א דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וְהַיּוֹדְעִים בָּהֶם שֶׁהֵם מֻתָּרִים נָהֲגוּ בָּהֶם אִסוּר, הָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֶדֶר וְאָסוּר לְהַתִּירָם בָּהֶם. הִלְכָּךְ, מִי שֶׁרָגִיל לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִיּוֹת שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם כִּפּוּרִים, וּמִי שֶׁרָגִיל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב אוֹ מִי"ז בְּתַמּוּז, וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא, צָרִיךְ ג' שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ. אִם בְּשָׁעָה שֶׁהִתְחִיל לִנְהֹג הָיָה דַּעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן לְעוֹלָם, וְנָהַג כֵּן אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, צָרִיךְ הַתָּרָה וְיִפְתַּח בַּחֲרָטָה שֶׁמִּתְחָרֵט שֶׁנָּהַג כֵּן לְשֵׁם נֶדֶר. לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לִנְהֹג בִּקְצָת דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, לִסְיָג וּפְרִישׁוּת, יֹאמַר בִּתְחִלַּת הַנְהָגָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו כֵּן בְּנֶדֶר, וְגַם יֹאמַר שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן אֶלָּא בַּפַּעַם הַהוּא אוֹ בַּפְּעָמִים שֶׁיִּרְצֶה, וְלֹא לְעוֹלָם. אֲבָל הַנּוֹהֲגִים אִסוּר בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים מֵחֲמַת שֶׁסוֹבְרִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים, לֹא הָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוּם בְּנֶדֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם טוֹעֶה וְנָהַג אִסוּר בְּדָבָר הַמֻּתָּר, נִשְׁאָל וּמַתִּירִים לוֹ בִּשְׁלֹשָׁה כְּעֵין הַתָּרַת נְדָרִים. וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מֻתָּר וְנָהַג בּוֹ אִסוּר, אֵין מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ כְּעֵין הַתָּרַת נְדָרִים; דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ עַל עַצְמוֹ כְּאִסוּרִים שֶׁאֲסָרְתָן תּוֹרָה שֶׁאֵין לָהֶם הֶתֵּר לְעוֹלָם. וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
ב קַבָּלַת הָרַבִּים חָלָה עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם; וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר בְּהַסְכָּמָה, אֶלָּא שֶׁנּוֹהֲגִין כֵּן מֵעַצְמָם לַעֲשׂוֹת גָּדֵר וּסְיָג לַתּוֹרָה; וְכֵן הַבָּאִים מִחוּץ לָעִיר לָדוּר שָׁם, הֲרֵי הֵם כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְחַיָּבִים לַעֲשׂוֹת כְּתַקָּנָתָן, וְאַף בִּדְבָרִים שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים בָּהֶם בְּעִירָם מִפְּנֵי מִנְהָגָם וְאֵין מִנְהַג הָעִיר שֶׁבָּאוּ לָדוּר בָּהּ לֶאֱסֹר, הֻתְּרוּ בָּהֶם אִם אֵין דַּעְתָּם לַחֲזֹר.
א סָעִיף א נהגו בהן איסור. מחמת סייג וגדר ופרישות:
ב סָעִיף א תעניות כו'. מחמת שאינו בריא צריך שיתירו לו כו' ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה ובא"ח סי' תקס"ח סוף סעיף ב' כתב בהג"ה דתעניות בה"ב או י' ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו' ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה"נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא ולאו קושיא היא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל אבל הכא לא אסיק אדעתי' דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה תדע דהא דברי הרב שם לקוחים מהגמ"יי בשם הר"מ ודברי המחבר כאן גם כן לקוחים מהמרדכי והגמ"יי בשם הר"מ אם כן בע"כ צריך לחלק כדפי' כדי שלא יסתרו דברי הר"מ אהדדי ובזה ניחא הא דכתב הרב בא"ח סימן תקנ"א סעיף י' דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה ומשמע אפילו התרה אין צריך אלא ודאי התם ה"ט משום דלא נהגו בכה"ג:
ג סָעִיף א מר"ח אב או מי"ז בתמוז. כמו שנתבאר בא"ח סי' תקנ"א סעיף ט':
ד סָעִיף א ויפתח בחרטה כו'. כתב מהרש"ל בתשו' סי' ו' גבי ענין חפיפה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א"א להתיר בכל ענין ופשוט הוא:
ה סָעִיף א מחמת שסוברים שהם אסורים. ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר לא הוי כאילו קבלום בנדר ונראה דה"ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ נתברר שאין בו איסור כ"כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל"ב סעיף י':
ו סָעִיף ב קבלת הרבים כו'. ע"ל סי' רכ"ח ס"ק פ"ב וס"ק צ"ב:
ז סָעִיף ב וחייבים לעשות כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע"פ ת"ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן או בפני ת"ח רק בפני ע"ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל כ"כ התוספות והרא"ש פרק מקום שנהגו מיהו כ' הרא"ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ג' ח"ה וכ"כ הט"ו בא"ח סימן תס"ח סעיף ד' וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות י"ט והוא מהש"ס דפרק מקום שנהגו: התוס' דר"י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולים להתיר בפני ת"ח אם יכול להתיר להם עצמן והב"ח כתב דדעת הטור להחמיר וגם ס"ל כיון דהדבר ניתן לשיעורים איזהו מנהג הוה חשוב ואיזהו אינו חשוב אזלינן לחומרא ובכל המנהגים בפניהם אין לנהוג היתר ואין חילוק בין ת"ח לעם הארץ עכ"ד אבל בתוס' והרא"ש ורבינו ירוחם נתיב ג' ח"ה לא משמע הכי דכתבו דמנהג חשוב היינו שהוא ע"פ ת"ח ומנהג גרוע היינו שנהגו בני המדינה מעצמם א"כ לא נתת דבריך לשיעורין בזה ועיין בא"ח ס"ס תצ"ו נתבאר כל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם וע"ל ס"ס פ"ג:
ח סָעִיף ב הותרו בהם אם אין דעתם לחזור. תימה דכאן כתב כדברי הריב"ש סי' צ"ט שהוציא כן מן הש"ס פ"ק דחולין (דף י"ח) גבי הא דמשני רבי זירא אין דעתו לחזור הוי והוא ע"פ שיטת התו' והרא"ש ר"פ מקום שנהגו וכן דעת הר"ן שם והטור בא"ח סי' תס"ח וכ"כ הט"ז בא"ח ר"ס תקע"ד ההולך למקום שאין מתענין ממקום שמתענין ודעתו לחזור צריך להתענות כו' אלמא דאם אין דעתו לחזור א"צ להתענות ובא"ח סי' תס"ח ס"ד העתיק המחבר דברי הרמב"ם שבסוף הל' יו"ט ונראה מדבריו דאפי' אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם והיינו על פי הסוגיא דר"פ מקום שנהגו וכן נראה מדברי הרב המגיד שם שכן דעת רמב"ם ע"ש ולא הביא שם המחבר ולא הרב סברת הרא"ש וסייעתו כלל (ובב"י שם לא הביא רק סברת הרא"ש וסייעתו ולא זכר דעת הרמב"ם כלל) ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ"מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר ובהך גוונא מיירי בא"ח סי' תס"ח ובין דעתו להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי שם סי' תקע"ד וכאן וצ"ע ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא (רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי' להקל) וכ"פ רבינו ירוחם נ"ב ח"ה וכן הלבוש בא"ח סי' תס"ח לא כתב דברי המחבר רק דברי הטור וא"צ לדחוק כמ"ש התו' פרק מקום שנהגו ובפ"ק דחולין דלצדדין קתני אלא מתניתין לעולם מיירי בדעתו לחזור וכדאי' בחולין אבל באין דעתו לחזור אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם אלא בחומרי מקום שהלך לשם כי היכי דחייב בחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור משום דהוי כבן עיר שיצא משם כיון שדעתו להשתקע שם ה"ה באין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שדעתו להשתקע שם במקום שהלך והוי כמו בן עיר ההיא דחד טעמא הוא וא"כ פריך בפ' מקום שנהגו שפיר ומשני ה"מ היכא דאין דעתו לחזור הוא דשמע ממתני' דנוהג כמקום שהלך לשם מדינא אבל רבה בב"ח דעתו לחזור הוי וא"כ אינו חייב בחומרי מקום שהלך לשם אלא משום שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה וכ"כ הר"ן בפ' מקום שנהגו ועיקר:
א סָעִיף א נהגו. מחמת גדר וסייג ופרישות:
ב סָעִיף א בריא. כתב הש"ך ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הר"ב כדברי המחבר דאם אינו בריא צריך התרה ובא"ח סימן תקס"ב ס"ס ב' כתב בהג"ה דבעשרת ימי חשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול וא"צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו' א"כ ה"נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא ולאו קושיא הוא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול א"כ כל המתענה אדעתא דהכי מחענה אבל הכא לא אסיק אדעתיה דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה:
ג סָעִיף א בחרטה. כתב מהרש"ל בתשובה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א"א להתיר בכל ענין ופשוט הוא עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף א שסוברים. (ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגם היה בטעות לא הוי קבלה) כתב הש"ך ונראה דה"ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ נתברר שאין בו איסור כ"כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל"ב ס"י:
ה סָעִיף ב כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע"פ ת"ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהם או בפני ת"ח רק בפני ע"ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל כ"כ התוספות מיהו כתב הרא"ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת ועיין בא"ח ס"ס תצ"ו נתבאר כל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם וע"ל ס"ס פ"ג (ועיין כנה"ג שהביא חלוקי דינים לענין המנהגים מנהג שנעשה לכבוד התורה דוחה אפילו שבות דרבנן מהרי"ק שורש ט' ועיין במשא מלך בדיני המנהגות. ועיין בח"מ (צ"ל בח"י) סי' קכ"ו דשם יבואר אם הבן מחוייב לנהוג חסידות ופרישות שנהג אביו. ושם יבואר דין ק"ק שנחרב ונתפזרו הב"ב אם עדיין עליהם כל חומרות המקום שנחרב ועיין הלק"ט סי' ק"ג ע"ש):
ו סָעִיף ב לחזור. כתב הש"ך דיש לתמוה דבא"ח סי' תס"ח ס"ד נראה מדברי המחבר דאפילו אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ"מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר ובכה"ג מיירי בא"ח סי' תס"ח אבל בכאן ובא"ח סי' תקע"ד מיירי שדעתו הוא להשתקע במקום שהלך שם וצ"ע ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו הוא להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי' להקל:
א סָעִיף א לחזור בו. עיין בדגמ"ר שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך צריך התרה אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א"צ התרה ע"ש:
ב סָעִיף א מחמת שאינו בריא. עש"ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ':
ג סָעִיף א יאמר. עיין במג"א סימן קס"א ס"ק י"ג:
ד סָעִיף ב ועל זרעם. עיין בתשובת ר"א בן חיים סימן י"ב שכתב דאם נהגו באיזה דבר כדעת המיקל ועכשיו הסכימו לאסור הרשות בידם ואין בזה משום מוציא לעז על הראשונים דלא שייך זה אלא בדבר של אישות ע"ש. מיהו במגן אברהם סימן ל"ב סס"ק מ"ח משמע דלא כוותיה ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן רס"ו ס"ק י"ב בשם תשובת תפארת צבי:
ה סָעִיף ב כתקנתן. עבה"ט ומ"ש ועיין בח"י אם הבן מחוייב לנהוג כו' עיין בזה בתשובת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד מ"ש על דבריו והעלה דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם ועל אופן זה מיירי נמי המחבר שכתב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם והוי כנדרו גם לזרעם ולהכי חייבים לעשות כתקנתן משא"כ אם הבן לא התחיל להתנהג מעולם כמנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא ע"ש:
א סָעִיף א דברים כו'. נדרים ט"ו א' פ"א ב' ואע"ג דבפסחים נ"א א' אמרינן דוקא בכותאי היינו לנהוג היתר בפניהם אבל במ"ש להתיר להן אין חילוק ועב"י:
ב סָעִיף א אם בשעה כו'. כמ"ש ואחרים נהגו כו' משמע לעולם. מרדכי:
ג סָעִיף א צריך התרה. דמ"ש אי אתה כו' היינו בלא התרת חכם דהוי כמו נדר:
ד סָעִיף א אבל כו'. וראיה מפ"ק דחולין (ו' ב') שר' התיר בית שאן ובירושלמי והביאו הרא"ש בפסחים שם ר"י בר בון אמר כ"ד שא"י בו שהוא מותר והוא טועה ונהוג בו איסור נשאל ומתירין לו פי' בלא התרת חכם וכ"ד שידוע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ר"ל בהתרת חכם. ואין מתירין לו ר"ל בלא התרת חכם:
ה סָעִיף א ויש מי כו'. שפי' מתירים לו ואין מתירים לו בהתרת חכם שכך נראה לכאורה פשטא דירושלמי אבל ממ"ש בגמ' משום שנאמר לא יחל דברו משמע דהוי כמו נדר משמע כפי' הראשון. ר"נ (ע"ש וצ"ע):
ו סָעִיף ב קבלת כו'. פ"ד דפסחים (נ' ב') בני בישן כו':
ז סָעִיף ב וכן כו'. מתני' שם (נ' א') ההולך כו':
ח סָעִיף ב ואף כו'. פ"ק דחולין (י"ח ב') ועמ"ש בא"ח סי' תס"ח ס"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.