א יוֹלֶדֶת, אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה דָּם, טְמֵאָה כְּנִדָּה; בֵּין יָלְדָה חַי, בֵּין יַלְדָּה מֵת וַאֲפִלּוּ נֵפֶל. וְכַמָּה הֵם יְמֵי טֻמְאָתָהּ, עַכְשָׁו בַּזְּמַן הַזֶּה כָּל הַיּוֹלְדוֹת חֲשׁוּבוֹת יוֹלְדוֹת בְּזוֹב וּצְרִיכוֹת לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים; נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁיּוֹלֶדֶת זָכָר יוֹשֶׁבֶת ז' לַלֵּדָה וְז' לִנְקִיִּים לְזִיבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה יוֹשֶׁבֶת שְׁבוּעַיִם לַלֵּדָה וְז' נְקִיִּים לְזִיבָה. יְמֵי לֵדָה, שֶׁהֵם ז' לְזָכָר וְי"ד לִנְקֵבָה, אִם לֹא רָאֲתָה בָּהֶן עוֹלִים לִסְפִירַת זִיבָתָהּ; וְאִם שָׁלְמוּ ז' נְקִיִּים בְּתוֹךְ י"ד לִנְקֵבָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַד לֵיל ט"ו; וְאִם טָבְלָה קֹדֶם לָכֵן, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. הַגָּה: וּלְאַחַר ז' לְזָכָר וְי"ד לִנְקֵבָה, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ מִיָּד, מֵאַחַר שֶׁסָּפְרָה ז' נְקִיִּים וְלֹא חָזְרָה וְרָאֲתָה. מִיהוּ יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁאֵין טוֹבְלִין תּוֹךְ מ' לְזָכָר וּשְׁמוֹנִים לִנְקֵבָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי"ק שֶׁהֵבִיא הַתַּנְיָא וּבַאֲגֻדָּה פֶּרֶק ע"פ ובמהרי"ל), וְאֵין לְהַתִּיר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר (ריב"ש) ; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, אֵין לְהַחְמִיר כְּלָל רַק מִיָּד שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם אַחַר ז' לְזָכָר וְי"ד לִנְקֵבָה וְסָפְרָה ז' נְקִיִּים, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ (ת"ה סִימָן רנ"ה). אֲבָל אִם חָזְרָה וְרָאֲתָה, אֲפִלּוּ טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל, טְמֵאָה אַף עַל גַּב דְּמִדְּאוֹרַיְתָא דָּם טָהוֹר הוּא כְּבַר פָּשַׁט הַמִּנְהָג בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין בּוֹעֲלִין עַל דָּם טָהוֹר (בֵּית יוֹסֵף וְאָגוּר וְטוּר וּפוֹסְקִים בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים), וְדִינוֹ כִּשְׁאָר דָּם לְכָל דָּבָר.
ב הַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מ' אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד אֲבָל חוֹשֶׁשֶׁת מִשּׁוּם נִדָּה, אֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה. הַגָּה: מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם, וְנָפְקָא מִינָהּ דְּמִיָּד לְאַחַר שֶׁסָּפְרָה ז' נְקִיִּים מֻתֶּרֶת וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַוָּלָד (ד"ע).
ג הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף אוֹ כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְכָל צוּרַת וָלָד, אוֹ שָׁפִיר אוֹ שִׁלְיָא אוֹ חֲתִיכָה שֶׁקְּרָעוּהָ וְיֵשׁ בָּהּ עֶצֶם עַכְשָׁיו שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּצוּרוֹת, חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד; וְאִם כָּלוּ ז' נְקִיִּים בְּתוֹךְ י"ד יוֹם, אִם טָבְלָה קֹדֶם לֵיל ט"ו לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
ד יָלְדָה וָלָד חַי וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה שִׁלְיָא, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד אַחֵר, אֶלָּא תּוֹלָה אוֹתָהּ בַּוָּלָד שֶׁיָּלְדָה כְּבָר, עַד כ"ג יוֹם. אֲבָל אִם הִפִּילָה נֵפֶל תְּחִלָּה אֵין תּוֹלִין בּוֹ הַשִּׁלְיָא שֶׁהִפִּילָה אַחַר כָּךְ, וְחוֹשֶׁשֶׁת לַשִּׁלְיָא לִתֵּן לָהּ יְמֵי טֻמְאָה שֶׁל נְקֵבָה.
ה יָצְאָה הַשִּׁלְיָא תְּחִלָּה, אֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בַּוָּלָד שֶׁתֵּלֵד אַחַר כָּךְ, אֲפִלּוּ הוּא בֶּן קְיָמָא, וְחוֹשֶׁשֶׁת לַשִּׁלְיָא לִתֵּן לָהּ יְמֵי טֻמְאָה שֶׁל נְקֵבָה.
ו יָצְאָה מִקְצָת שִׁלְיָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְלֹא נִגְמְרָה יְצִיאָתָהּ עַד יוֹם ב', חוֹשֶׁשֶׁת מִיּוֹם רִאשׁוֹן אֲבָל אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִיּוֹם שֵׁנִי.
ז הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, וְשִׁלְיָא קְשׁוּרָה בָּהּ, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד אַחֵר; וְאִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה בָּהּ, חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד אַחֵר; וְאַף עַל פִּי שֶׁהַוָּלָד הַנִּדְמֶה זָכָר, חוֹשְׁשִׁין לִתֵּן לָהּ יְמֵי טֻמְאָה שֶׁל נְקֵבָה בִּשְׁבִיל הַשִּׁלְיָא.
ח הַיּוֹלֶדֶת טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס, נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֻמְאָה שֶׁל נְקֵבָה.
ט הִרְגִּישָׁה שֶׁהִפִּילָה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה, אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה בְּחֶזְקַת מְעֻבֶּרֶת הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה לֵדָה וְחוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא נְקֵבָה הָיְתָה.
י נֶחְתַּךְ הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ וְיָצָא אֵבֶר אֵבֶר, בֵּין שֶׁיָּצָא עַל סֵדֶר הָאֵבָרִים כְּגוֹן שֶׁיָּצָא הָרֶגֶל וְאַחֲרֶיהָ הַשּׁוֹק וְאַחֲרֶיהָ הַיָּרֵךְ, בֵּין שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא עַל הַסֵדֶר, אֵינָהּ טְמֵאָה לֵדָה עַד שֶׁיֵּצֵא רֻבּוֹ; וְאִם יָצָא רֹאשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד, הֲרֵי זֶה כְּרֻבּוֹ; וְאִם לֹא נִתְחַתֵּךְ, וְיָצָא כְּדַרְכּוֹ, מִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיִלּוֹד אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתַּךְ אַחַר כָּךְ. וְלֹא סוֹף דָּבָר שֶׁיֵּצֵא לַחוּץ מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִלּוּ מִשֶּׁיָּצָא חוּץ לִפְרוֹזְדוֹר.
יא הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה.
יב הָיְתָה מַקְשָׁה לֵילֵד וְשָׁמְעָה קוֹלוֹ שֶׁל וָלָד, חָשׁוּב כְּיִלּוֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר.
יג הַיּוֹלֶדֶת תְּאוֹמִים וְשָׁהָה וָלָד אַחַר חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן הָאֶחָד קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה וְהָאַחֵר אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, מִשֶּׁיָּצָא הָרִאשׁוֹן טְמֵאָה לֵדָה וּמוֹנִין יְמֵי טֻמְאָה מִשֶּׁיֵּצֵא הָאַחֲרוֹן; וְאִם הָרִאשׁוֹן נִכָּר שֶׁהוּא זָכָר וְהַשֵּׁנִי נִכָּר שֶׁהוּא נְקֵבָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ נִכָּר שֵׁנִי זֶה אִם הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה, מוֹנָה מִשֶּׁיָּצָא הַשֵּׁנִי יְמֵי טֻמְאָה לִנְקֵבָה.
יד יוֹצֵא דֹּפֶן, אִם לֹא יָצָא דָּם אֶלָּא דֶּרֶךְ דֹּפֶן, אִמּוֹ טְהוֹרָה מִלֵּדָה וּמִנִּדָּה וּמִזִּיבָה.
א סָעִיף א יש מקומות שנוהגין כו'. מפני שהוא כ"כ קרוב ללידת' הדמים מצויים בהם וחוששים שמא יראו ולא ירגישו וחששה רחוקה היא דאפילו יראו ולא ירגישו מה בכך דם טהור הוא מן התורה עכ"ל עט"ז. ואמר שלפי טעם זה הוא חששה רחוקה אבל בד"מ כתב בזה טעם שיש בו עיקר דס"ל כר"ת דכתבו הסמ"ג והג"מ (ושאר פוסקי') אע"ג שכל הגאוני' חולקים עליו נהגו בצרפת להחמיר כר"ת לומר דימי ליד' אין עולין עכ"ל וא"כ לדידן שאין נוהגין בב' טבילות א"כ פשוט שצריכה להמתין מלספור ז' נקיים עד אחר ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה ומזה נשתרבב המנהג ולכן אין למחות כלל ביד הנוהגים להחמיר כדעת ר"ת ואע"ג דמטעם זה של שתי טבילות אין חילוק בין הוא תוך פ' או אח"כ דלעול' היא בנדתה עד שתהיה במים אפשר דאותן שנהגו מנהג זה להחמיר ראו דברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מ' לזכר ופ' לנקבה אבל לא אח"כ עכ"ל ד"מ וכ"כ הרב בתשובה סימן צ"ד בטבלה ע"ש וכן כתב הב"ח (אלא שכתב נלפע"ד כו' ואולי לא ראה דברי הרב בד"מ ובתשובות) וכתב עוד טעם שהמחמירין סוברים כדעת בה"ג כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב אינה חוששת לולד. בין הוא זכר או נקבה זה וזה אינם נגמרים בפחות ממ' יום. טור וש"ס. אבל אחר מ' יום יש לחוש לולד:
ג סָעִיף ג חוששת לולד. ומטמאינן לה טומאת נקבה מספק:
ד סָעִיף ג לא עלתה לה טבילה. אלא צריכה ז' נקיים אחר י"ד יום כדלעיל ס"א ומשמע דבמפלת ליכא מאן דמחמיר להצריכה פ"א יום וסגי לה בז' נקיי' אחר י"ד יום וכ"נ מדברי האחרונים ומ"מ נראה דבעל נפש יחמיר לפרוש ממנה ליל מ"א וליל פ"א משום ספק זכר או נקבה:
ה סָעִיף ד עד כ"ג יום. בלא יציאת השליא דהיינו כ"ד יום עם יציאת השליא. ב"י והאחרונים:
ו סָעִיף ה אין תולין אותה בולד. זכר שתלד אח"כ:
ז סָעִיף ז אינה חוששת לולד כו'. ולדידן שאין אנו בקיאים לעולם נותנים לה ימי טומאה של נקבה כדלעיל ס"ג וכ"כ העט"ז:
ח סָעִיף ז טומאה של נקבה. מספק:
ט סָעִיף י אינה טמאה לידה כו'. כלומר מדאורייתא אינה טמאה לידה אבל מדרבנן טמאה לידה ביצא אבר אחד והחזירו כדלקמן סי"א וטמאה ג"כ נדה אפי' מדאוריי' דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכ"כ העט"ז וכן משמע בפוסקים:
י סָעִיף י משתצא פדחתו כו'. היינו לפמ"ש בכ"מ ובב"ה דרוב פדחתו ברמב"ם ט"ס הוא אבל בב"י יישב דבריו וכן הטור כ' רוב פדחתו משמע דסבירא ליה דפדחתו שבמשנה היינו רוב פדחתו וע"ל סי' י"ד ס"ק א':
יא סָעִיף יא הוציא העובר כו'. לשון הטור הוציא ידו או רגלו והחזירו הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טוהר עד שיולד:
א סָעִיף א ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה כו'. פירוש ולא ראתה אח"כ עד כלות י"ד לנקיבה דאילו ראתה הרי צריכה לישב ז' נקיים מחדש מחמת אותה ראיה מכח חומרא דר' זירא שהחמירו בנות ישראל על עצמן אפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים ואין לומר דברים כזה לא החמירו על עצמן כיון שאינו דם נדות ולא זיבות זה אינו דהא כתבו הפוסקים דהיינו הטור בשם הרמב"ן וב"י בשם שאר פוסקים שאין בועלין על דם טוהר מכח חומרא דרבי זירא והא התם הוה אפילו דם טוהר וכ"ש שאינו ראוי לנדה ולזיבה כמ"ש הרמב"ם פרק ז' ואפ"ה נהגו בו איסור משום חומרא זאת ק"ו לדם טמא שהיא רואה בשבוע שני של נקיבה דאע"פ דשבוע ראשונה היה בנקיות ועלו למנין ז' נקיים הצריכי' לה מחמת טומאת לידה מכל מקום צריכה אח"כ שנית מחמת ראיה השניה ולא תהא עדיפא מדם טוהר. וא"ל ממ"ש הטור ואפילו ילדה נקבה ולא ראתה בז' נקיים הראשונים ועלו לה לספירת זיבה וראתה בז' ימים השניים אינה סותרת וטובלת לאחר י"ד אפי' לא פסקה עכ"ל הא מיירי במקום שנוהגין לבעול על דם טוהר מתרי טעמי כמו שאמר ב"י האחד מדכתב ולא פסקה השנית דאפילו פסקה מ"מ הא צריכה לישב ז' נקיים מכח הראיה של שבוע השני וכ"כ ב"י אלא שמו"ח ז"ל כתב דחומרא דר' זירא אינה שייכה אלא בדם הראוי לנדות ולזיבה אבל בדם של שבוע שני של יולדת נקבה לא שייכה חומרא דר' זירא ומ"ה כתב דאף לאותן שאינן בועלין על דם טוהר שייך הדין שכתב הטור והרא"ש דמה שהיא רואה בשבוע שני של נקבה אינה סותרת ומועיל לה לטבול אחר השבוע השני של יולדת אע"פ שראתה בשבוע השני כיון שלא ראתה בשבוע הראשונה ודברי תימה הם דאם מועלת חומרא דר' זירא לדם טוהר שהוא אינו שייך לנדות וזיבות ויותר מזה דטהור לגמרי הוא עם כל זה אסור לבעול בדם טוהר מכ"ש לדם של שבוע השני שדם טמא הוא שצריך ז' נקיים אחריו, ומ"ש מו"ח ז"ל שכ"כ הרא"ש שיש חילוק בין דם הראוי לנדה וזיבה לא דק כלל שם דשם כתב הרא"ש חילוק זה על דבר אחר וא"צ להאריך בזה למעיין שם בסוף הפרק בנות כותים אלא דעיקר החילוק הוא במקום שנוהגים היתר לבעול על דם טוהר אין שייך חומרא דר' זירא אפילו במה שראתה בשבוע השני דהיאך תעשה ז' נקיים כיון שאותו דם שהיא רואה באותן הנקיים בועלין עליו אבל במקום שאין בועלין על דם טוהר ברור כשמש שצריכה ז' נקיים על מה שרואה בשבוע השני כמ"ש ב"י ודברי הש"ע כאן אמורים בלא ראתה בשבוע שני אחר שישבה ז' נקיים וכן הוא נכון וברור:
ב סָעִיף א עד ליל ט"ו כו'. בטור כתוב וצריכה לפרוש מבעלה ליל פ"א והיא מימרא בגמרא ויש בה מחלוקת דבה"ג מפרש הטעם משום דנפקא אז מימי טוהר לימי טומאה ה"ל כשעת וסתה אבל שאר הפוסקים שהביא ב"י ס"ל לכולהו הטעם דמתוך שהורגלה לשמש כל ימי טוהר ואפילו תראה חיישינן שמא גם עתה תראה ולאו אדעתה לכן יודיענה בעלה שהוא פורש ממנה ליל זו בשביל שכלו ימי טוהר שלה עכ"ל ולפי טעם זה של שאר הפוסקים אין איסור זה אלא במקום שבועלין על דם טוהר אבל לדידן שאין בועלין על דם טוהר כנזכר בסמוך אין איסור בליל מ"א ופ"א משא"כ לפי בעה"ג אין חילוק זו ואפילו לדידן שאין בועלין על דם טוהר צריך לפרוש ליל מ"א וכיון שרוב פוסקים ס"ל הטעם משום גזירה שזכרנו א"צ לפרוש בליל פ"א ומשום הכי לא הביאו כאן בש"ע ולית מאן דחש לה:
ג סָעִיף א מיהו יש מקומות שנוהגים כו'. מנהג זה מצינו לו שהרמב"ם קרא עליו תגר ואמר שיש איסור לנהוג כן ונמשך לצד מינות כמו שהעתיק ב"י גם שאר דעות שמקיימין אותו ומצינו לו שני טעמים למקיימין אותו האחד מצד שראו להחמיר באיסור נדה בימים ההם שדמים מצויים באשה כמ"ש ב"י בשם הריב"ש שלמד זכות על מנהג זה עוד מצינו לספר האגודה פרק ע"פ וז"ל נ"ל דמשום הכי רגילים נשים יולדות להמתין כי יראות פן ישכחו העונה דארבעים לזכר ושמונים לנקיבה עכ"ל. ר"ל דהא יש איסור בליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקיבה כמו שהעתקתי ריש סי' זה משום הכי החמירו כל ימי טוהר ואי משום טעם זה לא איריא כלל דהא נתבאר שם דא"צ לדידן לפרוש אותה העונה כל עיקר ומי שאומר שצריך לפרוש מעת ההיא לדידן הוא דעת יחיד ולא קיימא לן כוותיה כלל: עוד ראיתי בד"מ שכתב טעם להמנהג משום שכתבו הפוסקים הביאם ב"י דהיינו הגה' מיימון והמרדכי דר"ת פסק כאביי דסבירא ליה דימי לידה שאין האשה רואה בהם אין עולין לחשבון ז' נקיים שצריכ' למנות מפני שכל אשה יולדת בזוב ומקרי ימי לידה עד שעה שתטבול דוקא תחלה ע"כ צריכה כל יולדת לר"ת ב' טבילות האחת אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה שאז אחר הטבילה כלו ימי לידה ותתחיל למנות ז' נקיים ותטבול שנית ועל כן נהגו הנשים להמתין עד שיכלו ימי הלידה דהיינו מ' לזכר ושמנים לנקיבה. גם מו"ח ז"ל הביא טעם זה והנך רואה שאין טעם זה לשבח כל עיקר חדא דלא קי"ל כר"ת שפסק כאביי כמו שהביא המרדכי שכל הגאונים בכלל ופרט פסקו כרבא דס"ל ימי לידה הנקיים עולין למספר ז' נקיים וכמ"ש הטור והש"ע סעיף זה ואם כן לית דמשגח בר"ת בדבר זה ותו דאם כן לא מתקנה כלום דכיון דלאביי דר"ת פוסק כוותיה דבהטבילה תליא מילתא א"כ אע"פ שכלו ארבעים דזכר ושמנים דנקבה אכתי ימי לידה קרינן כמבואר במרדכי דכתב כל זמן שלא טבלה ומה לי תוך שמנים או אחר שמנים גם רמ"א עצמו בד"מ כתב שאין טעם זה עיקר ואין להחמיר כלל במקום שלא נהגו כבר להחמיר וכן דבריו כאן בש"ע רק שכתב שטעם זה מועיל ליישב למקום המחמיר אלא שמו"ח ז"ל כתב והפריז על המדה ואמר שעל מנהג זה פורץ גדר ישכנו נחש ולא ידעתי מי הכניסו לכך לחזק אותו המנהג ולהטיל עונש ח"ו כיון שהרמב"ם ראה המנהג וכתב לבטלו והמגיד משנה והמרדכי וב"י ומהרי"ק הסכימו לזה גם הריב"ש רק שכתב שיש קצת ללמוד זכות לקיימו אבל להטיל עונש על העובר לא עלה על דעת שום ראשון ואחרון ואנו רואין בקהלות קדושות מעשים בכל יום בנשים הרבה כמעט רובן שמקילין בדבר ואינם ממתינים עד שמנים לנקבה ובאם מפלת נפל אין שום אחת שתמתין שמונים יום אלא טובלת כל זמן שתוכל וחלילה להענישם על זה גם מעיד אני שראיתי גדול א' שצוה לאשתו שתטבול תוך שמנים לנקבה ואמר לי הטעם כיון שהחומרא הוא בשביל פרישות ליל מ"א כמו שזכרתי בשם האגודה אמר שיודע בעצמו להזהר לפרוש אותה עונה וכבר נתבאר שאין אנו צריכין ליזהר כלל בעונות שמונים יום על כן אומר אני רחמנא לבא בעי וכל הרוצה להחמיר בזה וכוונתו לשמים יש לו לסמוך על קצת האחרונים שכתבו לקיים אותו המנהג אבל המקיל בדבר חלילה לתת עליו שום עונש ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר דאנו רואין שאין מנהג זה קבוע לגמרי מוסכם בין הכל במקומותינו ובודאי רמ"א לא נתכוין אלא במקום שהוא מוסכם בין כולם להחמיר בדבר כן נראה לע"ד. אחרי כתבי זאת נדפסו תשובות רמ"א וכתוב שם סימן צ"ד דנהגו להקל במדינות אלו ביולדות שטובלות קודם ארבעים יום לזכר כו' וכתב עוד שאין צריך לפרוש ליל מ"א או פ"א מטעם שזכרתי:
א סָעִיף א שלמו. פירש הט"ז דהיינו שלא ראתה אח"כ עד כלות י"ד לנקבה דאילו ראתה הרי צריכה לישב ז' נקיים מחדש מחמת אותה ראיה דבמקום שאין בועלין על דם טוהר צריכה ז' נקיים על מה שרואה בשבוע שני אלא צ"ל דדברי הש"ע כאן אמורים בלא ראתה בשבוע שני אחר שישבה ז' נקיים וכן הוא נכון וברור עכ"ל:
ב סָעִיף א ליל. בטור כתב וצריכה לפרוש מבעלה ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה וכ' הט"ז וכיון שרוב הפוסקים ס"ל דהטעם מתוך שהורגל' לשמש עד עתה אפילו תראה חיישינן שמא גם עתה תראה ולאו אדעתה לפ"ז לדידן שאין בועלין על דם טוהר א"צ לפרוש בליל מ"א ופ"א ומש"ה לא הביאו כאן בש"ע ולית מאן דחש לה:
ג סָעִיף א שנוהגין. כתב הב"ח מי שעובר על המנהג להקל תוך מ' לזכר ופ' לנקבה הרי זה פורץ גדר ישכנו נחש והשיג עליו הט"ז וכתב שהרמב"ם קרא תגר על מנהג זה ואמר שיש איסור לנהוג כן ונמשך לצד מינות והסכימו עמו כל גדולי ההוראה ואני ראיתי בקהלות קדושות מעשים בכל יום בנשים הרבה כמעט רובן שמקילין בדבר ואינן ממתינין עד פ' לנקבה ובאם מפלת נפל אין שום א' שתמתין פ' יום וחלילה להענישם על זה גם מעיד אני שראיתי גדול א' שצוה לאשתו שתטבול תוך פ' לנקבה ע"כ אומר אני רחמנא לבא בעי והמקיל בדבר חלילה לתת עליו שום עונש ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר וכן כתב בתשו' רמ"א סימן צ"ד דנהגו להקל במדינות אלו ביולדת שטובלת קודם מ' יום לזכר כו' וכתב עוד שא"צ לפרוש ליל מ"א או פ"א מטעם שכתבתי עכ"ל:
ד סָעִיף ב לולד. דאינו נגמר בפחות ממ' יום אבל אחר מ' יום יש לחוש לולד. ש"ך. (ואם הפילה ליום מ' אין לחוש לולד כלל ועיין בת' עה"ג שאלה כ"א שהוכיח שרמב"ם ורש"י ס"ל דחשבינן מ' יום מיום הטבילה ואין לזוז מדבריהם שאם היתה מעוברת לא היתה רואה דם אח"כ. אך אם שמשה עם בעלה ואח"כ מצאה כתם וטבלה אח"כ אין לסמוך לחשב מיום טבילתה כי כתמים הם דרבנן ואפשר שבא ממקום אחר. וסיום דבריו דעדיין הדבר צריך תלמוד ע"ש ועיין בת' ש"י שאלה ע"א):
ה סָעִיף ג טבילה. כתב הש"ך אלא צריכה ז' נקיים אחר י"ד יום ומשמע דבמפלת ליכא מאן דמחמיר להצריכה פ"א יום וסגי לה בז' נקיים אחר י"ד יום ומ"מ נראה דבעל נפש יחמיר לפרוש ממנה ליל מ"א וליל פ"א משום ספק זכר או נקבה עכ"ל ולפי מ"ש לעיל בשם הט"ז דבולד מעלי' אין אנו נוהגין לפרוש מ"א ופ"א כ"ש במפלת:
ו סָעִיף ד כ"ג. בלא יציאת השליא דהיינו כ"ד יום עם יציאת השליא. ב"י והאחרונים:
ז סָעִיף ה בולד. פי' ולד זכר. ש"ך:
ח סָעִיף ז אחר. כתב הש"ך ולדידן שאין אנו בקיאין לעולם נותנים לה ימי טומאה של נקבה:
ט סָעִיף י רובו. היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה לידה אם יצא אבר אבר והחזירו (כדלקמן סעיף י"א) וטמאה ג"כ נדה אפי' מדאוריי' דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ש"ך ולבוש:
י סָעִיף י פדחתו. הטור וב"י כתבו רוב פדחתו משמע דס"ל דפדחתו שבמשנה היינו רוב פדחתו וע"ל סימן י"א ס"א ש"ך:
יא סָעִיף יא טמאה. לשון הטור הוציא ידו או רגלו והחזירו הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טוהר עד שיולד ע"כ:
א סָעִיף א שנוהגין. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז דמי שנוהג בזה היתר אין בו משום פורץ גדר. ועי' בט"ז דמשמע שם דבמקום שהמנהג בין כולם להחמיר חשוב פורץ גדר ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' נ"ב שכתב דדוקא בידוע שנעשה מתחלה בהסכמת זקני העיר אבל בלא"ה אפשר שהנשים נהגו כן בעצמם ואין בזה אלא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור עוד כתב שם שאם היה בידו היה כותב לכל המקומות שיבטלו מנהג זה כי כמה מכשולים באים ע"י זה ובמקום שיש לחוש למכשול עבירה לא שייך לומר אי אתה רשאי להתיר בפניהם ובפרט הנוהגים מ"ה לזכר וס"ה לנקבה דמנהג בורות הוא ואין בזה משום דברים המותרים כו' ומ"מ מי שירצה לשנות המנהג ישאל לחכם ע"ש ועי' בספר חכמת אדם כלל קט"ו דין י"ט שכתב דבמדינות אלו נהגו בו היתר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ח"צ אשה המפלת כו' עי' בספר תפארת צבי סק"ד שכתב דאפילו ילדה ולד חי אלא שמת בתוך שלשים אינה צריכה להמתין ע"ש:
ב סָעִיף א וראתה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוף סי' צ"ו שכתב דאם באמצע תשמיש אמרה לו נטמאתי מותר לו לגמור ביאתו כרצונו ולפרוש באבר חי ואף שכבר נתפשט המנהג שאין בועלין על דם טוהר אין לך בו אלא חידושו שלא יבעול אחר שראתה אבל אותה ביאה רשאי לגמור כדרכו וק"ו הוא מדם בתולים ע"ש ועי' בנ"צ מ"ש בזה. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"א שנסתפק אם יש להם לברך על הטבילה שעל דם טוהר כיון שאינו אלא מנהגא כמו דאמרינן בסוכה דאין מברכין על ערבה כיון שאינו רק מנהג נביאים ומדברי הרמ"א שכתב ודינו כשאר דם לכל דבר משמע דצריך לברך על הטבילה וכתב שהציע ספיקתו לפני רבו הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל ושקיל וטרי באין ולאו ורפיא בידיה ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר קצ"א שנשאל ג"כ על ענין זה והעלה דלפי מה דקי"ל לברך על הלל ועל יו"ט ב' דגליות ובפרט על אכילת מרור ועל הדלקת נר ביו"ט ב' וביוה"כ א"כ יש לברך ג"כ על טבילה של דם טוהר דאין לך מעשה רב מזה וכעין ראיה מהא דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו ע"ע שאפילו רואות טיפת דם כחרדל וכתבו תר"י בברכות בשם י"מ דר"ל כמראה החרדל וס"ל דמראה טהורה היא ואפילו הכי החמירו וע"ש ובלי ספק שברכו על טבילתם דלא לישתמיט שום פוסק לומר שלא יברכו אע"כ דמעשה רבה כי האי מנהגא צריך ברכה לכ"ע. וע"ש עוד שכתב דיש לחלק בין מנהגא בשב ואל תעשה לאסור דבר מה ובין מנהגא דקום עשה כגון מנהג דערבה ולפ"ז בנ"ד כיון שהנהגו איסור לבעול על דם טוהר והעובר על זה עובר על בל תטוש תורת אמך בלי ספק א"כ הטבילה הוא מדינא ובעי ברכה באמת והכי נהוג ע"ש] ובאמת צריך עיון לע"ד לדינא בכל הכתמים היכא שיש ספק אם לטמא או לטהר כגון שנוטה קצת לאדמימות או שיש ספק אם הוא כגריס וכיוצא והמורה מחמיר לטמאה איך תברך אח"כ על הטבילה ויש הרבה דברים בזה ועפמ"ג א"ח בפתיחה כוללת ח"א אות מ"א ובתב"ש לעיל סי' י"ג סק"ט:
ג סָעִיף ב בתוך מ'. עבה"ט סק"ד בשם עה"ג דחשבינן מ' יום מיום הטבילה אך בכתם צריך תלמוד ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ע' שכתב דאין זה צריך תלמוד כלל דהא אמרינן בש"ס דנדה דף נ"ח דלא אמרו חכמים בכתם להקל על ד"ת אלא להחמיר ואי ס"ד למנות מ' יום מיום טבילתה על הכתם א"כ משכחת שבאין הכתמים להקל על ד"ת ע"ש. ומשמע דבראיה גמורה מודה לו וכמבואר שם להדיא אכן בס' ח"ד חלק עליו גם בזה מטעם דהא תוך ג' חדשים לעיבורה אפילו וסת קובעת כמ"ש בסי' קפ"ט אלמא דמצי לראות ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב חלק אבן העזר סי' ס"ט. [גם בס"ט סק"ז חולק עליו וכן השיב בתשובת חתם סופר סי' קס"ט דחלילה לסמוך על זה כלל להקל והמפלת ולא ידעה שפירש בעלה ממנה לעולם מספקינן בספק ולד ותשב י"ד ימים ע"ש. וכ"ז דלא כחכמת אדם כלל ק"א דין כ' דנראה שנמשך אחר דברי עה"ג. ועי' בספרי פ"ת לאה"ע סי' ד' סי"ד בד"ה לא אמרינן ובסי' קנ"ו ס"ד בד"ה והניח אשתו]:
ד סָעִיף ב לפתיחת הקבר. עי' בנודע ביהודה תניינא חיו"ד ס"ס ק"כ דמה שאמרו א"א לפה"ק בלא דם אין חילוק בין גרם הפתיחה מבפנים ובין מבחוץ כגון שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי המקור גם אין חילוק בין אם היא ילדה או זקנה מעוברת או מניקה תמיד אין פה"ק בלא דם ע"ש. [ועי' בספר בינת אדם סי' כ"ג דכתב עליו דמ"ש כגון שהרופא הכניס אצבעו אגב שיטפיה כ"כ ולא דק שהרי עיקר הבדיקה בהפסק טהרה שתכניס אצבעה בעומק א"ו דאין זה ענין לפה"ק שהרי אפילו האבר כשהוא גדול הרבה אינו מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר כמ"ש התוי"ט בשס רמב"ם פ"ב דנדה מ"ה ע"ש. גם בתשו' ח"ס סי' קע"ט כתב דהן אשה הבודקת עצמה בחו"ס והן המילדת שבדקה לעולם לא יגעו בפה"ק שהוא המקור אלא בבה"ח ובשום אופן אינה יכולה להכניס אצבעה לפנים עד שתפתח בטבע וזה נקרא פה"ק שא"א בלא דם ע"ש]. ועי' בש"ות תשובה מאהבה ח"א סי' קט"ז בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם שכתב דמה שאמרו אין פה"ק בלא דם היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד או חתיכה כל שאינו דק כשפופרת דק של קש או שילדה רוח אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או משקה לא אמרינן אין פה"ק בלא דם דאל"כ היכא משכחת כלל דם טהור הרי עכ"פ נפתח הקבר ע"ש עוד:
ה סָעִיף ג כמין בהמה. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ג שנשאל באשה אחת שילדה זכר בשינויים גדולים דמות אדם ודמות חיה להנה אם מותר להמית הולד פן יהיה לפוקה ולמכשול. ומורה אחד צידד להתיר לסבב לו מיתה מפני שאמרו חכמים בנדה דף כ"ב כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ועוד הרבה טעמים והוא השיג עליו דמה שאינו ולד דוקא לענין שאין אמו טמאה לידה אבל לא לענין לסבב לו מיתה והאריך למעניתו והעלה דחלילה לשום אדם לשלוח יד לפגוע או לסבב סיבה וגרמא ע"י רעב וכדומה להמית הולד הזה ובכלל שפיכות דמים הוא ע"ש:
ו סָעִיף ג ויש בה עצם. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' מ"ו שכתב דאם אין בה עצם אינה טמאה לידה כ"א בשפיר וע"ש הסימן להבחין בין שפיר לחתיכה ולבסוף כתב בשם מורו הגאון מהר"א ברודא שפקפק בזה ודעתו להחמיר בזה ע"ש ועיין בס"ט סק"י שכתב דאין לחוש לדבריו דבטלה דעתו נגד כל הפוסקים דכולהו ס"ל דאם אין בחתיכה עצם אין לחוש לולד ע"ש ובס"ק י"ב שם:
ז סָעִיף ג [לא עלתה לה טבילה. עבה"ט ומ"ש אלא דצריכה שבעה נקיים אחר י"ד יום כן הוא הלשון בש"ך ועי' בתשובת חתם סופר סי' קס"ט שכתב דט"ס הוא וצ"ל שבעה נקיים ואחר י"ד יום בוא"ו העיטוף והרצון שצריכה האשה ב' דברים האחד שתספור שבעה נקיים והב' שיהיו לה י"ד יום מיום לידתה ואחד בלא אידך לא סגי אבל הא פשוט דהשבעה נקיים יכולים להיות מכלל הי"ד יום דלעיל ס"א ע"ש]:
ח סָעִיף י רובו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא בשם תשובת נחלת שבעה סי' ט' באשה שישבה על המשבר ופסקו החבלין וצירין דצריכה שבעה נקיים משום דאמרינן בשבת מאימתי מחללין עליה שבת משעת פתיחת הקבר וקתני עלה מאימתי פתיחת הקבר משעה שישבה על המשבר וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ע"ש ועיין ח"ד שחלק על דברי נ"ש אלו ופסק להתיר ע"ש [וכן הסכימו בספר כרתי ופלתי וס"ט אלא דבמקום שנהגו איסור לא ישנו] גם בשאלות ותשובות תשובה מאהבה חלק א' סי' קי"ד השיג על הנ"ש והורה להתיר והסכים עמו רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל [וכן הסכים בתשו' חתם סופר סי' קע"ט והוסיף עוד לומר דאף המנהג שהעידו נשי פולין לפני בעל נ"ש אינו אלא בסתם אבל אם בדקוה המילדות ומצאו הפתח סגור אפילו מנהג ליכא ע"ש]. ועי' בספר בינת אדם ועמש"ל סק"ד:
ט סָעִיף יב ושמעה קולו של ולד. איש ואשתו היו במטה והאשה מעוברת והיתה ישינה והאיש היה ניעור ושמע קול העובר בוכה במעי אמו הורה בתשובת נו"ב חי"ד סי' ק"כ דטמאה י"ד יום ולא אמרינן אילו יצאה ראשו אגב צערה היתה מתערה כדאיתא בנדה דף ג' דהכא כיון דרוב ולדות אינם בוכים קודם הוצאת הראש מידי ספיקא לא נפקא ולא אמרינן ס"ס שמא זכר ושמא לא הוציא ראשו דהכא לא מהני ס"ס ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רס"ב סק"ז אימת ימולו את הולד:
א סָעִיף א אפילו כו'. נדה מ"ב ב' כריתות י' א' בלידה יבשתא וש"מ ומפורש בכתוב:
ב סָעִיף א בין כו' ואפילו כו'. מתני' ל' א' וש"מ ובת"כ זכר לרבות את המת א"ל אלא בן ט' בן ח' בן ז' בן ו' בן ה' מנין ת"ל וילדה כל שתלד כו':
ג סָעִיף א עכשיו בזה"ז כו'. תוס' ל"ו א' ד"ה שבוע כו' וש"פ ממש"ש ס"ו א' מאי אריא כו' וא"א לפתיחת הקבר בלא דם כמ"ש למטה ואע"ג דקישוי טהור בולד גמור חששו שמא תראה בשיפוי משהו ועשאוהו לכל יולדת יולדות בזוב: (ליקוט) עכשיו בזה"ז כו'. ז"ל מרדכי סי' אל"ז תשובת הגאונים וששאלתם אשה שילדה בקושי ולא בשופי וראתה דם אם צריכה ז' נקיים או לא דבר זה מחלוקת גאונים מר ר"י גאון היה אומר שא"צ ז' נקיים כגמ' דבנות כותים ותלמידיו אמרו כמותו ומר ר"צ גאון וכל בני הישיבה נחלקו עליו כו' השתא אין מבחינות בין שופי לקושי ספק כרת הוא כו' ועוד הא אר"ז בנות ישראל כו' כיון דר"ז סתמא קאמר איכא למימר דיולדות נמי החמירו כו' וכ"פ ר"י בר יקר כו' סתמא קאמר אפי' ביולדת וכן האלפסי כו' דר"ז אפי' בימי טוהר כו' ע"ש (ע"כ):
ד סָעִיף א ימי לידה כו'. עתוס' ל"ז א' ד"ה אביי כו' ורב סעדיה כו' וכ"פ כל הגאונים וכל הפוסקים דלא כר"ת:
ה סָעִיף א ואם כו'. כמ"ש בכתוב:
ו סָעִיף א ואם טבלה כו'. ע' בפסחים צ' ב' (דתניא יכול כו' תהא בנדתה כל שבעה ויולדת אתקש לנדה):
ז סָעִיף א ולאחר כו' מיהו כו'. עט"ז וש"ך:
ח סָעִיף א אבל אם כו'. כ' הרי"ף והרמב"ן דלא חלקו כו' ורשב"א כ' דשמא תוציא ראשו חוץ לפרוזדור ויבא הדבר לכלל טעות:
ט סָעִיף א אע"ג כו'. כמ"ש בת"כ על דמי טהרה אע"פ שרואה ובמתני' וגמ' במקומות הרבה:
י סָעִיף ב המפלת כו'. ע"ש בגמ' חכמים היינו ת"ק כו':
יא סָעִיף ב אבל חוששת כו'. אפילו לנפל כר' יהודה וכר' יהושע שם כ"א דרבא שם ס"ו (א') ס"ל כוותייהו אע"ג דרבא בכריתות י' א' אמר דאפשר כו' היינו לפרושי מילתא דרבנן. הרא"ש ורשב"א:
יב סָעִיף ב ונ"מ כו'. ר"ל בזה"ז דאין בועלין על ד"ט ועוד דבלא"ה ספק הוא:
יג סָעִיף ג המפלת כו'. כמש"ש כ"ה א' מעולם לא דכו כו' ושם ב' שיננא כו' שאני שמואל כו' וכ"ש בדורות אלו ואע"ג דדגים וחושו"ר אין בו ספק כלל כ' בת"ה משום דלא בקיאינן בצורות ויש כו' ע"ש:
יד סָעִיף ג חוששת כו' ואם כו'. ר"ל דנ"מ בכה"ג דבלא"ה א"א לפתיחת הקבר בלא דם אפילו בכה"ג וכמש"ש כ"ב ב' במחלוקת כו':
טו סָעִיף ד אבל אם כו'. כ"ו ב' מאי א"ר בשליא א"ל הכי א"ר כו' ופי' הרמב"ם ורשב"א דלאפוקי נפל דלא כפירש"י שם:
טז סָעִיף ז ואע"פ כו'. רש"י שם ד"ה חומר כו':
יז סָעִיף י אינה טמאה כו'. עש"ך ועגמ' כ"ח א' וכ' בת"ה דה"ה לכל אבר:
יח סָעִיף יד אם לא כו'. כר' יוחנן מ"א ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.