א צְרִיכָה לְהָדִיחַ בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הַסְתָרִים שֶׁלָּהּ בְּמַיִם, וְלֹא בִּשְׁאָר מַשְׁקִין (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ט), וְלִסְרֹק שְׂעַר רֹאשָׁהּ יָפֶה בְּמַסְרֵק שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה שַׂעֲרוֹתֶיהָ נִדְבָּקוֹת זוֹ בָּזוֹ; וְכֵן צְרִיכָה הָאִשָּׁה לְעַיֵּן בְּעַצְמָהּ וּבִבְשָׂרָהּ וּבוֹדֶקֶת כָּל גּוּפָהּ סָמוּךְ לִטְבִילָתָהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא עָלֶיהָ שׁוּם דְּבַר מִאוּס שֶׁחוֹצֵץ; וְתָחֹף כָּל גּוּפָהּ, וְתִשְׁטֹף בְּמַיִם חַמִּין בִּשְׁעַת חֲפִיפַת גּוּפָהּ וּשְׂעָרָהּ.
ב חֲפִיפָה שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר לֹא תִּהְיֶה בְּמַיִם קָרִים, לְפִי שֶׁמְּסַבְּכִין אֶת הַשֵּׂעָר, אֶלָּא בְּמַיִם חַמִּין; וּמִיהוּ אֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה סָגֵי. וְלֹא תָּחֹף בְּנֶתֶר הַנִּקְרָא בְּעַרְבִי: טפל (רַמְבַּ"ם בְּפי' הַמִּשְׁנָה פ"ב דְּכֵלִים) וּבְלַעַ"ז: גריד" א (ריב"ש), לְפִי שֶׁמְּחַתֵּךְ הַשֵּׂעָר וְחוֹזֵר וּמִסְתַּבֵּךְ, וְלֹא בְּאָהָל, לְפִי שֶׁמְּסַבֵּךְ הַשֵּׂעָר, וְלֹא בְּכָל דְּבָרִים הַמְסַבְּכִים הַשֵּׂעָר. הַגָּה: וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִם חָפְפָה בְּנֶתֶר וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְרָאֲתָה בְּעַצְמָהּ שֶׁאֵין שְׂעָרוֹת שֶׁלָּהּ קְשׁוּרִין וּמְסֻבָּכִין, שָׁרֵי (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ט). וְאִשָּׁה שֶׁצִּוּוּ אוֹתָהּ הָרוֹפְאִים שֶׁלֹּא תָּחֹף רֹאשָׁהּ בְּמַיִם, רַק בְּיַיִן, יֵשׁ לִשְׁאֹל לָרוֹפְאִים אִם הַיַּיִן מְסַבֵּךְ הַשְּׂעָרוֹת, וְאִם אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְסַבֵּךְ יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶן; וְאִם אֵין הָרוֹפְאִים בְּקִיאִין בַּדָּבָר, יֵשׁ לָאִשָּׁה לְנַסּוֹת לְעַצְמָהּ תְּחִלָּה אִם הַיַּיִן אֵינוֹ מְסַבֵּךְ הַשְּׂעָרוֹת, (גַּם זֶה שָׁם).
ג חֲפִיפָה צְרִיכָה לִהְיוֹת לְכַתְּחִלָּה סָמוּךְ לִטְבִילָתָהּ. וְהַמִּנְהָג הַכָּשֵׁר שֶׁתַּתְחִיל לָחֹף מִבְּעוֹד יוֹם וְעוֹסֶקֶת בַּחֲפִיפָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאָז תִּטְבֹּל. וְכֵן מִנְהָג כָּשֵׁר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָפְפָה, תִּשָּׂא עִמָּהּ מַסְרֵק לְבֵית הַטְּבִילָה וְתִסְרֹק שָׁם. הַגָּה: וּבִשְׁעַת הַדְּחַק שֶׁצְּרִיכָה לָחֹף בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לָחֹף בַּיּוֹם וּצְרִיכָה לָחֹף בַּלַּיְלָה, יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים וּבְשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ב דְּמִקְוָאוֹת). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּמַהֵר לְבֵיתָהּ וְתָחֹף כָּרָאוּי.
ד חָל טְבִילָתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָחֹף מִבְּעוֹד יוֹם, תָּחֹף בְּלֵיל טְבִילָתָהּ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מִנְהָג יָפֶה הוּא שֶׁתִּרְחַץ הֵיטֵב בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת תַּחֲזֹר וְתָחֹף וְתִסְרֹק מְעַט (טוּר).
ה נִזְדַּמְּנָה לָהּ טְבִילָה בְּלֵיל שַׁבָּת, תָּחוֹף בְּיוֹם.
ו חָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהוּא יוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָחֹף, אָז תָּחֹף בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וְכֵן אִם חָלוּ ב' יָמִים טוֹבִים בְּיוֹם חֲמִשִּׁי וְשִׁשִּׁי, וְחָל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּלֵיל שַׁבָּת, תָּחֹף בְּיוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת וְתִקְשֹׁר שַׂעֲרוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבְּלוּ. הַגָּה: גַּם תִּזָּהֵר בַּיָּמִים שֶׁבֵּין הַחֲפִיפָה לַטְּבִילָה מִכָּל טִנֹּפֶת, וְשֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהּ שׁוּם דָּבָר; גַּם מִנְּגִיעַת תַּבְשִׁילִין, אוֹ מִנְּתִינָתָן לְבָנֶיהָ הַקְּטַנִּים, תִּזָּהֵר, אִם אֶפְשָׁר לָהּ לִזָּהֵר, אִם הֵם דְּבָרִים הַנִּדְבָּקִים (טוּר וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּסְמַ"ג וְסה"ת). וְאִם אִי אֶפְשָׁר לָהּ לִזָּהֵר, כְּגוֹן שֶׁאֵין לָהּ מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּמְקוֹמָהּ אוֹ שֶׁצְּרִיכָה לִגֹּעַ בָּהֶן בִּשְׁעַת אֲכִילָה, אֵין לָחוּשׁ, וּמִכָּל מָקוֹם תִּרְחֹץ יָדֶיהָ כָּל פַּעַם שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי חֲצִיצָה. וּבִשְׁעַת טְבִילָה תְּעַיֵּן וְתִבְדֹק הֵיטֵב כָּל גּוּפָהּ וְשַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ, וְתָדִיחַ בֵּית הַסְתָרִים בְּמַיִם חַמִּים שֶׁהֻחַמּוּ, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, וְכֵן תַּחְצֹץ שִׁנֶּיהָ בְּטוֹב בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר פֵּרוּרִין וְלֹא בָּשָׂר וְלֹא עֶצֶם. וְע"ל סִימָן קצ"ז אִם לֹא חָל טְבִילָתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם תּוּכַל לִטְבֹּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
ז בְּמָקוֹם שֶׁיְּרֵאוֹת לִטְבֹּל בַּלַּיְלָה, אֵין לְהַתִּיר לָחֹף מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְלִטְבֹּל בְּיוֹם שַׁבָּת, דִּתְרֵי קֻלֵּי בַּהֲדָדֵי לֹא מְקִלִּינָן; קֻלָּא דְּסְרָךְ בִּתָּהּ, וְקֻלָּא דְּהַרְחָקַת חֲפִיפָה מִטְּבִילָה.
ח בִּימֵי חֹל וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹם טוֹב, אִם חָפְפָה וְעִיְּנָה עַצְמָהּ הַיּוֹם וְטָבְלָה בְּלֵיל יוֹם אַחֵר, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה בְּדִיעֲבַד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ חֲפִיפָה וּבְדִיקָה סָמוּךְ לַטְּבִילָה; אֲבָל אִם לֹא חָפְפָה כְּלָל, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁעִיְּנָה בְּעַצְמָהּ בְּגוּפָהּ, וַאֲפִלּוּ חָפְפָה מִיָּד אַחַר הַטְּבִילָה וְסָרְקָה בְּמַסְרֵק וְלֹא מָצְאָה שׁוּם נִימָא קְשׁוּרָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חָפְפָה בִּמְקוֹם שֵׂעָר, וְלֹא עִיְּנָה בִּשְׁאָר גּוּפָהּ, שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, שֶׁעִיּוּן הַגּוּף הוּא דְּבַר תּוֹרָה.
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאָר כָּל הַגּוּף, אֲבָל בְּבֵית הַסְתָרִים כֵּיוָן שֶׁאֵין צְרִיכִים לְבִיאַת מַיִם, אִם לֹא עִיְּנָה אוֹתָם קֹדֶם לָכֵן, וְאַחַר כָּךְ עִיְּנָה אוֹתָם וְלֹא מָצְאָה בָּהֶם שׁוּם דָּבָר, עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
י חָפְפָה וְעִיְּנָה וְטָבְלָה, וּבַעֲלִיָּתָהּ נִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ, אִם בְּתוֹךְ עוֹנָה שֶׁחָפְפָה טָבְלָה, אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת; וְאִם לָאו, צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה הַחֲפִיפָה סָמוּךְ לַטְּבִילָה, כְּגוֹן שֶׁחָפְפָה בַּיּוֹם סָמוּךְ לָעֶרֶב וְטָבְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, הוֹאִיל וְהָיָה בִּשְׁתֵּי עוֹנוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וּלְהָרַמְבַּ"ם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁזּוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר לָחֹף וְזוֹ צְרִיכָה (וְכֵן דַּעַת רַבֵּינוּ יְרוּחָם).
יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא נִתְעַסְקָה בְּאוֹתוֹ הַמִּין אַחַר טְבִילָה, אֲבָל אִם נִתְעַסְקָה בּוֹ בֵּין טְבִילָה לִבְדִיקָה אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת, שֶׁאֲנִי תּוֹלֶה אוֹתוֹ בַּמִּין שֶׁנִּתְעַסְקָה בּוֹ; אֲבָל אִם לֹא חָפְפָה קֹדֶם טְבִילָה, אֵין תּוֹלִין בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסְקָה בּוֹ אַחַר טְבִילָה.
יב בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאָר כָּל הַגּוּף, אֲבָל בֵּית הַסְתָרִים, אִם לֹא עִיְּנָה אוֹתָם קֹדֶם טְבִילָה, וְאַחַר טְבִילָה גַּם כֵּן לֹא עִיְּנָה עַד שֶׁנִּתְעַסְקָה בְּדָבָר הַחוֹצֵץ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בָּהֶם מֵאוֹתוֹ הַמִּין, תּוֹלִין לְהָקֵל.
יג חָפְפָה קֹדֶם טְבִילָה, וּבֵין חֲפִיפָה לִטְבִילָה נִתְעַסְקָה בִּדְבָרִים הַחוֹצְצִין, אוֹ שֶׁנָּתְנָה לִבְנָהּ תַּבְשִׁיל הָרָאוּי לִדָּבֵק בָּהּ, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, אֲפִלּוּ אִם בָּדְקָה מִיָּד אַחַר טְבִילָה וְלֹא מָצְאָה עָלֶיהָ שׁוּם דָּבָר חוֹצֵץ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בַּעֲלִיָּתָהּ מֵהַמַּיִם נָפַל מִמֶּנָּהּ, וּצְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת. הַגָּה: מִיהוּ אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ קֹדֶם טְבִילָה וְרָאֲתָהּ שֶׁלֹּא נִדְבַּק בָּהּ שׁוּם דָּבָר, אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת (הַגָּהַת ש"ד וּמָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א) ; אֲבָל מֻתֶּרֶת לִלְבֹּשׁ בְּגָדֶיהָ בֵּין חֲפִיפָה לַטְּבִילָה, וְלֹא תִּקַּח תִּינוֹק אֶצְלָהּ וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קצ"ח (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
א סָעִיף א ולסרוק שער ראשה כו'. לשון הרמב"ם שהביא הטור עזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמים וסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתה"ק ומביאו ב"י מבואר מדבריהם דהא דתקן עזרא שתהא אשה חופפת היינו בכ"מ שער כגון שער בית השחי ובית הערוה לא שער ראשה בלבד וכ"כ ראב"ן סי' שכ"ו דף ס' ע"ד וכי חייפת צריכה לחוף כל שער גופה בין דראש בין דשחי בין דבית התורפה ע"כ וכן משמע בר"ן ושאר פוסקים וכ"כ הב"ח סעיף ב' ועכשיו נהגו לסרוק שער ראשן במסרק ושאר שער שבה מפספסת אותן בידיה יפה יפה:
ב סָעִיף א ותחוף כל גופה כו'. הסכמת הפוסקים דתקנת עזרא אינו אלא בחפיפת שער אלא שנהגו להחמיר לחוף ולהשתטף כל הגוף להכי מקילינן בכמה דברים בחפיפה אבל מה שצריכה לעיין בכל גופה שלא יהא דבר חוצץ מדאורייתא הוא ועיין בר"ן שהביא ב"י:
ג סָעִיף ב ובלע"ז גריד"א. כתב העט"ז דהיינו מה שקורין בל"א קרייד"א כו' אבל הפרישה כתב י"א קרייד"א כו' וטעות הוא בידם וכו' וכן שמעתי מלועז א' כו' ומיהו משמע בנתר שאנו קורין בל"א זיי"ף מותרת לחוף שאינו מסתבך ואדרבה מנקה הזוהמא וכן משמע בפרישה לעיל סי' קל"ה סעיף ט"ז וכן נוהגין וחושבין זה למצוה:
ד סָעִיף ב אבל אם כו' שרי. פי' שרי פעם זה כיון דכבר עשתה ואין צריך לחזור ולחוף אבל שתסמוך על זה לחוף שוב בנתר ואהל ומים קרים לא וכן מבואר במהרי"ק שם דלא התיר אלא ביין ושאר משקים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים שמסבכים השער דצירף גם כן הטעם דאין לך אלא מה שאמרו חז"ל והלכך התיר לחוף שוב על ידי בדיקה שבדקה תחילה ג' פעמים אבל בנתר ואהל ומים קרים לא עיין שם מבואר כך להדיא וכן משמע מדברי הרב וכה"ג אמרינן לעיל סי' נ"ז ס"ק מ"ח דכל מה שאמרו חכמים שהיא טרפה ואינה חיה אפי' אנו רואים שהוא חי טרפה והעט"ז כתב וכל זה לכתחלה אבל אם חפפה כו' שרי לפיכך אשה זו חופפת בנתר ואהל כו' ולא דק:
ה סָעִיף ב יש לאשה לנסות. שלש פעמים מהרי"ק שם ובעט"ז כתב ב' או ג"פ ואין להקשות נחזי אנן אי היין מסבך השער אי לא יש לומר דאין טבע שערות של כל אדם שוה וכמ"ש חכמי הרופאים וחכמי המחקר:
ו סָעִיף ג חפיפה כו'. ול"נ מכולה סוגיא דש"ס (נדה דף ס"ז וס"ח) כדעת רש"י וסייעתו דיותר טוב שהחפיפה תהיה ביום היכא דאפשר וכמ"ש בספרי עיין שם והלכך אם חל ליל טבילתה במ"ש או אפילו במוצאי יום טוב שחל להיות אחר שבת חופפת בע"ש וטובלת במ"ש או מוצאי יו"ט כיון שאפשר שהחפיפה תהיה ביום בחול אבל היכא דחל ליל טבילתה בליל ג' שאחר יום טוב כגון שחלו להיות שני יו"ט אחר השבת או שחלו להיות שני י"ט של ר"ה או של גליות ביום ה' ו' וחל ליל טבילתה במ"ש דנמצא יש שלשה ימים בין חפיפה לטבילה ובכה"ג לא אפשר שהחפיפה תהיה רחוקה כל כך וכדסבירא להו לרב חסדא ורב יימר דבכה"ג חופפת בליל טבילתה כיון דרחוקה יותר מדאי והיינו דאמרינן בש"ס והלכתא אשה חופפת ביום והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ע"כ וסמך ש"ס אשקלא וטריא דרב חסדא ודרב יימר דלעיל ונ"ל דגם דעת רש"י כן שפי' וז"ל הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף כגון מוצאי יו"ט לא תחוף אלא בלילה עכ"ל (וכ"פ בס' יראים ס"ס קצ"ב) ומ"ש כגון מוצאי יו"ט ר"ל של ר"ה וסמך אלעיל דבכה"ג לא אפשר הא לאו הכי אפשר לחוף בעי"ט ובהכי ניחא שפיר דקיימא כולה סוגיא דלעיל משא"כ להתוס' והפוסקים דצריכים לדחוק דאזלה לה סוגיא דלעיל ותו קשה לדבריהם דהא משמע התם להדיא מדברי רב הונא ורב חסדא ורב יימר ומרימר שכך היו נוהגות בנות ישראל בזמניהם לחוף ביום בע"ש או עיו"ט ולטבול במ"ש שהרי מביאין ראיה ממנהגם שמותר לחוף באחד בשבת ולטבול בד' או בה' בשבת אלא דרב חסדא ודעמיה פליגי בחול דאין דנין אפשר משאי אפשר והכי קא פסיק התם מרימר הלכתא אם כן היאך נאמר דסוגיא דלקמן דפסיק הלכתא פליגא אסוגיא והלכתא ומנהג דלעיל אלא ודאי כדפרישית זהו נ"ל בש"ס ורש"י אלא שהפוסקים לא פירשו כן ולא כתבו כן בשם רש"י ולא ידעתי מנין להם זה ולענין דינא נראה דבכל ענין יש לה להשתטף בחמין ביום בע"ש וערב יו"ט וגם לחוף אז ולחזור ולהשתטף ולחוף בליל טבילתה אם הוא חול וכ"כ הפוסקים וכן בחול מנהג כשר שהחפיפה תתחיל מבע"י ותעסוק בחפיפתה עד שתחשך וכמ"ש הפוסקי' והט"ו ואע"ג דהיכא דחל ליל טבילתה שלשה ימים רחוק כגון שבת ושני יו"ט בכה"ג מסקינן בש"ס דחופפת בליל טבילתה שהוא חול י"ל דה"ק לא די לה בחפיפת ע"ש ועי"ט כיון דרחוק כ"כ אלא צריכה לחוף ג"כ בליל טבילתה וגם בע"ש ועיו"ט כיון דחפיפת יום עדיף והכי ניחא למיעבד טפי כיון דנשי דידי חופפות בע"ש ועיו"ט וגם בליל טבילתן א"כ אין להקל להן לחלק בין רחוק שני ימים או שלשה ימים שלא יבואו לידי טעות וכ"כ בש"ד סי' י' דאף בכה"ג תחוף ג' ימים מקודם ג"כ ואפשר דהיינו מדאמרי' בש"ס דריש מרימר הלכתא כרב חסדא כדמתרץ רב יימר וחומרי חומרי נקט חומרא דרב חסדא בשני י"ט שאחר השבת שחופפת בע"ש דיותר טוב לחוף ביום וחומרא דרב יימר שחופפת בליל טבילתה כיון דרחוק כ"כ והיינו שכתוב במרדכי בשבועות בפ"ב דנדה פסקינן כרב חסדא דאשה חופפת בע"ש וטובלת אפילו בליל ד' כשאירעו שני יו"ט אחר השבת וכ"כ הרא"מ בספרו כרש"י דיותר טוב לחוף ביום מבלילה עכ"ל דלכאורה קשיא דהא פסקינן בש"ס כדמתרץ רב יימר אלא ודאי ס"ל כדרב חסדא וכדמתרץ רב יימר היינו כדפי' ולא כפירש"י שם ולישנא כדמתרץ רב יימר אתי שפיר לפי' זה אבל לפי' רש"י הל"ל וכרב יימר דהא פליג ודוק ומטעם זה נראה שלא חילקו הפוסקים בין שני יו"ט שחלו להיות אחר השבת שחופפת במוצאי יו"ט ובין יו"ט א' שחל להיות אחר השבת כדמחלקינן בש"ס בהכי דכיון דכתבו אף בשאר יו"ט דנכון להחמיר לחוף מעיו"ט וגם במוצאי יו"ט א"כ אין חילוק ודוק כי כל זה ברור לדעתי שוב מצאתי בתשובת מהרש"ל סי' ו' שהכריע כהחולקים על רש"י בלא טענה מוכרחת והנלפע"ד כתבתי עוד כתב מהרש"ל שם על מה שנהגו מקדם להתחיל לחוף ביום ועתה תקנו לחוף בלילה ותעסוק בחפיפה דוקא שעה אחת שלא תהא מהומה לביתה שרי אפי' לרש"י מאחר דאיכא חשש איסור שלא ירגישו בטבילותיהן וגם לפעמים הצנועות באות לידי ביטול טבילת מצוה וכ"כ הרב בתשובה סימן כ"א ע"ש שהאריכו בזה:
ז סָעִיף ג תשא עמה מסרק כו'. ובמדינות אלו נוהגות להשתטף ולחוף ולרחוץ ולסרוק הכל בבית המרחץ סמוך מיד לטבילה ונכון הוא:
ח סָעִיף ג שצריכה לחוף ביום. דוקא ולא בלילה כגון שאי אפשר שתחוף בלילה מחמת שהעובדי כוכבים יש להם חג באותו הלילה שאינם מניחים להדליק אש בשום בית או איזה אונס אחר וכדאיתא בב"י וכן כשא"א לה לחוף ביום מחמת איזה אונס אלא בלילה דוקא אבל כל שאפשר ביום ובלילה תחוף ביום ובלילה ופשוט הוא:
ט סָעִיף ד ומ"מ מנהג כו'. וכבר כתבתי בסק"ו דכך הוא עיקר הדין שתרחוץ ותחוף היטב בע"ש ותרחוץ ותחוף במ"ש ג"כ:
י סָעִיף ו גם תזהר כו' קאי אכל מקום שהחפיפה מרוחקת מהטבילה יום או יומים:
יא סָעִיף ו ובשעת טבילה תעיין כו'. המחבר אזיל לשיטתו בב"י אבל ל"נ דגם הטור מודה דתעיין ותבדוק בשעת טבילה אלא דס"ל דכיון דהחפיפה מרוחקת מהטבילה תעיין ותבדוק גם בשעת חפיפה דאין להפרידם זה מזה ואפ"ה ס"ל להטור דיש ליזהר בימים שבין החפיפה ועיון הראשון לטבילה שלא ידבק בה שום דבר גם מנתינת תבשיל דשמא לא תעיין עוד בשעת טבילה שתסמוך על עיון הראשון וכן הרשב"א והר"ן שכתבו דוקא בשחזרה ועיינה בשעת טביל' כו' משמע דה"ק שעיינה בשעת חפיפה וחזרה ועיינה בשעת טבילתה כו' וכן משמע ממ"ש הרשב"א ולא עוד אלא אפילו היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כ"ש זו שיש כמה עונות בין חפיפתה לטבילתה ושנתעסקה בכמה תבשילים ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אא"כ עיינה בשעת טבילה ממש עכ"ל ומביאו ב"י וע"כ בעיינה בשעת חפיפה הוא דאל"כ פשיטא דלא עלתה לה טבילה דתיפוק ליה משום שלא עיינה כלל כדלקמן סעיף ח' ומאי פסקה אלא ודאי סתמא דמלתא בשעת חפיפה נמי עיינה ודוק וא"כ לכ"ע צריכה לעיין ולבדוק בשעת חפיפה ובשעת טבילה וליזהר בין החפיפה לטבילה מליגע בדברים החוצצים (הראוים לידבק כדלקמן סעיף י"ב וכן משמע בב"י ודוק) אם אפשר וכמ"ש הרב והכי נהוג:
יב סָעִיף ו בית הסתרים כו' ביו"ט. אבל לא כל הגוף טור וב"י וה"ה בשבת מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש פניה ידי' ורגליה או שאר אברים כל שאינה רוחצת כל גופה וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שכ"ו ובתשובת משאת בנימין סי' ה' כ' דאפשר דבחמין שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ שאר אברים חוץ מפניו ידיו ורגליו ומסיק לענין רחיצה ללבון דבין בשבת בין ביו"ט ובין בט' באב ובין ביוה"כ תלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה והרחיצה צריך לשנות קצת שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן ובשבת ויו"ט בצונן אפי' כל גופה ובחמין דוקא באותו מקום ובין ירכותיה ודוקא בחמין שהוחמו מע"ש ומעיו"ט גם תזהר מאיסור סחיטה שלא תרחוץ בבגד רק בידיה וכל זה מדינא אבל כמדומה לי שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש ויו"ט או הוחמו בשבת ויו"ט גם אינה יודעת ליזהר מדין איסור סחיטה והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג יש להתיר להן כמו שכתבתי עכ"ל וטעם זה קלוש הוא ול"נ טעם מנהגן שאין לובשין לבנים בשבת משום שאז היו צריכין לטבול במוצאי שבת והיו מרחיקין הטבילה מן החפיפה והא ראיה שביו"ט לובשים לבנים ובשבת הוא שנהגו שלא ללבוש ולענין לבישת לבנים בט"ב עיין בא"ח סימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ולענין אבילות ע"ל סימן שפ"א ס"ה בהג"ה:
יג סָעִיף ח ואפילו חפפה מיד כו'. שאני אומר שמא בשעת טבילה היה קשור ועכשיו ניתר או נישר עם המסרקת:
יד סָעִיף י אם בתוך עונה כו'. ויש פוסקים אין מחלקין בין תוך עונה אלא בין סמוך לטבילה או לא שאם החפיפה סמוך לטבילה אין צריך לחזור ולחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחזור ולחוף ולטבול וכן דעת הראב"ד בהשגות ומחלקותם תלוי בגירסא ויש להחמיר כשתי הדעות:
טו סָעִיף י ואם לאו כו'. פי' אפילו עיינה סמוך לטבילה כיון שלא חפפה סמוך לטבילה צריכה טבילה אחרת וכן משמע מדברי הר"ן שכתב וכי תימא אי בעי עיוני סמוך לטבילה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה לחוף ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה י"ל שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה ליכא למיחש להכי עכ"ל ומביאו ב"י ר"ס זה:
טז סָעִיף יא במה דברים אמורים כו'. והב"ח פסק כהיש גדולים שהביא הרשב"א (ורבינו ירוחם נכ"ה ח"ה מביאם ג"כ במסקנתו) וכהרמב"ם דאפי' נתעסקה באותו המין אין תולין להקל עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ואני מוסיף שכן דעת הרשב"א בחדושיו פ"ק דחולין ומביאו ב"י וכן לכולהי שינויי בתוס' דחולין (דף י' ע"א) ובתוס' פ' תינוקת (נדה דף ס"ו ע"ב) ובמרדכי ואגודה שם משמע שאין חילוק בין נתעסקה באותו המין או לא (דלא כמ"ש בדרישה סעיף ט"ז דהטור מחלק בהכי דס"ל כשאר תירוצים שכתבו התוספות כו' דאף לשאר תירוצים אין חילוק עי"ש ודוק) ולחד שינויא שכתבו שם דהך דחולין מיירי שלא טבלה סמוך לחפיפה וכ"כ הש"ד סימן י"ג מבואר להדיא שאפילו נתעסקה באותו המין טמאה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן ואם כן ליכא מאן דמיקל בהא אלא הטור לדעת הרשב"א והרשב"א גופיה חושש להחמיר ועוד דבדרישה סעיף ט"ז כ' דגם הטור שכתב שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו ר"ל שאין צריכה טבילה עכ"פ אלא יכולין לתלות והיינו דוקא כשאומרת ברי לי עכ"ל ולפי זה גם דברי המחבר אפשר להתפרש כן וכן עיקר לדינא:
יז סָעִיף יא אבל אם לא כו'. כדי נסבה דכבר נתבאר בסעיף ח' דאם לא חפפה לא עלתה לה טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ אלא איידי דרישא נקיט לה. פרישה. והב"ח כתב דמיירי שחפפה ראשה אבל לא כל גופה דבגופה ליכא אלא מנהג בעלמא כדלעיל סק"ב ואם טבלה בדיעבד עלתה לה טבילה אבל נמצא עליה דבר חוצץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה אע"פ שנתעסקה באותו המין וכן מחלקין התוס' והאגודה שם בשם ר"ת דהך דחולין מיירי בשאר מקומות שבגוף שלא חפפה אותן וקתני התם נמצא עליה דבר חוצץ אלמא דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי עלתה לה טבילה ומה שכתב הר"ן ז"ל משמע שדרכן היה לשטוף בחמין וכן נ"ל דאמרינן אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ואם איתא דלא עבדי חפיפה אלא במקום שער אמאי לא חיישינן שמא לא עיינה יפה בשאר מקומות הגוף כי היכי דחיישינן כשלא היתה סמוך לטבילה (דלענין עיון) כל שאר מקומות שבגוף דא ודא אחת היא אלא דרכן היה להשתטף כל גופן בחמין עכ"ל ומביאו ב"י ר"ס זה קאי אנמצא עליה דבר חוצץ אבל כשלא נמצא עליה דבר חוצץ יש לחלק בין הראש לשאר מקומות שבגוף דאע"ג שלא חפפה אותן כיון שעיינה אותן עלתה לה טבילה בדיעבד:
יח סָעִיף יב אם לא עיינה. וכ"ש אם לא חפפה:
יט סָעִיף יב תולין להקל. ע"ל סימן קצ"ח ס"ק ל"ג כתבתי דהרוקח חולק:
כ סָעִיף יג או שנתנה לבנה תבשיל כו'. והיכא דהיה ביד בנה תבשיל א"נ היה מלוכלך בטיט ולקחה בנה על ידיה ערומה ואחר כך טבלה ולא עיינה נפשה לא עלתה לה טבילה דדמי לנתנה תבשיל לבנה. ב"ח:
כא סָעִיף יג אבל מותרת ללבוש כו'. דלא דמי לנתנה תבשיל שאין רגילות להיות על הבגדים דבר לח לידבק בגוף האשה. שם:
א סָעִיף א ובית הסתרים שלה. בטור כתוב קמטים וכל בית סתרי' ותמה בי' יוסף דהא חדא הם ובגמ' אמר רבא קמטים לחוד וד"מ תירץ דהוא כמ"ש המרדכי בשם רא"ם קמטים היינו תחת אצילי ידי' ותחת שוקה ובית הסתרים היינו לפנים כגון נקבי החוטם ואזנים ולפנים מהשפה עכ"ל. ולשון זה של הטור איתא בגמ' בנדה (דף ס"ו) מיתיבי בי' הקמטי' ובי' הסתרי' כו' ותימה על הב"י שראה דברי רבא ולא ראה מיתיבי שאחריו:
ב סָעִיף א ולא בשאר משקין. דכשנשאר לחלוחיתו בתוך הקמט ישאר שם כתם המשקה:
ג סָעִיף א וכן צריכה האשה לעיין כו'. הטור כתב על דברי הרמב"ן יראה שמחמיר יותר בעיון הגוף כו' באמת דבריו תמוהים שכתב שעיון הראש מתקנת עזרא וזה אינו דודאי עיקר עיון מדאורייתא הוא בראש כמ"ש ב"י וצריכין דברי הטור לתיקון ונראה שהוא בדרך זה דעיון הראש ר"ל חפיפת הראש שהוא לנו במקום עיון מדאורייתא ולמד הטור מדברי הרמב"ן שזכר אצל עיון הגוף סמוך לטבילה ואצל חפיפת הראש לא זכר כן אלא ודאי שגבי חפיפה לא הקפידו שיהיה ממש סמוך לטבילה וכ"כ ב"י בשם הר"ן וז"ל ומשום דחפיפה מדרבנן בעלמא היא מקילין בה כדאמרינן לקמן האשה חופפת בע"ש וטובלת במ"ש כו' עכ"ל. והטור לא נתכוין לקולא זאת כי זה אין צריך ללמוד מדברי הרמב"ן אלא גמרא ערוכה היא מכל מקום קמ"ל כאן דאף במקום שמרחקת החפיפה מהטבילה עכ"פ העיון לא תרחיק כלל וכמו שמסיק ב"י אחר כך בסימן זה:
ד סָעִיף א ותחוף כל גופה. מלשונו משמע דבעינן תחילה עיון ובדיקה בכל גופה ואח"כ תעשה חפיפה בכל גופה והוא תמוה דאמאי לא סגי בחפיפת כל הגוף לחוד דהרי אז בודקת ג"כ דאין לך בדיקה גדולה מזו דאע"פ שאינה רואה במקום שחופפת סגי בהכי דאל"כ היאך תעשה בראשה ובמקומות שא"א לה לראות דהא לא הצריכו בזה שתראה לחברתה אלא דוקא בטבילה אמרו שתעמוד עליה אשה אחרת ולא בחפיפה ועיון אלא דבר פשוט שעל ידי המשמוש שפיר הוה עיון דבר תורה ומכ"ש לפי תקנת עזרא בחפיפה ושטיפה. ונראה דסיפא הוה כאן פירושא דרישא דמה שכתב תחילה שצריכה לעיין בעצמה כו' דהיינו דין תורה וע"ז מסיק אחר כך שתחמיר עליה במקום העיון תעשה חפיפה בכל הגוף ודבר פשוט שאם היא מעיינת ובודקת עצמה בשעת החפיפה דיה בכך ואין צריך בדיקה מיוחדת דוקא:
ה סָעִיף ג סמוך לטבילתה. בטור הביא מחלוקת רש"י ושאלתות בזה דלרש"י מוטב שתהיה החפיפה ביום שלפני טבילתה ולא בלילה לפי שממהרת לביתה ולא תחוף יפה ובשאלתות פי' שמוטב שתהיה בלילה כדי שיהיה סמוך לטבילתה ע"כ נהגו המנהג הכשר כמו שהעתיק כאן בש"ע:
ו סָעִיף ג שצריכ' לחוף ביום. כגון שתלך בדרך ולא יהיה לה חמין בלילה או שאר אונס די בחפיפה ביום אפילו לשאלתות וכן בא"א לחוף ביום די בלילה אפילו לרש"י דלא העמידו דבריהם אלא אם הוא ע"צ הריוח בלי מונע ונראה דהא דאמרינן בשעת הדחק חופפת ביום ברור הוא דבלילה צריכה עיון ובדיקה בכל גופה קודם הטבילה ודינה ממש כמו שיתבאר בסעיף ו' בדין הימים שבין החפיפה לטבילה:
ז סָעִיף ד ותסרוק מעט. נראה דאף לשאלתות סגי בהכי דאע"פ דלדידהו עיקר החפיפה בלילה וא"כ צריכה לחוף הרבה לכתחלה מ"מ מודים כאן דמהני חפיפה דע"ש לצרף להך חפיפה מועטת דסגי בהכי:
ח סָעִיף ה תחוף ביום. גם בזה צריכה להיות נזהרת מלעסוק בדברים שנזכרים בסעיף שאחר זה בימים שבין החפיפה לטבילה דחד טעמא הוא אלא דדרך הנשים שטובלות בליל שבת שאינן זזות מבית המרחץ עד שטובלות ע"כ לא נקט כאן אזהרה זאת:
ט סָעִיף ו וכן אם חלו ב' ימים כו'. בטור כתוב או אם חל יו"ט במוצ"ש ותמה ב"י דכ"ש הוא מדין הראשון דב' יו"ט ביום ה' ו' ויש מתרצין דהטור קאמר בסיפא ב' יו"ט ביום א' ב' ואכתי קשה היינו רישא ובדרישה תירץ דאי לאו סיפא הוה אמינא דוקא ברישא שחל יו"ט ה' ו' והטבילה בליל שבת מותרת לטבול כיון דביו"ט יכולה לחמם קיתון של מים להדיח קמטיה וכמ"ש הטור בסמוך משא"כ כשחל טבילתה במוצ"ש דבשבת אסור להדיחם ובמ"ש היא הומה לביתה קמ"ל דאפ"ה מותר ובזה נתיישב דברישא כתב הטור חופפת ברביעי ולא הזכיר רחיצה משום דאפשר לרחוץ ביו"ט משא"כ בסיפא מ"ה כתב שם רוחצת וחופפת בע"ש עכ"ל. לפי דבריו הטובלת בליל שבת ויו"ט ביום ו' צריכה לרחוץ קמטיה וסתריה ביו"ט קודם לשבת ודבריו נכונים:
י סָעִיף ו גם תזהר כו'. זה מדברי הטו' וכונתו דאע"ג דעכ"פ צריכה עיון ובדיקה קודם הטבילה בגופה ובראשה כדמסיק כאן בש"ע אלא דמכל מקום תהיה נזהרת מדברי חציצה בימים שבנתיים כיון שלא תעשה בשעת הטבילה חפיפה אלא היא סומכת על החפיפה של יום ד' ובזה ניתקן כל מה שהוקשה לב"י על הטור בזה וכתב הטור ואם טבלה ולא עיינה בעצמה קודם לכן אם נזהרה להתעסק בדבר החוצץ עלתה לה טבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה עכ"ל וטעמו כיון דכבר חפפה ובדקה כל גופה וראשה ביום ד' ונזהרת אח"כ בימים שבנתיים הוה טבילה שפיר. ומו"ח ז"ל כתב דהאי אם לא עיינה שכתב הטור אין פירושו עיון הגוף דזה ודאי לא הוה טבילה אלא קאי אעיון יתירה דהיינו בין אצבעותיה כו' ודבריו תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דבדיעבד מהני עיון הקדום כמ"ש הטור בשם הרשב"א ופסקו כאן בש"ע סעיף ח':
יא סָעִיף ט כיון שאין צריכי' לביאת מים. קשה הא מ"מ בעינן ראוי לביאת מים וכ"ש בסעיף י"ב דהקילו בבית הסתרים אפי' בנמצא דבר חוצץ מ"ט ונראה דכיון שהוא נסתר אין דרך לבוא שם דבר החוצץ מ"ה אין בזה חשש אם לא במידי דמוכח כגון בההיא דסעיף י"ב:
יב סָעִיף יא אבל אם לא חפפה קודם טבילה כו'. כן כתב הטור רבים מקשים דהא אפילו לא נמצא כלל דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה כשלא חפפה תחילה כמ"ש סעיף ח' ונ"ל לתרץ דג' חלוקות יש בזה דאם תוך העונה שחפפה טבלה אין צריך טבילה אחרת ואם יש עונה צריכה טבילה אחרת אא"כ נתעסקה אח"כ והיינו שעל כל פנים אין בין חפיפה לטבילה אלא עונה אחת אבל אם יש ביניהם הרבה כגון שחפפה בע"ש וטבלה מוצ"ש דחפיפה זו לא מיקרי קודם טבילה כלל אלא רחוק ממנה אז לא מהני נתעסקה אח"כ וע"כ כתב בזה לא חפפה קודם טבילה ר"ל אלא רחוק ממנה הרבה כנ"ל:
א סָעִיף א ראשה. כתב הש"ך דלשון הרמב"ן הוא כל שער שבה ועכשיו נהגו לסרוק שער ראשן במסרק ושאר שער שבה מפספסת אותן בידיה יפה יפה עכ"ל:
ב סָעִיף א גופה. הסכמת הפוסקים דתקנת עזרא אינו אלא בחפיפת שער אלא שנהגו להחמיר לחוף ולהשתטף כל הגוף להכי מקילינן בכמה דברים בחפיפה אבל מה שצריכה לעיין בכל גופה שלא יהא דבר חוצץ מדאורייתא היא עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף ב גריד"א. כתב הלבוש דהיינו מה שאנו קורין בל"א קרייד"א אבל הפרישה כ' שטעות הוא וכן שמעתי מלועז א' כו' ומיהו משמע בנתר שאנו קורין בל"א זיי"ף מותרת לחוף שאינו מסתבך ואדרבה מנקה הזוהמא וכן נוהגין וחושבין זה למצוה. ש"ך:
ד סָעִיף ב שרי. כ' הש"ך פי' פעם זה שאינה צריכה לחזור ולחוף אבל שתסמוך ע"ז לחוף שוב בנתר וכיוצא בו לא וכה"ג אמרינן לעיל סימן נ"ז דכל מה שאמרו חכמים שהיא טרפה אינה חיה אפילו אנו רואים שהוא חי טרפה ודלא כלבוש שכתב ואשה זו חופפת וכו' ולא דק עכ"ל:
ה סָעִיף ב לנסות. שלש פעמים וא"ל נחזי אנן אי היין מסבך השערות או לא י"ל דאין טבע שערות של כל אדם שוה וכמ"ש חכמי הרופאים וחכמי המחקר. ש"ך:
ו סָעִיף ג הטבילה. ובמדינות אלו נהגו הנשים להשתטף ולחוף ולרחוץ ולסרוק הכל בבית המרחץ סמוך מיד לטבילה ונכון הוא. ש"ך:
ז סָעִיף ג ביום. כגון שתלך בדרך ולא יהיה לה חמין בלילה או שאר אונס ונראה דהא דאמרינן בשעת הדחק חופפת ביום ברור הוא דבלילה צריכה עיון ובדיקה בכל גופה קודם הטבילה. ט"ז:
ח סָעִיף ד מנהג. והש"ך כ' דלאו במנהגא תליא אלא כך הוא עיקר הדין שתרחוץ ותחוף היטב בע"ש ותרחוץ ותחוף במ"ש ג"כ (וכן אם חל י"ט יום ה' ו' או יום א' ב' ואירע טבילתה במוצאי שבת או במוצאי י"ט חופפת מעי"ט או מערב שבת. ובמ"ש או מוצאי י"ט חוזרין וחופפין ע"ש ס"ק ו'. נדה שחל ליל טבילה במ"ש וביום ו' היתה עדיין בימי אבלה מותרת לעשות חפיפה ביום ו' בחמין כדי שתטבול בזמנה לבעלה (פנים מאירות שאלה ח' ע"ש) כתב בה"י אם לא היה בעלה בעיר ובא בלילה שלא היתה יודעת שיבא בלילה מותרת לחוף בלילה ולטבול):
ט סָעִיף ו תזהר. זה קאי אכל מקום שהחפיפה מרוחקת מהטבילה יום או יומים. ש"ך:
י סָעִיף ו תעיין. כ' הש"ך דלכ"ע צריכה לעיין ולבדוק בשעת חפיפה ובשעת טבילה ולזהר בין החפיפה לטבילה מליגע בדברים החוצצים הראוים לידבק אם אפשר וכמ"ש הרב והכי נהוג:
יא סָעִיף ו ותדיח. אבל לא כל הגוף וה"ה בשבת מותרת לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש פניה ידיה ורגליה או שאר אברים כל שאינה רוחצת כל גופה וכמ"ש בא"ח ר"ס שכ"ו ובתשו' מ"ב סימן ה' כתב וכמדומה לי שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת וי"ט (ואפשר משום שאין אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש או מעי"ט או הוחמו בשבת וי"ט גם אינה יודעת ליזהר מדין סחיטה) עכ"ל וטעם מנהגן שאין לובשין לבנים בשבת משום שאז היו צריכין לטבול במ"ש והיו מרחיקין הטבילה מהחפיפה והא ראיה שבי"ט לובשין לבנים ובשבת הוא שנהגו שלא ללבוש ולענין לבישת לבנים בט"ב עיין בא"ח סי' תקנ"א ס"ג בהג"ה ולענין אבילות ע"ל סימן שפ"א ס"ה בהג"ה עכ"ל הש"ך:
יב סָעִיף י עונה. ויש פוסקים אין מחלקין בין תוך עונה אלא בין סמוך לטבילה או לא שאם החפיפה היה סמוך לטבילה אין צריכה לחזור לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחזור ולחוף ולטבול ויש להחמיר כשתי הדעות עכ"ל ש"ך:
יג סָעִיף יא תולה. והש"ך פסק דאין תולין להקל עד שאמרה ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה וכן הוא ממש דעת כל הפוסקים וכן העיקר לדינא וכ"פ הב"ח:
יד סָעִיף יא אבל. והא דכתב בס"ח דאם לא חפפה לא עלתה לה טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר החוצץ תירץ הב"ח דמיירי כאן שחפפה ראשה אבל לא כל גופה דבגופה ליכא אלא מנהגא בעלמא ואם טבלה בדיעבד עלתה לה טבילה אבל נמצא עליה דבר חוצץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה אע"פ שנתעסקה באותו המין והט"ז מתרץ דג' חלוקות יש בדבר דאם תוך העונה שחפפה טבלה א"צ טבילה אחרת ואם יש עונה צריכה טבילה אחרת אא"כ נתעסקה אח"כ והיינו שעכ"פ אין בין חפיפה לטבילה רק עונה א' אבל אם יש ביניהם הרבה כגון שחפפה בערב שבת וטבלה במ"ש דחפיפה זו לא מקרי קודם טבילה כלל אלא רחוק ממנה אז לא מהני נתעסקה אח"כ וע"כ כתב בזה לא חפפה קודם טבילה ר"ל אלא רחוק ממנה הרבה עכ"ל:
טו סָעִיף יב עיינה. וכ"ש אם לא חפפה תולין להקל וע"ל סימן קצ"ח דהרוקח חולק ע"ז ופסק שאין תולין להקל. ש"ך:
טז סָעִיף יג תבשיל. והיכא שהיה ביד בנה תבשיל א"נ היה מלוכלך בטיט ולקחה בנה על ידה ערומה ואח"כ טבלה ולא עיינה נפשה לא עלתה לה טבילה דדמי לנתנה תבשיל לבנה. ב"ח:
יז סָעִיף יג בגדיה. דל"ד לנתנה תבשיל לבנה שאין רגילות להיות על הבגדים דבר לח לידבק בגוף האשה. שם:
א סָעִיף א ולא בשאר משקין. עט"ז סק"ב ובספר חמודי דניאל כ"י כתב לכאורה נראה שבשאר הגוף שאין שם קמט מותר בשאר משקין:
ב סָעִיף א ולסרוק שער ראשה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם שבות יעקב ועי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' נ"ג שכתב באשה שמסופקת אם עיינה בשערותיה כלל הרי יש ספק דאורייתא וצריכה טבילה מחדש ואף אם ברור לה שעיינה רק שמסופקת אם סרקה דאז הוי ספק דרבנן מ"מ צריכה טבילה אחרת כיון דאיכא חזקת איסור ועוד דהוי דבר שיש לו מתירין אלא שיש היתר מטעם שכתב הט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד וה"נ סירכא נקט ואתא עכ"ד ומשמע קצת דאף במסופקת אם עיינה ג"כ מותר מטעם זה ומ"מ צ"ע בכל זה אף בא"י אם סרקה לפי שבנה"כ שם השיג עליו דלא דמיא לק"ש ולא אמרינן שם סירכא נקיט ואתאי וה"נ כן הוא [מיהו י"ל דזה דמי למ"ש שם בסי' ס"ט ס"ק ט"ו בשם הגאון מהר"ש כ"ץ באשה שמלחה ושכחה אם מלחה צד השני שהתיר אפילו לדעת הנה"כ כו' ע"ש]. ועכ"פ נ"ל באם מסופקת על העיון לא נתיר מטעם סירכא נקט דאפשר דהט"ז לא אמר אלא בספק דרבנן כההיא דהתם:
ג סָעִיף ב מסבך השערות. עי' בתשו' בשמים ראש סי' רצ"ח:
ד סָעִיף ד מנהג יפה. עי' בה"ט ומ"ש בשם פנים מאירות עי' בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן צ"ט:
ה סָעִיף ה בליל שבת. עי' בתשו' ש"ב גבעת שאול סי' ס"ט באשה שיש לה קאלטינע"ס ששכחה לחוף ביום מותרת לטבול בליל שבת כיון שא"צ לסרוק עצמה כדלעיל סי' קצ"ח ס"ו ע"ש:
ו סָעִיף י ולהרמב"ם. עי' בתשו' שב יעקב סי' מ"ו שיש להחמיר כהרמב"ם ע"ש עוד ועיין ש"ך:
א סָעִיף א ולא בשאר משקין. מדקאמר במים ולא קאמר סתמא להדיח. שם ועט"ז:
ב סָעִיף א ולסרוק כו'. ערש"י בב"ק שם ב' ד"ה חפיפה כו': (ליקוט) ולסרוק כו' וכן כו'. דחפיפה אינה אלא בראש כמ"ש (נזיר מ"ב א' וש"מ) נזיר חופף ומפספס כו' ובפ"ב דשבת (ל"א א') הלל חפף ראשו ובפ"ג די"ט (כ"ז ב') וש"מ וכ"מ בב"ק שם דאורייתא היא כו' ומאי ניהו שער. ר"נ (ע"כ):
ג סָעִיף א שלא כו'. גמ' שם:
ד סָעִיף א וכן צריכה כו'. שם דאורייתא עיוני כו' א"נ כו' והך טעמא איכא בכל הגוף אבל חפיפה דתקנת עזרא פי' תוס' בשם ר"ת שאינה אלא בשער והביאו כמה ראיות ועבתוס' שם ד"ה ושתהא כו' ובנדה ס"ו ב' ד"ה אם כו' ובחולין יו"ד א' ד"ה עד כו' וברא"ש בסופו וכ"כ הרשב"א וש"פ וכתבו אבל עיוני בעי מדאורייתא אבל רש"י כתב שכל גופה צריכה חפיפה וכתבו תוס' והר"נ שמ"מ אפי' לפי' תוס' רגילין היו בחפיפה ורחיצה כל הגוף ממ"ש ונמצא עליה משמע על הגוף ותלי בחפיפה אם סמוך כו' וכן שם ס"ח א' דודי חסרת כו' ועי' תוס' דב"ק סד"ה הנ"ל ובנדה סד"ה הנ"ל כתבו ואע"פ שאנו מדמין כו' וז"ש ותחוף כל גופה ותשטוף כו' ובתחלה כתב לדינא צריכה האשה לעיין כו' ואח"כ כתב לחומרא ותחוף כו' ועט"ז:
ה סָעִיף א סמוך לטבילה. בגמ' שם וא"ר טבלה ועלתה כו' וגירסת הרי"ף להיפך לשון א"ד ברישא מאי בינייהו א"ב סמוך לחפיפה טבילה ופי' הר"נ דללישנא בתרא צריכה סמוך וקי"ל כלישנא בתרא וכן פסיק בגמ' ס"ה א' והלכתא חופפת וכפי' השאלתות שם שהסכימו עמו כל הפוסקים וע"ל ס"ג:
ו סָעִיף ב לפי שטסבכין. לשון הטור מדברי הרמב"ם:
ז סָעִיף ב הנקרא בערבי כו'. רמב"ם בפירושו לרפ"ב דכלים:
ח סָעִיף ב ובלעז גירדא. ריב"ש וב"י:
ט סָעִיף ב ולא בכ"ד כו'. טור ופשוט הוא דלא כמהרי"ק:
י סָעִיף ב יש לשאול כו'. כי סמכינן ארופאים בזה כמ"ש בפ"ג (כ"ב ב') וחכמים שאלו לרופאים כו' בזה לא נאמר בגמ' במים רק סתם בחמין. שם:
יא סָעִיף ג חפיפה כו'. כנ"ל וכפי' השאלתות שם בתוס' ס"ח א' ד"ה כך כו' וכ"כ רוב הפוסקים:
יב סָעִיף ג והמנהג כו'. לצאת ידי שני הפירושים פירש"י והשאלתות ועבתוס' שם והרא"ש:
יג סָעִיף ג וכן מנהג כו'. כנ"ל א"ב סמוך לחפיפה טבילה וחפיפה הוא במסרק כמ"ש רש"י בב"ק כנ"ל:
יד סָעִיף ג ובשעת הדחק כו'. שם בגמ' ל"ק הא דאפשר כו' ופי' הרמב"ם כפי' השאלתות דאפשר חופפת בלילה אלא שפי' דלא אפשר מחמת הדחק:
טו סָעִיף ג או שא"א כו'. זהו לפירש"י וכפי' הרמב"ם מחמת הדחק ואע"ג שרש"י לא פי' כן דלא אפשר מ"מ מודה בזה כמ"ש תוס' שם מ"מ לפירש"י נראה דמותר כו' אלא כו' ת"ש ובלבד כו' וכמ"ש רש"י בד"ה היאך כו' וכתבו בתוס' שם אפי' בלא אונס:
טז סָעִיף ד (ליקוט) חל טבילתה כו'. אף לפירש"י וכ"ש לשאילתות ואף שרב הונא ור"ח ס"ל דכה"ג חופפת בע"ש אין הלכה כמותם וכמ"ש רבין אשה לא תחוף ואף דאמרינן שם דריש מרימר הלכתא כו' לא קי"ל כן וכמו דמסקינן והלכתא אשה כו'. ת"ה אבל לפי' תוס' ד"ה כך אמרו הא דמרימר הלכתא הוא וכגון שליל טבילתה בי"ט וז"ש וכדמתרץ רב יימר דלא אשכחן כה"ג וכמ"ש במילתיה דרב יימר דלמוצאי ב' י"ט כו' דאפשר כו' כיון דלא משכחת להו אלא בחול אפשר דחופפת ולא משום טעמא דרחוק יותר מדאי שכתב רש"י בד"ה לבד כו' ורש"י הוצרך לפרש כן בדברי רב יימר שס"ל אפי' שכן אמרינן אלמא לא ס"ל דרבין אבל לדידן משום דרבין (ע"כ):
יז סָעִיף ו חל ליל כו'. עבתוס' הנ"ל לב' הפירושים הנ"ל מילתיה דרב חסדא בכה"ג איירי:
יח סָעִיף ו ואם א"א כו'. שבשעת טבילה ע"כ צריכה לחזור ולעיין כמש"ו בש"ע:
יט סָעִיף ו ובשעת כו'. דדוקא בחפיפה שהוא מדרבנן מקילינן אבל בעיוני דאורייתא לא מקילינן להרחיק כלל ואמרינן שם נתנה תבשיל לבנה כו' וא"א שלא תתן בימים כ"כ תבשיל לבנה ולא תהא אוכלת בידיה אלא ע"כ בחפיפה קאמר. ר"נ ות"ה:
כ סָעִיף ו ותדיח כו' וכן כו'. שזה הכל בכלל עיוני:
כא סָעִיף ו אפי' בי"ט. כמ"ש בא"ח סי' שכ"ו ס"א בהג"ה וה"ה שיכולה לרחוץ כל הגוף במים שהוחמו מעי"ט לדעת הרי"ף ורמב"ם וכמ"ש בא"ח סי' תקי"א ס"ב אלא שנמשך כאן אחר דברי הרא"ש והטור שהוא מן האוסרין וכמש"ש בהג"ה:
כב סָעִיף ח בימי חול כו'. ממ"ש ס"ו ב' טבלה ועלתה כו' אם סמוך כו' הא בלא"ה בכ"ע א"צ לטבול ושם ע"כ בעיון דגופה קאמר כנ"ל ס"ו שזה ודאי צריך סמוך לכתחלה ונמצא עליה בגופה משמע כנ"ל וכ"ש בחפיפה דאפי' לכתחלה ש"ד בדלא אפשר כגון י"ט פשיטא דבדיעבד מהני. ת"ה וז"ש חפיפה ובדיקה:
כג סָעִיף ט בד"א כו'. נראה שלמד משפחה של רבי שנמצא עצם כו' שמסתמא לא עיינה קודם ודוקא שנמצא כו':
כד סָעִיף י חפפה כו' בין כך כו'. רמב"ם וכגירסא שלנו בלישנא קמא סמוך ובלישנא בתרא באותו היום ומפרש א"צ לחוף ולטבול דא"צ חפיפה אחרת קודם הטבילה אבל טבילה אחרת לעולם בעי ולכן אמר לחוף ומפרש א"ב סמוך לחפיפה טבילה כפי' תוס' שם ד"ה א"ב כו' ולענין חפיפה לשיטתו ופסק כלישנא בתרא אבל שיטת הרי"ף ורא"ש דוקא סמוך ואז א"צ אפי' טבילה אחרת ובגירסת הרי"ף להיפך כנ"ל ס"א ומפ' א"צ כו' אפי' טבילה. אבל הרשב"א כתב בשם הרז"ה מאי סמוך בו ביום ואיני מבין דבריו דהוא לישנא קמא. ודברי ב"י דחוקים שכתב שהראב"ד גריס בלישנא בתרא א"צ לא לחוף ולא לטבול ובלישנא קמא ל"ג כן. ודבריו תמוהים דא"כ הל"ל א"ב כה"ג וברי"ף ות"ה וכל הגי' הוא כמ"ש בגמ' שלפנינו לחוף ולטבול אלא שמחולקין בפי' כנ"ל אם קאי על החפיפה או על הטבילה וקאמר לחוף לפי' המפרשים משום דינא דצריכה לחוף דאף חפיפה צריך:
כה סָעִיף י אע"פ שהיתה כו'. כן דייק ב"י מדברי הרמב"ם [ורשב"א הנ"ל בשם הרז"ה]. והוא כגירסא שלנו בגמ' למיסמך כו' למיחף כו' ר"ל שבכ"א קולא וחומרא אבל הרי"ף וכל הפוסקים ל"ג לה וכן בדברי הרמב"ם לא משמע כן די"ל דכ"ש בסמוך והר"נ כתב ג"כ כגירסת הרי"ף וכתב ואיכא דגרסי למיחף ביממא כו' ול"ג למיסמך לחפיפה טבילה ופי' בדרך זר ורחוק:
כו סָעִיף יא בד"א כו'. עתוס' שם ד"ה אם סמוך כו' והא דאמר כו' התם בשלא כו' ועוד אור"י כו' ונ"מ בין תירוץ זה לתי' קמא דבתי' זה נתעסקה תלינן טפי אפי' לא טבלה סמוך לחפיפה דדוקא לא חפפה כלל אלא בעיוני בעלמא שהוא ד"ת ונקט הרשב"א והטור כהאי תי' ומ"מ דבריהם צ"ע דבלא חפפה כלל בלא"ה צריכה טבילה אחרת כנ"ל ס"ח ולכן כתבו תוס' לטהרות ועש"ך. ורמב"ם כתב הברייתא כפשטה וכשיטתו דאין חילוק אלא בחפיפה וא"צ לתי' של תוס' וש"ע בסעיף י' כתב דברי הרמב"ם וכאן כתב שיטת הפוסקים:
כז סָעִיף יב בד"א כו'. כיון שא"צ עיון בדיעבד כנ"ל ס"ט וצ"ע:
כח סָעִיף יג חפפה כו'. ראב"ד ורשב"א דאל"כ בלא"ה לא עלתה כנ"ל ס"ח:
כט סָעִיף יג נתעסקה כו'. נלמד מהא דנתנה תבשיל כו' כמש"ו:
ל סָעִיף יג הראוי לידבק. רשב"א וטור ופשוט הוא:
לא סָעִיף יג לא עלתה כו'. כבר כתבתי בסי' הקודם (בליקוט שבס"ק מ"ד) שלדעת רמב"ם ותוס' עלתה טבילה ומה שרצה לידחק בב"י לדעת הרמב"ם דבדבר הנדבק מודה הרמב"ם דמ"ש ממפשלת כו' דבריו דחוקים דלא דמי זה לזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.