקם עלה דמלתא ע"כ ומביאו ב"י משמע אבל בנאבד דלא אפשר למיקם עלה דמלתא טהורה מספק דרבנן לקולא והכי אמרינן לעיל סימן צ"ח ס"ג דכשהוא לפנינו ואפשר למיקם עלה דמלתא אלא שאינו בקי בשיעורו לא הוי ספק אבל כשנשפך ואי אפשר למיקם עלה דמלתא הוי ספק דרבנן ולקולא ע"ש:
סב סָעִיף מו חזקה בדקתו כו'. דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיהן בשעת כבוס כלומר ואם תמצא כתם מגדת לחברתה ובזמן הזה לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר:
סג סָעִיף מו אפילו אינה לפנינו כו'. משמע דה"ה אם היא לפנינו ואומרת שבדקתו ולא היה בו כתם לא סמכינן על דבריה לא לאיסור ולא להיתר ודנין אותה כאלו אינה לפנינו וכ"כ הב"ח וע"ל סי' קכ"ז סס"ק י"ט:
סד סָעִיף מו חוששת להחמיר שאין זה כספק דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר. הרשב"א:
סה סָעִיף מז ונמצא עליו כתם. וא"א לידע הדבר על ידי שאלה כדבסעיף הקודם:
סו סָעִיף מז ואם הוא כו'. ואם אין יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות. טור והרשב"א בתה"ק וכתב העט"ז דהיינו טעמא דטמאות מספק דלא שייך כאן למיזל לקולא מטעמ' דלעיל עכ"ל משמע דס"ל דלא הוי ספק כיון דהוא בא ממיעוט הכרה וקשה דבטור ובתה"ק משמע אפילו מאן דחשיב הא דלעיל ספק מודה בהכי אלא נראה דהכא ה"ט דכיון דשתיהן טהורות ואין לתלות בא' יותר מחברתה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך וכדלעיל ס"ק נ"ח וכן כתב בפרישה סע"א ולפ"ז אפילו נאבד דבכה"ג הוי ספק מעליא כדלעיל ס"ק ס"א אפ"ה הכא שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בא' יותר מבחברתה וק"ל:
סז סָעִיף נ סדין העליון כו'. ר"ל למנהג שמניחין ב' סדינין זה על גב זה והוא שוכב ביניהם כדי שלא יתלכלך המטה העליונה משום זיעה. פרישה. וכתב בשם מהרש"ל דלא נהירא כלל דהא עינינו רואות דהתחתון ג"כ נמשך וכ"כ הב"ח שעכשיו שעינינו הרואות שהתחתון ג"כ מתהפך כולן טמאות:
סח סָעִיף נ מפני שהוא עשוי להתהפך. אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים דרבנן אבל אשה א' שאין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן. עכ"ל רשב"א בת"ה ומביאו ב"י:
סט סָעִיף נב כיצד אחת כו'. דוקא בהך ענינא אבל יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה. פוסקים והגמי"י ומביאם ב"י:
ע סָעִיף נב זקנה שעברו כו'. לעיל סי' קפ"ט סכ"ט נתבאר איזו זקנה:
עא סָעִיף נב ואחת ילדה כו'. אפילו הילדה יש לה וסת קבוע ומציאת כתם היא שלא בשעת וסתה תלינן בילדה. פרישה:
עב סָעִיף נב אחת בתולת דמים. אפי' היא נשואה. רש"י:
עג סָעִיף נב אחת זקנה וא' מניקה. או א' זקנה ואחת בתולת דמים אין תולות זו בזו כדאיתא ברשב"א ומביאו ב"י וכתב ופשוט הוא וה"ה לאחת זקנה וא' מעוברת ולכל שאר אינך ששתיהן אינם ראוים לראות אין תולות זו בזו ושתיהן טמאות:
עד סָעִיף נד בכ"ש. אפילו בפחות מכגריס כדלעיל סל"ג:
א סָעִיף א עד שתרגיש שיצא דם מבשרה. לפי שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה פירושו אפילו אם היא רואה טהורה כיון שלא הרגישה כ"כ הרב המגיד העתקתיו סימן קצ"ב סעיף א':
ב סָעִיף א וחכמים גזרו כו'. א"ל הא הוה ספק ספיקא ספק אם יצא ממנה או מעלמא ואת"ל ממנה אימור לאו מן המקור אתי וכמו שמצינו בסימן קפ"ז סעיף ה' י"ל דכיון דרוב דם שיוצא מהאשה שאין לה מכה אתי ממקור לא נחשב זה לספק כלל וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דכתובות דף ט' בפשט דספק ספיקא שם וא"ל ממ"ש רמ"א ספק ספיקא בסימן קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה ואפשר שהיא מן הצדדים ועל זה קאי הספק ספיקא ובכסף משנה נתן תירוצים:
ג סָעִיף א שהיא טמאה. שאני אומר דם יצא כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה דאורייתא היא היכא דליכא למתלי במידי אחרינא. ת"ה מביאו ב"י:
ד סָעִיף ב לא גזרו בתינוקת. כ' רש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחילה לכתמיה אפילו היא קטנה דהא אפילו לדם בתולים מונין שבעה נקיים ואין להקל מן המנהג עכ"ל:
ה סָעִיף ג היתה שופעת כו'. בגמ' דנדה איתא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל שבעה אינה אלא כראיה אחת פוסקת הוה לה כשתי ראיות אמר רב שימי מזלפת אינה כרואה והא קא חזיא אימא אינה כשופעת אלא כפוסקת ופרכינן מכלל דשופעת כי נהרא פרש"י מכלל דשופעת דאמר לעיל אינה אלא ראיה אחת היינו דשפעה כי נהרא בתמיה כיון דמזלפת אינה חשובה שופעת וא"א להיות כמעין כל שבעה וחיה ומשנינן אלא אימא אינה אלא כשופעת. והנה לפי המסקנא הא דאמר תחילה שופעת כל שבעה היינו מזלפת דהא א"א בשופעת כי נהרא וא"כ לכאורה קשה על הטור והש"ע שכתבו היתה שופעת או מזלפת דהא שופעת נמי ע"כ מזלפת ומו"ח ז"ל פירש דשופעת היינו ששופעת בהפסק בין זו לזו ואפ"ה חשבינן לה לראיה אחת וכן מזלפת טיפין טיפין בלא הפסק ומ"ש אחר כך אבל אם פסקה מעט כו' לא קאי רק אמזלפת אבל בשופעת אפי' פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת הוי ראיה אחת וצ"ע עכ"ל וקשה דהא בהדיא אמר בגמרא דשופעת מותר ופוסקת אסור ש"מ דפוסקת קאי אשופעת ומלבד זה קשה לחלק בהפסקה בין מזלפת טיפין טיפין מהפסקה בין שופעת. ודברי הטור והש"ע הם מתוקנים דודאי שופעת שזכרו הם הוא שופעת ממש כי נהרא בלי הפסק ואע"פ שאמרו בגמ' שהוא א"א היינו כל ז' דלא בחנם כתב רש"י כל ז' אבל הטור והש"ע כתבו כמה ימים דהיינו ב' או ג' ימים וזה ודאי אפשר שתחיה ונמצא שכל שיש הפסק בין הראיות הן בין שופעת הן בין מזלפת טיפין נחשב לשתי ראיות. כן נ"ל פשוט:
ו סָעִיף ג דם ג' וסתות. פי' ג"פ בכל פעם וסת בפני עצמו:
ז סָעִיף ה גריס יותר גדול. דאמרינן דאפשר דיש כינה יותר גדולה:
ח סָעִיף ז אם הרגה פשפש. הוא וואנ"ץ בל"א:
ט סָעִיף ז או הריחה ריחו כו'. אבל בלאו הכי לא תלינן בפשפש וז"ל הרא"ש שהביא בית יוסף אבל מסתמא לא תלינן ביה משום דלא שכיח משמע דבמקומות השכיחים תלי' בהו כמו במאכולת וכ"כ הרשב"א בהדיא הביאו ב"י דאז תולה בפשפש עד כתורמוס אלא שהרב ב"י שיכל את ידיו וכ' שיש לפרש דברי הרא"ש מה דכתב הרא"ש לא שכיח היינו לא שכיח שיהיה סמוך לגוף כ"כ ולא תריח ריחו וכתב אח"כ שיש לדחות לומר כן והביא עוד דברי הרב המגיד שהביא דברי רשב"א וכתב עליהם שהרמב"ן ורמב"ם לא חילקו בין שכיח או לא אפשר דס"ל אפי' בשכיח אין תולין כיון דמריח ולא אמרי' אפשר שהריחה ולאו אדעתא כו' ולענין הלכה נראה כיון שהרשב"א מפרש כן בהדיא להקל ודברי הרא"ש מבוארים כן לפי פשוטן ומשמעותן וכ"כ בד"מ בשם רבינו ירוחם דבשכיחי פשפשים תלינן בהו ובכתמים שומעין להקל ע"כ נראה דבמקום דשכיחי טובא פשפשים יש להקל ולתלות בהן הכתמים עד כתורמוס כנ"ל. ופירוש תורמוס הוא מין קטנית עגולה ורחב כמעה קטנה. ומבואר בב"י דבמקום דתלינן בפשפש אין חילוק בין ארכו כרחבו או לא:
י סָעִיף יא על עקבה טמאה. שמא נגעה באותו מקום בישיבתה ופירש בפרישה דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם:
יא סָעִיף יא וכ"ש על רגליה ממש. כ"כ ב"י דמשמע לו כן מלשון אפילו ראש גודל אבל אין בזה הכרח דאפשר דהאי לשון אפילו קאי אגודל עצמו דפשיטא הוא דטמאה אבל גב הרגל לא גרע מצד חוץ דשוקיה ופרסותיה וכן פי' מו"ח ז"ל אלא שאין להקל למעשה כיון שכבר הורה זקן ב"י ורמ"א הביאו אבל זה נראה להקל באם נמצא על שאר האצבעות של הרגל חוץ מן הגודל ואפשר שגם הב"י מודה בו כיון שהוא רחוק מצד פנים:
יב סָעִיף יא למעלה מאותו מקום כו'. ולא אמרי' שנגעה בידיה במקור ומידה בא למקום זה אח"כ בנגיעה דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום וכן בסוף הסעי' לענין שאם א"א לבוא מהמכה כו' לא מחזקינן טהרה ממקום למקום:
יג סָעִיף יא על בשרה וגם על חלוקה. כ"כ בטור בשם רמב"ן דבנמצא על בשרה וחלוקה תלינן במה שיכולה לתלות וכתוב בב"י בשם הרשב"א בזה דאי מגופה אתא על בשרה לחוד איבעי ליה לאשתכוחי. וקשה לכאורה דהא כתוב בסמוך לעיל שאלו בא מן המקור היה נמצא גם על בשרה ולא קשה מידי דכבר הביא ב"י לעיל בשמו דהאי על בשרה לחוד איבעי ליה לאשתכוחי ולא כתבו דרך הוכחה דהא אפשר גם לדבר שמגוף להמצא על חלוקה אלא ה"ק לית כאן הוכחה דמגופה אתי כיון דלא אשתכח על הבשר לחוד:
יד סָעִיף יא אבל אם יש מכה בגופה כו'. וכן אם נתעסקה ממש בידיה בכתמי' תולה אף אם נמצא על ידיה. טור בשם רשב"א:
טו סָעִיף יא ואם המכה בכתפה כו'. אבל בצוארה איתא בגמ' דלפעמי' תולה בה כגון בצד שמקו' התורפה מכוין נגדו ולפעמי' שוח' צוארה ונופל דם המכה שם:
טז סָעִיף כב אבל אם דרכם להתעסק כו'. דאז הוה כולה מתא כשוק של טבחים:
יז סָעִיף כה שתי נשים שנתעסקו כו'. בתוס' פרק הרואה (נדה דף נ"ח) כתבו בשם רבינו תם דאיירי שנתעסקו זו אחר זו ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרין אותה הואיל ונתעסקה ובשביל חברתה אנו מטמאין הראשונה שהיא טהורה גמורה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל העתיק בזה הואיל שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והכי משמע בתוספות עכ"ל משמע אם באו לשאול זו אחר זו טהורות ולא נראה לע"ד כן דא"כ הוי ליה לתלמוד או לפוסקי' לחלק בזה בהדיא כמו שמצינו שחילקו כן פרק קמא דפסחים לענין עכבר וחמץ בפיו כו' והביאו בא"ח הלכות פסח. ותו דע"כ לא כתבו התוס' שאחת מהן טהורה אלא הראשונה והיינו אילו היתה באה קודם שנודע כלום מן השניה אבל אחר שנודע ודאי שתיהן טמאות אפילו בזה אחר זה וכן ראיתי בת"ה הארוך לענין שלש נשים כמו שהבאתי לקמן סעיף מ"ט וטעמא דמילתא נראה לי דהכא שאני מההיא דחמץ דבחמץ ספק על העכבר בבית אחר או לא על הוי היתר כמו שפירש רש"י שם בגמרא אח"כ בסמוך רק בשני בתים החמירו שע"כ אחד מהן יש בו חמץ בזה מ"מ הקילו בזה אחר זה כיון דבספק אזלינן לקולא וכן בשני שבילין דאם יש אחד שספק לו אם הלך בטמא או לא אזלינן לקולא דמוקמינן ליה אחזקה קמייתא מש"ה מקילינן גם בשני בני אדם בזה אחר זה אבל כאן בכתמים שכל שאין בו לתלות בשום דבר הוי ספיקא טמא ואין לך היתר רק אם יש בשום דבר לתלות שמסתבר שמשם בא הכתם ומש"ה כאן שיש ב' נשים ויש כאן סלע יתירא ואין סברא לתלות הטומאה באחת יותר מבחברתה נשאר הדבר כאילו לא היה במה לתלות כלל וגם בדרישה כתב שאין כאן חילוק בין זה אחר זה או בבת אחת אלא שנתן טעם לזה דדוקא במידי דרבנן אמרינן כן וכאן הוי ראיית דם גמור מן התורה ולא דק בזה בתרתי חדא דאף במידי דאורייתא אמרינן כן בפ"ק דפסחים לענין שני שבילין והלך באחד מהן כו' וכן בפרק שני דכתובות לענין היתר אשה לבעלה אמרינן סברא זאת והטעם דאוקמא אחזקת היתר שהיתה לפני זה ועוד דכתב דכאן הוי דם גמור מן התורה הא כאן הוי כתם לחוד ואין בו אלא מדרבנן ועוד נתן בדרישה טעם להחמיר כאן אפילו בזו אחר זו דאיכא למימר דמהצפור בא על כל אחת כחצי סלע והחצי השניה היא דם מקורה דכל אחת וגם זה אינו דא"כ אמאי אמרינן בגמרא הטעם בשתי נשים משום דאיכא סלע יתירא ומאי חזית לתלות באחת יותר מבחברתה היה לו לומר דתרווייהו טמאות מטעם שכל אחד יש בה חצי מהצפור אלא דבר ברור הוא כל שיש לפנינו לתלות בו תלינן לקולא שנתעסקה בכל הסלע כמו בכל מידי שתולין בו לא אמרינן שמא לא בא מדבר שתולין בו רק מקצת ממנו והשאר מן האשה הכי נמי כן הוא בכל אחת מהנהו שתי נשים אלא דכאן האחת מקלקלת לחברתה ואם כן הדרא קשיא לדוכתא מאי שנא מחמץ והעיקר כמ"ש בסמוך דהוה כאן כאילו אין במה לתלות כלל וע"כ אפילו בזו אחר זו שתיהן טמאות:
יח סָעִיף כז נתעסקה בפחות כו'. זהו דברי רשב"א בטור שפוסק לקולא בגמרא דהוה זה בעיא ולא איפשטא ומ"ש אח"כ וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס כו' הוא על פי גירסת ב"י בטור בשם רמב"ן כן ונתן טעם להיתר זה דאמרינן שדי הפחות מכגריס של העסק בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא כו' אע"ג דבגמרא דחינו האי סברא היינו בנתעסקה בכגריס ונמצא ב' גריסין ועוד ואין זה נראה דמה לי כגריס ונמצא ב' גריסין ועוד או פחות מגריס ונמצא ב' גריסין גם מ"ש ב"י דמדברי הרשב"א נראה כן אינ' נראה כן דהא לא טיהר הרשב"א אלא פחו' מגריס ונמצא גריס ועוד. והעיקר כגירסא בספרים מדוייקים והרמב"ן טיהר בנתעסקה כגריס ונמצא עליה שני גריסין ודבר זה הוצרך הטור לכתוב אע"פ שכתב כבר שהרשב"א טיהר בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא כגריס ועוד משום דאפשר לומר דלהרשב"א אפשר דנתעסקה כגריס ונמצא ב' גריסין טמאה דאין לך לטהר אלא אחר שתאמר שכל העסק שנתעסקה נדבק בה ולא נשתייר שום דם באותו ענין שנתעסקה אלא הכל בא לכאן ומ"ה לא נשתייר רק כגריס (וכגריס) ועוד בעינן וזה אינו סברא טובה כל כך דיותר יש צד לומר דנשתייר באותו עסק גם כן קצת ולא נדבק בה רק גריס פחות משהו ואם כן יש על חלוקה כגריס ועוד אבל הרמב"ן טיהר גם בזה דס"ל דכל העסק דהיינו כגריס נדבק בה ואין כאן רק כגריס מצומצם ע"כ טהורה אבל בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא שני גריסין ודאי טמאה היא ולא אמרינן כלל שדי בי מצעי כן נראה לע"ד: בטור כתוב בשם הרמב"ן שאין לסמוך על בדיקת הסימנים אלא לטהרות אבל לא לבעלה וקשה ממ"ש ריש סימן קפ"ז דטהרת' חמירי מבעלה ולא קשה מידי לפי מ"ש ב"י בסי' קצ"א ד"ה כתבו הגהות מיימון כו' עיין שם:
יט סָעִיף לב אם יזדמן שתעבור על המקום. פי' שמקום בין רגליה יזדמן שם במקום הכתם:
כ סָעִיף לג מאכולת מעוכה כו'. הטעם שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת וע"כ חמור העד מחלוקה דבחלוקה תנינן במאכולת כל שאין בו כגריס ועוד אבל עד זה שהיה בדוק לה קודם הקינוח וקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם זה מגופה היא ומאכולת מעלמא אתא בעוד שהוא בגופה:
כא סָעִיף לג וכן הדין כשבדקה והניחתו בקופסא כו'. זה דברי רשב"א לא בא למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר זמן עליו דם דזה אינו דפשוט במתניתין (נדה י״ד.) בנמצא על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק אלא היפוכו דסיפא קאמר דהיינו אם הניחתו תחת כר או כסת או טחתו ביריכה וביאור דבריו דבנמצא תכף על העד הבדוק פשיטא דטמא ואפילו אם לא נמצא הדם עד למחר ה"נ דטמא אם היה מונח בנתיים בקופסא ולא הוטח בירכה משא"כ אם הוטח בירכה דסיפא ובטור כתוב כאן ולמחר מצאה עליו דם אפילו כל שהוא או שהניחתו בקופסא כו' והוא דבר שאין לו ביאור לפי ע"ד דרישא במה מיירי היכן היה מונח העד ואף לפי מה שתיקנו ב"י דמיירי שהיה מונח במקו' מגולה ולא זו אף זו קאמר מכל מקום אינו מיושב דהא ברישא לא הוזכר כלל באיזה מקום הוא מונח שיהא שייך עליו בסיפא לשון או שהניחתו בקופסא ובפרישה כתב דהך או אפי' שהניחתו בקופסא מיירי בעד שאינו בדוק ודבר זה לא ניתן להכתב דבגמרא (נדה י״ד:) איתא להדיא דאפילו רבי דמחמיר ביותר באינו בדוק ומטמא משום נדה מודה דבעי' כגריס ועוד דוקא ואי לא דמסתפינא להגיה נ"ל דהאי ולמחר דרישא הוא טעות סופר וצריך להיות ומצאה עליו דם אפי' כל שהוא או שהניחתו בקופסא ולמחר כו' ויהיו דבריו מכוונים כדברי הרשב"א שזכרנו ובזה מיושב לי מה שקשה על הטור במ"ש בעד שאין בדוק ולמחר נמצא עליו ולא כתב אפילו במונח בקופסא כדאיתא בגמ' (נדה י״ד.) הביאה ב"י לדידי ניחא דאדרישא סמיך כלומר דברישא בעד הבדוק כתב שאם נמצא למחר ובנתיים היה בקופסא טמא אבל אם אירע כן באינו בדוק טהור לרשב"א דאילו לגירסא שלפנינו קשה כיון שברישא נקט למחר לענין עד בדוק ויש מזה שני חלוקות היה לו לומר בסיפא היפך ג"כ שני חלוקות לענין למחר ולענין בקופסא:
כב סָעִיף לד תחת הכר כו'. דאיכא למימר שמאכולת נתמעכה שם:
כג סָעִיף לד ויש מקום לתלות בו. משמע כאן דאף בספק שהוא על ידי בדיקה מהני בו לתלות בשום דבר ע"כ נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה ובדקה עצמה אפי' בעד הבדוק ובשעת הבדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור וכמ"ש ב"י כאן בד"ה ומ"מ כו' וז"ל ונ"ל דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה לא נניח מלתלות במה שאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה והיינו כל שאינה משוך כו' עכ"ל והכי נמי בהאי דינא שזכרנו הוה ממש כן אלא דכאן אפילו משוך טהור כיון שנעשה בקינוח ממקום טהור וכ"ש הוא דזה הוה כמו מכה באותו מקום דלעיל סימן קפ"ז סעיף ה' ואפילו להי"א דסעיף ל"ה מודה בזה דהתם שאני כמו שיתבאר שם ועיין מה שכתבתי בסעיף ל"ט וכתבתי זאת לפי שראיתי מורה אחד שהורה להחמיר בזה ונראה לי דטעה בדבר פשוט:
כד סָעִיף לה וטחתו בירכה כו'. דגם כאן י"ל שמאכולת היתה על ירכה ונתמעכה בהטחה שהטיחה על הירך והי"א הוא הרמב"ם מחמיר בירכה וס"ל דדוקא בכר וכסת שבסעיף הקודם לזה הקילו בעגול ואין בו כגריס ועוד וכדאיתא במתני' פרק כל היד אבל בירכה לא ונ"ל טעמו דס"ל ממה נפשך יש להחמיר אם נמצא דם על הירך איהו לטעמיה אזיל דכל שנמצא על בשרה לא תלינן במאכולת אפילו בפחות מגריס כמ"ש לעיל סימן זה סעיף ח' בשם י"א דהוא ג"כ הרמב"ם ואם לא נמצא כאן דם על הירך הרי הוכחה לפנינו דהדם שעל העד הוא מגופה דאי מהמאכולת שטחתה על ירכה היה לה להמצא גם על הירך כיון ששם נתמעכה משא"כ אם בא מגופה אפשר שלא נגע בירך באותו חלק שעליו הדם כן נ"ל טעמו והוא נכון מאד. והטור כתב בשם הרא"ש שגם הוא ס"ל בטחתו בירכה אפילו בכל שהוא מדכתב שטמאה משום נדה ותמה הב"י דהא גם בגמרא איתא לשון זה ונ"ל דדייק הטור מדהוצרך הרא"ש לכתוב שטמאה משום נדה והוא דבר שאינו צריך דבשלמא בזמן התלמוד היה נפקא מינה מזה לענין טומאה וטהרה שיש חומרא בטמאה משום נדה לטמאה משום כתם אבל הרא"ש שאין דרכו להביא אלא דברים הנוהגים עכשיו ומאי נפקא מיניה שטמאה משום נדה או משום כתם אלא ודאי לכוונה זאת שטמאה אפילו בכל שהוא. כן נ"ל:
כה סָעִיף לו ודוקא בעד בינוני כו'. בת"ה הארוך הביאו ב"י מבואר אותו שנקרא אינו בדוק היינו שהיא נוטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ואין מוליכות בשוק ולא מתעסקים בהם בכתמים אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אי מעובדת כוכבים או מישראלית נדה או טהורה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא אפי' משום כתם עכ"ל ובהאי אינו בדוק שזכרנו פליגי הרשב"א והטור בשם הרא"ש דלהרשב"א טהור ולהרא"ש טמא כשאר כתם וכ"פ כאן בש"ע כהרא"ש אבל כשלקחה מן השוק מודה הרא"ש דטהורה דזה עדיף מעד שאינו בדוק ועיין מה שאכתוב בסמוך סעיף ל"ט:
כו סָעִיף לז וטחתו בירכה. והוי תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח על ירכה ואפילו אם תמצי לומר מן העד כיון שאינו בדוק לה מקמי הכי הוה שם. רש"י:
כז סָעִיף לז וכ"ש אם הניחתו כו'. פי' ולא טחתו בירכה וכן מ"ש אח"כ אבל אם לא הניחתו כו' קאי ג"כ אלא טחתו אבל טחתו טהור בכל גווני משום ס"ס כדלעיל:
כח סָעִיף לח הרי זה בחזקת בדוק. זה דעת הרשב"א וכבר זכרתי בסעיף ל"ו בשמו מה נקרא אינו בדוק:
כט סָעִיף לט אבל אם אינו בדוק כו'. ברשב"א ובטור כ' בלשון זה אבל אם לקחה חלוק מן השוק ולבשתו בלא בדיקה כו' וכן נמי כוונת הש"ע כאן במה שכ' אבל אם אינו בדוק כו' ואינו כלשון אינו בדוק שנז' בסעי' ל"ו דטמאה ביש בה כגריס ועוד דהתם מיירי שהצניעתו בחזקת נקי וכמו שזכרתי שם בשם הרשב"א דבזה איירי בגמ' בעד שאינו בדוק ונגררו הפוסקים אחר לשון הגמרא אבל כאן נקט הש"ע לישנא דעלמא אינו בדוק כלומר אין לה שום ידיעה ממנו ולכאורה קשה הדיוק אהדדי כאן דברישא אמר דוקא אם היה בדוק טמאה אבל בדוק ואינו בדוק דהיינו אותו שנזכר בסעיף ל"ו טהורה ובסיפא אמר דוקא אם לקחה מן השוק טהורה וזהו צד היותר טוב דוקא ונראה דמ"ה כתבו כאן ברישא אא"כ היה בדוק לה ולא כתבו אלא א"כ בדקה אותו אלא להורות שאף אם לא בדקה אותו בבירור רק שהיה לה בחזק' בדוק דהיינו באופן שזכרתי בשם הרשב"א והוא אותו שנקרא בסעיף ל"ו אינו בדוק בלשון התלמוד נמצא דלענין דינא הוי הך דין דסעיף זה מכוון ממש עם סעיף ל"ו ומו"ח ז"ל הבין דהאי אינו בדוק הוא דומיא דסעיף ל"ו וע"כ הוקשה לו מדברי הרא"ש דהיינו סעיף ל"ו אהך דהכא וניחא ליה דשם בדעת הרא"ש דמיירי שקנחה עצמה גרע טפי מהך דהכא דלא קנחה עצמה כלל רק שמצאה כתם. וקשה דהא סעיף זה הוא מדברי הרשב"א ואיהו ס"ל אפילו בעד שאינו בדוק דסעיף ל"ו דטהורה ושם מיירי בקנחה עצמה ואף הרא"ש דמחמיר שם מכל מקום כאן דמיירי בלקחה מן השוק שהוא יותר קל כמו שזכרנו ודאי גם הרא"ש מודה כיון שלא מצינו שחולק למה נבדה מלבנו פלוגתא ותו דמה טעם יש לחלק בין קינחה ולא הרגישה דם למצאה כתם בלא קינחה דהא תרוייהו לאו דאורייתא דמן התורה אין האשה טמאה אפילו ראתה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה כמ"ש ר"ס זה וכל שלא הרגישה וקינחה ולא ראתה על העד ואחר כך מצאה על העד הוה ע"ז דין כתם וטומאתו מדרבנן ואע"ג דס"ל לר' בפ' כל היד בעד שאינו בדוק ומצאה אח"כ דם עליו דטמאה משום נדה היינו משום דכיון דהיה בחזקת בדוק קצת תחלה כמ"ש שם התוספות ורמב"ן בת"ה הארוך הוה לר' כאלו ראתה בבירור דם על העד אחר הבדיקה והיא טמאה מן התורה אבל אנן לא קי"ל כרבי אלא כר' חייא דלא מטמא אלא משום כתם וא"כ היאך נחלוק בינו לכתם גם הטור בשם הרא"ש כתב בהדיא בעד שאינו בדוק דסעי' ל"ו שטמאה כשאר כתם וא"כ ברור הוא שדין קינחה בעד שאינו בדוק ודין מצאה כתם שוין ששניהם טהורים בלקחה מן השוק וכמו שזכרנו בסעיף ל"ז בשם הרשב"א וזה ראיה ברורה ודין דסעיף ל"ו דהיינו שהוא קצת בחזקת בדוק טמאה אפילו במצאה כתם ועוד ראיה מסוף סי' זה סעיף נ"ד דאינו בדוק לא הוה רק כמו כתם וכמו שכתבתי שם זהו ברור ופשוט לפע"ד:
ל סָעִיף מ בדקה חלוקה כו'. קשה בדיקה הראשונה למה לי כיון שמצאה טהורה אחר ההפשטה ובדרישה הניחו בצ"ע. ומו"ח ז"ל תירץ דנתכוין לדיוקא דאם לא מצאה טהורה אחר הבדיקה לא מהני לה הבדיקה שקודם ללבישה ואם נתכוין הטור לזה מה לו לטורח הזה הא כתב בהדיא אח"כ כל היכא ששניהם שוין שניהם טמאים. ובפרישה פירש שמצאה טהורה קאי על האשה ולא על החלוק ואמרינן כיון שבתחלה בדקה החלוק ואח"כ מצאה היא עצמה טהורה מוקמינן לה אחזקתה ואע"פ שגם השניה מצאתה עצמה טהורה אחר הפשטתה מ"מ אמרינן כאן נמצא כאן היה ודברים תמוהים כתב דדבר פשוט בכל סימן זה דאם שניהם שוים לא אמרינן כאן נמצא כאן היה. והנראה לע"ד דברים כהוייתן דהכרח הוא לבדיק' שלפני הלביש' דזה פשוט דהבדיקה שלאחר ההפשטה אינה מועלת אלא אם תבדוק בכוונה מכוונת לידע הבירור משא"כ אם בדקה דרך העברה בעלמא דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה מ"ה אם לא בדקה החלוק תחילה קודם ללבישה אין לה שום צורך לבדוק אחר ההפשטה דדוקא אם בדקה חלוקה תחילה יש לה צורך בבדיקה שאחר ההפשטה לידע אם יש שם כתם תהיה טמאה נמצא שתבדוק בכונה אבל אם לא בדקה תחלה אין לה היזק אף אם תמצא אחר ההפשטה כתם כמו שפסק בסעיף שקודם לזה ממילא מה שבודקת אח"כ הוא דרך מקרה בעלמא ואין זה מועיל שנאמר השנייה טמאה וא"ל שהיא עושה בשביל שרוצ' היא להשאילו לאחרת ותמצא אח"כ כתם שתהיה היא טהור' זה אינו דא"כ יהיו שניהם טהורות כיון שלא נבדק תחילה אימור מתחילה היה עליו וא"כ אין לה צורך לבדיקה שאחר ההפשטה וע"כ כתב הרשב"א והטור אחריו שבדק' תחילה שנמצא שהבדיקה שאחר ההפשט' היא בכוונה מכוונת. כן נלע"ד ברור:
לא סָעִיף מא שהגיע זמנה לראות. היינו בת י"ב שנים והטעם דנדה וכותית אין בהו קלקול וע"כ תולין בהם ולא לקלקל אשה טהורה וכההיא דסי' קי"ב של איסור באיסור במידי דרבנן דתולין הקלקלה במקולקל:
לב סָעִיף מב קודם שחיתה המכ'. שבימי חכמי המשנה היתה מותרת עד שתחיה המכה של בתולים ובנערה עד ארבעה לילות אחר בעילת מצוה ממילא לא נתקלקלה אם תתלה בה ואפילו בזמן שבועל בעילת מצוה ופורש אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה:
לג סָעִיף מב על דם טוהר. פירוש יולדת:
לד סָעִיף מג אין תולות זו בזו. לפי שאין ידוע בבירור לבעלת הכתם שהכתם יצא ממנה:
לה סָעִיף מו חוששת להחמיר. ואע"ג דכתמים דרבנן וספיקא לקולא מ"מ כאן הוא בא ממעוט ידיעה שאינו יודע להכיר וכיון דאיכא אינשי טובא דמתירין בזה אין הולכין בספיקא להקל. כן כתב רשב"א ודכוותיה מצינן בסימן צ"ח סעיף ג' מה שכתבתי שם בשם המרדכי:
לו סָעִיף מט שלש נשים כו'. בת"ה הארוך דף קס"ח ע"ב מסיק בזה דאפילו אם אינן באין לשאול בבת אחת אלא בזה אחר זה והטעם נראה לי כמו שכתבתי בסימן זה סעיף כ"ה:
לז סָעִיף נ סדין העליון. אבל בסדין התחתון אין חילוק כיון דאין מתהפך כ"כ הטור ורש"ל חלק על זה וכתב דעינינו רואות שגם התחתון דרכו להתהפך עכ"ל ונראה לי דמכל מקום בכסת שתחת הסדין אין מתהפך כלל:
לח סָעִיף נא שלא בדקה. פי' אחר מציאת הכתם:
לט סָעִיף נב שאינ' ראויה תולה בראויה. אין בכלל זה יש לה וסת ולא הגיע וסתה והשניה הגיע וסתה. כ"כ ב"י:
מ סָעִיף נב היו שלשתן ערו' כו'. בת"ה הארוך כתב דין זה בשם הראב"ד וז"ל מה ששנינו נמצא דם תחת אחת מהן היא וחברתה הסמוכה לה טמאות דוקא ישינות דמתוך השינה הם דוחקות זו את זו ונכנסת למקום חברתה וה"ה אם הם נעורות בכ"מ שהן נודדות ממקום מעמדן ודרכן ליכנס לפנים ממחיצתן כגון נשים שטוחנות כו' אבל יושבות או שוכבות במטה והן נעורות אין לחוש להם להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה וא"ת ברי לי שלא באתי לכאן טהורה כו' עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמשמע מדבריו דוקא א"ת ברי לי כו' אז טהורה והלא אמירה זו אינ' מועילה כלל דהא איתא בח"מ סי' ע"ט סעיף י"א אמר לו מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני השיבו לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו לא הוחזק כפרן דמלתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה והכי נמי נימא כאן בהאי אשה שאומרת לא נכנסתי למקום הפנימית אימא דנכנסה ולאו אדעתה דהא לא רמיא על דעתה בזה כמו ההוא שעבר בצד עמוד פלוני ואין לומר דשאני הכא שאין דרך אשה ערה ליכנס למקום חברתה א"כ אמירתה ברי לי שלא באתי כו' למה לי אפילו אם אינה יודעת מזה לישתרי אלא על כרחך דאמירתה היא היתרה א"כ קשה מההיא שזכרנו. ונראה לתרץ דשאני הכא כיון דסמוך לשכיבתן נמצא הדם ובזמן קצר כזה שפיר יודעת אם נכנסה למקום חברתה כיון דהוא דבר שאינו רגיל קצת אבל אם יש זמן רב אחר שכיבתן למציאת הדם נ"ל דגם החיצונה טמאה מטעם שאמרנו כן נ"ל:
מא סָעִיף נד חוץ מכתמי עד הבדוק כו'. הוא דעת הראב"ד ומשמע דדוקא בעד הבדוק דאמרינן עלה בגמרא טמאה משום נדה בזה אמרינן דהוה כראייתה לכל דבר אבל בעד שאינו בדוק אע"ג דגם בו יש איסור כמ"ש בסעיף ל"ו והיא דעת הראב"ד שהביא ת"ה הארוך בשמו מ"מ אין בו משום נדה רק משום ספק טמאה כמו בכתם ע"כ לא הוה כראיה ממש גם לענין וסת ומזה ג"כ ראיה למ"ש בסעיף ל"ח דאינו בדוק לא הוי טומאה דאורייתא אע"פ שקנחה עצמה. רש"ל העתיק תשובת מהר"ם וז"ל ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפי' אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמים על סדינה או על חלוקה טהורה וכ"ש בימי ליבונה דתלינן להקל עכ"ל ויתבאר בסי' קצ"ו אי"ה בסעיף י' מה דינה בשלשה ימים הראשונים: כתב רמ"א בתשובה סי' צ"ו שנשאל על הכתם שמצאה בחלוקה והיה בו יותר מכגריס ועוד אך שהיה לאשה מקום לתלות בו שהיתה בעלת חטטין ומכות המגועלים בדם והנה זאת האשה היתה רגילה בשעת מציאת הכתם לראות מראה לבן וירוק הכשרים וכל חלוקה היה מלוכלך מכתמים הירוקים והלבנים ההם ובראש כתם א' מן הכתמים ההם היה נמצא המראה האודם הנ"ל סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט בבגד וע"כ היה נדמה לעין שהמראה האודם הנ"ל היה קצוות הכתם הלבן ושהכל כתם אחד והשיב אע"פ דקי"ל בכתמים להקל מ"מ בכה"ג נראה דטמאה מאחר שאיכא הוכחה שבא ממנה עם הכתם הלבן דהא כתב בת"ה סימן רמ"ז דמראה לבן וירוק נמי ממקור באים וא"כ בידוע שנפתח המקור שיצא ממנו הלבן א"כ ודאי גם מראה האדום יצא משם מאחר שנדמה הכל לכתם אחד ואפילו לא יהא אלא ספק אם הכל כתם א' או לא נראה דאזלינן לחומרא וראיה מפ' הרואה כתם אמר רבא נמצא עליו מין א' תולה עליה כמה מינים פירש"י אם נמצא עליה דבר הדומה לכתם כגון קילור או שרף ואח"כ מצאה על חלוקה כתם אפילו אין מראיתו דומה לאותו המין תולה בו. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור נתעסקה שאני פירש"י כיון דנתעסקה במין אדום היכי תלינן ביה כתם שחור אבל נמצא עליה מין אדום תולה בה כתם שחור דאמרי' כי היכי דניתי עליה האי מין בדלא ידעה ה"נ הוי עליה מין אחר ולא ידעה. איכא דאמרי נתעסקה במין אחד תולה בו כמה מינים. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור כי קאמר רבא דאיתעסקה בתרנגולת דאית בה כמה מיני דמים. הרי קמן דנתעסקה במין א' תולה בו כמה מיני דמים דאמרינן כמו שזה בא מעלמא ה"ה מינים אחרים ואזלינן לקולא אע"ג שאין זה המין בעצמו כ"ש שניזל לחומרא לתלות מין אחד בחבירו לומר שכמו שבא מראה הלבן מהמקור ה"ה מראה אדום כדאיתא באותו פרק כי אמרינן אין שונין לקולא אבל לחומרא שונין והשתא מבואר שאלתנו דאזלינן לחומרא לא מבעיא ללישנא קמא דרבא דתלינן מין בשאינו מינו לקולא כ"ש שתלינן לחומרא אלא אפילו ללישנא בתרא דלא תלינן רק בנתעסקה בתרנגולת מכל מקום בנדון דידן כמו נתעסקה בתרנגולת דמיא דבמקור נמי נמצאים דמים הרבה עכ"ל בקיצור והנה אף כי חביבים עלינו דברי רמ"א ושותין אנו בצמא את דבריו ברוב המקומות מ"מ דבריו אלו אינם מתקבלים עלינו כאשר נבאר דמ"ש להחמיר כאן לומר כשם שמראה הלובן בא מן המקור כך בא מראה האודם וסברתו דמן המקור באים הרבה דמים כמו בתרנגול' א"כ היה לנו לומר אף אם נמצא מראה האודם רחוק מן זה המראה לובן שמה שאנו אומרים בנתעסקה בתרנגולת שבכל מקום שתמצא בחלוקה תולה בדם התרנגולת ה"ה בזה לפי סברא זאת והא ודאי ליתי' דא"כ כל אשה שיצא ממנה מראה טהור נימא דכל כתם שלה טמא אפי' ביש במה לתלות ובגמרא ופוסקים לא חילקו בדבר זה וראיה מפורשת מפרק האשה שהיתה עושה צרכיה מתני' ג' נשים שהיו ישנות במטה א' ונמצא דם תחת א' מהן כולן טמאות בדקה א' מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות ואמרי' עלה אמר רב והיא שבדקה עצמה כשיעור וסת של מציאת הדם הלכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות הרי לפנינו דעיקר טעם טהרות שאר נשים מכח חזקה דזו שבדקה עצמה ומצאה טמאה אבל בלאו הכי לא הוה חזקה ולפי דברי רמ"א אפי' לא מצאה עצמה טמאה אלא שמצאה מראה לבן וירוק נמי נימא זו הוחזקה מקורה פתוח וכשם שהלובן ממנה ה"נ הדם שנמצא במטה משא"כ נשים האחרות שאין מקורן פתוח כלל. ומזה קשה נמי אפילו אם תרצה לומר שלא החמיר אלא באם נמצא מראה אודם ולובן דוקא במקום א' אבל בנמצא במקום אחר אין כאן חזקה כיון שהוא ממקום למקום דהא בכאן במתניתין אזלינן בתר חזקה מדמצאה עצמה טמאה חזקה שגם הדם שנמצא במטה ממנה הוא ואלו בלא מצאה אלא מראה טהור אין אומרים חזקה זו אלא ודאי שאין במראה טהור שום חזקה לומר כשם שזה הוא ממנה כך מראה הטמא. ועוד ראי' ממתני' פרק הרואה כתם מעשה באשה אחת שבאתה לפני ר"ע אמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה היתה ביך א"ל הן וחייתה א"ל שמא יכולה להתגלע ולהוציא דם טהרה ר"ע כו' ואם איתא דרגילה במראה לובן אין תולים כתם שלה במכה או בשחין היה לו לר"ע לשאול את האשה שמא ראתה מראה לובן או שאר מראה טהור וכ"ת שא"צ לחקור אחר דבר זה זה ודאי סותר דברי רמ"א שסובר מה שאנו מוצאים להקל בכתם כ"ש שאמרי' כן להחמיר וא"כ ה"נ נימי כי היכי ששאל ר"ע אחר דבר שמביא לידי קולא כ"ש שהיה לו לחקור אחר דבר שמביא לידי חומרא אלא ע"כ שאין כאן חומרא לגמרי כיון שיש לתלות הכתם במכה או בשחין דכל שיש לתלות אזלינן לקולא אפילו ברואה ממש כל שיש לה מכה באותו מקום ולא מטמאינן מספק כ"ש בכתם שעל חלוקה ולא אמרו בגמרא שונין לחומרא והיינו הדין הנזכר לעיל סימן זה סעיף ל"ב אלא בדבר שא"א לתלות הדם בשום דבר רק בה אלא שעיקר ההיתר מכח שלא היתה שם בזה אמרינן שתחזור להתעסק אם יזדמן וכו' שזהו עיקר גזירת הכתם שהחמירו שכל שאין דבר לתלות בו מטמאינן אותה כיון שגם זאת מן האפשר שהלכה שם למה תנצל מחומרת חכמים וזה מפורש בגמ' ס"פ הרואה כתם אמר רבינא לא להקל על ד"ת אלא להחמיר על ד"ת וכתמים עצמן דרבנן פרש"י דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד"ת שלא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא ותלי' בכל מידי עכ"ל ומזה הטעם אין להחמיר גם לפי לישנא קמא דרבא דאמר נמצא עליה מין א' תולה בה מינים אחרים שמשם למד רמ"א דכ"ש דנימא כן לחומרא שלא לתלות הכתם בשחין רק במקור הנפתח למראות הטהורות שודאי אין זה דומה לזה דלענין לתלות ודאי אזלינן לקולא ולא לחומרא כי כן היתה תקנת חכמים להקל לענין תליה בכל מה שאפשר לתלות אבל בלא לתלות ודאי אזלינן לחומרא שלא יבוא להקל בד"ת. ועוד נ"ל תמוה מה שדימה רמ"א נתעסקה במראות טהורות למיתלי בהו מראות טמאות כמו בתרנגולת שתולה בו שחור ואדום וכרכומי לפי שדם שחיטתו אדום ודם אברים שחור ודם בני מעיים כרכומי כמ"ש הטור סימן זה וזה עיקר הרבותא קמ"ל רבא דיש ג' מיני דמים בתרנגולת וכיון שאשה זאת נתעסקה בתרנגולת יכולה לתלות כולהו בה אבל זה פשוט שאם לא נתעסקה אלא בדם בני מעיים שהוא כרכומי אינה יכולה לתלות בו מראה אודם והכא אמאי נימא כיון שהוחזקה במראה טהור הוחזקה נמי במראה טמא אמאי נימא הכי ותו דאם כן אשה שהיא רואה מראה טהור נימא שתהיה טמאה דאימר ראתה ג"כ מראה טמא וחיפהו מראה הטהור כמו דחיישינן גבי בעילת מצוה של בתולה שמא ראתה טיפה וחיפהו ש"ז כמ"ש סימן קצ"ג וביאר שם בב"י הטעם כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים כו' וא"כ ה"נ נימא כיון שהוחזקה זאת שמקורה נפתח לטהור ה"נ נפתח לטמא והוא חזקה דהכא כמו רוב דהתם אלא ע"כ דאין פתיחת המקור למראה טהור כלל חזקה למראה אודם שניחוש בשבילו וא"כ אין כאן רק כתם בעלמא ואזלינן ביה לקולא אם יש מידי לתלות בו. אם לא באותו ענין שנשאל רמ"א עליו שהיה נראה לראות עין שהאודם הוא קץ של מראה הטהור דהיינו שהוא הולך ומתפשט סביב המראה הטהור כעין קו אז ודאי טמאה אבל בלאו הכי אלא שהמראה הטהור הוא הולך על מראה האודם והולך עליו ואפשר לתלות האודם במידי ודאי לא יצא מדין שאר כתם ואמרינן דהאודם היה כבר ממידי אחרינא וטהורה כן נראה לע"ד:
א סָעִיף א גזרו. כתב הט"ז א"ל הא הוי ס"ס ספק אם יצא ממנה או מעלמא ואת"ל ממנה אימור לאו מן המקור אתי וכמ"ש בסי' קפ"ז ס"ה י"ל כיון דרוב דם שיוצא מהאשה שאין לה מכה אתי ממקור לאו נחשב זה לספק כלל ובסי' קפ"ז מיירי ביש לה מכה:
ב סָעִיף ב מי"ב. שנה ויום א' וכתב רש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחלה לכתמיה אפילו היא קטנה (דהא אפילו לדם בתולים מונין ז' נקיים) ואין להקל מן המנהג וכ"כ הב"ח אבל הש"ך חולק ע"ז וכתב דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג לכך פסק דכתמיה טהורין ע"ש:
ג סָעִיף ג פסקה. זה לא קאי אלא אמזלפת אבל בשופעת אפילו פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינה אלא ראיה אחת דא"א לאשה שתהא שופעת כמעין כמה ימים ותחיה וצ"ע כ"כ הב"ח אבל הט"ז כ' דודאי ב' או ג' ימים אפשר שתחיה ונמצא שכל שיש הפסק בין הראיות הן בין שופעות הן בין מזלפות טיפין נחשב לשתי ראיות (ובנה"כ הסכים לדברי הב"ח וכתב שדברי הט"ז דחוקים דהא הט"ז כתב סתמא כמה ימים ועוד דהחוש מעיד ע"ז דא"א שתהא שופעת אפילו ב' ימים ותחיה):
ד סָעִיף ד לקדמותה. אפילו חזרה לראות בעונות שהיתה למודה וכדלעיל סימן קנ"ט סכ"ז עד שתראה שלש פעמים. ש"ך:
ה סָעִיף ה קבועות. ר"ל עם החלל שביניהם ולא כמה שהן דבוקין זה אצל זה ממש. ש"ך:
ו סָעִיף ו אלא. והב"ח פסק כהי"א דלקמן ס"ח ולפע"ד אין להקל כלל דבש"ס משמע כדיעה הראשונה שם וכאן עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ז פשפש. הוא וואנ"ץ בל"א. ודעת הרשב"א דבמקומות שהפשפש והרחש מצויים תולין בהם כתורמוס אע"פ שלא הרגה והב"ח פסק דלא כותיה ואינו מוכרח וכבר נתבאר דבכתמים שומעין להקל עכ"ל הש"ך וכ"פ הט"ז ופירוש תורמוס הוא מין קטנית עגולה ורחב כמעה קטנה ומבואר בב"י דבמקום דתלינן בפשפש אין חילוק בין ארכו כרחבו או לא:
ח סָעִיף ו מצטרפין. כתב הש"ך זהו לסברא הראשונה בס"ו אבל לסברא אחרונה בלי צירוף טמאה בכל שהוא:
ט סָעִיף י טומאה. עיין ברמב"ם הלכות כלים מה הן הדברים שאין מקבלין טומאה:
י סָעִיף י מקבל. וכן אפילו מין שהוא מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו כמו מטלית שאין בו ג' על ג'. ומבואר בדברי התוס' דכלי שמקבל טומאת נגעים אע"פ שאין מקבל שאר טומאה מקבל כתמים וטמאה עכ"ל הש"ך:
יא סָעִיף יא עקבה. שמא נגעה באותו מקום בישיבתה ופירש בפרישה דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם. ט"ז:
יב סָעִיף יא רגליה. והב"ח כתב דדוקא גב הרגל שכנגד הרגל אבל בשאר גב הרגל לצד חוץ וכ"ש בנמצא אשאר ראשי ד' אצבעותיה טהורה וכתב הש"ך שאין דבריו מוכרחים גם הדרישה כתב שצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים כו' ע"ש והט"ז כתב דבגב הרגל אין להקל כיון שכבר הורה זקן ב"י ורמ"א הביאו אבל זה נראה להקל באם נמצא על שאר אצבעות הרגל חוץ מן הגודל ואפשר שגם הרב ב"י מודה בו כיון שהוא רחוק מצד פנים עכ"ל:
יג סָעִיף יא ושמא. משמע להדיא מדברי הט"ו דאפילו בסתם חיישינן שמא נגעו. ש"ך:
יד סָעִיף יא טהורה. כתב הש"ך אפילו לא עברה בשוק של טבחים שאין לה במה לתלות ולא חיישינן שנגעה בידיה במקור ומידה בא למקום זה אח"כ בנגיעתה דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. כ"מ מש"ס ופוסקים:
טו סָעִיף יא מהחגור. הוא סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות. הרשב"א:
טז סָעִיף יא חלוקה. דלית כאן הוכחה דמגופא אתא כיון דלא אשתכח על הבשר לחוד. ט"ז:
יז סָעִיף יא מכה. ותוך ג' ימים ראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן אפילו במכה כדלקמן סי' קצ"ו. ש"ך. וכן אם נמצא על ידיה ממש אם נתעסקה בידיה ממש בכתמים תולה. טור בשם רשב"א:
יח סָעִיף יא בכתפה. כ' הט"ז אבל בצוארה איתא בש"ס דלפעמים תולה בה כגון בצד שמקום התורפה מכוין נגדה ולפעמים שוחה צוארה ונופל דם המכה שם:
יט סָעִיף יב חלוקה. כתב רבינו ירוחם אהא דנמצא על חלוקה פי' חלוק הבדוק לה ופשוט הוא. ב"י וד"מ:
כ סָעִיף יג בית יד. שקורין בל"א ארבי"ל. הגהת פרישה:
כא סָעִיף טז בצוארה. כתב הש"ך היינו בצדדי הצואר שאז א"א ליגע שם מהמכה אם לא ע"י שפושטתו ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלא"ה תולה בה כדאיתא בש"ס ופוסקים:
כב סָעִיף יא נזדקרה. ואע"ג דלעיל סי"א אמרינן שאינה חוששת שמא נזדקרה שאני הכא שיש עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו תולין לומר לא נזדקרה וגם לתלות גם כתם התחתון דמעלמא אתא הוי ב' תליות לקולא וכולי האי לא מקלינן כ"כ הלבוש:
כג סָעִיף יט נמצא. אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן דבשעה שנגעו היה בהם דם. ב"ח:
כד סָעִיף כב להתעסק. דאז הוי כולה מתא כשוק של טבחים. ט"ז:
כה סָעִיף כה נשים. כתב הב"ח הואיל שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והט"ז חולק עליו וס"ל דאפילו בזו אחר זו ג"כ שתיהן טמאות (ובנה"כ מסכים לדעת הב"ח ע"ש באריכות):
כו סָעִיף כו מחמירין. ולדידהו אפילו נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה כדאיתא בדבריהם מן הש"ס להדיא. ש"ך:
כז סָעִיף כז טהורה. הט"ז והש"ך השיגו ע"ז ופסקו דאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כב' גריסים טמאה (דאף דאמרינן דהעסק בא לכאן נשאר עדיין שיעור כתם) ואף הרמב"ן עצמו לא טיהר אלא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסין עכ"ל:
כח סָעִיף כו מעוכה. אע"ג דלעיל סכ"ו טהורה אפילו אינה מעוכה בו שאני התם דנתעסקה בכגריס משא"כ הכא. ש"ך:
כט סָעִיף לב יזדמן. פי' שמקום בין רגליה יזדמן שם במקום הכתם. ט"ז:
ל סָעִיף לג בקופסא. כתב הש"ך אעד הבדוק לה דלעיל קאי ובפרישה כתב דקאי אפילו אעד שאינו בדוק לה וקשה דבכה"ג לכ"ע בכל שהוא טהורה דבעינן כגריס ועוד וכ"כ כל הפוסקים עכ"ל וכ"פ הט"ז וכתב דלא בא המחבר למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר זמן עליו דם דזה אינו דפשוט במתני' בנמצא על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק אלא היפוכו דסיפא קאמר דהיינו אם הניחתו תחת כר או כסת או טחתו בירכה וביאור דבריו דבנמצא תיכף על העד הבדוק פשיטא דטמאה אלא אפילו לא נמצא הדם עד למחר נמי טמאה אם היה מונח בנתיים בקופסא ולא הוטח בירכה משא"כ אם הוטח בירכה דסיפא עכ"ל:
לא סָעִיף לד הכר. דאיכא למימר שמאכולת נתמעכה שם. ט"ז:
לב סָעִיף לד משוך. כתב הש"ך דוקא הכא כשבדקה עצמה אמרינן הכי אבל בכל שאר כתמים לא מחלקינן בין משוך לעגול דלעולם פחות מכגריס טהורה:
לג סָעִיף לד לתלות. (משמע כאן דאף בספק מהני בו לתלות בשום דבר) כתב הט"ז נ"ל באשה שרגילה שיוצא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק ובשעת בדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור וכתבתי זאת לפי שראיתי מורה אחד שהורה להחמיר בזה ונ"ל דטעה בדבר פשוט עכ"ל:
לד סָעִיף לה בירכה. דגם כאן י"ל שמאכולת היתה על ירכה ונתמעכה בהטחה שהטיחה על הירך ופסק הב"ח כהי"א דאף עגול טמאה בכ"ש (דס"ל דל"ד למניחתו תחת הכר דשם מאכולת מצויה משא"כ בירכה):
לה סָעִיף לז טהורה. דהוי תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח על ירכה ואפילו אם ת"ל מן העד כיון שאינו בדוק לה אימר מקמי הכי הוי שם. רש"י. והש"ך השיג על דין זה דאין זה ס"ס כלל דמיד איכא למימר שמא מהמקור בא על העד וכה"ג לא מקרי ס"ס כמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג ע"ש שמאריך בזה והניח הדבר בצ"ע:
לו סָעִיף לח בדוק. וע"ל סל"ו מה נקרא אינו בדוק:
לז סָעִיף לט בדיקה. אפילו יודעת ממי לקחתו כיון שלא היה בדוק אני אומר כתם זה כבר היה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל. ש"ך:
לח סָעִיף מ בדקה. כתב הש"ך פי' שבדקה אותו בתחלה ואח"כ לבשתו ואח"כ פשטתו ומצאו טהור והשאילתו לחברתה אבל בלא בדקה חלוקה אלא כשפשטתו זו לא אצטריך לאשמעינן דהראשונה טהורה משום שמצאה אותו טהור והשאילתו לחברתה הא בלא"ה טהורה כיון שלא בדקה אותו קודם הלבישה וכ"כ הט"ז דלא כדרישה וב"ח שנכנסו בדוחקים:
לט סָעִיף מא זמנה. היינו בת י"ב שנים ויום א' ודוקא בנדה או עובדת כוכבים הדין כן משום שתולין הקלקלה במקולקלת משא"כ בהשאילתו לטהורה שתיהן טמאות והאי אם בדקתו ר"ל כשפשטתו. ש"ך:
מ סָעִיף מא לתלות. ודוקא כשהם יותר מכגריס ועוד אבל בפחות מכן תולין בכנה אפי' תוך ג' עכ"ל הש"ך:
מא סָעִיף מב הזה. דאין נותנין לשום בתולה שנבעלה אלא בעילת מצוה אפ"ה תולה בה וכן יושבת על דם טוהר אע"ג דבזה"ז ה"ה ככל הנשים אפ"ה תולה בה שאין כאן קלקול שלא החמירו שלא לבעול על דם טוהר אלא לענין עצמן אבל לא לענין הצלת חברתה. טור ופוסקים:
מב סָעִיף מב מקולקלת. וסתרה כל מה שלפניה:
מג סָעִיף מג לחוש. לפי שאינו ידוע בבירור לבעלת הכתם שיצא ממנה הכתם:
מד סָעִיף מג ששתיהן. אע"ג דהוי ספק דרבנן מ"מ כיון דאי תליא בהא מקלקלת מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך. רש"י והרשב"א. וה"ה כשלא חזרה ולבשתו נמי כשלא בדקה הראשונה קודם שפשטתו אלא קמ"ל דאף על גב שחזרה ולבשתו והחלוק הוא אצל הראשונה אפ"ה השניה ג"כ טמאה א"נ מיירי שהראשונה בדקתו קודם שפשטתו דהשתא אינה טמאה עד שתחזור ותלבשנו:
מה סָעִיף מד טהרתה. אבל בג' ימים הראשונים של ז' נקיים אינה תולה בימי נידותה. ש"ך:
מו סָעִיף מו בפנינו. כתב ש"ך נראה דגם החלוק אינו בפנינו דאם הוא בפנינו תבדוק במקדיר או מגליד ואם אינה בקיאה תחמיר כדבסמוך אלא מיירי שנאבד החלוק דבכה"ג אין להחמיר:
מז סָעִיף מו כיבוס. דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיה בשעת כבוס ואם תמצא כתם מגדת לחברתה ובזה"ז לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר. ש"ך:
מח סָעִיף מו אפילו. משמע דה"ה אם היא לפנינו ואומרת שבדקתו ולא היה בו כתם לא סמכינן על דבריה לא לאיסור ולא להיתר ודנין אותה כאלו אינה לפנינו. ב"ח וש"ך:
מט סָעִיף מו להחמיר. שאין זה הספק דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר. הרשב"א וע"ל סי' צ"ט ס"ג:
נ סָעִיף מז ונמצא. וא"א לידע הדבר ע"י שאלה כדלעיל ואם אין יכולין לעמוד על הדבר אם מקדיר וכו' שתיהן טמאות. טור והרשב"א. וה"ט כיון דשתיהן טהורות ואין לתלות באחת יותר מחברתה מאי חזית וכו' ולפ"ז אפילו נאבד דבכה"ג הוי ספק מעליא כמ"ש לעיל אפ"ה שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בא' יותר מהשניה דלא כלבוש שכתב טמאות מספק עכ"ל הש"ך:
נא סָעִיף כה כולן. בת"ה הארוך מסיק בזה דאפילו אם אינן באין לשאול בבת אחת אלא בזה אח"ז (וכן בסעיף כ"ה נמי דין כן):
נב סָעִיף נ העליון. כתב הש"ך ר"ל למנהג שמניחין ב' סדינין זה על גב זה והיא שוכבת ביניהם כדי שלא יתלכלך המטה העליונה משום זיעה ומהרש"ל וב"ח כתבו שעכשיו שעינינו רואות שהתחתון ג"כ מתהפך כולן טמאות וכתב הט"ז ונ"ל דמ"מ הכסת שתחת הסדין אין מתהפך כלל:
נג סָעִיף נב כיצד. דוקא בהך עניינא אבל יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה הגהת מיי' ומביאו ב"י:
נד סָעִיף נב דמים. אפי' היא נשואה. רש"י וכ' הש"ך בשם הפרישה דבילדה וזקנה אפילו הילדה יש לה וסת קבוע ומציאת כתם היא שלא בשעת וסתה תלינן בילדה עכ"ל:
נה סָעִיף נב אחת. וה"ה לכל שאר אינך ששתיהם אין ראוין לראות אין תולות זו בזו ושתיהן טמאות. ש"ך:
נו סָעִיף נב ברי. כתב הט"ז נראה דדוקא אם נמצא הדם סמוך לשכיבתן דבזמן קצר כזה שפיר יודעת אם נכנסה למקום חברתה כיון דהוא דבר שאינו רגיל קצת אבל אם יש זמן רב אחר שכיבתן למציאות הדם נ"ל דגם החיצונה טמאה מטעם דאמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה כמ"ש בח"מ סימן ע"ט סי"א (ובנה"כ השיג עליו וכתב דלא קרב זא"ז מכמה טעמים ע"ש) וכתב עוד הט"ז בשם רש"ל שהעתיק תשובת מהר"ם ז"ל ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפילו אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמים על סדינה או על חלוקה טהורה וכ"ש בימי ליבונה דתולין להקל וע"ל סימן קצ"ו ס"י וכתב עוד בשם רמ"א בתשובה סימן צ"ו באשה שמצאה כתם על חלוקה והיא בעלת חטטין ומכות המגועלים בדם והיתה רגילה לראות בעת מציאת הכתם מראה לבן וירוק הכשרים וכל חלוקה היה מלא ממראות הללו רק שבראש כתם א' היה נמצא מראה אודם סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט בבגד והיה נדמה לעין שהכל כתם א' והשיב אע"ג דקי"ל בכתמים להקל מ"מ בכה"ג טמאה מאחר דאיכא הוכחה שהכתם בא ממנה דהא מראה לבן וירוק נמי מן המקור באים א"כ בידוע שנפתח המקור אמרינן ודאי גם מראה האודם יצא משם מאחר שנראה הכל כתם א' ואפילו היה ספק אם הכל כתם א' ג"כ אזלינן לחומרא והביא ראיות לדבריו אבל הט"ז חולק עליו וס"ל דטהורה אם לא שנראה לעין שהאודם הוא קץ של מראה הטהור דהיינו שהוא הולך ומתפשט סביב המראה טהור כעין קו אז ודאי טמאה אבל בלא"ה אלא שהמראה הטהור הוא הולך על מראה האודם ואפשר לתלות האודם במידי ודאי לא יצא מדין שאר כתם ואמרינן דהאודם היה כבר ממידי אחרינא וטהורה עכ"ל (אשה שהיה לה שברון ומאותו זמן שבא לה השברון כשבודקת עצמה מוצאת תמיד כתמים ומראיהן ירוק רק כשיתייבשו יתאדמו קצות הכתם סביביו ולפעמים נשאר ירוק כבתחלה ויש לה וסת קבוע ובלא שעת וסתה נוהגת זה הסדר גם כשהיא מעוברת או מניקה והאשה מרגשת כאב בתוך גופה ותולה את כל אלה מחמת השבירה תולין במכתה. אבל אם אין לה וסת קבוע וג"כ אינה מעוברת ואינה מניקה אז אין תולין במכתה. ת' ב"ח סי' פ"ד ע"ש):
א סָעִיף א שתרגיש. עמ"ש לעיל ר"ס קפ"ג דג' מיני הרגשות יש לענין שתהא טמאה מדאורייתא ע"ש ועי' בס"ט שהביא דברי מורו בתשובת שב יעקב שכתב באשה שראתה טיפות דמים ע"י ליחה לבנה מרובה דזה מקרי שלא ע"י הרגשה דתלינן הרגשה ברובא בליחה לבנה וכ"כ בתשובת בית יעקב והוא ז"ל השיג ע"ז ע"ש:
ב סָעִיף א בבגדיה. עמ"ש לעיל סי' קפ"ז סק"ג בשם תשובת אא"ז פנים מאירות דדוקא בבגד האשה גזרו על הכתמים אבל אם נמצא כתם בבגד האיש ואפילו על חלוקו לאחר התשמיש אין לו דין כתם (וכבוד ידידי הרב הגאון מוה' יחיאל העליר זצ"ל אב"ד דק"ק וואלקאווישק הראני שנעלם מהגאון בעל פנים מאירות ז"ל בזה תוספתא ערוכה בנדה פ"י נמצאת על חלוק בנה השוכב בצדה ה"ז טמאה ולא על בנה בלבד אמרו אלא על כל אדם אלא שדברו חכמים בהוה ע"כ ולכאורה הוא פליאה נשגבה על אא"ז ז"ל) אם לא שקנח עצמו בו דאז האשה טמאה ע"ש:
ג סָעִיף א הרגישה. עי' בתשובת שב יעקב סי' מ"ה באשה שהיה מתעטשת בחוזק וכח וע"י כח גדול של העיטוש ניתז ממנה למטה מי רגלים לפי דעתה כי היתה בעת הזאת בעזרת נשים בבהכ"נ ולא יכלה לבדוק עצמה ולאו אדעתה כלל עד הלילה בשכבה ראתה למטה בכתונת כתם קטן פחות מכשיעור גריס ושאלה אם יש לחוש אפילו פחות מכשיעור הואיל שהרגישה בבוקר שניתז ממנה אפשר שזה הדם ניתז ממנה והשיב כיון שהוא פחות מכגריס אין לחוש כלל אף דמבואר בסי' קפ"ח וק"צ אם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה שאני התם דמיירי שבדקה מיד ולא מצאה כלום ועל כרחך צ"ל דלא לחנם נפתח מקורה והואיל דלא מצאה כלום ע"כ שיצא ממנה דבר מה ונאבד הואיל שהרגשה דאורייתא חיישינן שמא יצא טפת דם משא"כ באשה זו דלא בדקה מבקר עד ערב וזה שכיח הרבה בין הנשים שע"י עטוש בכח נתזין ממנה מ"ר ואי הוי בדקה מיד היתה רואה לחלוחית של מ"ר ואחזוקי איסורא לא מחזקינן עכ"ד ע"ש ועי' בספר תפארת צבי שחיבר תלמידו על הלכות נדה בסי' קפ"ג סק"א שכתב דדוקא בכה"ג שיצא ממנה כמה טיפין לדעתה והואיל דלא מצאה אלא חד כתם קטן מוכח שמי רגלים היה דאי היה דם היה נמצא הרבה אבל אם הרגישה כאילו יצא ממנה מעט ואינה יודעת מה הוא אם דם או מי רגלים ואח"כ מצאה כתם אפילו פחות מכגריס תלינן כתם זו בהרגשה וטמאה ע"ש אכן דעת הס"ט לא נראה כן אלא דאפילו בכה"ג תלינן להקל דדוקא בפתיחת המקור החמיר בתה"ד כו' משא"כ בהרגשה שניתז ממנה דבר מה תולין במצוי במ"ר ע"ש והביאו ג"כ החכ"א כלל קי"ג דין ג' וכתב עוד דה"ה נשים שרגיל בהם ליחה לבנה ומוחזקת בזה אפילו הרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה טהורה כיון שמוחזקת ורגילה בכך תלינן במצוי ע"ש [ועמש"ל ס"ק ו']:
ד סָעִיף א שנפתח מקורה. וכתב בחכמת אדם שם דין א' אבל בהרגשה שנזדעזעו אבריה אם בדקה ולא מצאה כלום טהורה שתלינן זו בשאר מקרים ע"ש [ועמש"ל ס"ק ו' בשם תשו' חתם סופר]:
ה סָעִיף א ובדקה אח"כ. עח"ד שכתב דאפילו בדקה עצמה בתוך שיעור וסת ולא מצאה כלום טמאה ע"ש אכן דעת הכו"פ בס"ק ג' אינו כן אלא דדוקא אם לא בדקה תיכף כשיעור וסת אמרי' חזקה דראתה משא"כ אם בדקה בתוך שיעור וסת ע"ש וכ"נ דעת הס"ט כמו שאכתוב בס"ק שאח"ז ועמש"ל ס"ק ז' בשם נודע ביהודה. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קס"ח שמסופק בדין זה]:
ו סָעִיף א ולא מצאה כלום. אבל אם מצאה מראות כשרות כגון ליחה לבנה או ירוקה או כמראה גע"ל טהורה ותולה הרגשתה בזו כמבואר לעיל ר"ס קפ"ח. ועמ"ש שם בשם תשו' ג"ש באם בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה מראה טהור ובתוכו מראה טמא פחות מגריס דטהורה ע"ש אכן דעת הח"ד בס"ס זה בדין זה דטמאה וכתב הטעם משום דרוב פתיחות המקור למראות טמאות הן תדע דהא טמאה בלא מצאה כלום ולא תלינן במראות טהורות ולכן נראה ג"כ דאפילו ראתה מראות טהורות על עד שהוא בודאי מלוכלך בדם טמאה כשהרגישה וכן אפילו נאבד מקצת העד טמאה ואינה טהורה כשהרגישה רק כשיודעת בבירור שלא ראתה על העד רק מראות טהורות ע"ש [וכן הוא דעת תשו' חתם סופר סי' ק"נ אך כתב דדוקא בהרגשת פתיחת פה"מ או זעזוע הגוף או עקיצה כמו עקיצת מ"ר שהם הרגשות גמורות מה"ת. בזה יש להחמיר אפילו בדקה בכתונת מכ"ש בעד שאינו בדוק דעדיף מכתונת והטעם דמיד שהרגישה אבדה לה חזקת טהרה שלה עד שתבדוק ואם בדקה ונאבד העד בטמאה מחזקינן לה אבל בהרגשה דזיבת דבר לח אפילו יהיבנא ליה להגאון נו"ב ז"ל (בסי' נ"ה ועמש"ל סי' קס"ג סק"א) שהוא הרגשה דאורייתא מ"מ היינו שאם ראתה דם ע"י הרגשה כזו חייבים עליה כרת אבל שיהיה הרגשה כזו מוציאה מחזקת טהרה שלה עד שנאמר שאם נאבד העד או שאינו בדוק תהיה בספק טומאה זה לא אמרינן וא"א לאמרו כלל ולכן אשה שהרגישה זיבת דבר לח ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש בכתונת המלוכלך בכמה טיפי דמים אם מצאה עליו ליחה לבנה ובתוכה טיפה או טיפות דמים פחות מכגריס ועוד טהורה אפילו אם לא מצאה עליו כלל מראות טהורות רק אלו הטיפי דמים אינה טמאה יותר רק כשאר בדיקות עד שאינו בדוק דאינו מטמא אלא בשיעור כתם. רק בענין אחד חמור מכתם דעלמא דאין לטהר אלא בשיעור מאכולת קטן שבזמנינו או פשפש אם מצויים שם. (ועמ"ש בזה לקמן סעיף ל"ו בד"ה כגריס) וע"ש בסי' קס"ד דשם מבואר כל הדברים האמורים כאן יותר באריכות ותוספות ראיות ושם בסי' קס"ח כתב דצריך קצת מיתון בדין זה (ר"ל כשהרגישה שנפתח מקורה ומצאה מראה טהורה לבד) מהו מראה הטהורה כי לעולם תוציא לפנינו הבדיקה מלוכלכות בשלוי"ם מלחלוחי הגוף ונפל פיסא בבירא וע"ש בסי' ק"פ ג"כ שאלה כזו באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בכתונת שלה או בעד שאינו בדוק ומצאה מראה טהורה וגם טיפי דם פחות מכגריס ועוד. ושם מחלק בין כתונת לעד שאינו בדוק דבעד שאינו בדוק המלוכלך בכמה לכלוכים הוה כלא בדקה כלל ותלינן שדם יצא מהמקור והאי מראה טהורה לאו מגופה אלא מעלמא ואפילו אין על העד שום דם רק מראה טהור צ"ע להקל אך בכתונת דמראות כשרות אין מצויים בו לומר דהוא מעלמא טוב יותר לתלות מגופה שבא ע"י הרגשה זו ע"כ המקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב ע"ש] ועי' בס"ט שנסתפק באם מצאה מראה טהורה דתולה הרגשה בזה עד כמה זמן יכולה לתלות בהא כו' ע"ש. ומזה מוכח דס"ל להס"ט ג"כ כדעת הכו"פ הנ"ל בס"ק הקודם ולא כהח"ד דאל"כ אמאי לא מוקי לה כשבדקה בתוך שיעור וסת וכמ"ש הח"ד בסי' קפ"ח שם א"ו בכה"ג אף אם לא מצאה כלום טהורה:
ז סָעִיף א שהיא טמאה. עי' בתוה"ש שכתב דבהני נשים שהם בחזקת מסולקות דמים כגון מעוברת ומניקה אפילו נפתח מקורה טהורה אם לא מצאה כלום ע"ש וכן הסכים הס"ט לדינא וכתב הטעם דתלינן דמה שנפתח מקורה היה להוציא ליחה לבנה או ירוקה שגם אלו באים מן המקור דכיון דהן בחזקת מסולקות דמים יותר מסתבר לתלות בהם שכן דרך אפילו במעוברת ומניקה ממה שנאמר שיצא דם ע"ש והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ב' [ובתשובת חתם סופר סי' קס"ח נראה דעתו להחמיר בזה אך לא ראה בזה דברי הס"ט דג"כ נחית לסברתו ואעפ"כ מקיל מטעם הנ"ל]. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"ב ס"ה נשאל שם אם לסמוך על תוה"ש בזה מאחר שבסוף ס' בל"י השיג עליו. והאריך להקשות על עיקר דין של התה"ד ולכן העלה דלא מיבעיא במסולקת דמים דלא חיישינן לה אלא אפילו במוחזקת דמים המקיל נשכר ואין כאן חשש ועי' בתשובות רדב"ז החדשות סי' קמ"ט שחולק ג"כ על דין זה של התה"ד ע"ש אכן הס"ט כתב לתרץ קושייתו והביא ראיות לדעת התה"ד ע"ש). ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' י"ג שכתב באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומצאה טיפת דם כחרדל טמאה אף אם ניקל באם לא מצאה כלום מ"מ הכא שמצאה טיפת דם גרע טפי ולא תלינן לקולא ע"ש. ונראה דאם מצאה ג"כ מראות טהורות דיכולה לתלות הרגשתה בזו והדם במאכולת טהורה לדעת המקיל באם לא מצאה כלום דאף הח"ד לעיל סק"ו לא כתב בדין זה דטמאה אלא דוקא לדעת המחמיר באם לא מצאה כלום וכמ"ש שם תדע כו' וצל"ע לדעת הפמ"א דזה גרע טפי מאם לא מצאה כלום. אולי אף במעוברת ומניקה טמאה בכה"ג לדעת המחמיר באם לא מצאה כלום. ועי' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קי"ט שכתב באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד בתוך שיעור וסת והניחה העד עד הבוקר ובבוקר לא מצאה כלום יש לטהרה ותלינן שהיה מראה טהור ונתייבש על העד ואינו ניכר דזה קרוב יותר מלומר שהיה אדום ונמוק קודם שבדקה כרגע דזה אינו שכיח (ומבואר שם דאם לא הניחה עד הבוקר אלא ראתה מיד ולא מצאה כלום טמאה אף שבדקה בתוך שיעור וסת והיינו כדעת הח"ד הנ"ל בס"ק ה') ואמנם אם לא בדקה רק אחר שיעור וסת חיישינן שמא נמוק או נאבד ואפילו אם בדקה בתוך שיעור וסת דוקא אם למחר לא מצאה כלום אבל אם מצאה דם כל שהוא אפילו פחות מגריס אף שהעד אינו בדוק טמאה. וע"ש בהג"ה מבן המחבר שכתב דמ"ש בשו"ע אם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם היינו שהרגישה שנפתח מקורה וגם הרגישה זיבת דבר לח ותרתי דוקא בעינן ובזה מסולק מה שמתמיהים על דין זה ע"ש שהאריך בזה. ועי' בתשובות הקודמות שם באשה שנדמה לה בשעת שינה כאילו היא מרגשת שנפתח מקורה ומתוך כך הקיצה ותיכף בדקה עצמה ולא מצאה מאומה והיא מסופקת אם זה היה רק חלום או באמת נפתח מקורה והאריך שם לסתור דברי התה"ד (שהוא מקור דין זה שכתב השו"ע אם הרגישה כו') והחליט שגם התה"ד לא קאמר הרגשה דאורייתא שהוא ודאי אלא כוונתו ספק דאורייתא והוא לחומרא ומעתה היכא שהאשה מסופקת על ההרגשה עצמה הוי ס"ס אמנם כ"ז אם היא עומדת בימי טהרתה אבל בימי ספירה אי מהני ס"ס מבואר בחיבורי נו"ב עכ"ד ועמש"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג וכ"ז:
ח סָעִיף ב מי"ב. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בש"ך דמשמע מדבריו דאפילו אתי ודאי מגופה כל שהוא שלא בהרגשה טהורה מאחר דאינו רק מדרבנן ולא גזרו בקטנה ע"ש וכן דעת הל"ח והמנ"י בסק"ג. אכן הח"ד חולק ע"ז וס"ל דאין מטהרין כתמים רק במקום דאיכא למימר עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה אבל אי ודאי אתי מגופה אפילו לא הרגישה טמאה ע"ש ועי' בס"ט מ"ש בזה:
ט סָעִיף ה ושיעור הגריס. עי' בספר יראים סי' קצ"ב שכתב דאנן לא בקיאין בשיעור הגריס הילכך צריך ליזהר בכתמים לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת רבה ובענין שהוא רואה שאינו ראוי לתלות ע"ש ותימא על הפוסקים שלא הביאו כלל דבריו ומצאתי בתשובת בשמים ראש סי' קל"ה שכתב וע"ד הכתם פחות מכגריס הרב ר"א ממיץ כתב שא"א בקיאין בשיעור זה וכל דלא מוכחא מלתא שהוא דם מאכולת לא סמכינן עליה וטעמו נ"ל דלא איתפריש עביו של הדם המונח על הסדין ואם יש בו ממשות דם אתה משערו כן ואם אין כאן רק צביעת הסדין אתה משער כן בכגריס ובדם גדול כגריס אתה יכול לצבוע כל החלוק ומ"מ ראיתי רבותי כולם משערי' ואינם חשים בדבר ועי' בהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה באורך. ועי' בס"ט סוף ס"ק ס"א שגם הוא ז"ל חקר בזה אם הדם נצרר במקום אחד איך משערין אם כמו שהוא עתה שהוא פחות מכגריס או צריכין להחמיר לשער כמו שהיה מתפשט כצבע בעלמא והיה יותר מכגריס וטמאה וכ' דנ"ל דאין אנו צריכים לשער רק כמות שבא לפנינו וה"ה איפכא היכא שבא לפנינו כתם וראינו שגוף הכתם פחות מכגריס רק סביבו הוא התפשטות לכלוכו של גוף הכתם שנצטבע מגוף הכתם אפ"ה טמאה וכך הוא מדות חכמים בלא פלוג מיהו י"ל דהכל לפי ראות עיני המורה אם הדם צבור במקום אחד הרבה דיינינן ליה כאילו נתפשט ע"ש:
י סָעִיף ה הגריס. עי' בתשובת ח"צ סי' ס"ז שכתב הוא המין שקורין (באנין) ומהם שני עינין האחד נקרא (טערקישי באהנען) והם אותם שאין מגדלין תולעים במחובר ועוד מין ב' נקרא (גרוישע באהנען) ובהם הרחש מצוי וזה המין גריס שלו דהיינו מחציתו לאחר שחלק לשנים כמו שהוא דרך גידולו שני חלקים וכל חלק לעצמו במקום שהוא מחובר לחבירו דומה למרובע ובו יש לשער להלכה למעשה עכ"ד ע"ש ובכו"פ כתב עליו אם קבלה נקבל. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ט שהביא סמך גדול לדעת אביו ז"ל ע"ש ועי' בתשובת מאיר נתיבים סי' ט' שכתב דמ"ש הח"צ דומה למרובע סימנא קא יהיב ולאו קפידא הוא וטעם הכרעתו לשער באותן גרוישי באהנען לאו משום דס"ל דחז"ל נתכוונו לזה הגריס רק הוא כמ"ש בש"ע ואם נזדמן גריס יותר גדול משערים בו. ולכן כתב דעתה שנמצאים עוד פולין יותר גדולים מאלה והם מן המין הראשון שזכר הח"צ דהיינו שאין התולעים מצויים בהם ואינם מרובעים כלל והם הנקראים פאסולי יש לשער בהם ע"ש באריכות. ועי' בחכמת אדם שם דין ו' שכתב הנהוג בינינו שהוא בערך כמו דיטקע פריישעס החדשה. ועי' עוד בס"ט מזה [שהביא דבס' כו"פ השיב על שיעורו של בעל מעיל צדקה דהוא שיעור גדול ועי' בתשובת ח"ס סי' ק"נ וקפ"ב שכתב דשיעור כתם הנכון כפי שהעלה בתשובת מ"צ דשם מציינין השיעור בצמצום ובדקדוק גדול וכמה טרחות ויגיעות יגעתי עד שבדקתי אחריו ומצאתי שיעורו נאמן וכבר סלקתי מעליו כל תלונות הכרתי ופלתי ואף דהוא שיעור גדול הרבה ולא נמצא כן דם מאכולת בזמנינו נ"ל הטעם משום דתחלת גזירת כתם היה משום חומרא דטהרות ולא פלוג רבנן וטמאו אותה גם לבעלה שלא תהיה חוכא האשה טמאה נדה לטהרות וטהורה לבעלה וכיון שנאסר במנין אע"פ שבטל טעם טהרות מ"מ הגזירה לא בטלה ועדיין אסורה לבעלה וכיון שכל עצמה לא נאסרה לבעלה אלא מתקנת חכמים הראשונים אין לנו לטמא אותה אלא בשיעור כתם שבזמניהם שהיה מאכולת גדולה מצויה אע"פ שבזמנינו אין נמצא וכתב עוד אך כ"ז בכתם הנמצא כו' (ועי' לקמן סי' ל"ו בד"ה כגריס) ע"ש]:
יא סָעִיף ה בגופו של אדם. עי' בתשובת מאיר נתיבים ח"א סי' ט' שכתב דהכוונה לשער בשערות שבגוף ולא בשערות שבראש ואף שבד"מ כתב כמו שהן קבועות בראש. העיקר כדבריו כאן בהגה"ה וכתב שהוא רגיל לשער אם אין לו גריס של פול בשערות הקבועים בפרק היד הוא הזרוע שבין כף היד ובין הפרק שם ישוער היטב ששה שערות על ששה הן ואוירן ועוד מסביב סביב שיעור חצי אוירן ע"ש:
יב סָעִיף ה דם כנה הוא. עי' בתשובת מעיל צדקה סוף סי' כ' שכתב וכן שמעתי מן החברים דהיה מן הראוי לטמא כתם שחור שקטן מגריס מטעם הזה עצמו שא"א לתלות במאכולת שהוא אדום ואילו כן לא ימלט שיזכרהו הפוסקים עכ"ל ועי' בס"ט שתמה עליו דנעלם ממנו דברי הראב"ד בס' בעה"נ שכתב כן בהדיא דאינה תולה במאכולת אלא כתם אדום. וכתב ומ"מ במקומות שמצוין פרעושים שלכלוך שלהם שחור ואין לך סדין וסדין שלא נמצא בו טיפות שחורות מאלו בודאי יש לתלות בהם והכל כפי ראות עיני המורה ע"ש:
יג סָעִיף ו שלא אמרו. עי' בתשובת שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ג באיזה דעה יש לפסוק ושם בסופו כתב בשם הגאון מהר"א ברודא ז"ל דיש להחמיר כהרמב"ם ע"ש ועי' בס"ט שכתב עליו דהסומך להקל כדעה ראשונה כפי דעת הב"ח לא הפסיד וכן דעת בעל מנ"י ע"ש:
יד סָעִיף ו על בשרה בלבד. עי' בס"ט שכתב דוקא על בשרה לבד אבל אם נמצא גם על בגדיה אז לכ"ע תולה במאכולת אם אינה כגריס וכ"כ בב"י ואפילו הכתם שבבגדיה שלא כנגד הכתם שעל בשרה שכן דרך החלוק להתהפך הנה והנה וכ"מ בספר תפל"מ ע"ש ועי' בח"ד שהוא ז"ל לא כתב כן אלא דגם על בשרה ועל חלוקה טמאה בכ"ש להרמב"ם ע"ש:
טו סָעִיף ז עד כתורמוס. עי' בס"ט שכתב דצ"ע לדידן דקיי"ל לקולא לקמן סעיף כ"ו בהא דנתעסקה בכגריס דתולה בנמצה עליה כשני גריסין וא"כ בהרגה פשפש דהוי כמו כנתעסקה בכתמים אם יש לתלות בזה אם היה כתורמס ועוד ולומר דאותו עוד הוא ממאכולת:
טז סָעִיף ח טיפין הרבה. עי' בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ט"ו לענין כתם הנמצא על בית יד של נשים על מקום הקמטים אי הוי כטיפין טיפין או נאמר שמצרף וכתב דאם אינו תפור פשוט דאינו מצטרף כי כל קמט עומד לעצמו ואפי' אם תפורים צ"ע דעכ"פ יש אויר ביניהם ע"ש:
יז סָעִיף י שאינו מקבל טומאה. עי' בס"ט סוף ס"ק צ"ג שכתב דיצא לו דין חדש בהא דקי"ל בנמצא כתם ע"ד שאינו מקבל טומאה לא גזרו וטהורה מ"מ אם אותו דבר שנמצא עליו מונח ע"ג דבר המקבל טומאה כיון דנטמא משום משא לכך גם האשה טמאה כו' ע"ש ועי' במ"י שרוצה להחמיר בנמצא על בנין מחובר כיון שהוא מקבל טומאת נגעים לשיטת התוס' והרא"ש ע"ש ובכו"פ חולק ע"ז וכן הסכים הס"ט ע"ש ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ט דמה שמקבל טומאה מדרבנן מקבל כתמים ע"ש:
יח סָעִיף י לא גזרו עליו. עי' בתשובת נו"ב חיו"ד סי' נ"ב טעם לזה ועי' ח"ד שהשיג עליו (ועי' מזה בתשו' חתם סופר סי' קפ"ב) ועי' בנודע ביהודה תניינא סי' ק"ה שכתב דנייר שלנו מקבל כתמים דלא גרע מלבדים דמקבל טומאה ע"ש ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ט שגדול אחד הקשה על דברי הנודע ביהודה הנ"ל ממה שכתב הרמב"ם בהדיא פרק ב' מהל' כלים דהנייר אינו מקבל טומאה והיינו טעמא דלא דמי ללבדים דבנייר פנים חדשות בא לכאן והשיב לו דיש חילוק בין נייר שלנו שנעשה מבלויי סחבות או מעשבים כתושים שהוא מעשה לבדים זה בודאי מקבל טומאה והביא ע"ז ראיה גדולה אבל נייר שהיה להם בדורות הקודמים ועדיין עושים כן במדינות הודו מעלי אילנות וירקות או על קליפת עצים שהחליקו והתקינו אותם לקבל הדין זה אינו מקבל טומאה ומזה מיירי הרמב"ם והשיג על אותו הגדול במ"ש דלא דמו ללבדים כיון דפ"ח בא לכאן. דז"א שהרי אין אנו דנין שיקבל טומאה מפני שהיה ארוג בתחלה אלא ממה שנעשה עתה מעשה לבדים ע"ש. ועי' בס"ט שכתב אם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקינוח אלא שעברה עליו או ישבה עליו כתב בתוי"ט פ"ב דכלים דאין טומאה שייך בנייר הגם דאיהו מיירי בנייר שהיה בזמן הש"ס שהיה מעשבים מה שאין כן בנייר דידן שהוא נעשה מבגדי פשתן מ"מ נראה דאין חילוק שהב"פ נטחן ופנים חדשות בא לכאן עכ"ל וכ"כ בחכמת אדם כלל קי"ג דין ח' ואילו ראו דברי הנו"ב ודברי בנו הגאון נר"ו בתשובה הנ"ל לא כתבו כן [עתה נדפס שו"ת ח"ס חלק ששי ושם בסי' פ"א כתב דאפילו נייר דידן אינו מקבל טומאה ולא כתמים דכיון שנכתשו הדק היטב ונמסו במים ונהפכו לפנים אחרות פרחה דין צמר ופשתים מנייהו ועוד נ"ל דלא מקרי צו"פ אלא העומדים לבגד ואריג וחבלים ולבדים וכדומה אבל הני ניירות שמיוחדים לצרכים אחרים א"כ אפילו צו"פ בעינא נימא מעשה עץ שימש כמבואר בחולין קכ"ט ע"א כו' ומסיים ע"כ בכתמים הנמצאים הולכין להקל אך בבדיקת עד שאינו בדוק אם הוא נייר אע"פ שלענין שיעור כגריס ועוד יש לו דין כתם מ"מ לענין זה לא אומר להקל בנייר ע"ש] ועי' בס"ט לקמן סעיף ט"ו סס"ק ל"ו שכ' דצ"ע היכא דשמשה מטתה ואח"כ מצאה כתם ע"ד דאינו מקבל טומאה או על בגד צבוע דבעלמא קי"ל דטהורה אע"ג דודאי מגופה כיון דשלא בהרגשה חזיא אבל כאן דספק דאורייתא הוא די"ל הרגישה וסברה הרגשת שמש הוא טמאה ע"ש. ואם מצאה כתם זה סמוך להטלת מי רגלים יש ג"כ ספק זה עמש"ל ר"ס קפ"ג (ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ' בד"ה עכ"פ שהביא ראיה דגם בכה"ג טהורה ע"ש) ועי' עוד בס"ט לענין אם גם בשוטה תלינן בנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה או ע"ג בגד צבוע ע"ש:
יט סָעִיף י בהכ"ס שאינו מקבל טומאה. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ט באשה שישבה בבהכ"ס הקבוע בקרקע והדף שיושבים עליו נעשה מן דף שהיו עורכין עליו והיה עליו תורת כלי בתלוש אח"כ קבעוהו שם וישבה עליו האשה ומצאה כתם וכתב שהיא טהורה דכיון שקבעוהו אינו מקבל טומאה ואף אם לא חיברו בקרקע משפתח בו נקב גדול כזה אפילו הוא עדיין רחב מכל צד ויכול לערוך עליו מ"מ כבר נטהר וע"ש בסוף התשובה ארבע חלוקים בתורת קבלת טומאה בכלים המחוברים לקרקע ע"ש:
כ סָעִיף י בגד צבוע. ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ב בדין כתם שנמצא על בגד מנומר גוונים הרבה לבנים ושאר צבעים ולא היה כשיעור כתם על נימור לבן אחד אלא שהיה מחובר ועבר ע"ג חלק הצבוע צבע תכלת ויוצא על גב הלבן שבצדו באופן שבין שני חלקים שע"ג פספס שני הלבנים היה בין שניהם כשיעור ונסתפק השואל אם מצטרפין לטמא הואיל והפסיק ביניהם הצבע וגם אם כל הצבעים מצילין על הכתמים והעלה דגם כל הצבעים מצילין. ואין הכתם שעל הצבע מצטרף. אבל שני הלבנים מצטרפים כיון שהכל הוא כתם אחד ומתחבר ע"י הכתם שעל הצבע דעושה חבור לצרף שני הלבנים אהדדי שאם יש בין שניהם כגריס טמאה ובאם לאו טהורה אע"ג שעם חלק הצבע הוא כגריס דחלק הצבע אינו מצטרף להשלים השיעור ע"ש והעתיקו ג"כ הס"ט ס"ק כ"א ובחכמת אדם שם דין יו"ד (ובבה"ט של הרב מהרי"ט ס"ק ת' לא העתיק יפה) אכן הח"ד כתב דגם מקום הצבוע מצטרף לכשיעור ע"ש ועי' בזה בתשו' תפארת צבי חי"ד סי' כ"ד דעתו ג"כ להחמיר דמצטרף ע"ש גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סו"ס קס"ג מחמיר בזה וכמ"ש בס"ק שאחר זה:
כא סָעִיף י טהורה. עי' בדגמ"ר שתמה על שלא הביאו שום חולק בזה ובהג"מ פ"ט מהא"ב כתב בשם רבינו שמחה וראב"ן שלא אמרו בגמרא דבר זה אלא לטהר הבגד אבל האשה טמאה וכיון שגם הרמב"ן מחמיר כמבואר בב"י קשה להקל נגד שלשה חמורי עולם עכ"ד ע"ש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג שהאריך בזה והעלה אחרי שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם עונים כאחד שאין חוששין משום כתם בהם ודאי אין להחמיר אכן אם הכתם חציו על הלבן וחציו על הצבוע יש להחמיר אחרי שאין המטהרים מטהרים באופן זה גם הביא ראיה ממשנה ד' פ' י"א דנגעים ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"א שהאריך גם כן בזה להבין סברת רבינו שמחה הנ"ל דהלא בכל דוכתא מצינן דמקילין לבעלה טפי מטהרות וגם להבין מדוע שינה הרמ"א ז"ל לשון הרמב"ם וכתב לפיכך תלבש האשה כו' ולא כתב תיקונו. והעלה לדינא דקיי"ל כרמ"א דאשה הלובשת בגדי צבעונים מצלת על כתמים שלא לחוש לדברי רבינו שמחה נהי דתקוני לא מתקנינן כהרמב"ם מ"מ אין מוחין בידם ג"כ אך זה דוקא בבגד שעל החלוק אבל בגד הסמוך לבשר כחלוק וכתונת לא שמענו ע"ש]:
כב סָעִיף י תלבש האשה בגדי צבעונין. בספר עמודי כסף כ"י כתב בזה נראה דווקא תלבש תמיד אבל כדי להציל בימי נדתה ובימי ליבונה לא. ויש לומר דבג"י ראשונים אין תולין עש"ך סי' קנ"ו ס"ק י"ג עכ"ל [ועמש"ל סי' קצ"ו ס"י בד"ה אין תולין] ועיין בתשובת אדני פז סי' ך':
כג סָעִיף יא ושמא נגעו. וכ' הס"ט דדוקא מן הסתם חיישינן שמא נגעה בידה במקום דאפשר ליפול דם מן המקור אבל אם אמרה ברי לי שלא נגעתי באותן המקומות שאפשר ליפול שם דם מן המקור נאמנת ולא אמרינן דהוי מלתא דלא רמיא. גם נראה דאף לדברי המחמירים כהרמב"ם (לעיל ס"ו) דכתם שעל בשרה א"צ שיעור מ"מ בנמצא על ידיה יש לסמוך על הפוסקים דאף על בשרה צריך שיעור דהא בלא"ה דעת הרשב"א בשם רבו דדוקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ ואף דאנן מחמירין כדעת המ"מ כו' ע"ש והביאו גם כן החכמת אדם שם דין י"ב וכתב עוד דנראה לו דאם מצאה על גב ידה למעלה מן קשרי האצבעות במקום שיש עוד צד להקל יש לצדד לומר דדוקא עד קשרי אצבעות טמא אבל שאר גב היד כיון דאפילו ע"י שחיה הרבה א"א לה ליגע בא"מ אינו מטמא כלל בכתמים ומכ"ש כשלא בדקה סמוך לזה או אפילו בדקה אלא שנטלה ידיה כו' ע"ש:
כד סָעִיף יא וגם על חלוקה. עי' בס"ט סוף ס"ק ל"ה שכתב דאפילו אם החלוק היה אינו בדוק לא אמרי' שהכתם היה על החלוק מקודם וזה שעל בשרה הוא מגופה אלא תלינן שגם על החלוק בא לה עתה ממה שנתעסקה בכתמים ומזה בא גם על גופה ע"ש. ועמש"ל ס"ק י"ד בשמו דאפילו שהכתם שעל חלוקה אינו נגד זה שעל בשרה מ"מ טהורה לפי שדרך החלוק להתהפך:
כה סָעִיף יא מכה בגופה. עבה"ט מ"ש וכן אם נמצא על ידיה כו' והוא לשון הט"ז. ומשמע דדוקא בנמצא על ידיה אבל בנמצא על שאר גופה לא תלינן אע"ג שנמצא נמי על ידיה ועי' בס"ט שהביא בשם הפרישה שדעתו דאף אם נמצא גם על גופה תולה הדם שבגופה בדם העסק ואמרינן דמן הידים נתלכלכו וכתב דאע"ג דקיי"ל דלא מחזקינן לא טומאה ולא טהרה ממל"מ דוקא בענין שלא ידעה אם נגעה או אפילו נגעה ולא ידעה אם נתלכלך ידיה מדם שבמכה דהוי ס"ס להחמיר שמא לא נגעה במכה ואם ת"ל נגעה שמא לא נתלכלכו ידיה ואת"ל שנתלכלך שמא לא הכניסה ידה לירכה וכיוצא בו אבל אם נגעה בודאי במכה או בשאר דברים ויודעת שנתלכלך ידיה מאותן הדברים וגם נמצא עכשיו דם על ידיה וגם על גופה ודאי תלינן כיון דידיה ודאי נתלכלכו וידים עסקניות הם שמא הכניסה ידיה לשאר מקומות שבגוף וטהורה ויש לסמוך על הפרישה בזה עכ"ד והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ט"ו וכתב דנראה לו שאם המכה ודאי מוציאה דם וידעה שנגעה בודאי במכה וכן אם נתעסקה בידיה בבשר ודגים שהיו מלוכלכים בודאי בדם אע"פ שלא ידעה בודאי שהיה ידיה מלוכלכות בדם מ"מ טהורה שדבר ידוע שהנוגע בדם ודאי נדבק בידים ע"ש:
כו סָעִיף יב על חלוקה. עי' בסדרי טהרה ס"ק מ"ה שכ' דהא דאיתא בש"ס לבשה שלשה חלוקים זה על זה אם אינה יכולה לתלות אינה תולה אפי' בעליון דוקא ג' חלוקים שהם כתונות התחתונות ובהני איכא למימר שנתקפלו התחתונות אבל במלבושים גמורים ובפרט מלבושים שלנו נראה דאינה חוששת בעליון דליכא למימר במלבושים כאלו שנתקפלו ושוב הביא בשם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קפ"ג שכתב כן אלא שמחלק בענין אחר דשאני בגדים שלהם שהיו כולם פתוחים מבית הצואר עד למטה אבל במלבושי נשים שלנו שכולם אפודים והיא לובשת ממתניה ולמטה א"א בשום ענין שיבא בגד העליון נגד התורפה ולא מטמאינן אם נמצא בבגד העליון וכן בכרים שנותנים במטה שלנו העשויה כתיבה מוקף בנסרים והכרים עשויים כמדת המטה א"א שיתהפך התחתון לעליון ואם נמצא הכתם על הכר השני יש לטהר ומעולם לא שמענו שטימאו משום כתם בבגד עליון עכ"ד:
כז סָעִיף יב מהחגור ולמעלה טהורה. עי' בחכמת אדם שם דין י"ז שכתב בשם הס"ט ס"ק ל"א דאפי' מגיע לשם כששוחה הרבה טהורה מסתם כשלא ידעה ששחתה הרבה ע"ש. ובאמת כן הוא בס"ט שם. אמנם לא עיין בס"ט ס"ק ל"ה דשם הקשה ע"ז ממ"ש בש"ע שם סעיף י"ג אפילו אינה יכולה להגיע שם אא"כ תשחה הרבה כו' ולכן כתב דצ"ל דמתניתין והפוסקים מיירי כשהיא חוגרת בחגורה דאז אפילו ע"י שחיה מרובה א"א להגיע מה שהוא למעלה מן החגור נגד התורפה לפי שהחגור מפסיק למה שלמעלה מן החגור אבל כשאינה חוגרת חגורה י"ל באמת חיישינן אף אם נמצא למעלה ממקום החגורה והניח בצ"ע. דברים אלו נאמרו ונשנו שם סעיף מ"ח ס"ק פ"ח ע"ש:
כח סָעִיף יג ואם אינה יכולה. כתב בחכמת אדם שם דין י"ט נ"ל לפי מה שנוהגין נשים שלנו לקשור הבית יד אם נמצא למעלה כתם טהורה ומ"מ נ"ל שתשער האשה בעצמה שתשחה הרבה עד שתגע לפי הטבעת שכן דרכם לפעמים למשמש שם לקנח ועד המקום שמגיע מבית ידה לשם חוששין ולא יותר ע"ש:
כט סָעִיף יז שאני אומר. כתב הס"ט דצ"ע אם למעלה מהחגור מצאה הכתם על חלוקה ולמטה מן החגור מצאה על בשרה אם זה הוא כמו בנמצא על בשרה וחלוקה שתולה אם עברה או לא כיון דלא ראתה הכל במקום אחד וגם בלא עברה אם תולה התחתון שעל בשרה בעליון שעל חלוקה דכיון שנמצא למעלה מהחגור על חלוקה ודאי עברה ולאו אדעתה או לא ע"ש:
ל סָעִיף יז כמו שהעליון. כתב הס"ט דוקא אדום באדום תולה למטה בלמעלה אבל שחור באדום לא ע"ש:
לא סָעִיף יח שיכולה. כתב בספר חמודי דניאל ע"י אשה שיוצא דם מחוטמה לפעמים ורוצה לתלות בזה נראה אם דרכה בכך דבהכאה מועטת נוטף דם מחוטמה יכולה לתלות. וכתב עוד אם אפשר לה לתלות בצואת תרנגולים לכאורה נראה דתלינן שלפעמים הם אדומים ועי' בס"ט ס"ק נ"ב שכתב דהאידנא שכיחי נשים טובא ששואפים אבק הטאב"ק בחוטמיהן וכשנופלת הליחה מחוטמיהן ע"ג בגד פשתן נעשה כתם אדום דיש לתלות בו. ועוד בא לידו שכמה פעמים מלפפים התינוקות בבגד אדום וע"י שהתינוק מטיל מים מפליט הצבע אדומה מהבגד ונצטבע חלוקה והסדין שלה דודאי יש לתלות בו ולכן אם לפעמים היא לובשת בתי שוקיים מבגד אדום וכשהיא מזיעה נתלכלך חלוקה מהצבע שהבגד מפליט יש ג"כ לתלות בו והכל לפי ראות עין המורה עכ"ד וכתב עוד בספר חמ"ד שם מ"ש בש"ע כיצד שחטה כו' נראה דלא בעינן שיכול הדם או הכתם לבוא לשם אלא שידיה שנתלכלכו תלינן שבא על הבגד מידיה שידים עסקניות הם לכן נשי הקצבים יכולים לתלות כל כתמיהם בדם שנתלכלכה בידיהם ע"כ. ועמש"ל ס"ק כ"ה מענין זה:
לב סָעִיף יט כך תולה בבנה ובבעלה. עי' בס"ט שכתב בשם הפרישה דאפילו נמצא על בשרה לבד תולה בבנה ובבעלה אבל בסיפא כשלא נמצא בהם דם אלא שהיו עסוקים בדבר שדרכו לינתז ודאי דאין תולין אלא כשנמצא גם על חלוקה אבל בנמצא על בשרה לבד לא דלא עדיף מעברה בשוק של טבחים ע"ש והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ט"ז. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קפ"ו שרב אחד פקפק על לשון הש"ע דמשמע שיש לבנה ובעלה כל דין מכה שבגופה שאפילו היתה רק יכולה להתגלע נמי תולה בהם והוקשה לו דמנ"ל להרב"י זה דבמתני' פרק הרואה כתם משמע דבה דוקא תלינן אפילו חיתה ויכולה להתגלע אבל בבנה ובבעלה די לתלות במכה שמוציאה דם וגם מלשון הרמב"ם משמע כן והוא ז"ל השיב הגם דלכאורה משמע ג"כ הכי בספר בעה"נ להראב"ד ומהלכות הרמב"ן ז"ל אעפ"כ דברי הש"ע צודקים לדינא כי כן מבואר בדברי רוב הפוסקים הרשב"א וסמ"ג וס' התרומות והמרדכי וסמ"ק ורבינו ירוחם וגם מדברי הש"ס יש הכרח לזה וקרוב לפרש דברי הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן הסתומים שיסכימו עם דברי רוב הפוסקים המפורשים להקל בכתמים דרבנן ע"ש]:
לג סָעִיף כ שרגיל לצאת. עי' בתשובת נודע ביהודה תניינא סי' פ"ז שכתב דאם לא היה דרכו להוציא דם כי אם בשעת הטלת מי רגלים לא מהני לטהר האשה ולתלות בבעלה ודוקא אם רגיל שיוצא ממנו דם אף שלא בשעת מ"ר ע"ש:
לד סָעִיף כ ובשעת תשמיש. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן למ"ד דה"ה אם אחר ב' או ג' ימים בעת שרגילה לפלוט מצאה דם ג"כ תולה בו:
לה סָעִיף לג בעד הבדוק. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל ז"ל שנסתפק אם בדקה קצת מן העד וקצת העד לא בדקה ובדקה א"ע ממקום הבדוק וכעת נסתפקה שמא נתז מעל ידה ממקום שאינו בדוק ומצאה פחות מכגריס מה דינה ודעתו נוטה להקל אך אם לא בדקה היטב רק דרך העברה בזה מותרת בודאי עמש"ל ר"ס קפ"ג:
לו סָעִיף לג אפילו טיפה. [עי' בתשובת נו"ב תניינא סי' ק"א ובתשובת חמדת שלמה סי' כ"ד מ"ש בזה]:
לז סָעִיף לד ולמחר נמצא עליו. עי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ז דלמחר לאו דוקא אלא אורחא דמלתא קתני וה"ה אם מצאה מיד סמוך לבדיקה ע"ש:
לח סָעִיף לד טהורה. עי' בדגמ"ר שכתב דבג' ימים ראשונים של שבעה נקיים טמאה דהא דכתם פחות מכגריס טהור אף בג"י ראשונים (עי' לקמן סי' קצ"ו סעיף י' בהגה"ה) הוא משום דאל"כ אין שום אשה יכולה להטהר אבל כאן שהוא בעד שבודקת ואפשר לה להזהר אין להתיר בג"י ראשונים ע"ש ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ט שאין דעתו כן אלא דאפילו בעד שבודקת טהורה פחות מכגריס אף בג"י ראשונים ע"ש אכן בס"ט ס"ק ס"א כתב דכל ראיותיו יש לדחות ודעתו להחמיר ע"ש:
לט סָעִיף לד לתלות בו. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז באשה שרגילה כו' עד דתולה בה בשעת וסתה ועי' בח"ד שחולק עליו שיש לתלות אפילו בשעת וסתה ע"ש ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ז שרב אחד רצה לפסוק דדוקא כשהיתה בימי טהרתה שאז יש לה חזקת טהרה תולה בזה משא"כ בימי ליבונה שהיא בחזקת טמאה אינה תולה והוא ז"ל האריך לחלוק והביא ראיות דגם בימי ליבונה תולה ע"ש [וכבר כתבתי מזה לעיל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג] ונ"ל פשוט דבג"י ראשונים אינה תולה בזה לפי דעת הש"ך בסי' קצ"ו מובא בבה"ט שם ס"ק ט' דאפילו במכה ידוע שמוציאה דם אינה תולה מכ"ש כאן (ועמש"ל סי' קצ"ו ס"ק י"א מזה]:
מ סָעִיף לו אם יש כגריס ועוד. [עי' בתשובת חתם סופר סי' ק"נ דבזמנינו יש להחמיר בו מכתם דעלמא דבכתם הנמצא שיעורו בכגריס ועוד שהוא שיעור דם מאכולת גדולה שלא נמצא כן בזמנינו וכמו שמצוין בספר מעיל צדקה (עמש"ל סק"י) אבל בדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש ע"י הרגשת זיבת דבר לח נהי דדין כתם יש לו מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ואין לטהר אלא בשיעור קטן כדם מאכולת שנמצא בזמנינו או פשפש אם מצוים שם ע"ש]:
מא סָעִיף לו טהורה אפילו כו'. עי' בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ה שכתב דר"ל דוקא שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה חוששין וכמו במכה שבגופה ע"ש:
מב סָעִיף מב שלא ראתה מעולם. עי' בדגמ"ר שתמה ע"ז דדוקא בנערה בעינן שלא ראתה מעולם אבל בקטנה לא איכפת לן אם ראתה בבית אביה ע"ש:
מג סָעִיף מב לסופרת שבעה שלא טבלה. עי' מל"מ פ"ט מהא"ב דין כ"ט שכתב דנראה מדברי כל הפוסקים דדוקא זבה תוך ימי זיבה ונדה תוך ימי נדותה הוא דתולין בהן אבל אם עברו ימי זיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה מאחר שטומאתה הראשונה כבר פקעה אלא דגזה"כ הוא דבעינן טבילה ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו משום הכי שתיהן מקולקלות ע"ש עוד והביאו בס"ט ס"ק ע"ח. ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ג באשה נשואה טהורה ששכבה במטה עם פנויה גדולה שכבר ראתה כמה פעמים. ונמצא כתם בסדין המטה וכתב דנ"ל להקל ולתלות בפנויה לא מיבעיא לדעת הלבוש שכתב בפשיטות דאף בשלמו ימי ספירתה כ"ז שלא טבלה תולה בה היינו ממש נ"ד אף לדעת המל"מ דאחר שבעה אף שלא טבלה פנים חדשות באו לכאן ואינה תולה בה מ"מ בנ"ד אף דהך פנויה אפשר שלא ראתה זה כמה שבועות מ"מ לא הוי כמו זבה אחר ששלמו ימי ספירתה מאחר דקיי"ל דבעי ספורים או בתחלה או בסוף אבל בלא ספירה כלל אף אי קמי שמיא גליא דלא ראתה כל ז' מ"מ לא מהני בלא ספירה א"כ ממילא בפנויות שלנו דאין דעתן לטבול ואין סופרות לכוונת שבעה נקיים מקרי זבה שלא ספרה ותולין בה ע"ש [ועי' בס"ט ובח"ד מענין זה]:
מד סָעִיף מד תולה שמימי נדותה היא. עי' ש"ך ס"ק נ"א ועי' בתשובת ב"א חי"ד סי' מ"ה מ"ש בזה:
א סָעִיף א ד"ת כו'. עתוס' שם נ"ח א' ד"ה מודה כו' ורב אשי כו' וכן שם במתני' ב' שלא אמרו כו' ובגמ' נ"ט א' וכתמים עצמן כו':
ב סָעִיף א בגופה או כו'. שם במתני' נ"ז ב' וש"מ:
ג סָעִיף א ואפי' בדקה כו'. כמש"ש במתני' ס"א א':
ד סָעִיף א וצריכה כו'. נ"ג ב':
ה סָעִיף א כאלו ראתה כו'. עבה"ג וכמש"ל סי' קצ"ו סי"א כהג"ה:
ו סָעִיף ב דהיינו כו'. ע"ל סי' קפ"ט סכ"ז:
ז סָעִיף ב ואפילו אם ראתה כו'. כמש"ש כי אתא רבין כו' וה"ל חזקיה יחידאה:
ח סָעִיף ב אבל לאחר כו'. ממ"ש בין שניה לשלישית וכן בר"ש בן יהוצדק דוקא אחר שניה וכשיטת הרשב"א וכמש"ל סי' קפ"ט סכ"ז ודלא כתוס' שם ד"ה ור' יוחנן כו' וד"ה למיהוי כו': (ליקוט) אבל לאחר כו'. ואף בווסת של הפלגות דלא קבעה אלא בד"פ היינו משום דא"א לשלש בהפלגות כ"א בד"פ אבל ברואה הוחזקה בג"פ וכמ"ש בפ"ד דב"ק (ל"ז א') ראה שור נגח שור לא נגח כו'. ת"ה ועסי' קפ"ט ס"ט (ע"כ):
ט סָעִיף ג אבל אם כו'. ממש"ש כפוסקת וערש"י ד"ה אלא כפוסקת אבל הרמב"ם מפרש פוסקת היינו בווסתות הרבה וז"ש וי"מ כו':
י סָעִיף ד עד שתחזור כו'. כמש"ל סי' קפ"ט סכ"ז:
יא סָעִיף ה לא כו'. כמש"ש בגמ' אבל נראין כו' וכל הסוגיא כוותיה:
יב סָעִיף ה כגריס ועוד. כר"ח דר"א וכל הסוגיא כוותיה:
יג סָעִיף ה ג' כו' ושיעור כו'. שם במתני' דנגעים:
יד סָעִיף ה (ליקוט) כמו שהן כו'. ממ"ש בת"כ פ' תזריע שער לבן ומחית מה שער לבן מקום כ' שערות אף מחיה מקום ב' שערות כו' הא כיצד כו' (ע"כ):
טו סָעִיף ה בין אם כו'. כמש"ש נ"ט א' לא לעולם כו' ומשמע דמסקנא הכי דלא קאמר דלמא: (ליקוט) בין אם הוא כו'. דאינו מחלק בין עגול למשוך אלא משום דמשוך דם קינוח הוא כמ"ש בתוספתא והביאה הרא"ש שם וכמ"ש שם בגמ' לא לעולם כו' וערא"ש סוף פרק ח' ובכתם כו' (ע"כ):
טז סָעִיף ו וי"א כו'. טעמו ממש"ש נ"ח א' טפין כו' ומפרש דבטפין קטנים דומיא דשם נ"ט א' וכן פי' כל המפרשים כמ"ש בת"ה בשמם ומפרש הרמב"ם הבעיא אם צורתן מוכחת שאינן מן הגוף וכמ"ש בס"ט הא בלא"ה טמאה אבל המפרשים פי' הבעיא לענין צירוף אם שוה לחלוקה דאין מצטרפין וז"ש בס"ח וי"מ דה"מ כו' והרשב"א כ' דבכ"ע שוה לחלוקה אלא בטיפין גדולים כגריס קמיבעיא ליה ומפרש כרברי הרמב"ם אם צורתן מוכחת כנ"ל וזהו סברא ראשונה דס"ח שלא חילק ומ"מ מסכים הרשב"א שם לסברא שניה דס"ח למעשה:
יז סָעִיף ז אם הרגה כו'. עתוס' שם ד"ה כדבריו כו':
יח סָעִיף ז או כו' עד כו'. גמ' שם:
יט סָעִיף ח וי"א כו'. כנ"ל ס"ו ופסקו הפוסקים הבעיא לחומרא דפשטא דברייתא משמע כל ספק ועוד דבדלמא דחינן לה וכ"כ בס"ט:
כ סָעִיף ט או שהיו כו'. לשון הרמב"ם וכמש"ו וא"א אילו כו' וכמש"ל ס"ו:
כא סָעִיף י כתם כו'. כר"נ דהורו חכמים כוותיה וכל אמוראי כוותיה שם:
כב סָעִיף יא והם המקומות כו'. כן פי' הרמב"ם:
כג סָעִיף יא ואצ"ל כו'. מתני' וגמ' שם ואי מחגור ולמעלה כו' וחגור הוא סינר שהוא נגד בהתו"ר. ת"ה:
כד סָעִיף יא אפילו עברה כו' ודוקא כו'. שם אב"א כו' אב"א כו' ומפרש הרשב"א דאב"א השני בלא עברה בשש"ט ול"ד תי' הראשון לשני דבראשון על חלוקה ועל בשרה דמיא לעל חלוקה לבד ובתי' השני דמיא לעל בשרה לבד דבתי' הראשון על בשרה הטעם משום דכל ספק שעל בשרה טמא כנ"ל ולא כדברי תוס' שם ד"ה על בשרה כו' דא"א דודאי אפשר להיות ניתז מבין רגליה אלא משום דספיקו טמא ובסיפא הטעם דבאזדקרותה א"א שתגיע על חלוקה לבד וזה בלא עברה אבל בעברה דינה כמו למטה מחגור וז"ש בסי"ב ואם כו' ואם כו' וכ' ב"י דלהכי חלקינהו בגמ' אב"א כו' על בשרה כו' אב"א כו' ולא כללינהו כחדא משום דברישא נמצא על שניהם להקל ובסיפא להחמיר:
כה סָעִיף יא ואם המכה כו'. שם נ"ח א':
כו סָעִיף יד שמכסה ראשה. כן פי' הרשב"א:
כז סָעִיף יד או כו'. כן פי' הרמב"ם:
כח סָעִיף טו שתי נשים כו'. ע"ל סמ"ח:
כט סָעִיף טז אם יש כו'. עתוס' נ"ח א' ד"ה ומי כו' וי"ל כיון כו' וכ"כ בת"ה וכ' וכ"ש הוא להקל דתולין:
ל סָעִיף יז מצאה כו'. עתוס' נ"ט א' ד"ה היו כו' וכ"כ בתוספתא הביאו הרא"ש שם:
לא סָעִיף כ (ליקוט) מי שרגיל כו'. כמש"ש ס"ו א' הרואה דם כו' ואם י"ל מכה כו' ואין לך מכה גדולה מזו לתלות בה. רשב"א. ובתוספתא פ"ב דזבים ש"ז אדומה טהורה והאשה תולה בה. בד"ה (ע"כ):
לב סָעִיף כב בד"א כו'. ממש"ש ארנב"י והא דדרוקרת כו' ופי' כה"ג:
לג סָעִיף כג במי תלתן כו'. מדפליגי ב"ש וב"ה בספ"ב אלמא אדום הוא ותולין כמו בקילור. ראב"ד ורשב"א:
לד סָעִיף כד לפי שדם כו'. הרא"ש שם בשם ר"ח:
לה סָעִיף כו נתעסקה כו'. בעיא דר' ירמיה שם וה"ה בכה"ג וכמש"ש לא כגון דנתעסקה כו' משמע דוקא כה"ג וכמש"ו אבל אם כו' ופסקו הבעיא לקולא דכתמים הולכין בהן להקל וערא"ש שם שפסק לחומרא כפשטא דברייתא במועט כו' ושינויא דהויא כו' ע"ש וז"ש ויש כו':
לו סָעִיף כז נתעסקה כו'. תוס' שם ד"ה נתעסקה כו' וש"פ וכנ"ל:
לז סָעִיף כז וכן אם כו'. טעות הוא דזה לכ"ע טמאה כמש"ש בגמ' ועש"ך:
לח סָעִיף כח האשה כו'. עבה"ג וכנ"ל סכ"ו:
לט סָעִיף לא ואם כו'. שם ס"ב א' אלא העביר כו' שאם כו':
מ סָעִיף לא ועכשיו כו'. ערש"י בשבת צ' א' ד"ה שלוף כו' (לא איתפרש והרי שלוף דוץ אחד מהשבעה סמנין הוא):
מא סָעִיף לב והוא כו'. תוס' נ"ח א' ד"ה כרבי כו' וכנ"ל:
מב סָעִיף לג בין כו'. דהא לא תלינן במאכולת כמש"ש ולא מחלקינן בין עגול למשוך אלא בהא דסל"ד דעגול תלינן במאכולת כמש"ש:
מג סָעִיף לג וכן הדין כו'. דל"פ ר' ור"ח אלא בעד שאינו בדוק ועתוס' שם ד"ה ולמהר כו':
מד סָעִיף לה וי"א כו'. מדקאמר טמאה נדה. והרמב"ם מדמי לה להא דסל"ד וע"ש ב' וד' סבר בעינן כו':
מה סָעִיף לו אם יש כו'. שם אי אתה כו':
מו סָעִיף לז בדקה כו'. רש"י ד"ה ולמהר כו' ותוס' ד"ה הנ"ל:
מז סָעִיף לז וכ"ש כו'. עסמ"א:
מח סָעִיף מא לבשה כו'. כן פי' בת"ה:
מט סָעִיף מא וה"ה כו'. כן פי' רש"י במתני' והרמב"ם:
נ סָעִיף מב לקטנה לנערה כו'. כמ"ש ברפ"י:
נא סָעִיף מב ואפי' בזה"ז. עש"ך והן דברי ת"ה:
נב סָעִיף מג בין כו'. כפי' הנ"ל בסמ"א להא דהשאילה:
נג סָעִיף מג וכ"ש כו'. כמ"ש בסמ"ח ובגמ' שם:
נד סָעִיף מד לבשה כו'. כמו שתולה בחבירתה כנ"ל:
נה סָעִיף מו ואם אינה בקיאה כו'. עש"ך:
נו סָעִיף מח בד"א כו'. כנ"ל פט"ו:
נז סָעִיף נ וה"מ כו'. כמש"ל סי"ד:
נח סָעִיף נא דוקא כו'. עתוס' שם ד"ה והוא כו':
נט סָעִיף נב היו שלשתן ערו' כו'. כמו ברחיים בנמצא תחת חיצונה כמ"ש למטה וז"ש ואם נמצא ביניהן השתים כו':
ס סָעִיף נג הא דאמרינן כו'. כנ"ל סמ"ב וערש"י ס' א' ד"ה וביושבת כו':
סא סָעִיף נד חוץ כו'. כנ"ל סל"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.