א תְּבָעוּהָ לִנָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּסָה, צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, וַאֲפִלּוּ בָּדְקָה עַצְמָהּ בִּשְׁעַת תְּבִיעָה וּמָצְאָה טְהוֹרָה, שֶׁמָּא מֵחֲמַת חִמּוּד רָאֲתָה טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל וְלֹא הִרְגִּישָׁה בּוֹ. וּמוֹנָה ז' מִמָּחֳרָת יוֹם הַתְּבִיעָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶפְסֵק טָהֳרָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה בְּיוֹם הַתְּבִיעָה לְהַפְסִיק בְּטָהֳרָה, מוֹנָה מִיּוֹם הַמָּחֳרָת ז' נְקִיִּים. וּמִיהוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה תּוֹךְ ז' כָּל יוֹם לְכַתְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּב"ח שֶׁגַּם כֵּן דַּעַת רַמְבַּ"ן), מִיהוּ בְּדִיעֲבַד אִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ רַק פַּעַם אַחַת תּוֹךְ ז' סָגֵי (בֵּית יוֹסֵף וְהָאַחֲרוֹנִים).
ב שִׁבְעַת יָמִים הַלָּלוּ מוֹנִים אוֹתָם מִשָּׁעָה שֶׁהִיא סוֹמֶכֶת בְּדַעְתָּהּ וּמְכִינָה עַצְמָהּ לַחֻפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַדְּשָׁה עֲדַיִן. הַגָּה: וְיֵשׁ לִסְמֹךְ הַטְּבִילָה סָמוּךְ לִבְעִילַת מִצְוָה בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, (כָּךְ מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וְר"מ וְרוֹקֵחַ בְּשֵׁם אָבִיו וְרַבּוֹתָיו וּבְהַגָּהַת מַיְמוֹנִי פי"א דְּהִלְכוֹת א"ב), וְהַמִּנְהָג לִטְבֹּל הַכַּלָּה לֵיל ד' אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תִּבָּעֵל קֹדֶם מוֹצָאֵי שַׁבָּת (מָרְדְּכַי שָׁם), אֲבָל אֵין לְהַרְחִיק הַטְּבִילָה מִן הַבְּעִילָה יוֹתֵר מִזֶּה. וְאִם לֹא תִּבָּעֵל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, יֵשׁ לָהּ לִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּכָל יוֹם עַד בְּעִילַת מִצְוָה, (שָׁם וּבְהַגָּה וּבְתוֹסָפוֹת פ"ק דְּיוֹמָא דַּף י"ח), וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לְהַחְמִיר אִם בָּדְקָה רַק פַּעַם אַחַת תּוֹךְ ז' (בֵּית יוֹסֵף). וְכָל חָתָן יִשְׁאַל לַכַּלָּה קֹדֶם שֶׁיִּגַּע בָּהּ, אִם שָׁמְרָה ז' נְקִיִּים, (הג"ה ש"ד).
ג אִם דָּחוּ הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת אֵיזֶה סִבָּה אַף עַל פִּי שֶׁיָּשְׁבָה ז' נְקִיִּים צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלֵישֵׁב ז' נְקִיִּים וְלִטְבֹּל כְּשֶׁיִּתְפַּשְּׁרוּ לַעֲשׂוֹת הַנִּשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ תָּמִיד בַּיָּמִים שֶׁבֵּינְתַיִם, לֹא מֵהָנֵי, (מָרְדְּכַי ה"נ ובמהרי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ט).
ד עָבַר וּכְנָסָהּ תּוֹךְ זְמַן זֶה, וְכֵן חָתָן שֶׁפֵּרְסָה כַּלָּתוֹ נִדָּה קֹדֶם שֶׁבָּא עָלֶיהָ, לֹא יִתְיַחֵד עִמָּהּ, אֶלָּא הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אִם הָיְתָה טְהוֹרָה כְּשֶׁנִּשֵׂאת וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, וּפֵרְסָה נִדָּה אַחַר כָּךְ, אֵין צָרִיךְ שִׁמּוּר עוֹד, (ת"ה סִימָן רנ"ג וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי), וְהַמַּחְמִיר תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה (ת"ה שָׁם). וְאֵין לְחַלֵּק בָּזֶה בֵּין בָּחוּר לְאַלְמוֹן אוֹ בְּתוּלָה לְאַלְמָנָה, (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ"ו). יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲסוּרָה לְיַחֵד עִמּוֹ בַּיּוֹם, כְּמוֹ בַּלַּיְלָה, וְאֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׁתֵּי שְׁמִירוֹת, רַק הוּא בֵּין הָאֲנָשִׁים אוֹ הִיא בֵּין הַנָּשִׁים (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם אֵינָם יְשֵׁנִים בְּחֶדֶר א' אֵינָן צְרִיכִים שִׁמּוּר כְּלָל, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַלַּיְלָה צָרִיךְ שְׁתֵּי שְׁמִירוֹת, וּבַיּוֹם מֻתָּר לְהִתְיַחֵד, (הָרַאֲבָ"ד). וְהַמִּנְהָג לִקַּח קָטָן אֵצֶל הֶחָתָן וּקְטַנָּה אֵצֶל הַכַּלָּה, וְאֵין מִתְיַחֲדִין בַּיּוֹם בְּלֹא קָטָן אוֹ קְטַנָּה.
ה מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים:
א סָעִיף א וא"צ הפסק כו'. והאידנא נהגו להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקים כל ז' נקיים וכ"כ מהרש"ל ומביאו הפרישה והב"ח וכתב מיהו בדיעבד אפילו לא בדקה אלא פעם אחת תוך ז' סגי ופשוט הוא:
ב סָעִיף א ומיהו צריכה כו'. ז"ל בית יוסף ולדעת הרא"ש לכתחלה מיהא צריכה לבדוק בכל יום מהז' ומיהו בדיעבד בפעם אחת שבדקה תוך שבעה סגי דלא עדיפא מרואה ודאית עכ"ל. ונראה דר"ל דלא עדיפא מרואה ודאית דס"ל להרא"ש לקמן סימן קצ"ו דסגי בדיעבד בבדקה פעם אחת תוך ז' ולפי זה לדידן דקי"ל התם סעיף ד' דלא סגי אלא בבדקה ביום א' וביום ז' ה"ה הכא אבל אין נראה כן דעת הרב והאחרונים אלא נראה דסבירא ליה דהכא כיון דלא ראתה ודאי עדיף טפי:
ג סָעִיף ב אע"פ שלא נתקדשה עדיין. משמע דכל שכן אם כבר נתקדשה דצריכה לישב ז' נקיים סמוך לחופה וכן הוא בבית יוסף ע"ש:
ד סָעִיף ב וכל חתן כו'. ועכשיו לא נהגו כך ונראה שסומכין על מה שהשושבינים רגילים להודיע להחתן אם היא טמאה:
ה סָעִיף ג אע"פ שישבה ז' נקיים. ואפילו טבלה וכן הוא במרדכי בשם רשב"ם:
ו סָעִיף ג כשיתפשרו לעשות הנשואין וכו'. כתב הב"ח פי' שדחו הנשואין בסתם ולא הסכימו באותה שעה על איזה זמן יהיו הנשואין אלא אמרו כשיתוועדו יחד לאחר שיתפשרו וישלימו אז יקבעו זמן לנשואין בזה חיישינן דלמא לא אסקא אדעתא שתהא נזהרת יפה בבדיקתה דמאחר שאינה יודעת קביעות הנשואין אינה חוששת להנך שבעה נקיים הראשונים אבל אם הדחייה מזמן קביעות הראשון והקביעו' לזמן השני הכל היה באותו מעמד ועסוקים באותו ענין אין ספק דא"צ לחזור ולספור שבעה נקיים מחדש ואי בדקה עצמה באותה שעה ומצאה טהורה טהורה היא ודלא כהעט"ז שהחמיר בזה מסברתו בלי ראיה מיהו אם מתוך הקטט נתפרדה החבילה ובאותו מעמד הסכימה הכלה לישא איש אחר ונכנסה לחופה מיד באותו היום הדבר פשוט דה"ל תביעה חדשה ממש ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה צריכה לספור ז' נקיים מחדש דאיכא כאן חימוד חדש מאיש אחר ע"כ וכ"כ העט"ז גם בספר מע"מ העתיק דברי העט"ז האחרונים ולא הראשונים:
ז סָעִיף ג אע"פ שבדקה כו'. ובתשובת משאת בנימין סי' מ"ב האריך לחלוק ע"ז וס"ל דא"צ לחזור ולישב ז' נקיים אלא כשלא בדקה עצמה ומסיק לבסוף ומ"מ יש להחמיר כדברי מהרי"ק והרב ומ"מ בכלה שלבשה לבנים וספרה ז' נקיים אדעת הנשואין שהיו מוגבלים לר"ח ניסן וכשהגיע ר"ח ניסן לא בא ולמחרתו בא ציר מהחתן דאתיליד ליה אונסא בדרך ומיד יבא ביום או יומים ועשו החופה ב' או ג' ימים אחר ר"ח ניסן בזה ודאי א"צ ז' נקיים אחרים אפילו לא בדקה עצמה בימים שבינתיים אם לא עברו עליה ז' ימים בלא בדיקה ואפילו הרב ומהרי"ק מודי בזה דמאחר דלא דחו הנשואין אלא שמחמת איזה אונס נתעכב הדבר ודאי לא נתייאשה מן ז' נקיים הראשונים וסמכה דעתה שיבא החתן אחר יום או יומים ורמיא אנפשה ויהבה אדעתה שתהיה נקיה ושלא תבא לידי חשש חימוד עכ"ד ובאמת אין להחמיר בדינים אלו דבלאו הכי הרבה פוסקים סוברים דא"צ ז' נקיים וגם בדיעבד סגי בבדיקה א' תוך ז' לכ"ע וגם כל עיקר דין זה הוא מדבריה':
ח סָעִיף ד שפירסה כלתו כו'. ונתבאר בא"ע ס"ס ס' שהמנהג פשוט לכנוס ולעשות נשואין אף שהיא נדה:
ט סָעִיף ד קודם שבא עליה כו'. אבל בא עליה לא תקיף ליה יצריה כ"כ כיון דבעל ומותר לייחד עמה כדאיתא בש"ס ריש כתובות ופוסקים וע"ל סימן שמ"ב:
י סָעִיף ד א"צ שימור עוד. דהא חזינן דלא תקיף יצריה כיון שלא בא עליה עד השתא:
יא סָעִיף ד והמחמיר כו'. ונראה דהאידנא שהמנהג שלא לבעול רק אחר ב' או ג' ימים אחר הנשואים אע"פ שהוא מנהג של שטות ויש בו איסור מכמה טעמים ונכון לבטלו מ"מ כיון שהמנהג כך א"כ אם פירסה נדה ודאי דצריך שימור דהא דלא בעל תחלה היינו משום המנהג וכן נוהגין להצריך שימור בכה"ג:
יב סָעִיף ד ואין לחלק כו'. כלומר דל"ת דבאלמן שבעל כבר לא תקיף יצריה קמ"ל וכן משמע לקמן ר"ס קצ"ה דאין חילוק בזה:
יג סָעִיף ד או בתולה כו'. כלומר דגם בבתולה אחר שבעל בעילת מצוה מותר לייחד אע"פ שלא ראתה דם נדות דדם בתולים חמיר ליה כמו דם נדות וזה דעת רבינו ירוחם והרא"ש דלא כהרמ"ה וכתב הרא"ש וכן עמא דבר וכ' ב"י שכן נראה דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בדבר וע"ל סי' שמ"ב:
יד סָעִיף ד והמנהג ליקח קטן כו'. וע"ל סימן שמ"ב כתבתי בשם הב"ח דצ"ל שיודעים טעם ביאה ושאין מוסרין עצמם לביאה:
א סָעִיף א שמא מחמת חימוד כו'. כתב הרב המגיד בפרק ט' דהלכות א"ב דזו היא מדרבנן דהם החמירו בגזירה זאת ומן התורה מותרת גמורה שהרי אפילו ראתה בלא הרגשה מן התורה אינה טמאה כ"ש זו שלא מצאה אפילו כתם כו' עכ"ל ובזה ניחא לי הא דאיתא פ"ק דסוטה גבי תמר ותשב בפתח עינים שנתנה עינים לדבריה שאמרה ליהודה טהורה אני מנדה וכן מצינו ברות שנכנסה למטתו של בועז אחר שטבלה וקשה הא צריכים שבעה נקיים אחר שנתפייסו ביחד לישא זה את זו ולפי מה שכתבתי ניחא דעדיין לא היתה גזרה זאת אלא דצ"ע כיון שהיא מדרבנן היכי מצינו שחידשו גזירה זו אי בההיא דרבא דאמר תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים ורבא הוא שהמציא חומרא זו בימיו קשה מההיא דפרק החולץ רב כי איקלע לדרשיש אמר מאן בעי' למיהוי איתתא ליומא ופרכינן עליה והא אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב כו' מאי פריך הא נתחדשה חומרא זאת בימי רבא ונראה לי דבאותה שעה שגזרו חכמים על הכתמי' כדאיתא ריש סימן ק"ץ ולא התירו בשביל שלא הרגישה נעשה גם גזירה זאת ואין מועיל לה מה שלא הרגישה כנ"ל: ועוד נראה לתרץ דגבי תמר ורות לא היה חשש שמא תראה מחמת חימוד דמיד שנתפייס יהודה ובועז אז היו עמהם במטה והוי ליה כמי שיש לו פת בסלו מה שאין כן בשאר כלה:
ב סָעִיף א ואינה צריכה הפסק כו'. הטעם שאינה מוחזקת בדם דהא לא ודאי ראתה:
ג סָעִיף ב שבעת ימים. בטור הביא זה בשם הרשב"א וז"ל לא שתבעוה לינשא לאחר שנים עשר חודש שזמנה רחוק ואינה חומדת בכך כו' ודבר ברור דהרשב"א בעל סברא זאת לא סבירא ליה הא דהביא רמ"א בסמוך שאם לא תבעל צריכה לבדוק בכל יום שהרי הרשב"א כתב בת"ה הארוך דאפילו תוך שבעה נקיים אינה צריכה בדיקה כ"ש אח"כ אלא ס"ל שאינה צריכה אלא שתשב שבעה נקיים בחזקת שהיא טהורה ולא ס"ל דאח"כ יש עוד חימוד וע"כ קאמר כיון שעל כל פנים צריך שתמנה שבעה נקיים מן התביעה קודם שתנשא אין מועיל לה שתשב שבעה נקיים תכף אע"פ שתנשא אחר שנים עשר חודש דהא עכשיו אין לה שום חימוד עדיין אלא בשעה שתכין עצמה לחופה שאז יש לה חימוד ומה יועילו השבעה נקיים דעכשיו אלא ע"כ משעה שמכינים השכר לצורך החופה או משעה שמודיעין לה ואז מועילין השבעה נקיים אע"פ שיש עוד זמן רב להחופה כיון דבשעת התחלת התביעה שאז עיקר החימוד ישבה אחריו שבעה נקיים אח"כ הרי היא כשאר הנשים ואין לה לבדוק כלל. ובדרישה הוקשה לו למה לא אמר הטעם שתחזור ותחמוד לאחר זמן קודם החתונה אלא אמר הטעם שהזמן רחוק ואינה חומדת בכך דנ"מ אם תבעוה לינשא לאחר י"ב חודש והתחילה לספור שבעה נקיים וביום שלש או ארבע לספירתן נתרצו לכנסה צריכה לספור שבעה נקיים מחדש ולא מעת התביעה שהרי מעת התביעה לא היה חמדה ואזה נמי מסיק ואמר שמונין לה מכי רמו שערי כו' שאף שרגילין לעשות חופה ע"ד משל ארבעה שבועות אחר זה מ"מ מונין לה מאותה שעה דאם הסכימו ביני ביני לעשות חופה מיד אינה צריכה למנות שבעה נקיים חדשים עכ"ל הבין שעל כל פנים צריכה שתשב דוקא קודם החופה סמוך לה שבעה נקיים וע"כ כתב דכוונת הרשב"א כאן שאין מונין משעת התביעה אם תנשא אחר שנים עשר חודש כלומר שאם מונה עכשיו שבעה נקיים ובתוך שבעה נקיים נמלכו לעשות החתונה תיכף לא מועילים אלו השבעה נקיים כיון שלא היה חימוד אלא משעה שמכניסים לחופה ואם התחילו להכין שכר ומנתה שבעה נקיים ויש עוד איזה שבועות להחתונה ונמלכו לעשות אחר השבעה נקיים אינה צריכה מחדש שבעה נקיים ולפי דבריו אם לא הקדימו החתונה צריך שבעה נקיים קודם החתונה שנית ולא דק בפירושו זה דלרשב"א אחר שישבה שבעה נקיים משעת החימוד אינה צריכה לשום דבר אח"כ אלא הרי היא ככל הנשים אלא דשאר פוסקים החמירו שתבדוק משעה שמתחילין השבעה נקיים עד שתבעל והיינו לכתחלה כמ"ש רמ"א:
ד סָעִיף ב ליל ד'. כיון דבזמן התלמוד בתולה נישאת ליום הרביעי:
ה סָעִיף ב יש לה לבדוק כו'. הטעם בב"י דלעולם משתבעוה לינשא עד שתבעל איכא לספוקי דלמא חזיא מחמת חימוד עכ"ל ומ"מ אין חשש חימוד זה שוה לחשש חימוד דבסעיף א' דהתם בחימוד בשעת התביעה הוא ביותר ע"כ יש לחוש שם אפילו בדיעבד אבל הרשב"א לא ס"ל האי סברא דכל שקרוב לנישואין יש לה חימוד ג"כ אלא לא חשו רק לחימוד של שעת התביעה לחוד והש"ע פסק להחמיר:
ו סָעִיף ג אם דחו הנישואין וכו'. לשון המרדכי כן שם אם דחו הנשואין כגון שאין יכולין להתפשר יחד אבי החתן ואבי הכלה או מחמת הנדוניא או מחמת הוצאות הנשואין אע"פ שישבה שבעה נקיים צריכה לחזור ולישב שבעה נקיים כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתן לעשות הנשואין כו' עכ"ל לשוי זה משמע דהנשואין היו נדחים מבלי עשיית מועד אחר לנשואין אלא היו נפרדין זה מזה באופן שלא ידעו אימת יהיו הנשואין וזה היה מדעת שניהם כמשמעו' הלשון שדחו הנשואין דמשמע שנדחו מלעשות אז הנשואין בעת ההיא על צד הבירור וגם משמע ששניהם הסכימו לכך ע"כ ודאי לא מסקה דעתה שפיר בבדיקתה נמצינו למדין אם חסר א' מהנך תרתי דהיינו שלא נדחו בבירור רק מצד סילוק הנדוניא לא הושוו ועל כן לא נעשו הנשואין באותו יום וחשבו שעדיין יתפשרו ותהיה הסעודה למחר או אפילו אם החתן גומר ואומר שאינו רוצה לישאנה מחמת שלא סלקה נדונייתו וצד הכלה רודפים אחריו בדין ובפשר לפתותו עד שנתפתה להם אף ע"פ שזה נמשך יום או יומים לא מקרי זה דחיית הנשואין דהכלה דעתה סומכת תמיד באותו זמן שיתפתה החתן בכך דאי תימא דאף בזה שייך חימוד חדש כשיצא הספק מלבה ונעשה ודאי הא גם ביום הנשואין עצמו זמנין הרבה שהחתן מעקש ואומר בפירוש שלא ירצה לישאנה עד לאחר איזה שעות שנעשה שלום ביניהם וכי תצטרך הכלה לישב שבעה נקיים מחדש וזה לא נשמע ולא נראה אדרבה מעשה בכל יום שאין משגיחין בזה ואם כן מה לי באותו יום מה לי אם נמשך הקטטה יום או יומים ודאי אין דעת הכלה מסתלקת וסמכה דעתה שיהיו הנשואין אחר ההשוואה. ובלבוש כתב ונ"ל אפי' מתחלה כשדחו החופה מיום הראשון אחר שהכינו לה והתנו מיד וקבעוה ליום אחר מיוחד אפילו לא הרחיקה יום או יומים צריכה לישב ז' נקיים מחדש כיון שהסיחה דעתה מזמן הראשון חוזר החימוד להתעורר פעם שנית סמוך לזמן האחרון עכ"ל ואין דבריו נראין כלל דאף מהרי"ק המחמיר כמו שהעתיק בית יוסף לא החמיר אלא מטעם דילמא חזיא ולאו אדעתה כיון שנדחו הנשואין כו' וזה אינו שייך כאן דהא ודאי ידעה שפיר זמן הנשואין ובודקת עצמה תמיד וכן נמה שכתבתי שנמשך ביניהם קטט בסילוק הנדונייא וצד הכלה עוסקים לפשר ולהשוותו ודאי מסקה אדעתה שפיר שזהו דרך העולם וכן מו"ח ז"ל חלק על הלבוש בזה שקבעו זמן אחר ואין צורך שבעה נקיים מחדש אלא כשהושוו יחד שלא לישא זה את זו כלל הדברים שאין חשש רק אם הסכימו שני הצדדים שלא תהי' החתונה בזמן המוגבל כלל ולא הגבילו שום יום אז אף אם יום או יומים יעמוד הדבר ויהיו מפושרים לעשות החתונה תיכף צריכה שבעה נקיים מחדש ומזה דבר במרדכי והש"ע בכאן. ונראה לי עוד באם לא בא החתן ליום המוגבל לחתונה מחמת אונס אשר קרהו בדרך ואחר אותו יום שלח שליח להכלה והתנצל עצמו מדוע לא בא גם תמול גם היום דהכלה צריכה לשבעה נקיים מחדש דכיון שלא בא ליום המוגבל ודאי מסופקת בדעתה דכל הדרכים בחזקת סכנה ושמא יש סכנה שלא יבוא כלל ואחר שנודע לה שהוא בא ודאי הוה חימוד חדש וראיתי בתשובת משאת בנימין בזה שאינה צריכה לשבעה נקיים דמימר אמרה מחמת אונס נתעכב וכשיעבור האונס יבוא והנראה בעיני כתבתי דודאי היא דואגת על סכנה שלו או שאינו חפץ בה על כן לא בא ביום חתונתו ומשום הכי הוה אחרי כן חימוד חדש כשיצא הספק מלבה כן נראה לע"ד: כתוב בלבוש אם נתחלף החתן דהיינו שהחתן הראשון לא רצה להכניס ביום הנשואין והכלה נתרצית לאחר שישאנה וכנסה תיכף צריכה שבעה נקיים מחדש כי נתעורר חימוד חדש וכו' וזה דבר פשוט לא ניתן להכתב מרוב פשיטותו אלא שנראה לי דאם אחר ריצוי עם החתן השני חזר החתן הראשון ונתרצה עמה צריכה גם כן שבעה נקיים מחדש כיון דאפסקה אחר בינתיים כנ"ל. ואם כבר נעשה המעשה ובא עליה באיסור עמ"ש ס"ס זה:
ז סָעִיף ד יש אומרים אם היתה טהורה כו'. בת"ה שם הביא דעת האוסרים כסתם לישנא דתלמודא דאמר שאם בעל א"צ שמירה ויש מתירים דמ"ש התלמוד בעל היינו ראוי לבעול והכריע בעל ת"ה להיתר וראייתו מדמצינו בשור המועד דראה שוורים שלש פעמים ולא נגח חזר לתמותו אלמא דלא אמרינן דבהאי זימנא נח יצריה והיום או למחר הדר יצריה הכי נמי בנדון זה ומ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל ולע"ד שאין הנדון דומה לראיה דמה שהביא ראיה משור המועד אינה ראיה דהא קי"ל סוף פ"ק דבבא קמא דף ט"ו סתם שוורים בחזקת שימור קיימי כו' נמצא דכל שור שהוא מועד לנגוח הוא משונה מטבע סתם שוורים ומשום הכי כל שאנו רואים שראה שוורים ולא נגח נתבטל שינוי שלו ונעשה כשאר השוורים משא"כ כאן דסתם אדם יצריה תקיף עליה ולא מוקים אנפשיה כמ"ש התוספות בפרק קמא דכתובות דף ט' ד"ה מאי לאו כו' וז"ל א"נ כיון דמתייחד ודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה ואע"ג דגבי יבמה אמרינן דעד שלשים יום מוקי אנפשיה רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפילו שעה אחת כו' עכ"ל נמצא דהאי חתן שלא בעל הוא נשתנה מטבע העולם ולא אמרינן שבשביל שנשתנה שעה אחת או ימים אחדים יהיה כן לעולם אדרבה אמרינן כל זמן שאנו רואין שנשתנה הרי נשתנה ובזמן שאין רואין שנשתנה יחזיר הדבר לטבע האדם שהוא רוב העולם ואין לך בו אלא חידושו ומחידושו לא ילפינן אדרבה יש ראיה להיפך ממה שכתבו התוספות הנ"ל דביבמה עד שלשים יום מוקי אנפשיה ותו לא הרי דהוחזק שלשים יום בזה שלא בא עלי' ואפילו הכי אמרינן דאח"כ תקיף ליה ולא מעמיד נפשיה ה"ה נמי הכא דאין לך בו אלא חידושו על כן נראה לי כדברי האוסרין כמשמעות לשון התלמוד דאין היתר רק כשבעל ואין זה בכלל המחמיר תע"ב אלא דין גמור הוא שצריך שמירה:
ח סָעִיף ה מחזיר גרושתו כו'. נראה דאם עבר וכנס תוך זמן דאין צריך שמירה כיון דכבר בעלה כשהיתה אשתו בפעם הראשון לא תקיף יצריה עכשיו כל כך ואין צריך שמירה כנ"ל: מעשה באלמנה אחת שהיה לה זמן מוגבל בתנאים עם החתן שלה לנשואין אלא שהחתן אמר לה שאפשר שיקדים הנשואין וכן עשה והיא אמרה שסמכה על זה וספרה שבעה נקיים וטבלה ובא עליה נ"ל דאע"פ שהאלמנה עשתה שלא כדין כיון שלא היה לה בירור על הקדמת החתונה עד שבא החתן וכנסה תיכף נמצא שבשעה שהתחילה לדעת הבירור נתחדש החימוד וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים מכ"מ כיון שכבר עברה ועשתה כן אין להפרישם מכח זה וראיה ממה שכ' סי' קצ"ו סעיף י"ב אם טעתה וטבלה כו' שתמתין ו' עונות ותטבול וכל שכן כאן דחשש חימוד אינו אלא מדרבנן כמ"ש תחילת הסימן ועמ"ש סוף סי' קצ"ו:
א סָעִיף א הפסק. והאידנא נהגו להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקים כל ז' נקיים כ"כ מהרש"ל והיינו לכתחילה אבל בדיעבד כו' כמ"ש רמ"א:
ב סָעִיף ב ישאל. ועכשיו לא נהגו כך ונראה שסומכין על מה שהשושבינים רגילים להודיע להחתן אם היא טמאה. ש"ך:
ג סָעִיף ג שישבה. ואפילו טבלה וכ' הב"ח דהיינו שדחו הנישואין בסתם ולא הסכימו באותה שעה על איזה זמן יהיו הנישואין דאז חיישינן דלא אסקא אדעתה שתהא נזהרת יפה כיון שאינה יודעת קביעות הנישואין אבל אם הדיחוה מזמן הראשון ובאותו מעמד הקביעוה לזמן השני כשעדיין עסוקים באותו ענין אין ספק דא"צ לחזור ולספור ז' נקיים מחדש ואם בדקה עצמה באותה שעה ומצאה טהורה הרי היא טהורה מיהו אם מתוך הקטט נתפרדה החבילה ובאותו מעמד הסכימה הכלה לישא איש אחר ונכנסה לחופה מיד באותו היום הדבר פשוט דה"ל תביעה חדשה ממש ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה צריכה לספור ז' נקיים מחדש דאיכא כאן חימוד חדש מאיש אחר עכ"ל והט"ז כ' דאם אחר ריצוי עם החתן השני חזר החתן הראשון ונתרצה עמה צריכה ג"כ ז' נקיים מחדש כיון דאפסקא אחר בינתיים:
ד סָעִיף ג שבדקה. כ' בתשו' משאת בנימין בכלה שלבשה לבנים וספרה ז' נקיים אדעת הנשואין שהיו מוגבלים לר"ח ניסן וכשהגיע ר"ח ניסן לא בא החתן ולמחרתו בא ציר מהחתן דאתיליד ליה אונסא בדרך ומיד יבא ביום או יומים ועשו החופה ב' או ג' ימים אחר ר"ח ניסן בזה ודאי א"צ ז' נקיים אחרים אפילו לא בדקה עצמה בימים שבינתיים אם לא עברו עליה ז' ימים בלא בדיקה דמאחר דלא דחו הנשואין אלא שמחמת איזה אונס נתעכב הדבר לא נתייאשה מן ז' נקיים הראשונים וסמכה דעתה שיבא החתן אחר יום או יומים ורמיא אנפשה ויהבה אדעתה שתהיה נקיה שלא תבא לידי חשש חימוד עכ"ד והט"ז חולק ע"ז וכתב דהכלה ודאי מסופקת בדעתה דכל הדרכים בחזקת סכנה ושמא יש סכנה שלא יבא כלל ואחר שנודע לה שהוא בא ודאי הוה חימוד חדש ע"כ והש"ך כ' ובאמת אין להחמיר בדינים אלו דכל עיקר דין זה הוא מדבריהם (ומהרי"ט צהלון סימן ס"ז פסק ע"פ הדין אפילו היה נדחין הנשואין ב' או ג' ימים מן זמן המוגבל ליכא למיחש כלל לספור ז' נקיים מחדש ע"ש וע' בתשובת ש"א סימן ע"ה):
ה סָעִיף ד שימור. דהא חזינן דלא תקיף יצרי' כיון שלא בא עליה עד השתא ומ"ש רמ"א והמחמיר תע"ב כ' הט"ז דאין זה בכלל המחמיר אלא דין גמור הוא דצריך שמירה והש"ך כתב דהאידנא שהמנהג שלא לבעול רק אחר ב' או ג' ימים אחר הנשואין אע"פ שהוא מנהג של שטות ויש בו איסור ונכון לבטלו מכמה טעמים מ"מ כיון שהמנהג כך א"כ אם פירס' נדה ודאי דצריך שימור דהא דלא בעל תחלה היינו משום המנהג וכן נוהגין להצריך שימור בכה"ג עכ"ל:
ו סָעִיף ד לאלמן. דל"ת דבאלמן שבעל כבר לא תקיף יצרי' קמ"ל: או בתולה כו'. כלומר דגם בבתולה אחר שבעל בעילת מצוה מותר לייחד אע"פ שלא ראתה דם נדות דדם בתולים חמיר ליה כמו דם נדות. ש"ך:
ז סָעִיף ד קטן. כתב הב"ח דצ"ל שיודעים טעם ביאה ושאין מוסרין עצמן לביאה:
ח סָעִיף ה גרושתו. כתב הט"ז נראה דאם עבר וכנס תוך זמן דא"צ שמירה כיון דכבר בעלה כשהיתה אשתו בפעם הראשונה לא תקיף יצרי' עכשיו כ"כ וכתב עוד מעשה באלמנה אחת שהיה לה זמן מוגבל בתנאים עם החתן שלה לנשואין אלא שהחתן אמר לה שאפשר שיקדים הנשואין וכן עשה והיא אמרה שסמכה ע"ז וספרה ז' נקיים וטבלה ובא עליה נ"ל דאע"פ שהאלמנה עשתה שלא כדין כיון שלא היה לה בירור על הקדמת החתונה עד שבא החתן וכנסה תיכף נמצא שבשעה שהתחילה לדעת הבירור נתחדש החימוד וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים מ"מ כיון שכבר עברה ועשתה כן אין להפרישה מכח זה וראיה מסימן קצ"ו סעיף י"ב באם טעתה וטבלה כו' ע"ש עכ"ל:
א סָעִיף א לישב שבעה נקיים. עי' בתשו' שער אפרים סי' ע"ה באשה אחת שהיתה זקוקה ליבם ולא רצה לחלוץ לה עד שנתפשרה עמו וחלץ לה ולמחרת אחר החליצה עשתה שידוך (נראה שהוא ט"ס וצריך להיות וקודם החליצה עשתה שידוך ואחר החליצה רוצה כו') ורוצה לכנס לחופה בו ביום ואמרה שספרה שבעה נקיים קודם החליצה והורה דצריכה שבעה נקיים מחדש. פשיטא במקומות שנהגו לייבם שאינו מועיל שבעה נקיים שספרה קודם כי ויבמה אמרי' אפילו בעל כרחה וא"כ נחשבת כא"א. ואפילו במקום שאין מייבמין רק חולצים מ"מ לא סמכה דעתה ע"ש וכתב בס' חמודי דניאל כ"י דבלא כתיבת התנאים לא מהני שבעה נקיים וצריכה למנות מחדש. ועי' בבית שמואל סי' קי"ט שמסתפק באשה שנשתטית וספרה שבעה נקיים בימי שטותה על ידי נשים אחרות שבדקוה ואח"כ נעשה חלומה אם רשאים לכנסה על סמך נקיים הראשונים או נימא דכשנעשה חלומה נתעורר החימוד מחדש ע"ש [שכתב קצת ראיה להקל מפרק חרש דף קי"ג. ועי" בתשו' חתם סופר סי' קפ"ד שחיזק ראייתו וגם הוסיף להביא ראיה ופשט ליה לקולא. וע"ש עוד אודות אלמנה אחת שדברו בה להנשא לאיש אשר לא ראתה מעולם ונתפייסה וקבע במכתב יום מועד לנישואין וספרה שבעה נקיים לטהרתה טרם בא האיש אם יעלו לה הימים או אפשר דעיקר החימוד יתעורר לאחר ראייתה אותו ואין לחשוב הימים שלפני זה דהרי אמרו בסוטה דף ח' גמירי דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות ודעת הרב השואל להחמיר והוא ז"ל האריך להביא ראיות דאין לחלק בכך ולא עלה ע"ד שום פוסק דבעינן ראתה אותו ומש"ס דסוטה אין ראיה דמשם לא נשמע אלא המהרהר על גוף זה לא יבא ע"י זה להרהר על גוף אחר אבל אשה המחמדת על חיבת ביאה סתם ולא על גוף ידוע אין שום הכרח לומר לכשתראה אותו יתחדש לה חמדה יתירה ואף אם יהיה קצת חימוד יותר מ"מ כבר שבעה לה מתחלת התביעה ע"כ דעתו נוטה להקל והרב השואל שהחמיר תע"ב ע"ש]:
ב סָעִיף א בין גדולה בין קטנה. עי' בתשובת גבעת שאול סי' ס"ה דאף אם היא זקינה ומסולקת דמים צריכה לישב שבעה נקיים ע"ש ועי' בתשו' מקום שמואל סי' ל"ג שנשאל באשה אחת שנתעברה מנואף ואח"כ דברו על לבבו לקחת אותה לאשה וכבר נתעברה ממנו כשבעה חדשים אם צריכה לספור שבעה נקיים או נימא כיון דמעוברת בחזקת מסולקת דמים לא חיישינן שמא מחמת חימוד ראתה והשיב דזה פשוט דצריכה שבעה נקיים וק"ו הוא מקטנה וכ"כ להדיא בספר מנחת יעקב סוף סי' זה ע"ש וכמדומה שראיתי כן בתשו' הרדב"ז ח"ג:
ג סָעִיף א שמא מחמת חימוד. עי' ט"ז סק"א מ"ש דגבי תמר ורות לא היה חשש כיון שמיד שנתפייסו היו במטה ע"ש ועיין ח"ד שכתב שזה דחוק דאין שום סברא לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה אלא מש"ה לא היה שם חשש דדוקא בחימוד של נשואין חיישינן ע"ש. ועי' בצל"ח ברכות דף כ"ב מה שהביא ראיה לדברי ט"ז אלו. ולדברי הח"ד דדוקא בנישואין חיישינן אין ראיה משם:
ד סָעִיף ב לסמוך הטבילה. עי' בתשו' אבן שהם סי' ט"ז דחתן שרוצה לבעול בעילת מצוה ביום חופתו קודם הלילה באור היום אחר החופה אסור אף בבית אפל אף דשאר כל אדם מותר בבית אפל כמ"ש בא"ח סי' ר"מ מ"מ להחתן אסור ע"ש הרבה טעמים לזה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קי"ז שלא כתב כן ע"ש:
ה סָעִיף ב לטבול הכלה. עי' באר הגולה מ"ש בשם של"ה שדיבר מרורות כו' ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' י"ט שכתב ג"כ מרורות על המנהג הרע הזה ולבסוף העלה דעכ"ז אין החיוב להוכיחם בדברים מאחר שאינו מפורש בתורה. ומנוסה וברור הוא לנו שלא יקבלו אמרי' מוטב שיהיו שוגגין כו' ע"ש באריכות:
ו סָעִיף ג הנשואין. עבה"ט סק"ג בשם ב"ח דאם בשעת דחיית הנשואין קבע על זמן אחר ידוע א"צ להמתין ז' נקיים. וגדולה מזו כתב הב"ח בתשובה סי' קי"ח ובתשובת מהריט"ץ סי' ס"ז דהיכא דהדחיה והקביעות היו הכל ביום אחד בין בדיקת שחרית וערבית אפילו דחה בסתם מתחלה וחזרו ונתפשרו כיון דהבדיקות היו בשעה דאסקה אדעתה יפה א"צ לחזור ולמנות שבעה נקיים ואין להחמיר כ"א בעומדת יום או יומים בדיחוי ע"ש והובא דבריהם בס"ט סק"י והסכים עמהם. ועח"ד שכתב על דברי הב"ח הנ"ל דזה דוקא כשקבעו על זמן קרוב קבוע דהיינו באופן שלא נתבטל הכנת הנשואין וא"צ הכנה חדשה אבל אם קבעו על זמן רחוק באופן שצריכין למירמי שיכרא באסינתא מחדש על הנשואין ודאי צריכה לישב שבעה נקיים מחדש מיום שמתחילין למירמי שיכרא באסינתא על הנשואין שנקבעו שנית דאין סברא דאם קבעו הנשואין מחדש עד אחר י"ב חודש שלא תהא צריכה להמתין אח"כ ע"ש. ומ"ש הבה"ט ואם בדקה עצמה באותה שעה כו' עס"ט שם שכתב דאינו ידוע בדיקה דאותה שעה למה כיון דבנ"ד לא נתייאשה מן הנקיים הראשונים וכתב דהש"ך לא העתיק יפה דברי הב"ח דשם כתב זה על ענין אחר ע"ש [ומ"ש הבה"ט עוד מיהו אם מתוך הקטט נתפרדה החבילה כו' עי' בתשו' חתם סופר ס"ס קפ"ד שכתב דאפילו לא היה יאוש וקטטה כלל אלא שנתרצו להחליף חתן בחתן אחר מ"מ כיון דהחמדה הראשונה היה על גוף זה ואין היצה"ר מתגרה מגוף זה לגוף אחר וכיון שנתחלף בגוף אחר הוה חמדה חדשה לגמרי וצריכה שבעה נקיים ע"ש]:
ז סָעִיף ד והמנהג ליקח קטן. עי' בסוף ספר באר שבע בקונטרס באר מים חיים סי' ט"ו שתמה על מנהג זה שאינו עפ"י הדין ובפרט מה שנהגו שאין לוקחים לשמירה לא קטן ולא קטנה רק דאם הכלה שוכבת אצל בתה הכלה דזה איסור גמור ע"ש:
ח סָעִיף ה גרושתו. עבה"ט בשם ט"ז דאם עבר וכנס כו' וכ"כ בתשו' רדב"ז החדשות סי' קס"ד ע"ש. ועי' ברדב"ז ח"א סי' רס"ג שכתב איכא לאיסתפוקי אם גרש אותה כדי לקיים שבועתו והוא עתיד להחזירה והיא יודעת בדבר כיון דדעתה עליו אין כאן תביעה כלל והיא אינה מחמדת או דילמא לא חילקו רבנן ע"ש עוד. ועי' לקמן סי' רס"ט ס"ק ב' מ"ש שם בשם דגול מרבבה. ומ"ש הבה"ט בשם הט"ז מעשה באלמנה כו' עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' ק"ו שכתב בכלה שביקשה מאבי החתן שיקדים הנשואין והשיב שהוא מסכים לזה אך צריך מקודם ליסע לביתו לשאול לאשתו ואם תסכים ישלח שליח להכלה והכלה התחילה תיכף למנות שבעה נקיים ולסוף כן היה שהסכימה אשתו הדבר פשוט שצריכה למנות שבעה נקיים מיום ביאת השליח כיון שכל זמן שלא חזר השליח עדיין הדבר ספק אצלה. וע"ש בסי' קט"ז שכתב דאם אבי החתן אמר שאין בדבר זה ספק שודאי גם זוגתו תסכים לזה אפשר להקל ועדיין צריך תלמוד כיון שתלה בדעת אחרים ע"ש:
א סָעִיף א ואפילו בדקה כו'. מדפריך בפ"ד דיבמות (ל"ז ב') והאמר רבא כו' ולא משני כה"ג ועבה"ג:
ב סָעִיף א וא"צ הפסק כו'. דלא הוחזקה מעיינה פתוח אלא חששא בעלמא מחמת חימוד לטיפה כחרדל:
ג סָעִיף א ומיהו צריכה בדיקה כו'. ממ"ש ז' נקיים דבימי רבא עדיין לא פשטה חומרא דר"ז כמש"ש היכא דאחמור כו' וע"כ משום שמא תראה באותן הימים משום חימוד. הרא"ש וכן מדפריך ביבמות שם על רב ור"נ דקדמי לרבא:
ד סָעִיף א כל יום לכתחלה מיהו כו'. כמש"ל סי' קצ"ו ס"ד:
ה סָעִיף ב שבעת כו'. כמש"ש רבינא איעסק כו' ועס"ג:
ו סָעִיף ב אע"פ כו'. כ"מ ביבמות שם:
ז סָעִיף ב ויש לסמוך כו' י"ל לבדוק כו'. כמש"ל ס"א דכל יומא חיישינן לחימוד ולכך צריך בדיקה כנ"ל:
ח סָעִיף ב ודוקא לכתחלה כו'. כנ"ל ס"א:
ט סָעִיף ג אע"פ שבדקה כו'. כמש"ל ס"א ואפילו בדקה כו':
י סָעִיף ד עבר כו'. כמש"ו וכן חתן כו' וכמ"ש בריש כתובות (ד' א') ועתוס' דיבמות שם ד"ה יחודי כו' (דלא כמ"ש התוס' ישנים ביומא י"ח ב' בשם ה"ר יוסף): (ואין לחלק בזה בין בחור לאלמן. וכן משמע מדברי התוס' דיבמות שם וש"פ ועבתוס' יומא י"ח ב' ד"ה יחודי):
יא סָעִיף ד וא"צ להיות כו'. שמפרש מ"ש והיא בין כו' או קאמר אבל הראב"ד מפרש והיא וז"ש וי"א כו' וערא"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.