א צְרִיכָה שֶׁתִּטְבֹּל כָּל גּוּפָהּ בְּפַעַם אַחַת; לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלֶיהָ שׁוּם דָּבָר הַחוֹצֵץ. וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אִם דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִפְעָמִים לְהַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו עַתָּה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו לְעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ; וְאִם הוּא חוֹפֶה רֹב הַגּוּף, אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, חוֹצֵץ. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּטְבֹּל אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם חוֹצְצִין, גְּזֵרָה אָטוּ דְּבָרִים הַחוֹצְצִים (הַגָּהוֹת ש"ד).
ב אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁחוֹצְצִין, חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וּרְצוּעוֹת שֶׁכּוֹרְכִין בָּהֶם הַשֵּׂעָר בָּרֹאשׁ, לֹא תִּטְבֹּל בָּהֶם עַד שֶּׁתְּרַפֵּם; וְאִם הֵם בְּתוֹךְ קְלִיעַת שַׂעֲרָהּ אֵינוֹ מוֹעִיל בָּהֶם רִפְיוֹן. וְאִם הֵם כְּרוּכִים בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת בַּגּוּף, לֹא תִּטְבֹּל בָּהֶם עַד שֶּׁתְּרַפֵּם, חוּץ מֵאִם הֵם כְּרוּכִים בַּצַּוָּאר שֶׁאֵינָם חוֹצְצִין לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְהַדְּקָן; אֲבָל קָטְלָא, שֶׁהִיא רְצוּעָה חֲלָקָה וּרְחָבָה שֶׁכּוֹרֶכֶת סְבִיב צַוָּארָהּ, חוֹצֶצֶת, מִפְּנֵי שֶׁחוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בְּחֹזֶק, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּשָׂרָה בּוֹלֵט וְתֵרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר, וּמִתּוֹךְ שֶׁהָרְצוּעָה חֲלָקָה וּרְחָבָה אֵינָהּ מַזִּיקָתָהּ (רַשִׁ"י).
ג אִם הַחוּטִין הָאֵלּוּ חֲלוּלִין, עֲשׂוּיִן מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת, אֵינָם חוֹצְצִין (טוּר בְּשֵׁם רַאֲבָ"ד).
ד חוּטֵי שֵׂעָר אֵינָם חוֹצְצִין. הַגָּה: וְאִם הָיוּ מֻזְהָבוֹת, חוֹצְצִין, דְּמַקְפֶּדֶת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא תְּטַנְּפֵם; וְכֵן אִם הָיוּ מְטֻנָּפִים תְּחִלָּה, מַקְפֶּדֶת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא תִּתְלַכְלֵךְ מֵהֶן בַּמַּיִם, וְחוֹצְצִין (טוּר).
ה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ יוֹתֵר שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִים כְּאֶחָד קֶשֶׁר אֶחָד, אֵינָם חוֹצְצִין. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם קָשַׁר ב' שְׂעָרוֹת עִם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אוֹ שֶׁקָּשַׁר ב' שְׂעָרוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְרַ"ן) ; וְשַׂעֲרָה אַחַת שֶׁנִּקְשְׁרָה, חוֹצֶצֶת וְהוּא שֶׁתְּהֵא מַקְפֶּדֶת עָלֶיהָ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלֶיהָ עָלְתָה לָהּ טְבִילָה עַד שֶׁיְּהֵא רֹב שַׂעֲרָהּ קָשׁוּר נִימָא נִימָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ו שֵׂעָר שֶׁכְּנֶגֶד הַלֵּב וְשֶׁבַּזָּקָן הַנִּדְבָּק זֶה בָּזֶה מֵחֲמַת זֵעָה, חוֹצֵץ; שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבְּבֵית הַשֶּׁחִי, אֵינוֹ חוֹצֵץ; וְשֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, בְּאִישׁ אֵינוֹ חוֹצֵץ; וּבְאִשָּׁה, בִּנְשׂוּאָה חוֹצֵץ, בִּפְנוּיָה אֵינוֹ חוֹצֵץ. הַגָּה: וְאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּמִין קְלִיעוֹת שְׂעָרוֹת דְּבוּקוֹת זוֹ בְּזוֹ, וְנַעֲשֵׂית בְּלִילָה עַל יְדֵי שֵׁד וְסַכָּנָה לַהֲסִירָם, לֹא חַיְצֵי (מָרְדְּכַי ה"נ בְּשֵׁם ראב"יה וּבְאָגוּר וּבְהַגָּהוֹת ש"ד).
ז לִפְלוּף (פי' צוֹאַת הָעַיִן) שֶׁחוּץ לָעַיִן, חוֹצֵץ אֲפִלּוּ הוּא לַח; וְלִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְאִם הָיָה יָבֵשׁ, חוֹצֵץ; וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרִיק (כ"ד הַתּוֹסָפוֹת וּסְמַ"ג בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְרַמְבַּ"ם).
ח כָּחֹל שֶׁבָּעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְשֶׁחוּץ לָעַיִן חוֹצֵץ; וְאִם הָיְתָה פּוֹתַחַת וְעוֹצֶמֶת (פֵּרוּשׁ וְסוֹגֶרֶת) עֵינֶיהָ תָּדִיר, אַף שֶׁחוּץ לָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ.
ט דָּם יָבֵשׁ שֶׁעַל הַמַּכָּה, חוֹצֵץ; וְרִיר שֶׁבְּתוֹכָהּ, אֵינוֹ חוֹצֵץ. יָצָא הָרִיר מִתּוֹכָהּ, כָּל תּוֹךְ ג' יָמִים לַח הוּא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ; לְאַחַר מִכָּאן, יָבֵשׁ הוּא וְחוֹצֵץ. לְפִיכָךְ אִשָּׁה בַּעֲלַת חֲטָטִים צְרִיכָה לָחוּף בְּמַיִם עַד שֶׁיִּתְרַכְּכוּ.
י רְטִיָּה שֶׁעַל הַמַּכָּה, חוֹצֶצֶת.
יא חֵץ אוֹ קוֹץ הַתָּחוּב בַּבָּשָׂר, אִם נִרְאֶה מִבַּחוּץ, חוֹצֵץ; וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה, אֵינוֹ חוֹצֵץ.
יב לִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל הַבָּשָׂר מֵחֲמַת זֵעָה, אֵינָם חוֹצְצִין; נִגְלַד כִּגְלִיד, חוֹצֵץ.
יג מִלְמוּלִין שֶׁעַל הַבָּשָׂר, חוֹצְצִין.
יד טִיט הַיָּוֵן וְטִיט הַיּוֹצְרִים וְטִיט דְּרָכִים הַנִּמְצָא שָׁם תָּמִיד, אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה, כָּל אֵלּוּ חוֹצְצִין; וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט, כְּשֶׁהוּא לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ שֶׁהֲרֵי הוּא נִמְחֶה בְּמַיִם; וּכְשֶׁהוּא יָבֵשׁ, חוֹצֵץ (רמב"ם וסמ"ג) וּמִיהוּ אִם הִיא מַקְפֶּדֶת אֲפִלּוּ בְּדָבָר לַח חוֹצֵץ (רוֹקֵחַ וּמָרְדְּכַי הִלְכוֹת נִדָּה).
טו הַדְּיוֹ, הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ וְהַדָּם, שְׂרַף הַתְּאֵנָה וּשְׂרַף הַתּוּת וּשְׂרַף הֶחָרוּב וּשְׂרַף הַשִּׁקְמָה (פֵּרוּשׁ מִין מִמִּינֵי הַתְּאֵנִים), יְבֵשִׁים, חוֹצְצִין; לַחִים, אֵינָם חוֹצְצִין. וּשְׁאָר כָּל הַשְּׂרָפִים, אֲפִלּוּ לַחִים, חוֹצְצִין.
טז דָּם שֶׁנִּסְרָךְ בַּבָּשָׂר, אֲפִלּוּ לַח, חוֹצֵץ.
יז צֶבַע שֶׁצּוֹבְעוֹת הַנָּשִׁים עַל פְּנֵיהֶן וִידֵיהֶן וּשְׂעַר רֹאשָׁן, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן מִי שֶׁהוּא צַבָּע וְיָדָיו צְבוּעוֹת, אֵינוֹ חוֹצֵץ. הַגָּה: וְכֵן מִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ לִהְיוֹת שׁוֹחֵט אוֹ קַצָּב וְיָדָיו תָּמִיד מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם, אֵינוֹ חוֹצֵץ, שֶׁרֹב בְּנֵי אֻמָּנוּת זוֹ אֵינָן מַקְפִּידִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רי"ו).
יח צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, חוֹצֵץ; כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר חוֹצֵץ. וְאֵיזֶהוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, זֶה שֶׁהַצִּפֹּרֶן עוֹדֵף עַל הַבָּשָׂר. וּלְפִי שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לְכַוֵּן מַה נִּקְרָא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגְדּוֹ, נָהֲגוּ הַנָּשִׁים לִטֹּל צִפָּרְנֵיהֶם בִּשְׁעַת טְבִילָה.
יט אִם יֵשׁ לָהּ נֶפַח עַל מְקוֹם הַצִּפֹּרֶן וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לֹא לַחְתֹּךְ וְלֹא לְחַטֵּט, אִם נְפוּחָה כָּל כָּךְ שֶׁאֵין הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן נִרְאֶה, אֵינוֹ חוֹצֵץ.
כ דַּוְקָא בָּצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן חוֹצֵץ, אֲבָל הַצִּפֹּרֶן עַצְמָהּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וַאֲפִלּוּ אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה וְעוֹמֶדֶת לֵחָתֵךְ וּפוֹרַחַת וְעוֹבֶרֶת מִכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. הַגָּה: מִיהוּ כָּל זֶה דַּוְקָא שֶׁאֵין צוֹאָה אוֹ בָּצֵק תַּחְתָּיו בְּשָׁעָה שֶׁטָּבְלָה. וּמֵאַחַר דְּכְּבָר נָהֲגוּ לִטֹּל הַצִּפָּרְנַיִם, אֲפִלּוּ אִם צִפֹּרֶן אַחַת נִשְׁאַר בְּיָדָהּ וְטָבְלָה, צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת. (הַגָּהוֹת ש"ד) וְכֵן נוֹהֲגִין.
כא צִפֹּרֶן הַמְדֻלְדֶּלֶת שֶׁפֵּרְשָׁה מִעוּטָהּ, חוֹצֶצֶת; פֵּרְשָׁה רֻבָּהּ, אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.
כב אֵבֶר וּבָשָׂר הַמְדֻלְדָּלִים, חוֹצְצִים. אֲבָל יַבֶּלֶת אוֹ יַתֶּרֶת וְאֵינָן מְדֻלְדָּלִין, אֵינָם חוֹצְצִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג סִימָן רמ"ח בְּשֵׁם ר"י).
כג הַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת וְהַקַּטְלָאוֹת אִם הֵם רְפוּיִים, אֵינָם חוֹצְצִים; וְאִם הֵם מְהֻדָּקִים, חוֹצְצִים. וְכֵן הַדִּין בְּאֶגֶד שֶׁל הַמַּכָּה וְקַשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל הַשֶּׁבֶר.
כד צְרִיכָה לַחֲצֹץ שִׁינֶיהָ שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶם דָּבָר חוֹצֵץ, שֶׁאִם טָבְלָה וְנִמְצָא שׁוּם דָּבָר דָּבוּק בָּהֶם לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. וְיֵשׁ נוֹהֲגוֹת שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּיוֹם לֶכְתָּן לְבֵית הַטְּבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְנָס בֵּין הַשִּׁנַּיִם יוֹתֵר מִמַּאֲכָל אַחֵר; וְאַף עַל פִּי שֶׁבּוֹדְקוֹת וְחוֹצְצוֹת הַשִּׁנַּיִם, חוֹשֶׁשֶׁת דִּלְמָא תִּשְׁתַּיֵּר מִנֵּהּ וְלָאו אַדַעְתָּהּ. וּמִנְהָג יָפֶה הוּא. הַגָּה: וְאֵין לָהּ לֶאֱכֹל בֵּין הָרְחִיצָה לַטְּבִילָה (הרא"ש בה"נ) ; וְאֵין לָהּ לַעֲסֹק כָּל הַיּוֹם קֹדֶם הַטְּבִילָה בְּבָצֵק אוֹ בְּנֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, שֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהּ (ש"ד), וְכֵן נָהֲגוּ.
כה אִם לֹא הֵדִיחָה בֵּית הַסְתָרִים וּבֵית הַקְּמָטִים שֶׁלָּהּ וְנִמְצָא בָּהֶם דָּבָר חוֹצֵץ, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. וְאִם לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה קֹדֶם טְבִילָה עָלְתָה לָהּ טְבִילָה; וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לִבְדִיקַת הַגּוּף וַחֲפִיפַת הָרֹאשׁ.
כו אִם לֹא בָּדְקָה קֹדֶם טְבִילָה בֵּין שִׁנֶּיהָ וְלֹא בֵּית הַסְתָרִים שֶׁלָּהּ, וְאַחַר טְבִילָה נָמִי לֹא בָּדְקָה עַד שֶׁנִּתְעַסְקָה בִּכְתָמִים וּבְתַבְשִׁילִין, וְאַחַר כָּךְ בָּדְקָה וּמָצְאָה עֶצֶם בֵּין שִׁנֶּיהָ אוֹ דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין סְתָרֶיהָ, תָּלִינָן לְקֻלָּא וְאָמְרִינָן דְּבָתַר טְבִילָה עַיְלֵי בָּהּ.
כז נָתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ אוֹ קָרְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ אוֹ קָפְצָה יָדָהּ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא בָּאוּ הַמַּיִם בָּהֶם, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
כח לֹא תֶּאֱחֹז בָּהּ חֲבֶרְתָּהּ בְּיָדֶיהָ בִּשְׁעַת טְבִילָה אֶלָּא אִם כֵּן רָפְתָה יָדָהּ, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם בִּמְקוֹם אֲחִיזַת יָדֶיהָ; וְאִם הֵדִיחָה יָדֶיהָ בְּמַיִם תְּחִלָּה, שָׁרֵי, שֶׁמַּשְׁקֶה טוֹפֵחַ שֶׁעַל יָדֶיהָ חָבוּר לְמִי הַמִּקְוֶה.
כט הַטּוֹבֵל בְּמִקְוֶה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מ' סְאָה מְצֻמְצָמִין, אִם אָמַר לַחֲבֵרוֹ: כְּבֹשׁ יָדֶיךָ עָלַי בַּמִּקְוֶה, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה.
ל אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַגְבִּיהַּ רַגְלֶיהָ בִּשְׁעַת טְבִילָתָהּ אִם אֵין שָׁם טִיט, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹרֶסֶת עַל הָרִצְפָּה אֵין כָּאן חֲצִיצָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מַקְדִּימִים לְרַגְלֶיהָ.
לא אֵין טוֹבְלִין בְּכֵלִים. לְפִיכָךְ אִם הָיָה טִיט בַּמָּקוֹם שֶׁטּוֹבֶלֶת, לֹא תַּעֲמֹד עַל גַּבֵּי כְּלֵי עֵץ שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה מִגַּבָּן, וְלֹא עַל גַּבֵּי נְסָרִים שֶׁרְאוּיִים לְמִדְרָסוֹת וְלֹא עַל שׁוּם כְּלִי הָרָאוּי לְמִדְרָס וְתִטְבֹּל, מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחֲצָאוֹת שֶׁל כֵּלִים; עָבְרָה וְטָבְלָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה. אֲבָל נוֹתֶנֶת הִיא חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת תַּחַת רַגְלֶיהָ, מִפְּנֵי הַטִּיט. וְכֵן לֹא תַּעֲמֹד עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס וְלֹא עַל גַּבֵּי בְּקַעַת וְתִטְבֹּל; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כְּלִי חֶרֶס מְטַמֵּא מִגַּבּוֹ וְלֹא רָאוּי לְמִדְרָס, חֲשָׁשׁ חֲכָמִים הוּא שֶׁמָּא תִּפְחַד שֶׁלֹּא תִּפֹּל וְלֹא תִּטְבֹּל כָּרָאוּי. עָבְרָה וְטָבְלָה עַל גַּבֵּי אֵלּוּ, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה; וּלְפִי זֶה מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלִיבוֹת (פִּי' מַדְרֵגוֹת) שֶׁל עֵץ, אִם טָבְלָה עַל גַּבֵּי הַשְּׁלִיבוֹת אֲפִלּוּ אִם הֵם מְחֻבָּרִים לְכָתְלֵי הַמִּקְוֶה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א) לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה דִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ הֵם, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בִּמְקוֹמָן מַדְרֵגָה שֶׁל אֲבָנִים וְתִהְיֶה הַמַּדְרֵגָה רְחָבָה ד', מְקוֹם הַנָּחַת הָרֶגֶל, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהּ שִׁעוּר מָקוֹם לְבַל תִּפְחַד לִפֹּל מִמֶּנָּהּ.
לב סִילוֹן שֶׁל עֵץ הַקָּבוּעַ בְּקַרְקָעִית הַטְּבִילָה, אִם אֵין לוֹ לְבַזְבֵּז (פִּי' מִסְגֶּרֶת שֶׁאָז אֵין לוֹ בֵּית קִבּוּל), מֻתֶּרֶת לַעֲמֹד עָלָיו וְלִטְבֹּל.
לג לֹא תִּטְבֹּל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּקַרְקָעִיתוֹ טִיט, מִשּׁוּם חֲצִיצָה, אֶלָּא אִם כֵּן תִּתֵּן עָלָיו זְמוֹרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שׁוּם טֻמְאָה; וְאִם טָבְלָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה (רַאֲבָ"ד וְרַשִׁ"י אֲבָל רֹב הַפּוֹסְקִים מַתִּירִין).
לד לֹא תִּטְבֹּל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּרְאוּהָ בְּנֵי אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ מְמַהֶרֶת לִטְבֹּל וְאֵינָהּ מְדַקְדֶּקֶת בַּטְּבִילָה; וּמִיהוּ בְּדִיעֲבַד, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
לה לֹא תִּטְבֹּל בְּקוֹמָה זְקוּפָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמִּסְתַּתְּרִים בָּהּ; וְלֹא תִּשְׁחֶה הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּדָּבְקוּ סְתָרֶיהָ זֶה בָּזֶה, אֶלָּא שׁוֹחָה מְעַט עַד שֶׁיִּהְיוּ סִתְרֵי בֵּית הָעֶרְוָה נִרְאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֵית בְּשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹרֶכֶת; וְיִהְיֶה תַּחַת דַּדֶּיהָ נִרְאֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֶה בְּשָׁעָה שֶׁמֵּינִיקָה אֶת בְּנָהּ; וְיִהְיֶה תַּחַת בֵּית הַשֶּׁחִי נִרְאֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֶה כְּשֶׁאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִין, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַרְחִיק יַרְכוֹתֶיהָ זוֹ מִזוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְגַם לֹא לְהַרְחִיק זְרוֹעוֹתֶיהָ מֵהַגּוּף יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵם בְּעֵת הִלּוּכָהּ; וְאִם שִׁנְּתָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁחֲתָה בְּיוֹתֵר אוֹ זָקְפָה בְּיוֹתֵר, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה (עָרוּךְ וּסְמַ"ג וְרַשְׁבָּ"ץ וְרַמְבַּ"ם) ; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא עָלְתָה.
לו צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַמִּקְוֶה גָּבוֹהַּ מִמַּעַל לְטַבּוּרָהּ זֶרֶת, לְפָחוֹת.
לז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגֹבַהּ מֵי הַמִּקְוֶה לַעֲלוֹת בָּהֶם כָּל גּוּפָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן פָּנֶיהָ וְגוּפָהּ כְּבוּשִׁים בַּקַּרְקַע, שַׁפִּיר דָּמִי וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"א (סָעִיף ס"ו) בְּדִינֵי מִקְוֶה.
לח אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְתֹחַ פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהּ הַמַּיִם, וְלֹא תִּקְפֹּץ אוֹתָהּ יוֹתֵר מִדַּאי; וְאִם קָפְצָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, אֶלָּא תַּשִּׁיק שִׂפְתוֹתֶיהָ זוֹ לְזוֹ דִּבּוּק בֵּינוֹנִי.
לט לֹא תַּעֲצִים עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר וְאַל תִּפְתְּחֵם בְּיוֹתֵר, וְאִם עָשְׂתָה כֵן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה (ב' דֵּעוֹת בַּטּוּר וּפוֹסְקִים עב"י).
מ צָרִיךְ לְהַעֲמִיד עַל גַּבָּהּ יְהוּדִית גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִי"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁעָה שֶׁהִיא טוֹבֶלֶת, שֶׁתִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִשְּׂעַר רֹאשָׁהּ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם; וְאִם אֵין לָהּ מִי שֶׁתַּעֲמֹד עַל גַּבָּהּ, אוֹ שֶׁהוּא בַּלַּיְלָה, תִּכְרֹךְ שְׂעָרָהּ עַל רֹאשָׁהּ בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ בָּרְצוּעָה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, וּבִלְבַד שֶׁתְּרַפֵּם אוֹ בְּשַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל חוּטִים חֲלוּלוֹת אוֹ קוֹשֶׁרֶת בֶּגֶד רָפוּי עַל שְׂעָרוֹתֶיהָ.
מא הַמַּפְשֶׁלֶת בְּנָהּ לַאֲחוֹרֶיהָ כְּשֶׁהִיא עֲרֻמָּה, וְטָבְלָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה שֶׁמָּא הָיָה טִיט בְּרַגְלֵי הַתִּינוֹק אוֹ בְּיָדָיו וְנִדְבַּק בְּאִמּוֹ וְחָצַץ בִּשְׁעַת טְבִילָה וְאַחַר שֶׁעָלְתָה נָפַל.
מב נִכְנְסוּ צְרוֹרוֹת וּקְסָמִים בְּסִדְקֵי רַגְלֶיהָ מִלְּמַטָּה, חוֹצְצִים.
מג אִסְפְּלָנִית מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעַל בֵּית הַסְתָרִים, חוֹצְצִין; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם צְרִיכִים שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶם הַמַּיִם, צְרִיכִים שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים וְלֹא יְהֵא בָּהֶם דָּבָר חוֹצֵץ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאִשָּׁה צְרִיכָה לְהָטִיל מַיִם קֹדֶם טְבִילָה אִם הִיא צְרִיכָה לְכָךְ. גַּם צְרִיכָה לִבְדֹּק עַצְמָהּ בִּגְדוֹלִים וּבִקְטַנִּים שֶׁלֹּא תְּהֵא צְרִיכָה לַעֲצֹר עַצְמָהּ, וְלֹא יִהְיוּ רְאוּיִים לְבִיאַת מַיִם. גַּם צְרִיכָה לְהָסִיר צוֹאַת הַחֹטֶם (ש"ד וראב"ן סִימָן שכ"ו דַּף ס' ע"ג).
מד הָיְתָה בָּהּ שַׂעֲרָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם חוּץ לְמַכַּת רֹאשָׁהּ מֻדְבָּק לַמַּכָּה, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת (רֹאשָׁהּ) [רֹאשָׁם] מֻדְבָּקוֹת בְּטִיט אוֹ בְּצוֹאָה, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּרִיסֵי עֵינֶיהָ מִלְּמַטָּה וְנִקְּבוּ וְהוֹצִיאָתָן בְּרִיסֵי עֵינֶיהָ מִלְּמַעְלָה, וְכֵן אִם הָיוּ ב' שְׂעָרוֹת רִיסֵי עֵינֶיהָ שֶׁל מַטָּה מְדֻבָּקוֹת בְּרִיסֵי עֵינֶיהָ שֶׁל מַעְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִים.
מה לֹא תִּטְבֹּל בְּאָבָק שֶׁל רַגְלֶיהָ; וְאִם טָבְלָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹצֵץ וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוֹצֵץ, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשְׁפָה אוֹ שֶׁטָּבְלָה בְּחַמִּין.
מו נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בִּבְגָדֶיהָ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ.
מז מִין כִּנִּים שֶׁדְּבוּקִים בַּבָּשָׂר וְנוֹשְׁכִים בָּעוֹר בִּמְקוֹם שֵׂעָר וְנִדְבָּקִים בְּחֹזֶק בַּבָּשָׂר, צָרִיךְ לַהֲסִירָן עַל יְדֵי חַמִּין וּלְגוֹרְדָן בְּצִפֹּרֶן; וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִירָן, אֵינוֹ חוֹצֵץ.
מח נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ שֶׁיָּרְדָה לְהָקֵר, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין וּמַצְרִיכִין אוֹתָהּ טְבִילָה אַחֶרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְר' יְרוּחָם וְרוֹקֵחַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י) ; וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה לִהְיוֹת צְנוּעָה בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, וְכֵן נָהֲגוּ הַנָּשִׁים לְהַסְתִּיר לֵיל טְבִילָתָן שֶׁלֹּא לֵילֵךְ בִּמְהוּמָה אוֹ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָּהֶן בְּנֵי אָדָם; וּמִי שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כֵן, נֶאֱמַר עָלֶיהָ: אָרוּר שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה (דְּבָרִים כז, כא). וְיֵשׁ לַנָּשִׁים לִזָּהֵר כְּשֶׁיּוֹצְאוֹת מִן הַטְּבִילָה שֶׁיִּפְגַּע בָּהּ חֲבֶרְתָּהּ, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ תְּחִלָּה דָּבָר טָמֵא אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים; וְאִם פָּגְעוּ בָּהּ דְּבָרִים אֵלּוּ, אִם הִיא יִרְאַת שָׁמַיִם תַּחֲזֹר וְתִטְבֹּל (ש"ד וְכָל בּוֹ וְרוֹקֵחַ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ר"א אִם מֻתָּר לְהָטִיל חַמִּין לְמִקְוֶה אוֹ אִם מֻתָּר לִרְחֹץ אַחַר הַטְּבִילָה.
א סָעִיף א לפעמים כו'. כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם אף על פי דרוב פעמים אינה מקפדת. ב"ח:
ב סָעִיף א כיון שדרך כו'. והיכא דרוב בני אדם אין מקפידים והיא מקפדת כ' ב"י בשם הרמב"ם וטור דחוצץ וכ"פ הב"ח וכ"כ בד"מ ולקמן בסי' זה כתבתי דברי המרדכי שכתב בהדיא דחוצץ עכ"ל. ונראה דהיינו המרדכי דלקמן סי"ד בהג"ה:
ג סָעִיף ב שאינה מהדקן. שלא תהא חונקת עצמה:
ד סָעִיף ב קטלא. האל"ז באנ"ד בל"א:
ה סָעִיף ג חלולין כו'. דרפו מרפי טובא ולא מהדקי שפיר ועייל מיא תחותייהו. הראב"ד. וק"ק דבא"ח ר"ס ש"ג כתב סתם אם הם מעשה אריגה מותר שאין צריך להתירה בשעת טבילה ולא מחלק בין עשוים חלולים מעשה רשת או לא משמע דסבר ליה כהחולקים על הראב"ד ויש ליישב:
ו סָעִיף ד ואם היו כו'. נראה דקאי גם אסעיף שלפני זה וכן הוא בטור ובעט"ז וכ"נ מבואר מדברי הרב בא"ח ר"ס ש"ג:
ז סָעִיף ה ואין חילוק כו'. כלומר בין אם ב' שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או שני שערות קשורות בפני עצמן בכל ענין אין חוצצין וכן שערה א' שנקשרה אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה א' אל א' או שקשורה בפני עצמה בכל ענין חוצצת וכדאיתא בב"י בשם הרשב"א והר"ן ועב"ח שהאריך:
ח סָעִיף ה והוא שתהא מקפדת כו'. וה"ה אם דרך רוב בני אדם מקפידין אע"פ שהיא אינה מקפדת וכדלעיל סעיף א' וכן מדמה בב"י ופשוט הוא:
ט סָעִיף ו אינו חוצץ. לפי שאין אדם מקפיד עליו:
י סָעִיף ו באיש כו'. וכן אשה פנויה אינן מקפידין אבל אשה נשואה מקפדת שלא תתגנה על בעלה.
יא סָעִיף ו קליעות שערות. היינו מה שקורין בל"א מארצע"פ או מארלאקי"ן ובלשון פולין ורוסי"א קאלטינ"ש וכן הוא בדרישה ובמעדני מלך סוף דף שט"ו:
יב סָעִיף ז אינו חוצץ. ואין חילוק בכאן בין תוך שלשה ימים או לאחר ג' ימים וכ"כ ב"י והדרישה ועיקר דלא כהב"ח:
יג סָעִיף ז ואם הוא יבש חוצץ כו'. ודעת הראב"ד והרשב"א והרמב"ם ור"ת וסמ"ג ושאר כמה גאונים דחציצה זו וכן חציצה דבסעיף ח' ט' אינו אלא לטהרות אבל לא לבעלה ומביאם ב"י ותימה שלא הזכיר דעתם כאן ועוד דמידי דרבנן הוא דד"ת אינו חוצץ אלא רובו ומקפיד עליו ובדרבנן הלך אחר המיקל וכן נ"ל שהוא דעת רבינו ירוחם שכתב לפלוף יבש חוצץ וזהו שחוץ לעין משיתחיל להיות ירוק ככחול שבעין אינו חוצץ ואפילו שע"ג העין ואע"ג דבתוספתא איתא דחוצץ וכן בש"ס דוקא לטהרות אבל לבעלה לא וכ"כ הרמב"ם וכן עיקר וכן הסכימו רוב הפוסקים דגרסינן ולית הלכתא כו' עכ"ל והב"י כ' עליו נראה שהוא סובר דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אלפלוף שבעין כו' ואיני יודע מי הכריחו לכך כו' וליתא דקאי אלפלוף שבעין ומ"ש דלפלוף שחוץ לעין חוצץ היינו דכ"ע מודו בזה משום דבהא לא מיירי מר עוקבא ופשיטא דחוצץ לכ"ע וכ"כ הב"י גופיה בסוף ד"ה והראב"ד כ' דגליד כו' וז"ל ומיהו כ"ז בלפלוף שבתוך העין דאילו שחוץ לעין לא איירי ביה מר עוקבא ואף לבעלה חוצץ לד"ה וע"פ הפירושים דלעיל עכ"ל ומ"ש רבינו ירוחם יבש דוקא קאי בשטת הסמ"ג והמרדכי דסבירא ליה הכי ע"ש מכל מקום משמע דס"ל לרבינו ירוחם דבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ וכן האגודה ושאר פוסקים הביאו דעת הגאונים אלו שמתירין לבעלה מיהו כתב רא"מ והסמ"ג והמרדכי דאפילו מ"ד דוקא לטהרות מכל מקום צריך ליזהר לבעלה לכתחלה בכל דבר וכן משמע בכמה דוכתי דלבעלה לכתחלה כטהרות דמי וע"ל סימן קצ"א ס"ק ג' (ופשוט הוא דלכתחלה צריך ליזהר כדכתב הרב לעיל ס"א) ואפשר שגם הרא"ש שכתב ונכון להחמיר כפרש"י לכתחלה קאמר ומ"מ נראה דהיכא דאפשר שתטבול שנית יש להחמיר אבל היכא דלא אפשר ודאי כדאי הם כל הנך רבוואתה לסמוך עליהם שפסקו דלטהרה דוקא אתמר ולא לבעלה וגם המחבר גופיה הביא סברתם לקמן סל"ד ול"ט ע"ש ועיין בב"י:
יד סָעִיף ח כחול כו'. לשון בה"ג דף פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ. ושנו חכמים כחול שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ:
טו סָעִיף ט כל תוך שלשה ימים כו'. וכן אם הקיזה דם תוך שלשה ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כל זמן שהגלד עליו עד שיתרפא כהוגן כדאיתא בש"ס ע"פ פרש"י ושאר פוסקים:
טז סָעִיף יא ואם אינו נראה כו'. בב"י נסתפק בפי' אינו נראה ונראה לחומרא דהיינו כל שהוא שוה לבשר קרי נראה וכשהוא משוקע הוי אינו נראה ומשמע כל שהוא משוקע שאינו שוה לבשר אע"פ שנראה העץ מונח בבשרה פנימי שתחוב בו אינו נראה מיקרי כיון שאינו נראה בשוה לבשר וכ"כ העט"ז:
יז סָעִיף יא אינו חוצץ. ואם יש עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ ע"כ לשון הטור (פירוש אפילו נראה מבחוץ תחת העור) ונ"ל כפירוש התוספתא בנראה וכמו שפירשו הסה"ת וסמ"ג והמרדכי וגם הרמב"ם והרא"ש ורבי' ירוחם נ"ל שפירשו כן והב"י כתב דס"ל דהתוספתא מיירי באינו נראה ומתני' אתיא כרבי דהוא יחידאה ומ"ה לא מפלגא בין מתכת לשל עץ וקשה דאם כן כרבי נמי לא אתיא דהא רבי מודה דבשל עץ חוצץ ומתניתין לא מפלגה בין של עץ או מתכת (וכן לעיל כתב הב"י דא"א לפרש התוספתא באינו נראה מבחוץ דא"כ קמה לה מתני' כיחידאה דהא לא מפלגה בין של מתכות לשל עץ והיינו כרבי דבכולהו לא חייץ כשאינו נראה מבחוץ עכ"ל והוא גם כן אינו נכון דהא לרבי בשל עץ נמי חייץ וא"כ כרבי נמי לא אתיא) ועוד דאם כן הוה ליה להרמב"ם והרא"ש ורבי' ירוחם לאפלוגי בהכי ולכתוב דבשל עץ אפילו אינו נראה חוצץ אלא ודאי סבירא להו דמתניתין אתיא כחכמים ותוספתא מיירי בנרא' הלכך אין חילוק בין של עץ או מתכות אלא דבנראה אפילו של מתכות חוצץ כחכמי' דתוספתא ובאינו נראה אפי' של עץ אינו חוצץ וכמתני' דלא מפלגא בהכי ולזה לא הזכירו הפוסקים חילוק בין עץ או מתכת אלא בין נראה או אינו נראה ומה שלא כתבו הרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם דבקרם עליה בשר מותר משום דפשוט הוא דהתוס' לא הוצרכה לומר כן אלא משום דמיירי בנראה ולא אשמועינן דאינו נראה אינו חוצץ אבל אם אינו נראה מבחוץ אינו חוצץ פשיטא דכ"ש קרם עליה אינו חוצץ (וגם בב"י גופיה מוכח דקרם עדיף מאינו נראה דהא פי' התוספתא מיירי באינו נראה א"כ ס"ל לחכמים דחוצץ ואפ"ה קתני בסיפא דבקרם ד"ה אינו חוצץ) (או אפשר שהם מפרשים ואם אינו נראה דמתני' דהיינו שקרם עליה בשר) וכ"ז הוא דלא כב"י ואדרבה לב"י קשה למה לא הזכירו קרם לאשמועי' דאפילו בעץ דחוצץ לרבי אינו חוצץ בקרם וכדאיתא בתוספתא וכ"ז נ"ל ברור שוב מצאתי בד"מ שכתב שדברי הב"י מגומגמים בזה דא"כ ה"ל להרא"ש וסייעתו לחלק בין של מתכת או עץ ע"כ:
יח סָעִיף יג מלמולים כו'. פי' כשאדם מגבל טיט או לש עיסה ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלים על בשרה חוצצים. טור:
יט סָעִיף יד מיהו אם כו'. קאי גם אסעיף שלאח"ז כדאיתא במרדכי שם:
כ סָעִיף טז דם שנסרך כו'. שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו רש"י במנחות (דף כ"א ע"א) ומשמע דעיקר החילוק הוא בין נסרך או לא אבל אין חילוק בין נסרך בבשר או בד"א וכ"מ בש"ס שם דמשני הא דסריך הא דלא סריך וע"ש ובה"ג (דף פ"ח ע"א) מצאתי אמר רב זו שאמרו חכמים דם לח אינו חוצץ לא אמרו אלא בשלא נתבשל אבל נתבשל באש בין לח בין יבש חוצץ ע"כ ואף שלא נמצא כן בש"ס שלנו גם מדלא משני הכי במנחות לא משמע הכי מ"מ דברי בה"ג דברי קבלה הם:
כא סָעִיף יז ושער ראשן. אע"פ שחופה רוב השער או כולו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ והשער הוא כגופו של אדם ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לדיו שחוצץ דהתם יש ממשות הדיו כ"כ ר' ירוחם והרמב"ן והרשב"א:
כב סָעִיף יח צואה כו'. עיין בב"י שמתמה על הרשב"א שדבריו סותרים זא"ז וחילק בדוחק בין נטילה (בא"ח סימן קס"א ס"א) לטבילה ע"ש שהאריך ואחריו נמשך העט"ז ובספרי הוכחתי דלק"מ והוא דס"ל להרשב"א והסמ"ג וסמ"ק בשם ר"ת דצואה שאינה נדבקת אינה חוצצת כלל והנדבקת חוצצת שלא כנגד הבשר וסתם צואה אינה נדבקת אלא דקאמר דכיון דבצואה נדבקת דומיא דבצק חוצצת נהגו הנשים להחמיר ליטול צפרניהם בשעת טבילה דשמא יש שם צואה הנדבקת אבל ודאי לענין נטילה לא שייך האי חומרא ליטול צפרניו בכל נטילה ונטילה קצרתי ודוק:
כג סָעִיף יח נהגו הנשים ליטול כו'. ולענין נטילת הצפרנים בחול המועד עיין בא"ח סימן תקל"ב:
כד סָעִיף יט אם נפוחה כו'. כתב ב"י שזה נלמד מחץ דלעיל סי"א ולפ"ז א"צ שיהא נקרם עור ובשר על הטיט אלא כל שהטיט כך בעומק שאינו נראה בשוה לבשר אינו חוצץ כדלעיל גבי חץ:
כה סָעִיף כ צריכה טבילה אחרת. באמת חומרא זו לא נמצאת בשום פוסק ואדרבה מהמשנה והרבה פוסקים וט"ו נראה מבואר דכל שהצפורן נקי בודאי אינו חוצץ אלא ההגהת ש"ד כתב דטוב להחמיר ותטבול שנית משום דא"א שלא יהא בתוכו טיט וע"כ כתב הרב דנוהגין להחמיר וכתב מהר"מ מלובלין בתשו' סי' פ"א דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא החמירו אלא כשנמצא ששכחה צפורן א' מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה כ"א עד למחר אין ראוי להחמי' שלא תוציא לעז על בעילתה ואפי' אם לא נזקקה לבעלה אותו לילה הדבר מכוער וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ"ל מיהו בהראב"ד סימן שכ"ו דף ס' ע"ד מצאתיו ז"ל צריכה לחתוך צפרני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא עכ"ל וזהו כעין מ"ש הרב ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים כו' צריכה טבילה אחרת כו' משמע דטעמא לאו משום דא"א שלא נשאר טיט תחת הציפורן אלא משום דהצפורן עצמו חוצצת וכ"כ הב"ח סי"ט דנ"ל דאפילו ברי לה שלא היה שום טיט כלל יש להחמיר שתטבול פעם שנית שהרי איכא למ"ד אם הצפורן עומדת ליקצץ חוצץ עכ"ל וא"כ צ"ע בפסק זה שפסק מהר"מ מלובלין ע"כ נראה דהיכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר יש לה לחזור ולטבול וכמדומה לי שכן נוהגים להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה וע"ל סימן קצ"ז ס"ק א':
כו סָעִיף כא חוצצת. היא עצמה משום שפירשה אפי' לא נמצא עליה דבר חוצץ. ד"מ והעט"ז וב"ח ושאר אחרונים ודלא כמסקנת ב"י:
כז סָעִיף כא פירשה רובה אינ' חוצצת. ונראה דלדידן דנוהגים להצריכה טבילה שנית אם לא חתכה הצפורן ה"ה הכא או אפשר לחלק דכיון דמן הדין אפילו נשאר צפורן אינו חוצץ כל שידוע שלא היה שום צואה תחתיו וכדאיתא בפוסקים אלא דנהגו להחמיר והיינו כשכל הצפורן נשאר מה שאין כן הכא ודוחק וכ"ש לטעם דהצפורן גופיה מעכב:
כח סָעִיף כג וכן הדין באגד כו'. והב"ח פסק דבאגד וקשקשים אפילו רפויים חוצצים דלא עיילי בהוא מיא שפיר:
כט סָעִיף כג וקשקשי' כו'. היינו לוחות שעושים הרופאים ע"ג מכה:
ל סָעִיף כד שאם טבלה כו'. כתב הב"ח דמלשון זה משמע שאינו חוב עליה אלא צריכה לחוש לטובתה שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה וכיוצא בזה כתב מהרא"י בת"ה גבי שחיטה (לעיל סימן י"ח ס"ק י"ז) ובנה יסודו על דקדוק זה עכ"ל ולא נהירא דדוקא לעיל גבי שחיטה דאמרינן השוחט בהמות רבות צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא נעשה כן ובדק באחרונה ונמצא הסכין פגום הרי הכל ספק נבלות ע"כ דייק מהרא"י שם שפיר מלשון זה דאי איתא דאיסורא מטעמא אחרינא שמא יאכל מהן קודם בדיקה אחרונה לא הל"ל הכי ע"ש מבואר כך להדיא אבל הכא אפ"ת דחוב הוא לה היינו טעמא משום שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה והלכך חיישינן שמא יהא דבר חוצץ ביניהם דהא אין צריכה לבדוק אחר הטביל' אם יש עליה שום דבר חוצץ אבל בשחיטה צריך הסכין לבדוק אחר סוף השחיטה וכן משמע בב"י דחוב הוא לה וכתב דכן הדין שהרי שיני' מצויים לימצא ביניהם שיורי מאכל ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח מנ"ל דחובה הוא דכן בדין וק"ל. וגם בעט"ז כתב ואם בוי"ו ואפי' אמרה אבדוק אחר הטבילה בין השינים חיישינן שמא תשכח מלבדוק וכה"ג חיישינן בדוכתי טובי ול"ד לשחיטה דהתם בלאו הכי צריך לבדוק הסכין אחר השחיטה מה שאין כן הכא:
לא סָעִיף כד לא עלתה כו'. דאע"ג דלא בעינן ביאת מים לבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן:
לב סָעִיף כה עלתה לה טבילה ואינו דומה כו'. כתב העט"ז והמעדני מלך דף שט"ו ע"א הטעם דבבית הסתרים כיון שיש לה מקום להשאר שם ולהתדבק בבית קמטיה אמרינן ודאי לא היה שם דא"כ למה יפול אחר הטבילה עכ"ל ולחנם דחק דלהכי ל"ד לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים) לכך תלינן לקולא כדלקמן סכ"ו וכ"מ בראב"ד וכן מבואר בט"ו לקמן סימן קצ"ט ס"ט:
לג סָעִיף כו תלינן לקולא כו'. ודעת הרוקח אינו כן שכ' בסימן שי"ט וז"ל מצאתי מעשה באשה שטבלה ונמצא בשר בין שיניה והצריכו' טביל' אחרת מההוא עובדא דמייתי פ"ק דקדושין מעש' בשפחתו של רבי שטבלה ונמצא לה עצם בין שיני' והצריכה ר' טבילה אחרת ואפי' לא ידעינן מתי נכנס בין שיניה (קודם טבילה או) אחר טבילה הא אמרי' טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אע"פ שנתעסקה באותו המין כל היום כולו לא עלתה לה טבילה עכ"ל ויש להחמי':
לד סָעִיף כז נתנה שערה בפיה. ולא באו המי' בשערה (רש"י) [ר"ש]:
לה סָעִיף כח אא"כ רפתה כו'. והב"ח פסק כהרמב"ם והרמב"ן דאפי' ברפתה לא עלתה לה טבילה גזרה אטו לא רפתה ואע"ג דבעלמא לא גזרינן ברפוי הכא שאני דמתוך שהוא בהול ומתפחד פן ישמט מידיו הוא דוחק את ידיו עליו שלא במתכוין ע"כ וכ"כ הרא"ה בס' ב"ה דף ק"ן ע"ב דהכא באוחז בחבירו שחבירו נשען עליו עשוי הוא ומצוי שלא ירפה ושפיר שייך למגזר עכ"ל מיהו בה"ג דפ"ה ע"ב גורס ר"ש אומר עד שירפה כו' והיינו כפי' הרשב"א דאסיפא פליג ודוק:
לו סָעִיף כח ואם הדיחה כו'. כתב הדרישה מכאן יש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דחפה במים שיכולה לאחזה בידה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחלה וא"צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהם ממנה בשעת דחיפה עכ"ל ולפע"ד אין להורות קולא בדברים שנהגו איסור דהלא במשנה ופוסקים אינו אלא דבדיעבד שרי אבל לכתחלה מאן לימא לן ועוד דבכמה וכמה דברים מחמירים לענין נדה שלא מן הדין ואפילו דיעבד כ"ש הכא ועוד שהרי מהר"ר ישראל ברי"ן חולק ואוסר הכא אף בהדיחה ידיה ואף המשאת בנימין שחולק עליו י"ל דמודה לכתחלה מיהו באשה שאינה יכולה לעמוד על רגליה פסק בתשובת משאת בנימין שם סימן פ"א דיש לטובלה ע"י שתאחזנה שתי נשים בזרועותיה וידיחו ידיהם תחילה במים עד שיהא טופח על מנת להטפיח אבל אין לה תקנה שישכיבוה על הסדין ויטבילוה דסדין מקבל טומאה ואסור (כדלקמן סעיף ל"א) עכ"ד ע"ש:
לז סָעִיף כח במים כו'. דוקא במי מקוה אבל לא במים תלושים כדלעיל סימן ק"כ ס"ב בהג"ה וכ"מ במרדכי סוף ע"א:
לח סָעִיף כח טופח. ע"מ להטפיח. פרישה וב"ח וכן הוא ברשב"א:
לט סָעִיף כט הרי זה מגונה. דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו ממנו המים שטפחו בידו של זה. ב"י. אבל הריב"ש סימן רצ"ג כ' דהרמב"ם פי' דאפי' במקוה שיש בה יותר ממ' סאה הרי זה מגונה ומביאו ב"י לקמן סי' ר"א דף רמ"ו ע"ב:
מ סָעִיף ל אם אין שם טיט כו'. צ"ע דמשמע בשיש שם טיט צריכה להגביה רגליה ויכולה לטבול שם ובסעיף ל"ג פסק בשיש שם טיט לא תטבול כלל ואפשר דה"נ קאמר דבאין שם טיט אין צריכה להגביה רגליה אבל בשיש שם טיט לא תטבול כלל כדלקמן ולמאי דכתבתי לקמן ס"ק מ"ו דיש חילוק בין טיט לטיט אתי שפיר ע"ש:
מא סָעִיף לא ע"ג כלי. אפי' רחב וקבוע בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה:
מב סָעִיף לא ולא ע"ג נסרים. ע"ל ס"ק מ"ה:
מג סָעִיף לא עברה וטבלה ע"ג אלו כו'. והב"ח חלק על זה דאין נראה להקל כיון דלפרש"י ותוספות לא עלתה לה טבילה אפילו בכ"ח מגזרה דמרחצאות כו' ודבריו תמוהין לי דרש"י ותוס' לא כתבו כן אלא כדס"ד דרב כהנא אבל למסקנא משמע בש"ס דליכא גזירה דמרחצאות בכ"ח וכמ"ש כל הפוסקים ותו די"ל דאף גזרה דמרחצאות אינו אלא לכתחלה וכמש"ל סימן ר"א ס"ק ל"ז לדעת הרא"ש וטור ואפילו להפוסקים דסברי דאפי' בדיעבד שייכא גזרה דמרחצאות היינו בכלי שמקבל טומאה אבל בכלי חרס י"ל דאפילו בס"ד דש"ס לא הוי מיתסר אלא לכתחלה ודו"ק:
מד סָעִיף לא ולפי זה כו'. אלעיל ולא ע"ג נסרים כו' קאי:
מה סָעִיף לא שיש בו שליבות כו'. בעט"ז האריך מאד והתרעם על המקואות שבמדינות אלו שעושין נסרים למטה ומדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה ע"ש וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלי במעדני מלך דף שי"ז ע"א והגהת דרישה והב"ח ובעל מגדול דוד וכבר האריך בזה מהר"מ פאדוא"ה בתשו' סי' ל"א והעלה טעם ההיתר משום דפשוטי כלי עץ להרבה פוסקים אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ואפילו הרשב"א (והמחבר) לא מיירי אלא כשהיה סולם זה בשליבות קודם שקבעוה במקוה דהיה עליה שם כלי מתחלה ואח"כ קבעוה במקוה אבל אם מתחלה עשו במקוה נסרים או מדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה אין שם כלי עליהם אלא שם בנין נקרא עליה' ומותר לטבול עליהן וכן כתב הב"ח והמ"ד ע"ש שהאריכו בזה (אכן מה שהשיג המ"ד שם עליו וז"ל דלא אסר הרשב"א באותן שליבות אלא בשליבות דוקא שיש לחוש שמא תפול מהן כו' שגגה יצאה מלפניו וק"ל) גם בתשובת שארית יוסף סי' ס' כתב דהרשב"א (והמחבר) מיירי בנסרים ושליבות העשויים למדרס אבל כשלא נעשו רק לעמוד עליהם במים ולטבול אינם ראוי' לטמא מדרס ולכן מותר לעמוד שם בשעת טבילה ע"כ וכן נ"ל מוכרח דעת המחבר מיניה וביה שכתב בסעיף שאח"ז אם אין להם לבזבזין מותר' לעמוד עליו ומה בכך שאין להם לבזבזין הלא הרא"ש בתשו' לא כתב אלא כיון דאין להם לבזבזין והוי פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' מות' ומביאו ב"י ואם איתא אם כן גם כן בסילונות אע"ג שאין להם לבזבזין ליתסר (ומה שכ' העט"ז גבי לבזבזין אינו נראה וק"ל) אלא ודאי כדאמרן ולזה מותר בסילונות לפי שלא היה עליהם שם כלי מתחלה שהרי אינו ראוי למדרס רק פשוטי כלי עץ לצורך המקוה וכן כ' בב"ה וז"ל ונראה דאפי' להראב"ד והרשב"א דפסלי בפשוטי כלי עץ שקבע בקרקע התם בנסרים וכיוצא בהן שראויים למדרס אבל סילונות אינן ראויים למדרס שרי עכ"ל ולפ"ז מה שכתב המחבר כאן לא עלתה להן טביל' דפשוטי כלי' הם קודם שנקבעו במקוה ודוק ועיין (בס"ק שאח"ז יש עוד צד היתר ודוק) ומהר"מ מלובלין בתשו' סי' נ"ז כ' דודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי שמתקנים איזה מקוה או בונים חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראויים למדרס כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל וע"ש וע"ל סי' ר"א סי"ב:
מו סָעִיף לב אם אין לו לבזבז כו'. הטור לא הזכיר תנאי זה והיינו משום דסבירא ליה דהרא"ש בתשובה שם התיר מתרי טעמי חדא דל"ד למעיין שהעביר ע"ג ספסל דהתם מיירי שהעביר המעיין למקוה ע"ג הספסל ופירש ר"ש שגזרו בכלים הקבועים כו' עד והך גזרה לא שייכא הכא ועוד דסתם סילונות אין להם לבזבזין כו' עכ"ל וס"ל לטור דשנויא קמא עיקר כדמשמע פשט לשונו ושנויא בתרא לא כתבו אלא לרווחא דמילתא ולכך אפי' יש להן לבזבזין שרי מיהו היינו דוקא לשיטת ר"ש והרא"ש אבל הראב"ד והרשב"א והר"ן שאסרו אפילו בכלים תלושים שנתנום למקוה א"כ לא שרי הכא מטעמא קמא ולזה התיר המחבר מטעם שאין לו לבזבזין ודו"ק:
מז סָעִיף לג י"א. ואע"ג דלעיל סי"ד פסק דאינו חוצץ אלא טיט היון ויוצרים ודרכים ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי הוא נמחה במים י"ל דהכא נמי מיירי במקוה שיש טיט עבה כמו טיט היון וכ"כ ב"י לדעת רש"י ע"ש (ועד"ר סל"ד) ואפשר ע"ז סמכו עכשיו וטובלין במקוה שיש טיט משום דסתם טיט אינו כמו טיט היון וכמ"ש ב"י בשם הר"ן וגם רוב הפוסקים מתירים לטבול בנמל דהיינו במקום טיט כדאיתא בטור ופוסקים:
מח סָעִיף לה אלא שוחה כו'. דבכל אלו שיערו חז"ל כשעושה כן יכולים המים לבא בכל מקומות גופה הגלויים הצריכים לביאת מים ושאר מקומות נקראו בית הסתרים שאין צריכין לביאת מים אלא בעינן שיהו ראויים לביאת מים:
מט סָעִיף לה עלתה לה טבילה בו'. צ"ע בזה וכן הא דעצמה עיניה ביותר לקמן סל"ט די"א דעלתה לה טבילה אינו אלא למאן דגריס בש"ס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' אבל המחבר ע"כ לא ס"ל הכי שהרי פסק לעיל ס"ח גבי כחול וסעיף ט' גבי דם שבמכה שחוצץ וזה אינו אלא למאן דלא גרס הכי בש"ס דהא בהא תליא וכדמוכח בכל הפוסקים ובב"י ע"ש וצל"ע:
נ סָעִיף לז שפיר דמי. לשון בה"ג דף כ"ה ע"ב ובדלא נפישי מיא למירמי בהו איתתא כולה קומתה מיגנדרא כביניתא ושפיר דמי וכן כתבו שאר פוסקים:
נא סָעִיף לט י"א כו'. במעדני מלך דף שי"ח ע"א תמה מ"ש מקפצה פיה דסתם וכתב דלא עלתה לה טבילה ולא קשה מידי דאפ' מאן דפליג כאן מודה בקרצה שפתותיה דמתני' היא וכדאיתא בכל הפוסקים והחילוק כתב הר"ן וז"ל מ"ש מקרצה שפתותיה דתנן כאילו לא טבלה י"ל דכי עצמה עיניה לא מעכבי קמטים כולי האי שיהיו מעכבים מלבא בהן מים עכ"ל ומביאו ב"י לעיל גבי דין דגלד שעל המכה דף רכ"א ע"ב וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף קכ"ט ע"א ועצמה עיניה ביותר או פתחה ביותר אין לחוש לה אלא בקריצת שפתיה לבד עכ"ל וכן מבואר בשאר פוסקים:
נב סָעִיף מ חלולות. עשויים מעשה רשת כדלעיל סעיף ג':
נג סָעִיף מא לא עלתה לה טבילה כו'. והב"ח פסק בס"ס קצ"ט דעלתה לה טבילה: איתא בש"ס נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה וכתבו הט"ו לקמן ס"ס קצ"ט:
נד סָעִיף מב חוצצין. דאע"ג דבית הסתרים א"צ ביאת מים ראוי לביאת מים בעינן:
נה סָעִיף מג י"א שהאשה כו'. מיהו כל זה אינו מעכב בדיעבד וכן משמע בב"ח:
נו סָעִיף מו בבגדיה כו'. נראה דוקא באותן הבגדים שהן רפויין עליה אבל לא באותן שהן מהודקים. שוב מצאתי כן ברמב"ן ס"ס שכ"ו דף ס"א ע"א וז"ל דוקא אשה בבגדיה שהם רחבות שכך היה מנהג נשים שלהן כמו שעדיין נהגו הנשי' של ארץ כנען אבל איש בבגדיו שהן קצרי' ודבוקי' לבשר ולא מצי מיא עייל בהו או אשה בזמן הזה בבגדים קצרים לא ע"כ:
נז סָעִיף מז ונדבקין בחוזק בבשר. והם בל"א פיל"ץ ליי"ז עט"ז:
נח סָעִיף מז צריך להסירן כו'. משמע כל שלא הסירן אפי' דיעבד חוצצין כיון שיכול להסירן:
נט סָעִיף מח ומצריכין כו'. מיהו אין לה לברך כשתחזור ותטבול. ב"ח:
ס סָעִיף מח ויש להחמיר כו'. כלומר יש להחמיר לכתחלה שתחזור ותטבול בכוונה אם אפשר וכ"כ הב"ח מיהו אם אנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא לכולי עלמא הכי אמרינן פ"ב דחולין סוף דף ל"א:
סא סָעִיף מח ואם פגעו בה דברים אלו כו'. כגון כלב או חמור או עם הארץ או עובד כוכבים או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן כן הוא בש"ד סי' כ"ג אבל ברוקח וכל בו איתא שאם פגע בה סוס תעלה ותשמש שבניה עומדין נאה בדבורן שומעים ומבינים לומדי' תורה ואינם משכחין וממעטי' בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות כו': גרסינן בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"א ע"א) האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקה מטבילת מצוה אם איהו קדים ומשמש אחדה ליה לדידי' רוח זנונית אי איהי קדמה ומשמשה אחדה לה לדידה רוח זנונית מאי תקנתיה לימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך ע"כ והוא בתהלים ק"ז והכי מייתי לה ברוקח אבל בעל תולדות אהרן לא ציין מקרא דשופך בוז על נדיבים אלא ומזיח אפיקים רפה באיוב י"ב פסחים קי"א ובתהלים לא ציין כלום נראה שלא היה גורס בש"ס שופך בוז על נדיבים וגו' ובילקוט מייתי ש"ס זה בתהלים ובאיוב הלכך נמרינהו לתרווייהו:
א סָעִיף א כל גופה בפעם אחת. דדרשינן ורחץ ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כאחת:
ב סָעִיף א ואם דרך בני אדם כו'. נראה ביאור לשון זה דרך בני אדם להקפיד על זה אע"פ שאין רוב בני אדם מקפידין רק קצתן וזו האשה רגילה להקפיד ג"כ על זה בפעמים אחרים רק שעכשיו אינה מקפדת או אפילו אינה מקפדת בשום פעם ורוב בני אדם מקפידים על זה חוצץ אבל אם מקצת בני אדם מקפידין וזו אינה מקפדת לעולם לא הוה חציצה ועי' מה שכתבתי בסעיף י"ח:
ג סָעִיף א כיון שדרך רוב בני אדם כו'. בב"י נסתפק אם שאר בני אדם אינם מקפידים וזו מקפדת וכתב בד"מ דבמרדכי כתב בהדיא שחוצץ וכן כתב מו"ח ז"ל:
ד סָעִיף א ואם הוא חופה רוב הגוף כו'. דדבר תורה אינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד עליו וגזרו רבנן ברובו שאין מקפיד משום רוב המקפיד וגזרו על המיעוט המקפיד גם כן משום רוב המקפיד אבל במיעוט ואינו מקפיד דתרתי לטיבותא לא גזרו כלל דהוה גזירה לגזירה. והא דכ' רמ"א אחר כך גזירה אטו דברים החוצצים והיינו אפילו במיעוט התם קאמר לכתחלה אבל דיעבד לא גזרינן גזירה לגזירה:
ה סָעִיף ב חוטי צמר כו'. לפי שמקפדת להסירם בשעת חפיפה או רחיצה שיכנסו שם המים כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם ע"כ אין צריך כאן שיהיה כן על רובה:
ו סָעִיף ד חוטי שער. פי' שכרוכים סביב השערות ולא מהודקים בהם ע"כ אינם חוצצין ויתבאר בסמוך:
ז סָעִיף ד ואם היו מוזהבות. דאז מקפדת עליהם להסירם וכשאינה מסירם הוה חציצ' וכן במטונפו' מקפדת להסירם:
ח סָעִיף ה שתי שערות כו'. בטור כתוב דין זה בסימן זה שתי פעמים האחד כאן והשני שכ' (ראש) [רוב] השער שנקשר נימא כו' וכוונתו שמצינו דין זה גם בגמ' שתי פעמים האחד בפרק במה אשה הכל מודים בשער שאינו חוצץ פי' אם כרכה שער ראשה בשער דעלמא דאינו חוצץ לפי שאינ' מהדקת היטב והשני בפרק בתרא דנדה מביאו ב"י דנימא אחת חוצצת שתים איני יודע שלשה אינן חוצצות וההיא מיירי לענין שערו' האשה עצמה שאם נקשרו רובן אחת אחת אז חוצץ דוקא ומזה מיירי ההיא דלקמן בטור וכאן מיירי מדבוק שער דעלמא על שערה ונפקא מיניה בין הנך תרתי דכאן כל דהוה חציצה אפילו במיעוט הוה חציצה כמו חוטי צמר דסעיף ב' וכמו שכתבתי שם ולהכי לא כתב כאן הטור דבעינן שיהא הרוב שערה כן כמ"ש לקמן אבל לקמן דמיירי בשערות עצמה שנקשרו צריך דוקא רוב דבלאו הכי אינה מקפדת והב"י כתב על דברי הטור דכאן דמיירי במקפדת הרבה כו' והוא שלא בדקדוק כי אין זה שייך כאן אלא לקמן מטעם שזכרתי אבל ודאי לענין המנין הם שוים דכמו שלענין שער עצמה תלוי הדבר היאך נקשרו השערות אם אחת אחת או שתים שתים ה"נ כן הוא אם כרכה חד שער על שערה חוצץ והיינו אפילו אם כרכה הרבה שערות סביב זה שלא במקום זה ובכל כריכה הוה חד שער מהטעם דמהדק שפיר אבל אם על כל כריכה לקחה שתי שערות או יותר לא הוה חציצה וזהו שכתב הטור כאן בד"א בזמן שהם של שתי שערות פי' כל כריכה כמו שכתבתי. ודברים אלו מכוונים גם בר"ן שהביא ב"י וז"ל מודים בחוטי שער שאינם חוצצים פי' דוקא בראשי הבנות הוא שאין שער חוצץ לפי שא"א להדקו יפה אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחברתה מתהדקות הן דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה נימא א' קשורה חוצצת כו' ואפילו לכרוך חוטי שער אלו בשערותיה נמי שרי לפי שאי אפשר לחוטי שער הללו שלא יהיו יותר מנימא א' כו' עכ"ל הרי דכתב גם כן דדין הראשון מיירי בכריכה סביב שערה ולקשור נימא א' מיירי משערה עצמה ומ"ש או נימא אחת בחברתה זה מיקרי נמי נימא אחת דמה לי אחת בפני עצמה או עם חברתה וכמ"ש ב"י אח"כ ושפיר פסק כרבי יוחנן שמביא ב"י ובחנם כתב כאן שפסק כרבה בב"ח אלא שאח"כ סיים הר"ן דכאן בכריכת שער דעלמא אין חציצה לפי שאין עושין כריכא זו בנימא א' והטור כ' דאם עשאוה משער אחת הוה חציצה ואין חילוק דין ביניהם אלא במציאות הענין ועפ"ז דברי הש"ע מבוארין דמ"ש בסעיף ד' חוטי השער אינם חוצצין היינו בדין הכריכה שזכרנו וגם שם יש חילוק היאך נעשית הכריכה אם משער אחת או יותר ושם הוה חציצה אם נעשית הכריכה משער אחת ואפילו לא הוה רובא ואינה מקפדת דהוה כמו חוטי צמר דסעיף ב' דמייא לא עיילי שם עד שתרפם וכאן סעיף ה' מיירי מדין השני דהיינו שערותיה עצמן ובזה תלוי במקפדת וכמו שסיים כאן הש"ע:
ט סָעִיף ה ואין חילוק בין אם קשר שתי שערות כו'. כצ"ל:
י סָעִיף ו בנשואה חוצץ. לפי שהיא מקפדת שלא תתגנה על בעלה וכתב ב"י דלא היה צריך הטור לכתוב דין הפנויה שאינה חוצץ דאין נפקא מיניה לדידן ומו"ח ז"ל תיקן אותו דקמ"ל אם היתה נשואה דומיא דפנויה שאין בעלה מקפיד על זה אפ"ה חוצץ דאזלינן בתר רוב נשואות ועל כן אמר דוקא פנויה אינו חוצץ ולא שום נשואה:
יא סָעִיף ז ולפלוף שבעין כו'. זה דלא כדברי הטור שהקיל בעין לגמרי ובחוץ לעין חילק בין לח ליבש:
יב סָעִיף ח ואם היתה פותחת כו'. פירוש שמנהגה כך וכן משמע לשון הטור שכתב נפתחות דהיינו שלא בכוונה וכ"כ מו"ח ז"ל ובטור כתב בשם הרמב"ם שפירוש היו עיניה פתוחות נראה לי שהרמב"ם מפרש דבשעת טבילה עשתה כך שפתחה עיניה דזה פשוט שאין אשה שתהא עיניה פתוחות תמיד נמצא ששפיר יש לרמב"ם פירוש שלישי ממ"ש הטור קודם לזה שני פירושים ולא כב"י שכתב שהרמב"ם ס"ל כפירוש קמא בטור וראיה לזה שהרי הרמב"ם כתב אח"כ סמוך לזה פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה וזהו ודאי קאי על שעת הטבילה:
יג סָעִיף ט וריר שבתוכה. פירוש שהוסר הגליד מעליה:
יד סָעִיף ט בעלת חטטין כו'. מבואר בב"י בשם המרדכי והרא"ש דריבדא דכוסילתא דהיינו דרכן של מקיזי דם להעלו' גליד הוה דינו כגליד שעל המכה אחר שלשה ימים אבל תוך שלשה ימים אין חוצץ כלל. והביא רש"ל הג"ה אחת וז"ל וגרב לגבי טבילה צריכה להסיר אע"פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהרר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא היה מאמין לה שהיתה מסירה שהיתה נערה והיה כואב לה וכן עשה השר מקוצי לאשתו עכ"ל:
טו סָעִיף יא ואם אינו נראה כו'. בטור סיים ואם עלה עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ פירוש אפילו אם נראה תחת הקרום:
טז סָעִיף יג מלמולין שעל הבשר. פירוש כשהאדם לש עיסה משפשף ידיו זו בזו ונופל מהן כמו חוטין ואם נופלין על בשרו חוצצין:
יז סָעִיף יז שרוב בני אומנות כו'. בב"י ס"ס זה כתב בשם הרוקח וז"ל נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא אע"פ שמעט נדבק בבשר עכ"ל ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ שאינה צריכה טבילה שנית דדמיא להא שזכרנו והוא ק"ו דהא ידיה צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ולא דמיא לדיו שחוצץ כמ"ש ריש סעיף ט"ו דהתם ממשה של דיו חוצצת משא"כ במראה שחרורית זה שאינו אלא לכלוך בעלמא וכיוצא בזה כתב ב"י בשם הרשב"א לחלק בין צבע לדיו כנ"ל:
יח סָעִיף יח צואה שתחת הצפורן כו'. בטור סיים אחר זה ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הלכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ"ל וכתב ב"י דקאי גם אבצק ותמה ב"י דהיאך פסק לחלק בכך ובמשנה לא חילקו וע"כ לא הביאו כאן בש"ע ורמ"א בד"מ פירש דהטור מיירי בענין שהוא דבר מועט מאד שאין מקפידין עליו וכמו שכתבו סמ"ג וסמ"ק בשם ר"ת דאפילו צואה ובצק אם יש ממנו כ"כ מיעוט שאין מקפידין מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ עכ"ל:
יט סָעִיף יח שלא כנגד הבשר חוצץ. כתב בית יוסף בשם סמ"ג בשם ר"ת שזה דוקא בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה ותדע שהרי תנן במקוואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן עכ"ל ולא זכר מזה כאן בש"ע להקל כל כך ומ"מ נראה לי לתרץ בזה מה שהוקשה לרמ"י בלבוש למה אין נזהרין מזה בנטילת ידים ולפי מה שכתבתי ניחא דודאי לענין טבילת ידים שפיר סמכינן על ר"ת דאינו חוצץ רק טיט היוצרים וכיוצא בו:
כ סָעִיף כ אבל הצפורן עצמה כו'. לפי שהוא מגוף האשה ודומה לשערותיה:
כא סָעִיף כ ומאחר דכבר נהגו ליטול וכו'. בהגה' שערי דורא כתב בלשון זה ואם שכחה ולא נטלה צפרניה קודם טבילה אינה חוצצת ובלבד שלא יהא בתוכם טיט ומ"מ טוב להחמיר ותטבול פעם ב' משום דא"א שלא תהא בתוכם טיט עכ"ל ורש"ל העתיק מתשובת מהר"מ בזה דעלתה לה טבילה כל שבודקת תחת צפרניה קודם טבילה ואין שם טיט וצואה ומו"ח ז"ל כתב שנראה לו אפילו אם ברי לה שלא היה שם צואה תטבול פעם שנית שהרי איכא למאן דס"ל דאם הצפורן עומד ליקצץ הוא חוצץ כו' ולא דמי לשערו' הראש דרוב הנשים אין דרכן ליקצץ משא"כ בצפרנים דכולם קוצצים והוה חציצה אם לא תקצץ עכ"ל ודבריו תמוהים דהא כל הפוסקים כתבו כאן דאינו אלא מנהג בעלמא ליטול הצפרנים ואינו מן הדין ונ"ל דכל מה שמצינו שצריכה לטבול שנית בשכחה ליטול צפורן היינו כל זמן שלא שמשה עם בעלה קודם שנזכר' לדבר אבל אם אחר ששמשה נזכרת אין להחמיר עליה ולהצריכה טבילה שנית כיון שאין זה אלא חומרא בעלמא ואפילו אם אין ידוע לה שלא היה שם טיט וצואה דמשמע מהגה' ש"ד ותשובת מהר"ם דלעיל שצריכה מדינא טבילה שנית היינו כל זמן שלא שמשה עם בעלה אבל לא אח"כ דהא אפילו אם היה שם צואה מדאוריי' אינו חוצץ דרובו ומקפיד בעינן אלא דגזירה דרבנן היא במיעוט המקפיד כדאיתא ריש הסימן אם כן הוה כאן ספיקא דרבנן וכ"ש למ"ש בסעיף י"ח בשם סמ"ג ור"ת דדוקא טיט הנדבק בעינן אע"פ שלא פסקו בש"ע להלכה מ"מ כאן שכבר שמשה ואפשר שהיא נתעברה אם באת להחמיר עליה בטבילה שנית אתה מוציא לעז על אותו הולד וכמו שמצינו בפ"ק דגיטין בלשון זה ואם באת להחמיר עליה אתה מוצא לעז על בניה כן נראה לע"ד ברור ושוב הוגד לי שגדול אחד השיב בתשובה כמו שכתבתי: וכיון שנתברר לעיל דנטילת צפרנים של האשה אינו אלא מצד המנהג שהחמירו על עצמם נ"ל דהא דאיתא במרדכי הלכות נדה והגהת שערי דורא מביאו דאם אירע טבילתה בחול המועד נכון הדבר ששפחה עובדת כוכבים תגלחם לה דאמירה לעובד כוכבים שבות היא ובמקום מצוה לא גזרו ואם אין לה עובדת כוכבים תנקר היטב בטיט שתחת הצפורן עכ"ל היינו דוקא בחוה"מ אבל בשבת ויו"ט אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים לא תאמר לעובדת כוכבים שתחתוך לה דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת צפרנים דהא אפשר בניקור תחתם לחוד למה נבטל בזה שבות דאמירה לעובד כוכבים שבות הוא ותו דהוא חומרא דאתא לקולא שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת מ"מ אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה וכאילו היא עושה מלאכה זו שאסורה מדאורייתא בשבת ויו"ט וכההיא שמצינו בסימן קפ"א לענין הקפת פיאה שגם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו כו' וזה א"א להשמר ממנו כשתניח לחתוך הצפרנים להעובדת כוכבים בלי הטיית הישראלית את ידיה אליה וא"ל דאין הכי נמי שלא תטבול כשאירע כן בשבת ויו"ט זה אינו דהא גם בחול המועד התירו על ידי שתנקר הצפרנים ולמה יגרע בשבת ויו"ט מאין לה עובדת כוכבים בחול המועד אלא דבר ברור דבשבת ויו"ט לא תחתכם ע"י עובדת כוכבים אלא תנקרם היטב ותטבול ולא החמיר במרדכי לחתוך על ידי עובדת כוכבים אלא בחול המועד דבו הקילו אפי' לחתכם היא בעצמה והכי קי"ל בא"ח סימן תקל"ב בטבילת מצוה אליבא דכ"ע כמ"ש שם רמ"א אלא דהמרדכי שהוא תלמיד מהר"מ דהחמיר דאסור לחתוך הצפרנים בחול המועד כי אם על ידי עובדת כוכבים כמ"ש ב"י שם על כן הוצרך לחתכם על ידי עובדת כוכבים לפי סברתו ולפי מאי דקי"ל בסימן תקל"ב שם להתיר חותכין בח"ה בלי שינוי ובשבת ויו"ט לא תחתכם כלל אלא תנקר אותם היטב כן נ"ל ברור. וראיתי מי ששגג בזה וצוה לחתוך ביו"ט ע"י עובדת כוכבי' ולא כוון נכונה לע"ד:
כב סָעִיף כא צפורן המדולדלת. הב"י האריך בדבר זה שהוקשה לו מ"ט יש חציצה במיעוט יותר מברוב ומתוך כך נדחק לפרש דמיירי שיש איזה דבר חציצה על אותו המדולדל והמרדכי כ' וב"י מביאו רובו חוצצת דוקא רובו דרובו ככולה אבל מיעוטו אינה חוצצת כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש כו' עכ"ל ומ"מ לא נתיישב עדיין למה לא יהא חציצה באותו מיעוט הנדבק עדיין כשנפרש רובו ותו מאי שנא מאבר המדולדל ועומד להחתך דהוה חציצה אפי' בנפרש רובו ומו"ח ז"ל נתן טעם לזה לפי שצריך אומן לחתכו ולא ידעתי חילוקו דסוף סוף עומד להחתך הוא והנראה לע"ד לפרש דודאי אין חציצה במה שנדבק עדיין כי לא היה מגולה מעולם שם וכמ"ש ב"י בקושייתו אלא על החלק הנפרש אמרינן כן דאם רובו קיים ומיעוטו נסדק נמצא דמקום הסדק צר הוא ואין המים יכולין לבוא באותו הסדק מה שאין כן אם נפרץ רובו נמצא שנתרחב מקום הסדק ויכולים מים לבוא שם והוי ראוי לביאת מים אבל באבר ובשר המדולדל אפילו נפרץ רובו אין דרך להניחו כך שהוא תלוי ועומד דהוה כאב לה הרבה אלא מחזיקו תמיד אל הגוף כפי מה שיכול' להחזיק ע"כ אינו ראוי לביאת מים שם כנ"ל לפרש דבר זה בס"ד:
כג סָעִיף כג מהודקים חוצצים. וא"ל הא מיעוט שאינו מקפיד הוא פירש הראב"ד לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה והוה כההיא דחוטי צמר דסעיף ב':
כד סָעִיף כד צריכה לחצוץ שיניה כו'. אע"פ שאין צריך לביאת מים דדרשינן כל בשרו מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי מ"מ בעינן שיהא ראוי לביאת מים דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:
כה סָעִיף כד ומנהג יפה הוא. ופשוט שאם לא נהגה כן א"צ לעכב הטבילה בשביל זה ובשבת ויו"ט המנהג שאוכלים בשר רק שתזהר לנקר ביותר אחרי כן:
כו סָעִיף כו תלינן לקולא. זה דוקא בבית הסתרים שאין צריך לביאת מים כ"כ הטור סוף סימן קצ"ט:
כז סָעִיף כח לא תאחוז בה חברתה. איתא במתני' פרק ח' דמקוואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין ואם הדיח ידיו במים טהורים לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה רבי שמעון אומר ירפה את ידיו כדי שיבואו בהם המים ופירשו הרמב"ם והרמב"ן דת"ק מחמיר טפי מרבי שמעון דלרבי שמעון סגי ברפוי ידיו ולת"ק לא סגי משום גזירה שמא לא ירפה על כן פסק דבעינן הדחת ידיו תחלה דוקא וכבר כתבתי בסי' ק"כ סעיף ב' דיכול להדיח ידיו אפילו במים תלושים דלא כרמ"א שם ומשמע לפירושם דכל שמדיח ידיו תחלה אין צריך לרפוי ידיו כלל אפי' אם מהדקם בכח באדם וכלי הנטבל אין חשש כיון שכבר נתלכלכו דאי לא תימא הכי מה מועיל הדחת ידים דגם אחר ההדחה נגזור שמא יהדקם בכח. ותו ראיה דהרשב"א בת"ה הארוך הקשה על פירוש הרמב"ם ורמב"ן בזה דהא בכמה דוכתי מצינו שאין גוזרין כגון שירים ונזמים שזכר הטור בסמוך דמותר ברפיון ותירץ הרא"ה בבדק הבית דדוקא באוחז באדם וכלים לטבלן יש לחוש שמא יאחזנו בכח כדי שלא יפול ממנו אבל בשאר דוכתי למה נגזור בחנם א"כ ראינו שאם הדיח ידיו תחלה אין לחוש אח"כ אף אם יהדקם בכח והרשב"א פירש דרבי שמעון לחומרא קאמר דהתנא קמא ס"ל דסגי בהדחה לחוד ור"ש ס"ל כיון שעשוי לדחוק ידיו על האדם והכלי שמטביל ליכא חיבור אפילו במשקה טופח ול"ד לרגלי הטובל שעל הקרקע המקוה שנזכר למטה סעיף ל' דהתם המים מקדימים לרגלים ועדיין איכא משקה טופח מחובר למקוה אבל כאן סבר ר"ש שדרך האוחז בכלים להטבילן שדוחק ידיו עליהם כדי שלא יפלו מידו וכן אוחז בחבירו וימנע מהיות המשקה שעל ידיו חיבור כלל ות"ק לא חייש לזה כלל ואיכא משקה טופח חיבור והלכה כת"ק דאין צריך לרפות אבל אם מרפה פשיטא דמהני ומסיק דאפילו לת"ק מ"מ צריך שלא ידחוק הרבה בכח כשאוחזו לטבלו כן כתוב בת"ה ובמשמרת הבית שחיבר הרשב"א עצמו והסכים הטור להרשב"א וע"כ פסק כאן בש"ע כמותם דסגי הן ברפתה הן בהדחת ידיה תחלה ומו"ח ז"ל תמה על שפסק דלא כרמב"ם ורמב"ן ואין כאן תימה דכדאי הם הרשב"א והטור שנסמוך עליהם בפרט במלתא דרבנן דמן התורה אין חוצץ אלא רובו ומקפיד. והנה יש עוד מחלוקת בין רמב"ם ורמב"ן לבין הרשב"א דלהרמב"ם והרמב"ן הוכחתי בסמוך דאפילו אם אוחזו בכח אין חוצץ כל שהדיח ידיו תחלה והרשב"א כתב בפירוש דאע"פ שהלכה כת"ק מ"מ לא ידחוק הרבה אלא יאחזנו כדרך כל האדם ולא חיישינן שיאחז בכח והמרדכי נראה דס"ל ג"כ הכי שהרי פסק שאין להניח כלי מלא בדלי שיש בו מים ולהטבילו בבור שכובדו של כלי עושה חציצה כמו שהעתקתי בסימן ק"כ סעיף ב' והיינו כדברי הרשב"א דהא כובדו של כלי דומה לאדם שאוחז הכלי בכח. ולפ"ז מה דפסק כאן בש"ע כהרשב"א דמהני רפתה ואח"כ כתב דמהני אם הדיחה ידיה תחלה אפילו בלא רפתה נ"ל אע"ג דלא רפתה מ"מ צריך שלא תאחוז החברתה בה בכח דאל"כ לא מהני הדחה תחלה אלא דלא חיישינן לזה וכמ"ש בסמוך בדברי הרשב"א וכתב בדרישה מכאן שיש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דוחפת אותה במים שיכולה לאחזה בידה בשעת הדחיפה אם הדיחה ידיה תחלה במים וא"צ להפריד ידי' ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהם מהם בשעת דחיפה וסבורים שאין שום צד היתר שיכולים לאחזה בידים עכ"ל ויפה כתב שהרי משנה שלמה שנינו האוחז באדם כו' ופסקו כן כל הפוסקים ולא חשו שמא תאחז הרבה בכח וכ"ש לפי' רמב"ם ורמב"ן שזכרנו דאפילו אם היא אוחזת בכח לא מזיק כלום כל שהדיחה ידיה תחלה:
כח סָעִיף כח במים תחלה. פירוש אפילו במים תלושים שעכשיו שיתחברו למי מקוה יהיו גם הם כשרים דמשקה טופח הוא חבור ולא כמ"ש רמ"א בסי' ק"כ סעיף ב' דוקא במי מקוה וכמו שהוכחתי שם שלא דק בזה:
כט סָעִיף כט הרי זה מגונה. דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו ממנו המים שטפחו בידו של זה:
ל סָעִיף ל מפני שהמים מקדימים. פירוש כשהכניסה רגליה לשם כבר קדמו המים ונגעו ברגליה קודם שהגיעו לריצפה ואותן המים מחוברין למקוה כ"כ ב"י בשם הרא"ש משמע מטעם זה דדוקא במי מקוה שהם קדמו לרגליה אבל אם היו רגליה לחות כבר ממים תלושים לא דאל"כ היה לו לומר שכבר רגליה לחות כמ"ש הטור באמת לשון זה אלא ודאי דההכשר הוא כיון דמי מקוה עצמם הם הקדימו ההכשר ולפי מה שכתב בשם המרדכי לעיל בשיש כובד בכלי הנטבל תוך כלי אחר לא מהני מה שנתלכלך תחלה במים תלושים אתי שפיר הכא דכיון שעומדת על הריצפה הוה כובד ונתבטל החיבור שע"י משקה טופח ע"כ צריך שמי המקוה עצמם יעשו ההכשר וכמ"ש לעיל סימן ק"כ בשם המרדכי ולרמב"ם ורמב"ן דלעיל דאפילו באוחז בכח אינו חוצץ כל שהדיח ידיו תחלה וממילא ה"ה כובד הכלי צ"ל דהכא שנקט הטעם מפני שהמים מקדימים לאו דוקא מי מקוה אלא ה"ה שאר מים וכ"כ ת"ה בפירוש כמו שהביא ב"י וז"ל ולפי שהמים מקדימים ולא עוד אלא שיש שם טופח על מנת להטפיח כו' ומש"ה לא כתב הטור רק כיון שמלוחלחות ולא נקט כיון שמי מקוה מקדימים לה דהוא ס"ל בזה כרמב"ם ורמב"ן שזכרנו:
לא סָעִיף לא ולא ע"ג נסרים כו'. בגמרא איתא אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב על גבי אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר עולה בהם הא על גבי סילתא שפיר דמי כלומר על גבי בקעת עבה א"ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא משום דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר סילתא נמי בעיתא וכתב ב"י בשם הראב"ד דאף לפי המסקנא נשאר קיים הטעם דגזירת מרחצאות מכח המשנה דאיתא לא יטביל על הספסל ושם א"א לומר הטעם משום ביעתותא דהא בכלים מיירי התם ע"כ כתב דההיא משנה אסרה ג"כ משום גזירת מרחצאות והיינו כל מידי דיש עליה שם כלי אפילו פשוטי כלי עץ אסור לטבול על גבו כיון דבר קיבולי טומאה הוא רק על גבי כלי חרס דאין שם קבלת טומאה כלל כיון שאין מטמא רק מאוירא וכן סילתא שהיא בקעת עץ היה לנו להתיר בא רבא ואמר גם באלה לא תטבול משום ביעתותא ונ"מ בין גזירת מרחצאות לביעתותא דכל שאסור מטעם גזירת מרחץ אסור אפי' דיעבד שהרוא' יטעה לומר שיש היתר לטבול במרחץ משא"כ לטעם ביעתותא הכל יודעים שצריכה לטבול שפיר אלא שיש לחוש לשוגג שמא תפחד ולא תטבול שפיר בזה לא אסרו דיעבד כן נ"ל טעם נפקותא זה וע"כ כתב הראב"ד כמו שהעתיק כאן בש"ע דבכל מידי שמקבל טומאה אין לטבול בו ונקט נסרים הראויין למדרס כי טומאת מדרס אינה שייכא אלא בחשב עליה שתהיה למדרס ולפעמים צריך אפילו למעשה כדאיתא ברמב"ם פרק כ"ה דהלכות כלים וכתב שם נסרים של בית המרחץ ששגמן אינם מקבלין טומאה שאינן עשויין לישיבה כו' א"כ כ"ש סתם נסרים שמוכרין לבנין ודאי לא מטמאים מדרס אלא דס"ל להראב"ד כיון שראויין לטומאת מדרס אם היו מיוחדין לכך לעשות מהם ספסל או כיוצא בו יש לחוש להרואה שיטעה ויאמר בכל נסרים הדין כך אע"פ שיחדום כבר לישיבה ויש בהם טומאת מדרס ומכח זה יטבול במרחצאות זהו כוונת הראב"ד שכתב נסרים הראויין למדרס וכן כ' הריטב"א ובית יוסף מביאו. ולפי זה יש לתמוה טובא על מנהג מדינותינו שעושים נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליה. ובלבוש האריך בתמיה זו מאוד וכבר קדמוהו רבנן דהיינו בתשובת מוהר"ר מאיר מפדווא"ה סימן ל"א ששאל ממנו מוהר"ר דוד ויט"ל על מה עושין כן והשיב לו בארוכה ועיקר בניינו דהנסרים שלנו במקוה אינם חשובים מיוחדים למדרס הואיל והן עשוין לעמוד עליהם לטבול כי אדרבה בזה יוצאין מתורת כלי וחשובין כתקרת הבית ובפרט מאחר שנקבעו במסמרות כיון שלא היה תחלה שם כלי עליהם: ועוד נראה כיון שהנסרים אלו נתונים על קורות ומים צפים עליהם הוי כבנין וא"כ אפילו היה כבר כלים מדאורייתא אפילו הכי בטלים עתה כו' ודבריו תמוהים מאד דבגמרא לא אמרינן דבטל גזירת מרחצאות אלא בסילתא שהיא בקעת עץ ולא בעץ אפילו פשוטי כלי עץ וזו היא עיקר דיוקו של הראב"ד שלמד מזה לכל דבר שראוי לקבלת טומאה ותו דמה זכות למד בזה שלא היה עליו שם כלי תחלה מכל מקום הרואה יטעה וכמה שכתוב לעיל דמש"ה כתב הראב"ד הראויה למדרס והיותר תמוה דכתב אפילו היה עליו שם כלי תחלה נתבטל מכח שהמים צפים עליו והוי כבנין דדבר פשוט דאפילו בבנין גמור אין בנין מבטל כלי כדאיתא בצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל המקוה והוא עצמו כתב כן לעיל מיניה בההיא תשוב' ואיך שכחו בכדי דבור. ועוד למד זכות דאנן ס"ל כאותן הסוברים דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאת מדרס זהו טעם נכון כמו שיתבאר אבל לא כשיטת הראב"ד דהוא כתב בפירוש אפי' בפשוטי כלי עץ ודייק לה מדנקט סילתא דוקא ובאמת אין להתלונן על ר"מ בתשו' ההיא כי הוא לא ראה דברי הראב"ד והרשב"א האלו כמ"ש שם הוא בעצמו. ומו"ח ז"ל כתב שכל דברי מהר"מ פדוא"ה הללו הם אמת ומהתימא עליו שכתב הוא שעיקר ההיתר במה שנקבעו הנסרים במסמרות אבל אם לא נקבעו אסור והא מהר"מ כתב בפירוש להתיר אפילו באינם קבועים שכתב שהמים עושים אותן קבועים גם מהר"י כ"ץ מקראקא עסק בהיתר זה מטעם דהוי כלי העשוי לנחת פירוש שלא להשתמש בו רק יהא מונח ואינו מקבל טומאה וה"נ הווין הנך נסרים ולדידיה ג"כ יש היתר אפילו אם אין קבועים במסמרות ועליו יש יותר להפליא דודאי קבלת טומאת מגע אין בכלי העשוי לנחת אבל טומאת מדרס יש בהם כמו שהבאתי בשם הרמב"ם בנסרים של בית המרחץ דאי היו מיוחדים לישיבה ודאי מטמאים מדרס. כלל הדברים לא שקטה דעתי בשום היתר לנסרים שבמקוה לפי דעת הראב"ד והרשב"א דלעיל ויפה תמה בעל הלבוש לפי פ"ז אלא דנ"ל מצד אחר שהיתר ברור יש לנו דהיינו ששאר פוסקים לא ס"ל כהראב"ד בזה אלא ס"ל דבגמרא דלעיל דאמרו משום גזירת מרחצאות לרבא אין איסור כלל מחמת קבלת טומאה אלא האיסור משום טעמים אחרים מה דלא שייך בנסרים אלו וזה מוכח מדברי רבינו שמשון שהביא ב"י סי' זה דהוקשה לו מתני' דמעין שהעבירו ע"ג השוקת פירוש כלי של אבן שקבע שם דפוסל למה יגרע מכלי הנטבל בתוך כלי במקוה אם יש בחיצון פה כשפופרת הנוד וניחא ליה דיש חילוק בין כלים תלושים דכשר לטבול בהם כשמחוברים למקוה ובין כלים הקבועים שהמעין נגרר עליהם דלמא אתי בהו לידי תקלה דפעמים שקובעים אותם במקום מוצא המים ואין שם כשפופרת הנוד ונמצאו כל המים העוברים עליהם פסולים ויתכן דהיינו נמי טעמא דמתניתין דלא יטבול ע"ג ספסל והיינו נמי טעמא דגזרת מרחצאות דלעיל מיירי בחרס הקבוע לעמוד שם מפני הטיט ואסרוהו מטעמא דפרישית ע"כ דבריו בקיצור והרא"ש כתב על דברי הר"ש דל"ק מידי דהא דמטבילן אפי' בכלי עצמו ל"ד דהתם הכלי הפנימי עצמו הוא נטבל תוך המקוה כיון דפי החיצון כשפופרת אבל כלי המחובר למעין אין להטבילו בתוכו דלמא אתי להטביל בכלי של מ' סאה בלא חבור ע"כ וצריך להבין דעת הרא"ש בחילוק זה ונראה שדעתו דבכלי תוך כלי שנטבל הכל במקוה אין שייך לגזור שמא יטבול בכלי בלא חבור כיון שטובל אלו שני הכלים תוך מי מקוה כשירה ולא נמשך טעות מזה משא"כ במעיין שנמשך על השוקת שהשוקת המים נמשכים דרך עליו תמיד ולפעמים נפסק החבור של מעין או מקוה ממנו ויטעה הטועה לטבול בו גם בעת ההיא וכ' ב"י שהרא"ש חולק על הר"ש דלהרא"ש אפי' בתלושים לא יטבול ומ"מ הביא הרא"ש בתשוב' דסילון המחובר בקרקעית המקוה פי' הר"ש דהגזירה משום דלפעמים יהיו במקום מוצא המעין כו' וכתב דבסילון אין שייך גזירה זו ועוד דסתם סילון העשוי למים אין בו לבזבזין והוה פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' ואינם פוסלים בשאיבה כמו שמביא ב"י בסמוך ונראה באור דבריו חדא דבסילון אין שייך גזירה שמא יעשה במקום מוצא המעין ולא היה בו כשפופרת הנוד דהא כל סילון יש בו כשפופרת הנוד ועוד דלא גזרינן שמא יעשנו במקום המעין אלא בכלי גמור דטהרתו תלוי בנקב כשפופרת משא"כ בפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה ע"כ אין חשש שיפסול אם יעשנו במקום מוצא המים והנה הנך נסרים שבמקוה שלנו ברור הוא שאינם גרועים כלל מהך סילון וכי היכי דבסילון ליתא לגזרה של הר"ש כמו שאמרנו ה"נ בהנך נסרים וכן לטעם הרא"ש שאסר אפי' בתלושין שמא יטביל בהם בלא חבור זה אינו שייך אלא בשוקת שאפשר לטבול בו בלא חבור למעיין שאפשר שנשאר בו מים משא"כ בנסרים וסילון דאם אין שם חבור למעין אין שם מעין כנלע"ד ברור וכ"ש למ"ש ב"י במסקנתו על מ"ש הטור וא"א הרא"ש לא חילק דכוונתו להרא"ש לא אכפת לן בקבלת טומאה אלא משום פחד לחוד פשיטא שאין חשש בנסרים וכל זה שכתבתי בהיתר הנסרים שייך ג"כ לשליבות של עץ במקוה שיש בכל מדינותינו דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ומצאתי כתוב למהר"ל מפראג לשון זה דמדריגות של עץ מותרים דכיון דהטעם משום גזירה שמא יסמוך הספסל למקום המעין והמדריגות אין עשוין למעברות המים ע"כ היינו כמו שכתבתי. וע"כ לפי המנהג ודאי לא קי"ל בהך סעיף כש"ע שפסק כהראב"ד דתלה הכל בקבלת טומאה וכלל בו גם פשוטי כלי עץ וכל הראוי למדרס אלא כרבינו שמשון והרא"ש דלדידהו היתר גמור בהנך נסרים והוויין ממש כסילון המחובר בקרקע המקוה ומאן דפוסל בנסרים יפסול ג"כ בסילון דהא גם הוא פשוטי כלי עץ ובאמת שניהם כשרים בלי ספק ואף אם הנסרים מונחים בלי קביעות מסמרות הכל מותר כפסק מהר"מ מפאדוו"ה ומהר"י כ"ץ אך לא מטעמייהו אלא כדאמרן:
לב סָעִיף לא שליבות של עץ כו'. לפי מה שנתבאר לא קי"ל כן אלא גם הם מותרים אע"פ שעשה כבר השליבה וקבעה אח"כ במקוה דדין אחד יש להם עם הנסרים דלעיל אך שבזה ראיתי הרבה נכשלים שאין עושין אותם רחבים ד' ויש לחוש לפחד שמא תפול ואסור לכתחלה ע"כ כל מורה ישים לבו על זה:
לג סָעִיף לב בקרקעית הטבילה. שמשם זוחלין המים לחוץ. וטעם היתר בזה לפי שאין שם פחד לפי שקבוע היא בקרקע וג"כ אין שם כלי עליה לפסול בשאיבה דאין לו לבזבז ואינו מקבל מים על כן לא הוה רק פשוטי כלי עץ וכמו שכתבתי בסמוך:
לד סָעִיף לג משום חציצה. הטור כתב ע"ז ולא נהירא וטעמו משום הקושיא שהקשה הרא"ש שהביא ב"י דמאי שנא ממתניתין דהמטביל המטה במים אע"פ שרגליה שוקעות בטיט טהורה מפני שהמים מקדימין והביא ב"י בשם הר"ן תירוץ אחר דשאני רגלי אדם שיש יותר חשש בין אצבעותיו דנדבק שם:
לה סָעִיף לג תתן עליו זמורות. וה"ה לדידן בנסרים כמו שכתבתי בסמוך:
לו סָעִיף לה כשאורגת בעומדין. כן הוא בגמרא אבל הטור כתב כמוסקת זיתים ותמה ב"י למה שינה מלשון הגמ' דמוסק זיתים אמר בגמרא אצל איש ותירץ מה שתירץ ונ"ל דהטור נסתפק לו כיון דאיתא אצל נגעים כאורגת ביד ימינה כמו שהביא ב"י אם דוקא לימין בעינן שיעור ולשמאל לא כלום או אורחא דמילתא נקט ע"כ נקט שיעורא דפסיקא ליה גבי איש וה"נ באשה:
לז סָעִיף לה וא"צ להרחיק כו'. בב"י הקשה הא כבר נתן שיעור אחר דהיינו כעורכת כו' ונ"ל דהטור נגרר אחר לשון הגמרא שאמר ר"ל לא תטבול אלא דרך גדילתה פירוש הילוכה כדתנן האיש נראה כעודר ומוסק זיתים כו' והיינו דלענין נגעים אמרינן שיעור ההוא לענין ראיית כהן ה"נ לענין טבילה אלא דלאו כל אדם בקי בהנך שיעורים היאך הם נתן שיעור שישער כל אדם בעצמו היאך מרוחקים איבריו קצת כדרך הילוכו ואידי ואידי חד שיעורא וכן נמי דעת הטור שאחר שכתב השיעור הנזכר בגמרא אמר שכיון שאין כל אדם יוכל לשער כזה יטעה לומר שצריך להרחיב הירכים הרבה וכן הרחקת הידים מן הגוף יהיה הרבה כדי שיצא מידי ספק לזה אמר שא"צ אלא תשער כפי שרגילה בשעת הילוכה ומו"ח ז"ל פירש שבנשים שחצניות מיירי שמגביהין ידיהן על צדיהן ודרך רחוקה היא שיתן התלמוד והפוסקים שיעורא להנשים כאלה שזה דרך בנות ציון שגינה הכתוב:
לח סָעִיף לה ויש מי שאומר שלא עלתה לה טבילה. ק"ל למה יפסול בדיעבד מאי שנא מסעיף ל' דאמרינן מפני שהמים מקדימין ה"נ נימא הכי דהא הקדימו המים לאותן קמטין קודם שנדבקו על ידי הזקיפה או השחיה הרבה ויותר קשה לפי דעת הטור שאפילו בטיט שברגליה אינו חושש כמו שזכרתי לעיל סעיף ל"ג וי"ל דהכא יש חשש שידבקו הקמטים שהם בגוף למעלה מן המים נמצא שבביאתם למים כבר הם מדובקים ולפ"ז אם הכניסה עצמה עד צוארה במים תחילה הוה טבילה בדיעבד בכל גוונא ונ"ל שנכון לכל אשה שתעשה כן שעכ"פ יש בזה צד מעליותא אם תשחה הרבה ולאו אדעתה:
לט סָעִיף מד ונקבו והוציאתן. בלבוש העתיק ונקבו ויצאו וזה נכון יותר ופירושו שהשערות נקבו ויצאו דרך אותו נקב למעלה:
מ סָעִיף מח ויש מחמירין כו'. אבל אם אנסה חברתה אותה וטבלה הוה טבילה לדברי הכל כי כוונת חברתה הוי שפיר כוונה:
א סָעִיף א רוב. והיכא דרוב בני אדם אין מקפידין והיא מקפדת כתב ב"י בשם הרמב"ם דחוצץ וכ"פ הב"ח וד"מ וכתב הט"ז אבל אם היא אינה מקפדת לעולם ורק מקצת בני אדם מקפידין אז לא הוי חציצה:
ב סָעִיף ב צמר. לפי שמקפדת להסירן בשעת חפיפה או רחיצה שיכנסו שם המים וכיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם. ט"ז:
ג סָעִיף ב מהדקן. שלא תהא חונקת עצמה וקטלא הוא שקורין האל"ז באנ"ד בל"א:
ד סָעִיף ג חלולין. כתב הש"ך ק"ק דבא"ח סי' ש"ג ס"א כ' סתם אם הם מעשה אריגה מותר שא"צ להסירם בשעת טבילה ולא מחלק בין עשוים חלולין מעשה רשת או לאו ויש ליישב עכ"ל:
ה סָעִיף ד שער. פי' שכרוכים סביב השערות ולא מהודקין בהם ע"כ אינם חוצצין. ט"ז:
ו סָעִיף ד מוזהבות. או מטונפים דאז מקפדת עליהן להסירן וכתב הש"ך דהג"ה זו קאי גם אסעיף הקודם וכן הוא בטור ולבוש וכ"נ מבואר מדברי הרב בא"ח סי' ש"ג עכ"ל:
ז סָעִיף ה חילוק. כלומר בין אם ב' שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או ב' שערות קשורות בפני עצמן בכל ענין אין חוצצין וכן שערה אחת שנקשרה אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה אחת אל אחת או שקשורה בפ"ע בכל ענין חוצצת כדאיתא בב"י בשם הרשב"א והר"ן:
ח סָעִיף ה מקפדת. וה"ה אם דרך רוב בני אדם מקפידין אע"פ שהיא אינה מקפדת כבס"א וכן מדמה בב"י ופשוט הוא. ש"ך:
ט סָעִיף ו שבראש. לפי שאין אדם מקפיד עליו:
י סָעִיף ו בנשואה. שמקפדת שלא תתגנה על בעלה אבל איש ופנויה אינן מקפידין וכתב הב"ח ודוקא פנויה גמורה אבל אם היתה נשואה דומיא דפנויה כגון שאין בעלה מקפיד ע"ז אפ"ה חוצץ דאזלינן בתר רוב נשואות עכ"ל:
יא סָעִיף ז שבעין. ואין חילוק בכאן בין תוך ג' ימים או לאחר ג' ימים. כ"כ ב"י והדרישה ודלא כב"ח עכ"ל הש"ך:
יב סָעִיף ז חוצץ. כתב הש"ך ונראה דהיינו היכא דאפשר שתטבול שנית יש להחמיר אבל היכא דלא אפשר ודאי כדאי הם רוב גדולי הפוסקים לסמוך עליהם שפסקו דלטהרות דוקא איתמר ולא לבעלה וגם המחבר גופיה הביא סברתם לקמן סל"ד ול"ט וע"ש ועיין בב"י עכ"ל:
יג סָעִיף ח תדיר. פי' שמנהגה כך וכתב בה"ג ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר:
יד סָעִיף ט וריר. פי' שהוסר הגליד מעליה וכתב הש"ך וכן אם הקיזה דם בתוך ג' ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כל זמן שהגלד עליו עד שיתרפא כהוגן:
טו סָעִיף יא אינו חוצץ. בטור סיים ואם עלה עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ פי' אפילו אם נראה תחת הקרום ט"ז וכתב הש"ך דבב"י נסתפק בפי' אינו נראה ונ"ל לחומרא דהיינו כל שהוא שוה לבשר קרוי נראה וכשהוא משוקע הוי אינו נראה ומשמע אם הוא משוקע אע"פ שנראה העץ מונח בבשר הפנימי שתחוב בו אינו נראה מיקרי כיון שאינו בשוה לבשר וכ"כ הלבוש עכ"ל:
טז סָעִיף יג מלמולין. פי' כשאדם מגבל טיט או לש עיסה ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלים על בשרה חוצצים. טור:
יז סָעִיף טז שנסרך. שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו רש"י ומשמע דעיקר החילוק הוא בין נסרך או לא אבל אין חילוק בין נסרך בבשר או בד"א ובה"ג מצאתי וז"ל אמר רב זו שאמרו חכמים דם לח אינו חוצץ לא אמרו אלא בשלא נתבשל אבל נתבשל באש בין לח ובין יבש חוצץ ע"כ ואף שלא נמצא כן בש"ס שלנו מ"מ דברי בה"ג דברי קבלה הם עכ"ל הש"ך:
יח סָעִיף יז ושער. אע"פ שחופה רוב השער או כולו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לדיו שחוצץ דהתם יש ממשות הדיו. כ"כ רבינו ירוחם והרמב"ן והרשב"א:
יט סָעִיף יז שאומנותו. כתב הב"י בשם הרוקח נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא אע"פ שמעט נדבק בבשר עכ"ל ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ שא"צ טבילה שנית עכ"ל הט"ז (וכתב בה"י ונראה דאם אדם אחד יש לו שתי אומנות דהיינו שהוא צובע וסופר ודבק על ידו צבע ודיו אזלינן לחומרא ע"ש ועי' בש"י שאלה ס"ט):
כ סָעִיף יח צפרניהם. ולענין נטילת הצפרנים בחול המועד עיין בא"ח סי' תקל"ב:
כא סָעִיף יט הטיט. כתב הש"ך וא"צ שיהא נקרם עור ובשר על הטיט אלא כל שהטיט כך בעומק שאינו נראה בשוה לבשר אינו חוצץ כדלעיל גבי חץ וכתב הט"ז בשם רבינו תם דאפילו צואה ובצק אם יש ממנו כ"כ מיעוט שאין מקפידין מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ:
כב סָעִיף כ צריכה. וכתב מהר"מ מלובלין בתשו' דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא החמירו אלא כשנמצא ששכחה צפורן א' מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה פ"א עד למחר אין ראוי להחמיר שלא תוציא לעז על בעילתה ואפילו לא נזקקה עם בעלה באותו לילה מכוער הדבר וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ"ל וכתב הש"ך ע"ז ונראה היכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר ואפילו אומרת ברי לי שלא היה שום לכלוך תחתיו יש לה לחזור ולטבול משום דהצפורן עצמו חוצץ אף בלא שום טיט וכמדומה לי שכן נוהגין להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה והט"ז כתב שאם כבר שמשה אין לה לטבול שנית דאפשר שנתעברה ואם באת להחמיר עליה בטבילה שנית אתה מוציא לעז על אותו הולד (וכל זה כשאין צואה או בצק תחתיו אבל אם יש תחתיו אפילו נזקקה לבעלה צריכה טבילה אחרת לד"ה) וכתב עוד דאם אירע טבילתה בחול המועד כתב המרדכי דלא תחתכם בעצמה אלא ע"י שפחה עובדת כוכבים אבל אנן קי"ל בא"ח סי' תקל"ב דמותרת לחתכם בלי שום שינוי (והמרדכי החמיר ע"י עצמו כ"א ע"י עובדת כוכבים) אבל בשבת ויום טוב נ"ל (אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים בשבת וביו"ט לא תאמר לעובד כוכבים שיחתוך לה דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת הצפרנים דהא אפשר בניקור תחתם למה נבטל בזה שבות דשבת דאמירה לעובד כוכבים ועוד שאשה מסייעת ע"י שמטה לה את ידיה וכאלו היא עושה מלאכה בשבת ויו"ט ע"כ) לא תחתכם כלל אף ע"י עובד כוכבים אלא תנקרם היטב וראיתי מי ששגג בזה וצוה לחתוך ביו"ט ע"י עובד כוכבים ולא כוון נכונה עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו באריכות וסוף דבריו דמותר לומר לעובד כוכבים ליטלם דלא גזרו משום שבות במקום מצוה וכן פסק מ"א סי' ש"מ דמותר לומר לעובד כוכבים לחתכם דמסייע אין בו ממש ובתשו' ח"צ שאלה פ"ב משיג על הש"ך שבנה"כ והסכים עם הט"ז מאחר שהוא לחומרא) מיהו כיון דאפשר ליטלן שלא בכלי למה נקיל בכדי אבל שלא בכלי הדבר פשוט דמותר ולית דין צריך בשש עכ"ל וע"ש):
כג סָעִיף כא חוצצת. כתב הש"ך היינו היא עצמה משום שפירשה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ ובפירשה רובה נראה דלדידן יש להחמיר ג"כ ולהצריכה טבילה שנית ע"ש:
כד סָעִיף כג מהודקים. לפי שמקפדת להסירם בשעת לישה והוה כההיא דחוטי צמר. הראב"ד:
כה סָעִיף כג וקשקשים. היינו לוחות שעושים הרופאים ע"ג מכה והב"ח פסק דבאגד וקשקשים אפילו רפוים חוצצים דלא עיילי בהו מיא שפיר:
כו סָעִיף כד טבלה. כתב הב"ח דמל' זה משמע שאינו חוב עליה אלא צריכה לחוש לטובתה שאם טבלה ונמצא דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה והש"ך חולק עליו וס"ל דחוב הוא עליה לחצוץ שיניה ואפי' אמרה אבדוק אחר הטבילה בין השינים חיישינן שמא תשכח מלבדוק:
כז סָעִיף כד ומנהג. כ' הט"ז פשוט שאם לא נהגה כן א"צ לעכב הטבילה בשביל זה ובשבת ויו"ט המנהג שאוכלים בשר רק שתזהר לנקר ביותר אח"כ עכ"ל:
כח סָעִיף כה עלתה. דהכא לא בעינן ביאת מים אלא ראוי לביאת מים לכך תלי' לקולא כדלקמן סכ"ו:
כט סָעִיף כו לקולא. כתב הש"ך דבעל הרוקח חולק ע"ז ופסק דצריכה טבילה אחרת ויש להחמיר:
ל סָעִיף כח רפתה. והב"ח פסק דאפי' ברפתה לא עלתה לה טבילה גזרה אטו לא רפתה אבל הט"ז פוסק דהעיקר כדעת המחבר ע"ש:
לא סָעִיף כח במים. כתב הש"ך דוקא במי מקוה אבל לא במים תלושין אבל הט"ז כתב דיכולה להדיח ידיה אפילו במים תלושין (שעכשיו שמחוברין למקוה יהיו גם הם כשרים דמשקה טופח הוא חיבור) ודלא כמ"ש הרמ"א בסי' ק"כ ס"ב וכתב עוד דמה שכתב המחבר דמהני רפתה ואח"כ כתב דמהני אם הדיחה ידיה אפי' בלא רפתה מ"מ צריך שלא תאחוז בה בכח דאל"כ לא מהני הדחה תחלה אלא דלא חיישינן לזה עכ"ל וכתב הדרישה דיש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דוחפה במים שיכולה לאחזה בידיה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחלה וא"צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהן ממנה בשעת דחיפה וכתב הש"ך שלפע"ד אין להורות קולא בדברים שנהגו איסור דהלא במשנה ובפוסקים אינו אלא דבדיעבד שרי אבל לכתחלה מאן לימא לן מיהו באשה שאינה יכולה לעמוד על רגליה פסק בתשו' מ"ב סי' פ"א דיש לטבלה ע"י שתאחזנה ב' נשים בזרועותיה וידיחו ידיהם תחלה במים עד שיהא טופח ע"מ להטפיח אבל אין לה תקנה שישכבוה על הסדין ויטבלוה דסדין מקבל טומאה ואסור (כדלקמן סעיף ל"א) עכ"ל:
לב סָעִיף כט מגונה. דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר מה שחסרו המים שטפחה בידו של זה. ב"י:
לג סָעִיף ל שהמים. כתב הט"ז דלרמב"ם ורמב"ן דס"ל לעיל דאפי' באוחז בכח אינו חוצץ כל שהדיח ידיו תחלה א"כ אין חילוק בכאן אם הם מלוחלחות ממי מקוה או משאר מים תלושין ע"ש והש"ך כתב דצ"ע דכאן משמע ביש שם טיט צריכה להגביה רגליה ויכולה לטבול שם ובסל"ג פסק כשיש שם טיט לא תטבול כלל ולמאי שכתבתי לקמן דיש חילוק בין טיט לטיט אתי שפיר עכ"ל:
לד סָעִיף לא כלי. אפילו רחב וקבוע בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה. ש"ך:
לה סָעִיף לא נסרים. כ' הט"ז ויש לתמוה טובא על מנהג מדינתנו שעושים נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליה ובלבוש האריך בתמיה זו מאד וכבר קדמוהו בתשובה מוהר"מ פדאוו"ה ששאל ממנו מוהר"ר דוד ויטל למה עושין כן והשיב לו בארוכה ועיקר בנינו דהנסרים שלנו במקוה אינם חשובים מיוחדים למדרס הואיל ואין עשויין לעמוד עליהם לטבול כי אדרבה בזה יוצאין מתורת כלי וחשובין כתקרת הבית ובפרט מאחר שנקבעו במסמורות כיון שלא היה מתחלה שם כלי עליהם ע"כ ועוד נראה למצוא היתר אפי' באינם קבועים במסמורות וכו' ע"ש שמאריך בזה וסיים וכל זה שכתבתי בהיתר הנסרים שייך ג"כ לשליבות של עץ במקוה שיש בכל מדינתינו דזכרון א' עולה לכאן ולכאן עכ"ל וכ' מוהר"מ מלובלין בתשו' דודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי שמתקנים או בונין מקוה חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראוים למדרס כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל:
לו סָעִיף לא טבילה. והב"ח כ' דאין נראה להקל כיון דלרש"י ותוס' לא עלתה לה טבילה כו' וכ' הש"ך דדבריו הם תמוהין ודברי המחבר עיקר:
לז סָעִיף לא השליבות. כתב הט"ז לפי מה שנתבאר לא קי"ל כן אלא גם הם מותרים אע"ג שעשה כבר השליבה וקבעה אח"כ במקוה אך שבזה ראיתי הרבה נכשלים שאין עושין אותן רחבים ד' ויש לחוש לפחד שמא תפול ואסור לכתחלה ע"כ כל מורה ישים לבו על זה:
לח סָעִיף לב בקרקעית. שמשם זוחלין המים לחוץ וטעם היתר בזה לפי שאין שם פחד לפי שקבוע הוא בקרקע וג"כ אין שם כלי עליה לפסול בשאיבה דאין לו לבזבז ואינה מקבלת מים ע"כ לא הוה רק פשוטי כלי עץ. ט"ז:
לט סָעִיף יד שלא. כ' הש"ך אע"ג דלעיל סי"ד פסק דאינו חוצץ אלא טיט היון וכו' י"ל דהכא נמי מיירי במקוה שיש בה טיט עבה כמו טיט היון ואפשר ע"ז סמכו עכשיו שטובלין במקוה שיש טיט משום דסתם טיט אינו כמו טיט היון:
מ סָעִיף ל עלתה. כ' הש"ך צ"ע בזה וכן הא דעצמה עיניה ביותר בסל"ט די"א דעלתה לה טבילה וזה אינו לפי מ"ש המחבר לעיל גבי כחול וגבי דם שבמכה שחוצץ והא בהא תליא לפי הגירסא בש"ס וכדמוכח מכל הפוסקים עכ"ל והט"ז כ' וקשה לי למה יפסול בדיעבד מ"ש מס"ל דאמרי' מפני שהמים מקדימין ה"נ נימא הכי וי"ל דהכא יש חשש שידבקו הקמטים שהם בגוף למעלה מן המים נמצא שבביאתם למים כבר הם מדובקים ולפ"ז אם הכניסה עצמה עד צוארה במים תחלה הוי טבילה בדיעבד בכל גוונא ונ"ל שנכון לכל אשה שתעשה כן שעכ"פ יש בזה צד מעליותא אם תשהה הרבה ולאו אדעתה עכ"ל (ובנה"כ מתרץ דהתם כשתחבה רגליה במים כבר נגעו רגליה במים קודם שהגיעו לטיט ואותן המים מחוברים למקוה והלכך לא הוי חציצה אבל הכא ע"י הקמטין לא יהיו המים שבתוך הקמטין מחוברים למקוה כלל ודו"ק עכ"ל):
מא סָעִיף מא לא. והב"ח פסק דעלתה לה טבילה ואיתא בש"ס נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה וכתבו הט"ז לקמן ס"ס קצ"ט:
מב סָעִיף מב חוצצים. דאע"ג דבית הסתרים א"צ ביאת מים ראוי לביאת מים בעינן. ש"ך:
מג סָעִיף מג צריכה. כ' הש"ך מיהו כל זה אינו מעכב בדיעבד וכ"מ בב"ח:
מד סָעִיף מו בבגדיה. כ' הש"ך נראה דוקא באותן הבגדים שהן רפויים עליה אבל לא באותן שהן מהודקים שוב מצאתי כן בהרמב"ן כו' ע"ש:
מה סָעִיף מז להסירן. משמע כל שיכול להסירן אפילו דיעבד חוצצין. ש"ך: (מה*) [ טבילה אחרת. בלא ברכה. ב"ח וש"ך]:
מו סָעִיף מח להחמיר. מיהו אם אנסה חברתה ואטבלה כונה דחברתה כונה מעליותא היא לכ"ע הכי אמרי' בש"ס חולין דף ל"א:
מז סָעִיף מח אלו. כגון כלב או חמור או ע"ה או עובד כוכבים או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן כ"כ בש"ד אבל ברוקח וכל בו איתא שאם פגע בה סוס תעלה ותשמש שבניה עומדים נאה בדבורן שומעין ומבינין לומדים תורה ואינם משכחין וממעטין בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות כו' עכ"ל וגרסינן בפסחים האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקה מטבילת מצוה אי איהו קדים ומשמש אחדא ליה לדידיה רוח זנונית ואי איהי קדמה ומשמשה אחדא לה לדידה רוח זנונית מאי תקנתיה לימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך והוא בתהלים ק"ז והכי מייתי לה ברוקח אבל בתולדות אהרן לא ציין מקרא דשופך בוז על נדיבים אלא ומזיח אפיקים רפה באיוב י"ב נראה שלא היה גורס בש"ס שופך בוז וכו' ובילקוט מייתי ש"ס זה בתהלים ובאיוב הלכך נמרינהו לתרווייהו עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א לפעמים. עי' בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' יו"ד שכתב דמ"מ בעינן דוקא שמקפדת לעתים מזומנות כאותה שכתב הט"ז ס"ק כ"ג דטבעת מהודקת באצבע חוצץ משום דמסירתו בשעת לישה דהרי אם מיקלע לה עיסה ללוש כמה פעמים היום או מחר מסירתו אבל אם אינה מקפדת רק פ"א לזמן מרובה לא ומ"ש בש"ע אפילו אינה מקפדת עליו עתה כו' אין פירושו אלא שמקפדת עליו לבסוף לזמן רחוק אלא פירושו שאינה מקפדת עתה בשעת טבילה מ"מ מקפדת בימים שקודם ושלאחר הטבילה ע"ש ועמש"ל ס"ק י"ב בשמו:
ב סָעִיף א ולכתחלה לא תטבול. עי' מ"ש לקמן ס"ק י"א בשם שיבת ציון:
ג סָעִיף ב שחוצצין. עי' בתשו' פני אריה סי' י"ב שנשאל על אשה שנושאת ספוג באזנה לשאוב הזוהמא ששכחה ליטול הספוג בשעת טבילה וכתב שלא ידע בזה הלכה ברורה ע"כ תטבול שנית בלא ברכה ע"ש:
ד סָעִיף לא חוצצין דמקפדת עליהם. [כתב בספר לבושי שרד אות קצ"ו וז"ל ואע"ג דמיא עיילי בהו ומה יזיק מה שמקפדת להסירם כבר כתב הב"י דהטור פסק כרבותיו של רש"י דהנהו דינים דסעיף א' דרוב אם מקפיד חוצץ מיירי אף דעיילי מיא כו' ולפ"ז הני דינים דסעיף ג' ד' דאין חוצץ מיירי דוקא במיעוט אבל כשמכסה רוב השערות אע"ג דאינה מקפדת ומיא עייל אפ"ה חוצץ ולפי זה קצת קשה מההיא דסעיף ה' דמבואר דבב' שערות או יותר אין חוצץ אף במקפיד או רוב משום דלא מיהדק וצ"ל דדוקא בדבר שאינה מגופה כהך דסעיף ג' ד' אמרינן במקפיד או רוב חוצץ אף אי עיילי מיא משא"כ שערות דעצמה דהוה גופה אין מקום לומר שחוצץ אלא אי לא עיילי מיא. אך כ"ז הוא לדעת הב"י אכן הדרישה ופרישה חולק דדעת רש"י עיקר והך דינא דמוזהבות אין הטעם משום חציצה אלא משום דמירתתא ולא טבלה שפיר ע"ש ולדבריו הך דסעיף ג' ד' אין חוצץ אף ברוב כיון דמיא עיילי. ונ"ל עיקר כהדרישה ופרישה ולא כהב"י דהכי מוכח מהמרדכי ברבדא דכוסילתא כו' ועוד ראיה מדין דסעיף כ"ג השירים והנזמים כו' ועוד ראיה ברורה מסעיף מ' או קושרת בגד רפוי כו' (ועוד ראיה ברורה מסעיף מ"ו נדה שטבלה בבגדיה מותרת אף דהוא רוב ואפשר נמי מקפיד וחידוש בעיני על הרב שלא הזכיר זה) לכן העיקר כדעת הדרו"פ והכי נקטינן להלכה דכל היכא דעיילי מיא אפילו רוב ומקפיד שרי. ומדינא אפילו לכתחלה טובלת בהם ולא גזרינן רפויין אטו שאין רפויין אלא מקום שמצינו בו כגון אחזה חברתה וכן בנזמי האוזן כיון דטריחא לה להסירן אבל בשאר דוכתי לא גזרינן אך מאחר דיש מי שמחמיר בכל הרפויין להסירם יש לנהוג לכתחלה להחמיר בכולם ולהסירם אבל אם כבר טבלה ודאי דאין להחמיר כלל ודלא כספר בה"י (הובא לקמן סק"י ע"ש) וכתב עוד מאחר דהוכחתי דטעמא דמוזהבות אינו רק משום דמירתתא א"כ י"ל דהוא רק לכתחלה כמבואר בסעיף ל"א דטעמא דמירתתא אינו פוסל הטבילה בדיעבד כו' וצ"ע בזה להלכה עכ"ד ע"ש. שוב ראיתי בס"ט ס"ק י"ג האריך ג"כ בזה ושם הקשה ג"כ מהא דסעיף מ"ו הנ"ל אך בלשון אחר שהוא ז"ל לא הזכיר דהא שם הוי רובא רק דהא שם הוי מקפיד ותירץ די"ל דמיירי בבגדים הגרועים ופחותים דלא קפדי עליהן ע"ש כנראה שדעתו דגם לדעת רבותיו של רש"י לא אסור היכא דעיילי מיא אלא במקפיד אבל באינו מקפיד אף ברובא שרי. ומש"ה נמי עזב להקשות מהא דסעיף מ' הנ"ל ולע"ד תימה לומר כן דודאי אין חילוק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד אחרי דס"ל לרבותיו של רש"י דהלכתא דרובא ומקפיד חוצץ אתמר נמי במידי דלא מיהדק ולישנא דחוצץ לאו דוקא א"כ גם הא דגזרו רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד הוא נמי בכה"ג אף דלא מיהדק ואף למה שרוצה לומר בס"ט שם דס"ל לדעה זו דמדאורייתא ליכא חציצה אלא במידי דמיהדק אלא שחכמים גזרו כו' ג"כ אין שום סברא לחלק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד (עב"י ודו"ק) ומסיק דהיכא דאיכא עוד צד להקל יש להקל אם הם רפויין אע"ג דקפיד עלייהו. ע"ש ועיין עוד בספר תפארת למשה מזה]:
ה סָעִיף ו דבוקות זו בזו. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ז שכתב דהכא מיירי אפי' אם רוב שערות דבוקות ולהכי הוצרך המרדכי לאהדורי אטעמא אחרינא ולא כתב טעם מפני שאין מקפדת וכתב עוד באשה שחלתה ואמרו הרופאים שאין תקנה אא"כ תעשה מארלאקי"ן וא"א לעשות אם לא שמפזרים בראשה סמים כתושים כמו קמח ועי"ז השערות מסתבכים וכשמדיחים במים הסמים הנ"ל אי אפשר לשערות להסתבך והחולי חוזר וניעור דיש לפקפק אם תוכל לטבול כן דשני טעמים הראשונים שבמרדכי לא שייכי אלא באותן קליעות הנעשים מן השערות עצמן אבל לא בזה שנעשים ע"י דבר אחר וגם הב' טעמים אחרים יש לפקפק בנדון שלפנינו והעלה דאין להקל אא"כ נשאר רוב שערותיה שלא נקלעו דאז הוי מיעוט שאינו מקפיד ולא חייצי אלא מדרבנן סמכינן שפיר ארופא מומחה שאומר שיעלה לה רפואה ע"י זה והוי רביתה אבל לעשות לה כל הראש או רוב שערה דיש כאן ספק דאורייתא אין בידנו להתירה ע"ש. [ועי' בס"ט ס"ק י"ט שהביאו ג"כ וכתב שדבריו נכונים לדינא ומסיים ועכ"פ בכל השערות או ברוב השערות שלה ודאי דאסור לעשות כן לכתחלה ע"י תחבושת וסמים ואם עשתה כן הוא חוצץ בטבילה ע"ש. ועי' בתשו' ח"ס חלק ששי ס"ס פ"ב שכתב אודות האשה שרוצים לדבק שערותיה בשעוה לצורך רפואה פשיטא שחוצץ וע"כ לא שקלי וטרי בתשו' פמ"א וס"ט אלא ע"י סמים ותחבושת שהם עצמם אינם חוצצים אלא שדיבוק השערות חוצץ ואהא שקלי וטרי אי שייך לומר דהכי רביתא ומ"מ הסכימו לאיסור אבל ע"י שעוה שהשעוה בעצמו חוצץ ולא שייך לומר הכי רביתא פשיטא שחוצץ וחלילה להקל כלל עכ"ל]:
ו סָעִיף ו לא חייצי. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה שהיא צריכה להשהות במים עד שיכנס בהם המים היטב:
ז סָעִיף ט תוך ג' ימים. [עי' בתשו' ח"ס סי' ק"צ שכ' דהדעת נותנת דבעינן מעל"ע ולא אמרינן בזה מקצת היום ככולו וזכר לדבר מבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה (לעיל סי' ס"ט סי"ב) וכיון דמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן המקיל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה ע"ש ועי' מה שכתבתי לעיל סי' פ"א סק"ה]:
ח סָעִיף ט בעלת חטטין. עט"ז ס"ק י"ד שהביא מעשה דאשתו של מהרר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה כו' ואף דאסור להסתכל במקומות המכוסים שבה כדלעיל סי' קצ"ה ס"ז כבר תירץ ע"ז בתשו' נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קכ"ב וע"ש בהגה"ה מבן המחבר שכתב דהכא מיירי לאחר טבילה וכן הוא הלשון שלא היה גרב עליה ולא חיישינן שמא נפל במים כיון שדבוק כ"כ עד שכואב לה להסירו ע"ש:
ט סָעִיף יח צואה שתחת הצפורן. עי' במ"א סי' קס"א סק"ה שכתב וז"ל אע"פ שטיט חוצץ אפילו כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז. אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפילו בצואה וחוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד וכמ"ש ביו"ד סי' קצ"ח. [והט"ז כתב דבנט"י יש לסמוך על הר"ת דאין חוצץ רק טיט היוצרים שדומה לבצק שנדבק מאד אבל לא בטיט אחר]:
י סָעִיף כ נשאר בידה. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שדעתו להקל בצפרני הרגלים שאינה צריכה טבילה אחרת הגם שאינה יודעת אם היה נקי וכתב שאפשר אפילו יודעת שלא היה נקי א"צ טבילה אחרת שברגלים אין דרכן של הנשים להקפיד:
יא סָעִיף כ צריכה. עבה"ט ומ"ש אם אירע ששכחה בשבת כו' עי' בתשו' שבות יעקב ח"ב סוס"י ח' שכתב דנראה לו עיקר למעשה כמסקנת בעל נקודות הכסף ליטול ע"י עובד כוכבים בידו או בשיניו אף שבתשו' ח"צ השיג עליו היינו דוקא ליטול בכלי אבל בכה"ג מודה וגם הנה"כ עצמו למעשה לא התיר אלא ביד או בשיניו ולרווחא דמלתא כתב דאפילו בכלי אפשר להתיר למקצת פוסקים אבל אין לסמוך למעשה כ"א ביד או בשיניו ע"ש:
יב סָעִיף כא מיעוטה חוצצת. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קצ"ה אודות כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר בעילת מצוה ופקפק רב אחד לחוש שיחוצו כיון שסופן להתגלת והוא ז"ל כתב דאין כאן בית מיחוש ומנהג ישראל תורה היא משום דהא דאמרי' בכ"מ כל העומד כו' היינו כשעומד להעשות מיד בלי הפסק דבר אחר ביניהם כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו והכא אין השערות עומדות להתגלח עד אחר בעילת מצוה והבעילה מפסקת בין הטבילה לגילוח לא שייך עומד לקוץ כקצוץ ועוד ראיה ברורה מנזיר דמ"ד ע"ב ע"ש]:
יג סָעִיף כג רפוים. עי' באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דחוצץ אפילו בדיעבד [רק דאם שמשה כבר אחר הטבילה בטבעת רפויה אין צריכה טבילה אחרת] ועי' בתשו' מקום שמואל סי' נ"ה שחולק עליו ופסק כהש"ע ע"ש ובכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל ראיתי שמחמיר בזה מאד דאפילו אם עברה לילה אחד אחר טבילה זו בטבעת רפוי יש להחמיר להצריכה טבילה אחרת רק אם היה רפוי הרבה יש להקל ועי' בתשו' ב"ח החדשות סי' מ"א [דשם כתב שחלילה לומר דברפוי לא עלתה לה טבילה והאומר זה ראוי לנזיפה ולא אמר הרמב"ם אלא באוחז באדם וכלים כו' (עי' סכ"ח בט"ז וש"ך) אבל זו"ז אין גוזרין רפוי אטו שאינו רפוי מדינא אם לא בנזמי האוזן כיון דטריחא לה מילתא להסירם. וכל כה"ג במה דטריחא לה יש לגזור מטעם חומרא לכתחלה וכן בחוטין שבצואר שתולין בהן הקמיעין כו' ע"ש והביא ג"כ בס' לבושי שרד אות קצ"ג ועמש"ל ס"ג בד"ה מקפדת גם בס"ט ס"ק ו' ומ"ג דעתו דרק לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד עלתה לה טבילה ע"ש]:
יד סָעִיף כג ואם הן מהודקין. [עבה"ט ועיין בספר שיורי טהרה ס"ק מ"ד שכתב דמדברי ס' גן המלך סי' קכ"ג מבואר דאשה שאין דרכה ללוש בעצמה אין הטבעת שעל ידה חוצץ אפילו מיהדק טובא וכה"ג כתב בא"ר בא"ח סי' קס"א בשם רש"ל דטבעת באנשים אינו חוצץ לפי שאין מקפידין. אם לא בטבעת שיש בו אבן טוב והוא ג"כ מה"ט לפי שאין דרכם של אנשים לעשות מלאכות כאלו ומ"מ אין להקל כיון דבש"ע כאן ובא"ח כתב סתם דטבעת מהודק חוצץ ולא מפליג מידי משמע שאין לחלק בזה ול"ד למוכרי רבב והצובעים שכל אותו אומנת ידוע בכך משא"כ הכא י"ל דלא פלוג מיהו אפשר בדיעבד ושימשה יש להקל בנדון זה ע"ש].
טו סָעִיף כג וכן הדין באגד. עי' בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ב באשה אשר לה כאב עינים ר"ל וצוה עליה רופא מומחה שלא יבואו מים כלל על עיניה אפילו מחוץ לעינים פן תאבד מאור עיניה איך תנהג האשה ההיא בחפיפה וטבילה ודעת השואל להמציא לה תחבולה לעשות לה אגד רפוי על עיניה בעת טבילה ואף שכתב הב"ח בשם ש"ד דגבי שירים ונזמים יש לגזור לכתחלה רפוי אטו אין רפוי וכ"כ הרמ"א לעיל ס"א בהגה"ה דוקא בשירים ונזמים שהם עליה תמיד כו' והרב המחבר נר"ו אין דעתו מסכמת להך תקנה דאדרבה אפילו מאן דסובר בשירים ונזמים דלא גזרינן אטו אינו רפוי היינו דשם ליכא תועלת והנאה לאשה אם טובלת במהודקין משא"כ בנ"ד שעיקר פעולת האגד להגין שלא יבואו מים על העינים יש לחוש שתהדק מפני הפחד אך יש לה תקנה אחרת שתתן ידיה על עיניה ותדיח הידים תחלה שתהיינה טופח ע"מ להטפיח וכמ"ש לקמן סעיף כ"ח אך הנחת ידים לא תהיה מהאשה עצמה דאם תכוף את הידים למעלה נעשו קמטים ונתכסה הבשר שבתוך הפרק במקום חיבור היד והזרוע וכמש"ל סעיף ל"ה דהטבילה צריך להיות כמו שהיא הולכת רק אשה אחרת תרד עם האשה לתוך המקוה ותעמוד לאחוריה בריחוק קצת שלא תגע גופה בגוף האשה הטובלת ותדיח ידיה במים ותכסה עיני האשה הזאת ברפיון קצת ותטבול ולענין החפיפה העלה להקל אשר די לה שתרחץ ותחוף כל גופה וראשה חוץ מהעינים וסגי לה בעיון לראות במראה או בבדיקה ע"י אשה אחרת שלא יהיה לפלוף וגם שלא יהיה ריסי עיניה דבוקות ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם זיסקינד מרוטענבורג סי' י"ח:
טז סָעִיף כה בית הסתרים. עי' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ס"ד ע"ד האשה אשר הושם טבעת של שעוה תוך עומק הפרוזדור לצורך רפואה אם חוצץ בטבילה וכתב דזה ודאי קרוי מקפיד שהרי הוא מתלכלך תמיד בימי נדתה וצריכה להסירה בעת שתפסוק בטהרה לנקותה וכן בימי לידה ואולי מעכב גם הבדיקה תמיד בשבעה נקיים וצריכה להסירה וא"כ הוא דבר שמקפיד וחוצץ אמנם אף שאמרו בה"ס צריך להיות ראוי לביאת מים דוקא בבית הסתרים אמרו כן אבל במקום הנקרא בלוע א"צ אפילו ראוי לביאת מים ולכן אם אשה זאת אומרת שהוא כ"כ בעומק עד שאין השמש מגיע שם אפילו בשעת גמר ביאה אז מקרי בלוע וא"צ להיות ראוי לביאת מים וא"צ להסירה בשעת טבילה ע"ש שהעלה כן להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמו עוד שני רבנים [ובתשו' ח"ס סי' קנ"ב חולק על ראשית דברי הנו"ב מ"ש דקרוי מקפיד משום שצריכה להסירו בשעת הפסק טהרה וכן בימי לידה וכתב דההסרה שבעת לידה לא מקרי מקפיד שאין אותה ההסרה מטעם ההקפדה לא על הטבעות ולא על לכלוך גופה אלא לפנות מקום לולד וראיה לזה מטבעת של איש שאין בו אבן שאין חוצץ כמ"ש מג"א סי' קס"א אף דמסירו בשעת הנחת תפלין ונטילת לולב רק אם היתה צריכה להסירו בשעת פרישת טהרה זה ודאי קרוי מקפיד וגם מ"ש הנו"ב אם האשה זאת אומרת שהוא כ"כ בעומק כו' הוסיף הוא ז"ל בסי' קצ"ג דאף אם מסופקים בכך ואפשר הוי ספק חסרון ידיעה דאשה בקיאה יכולה לברר מ"מ כיון דהוי סכנה וחולשה רבה להוציא הו"ל מיעוטו ואינו מקפיד כו' ויש להקל ע"ש]. ועי' בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קל"ה שרב אחד רצה לחלק בבית הסתרים גופא דבמקום שהמים יכולים לבוא בעצמם כמו הפה אם הוא פתוח וכן נקבי החוטם והאזנים אלא שהכתוב גילה לנו שא"צ לביאת מים אלו צריכים עכ"פ ראוי לב"מ אבל אותו מקום של אשה אפילו בית החיצון כיון שאף אם תרחיק ירכותיה לא יכנסו המים רק קצת בהתחלת המקום ולכן כל שהוא לפנים ממקום שהתינוקת יושבת ונראית אין צריכה אפילו ראוי לב"מ והוא ז"ל דחה ראיותיו (גם מדברי הרמ"א בסעיף מ"ג בהגה"ה מבואר דלא כוותיה) וע"ש שהעלה לענין בדיקת הנקיים אם הוא באופן שפי הרחם מכוון נגד חלל הטבעת וכל פה המקור מכוון ג"כ כנגד חלל הטבעת א"כ בשעת הפסק טהרה תתן צמר גפן תוך מטלית של פשתן נקי באופן שיהא עב קצת עכ"פ כמו רוחב חלל הטבעת ותכניס העד הזה עמוק דרך חלל הטבעת עד נגד פי המקור ויהא אצלה מקודם בה"ש עד אחר צה"כ וגם ביום א' תעשה כן ובשאר ששת ימים תבדוק כפי האפשר לה ע"ש. ועי' בתשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י' שמסכים ג"כ להנו"ב הנ"ל גם הביא מתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ט שכתב בפי' דלענין מיעוט המקפיד אמרי' ספק דרבנן לקולא (וצריך עיון כעת דהא באיתחזק איסורא לא אמרי' ס' דרבנן כדלעיל ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות כ' והכא איתחזק איסור דטומאת נדה וצ"ל דס"ל כדעת הפר"ח שהבאתי שם וכבר כתבתי שם דאין כן הלכה וכעת אין ס' ה"ל לפני) ועוד לפי שהאשה אמרה שאינה יכולה לקחת הטבעת משם משום סכנת נפשות זולת בבוא חבלי לידה בהכרח נוטלתו כדי שלא ימנע יציאת העובר מרחמה א"כ מקרי אינה מקפדת (עמש"ל סק"א בשמו) ולענין בדיקה העלה שיכולה לבדוק א"ע כשאר נשים במוך שתכניס לאמצע פרוזדור עד קרוב למקום שהשמש דש ותניחהו שם כל בין השמשות בשעת הפרשתה לטהרה וכן תעשה גם באחד מימי הספירה בשחרית או ערבית וגם תבדוק צד שמאל רחמה ואף שצד הימין ומקום הטבעת א"י לבדוק אין בכך כלום רק תעשה מה שביכולתה לבדוק בכל המקומות שתוכל להגיע שם ובשאר ימים די לה בבדיקה קלה ע"ש באריכות ועי' בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' ס' שהאריך מאד בענין הנ"ל והסכים ג"כ להקל לענין החציצה דאינה חוצצת וגם הגאון מליסא ז"ל הסכים להיתרא אולם במה שמקיל בתשו' זכרון יוסף הנ"ל לענין הבדיקה חולק עליו מאחר שרבו דעת רבותינו המחמירים דבעינן דוקא בדיקת חורין וסדקין ומשמע דאינה בדיקה כלל בלא חו"ס. אולם אחת היא שיש בזה לדון ולהקל די"ל דמאי דצריך בדיקת חו"ס היינו כיון דע"פ הרוב אינה יכולה להכניס העד בעומק עד מקום שהשמש דש ממש כמ"ש הב"י ואף במקום גמר דישת השמש אינו ממש במקור חיישינן דזב לצדדים לחו"ס ואינו פוגע בעד א"כ יש תקנה לאחותנו לבדוק בשפופרת (דע"י זה יכולה לדחוק המוך יותר) ומוך בתוכו ולדחוק הרבה המוך עד שיכנס לפנים ממקום שהשמש דש סמוך לפי האם ממש דזה הוי הוכחה דאם המקור זב היה נוטף על המוך ולא בעי בדיקת חו"ס ככה יהיה בדיקה דפסיקת טהרה ויום א' דז"נ וסיים דיש להקל ע"י בדיקה הנ"ל באופן אם יסכימו גדולי הדור ואף אם יקילו ביותר שיהיה רק בדיקה דהפסק טהרה כפי הנ"ל ולסמוך על הרמב"ן דבדיקת שבעה נקיים לא בעי חו"ס מסכים ג"כ לזה ע"ש. ועי' בתשו' בשמים ראש סי' קנ"ו בהגהת כס"ד שם מה שהאריך בזה הן על ענין הבדיקה והן על ענין החציצה ע"ש ועי' עוד בשאלות ותשובות תשובה מאהבה ח"א מסי' ל"ו עד סי' מ"ב [ובתשובות חתם סופר סי' קצ"ב וקצ"ג] מה שכתב בזה:
יז סָעִיף כז שפתותיה. כתב בס' חמודי דניאל כתב יד אבל אם קרצה שיניה לא הוי חציצה ע"כ:
יח סָעִיף לא אין טובלין בכלים. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ב שנשאל אם מותר לחבר טסין של נחושת בקרקעות המקוה ובכתלים כדי שיחזקו מימיו והשיב להתיר לפי דהני טסין לא מקבלי טומאה קודם שנתחברו למקוה דה"ל כגולמי כלי מתכות ע"ש באורך:
יט סָעִיף לא נסרים. עיין באר היטב בשם מהר"ם מלובלין. ועס"ט שכתב דבמקום שאין אבנים מצויין אפשר לתקן בנסרים שאין כל אחת רחב כ"כ שיהא ראוי למדרס הרגל כ"א ע"י חיבור הרבה נסרים ואז לא הוי ראוי למדרס קודם שחיברו למקוה כו' ע"ש עוד. (ועי' בתשו' חתם סופר ס"ס ר"א אודות שבקרקע המקוה העשוי מבנין לבנים נתנו עליו נסרים עבים כדי שלא יזובו המים בין הלבנים ויבלעו בו והנסרים משולבות אשה אל אחותה ע"י ברזלים וצוה המורה לעשות בהם נקבים כשפופרת הנוד כדי לצאת דברי האמור בש"ע ומהר"ם לובלין והוא ז"ל כתב לו דאינו נכון ואם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל מה הועיל בעשותו נקבים וכי מפני זה אינם ראוים למדרס שהנקבים מועילים לבטל מתורת כלי קיבול אבל לא לבטל מתורת מדרס ואדרבה מגרע גרעי השתא שהרי מכיון שמונחים על רצפת אבנים הרי הנקבים עשוים לקבלה וה"ל כלי קיבול ממש (לע"ד אינו מובן לפמ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' רי"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א סק"ה וע"ש בס"ק י"ח) ועוד דאיכא למיחש שהמים שנכנסים לתוך הנקבים ונמשכים למטה בין הנסרים ולבינים ואולי יעשו עי"ז כזוחלין ויפסלו המקוה כולו מדינא כמבואר בש"ע סי' ר"א ס"נ. (וגם זה אינו מובן קצת עי' בש"ע שם סנ"א ומ"ש שם בשמו בסי' רי"א ואפשר לישב) ועוד אני תמה אם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל איך יקבעו בו ברזלים והם מקבלים טומאה ועי"ז גם העץ מקבל טומאה מפני שהברזל מעמיד אותם כו' (גם ע"ז קשה ממ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' ר"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א ססק"ח) לכן נ"ל דודאי הרוצה לחוש לחומרא הנ"ל יעשה רצפת אבנים בלא נסרים כלל וכלל והמקיל לא הפסיד אפילו עם הברזלים מטעם כיון שעשויים מתחלה לשם בנין אבל עכ"פ יש לסתום הנקבים שצוה לעשות בהם משום חשש זחילה שהוא חשש דאורייתא עכ"ד ע"ש) ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קל"ח במקוה שהיתה עמוקה והנשים מתפחדות לירד שם לטבול ולקחו כסא והעמידו לתוך המקוה וקשרוהו בחבלים כדי שיעמדו על הכסא בשעה שטובלת יש לגעור בהם ואף דע"פ סברא אחת שנשען הט"ז לענין היתר נסרים יש למצוא היתר גם בזה מ"מ הבו דלא לוסיף דשם יש כמה סברות להתיר משא"כ ספסל דמפורש במשנה פ"ח דמקואות לאיסור לא נסמוך על סברא חיצונה להתיר ע"ש:
כ סָעִיף לג שלא עלתה. עבה"ט מ"ש ואפשר כו' ומ"מ צריכה להגביה רגליה בשעת טבילה כדמשמע בש"ך סק"מ בסופו. דגמ"ר. וכ"כ בספרו תשובות נו"ב תניינא ס"ס קל"ו וכתב שם דמה"ט אם יש מקוה אחרת אין לטבול במקוה שיש רפש וטיט אף שאינו כמו טיט היון שעכ"פ צריכה בשעת טבילה להזדקר לקפוץ באויר בעודה תחת המים קרוב לודאי שאין הנשים נזהרות בזה ע"ש:
כא סָעִיף לו זרת לפחות. [עי' באר הגולה שכתב שהוא חצי אמה של ו' טפחים ועי' בספר לבושי שרד שכתב דזה אינו ברור כ"כ כי מבואר בירושלמי דיש שני מיני זרת כו' לכן בעת תיקון המקוה ראוי לדקדק שיהא דוקא י"ב גודלין שהוא חצי אמה ואח"כ בהזדמן שמתמעטין המים לא יפחות עכ"פ מי' גודלין וכתב עוד דראוי לכל מורה להשגיח ע"ז כי לדעת הש"ך ס"ק מ"ט יש בזה חשש פסול דיעבד ע"כ ראוי שיתן לאשה העומדת על הנשים בעת טבילה מדה של עשרה גודלין למען תדע ליזהר בדבר ויזהירנה שאם לא יהיה כ"כ ממעל לטבורה של הטובלת לא תטבול אא"כ תוכל לשכב לארץ בתוך המים כמו דף לא שתקפל קצתה על קצתה ויהיו המים עולין למעלה מכל גופה. וגם בכל דיני הטבילה החיוב מוטל על כל מורה להזהיר תמיד להאשה העומדת על הטבילה ולא יסמוך במה שהזהירה פ"א רק יהיה רגיל בכך ע"ש]:
כב סָעִיף מ תכרוך שערה. [עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ד (הובא קצת באורך בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו ס"ד) דאם לא עשתה תיקון זה וטבלה בינה לבין עצמה לא עלתה הטבילה ע"ש ועי' בס"ט מ"ש בשם מהרש"ק]:
כג סָעִיף מה באבק של רגליה. עי' בתשו' פני אריה סי' ו' שנשאל ע"ד האנשים אשר קווצותם תלתלים ונפזר על ראשיהם אבק לבן שקורין פוד"ר אם חוצץ בתפלין והעלה דכיון שעשוי לנוי הרי כגופו של שער ואינו חוצץ בתפלין של ראש וכתב שאין ללמוד מזה שתהא אשה מותרת לטבול עם האבק זה שעל ראשה דמיד כשיבואו השערות במים אזיל ליה הנוי ולא עדיף תו מאבק שעל רגלים ואפילו לדעת הרמב"ם דאבק של רגלים שאינו חוצץ בדיעבד מ"מ בהא הרמב"ם מודה דזה גרע יותר מאבק של רגלים ע"ש:
כד סָעִיף מו שטבלה בבגדיה. [עבה"ט ועמש"ל ס"ג בד"ה דמקפדת עליהם]:
כה סָעִיף מז אינו חוצץ. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה דאותן כנים קטנים מתים הדבוקים בשער צריך להסירן דהוי חציצה:
כו סָעִיף מח בלא כוונה. כתב בספר חמ"ד כ"י אם היה בעלה חולה ר"ל וספרה שבעה נקיים וטבלה בכדי שתוכל ליגע בו ולא כוונה לתשמיש נראה דאותה טבילה מהני אף לתשמיש:
כז סָעִיף מח מותרת לבעלה. עי' מה שהקשה ע"ז בספר יום תרועה דף ח' ע"א ועי' בתשו' רדב"ז החדשות סימן ל"ד שתירץ קושייתו וע"ש עוד. ועי' במג"א סי' קנ"ח ס"ק י"ג שכתב דבזה לא שייך לברך:
כח סָעִיף מח ויש להחמיר. עבה"ט מ"ש מיהו אם אנסה חברתה כו' ובספר חמודי דניאל כ"י כתב לכאורה נראה דוקא חברתה אבל איש לא מהני ע"כ [ועי' בס' לבושי שרד סי' צ' שכתב דיש להסתפק אם נכנסה להקר ואח"כ נתכוונה ולא הגביה רגליה בשעת טבילה אי מהני שלא להצריכה טבילה אחרת ויש להקל ע"ש]:
כט סָעִיף מח דברים אלו. עבה"ט מ"ש או עם הארץ. ובספר חמ"ד כ"י כתב דהכא מיירי בע"ה גמור שאינו יודע לקרות ק"ש כיון שמנאוהו עם דברים טמאים ע"כ:
א סָעִיף א לפיכך כו'. בפרק קמא דעירובין (ד' ב') וסוכה (ו' א') חציצין כו' את בשרו שלא כו':
ב סָעִיף א אם כו' אפי' כו'. ממ"ש בתוספתא והביאו הר"ש פ"ט דמקואות השירים כו' והטבעות כו' והקשה הראב"ד דהא מיעוטו שא"מ הוא ותי' כיון דמקפדת בשעת לישה וערא"ש פ"י סי' כ"ו וכן חוטי צמר ופשתן כתב הרא"ש שם סכ"ה דמקפדת בשעת רחיצה וכ"כ בסוף ת"ה ע"ש:
ג סָעִיף א או אפי' כו'. בפ"ט דמקוואות במתני' ב' ובה"ס באשה ובמתני' ג' ובה"ס באיש רא"א אחד כו' מכלל דלת"ק ל"פ בין מקפיד אלא דרך רוב הנשים כו' דזה פלוגתייהו וכ"כ בת"ה:
ד סָעִיף א ולכתחלה כו'. עבספ"ז דב"ק פ"ב א' ובתוס' שם ד"ה ושתהא כו':
ה סָעִיף ב ואם הם בתוך כו'. הרא"ש רפ"ו דשבת ס"א וכ"מ לישנא דמתני' כו':
ו סָעִיף ב ואם הם כו'. גמ' שם השתא רך כו' ודוקא בצואר שאינה חונקת כו':
ז סָעִיף ב ומתוך כו'. רש"י שם:
ח סָעִיף ג אם החוטין כו'. כן פי' הראב"ד ועבא"ח סי' ש"ג ומש"ש:
ט סָעִיף ד ואם היו כו'. כפי' רבותינו ברש"י שם ועב"י וכפי' הרא"ש בשם י"מ דטניפן כו'. ורש"י פי' דטניפן כפשטו וז"ש וכן כו':
י סָעִיף ה והוא כו' עד שיהא כו'. כנ"ל ס"א וערש"י בעירובין ד' ב' ד"ה רובו כו' וש"מ ואע"ג דרש"י אזיל לשיטתו שפי' דאין חציצה בבשר אבל תוס' חולקים עליו כמש"ש בד"ה ד"ת כו' וש"מ מ"מ בזה מודים רוב הפוסקים לרש"י דרוב שער בלחוד חוצץ:
יא סָעִיף ה (ליקוט) רוב שערה. כ"כ הרמב"ם בשם הגאונים והוא חלק עליהם וכתב דראש נחשב עם הגוף וברוב הגוף דוקא והראב"ד הסכים בהשגות לדברי הגאונים וכן דעת ש"פ ונ"ל ראיה לדבריהם ממ"ש בב"ק פ"ב א' דאורייתא לעיוני דלמא מקטר כו' ומקטר אינו אלא בראש ודאורייתא בעינן רוב ומקפיד וא"א לומר בהצטרפות הגוף דהא קאמר א"נ מאוס כו' מכלל דרישא מיקטר לחוד (ע"כ):
יב סָעִיף ו בנשואה כו'. כרש"ש בתוספתא הביאה הר"ש ורא"ש שם וש"פ וצ"ע למה פסק כרש"ש והלא קי"ל דאין הלכה כמותו אלא בב' דברים כמ"ש בפ"ד דחולין (ע"ה ב') ואפשר שמפרש דרש"ש מפרש דברי חכמים וצ"ע:
יג סָעִיף ו ואותן שי"ל כו'. כנ"ל ס"ה דשתי שערות אינן חוצצות ועוד כיון דא"א להסירן היינו רביתיה כמ"ש בפ"ח דיבמות (ע"ח) בעובר וכן בכלים תניא בתוספתא והביאה הר"ש בפ"י דמקואות מתני' א' כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן כו' שלא כדרכן וטעמא דשלא כדרכן עתיד להסירן. מרדכי בסוף הלכות נדה ע"ש:
יד סָעִיף ז לפלוף כו'. עתוס' ס"ז א' ד"ה לפלוף כו':
טו סָעִיף ט דם יבש כו'. תוספתא הביאה הר"ש (בפ"ט) מתני' ד' סם יבש כו' וט"ס הוא וצ"ל דם יבש וכ"ה ברא"ש שם סכ"ו:
טז סָעִיף יד מיהו אם כו'. ממ"ש בספ"ק דחולין מיא יקירי ושכני תתאי כו' ובזבחים ע"ח ב' דלי שהוא מלא רוקין כו' וערש"י שם ותוס' ד"ה דלי כו' ועש"ך:
יז סָעִיף טז דם כו'. מנחות כ"א א':
יח סָעִיף יז צבע כו'. וראיה מפרכת שהיה צבוע תכלת וארגמן כו' ומטבילין אותו כמ"ש בסוף שקלים ועבה"ג:
יט סָעִיף כ דוקא בצק כו'. מסי"ח הנ"ל צואה שתחת כו' דוקא הצואה:
כ סָעִיף כא רובה. בתוספתא והביאה הר"ש שם וש"פ וכר' יונתן בן יוסף וס"ל דמפרש דברי רבנן אבל הרמב"ם פסק כמתני' ולא חילק ועב"י שהאריך בזה:
כא סָעִיף כב אבל יבלת כו'. בסמ"ג הביא ראיה מהנ"ל אבר ובשר המדולדלים שאין חוצצין כגי' שלו בתוספתא וכ"ה גי' הר"ש ות"ה אבל הרא"ש וטור גורס חוצצין:
כב סָעִיף כד (ליקוט) ויש נוהגות שלא כו'. כמ"ש בפ"ח דחולין (ק"ה א') אכל בשר אסור כו' ופי' הרמב"ם משום שנשאר בשר בין השינים וכמ"ש בטוש"ע לעיל סי' פ"ט ע"ש (ע"כ):
כג סָעִיף כה ואם לא כו'. מהא דשפחת רבי הנ"ל טעמא דנמצא עצם הלא"ה לא. שם:
כד סָעִיף כה ואינו דומה כו'. ע"ל סי' קצ"ט ס"ח:
כה סָעִיף כו אם לא כו'. עסי' קצ"ט סי"ב:
כו סָעִיף כח אא"כ רפתה כו' ואם כו'. כת"ק ועבה"ג וכ' בת"ה אבל הרמב"ן כ' להיפך דת"ק מחמיר כו'. ול"ג ממ"ש בפ"ד דיבמות (מ"ו א') ארפו ליה כו' ובתוספתא השירים כו' כנ"ל סכ"ג אלא דר"ש מחמיר כו':
כז סָעִיף כט הטובל כו'. תוספתא הביאה הר"ש פ"ז מתני' ו' וש"פ ופי' הרא"ש והרמב"ם בכה"ג וע"ל סי' ר"א סעיף ס"ב ובמס' ד"א זוטא בד"א במים מועטים אבל במים מרובים ה"ז משובח:
כח סָעִיף ל א"צ כו'. כמ"ש במתני' ספ"ז הטביל בו את המטה כו' ומסכ"ח הנ"ל:
כט סָעִיף לא אין טובלין כו'. כמ"ש בפסחים י"ז ב' רש"א בכלים טמאין כו' ועתוס' שם ד"ה אלא כו' וי"ל דגזרו כו' ועוד במקומות הרבה וכמש"ו לפיכך כו':
ל סָעִיף לא לפיכך כו'. דלא כפירש"י בשבת ס"ה א' ד"ה ומפצי כו' דהא מפץ מקבל טומאה כמש"ש בפ"ט (פ"ד) וש"מ אלא כפי' תוס' שם. ראב"ד וע"ל סל"ג וסל"ד אבל רש"י בנדה ס"ז א' ד"ה ומפצי כ' שעוברות עליהן (וע"ל סוף ס"ק מ"ד):
לא סָעִיף לא לא תעמוד כו'. ממתני' פ"ה דמקואות מתני' ב' ובלבד כו' וער"ש שם לכך צ"ל מטעם גזירה כו' וכתב הראב"ד דלהכי קאמר בנדה שם ע"ג כלי חרס כו' משום דלא מטמא מגבו וגם אינו מטמא מדרס כמ"ש בפ"ט דשבת (פ"ד) וכן סילתא אינו מטמא כלל אבל כלי עץ אפילו מגבו (או דבר) דחזי למדרס איכא משום גזירת מרחצאות כמו ספסל דמתני' הנ"ל וה"ה לנסרים וכיוצא דמתני' הנ"ל א"א לאוקמי משום ביעתותא דהא בכלים משתעי וע"כ צ"ל משום מרחצאות ונ"מ גם באדם דאלו משום ביעתותא דוקא לכתחלה אבל משום מרחצאות אפילו בדיעבד לא מהני וכ"ד הרשב"א והר"ן אבל דעת הרא"ש והרמב"ם דטעמא דמרחצאות ליתא כלל למסקנא ומתני' הנ"ל דוקא באחורי כלים דגזרינן אטו תוכו ועברא"ש סוף ס"ט ובלבד שלא כו' וי"מ כו':
לב סָעִיף לא ואפילו הם מחוברין כו'. דלא מבטלי ליה הבנין כמ"ש בב"ב ס"ה ב' ת"ר צינור כו':
לג סָעִיף לא דפשוטי כ"ע הם. ור"ל דחזי למדרסות כנ"ל משא"כ באבנים וכ"ח אבל בלא"ה אע"ג דאמרינן שם ס"ו א' דמטמא מדרבנן כבר פי' בתוס' שם בד"ה ושאני כו' ובפ"ק דסוכה (ה' א') וש"מ דוקא במשמש אדם ומשמשי אדם לאפוקי סולם וכמ"ש בת"כ הביאו תוס' שם ושם:
לד סָעִיף לא ותהיה המדרגה כו'. עתוס' דעירובין צ"ח ב' ד"ה אי כו':
לה סָעִיף לב סילון כו'. אפילו להראב"ד דאינו חזי למדרס. בד"ה:
לו סָעִיף לג תתן עליו זמורות. כנ"ל סל"א:
לז סָעִיף לג י"א כו'. רש"י אבל הפוסקים חולקים כנ"ל סי"ד דאינו חוצץ וב"י תי' דכאן בטיט עבה כמו טיט היון ועב"י:
לח סָעִיף לה לא תטבול כו'. כן פי' בת"ה מש"ש דרך גדילתה: (ליקוט) לא תטבול כו'. לשון ת"ה וכשיטתו (ע"ל ס"ק מ"ד) ושיטת הראב"ד דר"ל לאחמורי אתא וסייעתא לר' יוחנן (ע"כ):
לט סָעִיף לה בשעה כו'. עתוס' שם ד"ה ומניקה כו' וכ"כ הר"ש במתני' שם וש"פ ופ' כת"ק:
מ סָעִיף לה וא"צ כו'. כן פי' הרא"ש מ"ש דרך גדילתה וערש"י שם ד"ה לא תטבול כו': (ליקוט) וא"צ להרחיק כו'. לשון הרא"ש וכשיטתו דר"ל לאקולי אתא ולמידחי להני מימרות וכנ"ל (בליקוט שבס"ק מ"ד) ורש"י פי' שם ד"ה לא תטבול לחומרא וכשיטתו דל"ג ולית הלכתא כו' ומיהו לדינא אין נ"מ בכל זה (ע"כ):
מא סָעִיף לה ואם שינתה כו' וי"א כו'. עמ"ש בסל"ט:
מב סָעִיף לו צריך שיהיה כו'. דאל"כ תשחה הרבה וצריך כדרך גדילתה כנ"ל בסל"ה. וע' ביומא ע"ח א' וצ"ל דעד צוארה דוקא א"צ וכ' הרשב"א דז"ש בספ"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין כו':
מג סָעִיף לז יש מי כו'. דכה"ג נמי יכולה לטבול דרך גדילתה ובתוספתא הביאה הר"ש פ"י מתני' ד' הכופת ידיו ורגליו כו' וכ"כ הרמב"ם:
מד סָעִיף לט י"א שלא כו'. עתוס' ס"ז א' ד"ה פתחה כו' וכ' סמ"ג ומרדכי דאפי' לדעת תוס' ה"מ דיעבד אבל לכתחלה אפי' לבעלה ולדעת רש"י אפי' דיעבד נמי לא כמש"ש לא עלתה כו' ובזה תליא נמי פלוגתא דסל"ה ועב"י קע"ב ב' שכתב בזה כמה שיטות לגירסת תוס' אהי קאי האי ולית הלכתא וע"ל ס"ח וס"ט ועש"ך ס"ק מ"ט: (ליקוט) י"א שלא כו'. עתוס' שם ד"ה פתחה כו' אבל ר"ת פירש כו' וכ"כ ברי"ף ופי' ראב"ד שלא קאי אלא מריבדא דכוסילתא ולמטה ועל הג' שמעתא ריבדא וליפלוף וכחול ולית הלכתא אלא מילתא דר' יוחנן עצמה כו' וז"ש וכדאר"ל האשה לא כו' ומביא ראיה על דר"י דהלכתא היא אבל הראשונות לא איתמר אלא לטהרות וז"ש חוצץ ואינו חוצץ ובשמעתא דר"י קאמר לא עלתה לה כו' אלמא באשה קמיירי והשומע שמע וטעה וקבעם גם לראשונות באשה וליתא אלא לפלוף ואפילו יבש וכחול אפילו ע"ג העין וריבדא אפילו לאחר ג' אינו חוצץ [ובזה מתורץ כל קושיות רש"י בתוס' הנ"ל חדא כו' ועוד כו' ועוד כו' ועוד כו'] וטעמו של הראב"ד שפי' דוקא על הנך שלשה שלא הוזכר בהן לשון נקבה משא"כ בהנך כ"ש במילתיה דר' יוחנן דמילתיה דר"ל לסיועיה קאתי כמ"ש הראב"ד דמ"ש כי הא דר"ל כו' אין לו שחר למידחייה הנך מימרות דהא ר"ל לאחמורי קאתי אלא לסיועיה לר"י וכ"ד הרשב"א. אבל הרמב"ם פי' דקאי מנתנה תבשיל לבנה ואילך ואף אמילתא דר' יוהחנן וחסר שם (בדברי הרמב"ם) תיבת לפלוף וכצ"ל שם שרטישן או לפלוף או כו' וכן סידר שם הנך כולהו ביחד נדה כו' שרטה כו' וכן לפלוף כו' כוחל כו' פתחה כו' בד"א כו' והנך דלעיל לא סידר שם וגירסת הרמב"ם ההיא דמפשלת קודם כלי חרס אחר טבלה ועלתה כו' ששם שייך מימרא זו ולכן פי' מנתנה תבשיל כי מנמל ולמעלה א"א דהא דנמל ודאי הילכתא מאבוה דשמואל כמו שהקשה רש"י הביאו בתוס' שם. ודעת תוס' דקאי מכלי חרס ואילך וקאי נמי אף אר' יוחנן כנ"ל ועתוס' ס"ו ב' ד"ה אם כו' ועוד אור"ת דההיא כו' והא דאמרינן בסוף שמעתין כו' ובד"ה פתחה כו' אבל ר"ת כו' אבל הנך חומרי דכ"ח כו' ופתחה כו' וכ"כ הרא"ש בסוף סל"ח. וסמ"ג בשם הערוך הוסיף על דברי תוס' גם להא דר"ל ופי' דה"ק כי הא דר"ל כו' דודאי מילתיה לענין טהרות דהא נלמד מטומאת וטהרת נגעים ה"ג כולהו מכ"ח ולמטה לענין טהרות. ומ"מ כתב הרא"ש שיש להחמיר כדברי רש"י וכ"ד תוס' בד"ה פתחה הנ"ל וכן סתם בכמה מקומות בסי' זה ומ"ש כאן י"א הוא ולא בהנך משום דדעתו כדעת רי"ף וש"פ אלא דסמ"ג בשם רא"מ ומרדכי והג"מ כתבו דאף לדעת רי"ף וסייעתו דווקא בדיעבד אבל לכתחלה אף לבעלה ולכן בריבדא וליפלוף וכחול כ' כלשון הגמ' חוצץ ולכל חד כדאית ליה לכתחלה או דיעבד אבל בכ"ח ונמל אף לדעת הראב"ד עלתה בדיעבד כמש"ל סל"א וסל"ד דמשום ביעתותא ובושה אם יודעת בעצמה שטבלה שפיר שפיר דמי וכ"כ בת"ה אבל כאן כ' י"א משום דעת הראב"ד הנ"ל ומ"ש בסל"ה ואם שינתה כו' הוא דעת סמ"ג והערוך אבל כל הפוסקים חולקים עליהם כנ"ל והוא ויש מי שאומר שם ומ"ש בסל"ח ואם קפצה לא כו' הוא לד"ה כי מתני' היא וכמו שחילקוה הפוסקים בין עצמה עיניה לשם אבל מה שסתם במפשלת (בסעיף מ"א) ונתנה תבשיל (בסוף סימן קצ"ט) שלא עלתה דבריו תמוהין ונמשך אחר הרמב"ם והטור בהעתקתו ולא נזכר להנ"ל ומ"ש בסל"ג י"א שלא כו' הוא ג"כ לדעת רש"י וכן לדעת ראב"ד אלא שהראב"ד אינו מסכים עמו בפי' אלא פי' כפי' תוס' וכן פירשו כל הגאונים והפוסקים וכמש"ל סל"א אלא דמ"מ הסכים עמו לדינא כמ"ש בספרו והביאו ב"י שחילק בין ההיא דהטביל את המטה לההיא דנמל דאדם שאני דנכנס לו בין אצבעותיו וכ"כ הר"נ [וכ"כ בת"ה ועוד כ' שי"א שה"ה לאדם וההיא דהכא בטיט שעל שפת הנהר ואפשר שז"ש רש"י בנדה שעוברות עליהן וע"ל סל"א ומש"ש]. וכ"כ הרא"ש בסל"ג ויש מחלקין בין אדם לכלים כו' אלא שחלק עליהם וכ' ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמים אין לחלק והסכים לפי' תוס' הנ"ל וז"ש שם י"א כו' (ע"כ):
מה סָעִיף מ יהודית גדולה כו'. דבדבר דאתחזק איסורא אינו נאמן הקטן אפילו בדרבנן כמש"ל סי' קכ"ז סס"ג וכל שכן עובד כוכבים דלא מהימן כלל:
מו סָעִיף מ בחוטי כו' או כו'. ע"ל ס"ב וס"ג:
מז סָעִיף מ (ליקוט) או קושרת בגד כו'. כמש"ל סמ"ו נדה שטבלה כו' (ע"כ):
מח סָעִיף מא המפשלת כו'. עתוס' שם ד"ה נתנה כו':
מט סָעִיף מב נכנסו כו'. בתוספתא פ"ח נכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו מלמטה רע"א אינו חוצץ מפני שהוא כבית הסתרים ושם אספלנית מלוגמא ורטיה שעל בית הסתרים ר' אומר חוצץ ר"י בר' יהודה אומר אינו חוצץ ומשמע דר"ע אזיל בשיטת ריב"י אבל אנן קי"ל כרבי וכמ"ש בנדה ס"ו ב' נהי דביאת כו' וכמ"ש בסמ"ג:
נ סָעִיף מג (ליקוט) י"א כו'. כמ"ש מ"ג א' בעי רבא זבה שנעקרו כו'. ש"ד. ובהג"ה שם כתב דאין ראיה משם דבעיא דשם הוא משום מעיינות הזבה ולטהרות ואי משום שצריכה לעצור ואין ראוי לביאת מים אין ראיה משם אלא מקמצה שפתותיה. ומ"מ משמע מדבריו שמסכים עמו לדינא וצ"ע להא מגמ' הנ"ל מוכח להיפך דוקא לטהרות כנ"ל (ע"כ):
נא סָעִיף מה (ליקוט) לא תטבול כו'. מתני' ב' פ"ט:
נב סָעִיף מה ואם טבלה יש כו'. כגי' שלנו בתוספתא רפ"ח היו רגליו מלאות אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טהור שפשף או שנפל בחמין טמא אבל זו היא תמוה דלהיפך מיבעיא ליה וכן קאמר בסיפא קומקום שהוא מלא פחמין והטביל טמא שפשפו או שהטבילו בחמין טהור וכצ"ל ברישא וכן העתיקו הר"ש פ"י מתני' ד' וכן מדמי להו שניהם במתני' הנ"ל והרמב"ם לא העתיק הא דשפשף כו' באדם ובקומקום לא העתיקו כלל להא דתוספתא וצ"ע (ע"כ):
נג סָעִיף מז ואם כו'. כיון דרביתיה הוא ואינה מקפדת:
נד סָעִיף מח נדה כו'. חולין ל"א א' וכרב דרב נחמן ס"ל שם כוותיה וכן הסוגיא דפ"ב דחגיגה. רמב"ם וסמ"ג ור"ן:
נה סָעִיף מח כגון כו'. כר' נתן דקי"ל כוותיה כמש"ש א' הלכה כר"נ:
נו סָעִיף מח או כו'. זהו כ"ש דאפילו לרבנן כמש"ש (ל"א ב'):
נז סָעִיף מח ויש כו'. הג"א שם וש"פ דרב ור"י הלכה כר"י ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר:
נח סָעִיף מח יש שכתבו כו'. כמ"ש ברפ"ה דעירובין (נ"ה ב') ועהג"א שם ד"ה יושבי כו':
נט סָעִיף מח ויש כו'. כמ"ש בהגדה (הובאה ברוקח ובשערי דורא) על אמיה דר"י כ"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.