א חַיָּב אָדָם לִפְרֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ בִּימֵי טֻמְאָתָהּ עַד שֶׁתִּסְפֹּר וְתִטְבֹּל. וַאֲפִלּוּ שָׁהֲתָה זְמַן אָרֹךְ וְלֹא טָבְלָה, תָּמִיד הִיא בְּנִדָּתָהּ עַד שֶׁתִּטְבֹּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים). וְלֹא יִשְׂחֹק וְלא יָקֵל רֹאשׁ עִמָּהּ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א מֵאָבוֹת דְּר"ן) שֶׁמָּא יַרְגִּיל לַעֲבֵרָה; אֲבָל מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, דְּכֵיוָן שֶׁבָּא עָלֶיהָ פַּעַם אַחַת תּוּ לֹא תַּקִּיף יִצְרֵיהּ (ל' עַצְמוֹ).
ב לֹא יִגַּע בָּהּ אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה, וְלֹא יוֹשִׁיט מִיָּדוֹ לְיָדָהּ שׁוּם דָּבָר וְלֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִיָּדָהּ, שֶׁמָּא יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ. וְכֵן עַל יְדֵי זְרִיקָה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ אוֹ לְהֶפֶךְ, אָסוּר. (בִּנְיָמִין זְאֵב ס"ס קנ"ט וְהַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם המהר"ם).
ג לֹא יֹאכַל עִמָּהּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שׁוּם שִׁנּוּי שֶׁיִּהְיֶה שׁוּם דָּבָר מַפְסִיק בֵּין קְעָרָה שֶׁלּוֹ לַקְּעָרָה שֶׁלָּהּ, לֶחֶם אוֹ קַנְקַן, אוֹ שֶׁיֹּאכַל כָּל אֶחָד בַּמַּפָּה שֶׁלּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִּצְרִיכִין הֶפְסֵק בֵּין קְעָרָה שֶׁלּוֹ לַקְּעָרָה שֶׁלָּהּ הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינָן אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה, אֲבָל אִם אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה סָגֵי אִם אוֹכֶלֶת בִּקְעָרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין צָרִיךְ הֶכֵּר אַחֵר, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי בְּשֵׁם ר"י וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי), וְכֵן נוֹהֲגִין. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל מִשִּׁיּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁלָּהּ, (מְצָא בְּקוּנְטְרֵס דְּהִלְכוֹת נִדָּה), כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת מִשִּׁיּוּרֵי כּוֹס שֶׁלָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ד לֹא יִשְׁתֶּה מִשִּׁיוּרֵי כּוֹס שֶׁשָּׁתְתָה הִיא. הַגָּה: אִם לֹא שֶׁמַּפְסִיק אָדָם אַחֵר בֵּינֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם סְמַ"ק), אוֹ שֶׁהוּרַק מִכּוֹס זֶה אֶל כּוֹס אַחֵר אֲפִלּוּ הֻחְזַר לְכוֹס רִאשׁוֹן (הגהמי"י בְּשֵׁם רא"ם וְרוֹקֵחַ סִימָן שי"ח וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה פ"ק דְּשַׁבָּת) ; וְאִם שָׁתְתָה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁלָּהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַגִּיד לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה (שָׁם) ; וְהִיא מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁשָּׁתָה הוּא (ג"ז שָׁם). וְאִם שָׁתְתָה מִכּוֹס וְהָלְכָה לָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לוֹ לִשְׁתּוֹת הַמּוֹתָר, דְּמֵאַחַר שֶׁכְּבָר הֲלָכָה אֵין כָּאן חִבָּה. (בַּקוּנְטְרֵס הנ"ל).
ה לֹא יֵשֵׁב בְּמִטָּה הַמְיֻחֶדֶת לָהּ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. הַגָּה: וְאָסוּר לֵישֵׁב עַל סַפְסָל אָרֹךְ שֶׁמִּתְנַדֶּדֶת וְאֵינָהּ מְחֻבֶּרֶת לַכֹּתֶל, כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ נִדָּה יוֹשֶׁבֶת עָלָיו, (מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת בְּשֵׁם צָפְנַת פַּעְנֵחַ בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וְיֵשׁ מַתִּירִים כְּשֶׁאָדָם אַחֵר מַפְסִיק וְיוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן (אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַתִּינֹקֶת ות"ה סִימָן רנ"א). וְכֵן לֹא יֵלֵךְ עִם אִשְׁתּוֹ בַּעֲגָלָה אַחַת אוֹ בִּסְפִינָה אַחַת, אִם הוֹלֵךְ רַק דֶּרֶךְ טִיּוּל כְּגוֹן לְגִנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְכַיּוֹצֵא בָזֶה; אֲבָל אִם הוֹלֵךְ מֵעִיר לְעִיר לִצְרָכָיו, מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא וְאִשְׁתּוֹ הֵם לְבַדָּן, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשְׁבוּ בַּדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה (כָּל זֶה בת"ה סִימָן רנ"א).
ו לֹא יִישַׁן עִמָּהּ בְּמִטָּה, אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד בְּבִגְדּוֹ וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לְכָל אֶחָד מַצָּע בִּפְנֵי עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף דְּלֹא כְּר' יְרוּחָם), וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹכְבִים בִּשְׁתֵּי מִטּוֹת וְהַמִּטּוֹת נוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ, אָסוּר (מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת בְּשֵׁם הַר"מ).
ז לֹא יִסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בַּעֲקֵבָהּ, וְלֹא בִּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים שֶׁבָּהּ, אֲבָל מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ בַּמְּקוֹמוֹת הַגְּלוּיִם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנֶה בִּרְאִיָּתָהּ, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
ח רָאוּי לָהּ שֶׁתְּיַחֵד לָהּ בְּגָדִים לִימֵי נִדּוּתָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם זוֹכְרִים תָּמִיד שֶׁהִיא נִדָּה.
ט בְּקֹשִׁי הִתִּירוּ לָהּ לְהִתְקַשֵּׁט בִּימֵי נִדָּתָהּ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעֲלָהּ.
י כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ, נִדָּה עוֹשָׂה לוֹ, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס, שֶׁאֲסוּרָה לִמְזֹג הַכּוֹס בְּפָנָיו, (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי פ"ק דְּשָׁבוּעוֹת וכ"מ מִדִּבְרֵי הַפּוֹסְקִים), וּלְהַנִּיחוֹ לְפָנָיו עַל הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא אִם כֵּן תַּעֲשֶׂה שׁוּם הֶכֵּר, כְּגוֹן שֶׁתַּנִּיחֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּיַד שְׂמֹאל אוֹ תַּנִּיחֶנּוּ עַל הַכַּר אוֹ עַל הַכֶּסֶת, אֲפִלּוּ בְּיַד יְמִינָהּ.
יא אֲסוּרָה לְהַצִּיעַ מִטָּתוֹ בְּפָנָיו; וְדַוְקָא פְּרִיסַת סְדִינִים וְהַמִּכְסֶה שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חִבָּה, אֲבָל הַצָּעַת הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת שֶׁהוּא טֹרַח וְאֵינָהּ דֶּרֶךְ חִבָּה, שָׁרֵי. וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו, הַכֹּל מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהִיא מַצֶּעֶת אוֹתָם.
יב אֲסוּרָה לִצֹּק לוֹ מַיִם לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹגַעַת בּוֹ וַאֲפִלּוּ הֵם מַיִם צוֹנְנִים.
יג כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לִמְזֹג לוֹ כָּךְ הוּא אָסוּר לִמְזֹג לָהּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לִשְׁלֹחַ לָהּ כּוֹס שֶׁל יַיִן אָסוּר, לֹא שְׁנָא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לֹא שְׁנָא כּוֹס אַחֵר, אִם הוּא מְיֻחָד לָהּ; אֲבָל אִם שׁוֹתִים הֵם מֵאוֹתוֹ הַכּוֹס וְשָׁתִית אִיהִי אַבַּתְרַיְהוּ, לֵית לָן בָּהּ.
יד כָּל אֵלּוּ הַהַרְחָקוֹת צָרִיךְ לְהַרְחִיק בֵּין בִּימֵי נִדּוּתָהּ בֵּין בִּימֵי לִבּוּנָהּ, שֶׁהֵם כָּל יְמֵי סְפִירָתָהּ, וְאֵין חִלּוּק בְּכָל אֵלּוּ בֵּין רוֹאָה מַמָּשׁ לְמוֹצֵאת כֶּתֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַחְמִיר בִּימֵי לִבּוּנָהּ בְּעִנְיַן אִסּוּר אֲכִילָה עִמָּהּ בִּקְעָרָה (הַגָּה בְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה), וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל בְּזֶה, וְיֵשׁ לְהַחְמִיר.
טו אִם הוּא חוֹלֶה וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ זוּלָתָהּ, מֻתֶּרֶת לְשַׁמְּשׁוֹ, רַק שֶׁתִּזָּהֵר בְּיוֹתֵר שֶׁתּוּכַל לְהִזָּהֵר מֵהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו.
טז אִשָּׁה חוֹלָה וְהִיא נִדָּה, אָסוּר לְבַעֲלָהּ לִגֹּעַ בָּהּ כְּדֵי לְשַׁמְּשָׁהּ, כְּגוֹן לַהֲקִימָהּ וּלְהַשְׁכִּיבָהּ וּלְסָמְכָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵין לָהּ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנָּה, מֻתָּר בַּכֹּל (הַגָּהוֹת ש"ד וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת בְּשֵׁם הר"מ), וְכֵן נוֹהֲגִין אִם צְרִיכָה הַרְבֵּה לְכָךְ.
יז אִם בַּעֲלָהּ רוֹפֵא, אָסוּר לְמַשֵּׁשׁ לָהּ הַדֹּפֶק. הַגָּה: וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי דְּנוֹהֲגִין הֶתֵּר אִם צְרִיכָה אֵלָיו דִּמְשַׁמֵּשׁ לָהּ, כָּל שֶׁכֵּן דְּמֻתָּר לְמַשֵּׁשׁ לָהּ הַדֹּפֶק אִם אֵין רוֹפֵא אַחֵר וּצְרִיכָה אֵלָיו וְיֵשׁ סַכָּנָה בְּחָלְיָהּ, (כָּךְ דִּקְדֵּק הַבֵּית יוֹסֵף מִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ"ן סִימָן קכ"ז), וְעַיֵּן בא"ח סִימָן פ"ח אִם מֻתָּר לְנִדָּה לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּלְהִתְפַּלֵּל.
א סָעִיף א תמיד היא בנדתה כו'. כלומר אף בימי לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקי' ומביאם ב"י:
ב סָעִיף א אפי' בדברים. אם מרגילין לערוה לא ידבר בהן עמה עכ"ל טור:
ג סָעִיף ב ולא יושיט מידו כו'. אפילו בדבר שהוא ארוך:
ד סָעִיף ג אא"כ כו'. ואצ"ל שאסור לאכול עמה בקערה א' בזה אחר זה אע"פ שאין נוגעים ביחד:
ה סָעִיף ג שום שינוי. דומיא דלעיל סי' פ"ח ס"ב גבי בשר בחלב:
ו סָעִיף ג או שיאכל כל א' כו'. או שתגלה מעט מן השלחן ותתן קערה שלה עליו כ"כ הר"ר יונה בספר דרשות הנשים:
ז סָעִיף ג וי"א כו'. כתב הב"ח דאף לסברא זו אינה אלא כשגם בני הבית אוכלי' עמהם על שלחן א' ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מהקערה שלה אע"פ שאוכלים על מפה אחד בלא שום היכר אבל כשבני הבית אוכלין על שלחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שלחן אחד כ"א מקערה שלו אסור אפילו היה רגיל לאכול עמה בקערה א' ומשמע בדבריו דה"ק כשאין שם בני בית כלל אסור ואין דבריו מוכרחי':
ח סָעִיף ג י"א שאסור כו'. לפי שהרב בד"מ כתב דין זה בשם הקונטרס שמצא ע"כ כ' דין זה בשם י"א אבל לפעד"נ דהגמי"י בשם רא"ם ומרדכי (ואגודה ורוקח סימן שי"ח) פ"ק דשבת בשם הר"ש שמהם מקור האי דינא דלקמן סעיף ד' דלא ישתה משיורי כוס ששתתה שם מוכח להדיא דכ"ש דלא יאכל משיורי מאכל שלה ואדרבה שתיה נלמד מאכילה ע"ש:
ט סָעִיף ד לא ישתה כו'. משמע אע"פ שחזרו ומלאוהו כגון ששתתה היא חצי ואח"כ מלאוהו אסור דמ"מ הוא שותה משיורה אבל אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר וכ"מ בב"ח ואע"ג שכ' ב"י ואנו נוהגין מיד להדיח הכוס בין שתי' דידי' לשתיה דידה ומנהג כשר הוא עכ"ל אנן לא נהגינן הכי:
י סָעִיף ה לא ישב כו'. והב"ח חולק דדוקא לשכב שם ולישן כשפושט בגדיו הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא כשהוא לבוש בגדיו אין בו איסור אפי' בפניה:
יא סָעִיף ו במטה כו'. מיהו במטה של עץ או של בנין מותר שם עם אשתו הוא במטתו ואשתו במטתה וכ"כ הר"מ אלשקר בתשו' סי' צ"א והוא מפרק הדר (עירובין דף ס"ג ע"ב) הישן בקילעה שאיש ואשתו שם וכו':
יב סָעִיף ז אע"פ כו'. הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול:
יג סָעִיף י ממזיגת הכוס כו'. כתב הב"ח מ"כ בדרשות מהר"ש מאוסטרייך דשלא כדין עושין הבעלי בתים שמניחין נשותיהם לישא הקערות וכיוצא בהן על השלחן מידי דהוה אמזיגת הכוס עכ"ל מיהו למ"ש הגמי"י בשם רא"מ דמזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה מותר אפי' בלא שינוי ה"ה בקערה דליכא אלא הושטה דשרי וכן למ"ש הרשב"א (והב"י לדעת ה"ה) דמזיגת יין במים דוקא אסור אבל שאר משקים אי נמי מזיגה מן הכלי כמו שאנו עושים שרי ה"ה בקערה אין קפידא ועוד נראה דאפי' את"ל דנתינת הקערה על השלחן ה"ל כמזיגת הכוס מ"מ אף במזיגת הכוס אין איסור אלא בכוס המיוחד לבעלה בלבד דאיכא חיבה אבל להביא הקער' על השלחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל עם בני ביתה מאותה קערה דליכא הכא חיבה והכי נקטינן אבל להביא קערה המיוחדת לבעלה אסורה וכדמוכח מתנא דבי אליהו וממ"ש סה"ת דאף בהושטה בלבד כשאין בו שינוי אסור במאכל ובמשתה ע"כ ולפי זה משמע דמחמיר ג"כ בשאר משקים:
יד סָעִיף י בפניו. והב"ח כתב דאע"פ שהמזיגה שלא בפניו אם מניחה על השלחן בפניו אסור ואף הגמי"י דדוקא בדאיכא תרוייהו מזיגה והושטה הוא דאוסר מודה בזה ואצ"ל כשהוא יודע שהיא מוזגת את הכוס דכיון שהניחה על השלחן בפניו חשיב כמזיגה בפניו ג"כ ואסור עכ"ד ואין דבריו מוכרחים גם מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות מוכח דשלא בפניו ליכא איסורא כלל ע"ש:
טו סָעִיף יא ודווקא פריסת סדינים כו'. עיין בא"ע סי' פ' ס"ח:
טז סָעִיף יב ורגליו כו'. וכ' הר"ר יונה בספר דרשות הנשים דאסור לתת לפני בעלה קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חיבה:
יז סָעִיף יד וי"א כו'. ז"ל ד"מ בין בימי נדותה בין בימי לבונה וכבר נתבאר ר"ס זה אמנם מצאתי הג"ה במרדכי בשם ראבי"ה וז"ל אחר ימי ליבון ליכא הרגל עבירה וטוב לאכול עמה כדי שתרצה לטבול אם יכולה לטבול ע"כ וע"ז ראיתי מקילים בימי לבונה ואין נ"ל לסמוך ע"ז וראבי"ה הוא יחיד בזה עכ"ל. והב"ח כ' דאף לפי זה טועים המקילים שהרי לא התיר אלא ביום הז' שאחר ימי ליבון כדי שתתרצה לטבול וגם ליכא הרגל עבירה דאין לחוש שמא יבא עליה ביום הז' כיון שהיא טובלת לערב וגם זו סברא קלושה היא ואין שומעין ליחיד להתי' איסור המפורסם בכל החיבורים ולכן יש לדרוש ברבים דאיסורא קא עבדי הני דאוכלים יחד מקערה א' בימי לבונה ומצאתי בהג"ה ואנשים האוכלים עם נשותיהם בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית שבוש הוא ועוברים על דברי חכמים ונתקבלו כל הקהלות ועשו חרם ע"ז דהר"ח ע"כ והג"ה זו היא בהגהת מהרש"ל ומביאו הדרישה וראב"ן כ' בס"ס של"ה ויש נוהגין שלא לאכול עד כלות שבעה נקיים והוא כשר ונאה דשוב ליכא הרגל עבירה אלא הרגל מצוה דכיון דמצי למטבל לא שביק היתרא ואכיל איסורא ועי"ש שהאריך:
יח סָעִיף טו מהרחצת פניו כו'. אבל מזיגת הכוס אשכחן היתרי טובי כדלעיל ס"ק י"ג. ב"ח. ונראה דאפי' למ"ש שם דנכון להחמיר הכא בחולה שרי:
יט סָעִיף טז אסור לבעלה כו'. דדוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי דכיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה. ת"ה:
כ סָעִיף יז אסור למשש כו'. ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכ"ז דשרי מפני פיקוח נפש אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל ב"י. וכ"כ העט"ז ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י' וכאן התיר מישוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב:
א סָעִיף ג לחם או קנקן. נראה דוקא כשאין אוכלין מאותו לחם ואין שותין מאותו קנקן דומיא דסי' פ"ח וכ"כ בפרישה:
ב סָעִיף ג בקערה אחת. העתיקו בפרישה ומו"ח ז"ל לשון זה עוד ראיתי שטות גדול שמנתחין חתיכות קטנות בקערה אחת הוא נוטל אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה ושבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה עכ"ל והוגה מספר רש"ל אבל מ"מ משמע דכשמשימין קערה עם החתיכו' גדולות כדרך שמשימין בקדרה וכל א' נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה שלוקחה גם היא אלא משתמש בכלי אחר בינתיים כן נראה לע"ד:
ג סָעִיף יא משיורי מאכל וכו'. כיון דמדמה מאכל לשתיה משמע לכאורה שאף מאכל לא תביא לו וכ"כ מו"ח ז"ל בשם הר"ש מאוסטרייך וק"ל דאמאי אמרו כל מלאכות עושה לו חוץ ממזיגת הכוס ולא חשיב תיקון מאכל לפניו ע"כ נראה דחכמים שיערו שאין קירוב בזה רק מעשה עבדות שיש בו טורח משא"כ במזיגת הכוס וכמו שמחלק בסעיף י"א לענין הצעת המטה:
ד סָעִיף ג מאכל שלה. ואם הפסיק אחר ביניהם מותר כמו בשיורי כוס בסמוך וכן בכל הקולות שישנן שם יש בזה:
ה סָעִיף ד והיא מותרת לשתות כו'. דהיא לא מרגלא ליה לעבירה:
ו סָעִיף ה לא ישב במטה כו'. משמע אפילו ישיבה בעלמא בלא שכיבה דבישיבה נמי איכא הרהור ומצד ההרהור יבוא לידי הרגל עבירה כ"כ ב"י וביש ספרים איתא בטור כאן לא ישכב ומו"ח ז"ל כתב דטעות סופר בגירסא של לא ישב כיון שלעיל סוף סי' קצ"ג כ' בטור וש"ע לא יישן ולא נראה דהתם קמ"ל דבכלה אפי' שינה שם מותר אבל זה ודאי דגם ישיבה שייך בה הרהור דהא כ' המרדכי ורמ"א מביאו בסמוך דאסור לישב על ספסל ארוך כו' וכ"ש ישיבה במטה שלה דאיכא הרהור טפי ונראה דכ"ש הוא שהיא לא תישן במטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותר לה על מטה שלו דהיא לא מרגלא ליה כן נ"ל ונגיעה שנוגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין איסור אע"פ שקצת נזהרין מזה ושבוש הוא:
ז סָעִיף ז לא יסתכל כו'. והעונש על זה בגמ' דהויין ליה בנים שאינם מהוגני': מצאתי בהג"ה סמ"ק ישן בשם מהר"ר פרץ אשה נדה יכולה לשכוב אסדיני בעלה ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה ויהא הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשכבת זרע של אחר קפדינן אהבחנה וגזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל הועתק מספר מו"ח ז"ל:
ח סָעִיף יב אסורה ליצוק לו מים. לכאורה משמע מלשון זה שאסורה ליתן מים בכלי והוא ירחץ אח"כ אבל באמת אינו כן דזה לשון רשב"א אפי' הוא רוחץ והיא מוצקת שאילו לרחוץ בידיה אפי' בלא רחיצה אסור דהא איכא קירוב בשר ואסור ליגע אפי' באצבע קטנה עכ"ל משמע דמותרת להכין לו מים בכלי והוא ירחץ משם דמדכתב הוא רוחץ והיא מוצקת משמע דבשעת רחיצה שלו היא יוצקת ולא שהיא מכינה לו תחילה קודם רחיצתו ותו דאם תפרש דגם זה אסור קשה מנ"ל לאסור זה דהא כתב אח"כ הוכחה שאין לפרש הרחיצה בידה מכח קירוב בשר ש"מ דמיירי כאן במידי דלאו קירוב בשר דהיינו שיוצקת בשעת רחיצה וא"ל דהא גם דבר זה שיוצקת בשעה שהוא רוחץ ג"כ אסור בלאו חיבה דרחיצה אלא מטעם דנוגעת בו על ידי המים הנוזלין מידה לידו י"ל דזהו מגע על ידי דבר אחר שהיא נוגעת בכלי והכלי במים והמים בידו סלקא דעתך דשרי קמ"ל דאסור משום רחיצה שמביאה לידי חיבה וכן נ"ל מלשון התלמוד שאמר בדין זה דהרחצת פניו ידיו ורגליו אסור ודבר זה שנותנת מים לכלי תחלה בלי יציקה עליו לא מקרי רחיצה כלל והיה לו לומר דנתינת מים להרחצה אסור כמ"ש שם מזיגת הכוס הכי נמי היה לו לומר ונתינת מים מה שאין כן אם יוצקת על ידיו מקרי שפיר רחיצה אלא ודאי כדפיר' דאין איסור בנתינת מים לחוד וכ"כ בדרישה ומ"מ פשוט לי דגם זה בכלל האיסור שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב למטה ובשעת רחיצתו היא יוצקת מים להכלי דגם זה מקרי הרחצה כנ"ל:
ט סָעִיף יד וכן נוהגין להקל. כ' מו"ח ז"ל אין להם על מי שיסמוכו וראוי לדרוש ברבים שאסור וכן כתב בדרישה בשם רש"ל ונ"ל עוד דאפי' יש להחמיר יותר בימי ליבון דאם נתיר לו באיזה קולא יותר יש חשש שיבוא לידי הרגל דבר מאחר שרוא' שהיא אינה טמאה כ"כ וכן מצאתי שכתב תה"ה בשם הראב"ד סברא זו:
א סָעִיף א שתטבול. ואף בימי לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקים. ש"ך:
ב סָעִיף ב יושיט. אפילו דבר שהוא ארוך:
ג סָעִיף ג במפה. או שתגלה מעט מן השלחן ותתן קערה שלה עליו וכ' הט"ז נראה דלחם וקנקן דוקא כשאין אוכלין מאותו לחם ואין שותין מאותו קנקן הוא דהוי שינוי דומיא דסימן פ"ח גבי בשר וחלב:
ד סָעִיף ג עצמה. כ' הב"ח דאף לסברא זו אינו אלא כשגם בני הבית אוכלים עמהם על שולחן אחד ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מקערה שלה אע"פ שאוכלים על מפה אחד בלא שום היכר אבל כשבני הבית אוכלים על שולחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שולחן אחד כל אחד מקערה שלו אסור אפילו היה רגיל לאכול עמה בקערה אחת ע"כ וכתב הש"ך דמדבריו משמע כשאין שם בני בית כלל אסור ואין דבריו מוכרחים והט"ז כתב בשם הב"ח וז"ל ראיתי שטות גדול שמנתחין חתיכות קטנות בקערה אחת הוא נוטל אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה ושבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה אחת אבל מ"מ משמע דכשמשימין קערה עם החתיכות גדולות כדרך שמשימין בקדרה וכל א' נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה שלוקחה גם היא אלא משתמש בכלי אחר בינתיים כנ"ל עכ"ל:
ה סָעִיף ג י"א. כתב הש"ך לפי שהרב כתב זה בשם הקונטרס שמצא לכך כתב דין זה בשם י"א אבל נ"ל דאדרבה כ"ש הוא מלקמן ס"ד דלא ישתה משיורי כוס דשתיה נלמד מאכילה וכתב הט"ז שהב"ח פסק שאף מאכל לא תביא לו מאחר דמדמה מאכל לשתיה אבל לא נהירא דהא אמרו כל מלאכות עושה לו משמע כל שיש בו צד עבדות שיש בו טורח שרי ומזיגת הכוס שאני שהוא דבר של חיבה לכך אסרוהו אבל כל הקולות שישנן שם [בס"ד בשתיה] יש בזה [באכילה] ג"כ ואם הפסיק א' ביניהם מותר עכ"ל:
ו סָעִיף ד משיורי. משמע אע"פ שחזרו ומלאוהו כגון ששתתה היא החצי ומלאוהו אסור דמ"מ הוא שותה משיורה אבל אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר ואע"ג שכ' ב"י שידיחו הכוס בין שתיה דידיה לשתיה דידה אנן לא נהגינן כן עכ"ל הש"ך (והמחמיר להדיח תע"ב):
ז סָעִיף ה ישב. כתב הט"ז משמע אפילו ישיבה בעלמא בלא שכיבה נמי אסור ודלא כהב"ח ונראה דכ"ש הוא שהיא לא תישן במטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותר לה על מטה שלו דהיא לא מרגלא ליה ונגיעה שנוגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין איסור אע"פ שקצת נזהרין בזה שבוש הוא וכתב הב"ח בשם סמ"ק ישן דאשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ונזהרת מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בימי נדותה מש"ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי ואפילו אם תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשל אחר קפדינן אהבחנה וגזרה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ"ל:
ח סָעִיף ז שנהנה. הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול. ש"ך:
ט סָעִיף י בפניו. והב"ח כתב דאע"פ שהמזיגה שלא בפניו אם מניחה על השלחן בפניו אסור ואצ"ל כשהוא יודע שהיא מוזגת את הכוס דכיון שהניחה על השלחן בפניו חשיב כמזיגה בפניו ג"כ ואסור עכ"ד וכתב הש"ך שאין דבריו מוכרחים גם מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות משמע דשלא בפניו ליכא איסורא כלל גם מה שאוסר לה להביא הקערה עם המאכל על השלחן אינו נראה דהא אף במזיגת הכוס אין איסור אלא בכוס המיוחד לבעלה בלבד דאיכא חיבה אבל להניח הקערה על השלחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אף ע"ג שגם בעלה אוכל עם בני הבית מאותה קערה דליכא הכא חיבה והכי נקטינן אבל להביא קערה המיוחדת לבעלה אסור דאף בהושטה בלבד אוסר סה"ת כשאין בו שינוי ולפ"ז משמע דמחמיר ג"כ בשאר משקים עכ"ל:
י סָעִיף יב ליצוק. כ' הט"ז מלשון זה משמע לכאורה שאסורה ליתן מים בכלי והוא ירחץ אח"כ אבל באמת אינו כן דאינו אסור אלא כשהיא מוצקת בשעה שהוא רוחץ ומ"מ פשוט לי דגם זה בכלל האיסור שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב למטה ובשעת רחיצתו היא מוצקת מים להכלי דגם זה מקרי הרחצה אבל הש"ך כתב בשם הר"ר יונה דאסורה לתת לפני בעלה קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חיבה:
יא סָעִיף יד להקל. והב"ח כתב שאין להם על מי שיסמוכו להקל וראוי לדרוש שרבים שהוא אסור וכתב הט"ז ונ"ל עוד דיש להחמיר יותר בימי ליבון דאם נתיר לו באיזה קולא יותר יש חששא שיבא לידי הרגל דבר מאחר שרואה שהיא אינה טמאה כ"כ וכן מצאתי שכתב תה"ה בשם הראב"ד סברא זו עכ"ל:
יב סָעִיף טו שתזהר. אבל מזיגת הכוס לחולה לכ"ע שרי. ש"ך:
א סָעִיף א ולא ישחוק. עי' בא"ח בש"ת סי' רי"ז סק"ה שכתב בשם ברכי יוסף דאסור להריח מבשמים שלה אף שהתורה העידה סוגה בשושנים מ"מ יש להתרחק וסימן לדבר סוגה בשושנים דצריך סייג גם בשושנים ועי' בט"ז שם ס"ק ג' שכתב דאפילו אם הסירה כו' וה"ה בבשמים של אשתו נדה אם הסירה מעליה ומונחים על השולחן אפ"ה אסור להריח בהם. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה אפילו לדידן שמקילין בת"ה ביוצא לדרך סמוך לוסתה כדלעיל סי' קפ"ד מ"מ בדברי הרגל באשתו נדה אסור:
ב סָעִיף ב לא יגע בה. בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קכ"ב נשאל באיש ואשה הדרים בכפר ואין שם יהודי או יהודית זולת הזוג לבדם אם מותר לבעלה לעמוד עליה כשהיא טובלת לראות שתהא כולה תחת המים ואם יכול לתמכה בידיו לדחפה תחת המים וכתב שמצד הסברא נראה כיון דאיסור נגיעה (כדעת הש"ך סק"כ) וכן איסור הסתכלות במקומות המכוסים הוא שמא יבא לידי הרגל דבר ברגע זה לא חיישינן דלא שביק היתרא שתיכף ברגע זה מותרת בעליותה מן המים ולכן אם אי אפשר בענין אחר יש להתיר ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ס"ז שכתב מי שמתה אשתו ר"ל והיא נדה רשאי ליגע בה ע"ש:
ג סָעִיף ב ולא יקבלנו מידה. עי' בתשובת יד אליהו סוף סי' ס"ה שכתב דאין אשה נדה רשאה להחזיק נר בידה כדי שישתה בעלה טאב"ק או לחמם עצמו בנר ההוא או להדליק ממנו נר אחר וראיה ממשנה י"א פ"ה דמכשירין אשה שהיו ידיה כו' ופי' הרע"ב לפי שההבל מחבר כו' ע"ש ועי' בתשב"ץ ח"ג סי' נ"ח ובסי' ר"ל שכתב דמותר ליטול מידה התינוק משום דחי נושא את עצמו והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אמו ובא אל אביו ע"ש. ונראה דאם התינוק קטן או חולה או כפות אסור דאז לא שייך לומר חי נושא את עצמו כמ"ש המג"א בסי' ש"ח ס"ק ע' וע"א ע"ש. וכתב עוד שם בסי' נ"ח דליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק אבל כשאינן עליה מותר שלא נאסר משכב ומושב שלה אלא לטהרות ע"ש:
ד סָעִיף ב זריקה. עי' בשו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב שכתב דאסור לאשה נדה להסיר מבעלה נוצה דרך נפיחה ומביא ראיה מאמימר דשקיל גברא גדפא מיניה א"ל פסילנא לך לדינא ע"ש ועי' בתשו' הר הכרמל חי"ד סי' י"ח שדחה זה והעלה להתיר ע"ש גם הכו"פ כתב דאין להחמיר בזה עוד כתב שם שראה נוהגין שזורקין דבר כלפי מעלה ולא לנוכח אשתו כמתכוין לזרוק לידה והיא פושטת ידה ומקבלתו ויש להקל בזה ע"ש [אכן בס"ט כתב דאע"פ שיש להקל מעיקר הדין מ"מ אין להתיר וכל המחמיר בענינים כאלה תע"ב ע"ש]:
ה סָעִיף ג בקערה בפ"ע. עבה"ט ועי' בתשובת משאת בנימין סי' קי"ב באמצע התשובה שכתב דאפילו מקערה אחת שרי לאכול אם גם בני הבית אוכלים עמהם מקערה זו דאין לך הפסק גדול מזה ומ"מ רבים הם המחמירים שלא לאכול מקערה א' אפילו עם בני הבית ומדינא אין לאסור ולא נמצא איסור זה ברור בשום דוכתא אך המחמירים יפה עושים באיסור חמור כו' ע"ש. ולענ"ד דדוקא על שולחן אחד יש מקום להתיר בזה אף אם גם כשהיא טהורה הם אוכלים בקערה בפ"ע מ"מ כשגם בני הבית אוכלים עמהם עדיף מהיכר אבל מקערה אחת מדינא יש לאסור לפמ"ש הרמ"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה א"כ כשאוכלים בקערה אחת בודאי אוכל משיורי מאכל שלה ואי אפשר ליזהר ולדקדק בזה שיפסוק אדם אחר בינתיים ועמ"ש לעיל סי' פ"ח ס"ק ד':
ו סָעִיף ג מאכל שלה. עי' בתשובת יד אליהו סי' ס"ה שכתב באשה נדה שהריחה טאב"ק כמו חצי כלי מותר לבעלה להריח המותר דזה לא דמי לאכילה ע"ש:
ז סָעִיף ד והלכה לה. עי' בתשו' יד אליהו סי' ס"ד שכתב דאם באתה באמצע מותר לגמור וכן בפירסה נדה באמצע אכילה מותר לגמור ע"ש:
ח סָעִיף ה במטה. עי' בספר חכמת אדם כלל ק"ב שכתב דה"ה על כרים המיוחדים לה אסור ע"ש. וא"כ צ"ל דכ"ש על המיוחדים לו אסורה היא [לישכב עליהן] כמ"ש הט"ז סק"ו ולפ"ז הא דכתב הט"ז ס"ק ז' דאשה נדה יכולה לישכב אסדיני בעלה מיירי באינם מיוחדים לו אי נמי מיירי שלא בפניו דאף דהוא על מטתה אסור ג"כ שלא בפניה מ"מ היא על מטתו נ"ל דמותרת שלא בפניו וכן נראה מדברי הט"ז סק"ו:
ט סָעִיף ה שלא בפניה. ונראה פשוט דאם אינה בעיר כלל מותר:
י סָעִיף ו אפילו כל אחד בבגדו. צ"ע אי מותר לשמוע קול זמר שלה מאחר דבגמרא דשבת דף י"ג אמר מקיש אשה נדה לאשת רעהו רק דיחוד שרי משום דהתורה העידה סוגה בשושנים כדאיתא בסנהדרין דף ל"ז ועי' בתוספות שם ד"ה התורה העידה א"כ נראה דאסור דהא באשת רעהו אסור כמ"ש בברכות דף כ"ד קול באשה ערוה וכתב הרא"ש שם פירוש לשמוע וכ"כ כל הפוסקים וצ"ע:
יא סָעִיף ו נוגעות זו בזו. עיין בספר מקור חיים ס"ק ל"ג שכתב דמלשון המרדכי (שממנו הוציא הרב דבר זה) משמע דדוקא אם רגלי המטות נוגעים זו בזו אסור דאז שוכב האיש והאשה פנים נגד פנים ויכולים להסתכל זה בזו ויכול לבוא לידי הרגל דבר משא"כ אם ראש המטה נוגעת ברגלי חברתה וכ"ש ראש המטה בראש חברתה שאין יכולין לראות זה פנים של זו מותר אלא דמ"מ העולם נוהגים כסתימת לשון רמ"א דבכ"ע שנוגעים זה בזה אסור אבל בהפרש כל שהוא בין מטה למטה מותר עכ"ד ועיין בחכמת אדם כלל קט"ז דין ה' שכתב דאפשר דאם המטות מחוברין בכותל דמותר ע"ש. ולי נראה דהרמ"א לא אמר דבר זה אלא דוקא במטות שלהם שלא היה מוקף נסרים למעלה כמו שמשמע לעיל סי' ק"צ ס"ק כ"ה ולקמן סי' ש"א סק"ב ואז כשהיו המטות נוגעות זו בזו היה נראה כמטה אחת ארוכה אבל במטות שלנו העשויים כתיבה מוקף בנסרים למעלה מותר. [ועיין בספר עקרי דינים סי' כ"א אות מ"ו הביא בשם ספר שער המים סי' א' שכתב הגם דמהר"ם אלשקר בסו' י' כ"א התיר לישן תחת הכילה עם אשתו נדה כשלכל אחד יש כסת בפ"ע מ"מ הנכון להחמיר אם לא במחיצת סדין תלויה בין המטות שאינה רואה אותה עוד. וראיה לאיסור בלא זה עי' בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ב]:
יב סָעִיף י כל מלאכות. בשל"ה דף ק' כתב דזה מצד הדין לפי שראו את העם שלא יסבלו יותר מחמת חסרון שפחות אבל מ"מ המחמיר שומר מצרות נפשו וע"ש עוד:
יג סָעִיף י בפניו. עש"ך שכתב דלהביא קערה המיוחדת לבעלה אסורה אבל להביא קערה על השולחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל מאותה קערה ע"ש וכן כתב בתשו' באר שבע סי' ע"א:
יד סָעִיף יג לית לן בה. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קכ"ו שכתב דראוי להחמיר כדעת השאילתות ע"ש:
טו סָעִיף טז דאם אין לה. וכן פסק בתשו' רדב"ז ח"א סי' ב' וכתב אע"ג דבכל אביזרא דג"ע אמרינן ימות ואל יעבור מההיא עובדא דהעלה לבו טינא לא דמי דהתם בא החולי מחמת העבירה אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה להכי שרי ואפילו אם היא חולה שאב"ס נמי שרי רק לא ירחץ פנים ידיה ורגליה ואם היא מסוכנת אצל הרחיצה אפשר לו להשליך מים עליה ואם א"א אלא ברחיצה ממש מותר ע"ש ועי' בתשו' בשמים ראש סי' קי"ח ובתשו' חינוך בית יהודה סי' ס"ו:
טז סָעִיף יז אם בעלה רופא. עש"ך סק"כ ועי' בית שמואל באה"ע סי' ך' סק"א שהשיג עליו ועיין בספר עצי ארזים שם:
יז סָעִיף יז למשש לה הדפק. עי' בספר מקור חיים ס"ק ס"א שכתב שראה מורים שהורו בנדון כזה להניח בגד על הדפק ואז מותר לבעלה הרופא למשש הדפק על אותו בגד המפסיק ע"ש:
יח סָעִיף יז אין רופא אחר. עי' בצ"צ מ"ש בזה:
יט סָעִיף יז לבהכ"נ להתפלל. כתב בספר חמו"ד כ"י נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתה ונכון הוא ע"כ:
א סָעִיף א ואפילו כו'. עבה"ג ס"ק א':
ב סָעִיף א ולא ישחוק כו'. באבות דר"נ הה"א ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב כו':
ג סָעִיף א אבל כו'. פ"ק דכתובות (ד') ופ"ד דסנהדרין (ל"ז א') ופ"ו דעירובין (ס"ג ב') ופ"ק דסוטה (ז' א'):
ד סָעִיף א דכיון שבא כו'. כתובות שם:
ה סָעִיף ב לא יגע כו'. פ"ק דשבת (י"ג ב') ח"ו כו':
ו סָעִיף ב ולא יושיט כו'. עתוס' דשבת שם ובכתובות ס"א א' ד"ה מיחלפא כו' אבל הרא"ש כתב דמתנא ד"א ראיה היא מדקאמר שמא הבאת כו' אלמא דיש ליזהר כו' ע"ש ומזיגת הכוס כ' הרשב"א לא שהיא נותנת לידו אלא אף להעמיד על השלחן אסור וכמ"ש בס"י והאמוראי היו משנים שלא היו מעמידים על השלחן כו':
ז סָעִיף ג על השלחן. מדמדמי בגמ' שם (י"ג א') לבשר וגבינה:
ח סָעִיף ג אא"כ כו'. עתוס' דחולין ק"ז ב' ד"ה כעין כו' וה"נ כמ"ש בשבת וכמש"ש שינוי ליכא ודוקא לישן אסור אף בשינוי: (ליקוט) אא"כ כו'. עמש"ל בסי' פ"ח ס"ב דלפי' השני בתוס' ומרדכי דאסור בבב"ח ושכ"פ ראבי"ה והגמ"ר פ"ק דשבת וכ"ש כאן וכ"כ בהגמ"ר שם וחכמי נרבונא אוסרין לנדה לאכול בשלחן בעלה ודרשי' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך והכי איתא בשאלתות דר"א אשה נדה אסורה למיכל על פתורא דגברא כדתנן לא יאכל כו' (וע"ל סי' פ"ח בליקוט ב') (ע"כ):
ט סָעִיף ג וי"א כו'. הג"א בשבת שם דזהו הוי שינוי:
י סָעִיף ג י"א שאסור כו'. ממ"ש (שבת י"ג ב') אכל עמי ושתה עמי ולא הזכירו בגמ' שלא לצורך אלא דעל כולן אמר אליהו ז"ל ברוך המקום כו' ושתיה היינו ששתה אחריה וכן באכילה וז"ש במתני' (שם י"א א') לא יאכל עם הזבה ולא להיפך דהיא מותרת אחריו וכמ"ש בס"ד בהג"ה:
יא סָעִיף ז לא יסתכל כו'. עבת"ה ולא היה גירסתו שם ארשב"ל עקיבה כו':
יב סָעִיף ז אבל כו'. נלמד מהנ"ל דקאמר עקיבה:
יג סָעִיף ט בקושי כו'. עבה"ג ובאבות דר"נ פ"ב כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכל המתקשטת כו' ומשמע דאף לר' עקיבא מדקאמר אין רוח כו':
יד סָעִיף י בפניו. כ"ש מהצעת המטה:
טו סָעִיף י על השלחן. עמש"ל ס"ב:
טז סָעִיף יא ודוקא כו'. עתוס' שם ד' ב' ד"ה והצעת כו':
יז סָעִיף יג כשם כו'. נלמד מהא דלמטה ולא עוד כו':
יח סָעִיף יד כל אלו כו'. עתוס' דשבת שם ד"ה בימי כו' וכנ"ל ס"א:
יט סָעִיף טו אם הוא כו'. כנ"ל ס"י כל מלאכות כו':
כ סָעִיף טז אשה כו' אם (בעלה) כו'. דאפי' בפיקוח נפש אסור כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ה א') בכל מתרפאין חוץ כו' ובעצי אשירה ליכא אלא לאו בעלמא אלמא אפילו לאו דג' עבירות אין מתרפאין בהן ובסנהדרין ע"ה (א') בשלמא למ"ד כו' אלמא אפילו לאו דלא תקרבו כה"ג אסור:
כא סָעִיף טז וי"א כו'. דהלאו הזה הוא דוקא אם מתכוין בשביל ערוה אבל בלא"ה אינו אלא מדרבנן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.