א נְדָרִים חָלִים עַל דְּבַר מִצְוָה. כֵּיצַד, אָמַר: קוּנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב, לוּלָב אֲנִי נוֹטֵל, אָסוּר לִישֵׁב בַּסֻכָּה וְלִטֹּל לוּלָב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּלְקִין אוֹתוֹ עַל שֶׁנָּדַר לְבַטֵּל הַמִּצְוָה, וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ וּמְקַיֵּם הַמִּצְוָה (מָרְדְּכַי רֵישׁ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם בְּשֵׁם ר"ח) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מַלְקוֹת בְּנֶדֶר שָׁוְא, רַק גַּבֵּי שְׁבוּעַת שָׁוְא (מָרְדְּכַי מָצָא בְּשֵׁם ראבי"ה ור"ן וְרֹא"שׁ בִּנְדָרִים וְעַיֵּן בֵּית יוֹסֵף סִימָן רל"ו), וְכֵן עִקָּר.
ב נָדַר לְהִתְעַנּוֹת זְמַן יָדוּעַ וְאֵרַע בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, מַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ וּפוֹתְחִין לוֹ בָּהֶם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ שַׂמְתָּ עַל לִבְּךָ שֶׁיִּפְגְּעוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵלּוּ הַיָּמִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְהֻתַּר כָּל הַנֶּדֶר.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ הַתָּרָה, כְּשֶׁקִּבְּלוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, שֶׁאָמַר: קוּנָם אֲכִילַת יָמִים כָּךְ וְכָךְ עָלַי; אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיאוֹ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית, אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה, וַאֲפִלּוּ לֹא קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בִּלְבַד וְעַיֵּן בא"ח סִימָן תי"ח.
ד הַמְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר לָצוּם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, חָל הַנֶּדֶר. וְכֵן הַנּוֹדֵר לָצוּם יוֹם א' אוֹ ב' כָּל יָמָיו, וּפָגַע בָּהֶם יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, חַיָּב לָצוּם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲבָל אִם פָּגַע בָּהֶם חֲנֻכָּה וּפוּרִים, נִדְרוֹ בָּטֵל. וְעַיֵּן בא"ח סִימָן תק"ע דְּלֹא פָּסַק כֵּן.
ה הָא דִּנְדָרִים חָלִים עַל דְּבַר מִצְוָה, דַּוְקָא בְּמִצְוַת עֲשֵׂה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשֵׂה גְּרֵידָא בֵּין שֶׁיֵּשׁ עֲשֵׂה בְּקִיּוּמָהּ וְלֹא תַּעֲשֶׂה בְּבִטּוּלָהּ, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בָּזֶה בֵּין אִסוּר הַבָּא מֵאֵלָיו לְאִסוּר הַבָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ; אֲבָל עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה דְּעַלְמָא, אֵינוֹ חָל בֵּין בְּבִטּוּלוֹ בֵּין בְּקִיּוּמוֹ. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁאָמַר: אֲכִילַת נְבֵלָה עָלַי, אֵין הַנֶּדֶר חָל עָלָיו; וְהוּא הַדִּין לְאִסוּר הַבָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זֶה, וְחָזַר וְאָמַר: כִּכָּר זֶה עָלַי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת דְּהַיְנוּ מִשּׁוּם בַּל יַחֵל דִּשְׁבוּעָה; וְכֵן אִם אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת דְּהַיְנוּ בַּל יַחֵל דִּשְׁבוּעָה; אֲבָל דִּנְזִירוּת לֹא, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁאָז חָל הַנְּזִירוּת עָלָיו. וְהַנֶּדֶר חָל עַל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיִּישַׁן אוֹ שֶׁיִּשְׁתֶּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּבִטּוּלוֹ לֹא תַּעֲשֶׂה.
ו וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נָדַר מִדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, כְּגוֹן נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, חָל הַנֶּדֶר וְאִם אוֹכֵל מֵהֶם עוֹבֵר בְּלֹא יַחֵל; אֲבָל אִם הִתְפִּיס בָּהֶם דָּבָר אַחֵר, אֵינוֹ נִתְפָּס, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא בְּעִקַּר הָאִסוּר דְּהָוֵי לֵיהּ מַתְפִּיס בְּדָבָר הָאָסוּר; אֲבָל דָּבָר שֶׁאָסוּר מִדְּרַבָּנָן, וַאֲסָרוֹ עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר וְהִתְפִּיס בּוֹ דָּבָר אַחֵר, נִתְפַּס בַּנֶּדֶר וְאָסוּר. הַגָּה: הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח, אֵין מַצָּה עֲשִׁירָה בַּכְּלָל; אֲבָל אִם נָדַר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַצָּה כָּל הַשָּׁנָה, אֶפְשָׁר דְּמַצָּה עֲשִׁירָה בַּכְּלָל (ריב"ש מְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רל"ו).
א סָעִיף א נדרים כו'. דוקא נדרים אבל לא שבועה כדלקמן סימן רל"ט ס"ד וע"ש דין נדוי:
ב סָעִיף א סוכה שאני יושב כו'. אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הר"ן. ב"ח וכ"כ הט"ו בא"ח סי' תקפ"ו ס"ה גבי שופר ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' ל"א:
ג סָעִיף א שאני יושב. ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר. ר"ן בשם התו' ומביאו הב"ח וע"ל סי' רי"ג וע"ל סי' רל"ט ס"ד:
ד סָעִיף א ומתירין לו נדרו כו'. כתב הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט מתירין לו כו' שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי"ט כו' וכיוצא בזה וכן משמע בא"ח סי' תק"ע וכן עיקר וכן משמע מדברי הב"ח:
ה סָעִיף א וי"א דאין כו'. מיהו נראה דהיו מכין אותו מכת מרדות כדכתב הרא"ש בנדרים ס"פ רבי אליעזר והוא ע"פ הירושלמי ובהכי נ"ל ליישב דברי ראבי"ה שאין סותרין זא"ז שכתב במרדכי ריש שבועות בשם ראבי"ה דאין מלקות בנדר ואחר כך כתב אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי"ה שצוה להלקות את רבי ישראל שנדר שלא יחזור ההלכה לאחיו למחר פתח לו בחרטה וצוה להלקותו לאחר שהותר לו נדרו עכ"ל דמה שצוה להלקות את רבי ישראל היינו מכת מרדות מדרבנן דהא מלקות אינו נוהג עכשיו. כן נ"ל:
ו סָעִיף ב והותר כל הנדר. שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע"ל סי' רכ"ט:
ז סָעִיף ג ולא חנוכה ופורים. ע"ל סקי"א:
ח סָעִיף ג ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת ויו"ט בלבד. אין צריך התרה אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית וכ' הב"ח קשה תרתי. חדא מאי אפילו אדרבה כ"ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת וי"ט בלבד ועוד שהוא סותר דברי עצמו שבספרו הארוך (בב"י בא"ח סימן תי"ח) כתב דמדברי ה"ה והראב"ד נראה דכ"ש הוא וכאן כתב ואפילו ולא דק דלפי האמת כל שכן הוא עכ"ל. ואני אומר דשפיר קאמר אפי' ל"מ ברישא דלא נתכוין לשבת וי"ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת וי"ט בהדיא בפגעו בהן דמה"ט בקבלו בלשון נדר חל בשבת וי"ט במתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהם אין צריך שאלה להסמ"ק וא"כ הוה אמינא ה"ה בקבלו בל' קבלת תענית וכן בא"ח סימן תי"ח כתב משמע היכא דאמרינן שאם אירע יו"ט בתוך הימים שקבל עליו להתענות אינו דוחה יום טוב כ"ש היכא דקיבל עליו בפירוש להתענות באותו יום כו' וכן נראה מדברי הרב המגיד והראב"ד כו' אם כן הא דפגעו בהן מפורש בהדיא והא דקבל עליו להתענות בפירוש אף ע"ג דלפי האמת כ"ש הוא מכל מקום הוצרך לומר כן ממשמעות כיון שאינו מפורש בהדיא והוה ס"ד למימר דגרע טפי וכמ"ש ודוק וכן מוכרח ליישב לשון אפי' שכתבו הרמב"ם והט"ו לקמן סימן שי"ז ס"ב וכמ"ש שם בס"ק ו' ע"ש:
ט סָעִיף ד חל הנדר כו'. מיהו יש להתיר כמ"ש בס"ק ד'. לקמן סימן רל"ט ס"ק י"ט כתבתי דאע"ג דחל הנדר ראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ע"ש:
י סָעִיף ד נדרו בטל. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק:
יא סָעִיף ד ועיין בא"ח סי' תק"ע דלא פסק כן. ר"ל דשם כתב יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וי"ט או ר"ח חנוכה ופורים או עי"כ כו' אם קבלו בל' הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם כו' ולהרמב"ם בכולן חייב לצום בהן אם לא יתירו לו חוץ מחנוכה ופורים כו' הרי שכתב סברא ראשונה בסתם וכאן כ' רק סברת הרמב"ם לבד בסתם ולי נראה לתרץ משום דבא"ח סי' תי"ח הקשה הב"י על הרמב"ם היאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה שאנו אומרים לו קום אכול ותירץ דמשום מיגדר מילתא או משום שיש פנים וטעם לדבר שיש כח בידם לקיים דבריהם א"כ נ"ל להמחבר להכריע דדוקא הכא בנדר לצום יום א' או ב' כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א"כ מיעקרא מלתא דרבנן אבל בא"ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים אם כן יתענה חנוכה ופורים פעם אחת או ב' ולא מיעקר מילתא דרבנן בכך ואין להקשות א"כ מנ"ל להמחבר שהרמב"ם סובר כן דילמא באמת דוקא בנדר כל ימיו סובר כן שהרי לא כתב אלא כלשון המחבר כאן י"ל דע"כ הרמב"ם ס"ל דבכל ענין נדרו בטל דהא הוציא דין זה ממאי דאמרי' פ"ק דתענית יחיד שקבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה ואירעו בהן ימים טובים הכתובים במגילת תענית נדרו בטל וכמבואר בבית יוסף סימן תי"ח והתם הא קאמר שקבל עליו ב' וה' של כל השנה משמע רק שנה אחת ולא כל ימיו ומה"ט גם כן נראה לו להכריע ולהביא סברת החולקים על הרמב"ם משום דהר"ן הקשה על סברת הרמב"ם מהירושלמי ומביאו ב"י שם ויש לומר שלא נדחה סברא זו אלא בנדר לזמן אבל בנדר כן כל ימיו נדרו בטל תדע שיש לחלק כדפירש' שהרי בסעיף ג' כתב המחבר אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב ור"ח ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ"ש כאן בסעיף ד' ואם כן יסתרו דברי המחבר גופיה מיניה וביה ודוחק לומר דחנוכה ופורים כדי נסבה אלא ודאי בסעיף ג' דמיירי בנדר לזמן ידוע שאני וכדפי' גם בא"ח סימן תק"ע כתב הרב והכי נהוג כסברא הראשונה ודלא כמו שפסק בי"ד סימן רט"ו עכ"ל לא עלה על דעתו לחלק כן אבל לפי מה שחלקתי לא תמצא שום פוסק שחולק על הרמב"ם בזה (ועוד שהסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"א כתב ג"כ כהרמב"ם וגם ר' ירוחם ני"ד ח"ו כתב שכן עיקר וכ"פ בתשו' בנימין זאב סימן רס"ה) כן נ"ל. ולענין שבועה עיין מה שכ' המחבר בא"ח ס"ס תי"ח ותק"ע אבל בעל הלבוש כתב בס"ס תי"ח דאפי' נשבע בפירוש להתענות בר"ח לא יתענה אע"פ שר"ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא עשו חכמים חיזוק לדבריהם דהוי כמו דאורייתא דאין שבועה חלה עליו כו' ע"ש שדבריו לא נהירין ולא ידעתי מנין לו זה ולמה לו זה (ואפי' למ"ש המחבר שם בשם הרמב"ם היינו משום דר"ח הוי דאורייתא) ואפשר כיון ליישב בזה מה שהקשה הב"י בטור א"ח ס"ס תי"ח על מ"ש הטור בא"ח סימן תק"ע גבי ר"ח אבל לא הועיל כלום בזה דס"ס אחנוכה ופורים קשיא אלא העיקר דבר"ח וחנוכה ופורים ועי"כ שהם מדרבנן השבועה חלה עליהם וכ"כ הב"ח בא"ח סי' תק"ע ועוד דאפי' להרמב"ם דנראה מדבריו דר"ח ועי"כ דאורייתא י"ל דמודה דשבועה חלה עליהם די"ל דס"ל כמ"ש הר"ן פ' שבועות שתים בתרא ופ"ק דנדרים (דף ח' ע"א) דאפילו דבר שהוא מן התורה כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ"כ הרב לקמן סי' רל"ו ס"ב והמחבר סי' רל"ט סעיף ו' וכ"כ הב"ח בסי' רל"ו ס"ס ד' שדעת הרמב"ם שכתב שנשבע לחבול בעצמו חל השבועה כיון דחבלה לא אתיא אלא מדרשא גם לקמן ר"ס רל"ט הביא ב"י תשובת הר"ן שכתב וסעד מצאתי לדברי מדברי הרמב"ם וזהו דלא כהמחבר בא"ח שם שכתב דלהרמב"ם אין השבועה חלה הלכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ"ש הרב שם: האחרונים בשם תשובת מהר"מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים תחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה דבנודר בלשון נדר אף להרמב"ם צריך התרה בהן דלא דמי לחנוכה ופורים דכתיבי במגלת תענית ולא בטלו עדיין וגם חשיבי טפי ועשו חכמים חזוק מה שאין כן באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם כן נ"ל:
יב סָעִיף ה כיצד הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין הנדר חל עליו כו'. כתב הב"ח ואיכא לתמוה דפסק בתחלה בסתם דלא חל הנדר וכדעת הרשב"א בתשובה ואחר כך כתב י"א דחל הנדר ולפעד"נ עיקר כפירש"י והתוספות והטור כו' ותימה לתמיהתו דהרי מתחלה כתב סברת הרשב"א ואחר כך כתב וי"א כו' והכי סוגיא דעלמא בכל דוכתי ואפשר שהיה כתוב בספרו י"א בלא וי"ו גם מה שכתב ולפעד"נ עיקר כפרש"י והתוס' כו' אומר אני שאלו עיין בתשובת הרשב"א סימן תרט"ו שהאריך שם בכמה ראיות וטעמים לדבריו לא היה כותב כן ואם לא ישרו בעיניו ה"ל להביאם ולדחותם גם מה שכתב והתוספות נמשכו לשטתו במה שכתב דהך ומיהו לר"י ב"ב כו' שכתבו התוס' הוא עיקר אבל לפעד"נ אפילו להאי ומיהו דוקא לר"י ב"ב הוי הכי ולא לדידן דאל"כ האי ועוד דהא דנדרים כו' שכתבו התוס' לא קיימא כלל וא"כ אדרבה מסקנת התוס' כהרשב"א וכן הוא בפסקי תוס' פרק שבועות שתים סימן י"ח להדיא ע"ש מיהו דעת הר"ן פ"ב דנדרים דף י"ח ע"א כהטור:
יג סָעִיף ה אא"כ נשאל על השבועה כו'. כלומר כשנשאל על השבועה אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע"ל סי' רכ"ט וס"ס רל"ט:
יד סָעִיף ו וי"א שאם נדר מדברים האסורים כו'. וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח"כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו לפי שהנדרים חלים ע"ד מצוה ושבועות וכ"כ הר"ן שם:
טו סָעִיף ו אבל אם כו'. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים:
טז סָעִיף ו דהוה ליה מתפיס בדבר האסור. מיהו בע"ה י"א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי' ר"ה:
יז סָעִיף ו אין מצה עשירה בכלל. כלומר ומותר לאכלה בלא התרה אבל מ"מ בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח כמו שנתבאר בא"ח סי' תפ"ה ולקמן סי' רל"ו ס"ה:
א סָעִיף א חלים על דבר מצוה. הטעם דנדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה:
ב סָעִיף א ומתירין לו את נדרו. בפרישה כתוב מלשון הטור משמע שבזה לא מהני התרה מדכתב ומ"מ לא יצום כו' ולא כתב כן ארישא דהיינו סוכה שאני יושב ואין זה דקדוק כלל דודאי בכל נדר מהני היתר אלא דבתענית קמשמע לן דלא נימא דגם תענית הוא מצוה ויקיים נדרו וכתב עוד בפרישה שגם הסמ"ג שמביא הטור אחר כך ס"ל כן דאין היתר לנודר בתענית בי"ט וגם זה אינו ודברי הספר המצות יתבאר לפנינו בס"ד:
ג סָעִיף ג בד"א שצריך התרה כו'. זהו דעת הרמב"ן בטור והנה נבאר דברי הטור בקצרה במה שהביא ספר המצות ושאר המשך דבריו ע"פ מה שהביא בב"י בא"ח סי' תי"ח ד' הפוסקים ומתוך זה יתבאר שיש כאן מקום עיון על הש"ע בסעיף ד' דהטור כתב בשם ספר המצות לחלק בין קבל עליו להתענות בי"ט עצמו או אירע כך בתוך הזמן כו' דהפוסקים הוקשה להם תרי דוכתי בתלמוד אהדדי דהיינו דבפרק קמא דתענית איתא דאם קבל עליו יחיד תענית שני וחמישי כל השנה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית יבטל גזירתנו את נדרו וקשה על זה דהא אמרינן נדרים חלים על דבר מצוה ותו דהא אמרינן פותחין בכבוד שבת ויום טוב שמע מינה דהנדר חל ועל זה תירץ הרמב"ן דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה היינו באומר לשון נדר גמור הרי עלי אכילת יום פלוני אבל ההיא דפרק קמא דתענית מיירי מקבלת תענית בעלמא כגון שאומר אהא בתענית למחר ובסמ"ק סי' פ"א והיינו ספר המצות שהביא הטור ולא כמו שהבין הב"י דהיינו סמ"ג ומשום הכי הקשה מה שהקשה אבל באמת היינו סמ"ק שכתב חילוק זה. דהיינו דההיא דנדרים חלין על דבר מצוה מיירי בנודר בפירוש להתענות בי"ט וההיא דתענית מיירי שאירע כך בתוך הזמן שנדר להתענות דבזה אמרינן דאותו הנודר להתענות לא נתכוין לבטל גזירות חכמים וכ"ש דין תורה ביום שלא להתענות אבל פשוט שגם לספר המצות מהני התרה בכל גווני ולא כמו שעלה על דעת בעל הפרישה שזכרתי בסעיף א' והב"י בא"ח סי' תי"ח הקשה על סה"מ בזה דהא תנן אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין הרי שאע"פ שאירע ר"ח וחנוכה כו' בתוך הימים האלו שקבלו להתענות מתענין מ"מ אין מתחילין להתענות בהם ומשמע שאפי' גזרו להתחיל בהם אין גזירתם גזירה וכן נראה מדברי הרב המגיד והראב"ד שיותר יש לדחות התענית בנודר להתענות בי"ט עצמו מאם בא בתוך הזמן שנדר וזה היפך מדברי ספר המצות שבטור כאן. ולא ידעתי אפילו ריח קושיא בזה דודאי לענין איסור לקבל עליו תענית מתחילה חמיר בנודר על י"ט עצמו מאם הגיע בתוך הזמן שעבר שזהו עושה בכלל ושום ב"ד אין גוזרין תענית על י"ט אלא דלענין אם כבר עבר אחד ועשה שנדר להתענות בי"ט עצמו חל הנדר טפי מאם הגיע בתוך הזמן דאפשר שלא חשב על זה וזה פשוט ועל זה דמתרץ הרמב"ן תרי גמרות דלעיל הביא הטור דברי ספר המצות שהוא מחלק בענין אחר ממה שחילק הרמב"ן והא דכתב הטור וכתוב בספר המצות ולא כתב ובספר המצות כתב כדרך שכותב בלשון פלוגתא לפי שגם ספר המצות אינו חולק על חילוק הרמב"ן דהיינו בין קבלת תענית לל' נדר שחילוק נכון הוא ונ"ל שהוא מוכרח דאלו אמר לשון קבלת התענית הרי אוסר נפשו על האכילה ודמיא לשבועה דאין חלה על דבר מצוה אלא דוקא נדר כדאיתא ריש סי' זה אלא שאין נראה לו לסמ"ק לתרץ הגמרות בכך כיון דבשניהם איתא לשון נדר ע"כ תירץ בחילוק אחר והרמב"ם עשה חילוק שלישי דההיא דפ"ק דתענית מיירי בי"ט מדרבנן שהם עשו חיזוק לדבריהם שלא יחול הנדר בהם אפילו בנודר בפירוש להתענות בהם ועל זה מסיק הטור שמסקנת הרא"ש כרמב"ן וא"כ מאחר שפסק הש"ע כאן כדעת הרמב"ן למה פסק בסעיף שאחריו שאין הנדר חל בי"ט דדבריהם שהוא דעת הרמב"ם והם חולקים ובא"ח סי' תי"ח ס"א עשה באמת פלוגתא וכאן כתב כדברי שניהם ויפה כתב רמ"א שבא"ח לא כ"כ ופסק הש"ע בא"ח שם סי' תי"ח שבי"ט דדבריהם חל הנדר אבל לא בדאורייתא ורמ"א בא"ח סי' תק"ע כתב שהמנהג דלא כרמב"ם דכאן נמצא דלענין הלכה אין לנו שום חילוק רק בין לשון נדר ללשון קבלת תענית דבלשון נדר חל בכל גווני וצריך התרה ובלשון תענית לא חל כלל וא"צ התרה וזו היא דעת הרמב"ן:
ד סָעִיף ג ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי"ט. פי' לא מיבעיא ברישא דלא נתכוין כלל לשבת וי"ט אלא אפי' קיבל עליו בפירוש להתענות בשבת וי"ט מ"מ אין הנדר חל כיון שלא אמרו בלשון הרי עלי ובחנם כתב מו"ח ז"ל על לשון הש"ע כאן לא דק: מעשה באדם אחד שנדר לתת מן הריוח שבא מממונו מעשר וכן נהג כמה ימים ומטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ואין מקדיש דבר שלא בא לעולם כדפרי' פרק שור שנגח ד' וה' ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח המגיע ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שההקדש בא לעולם זה העתיק בדרישה בשם רש"ל בשם מעיל צדק ולא קיי"ל כן אלא כמ"ש בח"מ סי' רי"ב סעיף ט' באומר לכשאקחנו אתננו להקדש הוה עליו שם נדר וצריך לקיים נדרו כן נ"ל. עוד הביא הג"ה משמו דרש"ל הר"ר אליעזר ממי"ץ בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש יו"ט ושבתות אומר להם לא נתכוונתי להם אין צריך אפי' התרה דדברים שבלב כי הני שמוכחים הוי דברים ע"כ ונ"ל שזהו כדעת ספר המצות שזכרנו ולפי מה דקיימא לן כרמב"ן אף כאן צריך התרה כל שאמר בלשון נדר כדלעיל אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן על זה דהא אינו סותר לשון נדרו שנדר להתענות חודש אחד ובזה נראה לקיים דברי הג"ה הנ"ל ודברי הש"ע בסעיף ב' דצריך היתר לא מיירי מזה אלא לא עלה על לבו ימי י"ט ושבת כלל בשעת נדרו. עוד הג"ה אחת משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח שני וחמישי ושני עד ר"ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנות כל ימי ניסן עד כאן וכתב מו"ח ז"ל דהיינו דוקא בלשון קבלת תענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר הפסח דלא עדיף מנדר להתענות ביום טוב:
ה סָעִיף ד המקבל עליו כו'. כבר כתבתי בסעיף ג' מה שקשה על זה:
ו סָעִיף ה חל על מי שנשבע שיישן כו'. נראה פירושו שאם נשבע שבוע שאישן ואחר כך נודר קונם שינה עלי דחל הנדר כמו באומר לאשתו הנאת תשמישך עלי דחל הנדר כדלקמן אע"ג דבאומר תשמישי עליך לא חל דהוא משועבד לה מ"מ יכול לאסור הנאתו ממנה אע"פ שהוא משועבד לה הכי נמי כאן אף שהוא חייב לישן או לשתות יכול לאסור הנאת השינה עליו בלשון נדר ולא דמי למ"ש תחילה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח"כ אומר קונם ככר זה עלי דלא הוה נדר דשם הוי הנדר ג"כ כמו השבועה משא"כ כאן הוי הנדר להיפך מהשבועה חל כמו בקונם הנאת תשמישך עלי:
ז סָעִיף ו י"א שאם נדר כו'. נראה דיש לגרוס וי"א כו' בוי"ו וחולק על מ"ש לעיל דאין הנדר חל על לא תעשה ועל זה אמר וי"א דחל עליו והמסדר ההעתק הבין שהך ו' של וי"א הוא רושם לסעיף ו' וע"כ סידר כאן ו' סעיפים ובאמת כל זה מסעיף ה' והוי"ו שייכא לתיבת וי"א:
א סָעִיף א יושב. כ' הש"ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וע"ל סימן רל"ט ס"ד וכ' הט"ז דוקא בנדרים הדין כן דכיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו (ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו) אבל שבועה אוסר עצמו לעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה (נדר שלא לישא אשה הראויה לבנים חל עליו הנדר אבל אם נשבע אין שבועתו כלום ואם נשבע סתם שלא לישא שום אשה חלה השבועה בכולל הרדב"ז ח"א סי' א' ע"ש):
ב סָעִיף א ומתירין. כ' הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת ויו"ט מתירין לו כו' שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת ויו"ט וכו' וכיוצא בזה וכ"מ בא"ח סימן תק"ע וכן כתב הב"ח וכן עיקר ש"ך:
ג סָעִיף א מלקות. מיהו נראה דהיה מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ש"ך:
ד סָעִיף ב והותר. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע"ל סי' רכ"ט:
ה סָעִיף ג ואפילו. הקשה הב"ח מאי אפילו אדרבה כ"ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת ויו"ט לבד ותירץ הש"ך דשפיר קאמר אפילו. ל"מ ברישא דלא נתכוין לשבת ויו"ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת ויו"ט בהדיא דמה"ט בפגעו בהן אם קבלו בלשון נדר חל בשבת ויו"ט אם מתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהן א"צ שאלה להסמ"ק וא"כ הוי אמינא ה"ה בקבלו בלשון קבלת תענית קמ"ל ועיין בא"ח סי' תי"ח:
ו סָעִיף ד חל. מיהו יש להתיר וראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ש"ך:
ז סָעִיף ג ופורים. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ומ"ש רמ"א דבא"ח לא פסק כן מתרץ הש"ך דנראה להמחבר להכריע דדוקא הכא דנדר לצום יום א' או יום ב' כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א"כ מיעקרא מילתא דרבנן אבל בא"ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים א"כ יתענה בחנוכה ופורים פעם אחת ולא מיעקרא מילתא דרבנן בכך ובאמת דהרמב"ם ס"ל דבכל ענין נדרו בטל רק שהמחבר מכריע כן מדעתו ותדע שכן הוא שהרי בס"ג כתב המחבר אבל אם הוציאו בלשון קבלת תענית אינו דוחה וכו' ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ"ש כאן בס"ד א"כ דברי המחבר גופיה יהיו סותרים זא"ז אלא ע"כ דיש לחלק דבס"ג מיירי בנדר לזמן ידוע כמ"ש ולענין שבועה עיין מ"ש המחבר בא"ח ס"ס תי"ח ותק"ע אבל בעל הלבוש כתב שם דאפי' נשבע בפירוש להתענות בר"ח לא יתענה אע"פ שר"ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא וכו' ע"ש ודבריו לא נהירין כלל דהא כתב הר"ן פ"ק דנדרים דאפי' דבר שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ"כ הר"ב לקמן בסי' רל"ו ס"ב והמחבר בסי' רל"ט ס"ו וכ"כ הב"ח הילכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ"ש הר"ב שם בא"ח וכתבו האחרונים בשם תשובת מהר"מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים חחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה בנודר לשון נדר אף להרמב"ם צריך התרה דל"ד לחנוכה ופורים דחשיבי טפי ועשו חכמים חיזוק משא"כ באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם עכ"ל ובדרישה הביא הג"ה בשם מהרש"ל בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש י"ט ושבתות ואומר להם לא נתכונתי להם א"צ אפילו התרה דדברים שבלב כי הני שמוכיחים הוי דברים עכ"ל והט"ז פוסק דצריך התרה כל שאמר בלשון נדר אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן ע"ז. עוד הג"ה א' משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח בה"ב עד ר"ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שא"א להתענות כל ימי ניסן וכתב הב"ח דהיינו דוקא בלשון קבלת חענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר פסח דלא עדיף מנדרה להתענות בי"ט עכ"ל:
ח סָעִיף ה נשאל. פי' אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע"ל סי' רכ"ט וס"ס רל"ט:
ט סָעִיף ה שיישן. כתב הט"ז נראה פי' שאם נשבע שבועה שאישן ואח"כ נדר קונם שינה עלי דחל הנדר (ול"ד למ"ש תחלה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה עלי דלא הוי נדר דשם הוי נדר ג"כ כמו השבועה מה שא"כ כאן הוי נדר להיפוך מהשבועה):
י סָעִיף ו עובר. והב"ח כתב דנ"ל עיקר כדעה זו אבל הש"ך כתב דעיקר כדעה ראשונה מיהו דעת הר"ן כדעה זו וכתב עוד הש"ך דלדעה זו ה"ה אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח"כ אסרו עליו בקונם אסור לאכול לפי שהנדרים חלים ע"ד מצוה ושבועות וכ"כ הר"ן עכ"ל:
יא סָעִיף ו אינו. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים מיהו בע"ה י"א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי' ר"ה. ש"ך:
יב סָעִיף ו עשירה. מותר לאכלה בלא התרה ועל גוף המצה לוקה ואוכלה בליל פסח כמו שכתב באורח חיים סימן תפ"ה ולקמן סימן רל"ו סעיף ה' עכ"ל הש"ך.
א סָעִיף א שאני יושב. עבה"ט ומ"ש נדר שלא לישא אשה כו' עיין בזה בתשובת בשמים ראש סימן רי"א ובהגהת כסא דהרסנא שם:
ב סָעִיף ה ואמר הריני נזיר. עיין בתשובת זכרון יוסף חי"ד ס"ס כ"ו שכתב דלא נקט בש"ע אלא לדוגמא בעלמא ומיירי שהיה כועס או מתאבל או שיכור ואמר הריני נזיר מכוס זה בתר דנשבע שלא לשתותו דבכה"ג אין אסור רק בשתיית כוס זה כדאיתא במסכת נזיר דף י"א וליכא איסור כולל אבל אל"כ הלא נזירות איסור כולל הוא חרצנים וזגים טומאה ותגלחת וחייל על איסור שבועה ע"ש:
א סָעִיף א וי"א דאין כו'. ערא"ש י"ד ב' ד"ה מי שבקינן ור"נ שם ד"ה ואלא כו' ונראה שזה טעם סברא ראשונה ממ"ש מי שבקינן כו' וכמ"ש גבי שבועה במתני' שבועות כ"ט א' נשבע כו' זו היא כו' וער"נ כ"ד ב' ד"ה כך שבועות כו' וכ"ה א' ד"ה אלא אמר כו' וערא"ש בפסקיו פ"ט סס"ה בשם ירושלמי פי' לוקה כו' וזהו דעת סברא ראשונה דמ"מ מדרבנן אסור וכמ"ש הר"נ כ"א א' במתני' תניא בתוספתא דמכלתין כו' וכמש"ל סי' רל"ב סי"ג ומ"מ דבריו צ"ע כיון דכתב שמתירים לו אלמא חל הנדר ולמה ילקה אינו שוא וכן הקשה ראבי"ה שם גם מ"ש שם שאין חל הנדר אינו מובן ואעפ"כ כתב שצריך שיתירו לו וכבר הקשה ראבי"ה עליו ומ"ש שם שמצא בשם ראבי"ה כו' עש"ך. ודברי סברא שניה עיקר:
ב סָעִיף ג כד"א כו'. רא"ש שם בשם הרמב"ן מהא דפ"ק דתענית (י"ב א') אם גזירתינו כו' ועא"ח סי' תק"ע מש"ש:
ג סָעִיף ג ואפי' לא קיבל כו'. דלא כטור בשם סה"מ והוא בסמ"ק סי' פ"א שפי' דהא דאמרינן דנדרים חל כו' בקיבל בפירוש משא"כ ההיא דתענית וליתא כמו שהקשה בהגהות שם דהא תנן פותחין כו' שבתות וי"ט והטור נזהר מזה ופי' דברי סמ"ק על דברי רמב"ן דמיירי בשלא אמר אלא בלשון קבלה וז"ש וכתב בס"ה כו' ובב"י בא"ח סי' תי"ח סתר דבריו ואמר דאדרבה דכ"ש בשקבל בפי' דאינו חל משפגעו דהא אמרינן שם (בתענית רפ"ב) אין גוזרין כו' ואם התחילו כו' וז"ש אפי' לסתור דעת הסמ"ק:
ד סָעִיף ד המקבל כו'. כנ"ל דנדרים חלין על דבר מצוה:
ה סָעִיף ד אבל אם כו'. כמ"ש הרא"ש בפ"ט בשם ירושלמי וכשיטת הרמב"ם לפסוק כמ"ד שנזכר באחרונה (דבריו צ"ע ועמ"ש בא"ח ר"ס תק"ע) ואעפ"כ באומר בלשון קבלה מודה להרמב"ן ועבא"ה שם:
ו סָעִיף ה הא כו' בין כו'. כמ"ש קונם סוכה כו':
ז סָעִיף ה בין כו'. ממ"ש ט"ו ב' והא משתעבד כו' ולא פריך ממה שנדר לבטל מל"ת:
ח סָעִיף ה ואין הפרש כו'. במכ"ש לאיסור הבא ע"י עצמו דחל ועמ"ש למטה ולא הוצרך כאן אלא למטה:
ט סָעִיף ה אבל על כו'. עתוס' דשבועות כ' ב' ד"ה דכי. ועוד דהא כו' ואמר בין בקיומו ר"ל קושית תוס' שם שכתבו ומיהו לריב"ב כו' [ועתוס' שם כ"ז א' ד"ה לקיים כו'] ואמרינן במכות כ"ב א' וליחשב כו' מושבע כו' ואם איתא ליחשב בקונם:
י סָעִיף ה וה"ה כו'. עתוס' בנדרים י"ז א' ד"ה יש נדר כו' וי"ל משום כו' ור"נ שם ד"ה שבועה וד"ה לרב הונא כו' ושם י"ח א' ד"ה הב"ע וראיתי לקצת כו' וכ"כ הר"נ בשם הרז"ה בפ"ג דשבועות שם וחילק בין איסור הבא מעצמו כו' וחזר ופי' כמ"ש כאן:
יא סָעִיף ה כגון כו' וכן כו'. צ"ע שבירושלמי פ"א דנדרים חייב על כל שבועה ושבועה אר"י לא איתא אלא בה' ככרין אבל בככר א' מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה מכאן ואילך כו' והביאו הר"נ שם והרשב"א סי' תרט"ו תי' דנדר חל על שבועה משום איסור מוסיף דאיתוסף איסור חפצא עליה וצ"ע שכתב כאן להיפך בנזיר ניחא דהוא נמי מיתסר גברא כמש"ל ס"ס ר"ו:
יב סָעִיף ה דהיינו כו'. עתוס' שם ד"ה קונמות כו':
יג סָעִיף ה והנדר כו'. כנ"ל ולא חזר אלא לפי ששאלתו היה על זה:
יד סָעִיף ו וי"א כו'. מירושלמי ודשבועות הנ"ל ס"ל כתירוץ ראשון של תוס' שם וז"ש אבל אם כו' וערא"ש שם ועבה"ג וכ"ה מסקנא בנזיר כ"ב ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.