א שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהַזָּבָה סוֹפֶרֶת מַתְחִילִין מִמָּחֳרַת יוֹם שֶׁפָּסְקָה בּוֹ. וְכָךְ מִשְׁפָּטָהּ, אִם תִּרְאֶה ב' יָמִים אוֹ ג' וּפָסְקָה מִלִּרְאוֹת, בּוֹדֶקֶת בַּיּוֹם שֶׁפָּסְקָה כְּדֵי שֶׁתִּפְסֹק בְּטָהֳרָה; וּבְדִיקָה זוֹ תִּהְיֶה סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה; וּבְדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ רַק שַׁחֲרִית וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה, סָגֵי בְּכָךְ. (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וּבֵית יוֹסֵף אַף לְפִי דִּבְרֵי הָרֹא"שׁ). וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁתְּהֵא בּוֹדֶקֶת בְּיוֹם הֶפְסֵק טַהֲרָתָהּ בְּמוֹךְ דָּחוּק וְשֶׁיְּהֵא שָׁם כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁזּוֹ הַבְּדִיקָה מוֹצִיאָה מִיְּדֵי סָפֵק (רַשְׁבָּ"א בְּתה"ק). הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אִם הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עַרְבִית וְעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִבְדֹּק אָז לִלְבֹּשׁ לְבָנִים וּלְהַתְחִיל וְלִמְנוֹת מִיּוֹם הַמָּחֳרָת, מֵאַחַר דְּהַקָּהָל כְּבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ לַיְלָה (ת"ה), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר אֲפִלּוּ עָשׂוּ הַקָּהָל שַׁבָּת (אָגוּר בְּשֵׁם מהרי"ל) ; וְנוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה לִזָהֵר, וּבְדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ. וּמִקְצָת נָשִׁים נוֹהֲגוֹת שֶׁאִם פָּסְקָה קֹדֶם בָּרְכוּ וְחָזְרָה לִרְאוֹת כֶּתֶם אוֹ דָּם תּוֹךְ יְמֵי סְפִירָתָהּ, אָז מַפְסִיקִין אֲפִלּוּ לְאַחַר בָּרְכוּ אִם נִתְקַלְקְלָה סָמוּךְ לָעֶרֶב, וְחוֹשְׁבִים דָּבָר זֶה לְדִיעֲבַד; וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, כִּי כֵן קִבְּלוּ מֵאֵיזֶה חָכָם שֶׁהוֹרָה לָהֶן, וְהוּא מִנְהַג וָתִיקִין.
ב רָאֲתָה יוֹם אֶחָד בִּלְבַד וּפָסְקָה בּוֹ בַּיּוֹם, צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ בְּמוֹךְ דָּחוּק וְשֶׁיְּהֵא שָׁם כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הַגָּה: וּבְדִיעֲבַד אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה הַמּוֹךְ אֶצְלָהּ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, סָגִי (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וְהוּא הַדִּין בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן וּבֵית יוֹסֵף לְהָרַמְבַּ"ם וכ"מ בַּשָּׁ"ס). אֲבָל בְּדִיקַת שַׁחֲרִית לֹא מֵהָנֵי, הוֹאִיל וְלֹא רָאֲתָה רַק יוֹם אֶחָד (רַשְׁבָּ"א וְרַמְבַּ"ן בְּשֵׁם י"א וְכ"ד רַמְבַּ"ם פ"ו מהא"ב וּבְפי' מִשְׁנָה סוֹף פ"ד וּבַרְטְנוּרָה שָׁם).
ג בַּיּוֹם שֶׁפָּסְקָה מִלִּרְאוֹת וּבוֹדֶקֶת עַצְמָהּ כָּאָמוּר, תִּלְבַּשׁ חָלוּק הַבָּדוּק לָהּ שֶׁאֵין בּוֹ כֶּתֶם, וּבַלַּיְלָה תָּשִׂים סְדִינִים הַבְּדוּקִים מִכְּתָמִים, וּמִיּוֹם הַמָּחֳרָת תַּתְחִיל לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים. הַגָּה: וּמִנְהָג כָּשֵׁר הוּא כְּשֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסֶקֶת בְּטָהֳרָה שֶׁתִּרְחַץ וְלוֹבֶשֶׁת לְבָנִים; אָמְנָם אִם לֹא רָחֲצָה רַק פָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה, דַּי בְּכָךְ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם רוֹקֵחַ), וְכֵן נוֹהֲגִין וְאֵין לְשַׁנּוֹת; אֲבָל בִּשְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן אִשָּׁה הַהוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לָהּ בְּגָדִים, תּוּכַל לִסְפֹּר ז' נְקִיִּים רַק שֶׁהֶחָלוּק נָקִי וּבָדוּק מִדָּם (אָגוּר וְהַגָּהוֹת שַׁ"ד סוֹף סִימָן י"ט).
ד בְּכָל יוֹם מִז' יְמֵי הַסְפִירָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת לְכַתְּחִלָּה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת (טוּר בְּשֵׁם סה"ת וְעוֹד פּוֹסְקִים) ; וְאִם לֹא בָּדְקָה בְּכָל הַשִּׁבְעָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת, לֹא שְׁנָא בָּדְקָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל הַשִּׁבְעָה אוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אוֹ בְּאֶחָד מֵהָאֶמְצָעִים, מֵאַחַר שֶׁבָּדְקָה בַּיּוֹם שֶׁקֹּדֶם הַשְּׁבִיעִי וּמָצְאָה טְהוֹרָה, עָלוּ לָהּ. אֲבָל אִם לֹא בָּדְקָה בְּכָל הַז', וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי בָּדְקָה וּמָצְאָה טְהוֹרָה, אֵין לָהּ אֶלָּא יוֹם ח' בִּלְבַד וּמַשְׁלֶמֶת עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתִּבְדֹּק בְּיוֹם רִאשׁוֹן מֵהַשִּׁבְעָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְאֵין לְהָקֵל. וְהַבְּדִיקָה תִּהְיֶה לְאוֹר הַיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַנֵּר (תא"ו נכ"ו וְהָרַשְׁבָּ"א בת"ה), וּבְדִיעֲבַד מֵהָנֵי אֲפִלּוּ לְאוֹר הַנֵּר (כֵּן מַשְׁמָע בְּבֵית יוֹסֵף).
ה בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם שֶׁפָּסְקָה מִלִּרְאוֹת וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָדְקָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה אוֹ ד' יָמִים וּמָצְאָה טְהוֹרָה, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה עַד שֶׁתִּפְסֹק בְּטָהֳרָה, שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ סוֹפֶרֶת עַד שֶׁתִּבְדֹּק אִם פָּסְקָה, וְאָז מוֹנָה לְמָחֳרָתוֹ.
ו כָּל בְּדִיקוֹת אֵלּוּ, בֵּין בְּדִיקַת הֶפְסֵק טָהֳרָה בֵּין בְּדִיקַת כָּל הַשִּׁבְעָה, צְרִיכוֹת לִהְיוֹת בְּבֶגֶד פִּשְׁתָּן לָבָן יָשָׁן, אוֹ בְּצֶמֶר גֶּפֶן, אוֹ בְּצֶמֶר לָבָן נָקִי וְרַךְ, וְתַכְנִיסֶנּוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בָּעֹמֶק לַחוֹרִים וְלַסְדָקִים עַד מָקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ, וְתִרְאֶה אִם יֵשׁ בּוֹ שׁוּם מַרְאֵה אַדְמוּמִית, וְלֹא שֶׁתַּכְנִיסֵהוּ מְעַט לְקַנֵּחַ עַצְמָהּ. וְאִם יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיהָ מְאֹד לְהַכְנִיסוֹ כָּל כָּךְ בָּעֹמֶק, לְפָחוֹת בְּדִיקָה שֶׁל יוֹם הֶפְסֵק טָהֳרָה וּבְדִיקָה שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן מֵהַשִּׁבְעָה תִּהְיֶינָה עַד מָקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דַּשׁ. הַגָּה: וְאִם לֹא עָשְׂתָה כֵן בִּבְדִיקַת יוֹם רִאשׁוֹן, תַּעֲשֶׂה פַּעַם אַחַת כֵּן מִבְּדִיקוֹת שְׁאָר הַיָּמִים (בֵּית יוֹסֵף) ; מִיהוּ בְּדִיעֲבַד אִם לֹא עָשְׂתָה כֵן כְּלָל רַק שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ יָפֶה בַּחֹרִין וּבַסְּדָקִין בָּעֹמֶק הֵיטֵב כְּפִי כֹּחָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ, סָגֵי לָהּ (בֵּית יוֹסֵף שכ"ד רֹב הַפּוֹסְקִים וְכֵן מהרא"י בִּפְסָקָיו סִימָן ע"ח וּב"ח).
ז הַסוּמָא בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ וּמַרְאָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
ח הַחֵרֶשֶׁת שֶׁשּׁוֹמַעַת וְאֵינָהּ מְדַבֶּרֶת אוֹ שֶׁמְּדַבֶּרֶת וְאֵינָהּ שׁוֹמַעַת, הֲרֵי הֵן כְּפִקְחוֹת; אֲבָל אִם אֵינָהּ שׁוֹמַעַת וְאֵינָהּ מְדַבֶּרֶת, וְכֵן הַשּׁוֹטָה אוֹ שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ מֵחֲמַת חֹלִי, צְרִיכוֹת פִּקְחוֹת לִבְדֹּק אוֹתָן וְלִקְבֹּעַ לָהֶן וְסָתוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶינָה מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. הַקּוֹבֵעַ לָהֶן וֶסֶת, הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים; לֹא הֻקְבַּע לָהֶן, חוֹשְׁשׁוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם וּבוֹדְקוֹת עַל יְדֵי פִּקְחוֹת.
ט הָאִשָּׁה שֶׁמַּרְבָּה לִבְדֹּק, בֵּין בִּימֵי סְפִירָתָהּ בֵּין בַּיָּמִים שֶׁלֹּא רָאֲתָה בָּהֶם, הֲרֵי זוֹ מְשֻׁבַּחַת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ.
י הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְצוּפִים שֶׁלֹּא תִּרְאֶה דָּם בָּהֶם, שֶׁאִם רָאֲתָה דָּם אֲפִלּוּ בְּסוֹף יוֹם הַשְּׁבִיעִי סָתְרָה כָּל הַיָּמִים וּצְרִיכָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלַחֲזֹר וְלִמְנוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִשְׁלֹשָׁה יָמִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה אִם מָצְאָה כֶּתֶם אֵין תּוֹלִין אוֹתוֹ לְהָקֵל כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִין שְׁאָר כְּתָמִים, דְּג' יָמִים רִאשׁוֹנִים צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּים לְגַמְרֵי (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת נִדָּה וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ט דא"ב ות"ה סִימָן רמ"ט וְאָגוּר פ' תִּינֹקֶת וא"ח וְר"ף) ; אֲבָל אַחַר כָּךְ דִּינוֹ כִּשְׁאָר כֶּתֶם, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְדַוְקָא כֶּתֶם שֶׁהוּא יוֹתֵר מִכִּגְרִיס וְעוֹד, אֲבָל פָּחוֹת מִכִּגְרִיס וְעוֹד תּוֹלָה בְּכִנָּה אֲפִלּוּ בְּג' יָמִים רִאשׁוֹנִים (ת"ה סִימָן רמ"ט). וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה לָהּ מַכָּה בְּגוּפָהּ וְיוֹדַעַת שֶׁמּוֹצִיאָה דָּם, תּוֹלָה בָּהּ אֲפִלּוּ בְּיֶתֶר מִכִּגְרִיס וְעוֹד (סְבָרַת הָרַב וְכֵן מַשְׁמָע לָשׁוֹן הַמָּרְדְּכַי), אֶלָּא שֶׁאֵין מְקִלִּין בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים לִתְלוֹת בְּמַכָּה שֶׁאֵין יָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיאָה דָּם אוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁתָּלִינָן בָּהֶם כֶּתֶם, כַּמְּבֹאָר לְעֵיל סִימָן ק"צ.
יא הַפּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בִּימֵי סְפִירָתָהּ, אִם הוּא תּוֹךְ ו' עוֹנוֹת לְשִׁמּוּשָׁהּ סוֹתֶרֶת אוֹתוֹ יוֹם. לְפִיכָךְ הַמְשַׁמֶּשֶׁת מִטָּתָהּ וְרָאֲתָה אַחַר כָּךְ וּפָסְקָה, הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה רַק מָצְאָה כֶּתֶם. אֵינָהּ מַתְחֶלֶת לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ ו' עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת שֶׁמָּא תִּפְלֹט; לְפִיכָךְ אֵינָהּ מַתְחֶלֶת לִסְפֹּר עַד יוֹם ה' לְשִׁמּוּשָׁהּ, כְּגוֹן אִם שִׁמְּשָׁה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֵינָהּ מַתְחֶלֶת לִסְפֹּר עַד יוֹם ה', דְּקַיְמָא לָן אֵין שִׁכְבַת זֶרַע מַסְרִיחַ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שִׁשָּׁה עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת מֵעֵת לְעֵת; וְאִם שִׁמְּשָׁה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּפָלְטָה לֵיל ד', קֹדֶם עֵת שִׁמּוּשָׁהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, עֲדַיִן הִיא עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ עוֹנָה שִׁשִּׁית לְשִׁמּוּשָׁהּ וְסוֹתֶרֶת, הִלְכָּךְ יוֹם ה' יִהְיֶה רִאשׁוֹן לִסְפִירָתָהּ. הַגָּה: וְתִפְסֹק יוֹם ד' לְעֵת עֶרֶב, וְיוֹם ה' עוֹלֶה לְמִנְיָן. וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁיֵּשׁ לְהַמְתִּין עוֹד יוֹם אֶחָד, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא תַּתְחִיל לִמְנוֹת עַד יוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהוּא יִהְיֶה יוֹם רִאשׁוֹן לִסְפִירָתָהּ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא תְּשַׁמֵּשׁ בְּיּוֹם רִאשׁוֹן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְתִסְבֹּר שֶׁהוּא יוֹם, וְאֶפְשָׁר שֶׁהוּא לַיְלָה, וְאִם תַּתְחִיל לִמְנוֹת מִיּוֹם חֲמִישִׁי יִהְיֶה תּוֹךְ שִׁשָּׁה עוֹנוֹת לְשִׁמּוּשָׁהּ, עַל כֵּן יֵשׁ לְהוֹסִיף עוֹד יוֹם אֶחָד דְּמֵעַתָּה אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי טָעוּת (ת"ה סִימָן רמ"ה וְהָאָגוּר בְּשֵׁם מהרי"ל וְש"ד וְכֵן כָּתַב מהרא"י וּמהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ה), וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְיֵשׁ נָשִׁים שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר עוֹד לְהַמְתִּין עַד שִׁבְעָה יָמִים (שָׁם בת"ה), וְאֵין טַעַם בַּדָּבָר וְהַמַּחְמִיר יַחְמִיר, וְהַמֵּקֵל נִשְׂכָּר לְהַקְדִּים עַצְמוֹ לַמִּצְוָה. וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁעַכְשָׁו אֵין לְחַלֵּק בֵּין שִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ לְלֹא שִׁמְּשָׁה, וְכָל אִשָּׁה שֶׁרוֹאָה, אֲפִלּוּ כֶּתֶם, צְרִיכָה לְהַמְתִּין ה' יָמִים עִם יוֹם שֶׁרָאֲתָה בּוֹ וְתִפְסֹק לְעֵת עֶרֶב וְתִסְפֹּר ז' נְקִיִּים (שָׁם בְּת"ה בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ ומהרי"ק) וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת (סה"ת וּסְמַ"ג).
יב אִם טָעֲתָה בְּמִנְיַן יוֹם אֶחָד וְטָבְלָה וְשִׁמְּשָׁה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין שִׁשָּׁה עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת וְאַחַר כָּךְ תִּמְנֶה יוֹם אֶחָד נָקִי וְתִטְבֹּל; אַךְ סְתִירָה שֶׁלְּאַחַר שִׁבְעָה, כְּגוֹן שֶׁלֹּא טָבְלָה כָּרָאוּי וְשִׁמְּשָׁה, הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת בְּכָל עֵת.
יג הָאִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְרָאֲתָה אַחַר כָּךְ וּפָסְקָה, וְרוֹצָה לִסְפֹּר מִיּוֹם מָחֳרַת רְאִיָּתָהּ, תְּקַנַּח יָפֶה יָפֶה אוֹתוֹ מָקוֹם בְּמוֹךְ אוֹ בְּבֶגֶד לְהַפְלִיט כָּל הַזֶּרַע אוֹ תִּרְחֹץ בְּמַיִם חַמִּין וְהֵם יַפְלִיטוּ כָּל הַזֶּרַע. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּזְּמַן הַזֶּה וְאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ו וּסְמַ"ק), וְהָכִי נָהוּג דְּהֲרֵי כְּבַר נִתְבָּאֵר שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַמְתִּין אֲפִלּוּ לֹא שִׁמְּשָׁה כְּלָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בֵּין סְפִירָה לִסְפִירָה, כָּל שֶׁכֵּן בִּכְהַאי גַּוְנָא; וְכָל הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר, יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ.
א סָעִיף א כדי שתפסוק בטהרה. בין השמשות:
ב סָעִיף א רק שחרית כו. היינו מיום ב' מראייתה ואילך כדלקמן ס"ב:
ג סָעִיף א מאחר דהקהל כבר עשו כו'. אע"פ שעדיין היא לא התפללה ערבית. ת"ה שם:
ד סָעִיף א אפילו עשו הקהל שבת. כי ההיא תוספת לא שייך לענין נדה וצריך כ"ד שעות וכן איתא בפרק נערה (כתובות דף מ"ז ע"א) בתוספות ד"ה דמסר לה בשבתות ויום טוב וכן יש ראיה מספירת עומר דלא חשבינן ללילה אפילו בע"ש דתוספת שבת דאורייתא וכן מאכיל' מצה ופסח וסוכה עכ"ל האגור בשם מהרי"ל משמע מדבריו ומכל הלין ראיות דאע"פ שהתפללה היא ג"כ ועשתה שבת מותר (וכן דעת אחד מהגדולים בתשובה שהביא הת"ה שם דאפילו התפללה היא ערבית מותר עי"ש בת"ה) ולפי זה מה שכ' הרב דאפי' עשו הקהל שבת ה"ק אפילו עשו הקהל גם כן שבת וגם היא והגאון אמ"ו ז"ל לא כתב כן בתשובה אלא כתב דלהרב אם התפללה היא ערבית אין להקל אפי' דיעבד כדלקמן ס"ס שע"ה וע"ש (וכ"נ דעת מהרש"ל בתשובה סימן ע"ב שהבאתי לקמן ס"ק י"ט) ש"מ מבואר מהאגור שהבאתי דאף להמקילים היינו עד כ"ד שעות וא"כ כשהיום גדול כל כך חשבינן יום ולילה שוים וכמש"ל סי' קפ"ד ס"ק ז') אבל בתר הכי לכ"ע אסור:
ה סָעִיף א ומקצת נשים כו' תוך ימי ספירתה כו'. כתב הב"ח משמע מדבריו דוקא תוך ימי ספירתה אבל בתחילת ספירתה אם ראתה דם אחר ברכו אע"פ שעוד היום גדול אינה מפסקת בטהרה היום אלא ביום המחרת וליתא אלא אף בתחלת ספירתה מפסקת בטהרה אפילו אם ראתה דם סמוך לערב כו' ולפעד"נ דגם להרב אפי' אם ראתה דם סמוך לערב מפסקת (אחר) [קודם] ברכו בתחילת ספירתה וה"ק אפי' פסקה קודם ברכו לא אמרינן כיון דפסקה קודם ברכו א"כ חשיב אחר ברכו לדידה לילה אלא אם נתקלקלה אח"כ מפסקת אפילו לאחר ברכו והיינו שכתב הרב ובדיעבד אין לחוש ואם היא רואה דם עד סמוך לערב פשיטא דאין דיעבד גדול מזה ומתחלת להפסיק אחר ברכו ומה שכתב ונוהגים לכתחלה ליזהר היינו היכא דאפשר כגון שאינה רואה דם קודם ברכו וק"ל:
ו סָעִיף ב רק יום א'. ומעיינה פתוח וכתוב בספר מעדני מלך דף ש' ע"א וז"ל וא"ת ולדידן מאי נ"מ הא אפילו אשה שרואה כתם נוהגין שצריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ואחר כך תפסוק ותספור ז' נקיים (כדלקמן סי"א) ונ"ל דנ"מ להיכא דחזרה וראתה בתוך ימי הספירה דכיון שלא ראתה רק יום א' בימי הספירה בדיקת שחרית לא מהני אפילו בדיעבד אבל לא ראתה רק כתם אפשר להקל בין בימי הספירה בין בתחילה ע"כ:
ז סָעִיף ג ומנהג כשר הוא כו'. וע"ל סי' קצ"ט ס"ק י"ב מדין לבישת לבנים בשבת ויו"ט וט"ב ואבילות ויוה"כ:
ח סָעִיף ד אלא פעם אחת. תוך הז' נקיים מלבד הבדיק' דהפסק טהרה דלעיל סעיף א':
ט סָעִיף ה בדקה עצמה כו'. וה"ה אם ראתה ולא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה ה"ה בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה כדאיתא בטור ורשב"א ופוסקים:
י סָעִיף ח ולקבוע להן וסתות כו'. ע"ל סי' קפ"ט מקביעות הוסתות:
יא סָעִיף ט האשה שמרבה כו'. וע"ל סימן קפ"ד ס"ק ד':
יב סָעִיף י אפי' בסוף יום הז' כו'. וה"ה ביום הח' דלעולם צריכה לישב ז' נקיים סמוך לטבילתה וזה פשוט:
יג סָעִיף י י"א דבג' כו'. ז"ל ד"מ במרדכי אם סופרת תוך ז' ימים נקיים מסתברא מג' ימים ואילך הכתמים טהורים אם יש לתלות במכה או בחבורה או בצפור ואינה אוסרת אבל צריכה לידע בודאי שפסק דם המקור לגמרי לכך צריך שיהא ג' ימים הראשונים של ספירת נקיים טהורים לגמרי (ובמרדכי שם איתא מסה"ת קצרתי) עכ"ל וכן הוא בהגמ"י פ"ט מהא"ב ונ"ל דהא דלא תלינן במכה בשלשה ימים הראשונים דוקא במכה שאינה ידוע שמוציאה דם דתלינן בה שאר כתם כדלעיל סי' קפ"ז (ס"ה) וכ"מ מלשון המרדכי דע"ז קאי אבל במכה שידוע שמוציא' דם נ"ל דתלינן בה אף בג' ימים הראשוני' דהא אפי' רואה ממש תלינן לעיל סי' קפ"ז במכה שמוציאה דם כ"ש כתמים דרבנן וא"ל דשאני ברואה ממש דהוא תחלת ראיה ולכך תלינן במכה ואמרי' דמעיינה סתום עדיין ולא ראתה אבל תוך ספירתה שמעיינה פתוח כבר לא תלינן במכה כלל זה אינו דהרי כתבתי לעיל סימן קפ"ז דיש סוברים בשעת וסתה תלינן במכה הואיל ווסתות דרבנן אם כן כתמים נמי שהן מדרבנן תלינן במכה ואפילו למאן דמחמיר בשעת וסתה היינו הואיל ואיכא למאן דאמר וסתות דאורייתא אבל כתמים שהן דרבנן לכ"ע תלינן במכה שידוע שמוציאה דם כנ"ל לצדד להקל משום דלא חילקו שאר הפוסקים בין כתם שרואה בימי הספירה לשאר כתם אם כן משמע דס"ל דאפי' תוך ג' ימים תלינן כתם בכל מקום שיש לתלות וכ"כ לעיל סימן ק"צ (סמ"א) בשם ב"י בשם רשב"א דתלינן כתם אף בימי ספירתה ואפשר דסה"ת והמרדכי לא החמירו אלא לחומרא בעלמא דהרי כתב בת"ה סימן רמ"ט טעמא דלא תלינן בג' ימים הראשונים הואיל ואפשר ליזהר כו' ואם היה אסור מדינא לא שייך לחלק משום שאפשר ליזהר אלא ודאי לא החמירו אלא משום שאפשר ליזהר אבל במקום דאי אפשר ליזהר אין להחמיר ולכן התיר בכתם בפחות מכגריס ועוד שתלינן בכינה כן נ"ל דאין להחמיר במכה שידוע שמוציאה דם עכ"ל ד"מ וכל דבריו צל"ע מה שכתב ונראה לי דלא תלינן כו' וכ"מ לשון המרדכי כו' אדרבה פשט דברי המרדכי דמסתים סתים לה משמע דבכל מכה איירי ועוד דהא אפילו בנתעסקה בדם צפור לא תלינן בה אע"פ שיש דם לפנינו כל שכן במכה שמוציאה דם ולהרב צריך לחלק דשאני דם צפור שהוא ממקום אחר מה שאין כן מכה שבגופה שאי אפשר ליזהר וזה אינו משמע ועוד דהא הם דברי סה"ת והג"מ ופשטן של דברי סה"ת והג"מ משמע דאפילו ממכה שידוע שמוציאה דם לא תלינן דכתבו אם יש לה מכה באותו מקום תולה בה כתמה אפילו אינה יודעת אם היא מוציאה דם או לאו כו' ואם סופרת ז' נקיים כו' לכך צריכה שיהיו שלשה ימים הראשונים של ספירה נקיים לגמרי עכ"ל ומדכתבו ברישא אפי' אינה יודעת שמכתה מוציאה דם משמע דכל שכן כשיודעת ואם כן כיון דרישא בכל גווני סיפא נמי בכל גווני מיירי ועוד מדתלו הפוסקים טעמא שצריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור משמע דבג' ימים הראשונים שאינה יודעת בודאי שפסק דם מקורה בכל ענין לא תלינן במכה והכי משמע להדיא בב"ה סימן ק"צ בשם הא"ח וז"ל כתב הר"מ אשה מוכת שחין דבר פשוט הוא שכתמיה טהורים דכיון דשיחני וכיבי שבה ודאי מפקי דמא ונצבעים בה סדינים וחלוקה ואפילו בשעת וסתה וכ"ש בימי לבונה תלינן בה והגיה עליו הר"ף וה"מ לאחר שלשה ללבונה אבל תוך שלשה לא תלינן עכ"ל ודברי הר"מ והר"ף אלו הם בתשב"ץ סימן תפ"א אלמא דאע"ג דודאי מפקי דמא לא תלינן תוך שלשה והא א"ל שכתב הרב לחלק בין מעיינה סתום או פתוח ודאי קושטא והכי משמע מדכתבו הפוסקים שצריכה שתדע בודאי שפסק דם מקורה ומ"ש זה אינו דהרי כתבתי לעיל דיש סוברים כו' אינה סתירה דמ"מ התם אינו ידוע שמעיינה פתוח מה שאין כן הכא ותו דהא התם קי"ל דבשעת וסתה לא תלינן במכתה אפילו ידוע שמוציאה דם וכמ"ש שם בס"ק כ"ו ומ"ש הרב היינו הואיל ואיכא למ"ד וסתות דאורייתא כו' ודאי ליתא דהא ודאי רשב"ג דסובר וסתות דרבנן נמי סבר הכי מטעם ההוכחה דאל"כ לעולם לא תהיה טמאה וכמ"ש שם בס"ק הנ"ל ויותר ה"ל להרב לומר דאפי' מאן דמחמיר התם היינו משום דאם לא כן לעולם לא תהיה טמאה מה שאין כן הכא אבל כל זה אינו במשמע אלא איפכא מסתברא דהכא כיון דמעיינה פתוח לכ"ע צריכה שתדע בודאי שפסק דם מקורה ומ"ש כן נ"ל לצדד להקל משום דשאר הפוסקים לא חילקו כו' אין זה כדאי להקל דהא בכמה מקומות מצינו כה"ג אפי' היכא שמקצת פוסקים מקילין ושאר פוסקים סתמו דבריהם ואמרינן ילמד הסתום מן המפורש כ"ש הכא שהמפרשים מחמירים ועוד מי לנו גדול מסה"ת ומרדכי והג"ה וכ"ש שגם הר"ף והא"ח ות"ה מסכימים לדבריהם וכ"פ האגודה פרק תינוקת סי' ל"ט ומ"ש וכ"כ לעיל סי' ק"צ בשם רשב"א כו' י"ל דהרשב"א מיירי אחר שלשה ולא עדיפי דברי הרשב"א מדברי הר"מ שכ' בימי לבונה תלינן להקל ופירשו הר"ף לאחר ג' ואפילו יחלוק הרשב"א בזה יחיד הוא נגד כל הני רבוותא בפרט שהן מחמירים ומ"ש ואפשר דלא החמירו אלא לחומרא בעלמא דהא כתב בת"ה סימן רמ"ט כו' לא ידענא מאי הוכחה היא זו דת"ה לא כתב שם אלא דפחות מכגריס ועוד תלינן בכינה הואיל ושכיח טובא וא"א ליזהר א"כ אין לך אשה שתוכל לספור שבעה נקיים מה שאין כן במכה אבל ודאי טעמא הוא משום שצריכה בודאי לידע שפסק דם מקורה שוב מצאתי בב"ח ס"ס ק"ץ שכתב באשה שהיא מוכת שחין כיון שהדם יוצא תמיד מהשחין שבגופה ונכתם בסדיני' וחלוקה יש לתלות אף בשלשה ימים הראשונים דאל"כ לא תוכל לספור שבעה נקיים לעולם ול"ד לחבורה שבגופה שמוציאה דם ואפילו הכי לא תלי' בה ג' ימים הראשונים דשאני חבורה א' שהיה מכוסה באספלנית שאינה מוציאה דם אלא לפעמים דומיא דמכה שבאותו מקום דכתב סה"ת דלפעמים מוציאה דם אבל מוכת שחין דכל שעה יוצא ממנה דם דמיא למאכולת דתלינן בה אף בשלשה ימים הראשונים וכו' ומכל מקום הכל לפי ענין השחין ודוק עכ"ל מבואר מדבריו דאין להקל אלא במלאה שיחני וכיבי ודם יוצא ממנה תמיד הא לאו הכי אפילו ידוע שמכתה מוציאה דם אין להקל וכ"מ בס' אפי רברבי שהעתיק כל הדברים שבסי' זה רק דין זה שכתב הרב דבמכה שמוציאה דם תולין אף בשלשה ימים הראשונים השמיט רק כתב סתמא שאין תולין כתם כגריס ועוד בשום דבר בשלשה ימים הראשונים ע"ש:
יד סָעִיף יא ו' עונות. ועונה הוא י"ב שעות:
טו סָעִיף יא שמא תפלוט. ולא תרגיש:
טז סָעִיף יא עד יום ה'. דעד אותו היום חיישינן לכל יום ויום שמא תפלוט או שמא תפלוט כל השלשה ימים:
יז סָעִיף יא מע"ל. כלומר ע"ב שעות:
יח סָעִיף יא וסותרת. כלומר אע"פ ששלמו הו' עונות בתחלת ליל ד' אחר שימושה במ"ש מ"מ כיון שפלטה בתחלת ליל ד' קודם שימושה במ"ש א"כ סותרת אותו יום והיינו כל יום ד' ומתחלת לספור מיום ה':
יט סָעִיף יא עד יום ו' כו'. וכ' מהרש"ל בתשובה סי' פ"ב דלפי מנהג זה אם ראתה אחר ערבית ביום א' ועדיין הוא יום יכולה ללבוש בגדים נקיים בסוף יום ה' ומונה מיום ו' ואין ספיקא בדבר (ומשמע מדבריו דאע"פ שהתפללה היא גם כן ערבית) אבל לפי מנהג המקומות של הט"ו שלובשים לבנים ביום (א) [ד] לראייתם ומתחילין למנות מיום ה' צ"ע בדבר כו' ואינו דומה למ"ש מהרא"י בתשובה שאין אשה יכולה להפסיק בטהרה אחר שהתפללו הקהל ערבית דשאני הכא שבא לה הסבה מן השמים ואין שייך לומר שה"ל להקדים או לאחר מה שאין כן בהפסקת טהרה כו'. ומ"מ נראה די לנו בזה שנחמיר היכא שהתפללה כבר ערבית ועשתה אותו כבר לילה אבל היכא שלא התפללה אפילו התפללו כבר ערבית הקהל לא נחמיר כה"ג לחושבו לילה מאחר שבאה לה הסבה מן השמים כו' עכ"ל ונראה דנמשך לדברי מהרא"י דלעיל סעיף א' אבל למש"ל ס"ק ד' דדעת מהרי"ל והרב בהפסקת טהרה להקל אפילו התפללה היא וכ"ש הכא וק"ל:
כ סָעִיף יא ללא שמשה. דלא פלוג רבנן וגזרי' לא שמשה אטו שמשה ואע"ג דשמשה גופה גזירה היא אטו בין השמשות חששא דביה"ש פשוט' היא וחששו בה רבנן טובא בכמה דוכתי. ת"ה. וכ' הב"ח מיהו היינו דוקא כשבעלה בעיר אבל כשאין בעלה בעיר יש להקל דמיד שתפסוק בטהרה סמוך לבין השמשות תמנה למחרתו ואע"ג דבת"ה משמע מלשון השאלה שהיה שואל להחמיר אף כשאין בעלה בעיר מכל מקום מלשון התשובה שלא הזכיר שם להחמיר בזה משמע קצת דבהכי יש להקל עכ"ל ואין דבריו נראין דהלא נודע שהשאלות שבת"ה עשה מהרא"י בעל התשובות עצמו ולא ששאלוהו אחרים כמו בפסקי כתביו ועוד דא"כ אמאי לא פשיט מידי אשאלה זו אלא הדבר פשוט כיון דבשאלה משוה להדיא אין בעלה בעיר ללא שמשה א"כ גם בתשובה הוא כן גם בתשובת מהרי"ק סי' ל"ה כתב שהנשים מחמירין אפי' אין בעליהן בעיר וכן המנהג פשוט במדינו' אלו. וגדולה מזו נוהגים, שאפי' כלה אינה סופרת ז' נקיים עד יום ה' לראייתה אע"פ שעדיין לא בא החתן לעיר אע"פ שלפי דעתי אין להחמיר בזה כלל ולא נזכר בשום פוסק קדמון או אחרון מ"מ לא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כו' ומ"מ בשעת הדחק יש להתיר להכלה שמיד שתפסוק בטהרה תספור ז' נקיים דבהכי עדיף טפי ממה שנוהגין שנשאת כשהיא נדה שהרמב"ם פסק שלא תנשא כלל עד שתטהר ואע"ג דאנן לא מדקדקים בהכי וכמ"ש הרב בא"ע ס"ס ס"א מ"מ ודאי היכא דאפשר בטהרה טפי עדיף. כן נ"ל:
כא סָעִיף יא וכל אשה שרואה כתם כו'. נראה דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת של מציאת הכתם דהא הך דלא שמשה גופה גזירה רחוקה היא וגם הב"י כתב דבמקומו לא נהגו בגזרה זו הלכך י"ל דגם הת"ה גופיה שכתב להחמיר היינו ברואה אבל לא בכתמים דרבנן דאזלינן בהו בכמה דוכתי לקולא שהרי לא הזכיר שם כתם כלל ואפשר לזה לא כתב הרב האי ויש שכתבו שעכשיו כו' אחר דין הכתם אלא אחר דין רואה אבל עט"ז כ' יש שכתבו שכל אשה אפילו רואה כתם כחרדל (נ"ל להגיה או טפת דם כחרדל אבל כתם צריך כגריס ועוד כדלעיל סימן ק"צ) בין שמשה בין לא שמשה צריכה להמתין כו' וכן נוהגין:
כב סָעִיף יא צריכה להמתין ה' ימים כו'. היינו מתחלתה ומשום טעמא דש"ז אבל אם תוך ימי ספירתה או אחר ה' ימים נתקלקלה וחזרה וראתה דם או כתם פוסקת באותו יום בטהרה ומונה למחרת וזה פשוט:
כג סָעִיף יב צריכה להמתין כו'. דשמא תפלוט בג' ימים שאחר התשמיש וא"ל דאע"ג שתפלוט ביום הב' מכל מקום סתירה דלאחר ז' לאו סתירה היא י"ל דחיישינן שמא תפלוט גם ביום א' שאחר התשמיש א"כ לא יהיו ז' נקיים רצופים ולא הוי סתירה דלאחר ז' וק"ל ומשמע דהכא לא נהגינן להחמיר משום גזירה דבין השמשות וטובלת מיד אחר ד' ימים ויום א' נקי דהיינו אחר ה' ימים דלא שכיח שתטעה במנין ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן:
כד סָעִיף יב שלאחר ז' כו'. ובב"י כ' בשם הרא"ש דבטבלה ליל ז' ושמשה ביום ז' נמי לאו סתירה היא וטובלת מיד לאחר ז' כיון שפלטה כשהאיר היום ז' וכתב אם באנו להסכים דברי הסמ"ק להרא"ש יש לומר דמה שכ' הסמ"ק סתירה דלאחר ז' לאו סתירה היא היינו לאחר ליל ז' וע"ש וצ"ע לדינא דפשט דברי הסמ"ק משמע לאחר ז' דוקא:
כה סָעִיף יג והכי נהוג דכבר נתבאר כו'. לא ידענא מאי ענין זה לזה דהתם לא שייך בקיאות כלל וגזרינן לא שמשה אטו שמשה ואה"נ דבאשה לא מהני רחיצה וקינוח דלא עדיף מלא שמשה כלל והתם גזרינן במלתא דשכיח אבל מ"מ נ"מ ברחיצה וקינוח בדין שנזכר בסעיף הקודם בשכחה יום א' שצריכה להמתין ו' עונות דמהני רחיצה וקינוח דתמנה מיד אחר שתשלים היום ששכחה ודוק ונראה דגם הרב מודה בזה ומיירי בסתם אשה ומ"מ לענין דינא בלאו הכי כיון דהסמ"ק והג"מ כתבו דאין אנו בקיאין אין להקל לכתחלה וכ"פ הב"ח:
א סָעִיף א ונוהגי' לכתחלה ליזהר כו'. רש"ל בתשובה סי' פ"ב כתב דכיון שנשים שלנו מתחילין למנות מיום ו' כמ"ש בסעיף י"א פשיטא שיכולה למנות אפילו אחר תפלת ערבית:
ב סָעִיף ב הואיל ולא ראתה רק יום א'. הטעם הואיל ומעיינה פתוח ביום ההוא:
ג סָעִיף י צריך שיהיו רצופים כו'. בב"י כתוב דאין מזה נפקותא אלא לדין התלמוד שהיה חילוק בין נדה לזיבה אבל האידנא אחר חומרא דרבי זירא דכל אשה שרואה אפילו טיפה כחרדל צריכה לישב שבעה נקיים אין נפקותא מדין זה דאע"פ שאינה סותרת הרי צריכה לישב ז' נקיים מחמת ראי' דעכשיו והוא דוחק גדול שיכתוב הטור דין לפי התלמוד גם בש"ע כתבו בעל ב"י וע"כ שיש בו איזה נפקותא מיניה ונראה לי דיש בו נפקותא אף לדידן לפי מה דקי"ל דאשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל כמ"ש ריש סימן קפ"ז והטעם דאז היא בחזקת טהרה מה שאין כן בז' הנקיים קי"ל כאן דלכתחלה צריכה בדיקה והטעם דהיא בחזקת טמאה עד שיצאו הז' נקיים ע"כ קמ"ל כאן דחזקת טומאה עליה עד שיכלו ז' רצופין דלא תימא בהגיע קץ הז' נקיים הרי שבה לחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה אפי' לכתחלה קמ"ל דאפילו אם תראה בסוף הז' נקיים ממש תסתור הכל אם כן עדיין חזקתה הראשונה עליה וצריכה בדיק' לכתחלה גם בעת ההיא כנלע"ד:
ד סָעִיף י אבל פחות מכגריס וכו'. בב"י בשם ת"ה כתב וז"ל אבל בפחות מכן דאינה צריכה לתלותו בחבורה או מכה אלא בדם מאכולת ודאי תלינן לעולם דאל"כ אין שום אשה יכולה לטהר כדאיתא פרק הרואה דאין לך אשה שאין עליה כמה טיפי דמי' של מאכולת עכ"ל וכ' רמ"א בד"מ דהא דלא תלינן בחבור' ע"כ חומרא בעלמא הוא דאי מדינא מאי איכפת לן באי אפשר לטהר או לא והוכיח דמדינא תלינן אפילו בשלשה ימים ראשונים דהא אפילו ברואה ממש תלינן במכה שיש לה באותו מקום ומסיק שם כן נ"ל להלכה אבל למעשה יש להחמיר לכתחלה במכה עוברת בימים מועטים דגם זה מיקרי אפשר להיזהר ע"כ ומ"מ כתב כאן להתיר במכה שיודעת ודאי שמוציאה דם ונראה דמה שהביא בד"מ ראיה מרואה ממש לאו ראיה היא דהתם אית לה חזקת טהרה תחלה ואתה בא לטמאותה על כן תלינן במכה משא"כ כאן שהיא כבר טמאה ואתה צריך לטהרה על כן צריך לך חזקה ברורה לטהרה להוציאה מן החזקה של טומאה הקודמת משום הכי בעינן ג' ימים נקיים לגמרי דאז יש חזקה לטהרה בג' ימים אלא דבפחות מכגריס א"א בעולם להזהר בזה לא גזרו רבנן דדבר זה אינו רק מדרבנן כיון שאינה מרגשת ביציאת הדם כדלעיל וכן בההיא דמוכת שחין שהעתקתי בס"ס ק"ץ א"א ליזהר ממנה וכן נראה במכה שיש לה בגופה כל שאפשר לה להזהר שלא תלכלך עצמה מדם ולא עשתה כן אין לה לתלות באותה מכה משא"כ במכה שא"א לה להזהר שפיר תולה בה וגם דברי רמ"א כאן בש"ע יש כוון לזה. ומו"ח ז"ל העתיק בשם בדק הבית לב"י שכתב על ההיא דמוכת שחין בשם הר"ף דבשלשה ימים הראשונים אין תולה בשחין ומסיק מו"ח ז"ל דהכל לפי השחין והיינו כפי הדרך שכתבתי:
ה סָעִיף יא אין שכבת זרע מסריח כו'. פי' ואחר שהוא מסריח אע"פ שפולטת אותו הרי היא כפולטת מיא בעלמא וע"כ הצריכו שתמתין ו' עונות שלימות היינו כל עונה היא כשיעור יום או לילה דהיינו י"ב שעות וע"כ אם שמשה במ"ש דרך משל ב' שעות בלילה ותתחיל למנות שבעה נקיים מן יום ד' הרי לא כלו הו' עונות עד ליל ד' ב' שעות בה וא"כ איך תמנה היום הד' ליום נקי דהא אפשר שתפלוט באותן ב' שעות של תחלת הלילה ועדיין השכבת זרע אינו מסריח וכל יום נקי צריך שיהיה כולו נקי הן בלילה הן ביום שבו ע"כ לא תתחיל למנות אלא מיום ה' כל ששמשה בליל מוצאי שבת אלא שיש עוד חומרא א' דהיינו אם נבעלה במ"ש בליל' אם נתיר לה למנות מיום ה' אתי למטעי באם תשמש ביום הראשון בבין השמשות שלו והיא תסבור שעדיין יום הוא נמצא שלפי זה יהיו כלים ו' עונות שלה בסוף יום ד' ולילה שלאחריו יהיה להתחלת נקיים כיון שעדיין יום הוא ואנן חושבין מעת לעת ותתחיל למנות מיו' החמישי ובאמת היה אז לילה ולא כלו ו' עונו' שלה עד תחלת הלילה של יום ה' ושמא תפלוט ש"ז באותה תחילת הלילה נמצא שצריכה למנות מיום הו' כי יום החמישי אינו נקי בבירור מהפלטת ש"ז בתחלתו ע"כ החמירו האחרונים בכל אשה המשמשת באיזה יום שיהיה חשבינן לה כאלו שמשה ביום שלאחריו מ"ה אם שמשה במ"ש תמנה מיום הו' כאלו שמשה בסוף יום א' בין השמשות שאז היא מוכרחת למנות מיום הששי מכח ספק ונתנו עליה חומרא זו בשימשה כל אותו יום הראשון אפי' תחילת הלילה שלו וכבר כתבתי בסי' קצ"ג בשם מהר"ל מפראג שבכלה אחר בעילת מצוה תוכל למנות מיום ה' לשימושה ורצונו לומר דלא גזרינן בה שמא תשמש באותו יום בסופו דהיינו בין השמשות ונראה טעמו כיון דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמירו בו משום תשמיש בין השמשות אבל אם באמת נבעלה בעילת מצוה בין השמשות נראה ודאי דחשבינן לה כאלו נבעלת בלילה שאחר אותו בין השמשות אפילו גבי כלה נמצא שאם נבעלה הכלה ליל מ"ש תמנה מיום חמישי ואם נבעלה בביה"ש של סוף יום א' תמנה מיום ו' כנלע"ד:
ו סָעִיף יא ואין טעם בדבר. מו"ח ז"ל הביא טעם לדבר בשם הר"ש מאוסטרייך דכיון דנדה דאורייתא טובלת אחר ז' ימי נדה אף שלא היו נקיים אלא שצריכה שבעה נקיים שמא היא בימי זיבה והיו נוהגים בימים קדמונים לטבול ב' פעמים אחת אחר ז' דאורייתא והשניה אחר שבעה הנקיים וזכר לאותו דבר נהגו ג"כ להמתין י"ד יום ע"כ ויפה כתב רמ"א שהמקדים עצמו מקדים למצוה ואין בטעמים כאלה כדי להרחיק טבילת מצוה:
ז סָעִיף יא אין לחלק בין שמשה כו'. הב"י לא חש לחומרא זאת אלא אם לא שמשה אינה ממתנת כלל אלא דרמ"א מקיים המנהג להחמיר בזה ומו"ח ז"ל כתב שנראה לו להקל כשאין בעלה בעיר דאין להחמיר כל כך ואשתמיטתיה תשובת מהרי"ק שורש ל"ה שכ' להדיא שנהגו להחמיר אפי' אין בעלה בעיר ומי יחלוק על המנהג אלא דנ"ל קולא אחת בזה (באלמנה) [בכלה] שפירסה נדה סמוך לחופתה ואפילו אחר חופתה קודם שנתייחדה עם חתן שלה אין ממתנת כלל דבזה ודאי לא שייך למגזר לא שמשה אטו שמשה דלא באה עדיין לכלל תשמיש כלל עמו ולמה נגזור כזה. כן נ"ל:
ח סָעִיף יא אפי' כתם. פירוש אשה טהורה שמוצאה כתם דינה כרואה ממש גם לזה אבל אשה שלבשה לבנים ומצאה כתם ואפילו רואה ממש בתוך ימים הנקיים א"צ להמתין ו' עונות אלא מונה מחדש שבעה נקיים מיום שתוכל:
ט סָעִיף יב אם טעתה במנין יום אחד. פשוט דה"ה נמי שני ימים שתמנה אחר הששה עונות עוד ב' ימים אלא דכולי האי לאו אורחה למטעי על כן נקט יום א':
י סָעִיף יב צריכה להמתין ששה עונות. כי אותן הימים שמפלטת זרע אינן עולין לה לנקיות מ"מ אין להקשות הא איתא בסעיף י' דבעינן שבעה רצופין וכאן מפסקת בימי פליטת זרע דפליטת שכבת זרע אין סותר למפרע כדם אלא דאותן ימים עצמן אינן נחשבים לנקיים הכי איתא בגמרא. וא"ל שמא ראתה באותן הששה עונות דם אלא שחיפהו שכבת זרע כדאיתא סי' קצ"ג בבעילת מצוה דהתם שאני שדמים מצויי' בה מחמת הבעילה:
יא סָעִיף יב הרי זו טובלת בכל עת. שהרי היא כבר ספרה שבעה נקיים רק שמחוסרת טבילה ויש לי תמיה רבה בסעיף זה ממ"ש בא"ע סימן י"ג ס"ה גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם צ' יום להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה וה"נ היה לנו להפריש' אחר שבא עליה באיסור כדי להבחין אם נתעברה באיסור כשטבלה שלא כראוי. ונ"ל דהכא מיירי באשה שבעלה מצוי לה קודם לזה נמצא שאין שייך כאן הבחנה דומיא דאשה שנאנסה תחת בעלה שאינה צריכה להמתין צ' יום אם נבעלה לבעלה תחלה כמ"ש רמ"א שם בא"ע סעיף ו' ולפ"ז אם לא היה בעלה אצלה קודם למעשה זה תוך תשעים יום ממילא צריך להפריש אחר ביאה זו האסורה תשעים יום כן היה נ"ל וצ"ע למעשה אבל מה שכתבתי לעיל בס"ס (קצ"ג) [קצ"ב] בעברה על הדין שצריכה ז' נקיים משום חימוד שא"צ להפריש זה אינו דומה כלל לההיא דגר שזכרנו דשם אין כאן אלא איסור דרבנן לחוד כמ"ש ר"ס קצ"ב:
א סָעִיף א בטהרה. בין השמשות ובדיעבד אפי' אם לא בדקה עצמה רק שחרית כו' היינו מיום ב' מראייתה ואילך כדלקמן ס"ב. ש"ך:
ב סָעִיף א דהקהל. אפי' אם היא עדיין לא התפללה ערבית:
ג סָעִיף א שבת. כ' הש"ך דמדברי מהרי"ל משמע דאע"פ שהתפללה היא ג"כ ועשתה שבת מותר אבל הגאון אמ"ו ז"ל כתב דלהרב אם היא התפללה ערבית אין להקל אפילו דיעבד וכ"נ דעת מהרש"ל בתשובה (ומהאגור שהבאתי מוכח דאף להמקילין היינו עד כ"ד שעות וא"כ כשהיום גדול כ"כ חשבינן יום ולילה שוין. אבל בתר הכי לכ"ע אסור) עכ"ל (וט"ז כתב בשם רש"ל כיון שנשים שלנו מתחילין למנות מיום ו' פשיטא שיכולה למנות אפילו אחר תפלת ערבית ע"ש):
ד סָעִיף א לערב. כתב הש"ך נ"ל לדעת הרב אפילו אם ראתה דם סמוך לערב מפסקת קודם ברכו בתחלת ספירתה ואם היא רואה דם עד סמוך לערב פשיטא דאין דיעבד גדול מזה ומתחלת להפסיק אחר ברכו ומ"ש ונוהגים לכתחלה ליזהר היינו היכא דאפשר כגון שאינה רואה דם קודם ברכו עכ"ל:
ה סָעִיף ב אחד. ומעיינה פתוח וכתב הש"ך ונ"ל דנ"מ לדידן להיכא דחזרה וראתה בתוך ימי הספירה דכיון שלא ראתה רק יום א' בימי הספירה לא מהני בדיקת שחרית אפילו בדיעבד אבל אם ראתה רק כתם אפשר להקל בין בימי הספירה בין בתחלה. כ"כ בספר מעדני מלך:
ו סָעִיף ד אחת. תוך הז' נקיים מלבד הבדיקה דהפסק טהרה דלעיל ס"א:
ז סָעִיף ה שפסקה. וה"ה אם ראתה ולא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות (ולא בדקה) [ובדקה] לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי היא בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה. טור ורשב"א:
ח סָעִיף י סתרה. כ' הט"ז דאף לדידן דמחמרינן אפי' רואה טיפת דם כחרדל צריכה ז' נקיים למאי נ"מ כתב המחבר דין זה דסתרה ונ"ל דיש נפקותא גם עכשיו לפי מה דקי"ל דאשה שיש לה וסת א"צ בדיקה כלל כמ"ש ר"ס קפ"ו דהיא בחזקת טהרה משא"כ בז' נקיים קי"ל דלכתחלה צריכה בדיקה דהיא בחזקת טמאה עד כלות הז' נקיים ע"כ קמ"ל כאן דחזקת טומאה עליה עד שיכלו ז' רצופין דל"ת בהגיע קץ הז' נקיים היא שבה לחזקת טהרה וא"צ בדיקה אפילו לכתחלה קמ"ל דאפילו אם תראה בסוף הז' ממש תסתור הכל א"כ עדיין חזקתה הראשונה עליה וצריכה בדיקה לכתחלה גם בעת ההיא עכ"ל:
ט סָעִיף י ויודעת. והש"ך חולק על הרמ"א בדין זה ופסק דאף ביודעת בודאי שמכתה מוציאה דם אפ"ה אינה תולה בה בג' ימים הראשונים של ז' נקיים וכ"מ מדברי הב"ח דאין להקל אלא דוקא במלאה שחין ודם יוצא ממנה תמיד דאז אמרינן אם לא תתלה בו לא תוכל לספור ז' נקיים לעולם הא לא"ה אפילו ידוע שמכתה מוציאה דם אין להקל ע"ש שמאריך בזה בכמה ראיות והט"ז כתב דיש לכוין דברי הרמ"א דמיירי במכה שא"א לה להזהר שפיר אז תולה בה אבל כל שאפשר לה להזהר ולא עשתה כן אין לה לתלות כלל עכ"ל (עיין בת' צ"צ סימן ס"ה ובעה"ג סימן ע"ט):
י סָעִיף יא עונות. וכל עונה היא י"ב שעות:
יא סָעִיף יא לשמושה. דעד אותו היום חיישינן לכל יום ויום שמא תפלוט או שמא תפלוט כל הג' ימים ומע"ל של ו' עונות היא ע"ב שעות:
יב סָעִיף יא בתוך. כלומר אע"פ ששלמו הו' עונות בתחילת ליל ד' אחר שימושה מ"מ כיון שפלטה בתחלת ליל ד' קודם זמן שימושה במ"ש א"כ סותרת אותו יום והיינו כל יום ד' ומתחלת לספור מיום ה' עכ"ל הש"ך:
יג סָעִיף יא להוסיף. כתב הט"ז וכ"כ בסי' קצ"ו בשם מהר"ל מפראג שבכלה אחר בעילת מצוה תוכל למנות מיום ה' לשמושה ונראה טעמו כיון דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמירו בו משום תשמיש בין השמשות אבל אם באמת נבעלה בין השמשות בעילת מצוה נראה ודאי דחשבינן לה כאלו נבעלה בלילה שאחר אותו בין השמשות אפילו גבי כלה נמצא שאם נבעלה הכלה ליל מ"ש תמנה מיום ה' ואם נבעלה בין השמשות של סוף יום א' תמנה מיום ו' כנ"ל עכ"ל וכתב מהרש"ל אם ראתה אחר ערבית ביום א' ועדיין הוא יום יכולה ללבוש בגדים נקיים בסוף יום ה' ומונה מיום ו' ואין ספיקא בדבר עכ"ל ומשמע מדבריו דאע"פ שהתפללה היא ג"כ ערבית. ש"ך:
יד סָעִיף יא כתם. פי' אשה טהורה שמוצאה כתם דינה כרואה ממש גם לזה אבל אשה שלבשה לבנים ומצאה כתם ואפילו רואה ממש בתוך ימי הנקיים א"צ להמתין ו' עונות אלא תמנה מחדש ז' נקיים מיום שתוכל. ט"ז. וכ' הש"ך נראה דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת של מציאת הכתם דהא הך דלא שמשה גופה גזרה רחוקה היא הלכך אין להחמיר אלא ברואה ממש אבל לא בכתמים דרבנן דאזלינן בהו לקולא בכמה דוכתי (ועיין בתשו' ש"י בחלק ב' שאלה ע"ז הורה באשה שטבלה ולא היה בעלה בעיר בליל טבילתה ומצאה כתם דפוסקת באותו יום ומונה למחרת אע"ג דנוהגין להחמיר מ"מ בכה"ג שלא שמשה ואין בעלה בעיר מצדד להקל בכתמים וכ"פ בתשו' פני יהושע ס"ס י"ב ע"ש) ואפשר לזה לא כתב הרב האי ויש שכתבו עכשיו וכו' אחר דין הכתם אלא אחר דין רואה ומיהו מה שרוצה הב"ח להקל אף ברואה ממש כשאין בעלה בעיר אין דבריו נראין וכן המנהג פשוט במדינות אלו להחמיר אפילו אין בעלה בעיר וגדולה מזו נוהגין שאפילו כלה אינה סופרת ז' נקיים עד יום ה' לראייתה אע"פ שעדיין לא בא החתן לעיר ואע"פ שלפי דעתי אין להחמיר בזה כלל ולא נזכר בשום פוסק קדמון או אחרון מ"מ לא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ומ"מ בשעת הדחק יש להתיר להכלה שמיד שתפסוק בטהרה תספור ז' נקיים דבהכי עדיף טפי ממה שנוהגין שנשאת כשהיא נדה שהרמב"ם פסק שלא תנשא כלל עד שתטהר ואע"ג דאנן לא מדקדקין בהכי כמ"ש בא"ע ס"ס ס"א מ"מ ודאי היכא דאפשר בטהרה טפי עדיף והט"ז כתב דנ"ל להקל באלמנה שפירסה נדה סמוך לחופתה ואפילו אחר חופתה קודם שנתייחדה עם החתן שלה שאינה ממתנת כלל דבזה ודאי לא שייך למיגזר לא שמשה אטו שמשה דלא באה עדיין לכלל תשמיש כלל עמו ולמה נגזור כזה עכ"ל:
טו סָעִיף יב אחד. כ' הש"ך ומשמע דהכא לא נהגינן להחמיר משום גזרה דבין השמשות וטובלת מיד אחר ד' ימים ויום א' נקי דלא שכיח שתטעה במנין ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן וכתב הט"ז וא"ל שמא ראתה באותן הו' עונות דם אלא שחיפהו ש"ז כמ"ש בסי' קצ"ג בבעילת מצוה דהתם שאני שדמים מצויים בה מחמת הבעילה:
טז סָעִיף יב עת. שהרי כבר ספרה ז' נקיים אלא שמחוסרת טבילה ויש לתמוה ממ"ש בא"ע סי' י"ג ס"ה גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן צ' יום להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה וה"נ היה לנו להפרישה אחר שבא עליה באיסור כדי להבחין אם נתעברה באיסור כשטבלה שלא כראוי ונ"ל דהכא מיירי באשה שבעלה מצוי לה קודם לזה נמצא שלא שייך כאן הבחנה אבל אם לא היה בעלה אצלה קודם למעשה זה תוך צ' יום ממילא צריך הפרשה אחר ביאה זו האסורה צ' יום וצ"ע למעשה אבל בעברה על הדין שצריכה ז"נ משום חימוד כמ"ש בס"ס קצ"ג אינו דומה כלל לדין זה דשם אין כאן אלא איסור דרבנן לחוד עכ"ל (ובנה"כ תירץ דהתם כיון שנזרע שלא בקדושה לאו ישראל גמור הוא דבכמה דינים חלוק הוא מישראל כמ"ש בסי' רס"ט אבל אפילו נולד מן הנדה קי"ל דכשר עכ"ל (ועי' בבית שמואל שם ס"ק ט"ו שהרגיש ג"כ בזו) ובב"י כתב בשם הרא"ש דבטבלה ליל ז' ושמשה ביום ז' נמי לאו סתירה הוא וטובלת מיד לאחר ז' וכתב הש"ך דצ"ע לדינא דהוא רצה להשוות דברי הסמ"ק להרא"ש ופשט דברי הסמ"ק משמע לאחר ז' דוקא עכ"ל):
יז סָעִיף יג להמתין. כתב הש"ך ואף באשה ששכחה יום אחד דקי"ל בסעיף הקודם שצריכה להמתין ו' עונות ג"כ אין להקל לכתחלה לומר דמהני לה רחיצה וקנוח כדי שתמנה מיד וכ"פ הב"ח:
א סָעִיף א שבת. עבה"ט מ"ש בשם ש"ך אבל בתר הכי לכ"ע אסור ועי' בדגמ"ר שהשיג ע"ז וכתב שאין להחמיר בזה כלל אפילו לכתחלה ונראה דאף הש"ך לא החמיר אלא כשהתפללה היא וגם הקהל ערבית וקיבלו שבת וגם בזה נראה להקל בדיעבד ע"ש. ומה שכתב הבה"ט וט"ז כתב בשם רש"ל כו' עי' בדגמ"ר שהשיג גם על זה דמהרש"ל מיירי (עש"ך ס"ק י"ט) שהראיה שראתה היתה אחר תפלת ערבית בעוד יום ולענין אימת תלבש לבנים אם ביום חמישי לראייתה שהיה עדיין יום או חמישי מיום המחרת בזה כתב דכיון דנשים שלנו מתחילין מיום ו' יש להקל אבל כאן דמיירי בבדיקה של הפסקת טהרה אין הפרש לנשים שלנו שאם אחר תפלת ערבית לילה אין יום המחרת עולה למספר שבעה נקיים ע"ש הדברים האלה נאמרו ונשנו בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא סי' קל"א ע"ש:
ב סָעִיף ב שחרית. עי' בדגול מרבבה שכתב דלאו דוקא בדיקת שחרית אלא כל שהיתה קודם מנחה קטנה לא מהני ביום הראשון ע"ש:
ג סָעִיף ג הבדוק לה. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ג שכתב באשה שמצאה כתם בימי ליבונה ולערב הפסיקה בטהרה מחדש ולבשה שנית לבנים ואמרו לה חברותיה ביום המחרת שגם על הכתם צריכה להמתין מחדש ה' ימים וחזרה ולבשה כתונת שלה הנכתם בכמה כתמים אך היתה חגורה מלמטה סינר לבן ונקי מלבונה של אתמול ואחר ב' ימים נודע לה שא"צ להמתין מחדש ה' ימים ושאלה אם היא רשאי למנות שבעה נקיים מפסיקת טהרתה הראשון כי אומרת שהיא מכרת הכתמים שבחלוקה שהם מימי טומאתה הראשון ולהוכיח מילין אמרה שהסינר נקי עדיין ואילו נכתם מחדש היה נמצא על הסינר. והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. הא' אם היא רשאי למנות ימים הראשונים אשר נפלו מתחלה לדעתה. הב' אף אם נחשב אותם לטהורים אם לבשה בגדים מלוכלכים אם נאמר שהכתמים ההם הנה מימי נדתה. הג' אף אם אין תולין בכך אם נאמין לה מה שהיא אומרת שמכרת אותן בט"ע וגם מה יוסיף לה מה שהסינר התחתון נקי והעלה לענין ספק א' מאחר שהחזיקה עצמה בטמאה אין לה לספור אותן הימים ומעתה אין נ"מ בספיקות האחרונים אך אם לא הוחזקה עצמה בטמאה עלו לה אותן ב' ימים כיון שמכרת הכתמים בט"ע שהם מימי נדתה ואף אם אין לה בהם ט"ע ג"כ עלו לה מחמת ההוכחה דעל הסינר בעי לה לאשכוחי. אכן אם אין הוכחה זו וגם אין לה בהם ט"ע אין תולין שהם מימי נדתה כיון שהוא בג"י ראשונים ע"ש:
ד סָעִיף ד ימי הספירה. הגאון הקדוש בעל של"ה בדף ק"א הצריך שבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום כו' כדכתיב וספרה לה. אך בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קכ"ג חולק עליו ועי' בתשובת מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סי' רנ"ב שכתב ג"כ דאינה סופרת דלא דמי לעומר ע"ש וכן בתשובת הרדב"ז ח"א סי' כ"ז כתב ג"כ שאין צריכה להוציא המספר בשפתיה ע"ש הטעם:
ה סָעִיף ד אבל אם לא בדקה. [עי' בספר חו"ד סק"ג שכתב ומשמע מדברי הש"ס נדה דף ס"ט דכל שלא בדקה אף שלא הרגישה טמאה מדאורייתא דימי נקיים ספורין ובדוקין בעינן כו' ע"ש כל הדיבור ועי' בתשובת חתם סופר סי' קע"ז שחולק עליו וכתב הדין דין אמת גבי הפסק טהרה א"צ ראיה דודאי אין מועיל מה שלא הרגישה כל ביה"ש שנפתח מקורה דהרי פתוח ועומד הוא וצריכה שתדע שנסתם מקורה וזה א"א לידע אלא ע"י בדיקת חו"ס. אך לענין הספירות נקיים צריך ראיה דאפשר הוה ספורים לפנינו כל שברור לה שהשגיחה על עצמה שחרית א' מז' ימים ויודעת בודאי שאז לא נפתח מקורה. ואין ראייתו מהש"ס מכרעת כלל. וגם הביא בשם ספר אבני מלואים שהשיג עליו על מ"ש עוד דאם יצא ממנה דם שלא בהרגשה דסותר דמקור מקומו טמא והו"ל כפולטת. וז"א דמה"ת אינו סותר בשום אופן אך לדידן אפילו כתם סותר. וגם מ"ש עוד הח"ד שם דבין אשה שהוחזקה נדה ואח"כ נולד לה מכה שמוצ"ד ובין אשה טהורה שנולד לה מכה שמוצ"ד ואך טמאה ביום עונה שלה כדלעיל סימן קפ"ז ס"ה מכיון שהוזקקו לטומאה אינם יוצאים מטומאתם עד שיהיה בדיקת הפסק טהרה ויום אחד מהשבעה נקיים נקי לגמרי בלי ראיית דם מכה (הובא בקיצור לעיל סי' קפ"ז ס"ק ל"א) האריך בתשו' חתם סופר שם לחלוק עליו ומדבריו מבואר דמודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא ודעתו להלכה דאשה שהיתה טמאה נדה וטרם שפסקה בטהרה ומעיינה עדיין פתוח נולד לה מכה בזה צדקו דברי החו"ד ואין לה היתר לפסוק בטהרה (המעיין יבין שגם בזו החלוקה אינו מודה לגמרי להחו"ד) אבל אשה שמעיינה סתום שנולד לה מכה והגיע יום וסתה ואנו חוששים לשיטת תוספות ומטמאים אותה אז אחר שעבר עליה כ"כ ימים אשר אין דרך דם למשוך אצלה ומסתמא כבר סתם מקורה תוכל לפסוק בטהרה באופן שתעמוד כל בה"ש בהיסח הדעת מכל הרהורים ומחשבות ותשגיח ע"ע ואם לא תרגיש אז פתיחת המקור תפסוק בטהרה ותטהר ע"ש בטעם הדבר. ועמש"ל סי' קצ"א בד"ה שלא בשעת וסתה]:
ו סָעִיף ד ראשון מהשבעה. עי' בדגמ"ר שכתב דאפילו לא בדקה ביום ראשון ובדקה באחד מימים אמצעים וגם ביום שביעי גם הסמ"ג מודה שעלו לה ובלבד שעכ"פ ליום שפסקה בדקה כדי שתפסוק בטהרה ע"ש ועי' בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קכ"ח כתב שם דדוקא ראשון ושביעי בעינן אבל אם בדקה דרך משל בראשון ובשלישי לא מהני ואינה יכולה לטבול בשביעי ואם אח"כ שוב לא בדקה עד עשירי אין בידה אלא עשירי אבל אם בדקה אח"כ בתשיעי טובלת לערב דדל יום א' מהכא הרי בדיקת ג' וט' נחשב ראשון ושביעי ואפילו בדקה בשמיני דהיינו שבדקה בראשון ובשלישי ובשמיני טובלת בשמיני לערב ומצטרף השמיני עם הראשון ואף שיש בין שמיני לראשון יותר מה' ימים השלישי מצרפם ע"ש ומזה מוכח דאם לא בדקה בראשון רק באחד מימים אמצעים ובשביעי לא מהני דלא כמ"ש בדגמ"ר וע"ש:
ז סָעִיף ד וביום הז' ואין להקל. [עיין בתשו' חתם סופר סי' קע"ח שכתב דבדיעבד שכבר לנתה אצל בעלה יש להקל אך כ"ז בבדקה בודאי בא' או בז' אבל אם לא בדקה בהם רק מאחד מהאמצעים יש לחוש אפילו בדיעבד ע"ש]:
ח סָעִיף ו לפחות בדיקה של יום. בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קכ"ט כתב דאם כואב לה הרבה אינה צריכה בדיקה כלל בשאר ימים חוץ מיום ראשון ויום שביעי וטוב להצריכה קינוח כל דהו מבחוץ אם לא יכאב לה וע"ש:
ט סָעִיף ו תהיינה עד מקום שהשמש. ע' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סוף סי' מ"ו שהאריך להוכיח דדעת הרבה פוסקים להקל בהבדיקה אלא שלא מלאו לבם להקל לגמרי כיון שיש ג"כ דעת הרבה פוסקים המחמירים אך במ"ש הש"ע דבדיקה של הפסק טהרה ובדיקה של יום ראשון כו' בזה נראה לו להקל ולסמוך על הרמב"ן דרק בדיקה של הפסקת טהרה צריכה לחורין ולסדקין אבל שאר בדיקות אפילו של יום ראשון די בבדיקה קלה אחרי שכתב הש"ע ס"א שילמד אדם בתוך ביתו כו' ושיהא שם כל ביה"ש כו' וא"כ הרי בבדיקה זו כוללת גם בדיקת יום ראשון שהרי המוך אצלה עד הלילה אלא שטעם הב"י משום דספירת לילה לאו ספירה עכ"פ יש לצרף דעת רש"י שסובר דספירת לילה מקרי ספירה לענין זה שאף שצריכה בדיקה ביום ראשון שוב די לה בבדיקה קלה ע"ש באריכות:
י סָעִיף י דבג' ימים כו'. ואם סופרת נקיים על כתם שמצאה אם מצאה אח"כ כתם בג"י ראשונים עיין באה"ע בב"ש סי' ס"ג סק"ג ועי' בדגמ"ר שכתב שיש להקל בזה וק"ו שיש להקל בתבעוה להנשא ונתפייסה ומצאה כתם בג' ימים ראשונים ע"ש. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קפ"ז ע"ד אשה שבדקה עצמה לילך לבית הכנסת וביום הפסקת טהרה הפסיקה וספרה ובתוך ג' ימים מצאה כתם ויש לה במה לתלות אם נאמר דבתוך ג"י לא תלינן כתם או נחשוב מיום שבדקה לילך לביהכ"נ וכבר הלכו בזה נימושות בעל עה"ג סי' ע"ט מקיל וצ"צ סי' ס"ה דעתו להחמיר ובס"ט ס"ק ל"ג נוטה להקל אך כתב דמפי' רש"י במתני' ריש נדה מפקידה לפקידה בדיקה שחרית וערבית למד מהר"ם לובלין דוקא בדיקת תיקון חז"ל אבל בדיקה אחרת לא דאינה מדקדקת יפה ומביאו המל"מ פ"ג ממו"מ דין ד' משמע קצת כצ"צ אלא י"ל התם לטהרות שאני ע"ש. והוא ז"ל כתב דמעולם לא נתכוין רש"י לזה כלל רק כתב כן לכוונה אחרת ובנידון השאלה העלה דאם אמרה עתה ברי לי שבדקתי שפיר יש להקל ע"ש]:
יא סָעִיף י אם מצאה כתם. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' כ"ד שכתב דדוקא אם מצאה הכתם תוך ג"י ראשונים אינה תולה אבל אם מצאה הכתם לאחר ג' ימים אלא שיש לחוש שזה הכתם ראתה בתוך ג"י ולא ידעה עד הנה תולה במכתה ובנדתה וחושבת אף ג' ימים הראשונים לספירה לא כרב אחד שטעה בזה ע"ש וכן משמע בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע ע"ש אכן בתשובת בית אפרים שאביא לקמן בשם אחיו מבואר שדעתו אינו כן [ועיין בזה בס"ט לעיל סי' ק"צ ס"ח ע"ד ובתשובת חמדת שלמה סי' כ' מ"ש בזה באריכות]:
יב סָעִיף י אין תולין אותו להקל. [עי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ' שהעלה דאם נמצא הכתם ע"ד שאינו מקבל טומאה אף תוך ג' לא חיישינן לה כיון דדבר שאינו מקבל טומאה לא הוי בכלל גזירת כתמים וכ"מ מדברי הגה"מ ובסה"ת שלא כתבו רק דתוך ג' ימים לא תלינן והיינו במידי דבעי לתלות שפיר אמרינן דיותר מסתבר לתלות בגופה אבל בדבר שאינו מקבל טומאה דלאו מטעם תליה אתינן עלה דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו טהורה והיינו כיון דבלא הרגשה חזיא לא גזרו חכמים ע"ז א"כ מה מהני הא דתוך ג' ימים מעיינה פתוח סוף סוף חזיא בלא הרגשה. ושוב ראיתי בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ב דמדבריו נראה פשוט להתיר בכתמים הנמצאים בבגד צבוע תוך ג"י ע"ש]:
יג סָעִיף י פחות מכגריס. הטעם בזה הואיל ושכיח טובא וא"א ליזהר. ובכתבי הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל ראיתי שכתב דאם יכולה לישן במקום שאין פשפשין ושכבה במקום שיש פשפשין אינה יכולה לתלות בפשפשין ע"כ ועמש"ל סי' ק"ץ ס"ק ל"ז בשם דגמ"ר:
יד סָעִיף י ויודעת. עי' בה"ט ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' נ"ח אות כ"ז כתב דגם אם נחמיר ברואה ממש במכה הידוע שמוציאה דם תוך ג' ימים ראשונים כל זה באם הראיה שנטמאה בעבורה היא טומאה ודאית אבל בנדון דהרמ"א בסי' קפ"ז ס"ה בחלוקה הג' שמרגשת שהדם בא מהמקור וא"י אם היא ממכה שבמקור דבתחלת ראיה טהורה אך בשעת וסתה או בשעת עונה בינונית מטמאינן לה משום הסברא דכי לעולם לא תטמא בכה"ג יש להקל אח"ז תוך ג"י ראשונים לתלות במכה גם ברואה ממש כעין שכתב הב"ש בכלה או בבעלת הכתם מעיקרא ע"ש. ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' מ"ה באשה שהפסיקה בטהרה ולפי שהיתה בדרך פשטה חלוקה וביום ששי לספירתה באתה לביתה ומצאה על חלוקה דם אם יכולה לתלות שהדם הנמצא הוא מימי נדתה וכתב שאחיו הרב מדובנא צידד להחמיר לפי דעת הש"ך דגם במכה שמ"ד אינה תולה בג' ימים הראשונים וא"כ אם נתלה מימי נדתה ע"כ שהיה עליה גם בג' ימים ראשונים והוא ז"ל העלה להקל דגם במכה שמ"ד מסתבר להקל. ולתלות בימי נדתה עדיף טפי ממכה שבגופה ומכ"ש כשידוע שבאו כתמים על החלוק. וכן כתב בשם אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע באשה שהתחילה לספור שבעה נקיים וביום שני פירסה המשרתת הסדין שהיתה שוכבת עליו בימי נדתה וביום ז' מצאה כתם על הסדין והעלה דזה הוי כמכה שבודאי מטפטף ומוציא דם דתולין אף בג' ימים ראשונים ע"ש שהאריך בזה. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ה אודות אשה שבימי נקיים שלה הגיע וסת עורק זהב (גילדערני אדער) וחלוקה וסדיניה מלוכלכים בדם אי לתלות ג"י הראשונים או דילמא כיון שבימים מועטים יעברו אלו הדמים של עורק זהב אין הפסד שתמתין מלספור והאריך בזה ומסיק מאחר שאין וסת העורק זהב נמשך אלא איזה ימים אין לתלות בו בג' ימים ראשונים אך נעשה לה תקנה שמיד אחר ב' ימים לראייתה תפסוק בטהרה דאע"ג דאלו ג' ימים אין עולים לה לנקיים מפני חשש פולטת ותמתין עד אחר חמשה ימים מ"מ מועיל לה בדיקתה שלא נחזיקנה רואה. ואם אחרי ה' ימים תפתח עורק זהב שלה תולין בו כתמים כנ"ל למעשה ע"ש עוד וגם בכו"פ ומנ"י וס"ט באורך ועמש"ל סי' ק"ז סס"ק כ"ט]:
טו סָעִיף יא שעכשיו. עי' בשל"ה דף ק"א שכתב וז"ל מעשה בא לידי באשה אחת שהיה יום ד' לנדתה ולא שמשה עם בעלה בלילה שקודם ראייתה והתרתי לה ללבוש לבנים ביום ד' ולהתחיל לספור ביום ה' כי אם היתה מתחלת לספור ביום ו' אז היה בא ליל טבילה בליל שבת שאחר י"ט ומוטב שנניח חומרא זו כדי לקרב הטבילה לחפיפה עכ"ל ועיין בס"ט שכתב דנראה לו דבנדון כזה אף בשמשה יש להתיר שתפסוק ביום ד' לראייתה ותמנה שבעה נקיים מיום ה' ע"ש עוד:
טז סָעִיף יא אפילו כתם. עבה"ט [ומ"ש בשם ש"ד נראה דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה כו' עי' בתשובת חתם סופר סי' קפ"ח מבואר שדעתו דבדיעבד שכבר ספרה שבעה נקיים מיד אחר מציאת הכתם מבלי המתנת ה' ימים אפשר להקל גם בשמשה שיעלו לה הנקיים אך אם היה זה הכתם בבדיקת העד אין להקל אפילו בדיעבד ע"ש ומ"ש הבה"ט וגדולה מזו נוהגין שאפילו כלה כו'] עיין בדגמ"ר שכתב דאף הש"ך שכתב דשלא בשעת הדחק אפילו כלה אינה סופרת שבעה נקיים עד יום ה' לראייתה לא אמר אלא כשלא היתה נדה קודם לראיה זו כגון בתולה שראתה פעם ראשונה או מניקה שהיתה טהורה בעת מיתת בעלה וראתה עתה פעם ראשון אחר כ"ד חודש אבל אם היתה כבר נדה לא שייך חומרא זו כלל ע"ש. ועפ"ז הוריתי ביולדת שלא טבלה תוך מ' לזכר ופ' לנקבה וככלות הימי טוהר ראתה דא"צ להמתין למנות ז' נקיים עד אחר ה' ימים אלא מיד שתפסוק בטהרה תוכל להתחיל למנות שבעה נקיים דהא עד ראיה זו היתה ג"כ טמאה מלידה ולא שייך חומרא זו כלל. ומכ"ש אם ראיה זו היא בתוך ימי טוהר והיא רוצה למנות שבעה נקיים ולטבול דבזה אפשר לומר שגם אם לא היתה טמאה וכבר מחמת לידה שטבלה כבר ג"כ תוכל למנות שבעה נקיים מיד אם לא שמשה דהא אפילו בכתם כתב הש"ך הביאו הבה"ט דיש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת ומכ"ש בדם טוהר דקיל יותר דאינו אלא חומרת הגאונים עמש"ל סי' קצ"ד סק"ב בשם נודע ביהודה וכ"ז פשוט [ועי' בתשו' ח"ס סי' קנ"ז שאלה כזו ביולדת שטובלת תוך מלאות וחזרה וראתה באותן הימים אם תתחיל לספור נקיים השניים האלו אחר ד' לשמושה דלא גרע מכלה הטובלת לדם בתולים (בבה"ט לעיל סק"ג) והשיב להחמיר אחרי שכתב הרמ"א בסי' קצ"ד דדינו כדם לכל דבר משמע שאין לחלק בשום דבר בכל מנהגי נדה וחומרותיה ע"ש] ועמ"ש לקמן סי' קצ"ז סק"ג לענין אם החמירה ע"ע ועי"ז אירע טבילתה בליל שבת ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קכ"ה שמורה אחד הורה באשה שטבלה ואחר טבילה קודם ששמשה ראתה דם ובעלה היה בעיר שתמנה שבעה נקיים תיכף וכתב שראוי המורה הזה לגעור בו בנזיפה אבל לא לענשו באיזה עונש כי גוף דין זה הוא חומרא בלא טעם. ואח"כ כתב בשם תשובת פני יהושע סי' י"ב שמקיל בזה בראתה תיכף אחר הטבילה קודם ששמשה והוא ז"ל חולק עליו וכתב דהט"ז סק"ד הביאו הבה"ט מחמיר ג"כ בזה שהרי לא הקיל רק בראתה תיכף אחר חופתה שלא באתה עדיין לכלל תשמיש ע"ש ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ב שגם הוא ז"ל מקיל בראתה תיכף אחר הטבילה קודם ששמשה וכתב הטעם דאף בגזירת חז"ל קיי"ל במלתא דלא שכיח לא גזרו ומכ"ש בגזירה זו ע"ש עוד. וכתב שהסכימו עמו החברים ונעשה מעשה. וכן דעת הסדרי טהרה עין שם:
יז סָעִיף יב אם טעתה במנין. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ע"ט באשה אחת נדה שהתחילה לספור שבעה נקיים ותיכף ביום א' מצאה כתם יותר מכגריס והתחילה לספור מחדש מיום המחרת כדין וספרה יום יום ובדקה בכל יום ומצאה טהורה וטבלה ושמשה ויהי בוקר והנה האשה השכנה מגרת ביתה אמרה לה מה זאת עשית כי טעית בחשבונך יום א' ולא ספרה רק ששה נקיים והאשה ההיא אומרת דקדקתי בחשבוני ושבעה ספרתי ואעפ"כ בא האשה לשאול אף כי לפי דעתה ברור לה שלא טעתה מ"מ היא חוששת לדברי חברתה ומסתפקת אולי טעתה ושאלה מה דינה אם צריכה טבילה אחרת ואם צריכה כפרה. וצדד להקל אחרי שאין כאן רק ספק דרבנן דמה"ת הכתם שמצאה ביום הא' טהור כיון שלא הרגישה וא"כ מן התורה מצטרף גם יום זה לנקיים ויש ג"כ עוד כמה צדדים להקל ואחרי שכבר שמשה ויש חשש לעז פגם לולד אשר תלד הורה לה להקל שאין צריכה לא טבילה ולא כפרה וצוה עליה שתאמר בפירוש לחברתה שאינה מאמנת לה (עי' לעיל סי' קכ"ז) והסכים עמו הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שם בסי' פ"א אך כתב דדוקא אם אומרת איני מאמינך אבל אם היא בעצמה מסתפקת יש לה לחוש לדברי חברתה דהיכא דהבע"ד שותק שתיקה כהודאה ואם האשה מכחשת פשיטא שהיא נאמנת וספרה לה כתיב ואין ע"א נאמן באיסורים היכא שהבע"ד מכחישו (ובזה אפילו אם היה חשש איסור דאורייתא הדין כן) ע"ש. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קצ"ו מ"ש בזה]:
יח סָעִיף יב טובלת בכל עת. [עבה"ט בשם ט"ז דהכא מיירי כו' ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ח שכתב דמ"ש הט"ז אבל אם לא היה בעלה עמה צ' יום ונמשכו אחריו בח"מ וב"ש באה"ע סי' י"ג דבריהם תמוהים מה שייכות צ' יום לכאן אפילו לא היה בין שימוש בעלה לראיה רק זמן מועט שייך הבחנה. עיין יבמות דף מ"ב גבי ותמתין משהו ושוב מצא שהרגיש בזה בספר עצי ארזים שם וכתב עוד דבכתם אין לחוש להצריך הבחנה עיין שם]:
א סָעִיף א שבעת כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה ואיהו כו':
ב סָעִיף א וכך משפטה אם כו'. ר"ל לאפוקי יום א' כמ"ש בס"ב:
ג סָעִיף א בודקת כו'. שם בגמ' ס"ט א' ועתוס' שם ד"ה והכא כו':
ד סָעִיף א ובדיקה זו כו'. להחמיר לכתחלה כר' יהודה במתני' שם ס"ח א' וז"ש בהג"ה וכן כו' ובדיעבד כו' דקי"ל כרבנן:
ה סָעִיף א ולעולם כו' ושיהא כו'. ת"ה. וכמש"ש בגמ' תניא א"ל לר"י אלמלי כו' וכמש"ש נ"ג (א') ואמינא להו אנא אלמלי כו' וא"ל כי קאמרינן כו' וזה א"א אלא כה"ג במוך דחוק כו':
ו סָעִיף א וי"א דמותר כו'. עתוס' דכתובות מ"ז א' ד"ה דמסר כו' ובפסחים צ"ט ב' ד"ה עד כו' ובברכות כ"ז ב' איבעיא להו אומר קדושה כו' אומר הבדלה כו' מכלל דלשאר דברים דלא שייך לשבת ודאי לאו לילה הוא:
ז סָעִיף ב ראתה יום כו' אבל כו'. כחכמים דמתני'. הרמב"ם ויש שפסקו כברייתא ועבת"ה ומ"מ כ' שיש להחמיר:
ח סָעִיף ב ובדיעבד כו'. דל"פ במתני' אלא בשבדקה בשחרית ובה"ש לא הפרישה אבל בבה"ש ל"פ וכמש"ש אלמלי כו' אלמא ר"י לא איירי כה"ג ואהא קאמרי חכמים בשני ועב"י. וצ"ע דא"כ לימרו רבנן לנפשייהו בראשון וכ"ד הרמב"ן דוקא במוך דחוק כל בה"ש רק מתוס' שם ד"ה אמרו כו' נראה שא"צ שכ' וי"ל דלנפשיה כו' ומיהו דעת הרמב"ם נראה בסברא ראשונה שסתם וכתב דבדיקת יום ראשון לא מהני ועב"י:
ט סָעִיף ב סמוך לבה"ש. דבה"ש עצמו ספק לילה הוא. ב"י:
י סָעִיף ג ביום כו' ומנהג כו'. וז"ש בפ"ק דשבת (י"ג ב') בימי ליבוניך כו':
יא סָעִיף ד ואם כו'. דאיפסיק בפ"ק (ז' ב') כר"א:
יב סָעִיף ד אלא כו' ל"ש כו'. כרב שם ס"ט א' דס"ל כרבנן כמש"ש ולאו מי אוקימנא כו' ומנא תימרא דלרבנן כו':
יג סָעִיף ד או בא' מהאמצעים כו'. כ"ש משביעי. הרא"ש והרשב"א:
יד סָעִיף ד אבל אם כו'. כמש"ש איבעיא להו כו' תחלתן אע"פ כו' ומסקינן שם דחד מינייהו בעי:
טו סָעִיף ד וי"א כו'. עבה"ג וכ"ד תוס' שם ז' ב' ד"ה ר"א כו' ע"ש:
טז סָעִיף ד והבדיקה כו' ובדיעבד כו'. י"ז א' ת"ש אע"פ כו' ת"ש ושל כו':
יז סָעִיף ה בדקה כו'. מתני' ס"ח א' וכנ"ל ס"א וס"ב וכמש"ש ורב ככותאי כו' לבר משלישי כו':
יח סָעִיף ו בבגד ישן. שם י"ז א' ל"ק הא כו' ואב"א כו':
יט סָעִיף ו פשתן כו'. כרבא:
כ סָעִיף ו לבן. שם לא בעד כו' וה"ה בכל צבע שאינו לבן וערש"י שם ד"ה ולא בפשתן כו':
כא סָעִיף ו או כו'. כשמואל דל"פ ופקולין הוא צמר גפן:
כב סָעִיף ו ותכניסנו כו' בעומק. דבלא"ה לאו בדיקה הוא כמש"ש י"ב א' א"ל מי משכחת כו' ואנן מתנינן בדיקה הזב והזבה שבדקו כו' כנ"ל:
כג סָעִיף ו לחורים ולסדקים. ממש"ש ה' א' עד שלפני כו' מתוך שמהומה כו':
כד סָעִיף ו עד מקום כו'. הרא"ש והג"מ ורי"ו. וטעמם כיון דמטמא בבית החיצון כמש"ש רפ"ה ואמרינן שם מ"א ב' במתניתא כו' אבל ש"פ כ' סתם לחורים וסדקים וז"ש ואם יקשה כו' מיהו בדיעבד כו' וכ"מ בגמ' דספ"ק הנ"ל:
כה סָעִיף ו אם יש בו כו'. דמטמא אפילו בפחות מחרדל כמש"ש:
כו סָעִיף ח לא הוקבע כו'. כנ"ל ר"ס קפ"ט:
כז סָעִיף ט האשה כו'. מתני' רפ"ב:
כח סָעִיף י י"א דבג' ימים כו'. דעדיין לא יצאה מחזקתה ועבפ"א דזבים מתני' ב' ומודים ברואה כו' וטעמו של ב"ש דג' ימים חיישינן לצחצוחי זיבה מספיקא וכמ"ש בנגעים בפ"ה דנגעים ובפ"ד דטהרות בתחלה כו':
כט סָעִיף י ודוקא כתם שהוא כו'. כמש"ש נ"ח ב' שאין לך אשה שטהורה כו':
ל סָעִיף י וה"ה אם ה"ל כו'. דהא אפילו ברואה ממש תלינן כמש"ש ט"ז א' ס"ו א' וכנ"ל סי' קפ"ז כ"ש בכתמים דרבנן. ד"מ ע"ש:
לא סָעִיף יא הפולטת כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה רואה כו'. והראב"ד חולק עליהם ואמר דזה דוקא לענין טהרות וכמש"ש ל"ז א' דבר הגורס סותר ולבעלה פולטת מותרת וראיה ממש"ש ס"ז ב' אחר המעשה כו' אבל אמרו כו' הלא"ה אע"ג שפולטת מותר ובפ"ג כ"ט ב' בכ"א תשמש וה"ר יונה תירץ דביום ז' לא סתר פולטת אבל בת"ה סתרו ועברא"ש שם ובת"ח וכתב בת"ה דלכן לא הזכירו הגאונים כלל מזה ומ"מ כ' שיש להחמיר:
לב סָעִיף יא ו' עונות. פ"ט דשבת (פ"ו ב') אבל חכ"א כו' אבל גירסת הרמב"ם ג' עונות וכ"כ הרז"ה שם שכן הגי' בספרים המדוייקים וכ"ה בירושלמי שם:
לג סָעִיף יא ויש נשים שנהגו כו'. כבר הרחיק הרמב"ם זה ונראה שיצא להם הטעות מתוס' דשבת י"ג ב' ד"ה בימי כו' ור"ת כו':
לד סָעִיף יב אם כו'. כנ"ל:
לה סָעִיף יב אך כו'. עתוס' ל"ו א' ד"ה שבוע כו' וברא"ש שם:
לו סָעִיף יג האשה כו'. עתוס' מ"א ב' ד"ה פולטת כו' וז"ש ביבמות ס"ט ב' טובלת ואוכלת כו' ושם ק"ח א' וטובלת כו' אבל מ"ש בתי' ראשון דאזלא בכרעא לא מהני דשמא אשתיור כמש"ש וכ"ת דלמא כו'. הרא"ש וש"פ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.