א נָדַר נִשְׁבַּע מֵהַמְּבֻשָּׁל, אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין מְבֻשָּׁל אֲפִלּוּ לְצָלִי וּלְשָׁלוּק, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכֹּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מְבֻשָּׁל אֶלָּא לְבָשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּמַיִם וּבְתַבְלִין, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּצָלִי וּבְשָׁלוּק. וְכֵן הַמְעֻשָּׁן וְהַמְטֻגָּן וְהַמְּבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָהם, הוֹלְכִים בּוֹ אַחַר הַלָּשׁוֹן שֶׁל בְּנֵי הָעִיר.
ב הַנּוֹדֵר מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמַּרְתִּיחִים אוֹתָם בִּקְדֵרָה, כְּגוֹן רִיפוֹת וּלְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. אָסַר עַצְמוֹ מִכָּל הַיּוֹרֵד לַקְּדֵרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִים בִּקְדֵרָה. נָדַר מֵהַיּוֹרֵד לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּפַת. וְאִם אָמַר: כָּל מַעֲשֵׂה תַּנּוּר עָלַי, אָסוּר בְּכָל הַנַּעֲשֶׂה בְּתַנּוּר.
ג נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַמָּלִיחַ, אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ לְכָל הַמְּלוּחִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכָּל הַמְּלוּחִין אֲפִלּוּ אֵינוֹ מָלִיחַ אֶלָּא לְהִתְקַיֵּם לְשָׁעָה. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ אֶלָּא לְדָג מָלִיחַ בִּלְבַד, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּדָג מָלִיחַ (טוּר וְרֹא"שׁ וְרַ"ן בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי). נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַכָּבוּשׁ, אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ לְכָל הַכְּבוּשִׁים, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכֹּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ אֶלָּא לְיָרָק כָּבוּשׁ בִּלְבַד, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּכָבוּשׁ שֶׁל יָרָק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָיוּ מִקְצָת בְּנֵי הַמָּקוֹם קוֹרִין לוֹ כָּךְ וּמִקְּצָתָן אֵין קוֹרִין, אֵין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, אֶלָּא הֲרֵי זֶה סְפֵק נְדָרִים וְכָל סְפֵק נְדָרִים לְהַחְמִיר.
ד אָמַר: קוּנָם יָרָק עָלַי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּנֶאֱכָלִין חַיִּים. וְאִם אָמַר יִרְקֵי קְדֵרָה עָלַי, אָסוּר אַף בְּנִכְבָּשִׁים בָּהּ. וְאִם אָמַר יָרָק הַמִּתְבַּשֵּׁל בִּקְדֵרָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּמִתְבַּשֵּׁל בָּהּ; וּמִיהוּ אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אַף בַּדִּלּוּעִין (פֵּרוּשׁ מִין יָרָק שֶׁעָלָיו גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, עָרוּךְ) ; שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהַשָּׁלִיחַ נִמְלָךְ עָלָיו, הוּא בִּכְלַל הַמִּין הַהוּא. וְאִם אָמַר לִשְׁלוּחוֹ: קַח לִי יָרָק, וְאֵינוֹ מוֹצֵא אֶלָּא דִּלּוּעִים, הוּא נִמְלָךְ בּוֹ לוֹמַר: תִּרְצֶה דִּלּוּעִין. אֲבָל אִם נָדַר מֵהַדִּלּוּעִין, מֻתָּר בְּיָרָק.
ה הַנּוֹדֵר מֵהַיָּרָק, אָסוּר אֲפִלּוּ בְּיָבֵשׁ, מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ גֹּרֶן; וּמֻתָּר בְּפוֹלִין יְבֵשִׁים, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וְאֵינָם נִקְרָאִים יָרָק אֶלָּא הַלַּחִים.
ו הַנּוֹדֵר מֵהַיָּרָק, נִסְתַּפֵּק בַּיְּרוּשַׁלְמִי אִם הוּא אָסוּר בקולקס (פֵּרַשׁ הֶעָרוּךְ שֶׁהוּא מִין לוּף וּמֻנָּח בְּתַרְמִיל אָרֹךְ וְיֵשׁ בּוֹ גַּרְגְּרִין הַרְבֵּה).
ז הַנּוֹדֵר מֵהַבָּשָׂר, אָסוּר בְּגִידִין; מֵהַגִּידִין, מֻתָּר בְּבָשָׂר.
ח מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּם אִם יִשְׁלַח אָדָם שָׁלִיחַ לִקְנוֹת לוֹ בָּשָׂר אוֹמֵר לוֹ: לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דָּגִים, אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר בְּמָקוֹם זֶה מֵהַבָּשָׂר, נֶאֱסַר אַף בִּבְשַׂר דָּגִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּבְכָל מָקוֹם, הַנּוֹדֵר מֵהַבָּשָׂר אָסוּר בִּבְשַׂר עוֹפוֹת וּבַקְּרָבַיִם וּבָרֹאשׁ וּבָרַגְלַיִם, בַּקָּנֶה וּבַלֵּב; וּמֻתָּר בַּחֲגָבִים. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים, בְּעֵת שֶׁנָּדַר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא בִּבְשַׂר בְּהֵמָה בִּלְבַד (אוֹ לִבְשַׂר עוֹף וּבְהֵמָה בִּלְבַד), הֲרֵי זוֹ מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים, וְאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשָּׁלִיחַ נִמְלָךְ עֲלֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ בִּבְשַׂר עוֹפוֹת נָמֵי שָׁרֵי, דְּהָא לֹא נִתְכַּוֵּן רַק לִבְשַׂר בְּהֵמָה. (כֵּן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר, וְכֵן מַטִּין דִּבְרֵי הר"ן).
ט הַנּוֹדֵר מֵהַקִּיפָה, מֻתָּר בְּרֹטֶב; מֵהָרֹטֶב, מֻתָּר בְּקִיפָה; מֵהַבָּשָׂר, מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שֶׁאוֹמֵר: קוּנָם בָּשָׂר עָלַי שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אוֹ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל.
י הַנּוֹדֵר מֵהַגְּרִיסִין, אָסוּר בְּמִקְפָּה (פי' מָרָק קָפוּי וְעָב) שֶׁל גְּרִיסִין; מֵהַמִּקְפָּה, מֻתָּר בִּגְרִיסִין. מֵהַמִּקְפָּה, אָסוּר בְּשׁוּם; מֵהַשּׁוּם, מֻתָּר בְּמִקְפָּה. מֵהַתַּבְלִין, אָסוּר בַּחַיִּין וּמֻתָּר בַּמְבֻשָּׁלִין. וְאִם אָמַר: קוּנָם תַּבְלִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בַּחַיִּין וּמְבֻשָּׁלִין. מֵהַכְּרוּב, אָסוּר בְּאַסְפָּרָגוֹס (פי' מִין מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶם הַכְּרוּב, רַמְבַּ"ם וְרַשִׁ"י פִּי' מִין כְּרוּב). מֵהָאַסְפָּרָגוֹס, מֻתָּר בִּכְרוּב. מֵהַכְּרִישִׁים, מֻתָּר בְּקַפְלוּטוֹת. מֵהַיָּרָק, מֻתָּר בִּירָקוֹת שָׂדֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם לְוַי (מִשְׁנָה ס"פ הַנּוֹדֵר מִן הַמְּבֻשָּׁל) דְּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם אֵינָם קוֹרִין יֶרֶק סְתָם, רַק לִירָקוֹת הַגְּדֵלִים בְּגַנּוֹת (בֵּית יוֹסֵף וְרַשִׁ"י שָׁם בפי' הַמִּשְׁנָה).
יא הַנּוֹדֵר מֵהֶחָלָב, מֻתָּר בְּקוֹם (פֵּרוּשׁ, מַיִם הַמֻּבְדָּלִים מֵהֶחָלָב כְּשֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתוֹ הַנִּקְרֵאת סור"ו). נָדַר מֵהַקּוֹם, מֻתָּר בְּחָלָב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם קוֹרִים לַקּוֹם עַל שֵׁם הַחָלָב, כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין אוֹתָהּ קוֹמָא דְּחַלְבָּא, אָסוּר. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן). מֵהֶחָלָב, מֻתָּר בִּגְבִינָה. מֵהַגְּבִינָה, מֻתָּר בְּחָלָב; וְאָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה בֵּין תְּפֵלָה בֵּין לָחָה בֵּין יְבֵשָׁה.
יב הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגִים, מֻתָּר בְּצִיר וּמֻרְיָס שֶׁל דָּגִים (לְשׁוֹן הַרַמְבַּ"ם שָׁם).
יג הַנּוֹדֵר מֵהַתְּמָרִים, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׁם הַתְּמָרִים עָלָיו, וְנִקְרָא דְּבַשׁ תְּמָרִים, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה צוּרָתָן מִמַּה שֶּׁהָיָה תְּחִלָּה, מַשָּׂאָם כֵּן בְּקוֹמָא דְּחַלְבָּא (ר"ן בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). וְעוֹד דְּמַה שֶּׁנִּקְרָא דְּבַשׁ תְּמָרִים אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְדִּילוֹ מִשְּׁאָר דְּבַשׁ (הר"ן). מִדְּבַשׁ תְּמָרִים, מֻתָּר בִּתְמָרִים. מִסִתְוָנִיּוֹת (פי' עֲנָבִים רָעִים הַנִּשְׁאָרִים בַּגֶּפֶן בִּימוֹת הַסְתָו וְעוֹשִׂין מֵהֶם חֹמֶץ), מֻתָּר בְּחֹמֶץ הַיּוֹצֵא מֵהֶם.
יד הַנּוֹדֵר מִדְּבַשׁ, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מֵהַחֹמֶץ, מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת.
טו הַנּוֹדֵר מֵהַיַּיִן, מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים וְאָסוּר בְּיַיִן מְבֻשָּׁל וּמֻתָּר בְּקוֹנְדִּיטוֹן (פי' מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ וְיַיִן וּפִלְפְּלִין). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּקוֹנְדִּיטוֹן. וְדִין חֹמֶץ עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן רט"ז סְעִיף י"א.
טז הַנּוֹדֵר מֵהַתִּירוֹשׁ, לְדִידָן אָסוּר בְּיַיִן וּמֻתָּר בְּכָל מִינֵי מְתִיקָה.
יז הַנּוֹדֵר מֵהַשֶּׁמֶן, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִים בְּשֶׁמֶן זַיִת, אָסוּר בּוֹ וּמֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשֻׁמִּין; וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִין בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשֻׁמִּין, אָסוּר בּוֹ וּמֻתָּר בְּשֶׁמֶן זַיִת. וְאִם מִסְתַּפְּקִין בִּשְׁנֵיהֶם, אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁרֹב סִפּוּקָן מֵאֶחָד מֵהֶם.
יח הַנּוֹדֵר מֵהַתְּבוּאָה אוֹ הַנּוֹדֵר מֵעֲלַלְתָּא, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים. וְהוּא הַדִּין לַנּוֹדֵר מֵהַדָּגָן.
יט הַנּוֹדֵר מִפַּת, סְתָם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּפַת חִטִּים וּשְׂעוֹרִים; וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת פַּת מִכָּל דָּבָר, וְנָדַר מֵהַפַּת אוֹ מֵהַמָּזוֹן, אָסוּר בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. וְאִם אָמַר: כָּל הַזָּן עָלַי, אָסוּר בַּכֹּל חוּץ מִמַּיִם וּמֶּלַח.
כ הַנּוֹדֵר מֵהַחִטִּים, אָסוּר בָּהֶם בֵּין חַיִּים בֵּין מְבֻשָּׁלִים; חִטָּה חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶם בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת; חִטָּה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶם בַּאֲפוּיָה וּמֻתָּר לָכֹס; חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר בַּאֲפוּיָה וְאָסוּר לָכֹס; חִטָּה חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בֵּין בַּאֲפוּיָה בֵּין לָכֹס. הַגָּה: הָאוֹמֵר: פַּת חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין עָלַי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּפַת חִטִּים וּפַת שְׂעוֹרִים וּפַת כֻּסְּמִין, דְּפַת דְּקָאָמַר קָאֵי עַל כֻּלָּם (הר"ן פ' שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם). וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לֶאֱסֹר בִּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין לְגַמְרֵי, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ רַק אַפַּת, אוֹ שֶׁיָּדוּעַ לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם שֶׁבְּאוֹתוֹ הָעִיר, דְּאָז הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם (כ"כ הר"ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
כא גְּרִיס שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לֶאֱכֹל מְבֻשָּׁל וּמֻתָּר לֶאֱכֹל חַי. גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לְאָכְלָם חַיִּים וּמֻתָּר לְאָכְלָם מְבֻשָּׁלִים. גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לְאָכְלָם חַיִּים וּמְבֻשָּׁלִים.
כב הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הַשָּׁנָה, אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הַשָּׁנָה וּמֻתָּר בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, בְּחָלָב וּבְבֵיצִים וּבְגוֹזָלוֹת. וְאִם אָמַר: גִּדּוּלֵי שָׁנָה עָלַי, אָסוּר בְּכֻלָּם.
כג הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ, אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּבִפְרִי הָעֵץ, וּמֻתָּר בִּכְמִיהִין וּפִטְרִיּוֹת. וְאִם אָמַר: גִּדּוּלֵי קַרְקַע עָלַי, אָסוּר בְּכֻלָּם.
כד הַנּוֹדֵר מֵהַקַּיִץ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהַתְּאֵנִים.
כה הַנּוֹדֵר מֵהַמַּיִם הַנִּמְשָׁכִים מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי, אָסוּר בְּכָל הַנְּהָרוֹת הַיּוֹנְקוֹת מִמֶּנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵהַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ וְאֵין קוֹרִין אוֹתוֹ אֶלָּא נָהָר פְּלוֹנִי אוֹ מַעְיָן פְּלוֹנִי. אִם אָמַר: מִנָּהָר פְּלוֹנִי אוֹ מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּנִּקְרָאִים עַל שְׁמוֹ.
כו הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מִמַּעְיָן, טוֹבֵל בּוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה.
כז הַנּוֹדֵר מֵהַכְּסוּת, מֻתָּר בְּשַׂק וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה (פי' מִינֵי בְּגָדִים גַּסִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְכַּסוֹת בָּהֶם).
כח הַנּוֹדֵר מֵהַבַּיִת, אָסוּר בַּעֲלִיָּה. מֵהָעֲלִיָּה, מֻתָּר בְּבַיִת.
כט הַנּוֹדֵר מֵהָעִיר, אָסוּר לִכָּנֵס לְעִבּוּרָהּ דְּהַיְנוּ תּוֹךְ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם.
ל הַנּוֹדֵר מֵהַבַּיִת, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהָאֲגַף וּלְפָנִים, דְּהַיְנוּ מִסְתִימַת הַדֶּלֶת וּלְפָנִים; אֲבָל מִסְתִימַת הַדֶּלֶת וְלַחוּץ, עַל עֹבִי הַמִּפְתָּן, מֻתָּר.
לא הַנִּשְׁבַּע לַעֲמֹד בְּבַיִת אֶחָד, אָסוּר מֵהָאֲגַף וְלַחוּץ. הַגָּה: הַנּוֹדֵר לָדוּר בִּשְׁכוּנוֹת הַיְּהוּדִים צָרִיךְ לָדוּר בַּשְּׁכוּנָה הַגְּדוֹלָה וּבָרְחוֹב שֶׁלָּהּ, דְּכֵן הוּא לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְלֹא אַמְרִינָן דג' בָּתִּים מִקְרֵי שְׁכוּנָה (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ"ח דַּף רע"ד סוֹף ע"ב בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). קָהָל שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִקְנוֹת בָּתִּים מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אָסוּר לְהַחֲלִיף עִמָּהֶם דְּזֶה נָמֵי מִקְרֵי קְנִיָּה וּמְכִירָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
לב נָדַר מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר, אָסוּר בְּמִי שֶׁיָּשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם. מִבְּנֵי הָעִיר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּמִי שֶׁיָּשַׁב שָׁם י"ב חֹדֶשׁ. הַגָּה: וְאִם נָדַר מִמִּי שֶׁדָּר שָׁם, אֲפִלּוּ דִּירַת עֲרַאי מִקְרֵי דִּירָה (רַשְׁבָּ"א סִימָן תרס"ז). מִיהוּ הוֹלְכִים אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין נִקְרָא דִּירָה אֶלָּא שֶׁדָּר שָׁם עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ דֶּרֶךְ קֶבַע, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּחוֹת מל' יוֹם. וְאִם לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הוּא בְּדֶרֶךְ אַחֵר, הוֹלְכִין אַחֲרָיו אַחַר כַּוָּנַת הַנּוֹדֵר.
לג נָדַר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, אָסוּר בְּכָל יוֹרְדֵי הַיָּם, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁאֵין הוֹלְכִים אֶלָּא מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁיּוֹרְדִים לְטַיֵּל, וּמֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה.
לד נָדַר מִיּוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה, אָסוּר גַּם בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁמַּפְלִיגִים בּוֹ הַרְבֵּה, שֶׁסוֹפָם לֵירֵד לַיַּבָּשָׁה.
לה אָמַר: יוֹרְדֵי הַיָּם לְאַחַר ל' יוֹם עָלַי, מִי שֶׁהוּא בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם אָסוּר בּוֹ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר מֻתָּר בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלְּאַחַר ל' יוֹם, כְּשֶׁחָל הַנֶּדֶר, הוּא מִיּוֹרְדֵי הַיָּם.
לו נָדַר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה, אָסוּר אַף בְּסוּמִים, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ, לַאֲפוּקֵי דָּגִים וְעֻבָּרִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אָמַר: לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי לְכָךְ, לֹא מֵהָנֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), הוֹאִיל וְהַלָּשׁוֹן וַדַּאי כָּךְ הוּא. וּמֻתָּר בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בַּעַל חַיִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת). וְאִם נָדַר מֵרוֹאִים הַחַמָּה, מֻתָּר בְּסוּמִים.
לז נָדַר מִשְּׁחֹרֵי הָרֹאשׁ, אָסוּר בְּקֵרְחִים וּבַעֲלֵי שֵׂיבָה, וּמֻתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִים שְׁחֹרֵי הָרֹאשׁ, אֶלָּא הָאֲנָשִׁים. וְאִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת שְׁחֹרֵי הָרֹאשׁ לַכֹּל, אָסוּר (בַּכֹּל). הַנּוֹדֵר מִכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָדֹם, אָסוּר לִרְאוֹת בַּחַמָּה, שֶׁגַּם כֵּן הִיא אֲדֻמָּה. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ' הַמּוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה וְתוס' שָׁם דַּף ע"ד ע"א וְחִדּוּשֵׁי רַמְבַּ"ן שָׁם).
לח הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת, אָסוּר אַף בְּכוּתִים.
לט נָדַר מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּכוּתִים.
מ נָדַר מִבְּנֵי נֹחַ, אָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. נָדַר מִזֶּרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּבְגֵרִים וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ בִּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו.
מא נָדַר מֵהָעֲרֵלִים, אָסוּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּמֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל.
מב נָדַר מֵהַמּוּלִים, אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֻתָּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
מג נָדַר מִיִּשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּגֵרִים. מֵהַגֵּרִים, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל.
מד נָדַר מִיִּשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּים. בְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּים, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל.
מה נָדַר מִכֹּהֲנִים, מֻתָּר בִּלְוִיִּים. מִלְּוִיִּים, מֻתָּר בְּכֹהֲנִים.
מו נָדַר מִבָּנִים, מֻתָּר בִּבְנֵי בָּנִים.
מז מִי שֶׁנָּדַר, אוֹ נִשְׁבַּע, עַל דָּבָר חוּץ מִמּוֹעֲדוֹת וְיוֹם טוֹב, אִם אָמַר שֶׁבְּדַעְתּוֹ הָיָה לְהוֹצִיא גַּם חֲנֻכָּה וּפוּרִים מֵהַכְּלָל, נֶאֱמָן. וְעַיֵּן בא"ח סִימָן תק"ע.
מח מִי שֶׁנָּדַר אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִצְחֹק שׁוּם צְחוֹק, אָסוּר לְהַטִּיל גּוֹרָלוֹת, וְלא שׁוּם אָדָם בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן אָסוּר לְהַמְרוֹת עִם חֲבֵרוֹ, שֶׁקּוֹרִין אפוסטא"ר (תְּשׁוּבַת חֲזֵה הַתְּנוּפָה). הַגָּה: צִבּוּר שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְהִתְפַּלֵּל בְּמִנְיָן מִשּׁוּם אֵיזֶה דָּבָר, אֲסוּרִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה; דְּכָל דְּבַר קְדֻשָּׁה נִקְרָא תְּפִלָּה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ג' סִימָן ט'). מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְקִבֵּל פִּקָּדוֹן, אָסוּר לְהַלְווֹת עַל מַשְׁכּוֹן לְיִשְׂרָאֵל (מהרי"ל). מִיהוּ נִרְאֶה דְּהוֹלְכִין אַחַר כַּוָּנָתוֹ, וּכְדֶרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי"ח (ד"ע). מִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת סַךְ יָמִים, וְאֵרַע תַּעֲנִית חוֹבָה, עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן הַיָּמִים. וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לֵילֵךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ לְמָקוֹם, וְאֵרַע לוֹ שֶׁהָלַךְ עַל יְדֵי עֵסֶק שָׁם, יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן קי"ח). וְע"ל סִימָן רל"ט עוֹד מִזֶּה.
א סָעִיף א ולשלוק. פי' בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כך כתבו התו' והר"ן וכ"פ הב"ח ועיקר: ר' ירוחם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלשון הקדש ובאותי מקום אין מדברים בלה"ק הלך אחר לשון תורה כך פשוט בפ' השותפין עכ"ל ומביאו בית יוסף בסב"ה:
ב סָעִיף ב היורד לקדרה כו'. ועיין בטור ופוסקים דיני קדרה ואלפס ומביאם העט"ז והמחבר השמיטם לפי שגם הרמב"ם השמיטם וכתב בבית יוסף מפני שפשוטים הם ולא הוצרך לכתבם:
ג סָעִיף ג אין הולכין אחר הרוב כו'. ומיהו אם הוא אומר נתכוונתי כך כמו שקורין הרוב נאמן כדלעיל סי' ר"ח ס"ק ג':
ד סָעִיף ד ירק כו'. ע"ל ס"ק ט"ו:
ה סָעִיף ד אלא בנאכלים חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים:
ו סָעִיף ד אסור אף בנכבשים כו'. כלומר אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ"מ אותן ירקות אסור לאכלן גם מבושלים וכן כתב מהרש"ל וז"ל אף בנכבשים פירוש וכ"ש דאסור בירקות המבושלים בין שהם נאכלים כמות שהם חיים בין אין נאכלים חיים אבל ירק ודאי מותר לאכול עכ"ל ובפרישה סעיף י' הקשה עליו מלשון הרא"ש ולק"מ דה"ק הרא"ש באומר ירק קדירה עלי אינו אסור בירק שהוא נאכל דוקא על ידי בישול כגון דילועין וכהאי גוונא אבל מה שנאכל ע"י כיבוש אסור בו בכל ענין וגם הב"ח מביא דברי מהרש"ל וכתב עליהם ופשוט הוא שוב ראיתי בקונטרס אחרון שהשיג על הפרישה בזה:
ז סָעִיף ד ומיהו אסור כו'. אבל אינו בכלל סתם ירק או ירקי קדרה שמשמע בנאכלין חיים או כבושים ודילועין אינם נאכלין רק מבושלים וכן כתב בדרישה:
ח סָעִיף ו בקולקס. בערוך ערך קרקס פירש שהוא מין הלוף ועיין בערך לוף האריך בזה:
ט סָעִיף ז הנודר מבשר מותר בגידים. כן הוא בכל ספרי המחבר ובעט"ז אבל טעות הוא וצ"ל הנודר מהבשר אסור בגידים שהם טפלים לבשר וכן הוא בב"י ובירושלמי:
י סָעִיף ח ואפי' בבשר עופות כו'. כתוב בתשוב' מבי"ט ח"ב סימן רנ"ח דף קי"ט ע"ג מי שנודר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכה בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר ע"ש:
יא סָעִיף ט מותר בשניהם. כתב מהרש"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר ל' בני אדם והביאוהו האחרונים:
יב סָעִיף י אסור במקפה של גריסין. שהוא תבשיל של גריסין:
יג סָעִיף י אסור בשום. דלשון מקפה כולל כל דבר קפוי ועב ושום נמי קפוי הוא שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך ר"ן:
יד סָעִיף י תבלין כו'. דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומים ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלין וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהן ב"י והאחרונים:
טו סָעִיף י מותר בירקות שדה. ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם:
טז סָעִיף יא בקום. פרש"י והרא"ש והר"ן דהיינו נסיובי דחלבא וע"ל סי' פ"א ס"ה וסימן פ"ז ס"ח:
יז סָעִיף יא וי"א דאם קורין כו'. לכאורה משמע דר"ל אם קורין לקום ע"ש החלב בין שנדר מהחלב בין שנדר מהקום אסור בשניהם וכמ"ש הר"ן וכן נרשם בש"ע ב"י בשם הר"ן אבל קשה כיון דב"י דחה דברי הר"ן בטוב טעם היאך פסקו הרב וגם דעת הטור ורש"י במשנה ושאר הפוסקים מוכח בהדיא דלא כהר"ן וכ"פ הב"ח וכן כתב בפרישה הלכך נראה דאהנודר מחלב קאי דאם קורים לקום קומא דחלבא אסור בקום וכמ"ש הטור והפוסקים אבל בנדר מהקום אף על פי שקורין אותו קומא דחלבא מותר בחלב וכן כתב בעט"ז בהדיא:
יח סָעִיף יב מותר בציר ומורייס. היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם (או שאני אוכל או קונם דגים אלו) כדלעיל סימן רט"ז ס"ט כ"כ הב"ח וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל ועיקר:
יט סָעִיף יג מותר בדבש תמרים וכו'. כתב הב"ח ויש לעיין אמאי לא תניא בשאמר תמרים אלו או שאני טועם תמרים דאסור ביוצא מהן כדקתני בזיתים וענבים וכדלעיל ס"ס רי"ו וכן גבי ירק (לעיל סעיף י') ה"ל למיתני דאסור אף בירקות השדה ובדלועין כי היכי דתני בכבוש שאני טועם דאסור בכל הכבושים וכן בצלי ושלוק ומליח תני כשאומר שאני טועם דאסור בכל צלי ושלוק ומלוח (והוא בטור ע"ש) ומ"ש הכא דלא תני הכי ע"כ ונראה דלק"מ דאטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי:
כ סָעִיף יג ועוד דמה שנקרא דבש תמרים כו'. אבל בקומא דחלבא כי קרו ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה הכי ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה. שם:
כא סָעִיף יג מסתוניות. פי' סופי ענבים שאין מתבשלין. טור:
כב סָעִיף יד מותר בדבש תמרים. שסתם דבש אינו אלא דבש של דבורים. טור:
כג סָעִיף טו בקונדיטון. פי' יין מבושל במיני בשמים טור. ובתשו' מהרי"ל סימן ק"ל כתב דהיינו (מבושל) [מבושם] במיני בשמים וע"ש:
כד סָעִיף טז לדידן. דמשתעינן בלשון לע"ז לפ"ז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ"ל ר"ן וה"ה אם נדר מתירוש בל' לע"ז אינו אסור אלא ביין ולא בשאר מיני מתיקה דאינם בכלל לשון:
כה סָעִיף יז אסור בשניהם כו'. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע"ל סעיף ג':
כו סָעִיף יח בחמשת מינים. הם ה' מיני דגן שהוא חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון:
כז סָעִיף יט מפת סתם כו'. עיין לעיל סימן ר"י:
כח סָעִיף יט או מהמזון כו'. כלומר אפי' במקום שנוהגים לעשות פת רק מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה' מינים:
כט סָעִיף יט ואם אמר כל הזן כו'. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל"כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סימן רל"ב (סעיף ה') ב"ח וכן כתב בפרישה סכ"ט וכן יתבאר בסמוך:
ל סָעִיף כב ומותר בגדיים כו'. ואף על גב דלעיל סי' קע"ז סעיף ל"ח אמרינן דהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות רשאי ליקח בהן כל מין שירצה ואפילו ב"ח שאני הכא כיון דאמר פירות השנה כן כתב הב"ח וכן מסיק בפרישה ועיקר:
לא סָעִיף כב אסור בכולם. וכב"י בשם הר"ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא"א לקיימו והביאוהו האחרונים. ומדכתבו הר"ן והאחרונים כן אסיפא דגידולי שנה משמע דברישא הוי נדר אפי' לעולם דכיון שמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכן כתבתי לקמן סי' רל"ב ס"ק ח' בשם תשובת מיימוני וע"ש:
לב סָעִיף כו אבל לא בימות החמה. דאיכא הנאת הגוף.
לג סָעִיף כז מותר בו' ובחמילה. מיני בגדים גסים הם. טור:
לד סָעִיף כח אסור בעליה. וכתב הרא"ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ולא את היציע אלמא לא הוי בכלל בית ע"כ ומביאו בית יוסף ועיין בח"מ סי' רי"ד:
לה סָעִיף כט לעיבורה. ואף על גב דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמו שנתבאר בא"ח ס"ס תצ"ו ור"ס תקע"ד ולקמן סי' רכ"ח סוף סעיף ל"ג בהג"ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שאינו אלא תוך שבעים אמה ושירים. וכן כ' מהרש"ל פ' כל הבשר סי' נ"ג:
לו סָעִיף ל מהאגף ולפנים כו'. עיין בא"ח סי' נ"ה סעיף י"ג:
לז סָעִיף לב ואם לשון בני אדם כו'. כתוב בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"א דל"ב ע"ב ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו' חדשים:
לח סָעִיף לה אמר יורדי הים עלי לאחר ל' יום. כלומר לאחר ל' יום יהו יורדי הים אסורים עלי:
לט סָעִיף לה מי שהוא כו'. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע"ל סי' רל"ד סעיף ל"ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר א' דירתו מאותו עיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותו עיר וכן אם בשעת אמירה לא הים שם אף על פי שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה:
מ סָעִיף לו ואפי' אמר כו'. ע"ל ריש סי' ר"ח וסי' רל"ב סעיף י"ד סק"ל:
מא סָעִיף לו ואם נדר מרואים החמה כו'. והב"ח כתב דאין חילוק בין נדר מרואי החמה לרואים החמה ואינו מותר בסומים אלא בנדר מרואים את החמה ע"ש:
מב סָעִיף לז אסור לראות בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה וכן משמע בב"י שם ובד"מ: הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אח"כ ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין ביצים ואין דרכן להוליד ע"כ. והוא מפרק ד' דנדרים וכתב הפרישה ואע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם וכתבתי לעיל סימן רט"ו בדרישה לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח דלית בו מן הריוח כיון דהוי דבר שלא בא לעולם ואפשר דזה נקרא יותר בא לעולם כיון דודאי יבא דדרך העולם בכך עכ"ל ולחנם דחק דאף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם כדלעיל סוף סימן ר"ד:
מג סָעִיף מז ועיין בא"ח סימן קע"ט. כן הוא בכל הספרים ובעט"ז. וטעות הוא וצ"ל סימן תק"ע: הרמב"ם פ"ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב"י ופשוט הוא וע"ל סימן רל"ט נתבאר שדין השבועה שוה לכל דבר לנדרים חוץ מכמה דברים שנתבארו שם:
מד סָעִיף מח שלא יצחוק כו'. עיין בדרישה ס"ס רט"ו ובבית חדש ס"ס רט"ז מדיני צחוק. וע"ל סימן רכ"ח סעיף ט"ו וכ"ח:
מה סָעִיף מח אסור להלוות כו'. מדקאמר בפרק שבועת הדיינים המלוה חבירו על המשכון כו' ומסיק שמא יוציא זה הפקדון עכ"ל לקוטי מהרי"ל שם. ולא ידעתי מאי ראיה היא זו ודאי דפקדון בכלל משכון הוא דהא משכון גופיה פקדון הוא אבל משכון אינו בכלל פקדון. ואם נדר שלא לקבל פקדון היינו ממה שאמרו חז"ל הרחק מן הפקדונות ואינו בכלל זה שלא ילוה על המשכון ונראה דאזלינן בתר כוונת הנודר וכמ"ש הרב: בתשובת מהר"מ דפוס פראג סימן תתקס"ה סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ"א לשמעון ואח"כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס אחד של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם יכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן ודאי אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז ודאי היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב וראיה ממסכת כלים (פ"ד) [פכ"ז] בגד שארג בו ג' על ג' כו'. משה עזריאל בהר"ר אליעזר דרשן. ע"כ וה"ה בכל מלאכות הדין כן. וכן נראה מהראיה שהביא ממסכת כלים:
מו סָעִיף מח עולה לו כו'. וכן כתב המחבר באורח חיים סימן תקס"ח סעיף י' י"א ע"ש:
א סָעִיף א אפי' לצלי ולשלוק. בטור לא כתוב ולשלוק אלא צלי לבדו ומסיים בו אסור בו ובשלוק והוא תמוה למה לא כתב תחילה ולשלוק וא"ל שחסר באמת תחילה תיבת ולשלוק קשה הי' לו לומר אסור בהם כמ"ש אח"כ מותר בהם ע"כ פי' בפרישה דכל שקורין מבושל מסתמא דגם שלוק בכלל ע"כ כ' שפיר שכל שקורין לצלי מבושל אסור גם בשלוק ונראה לי ראיה לזה מדאמרינן בגמרא שר' יאשיה אוסר מדכתיב ויבשלו את הפסח ור' יאשיה קאי גם אשלוק כדמשמע בסוגיא ולא הביא סמך אלא לצלי אלא צ"ל דהא בהא תליא דכיון דגם צלי קרי מבושל ק"ו לשלוק ושלוק הוא כאן בשיל ולא בשיל דכן הוא בלשון בני אדם אבל בעלמא הוה שלוק בשיל יותר מבישול:
ב סָעִיף ב ריפות. מעשה חטין שנכתשו ולביבות הם מעשה רוחשות:
ג סָעִיף ד אף בנכבשים בה כו'. כתב רש"ל וכ"ש במבושל בין נאכל חי או אינו נאכל חי מכל מקום ירק חי מותר לאכול נ"ל עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא זה וכתב על זה ופשוט וקשה מדברי התלמוד עליו במאי דפריך על מ"ש במשנה הנודר מירק אסור בדילועין לר"ע והא ירק קאמר (פי' הרא"ש וסתם ירק בל' בני אדם הוא סתם ירק הנאכל חי) אמר עולא באומר ירק קדירה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר (ופי' האשר"י על ידי כבישת הקדירה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מן ירק המתבשל בקדירה) ומשני באומר ירק המתבשל בקדירה קאמר פירוש על כן אסור בדלועין שאוכלין אותם ע"י בישול והרי לפנינו דבאומר ירק קדירה עלי מותר בדילועין דלא אמר ירק אלא דרך כבישה שכן הוא בל' סתם בני אדם ודילועין הוא דבר המתבשל ובפרישה הקשה קושיא זו עליו וכתב שנראה לו דמ"ש הטור אסור אף בנכבשים היינו לומר שכ"ש שאסור בהנאכלין חי אלא שצ"ע מנין לו לטור דבר זה עכ"ל. ונראה לי דבריו נכונים בדעת הטור ודבריו של הטור בנויים על ענין זה כפירוש דברי התלמוד דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה וע"כ הקשה המקשן דילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר דהיינו נכבש אם כן יהיה פירושו עכ"פ אינו מבושל ואע"פ שלענין הדין הוה כבוש כמבושל מ"מ בלשון בני אדם אינו כן וא"כ כשנפרש דבריו שאמר קדירה על הכבוש נרויח בזה דירקי יהיה כפשוטו בדבר הנאכל חי וא"כ לאכלו חי פשיטא דאסור ואפי' דרך כיבוש גם כן אסור אבל על ידי בישול לא נדר כלל ומותר ומשני דאמר בפירוש ירק המתבשל בקדירה נמצא דלענין הלכה קיי"ל שפיר דאומר ירקי קדירה עלי אסור בחי ובכבוש ולא במבושל אלא א"כ אמר ירק המתבשל ואז נראה מותר בכבוש ובחי והאיסור בדילועין הוא גם כן אחר הבישול. ובדרישה כתב שאיסור הדילועין מחמת שאינן נאכלין חי ולא דק דאיסור דילועין לא עדיף משאר ירק שאינו אסור רק אחר הבישול ולא חי ה"נ בדילועין אע"פ שאפשר לאכלן חי כן נראה לי נכון דעת הטור ולא כדברי רש"ל שזכרנו. בטור כתוב והרמב"ם כתב שהולכין אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא עד כאן לשונו בכ"מ הבין שהטור כתב לא נהירא על מה שכתב הרמב"ם שהולכין לפי המקום כו' ותמה על זה דבאמת לא בא הטור לחלוק רק על ביצה מגולגלת לחוד והוצרך לכתוב תחילה מה שכתב הרמב"ם לפי המקום כו' כדי שלא תתרץ מה שכתב הרמב"ם להתיר ביצה מגולגלת הוא מצד מנהג מקומו לזה כתב שא"א לומר כן שהרי הרמב"ם כתב תחילה שהולכין לפי המקום ובזה כ' סתמא שמותר ש"מ דמצד הדין אמר כן ולא נהירא כן נראה לע"ד:
ד סָעִיף ד ואם אמר לשלוחו כו'. פי' והא לך ראייה דאם אמר לשלוחו כו':
ה סָעִיף ה אסור אפי' ביבש. פי' אע"ג דירק נקרא לחין מ"מ בזה אסור אפילו ביבש מאחר שאין עושין גורן לירק אפילו יבש לא נפיק מכלל ירק: ומ"ש מותר בגידים טעות סופר הוא וצ"ל אסור שכן הוא בירושלמי וב"י מביאו גם כן בנוסח אסור ובלבוש כתב לפרש שהוא מותר מטעם שהם שני מינים ושגגה היא:
ו סָעִיף ח נאסר אף בבשר דגים. בסעיף ט' נעתיק דברי רש"ל דהאידנא מותר בדגים:
ז סָעִיף ח ואם מראין הדברים כו'. בטור כתב ע"פ הגמרא דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלאו הכי לא אוכל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום ראשון דהקזה דהא אמרו שני לדם דג. ופריך בגמרא דא"כ אפילו עופות נמי נימא הכי דהא אמרו מאן דמקיז ואוכל בישרא דציפורא פרח ליביה ומשני דאפשר לאכלו על ידי שליקה וע"כ שפיר קאי הנדר עלייהו וכתב הרא"ש דשמואל לא אמר דפרח ליביה. אלא בצלי ובדרישה תמה דהא הטור ושאר הפוסקים סתמו מזה ועוד דעמא דבר לאכול תרנגולים ביום הקזה וע"כ חילק בין בשר תרנגולים לציפורים ובחנם דחק בזה דדוקא בצלי אין לאכול אפילו תרנגולים ועל הטור לק"מ במה שסתם ולא חילק דמה היה לו לחלק כיון שאפשר שום אכילה בעופות חל עלייהו הנדר ואוסרים בכל גווני מיהו עכ"פ יש לתמוה במה דאמרינן התם בגמ' דהקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים כו' והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו הוה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה:
ח סָעִיף ט מהקיפה. פי' פרורין דקין שנקפין בשולי הקדירה:
ט סָעִיף ט מהבשר מותר בשניהם. כתב רש"ל נ"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ"ה שרינן סתם בדגים עכ"ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עליה:
י סָעִיף ט אם לא שיאמר קונם בשר עלי כו'. גם בטור כתב כן אבל האמת יורה דרכו שיש שם ובכאן ט"ס וצ"ל בשר זה כדמוכח בסימן רי"ז סעיף ט':
יא סָעִיף י אסור במקפה של גריסין. מקפה הוא תבשיל עב וגבי איסור שום לא נקט מקפה של שום הטעם דאפילו שום בפני עצמו אסור דכיון שאמר כל מקפה אסור עלי ושום הוא שנותנין אותו בכל מקפה כמו שכתב הרא"ש בסוף פרק הנודר מן המבושל וז"ל דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם הוא והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה עכ"ל והא דאמרינן דנודר מגריסין אסור אפילו במקפה של גריסין הטעם דקרי ליה מקפה של גריסין כמו שכתב בית יוסף בשם הר"ן אבל נודר ממקפה סתם אין גריסין בפני עצמן בכלל שהרי אין הגריסין הכרחיים למקפה משא"כ בשום שהם הכרחיים למקפה ע"כ אפילו בנודר ממקפה הוה שום בפני עצמו אסור שסתם מקפה היא של שום אבל נודר משום לא אסרו אלא בפני עצמו ולא כשנותנין אותו בהמקפה דמידי אחרינא הוא וג"כ אין נקרא שם השום על המקפה לקרותו מקפה של שום כמו שהוא בגריסין כן נ"ל טעם דינים אלו:
יב סָעִיף י תבלין שאני טועם. ה"ה שאני אוכל כ"כ רש"ל:
יג סָעִיף י מהאספרגוס. לשון הטור פירש"י אספרגוס הוא מין כרוב והרמב"ם פי' מין שלקות של כרוב עכ"ל וא"ל להרמב"ם למה אסור לנודר מכרוב מהאיספרגוס מ"ש מנודר מבשר דאמרינן בסמוך דמותר ברוטב דיש לומר דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא לכרוב אספרגוס משא"כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר כן נ"ל. ובנוסח השו"ע כתוב הנדר מן הכרוב מותר באיספרגוס והוא ט"ס וכן בבית יוסף נרשם מותר והוא ג"כ ט"ס אלא כנוסח הטור כן הוא במשנה ובכל הפוסקים ובלבוש סבר שהנוסחא של השלחן ערוך אמת ונתן טעם לפי שהם שני מינים ושגגה היא:
יד סָעִיף יא מותר בקום. פי' מי חלב הנבדלין ממנו:
טו סָעִיף יב הנודר מן הדגים. בטור כתוב דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכתב רש"ל וז"ל בי"ס דג דגה שאני טועם כו' ואמת שהאוסר עליו דג דגה אסור בשניהם דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים בלשון בני אדם אבל דגים לבד נ"ל דלא צריך דג דגים שאף בדגים לבד נאסר הכל כי כן משמעותו וכן כתב הרא"ש אבל בדגה לבד לכ"ע דוקא קטנים ובדג דגה נאסר בשניהם לכולי עלמא עכ"ל:
טז סָעִיף יב מותר בציר כו'. דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ"ש בסי' רט"ז סעיף ט' לענין בשר ויין ממילא ה"ה נמי כאן דאם אמר דגים שאני טועם או אוכל או דגים אלו עלי אסור בציר היוצא מהם אחר הנדר וכן לענין קום החלב בסעיף י"א ולענין דבש תמרים סעיף י"ג כן נ"ל:
יז סָעִיף יג אף על פי ששם התמרים כו'. תירוץ זה כתב ב"י בשם הר"ן ומצאתי למוהר"ר ליב מפראג שתירץ דשאני קום החלב דהוה עדיין משקה כמו תחלה משא"כ בדבש תמרים שתחלה היה אוכל ועכשיו נעשה משקה:
יח סָעִיף יג מסתוניות. פירוש סופי ענבים שאינם מתבשלים:
יט סָעִיף יד מותר בדבש תמרים. שסתם דבש הוא של דבורים:
כ סָעִיף טו ויש מי שאוסר בקונדיטון. ולא דמי לסעיף י' בנודר מירקות דמותר בירקות שדה מטעם שיש להם שם לווי והכא נמי יש לווי דמקרי יין מבושל שאני התם דמין אחר הוא משא"כ כאן דשניהם יין ומפני שנתבשל לא הפסיד. ר"ן:
כא סָעִיף טז מהתירוש לדידן. דאין אנו קורין תירוש אלא ליין בלשון תורה:
כב סָעִיף יז אע"פ שרוב סיפוקן מאחד כו'. עיין מ"ש מזה בסי' ר"ח סעיף א':
כג סָעִיף יח מעללתא. כל דבר מעולה ומשובח כ"כ הרא"ש שם:
כד סָעִיף יח וה"ה לנודר מהדגן. בטור כתוב וז"ל מהדגן קאמר רבי מאיר שאוסר בכל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני פי' רש"י חטה נחלקת לשנים או לשלשה או לארבעה חלקים ולהכי שרי שכבר נשתנית החטה וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בחמשה מינים בלבד ויראה מדברי א"א שפוסק כרבי מאיר ומדברי הרמב"ן יראה שפוסק כחכמים והכי מסתבר וכן כתב הרמב"ם עכ"ל ויש לתמוה דהא בגמרא חשיב בדברי רבי מאיר חוץ מאורז וחילקא כו' ולמה השמיט הטור האורז וא"ל דחסרון הוא בטור דהא כתב חוץ מחילקא דאי חשב גם אורז הל"ל וחילקא ונלע"ד דהטור ס"ל דחכמים שמקילים טפי מר"ח וסבירא להו דשאר מינים שאינם מחמשה מינים מותר כ"ש דמקילין במה שמיקל ר' מאיר דהיינו בחטה הנחלקת חילקא וטירגיס כו' שאע"פ שהחטה א' מה' מינים מ"מ מותר בו כיון שנשתנה וכן ראיתי בפרישה שהביא זו בשם רש"ל אך שכתב שא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב דאלו מותרים מ"מ נ"ל דהטור סבירא ליה שפיר כן ולהכי הביא' בדברי ר"מ כיון שכוונתו לפסוק הלכה כחכמים קמ"ל דגם לחכמים יש היתר זה דחילקא וטירגיס וכו' ולהכי לא הביא דאורז כי אין בזה צורך לדברי חכמים דהא בהדיא אמרו דוקא ה' מינים ואורז לא מהם הוא משום הכי הביא הטור אותן שיש בהן צורך רבותא אליבא דהלכתא דהיינו כחכמים ואי הוה מביא גם אורז לא היה לנו שום הרגש בדבר דאתי לרבותא דחכמים כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה להקל בחילקא וטירגיס כיון שבעל הש"ע לא כתב כן בפירוש:
כה סָעִיף יט או מהמזון. היינו דברים שמסעדים הלב וזה דוקא בה' מינים אבל הזן פירושו אע"פ שאינו סועד הלב מכל מקום משביע ומיזן. וכתב הר"ן דכאן מיירי שאוסר על זמן מועט שיכול לעמוד בו אבל לזמן מרובה הוה ליה נדר שאי אפשר לקיימו ולא חל הנדר כלל והאי או מהמזון דקאמר פירושו אפי' במקום שעושין פת דוקא מחטים ושעורים מכל מקום דוקא חמשה מינים קאמר:
כו סָעִיף כב אסור בכל פירות. פשוט דבכמהין ופטריות דאסור:
כז סָעִיף כב ומותר בגדיים וטלאים. אף על גב דאמרינן ריש מרובה בבקר וצאן פרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע כו' שמע מיניה דבהמות מקריין פרי י"ל דלענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי וכתב הר"ן דלא מיירי כאן אלא בנודר לזמן כו' כמו לעיל בסעיף י"ט:
כח סָעִיף כג ומותר בכמיהין ופטריות. לפי שאינם בכלל פרי הארץ דמאוירא ינקי אף על פי שגדילין מן הארץ:
כט סָעִיף כג אסור בכולם. נראה דמכל מקום מותר בגדיים וטלאים דאף על גב דגם הם גידולי קרקע כמו שזכרתי בשם הגמרא ריש מרובה בסעיף כ"ב מכל מקום בנדרים לא כן הוא דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות בשם גידולי קרקע כמו דאמרינן שלא מקרי פרי בסעיף כ"ב הכי נמי לענין גידולי קרקע ומו"ח ז"ל כתב בזה דאסור בבעלי חיים מדקריין גידולי קרקע בפרק הפועלים ול"נ כמו שכתבתי דמ"ש גידולי קרקע מלשון פרי דלא אזלינן בתריה כיון דבלשון בני אדם לא מקרי כן הכי נמי כן דבלשון בני אדם לא מקרי גידולי קרקע אלא מה שהוא בגוף הקרקע ממש ועוד דאי לא תימא הכי היה לו לכתוב רבותא דאפילו בבעלי חיים אסור משום גידולי קרקע ק"ו בכמיהין ופטריות אלא כדפרישית וכן הוא הרבה פעמים בסי' זה דלא אזלינן בתר מה דמקרי בלשון חכמים אלא בתר לשון בני אדם:
ל סָעִיף לו נדר מרואי החמה כו'. זה נמשך אחר דעת הטור שחילק בין אומר רואי חמה לרואים חמה ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה דאף א"ת שבלשון רואי חמה יש לפרשו שהחמה רואה אותן מ"מ פי' דחוק הוא וטפי ניחא לן לו' כפשוטו שהם רואים החמה וכמו דאיתא לעיל סעיף ד' לענין ירק דאנן הולכין אחר לשון הפשוט וטפי קשה מה שכתב רמ"א הואיל והלשון ודאי כך הוא ובמשנה הכי איתא הנודר מן רואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין זה אלא למי שהחמה רואה אותן ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא מדלא אמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין שאין חמה רואה אותן ופירוש הפשוט בזה דמיתור לשון דייק התלמוד מדהיה לו להזכיר מהרואין לחוד והיה מוציא בזה הסומין ולמה הזכיר כלל חמה אלא ודאי דנתכוין שהחמה רואה אותן לאפוקי דגים ועוברין ונמצא דאין חילוק בין רואה חמה לרואין החמה דגם בלשון רואין החמה יש יתור לשון החמה וכ"כ הר"ן וכן נראה מדברי הרמב"ם ורא"ש בפסקיו שלא הזכירו כלל להתיר בסומין כשאומר רואין החמה גם מל' התוס' נראה לי כן אלא שיש טעות סופר בדבריהם שז"ל מדלא קאמר הנודר מן הרואין כלומר מדלא אמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעט סומין וא"ת הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברים בכלל והוא רוצה שלא יהיו בכלל י"ל דהשתא נמי כשאומר מרואי החמה כל כמה דלא נפרש שהחמה רואה אותן קאמר שהרי דגים רואין יפה החמה אבל החמה רואה אותם לא מקרי הואיל ומכוסין הם במים עכ"ל והנה לפי התחלת דבריהם משמע דיש היתר סומין אם אמר רואין את החמה וסוף דבריהם לא כן הוא שהרי כתבו וא"ת הא דלא קאמר מן הרואים משום דאז כו' משמע דההוכחה הוא מדלא אמר מן הרואים לחוד ותו דהיאך אפשר שיהיה הוכחה מדלא אמר רואין את החמה ולמה לא עשו הוכחה מדלא הוה להזכיר כלל חמה אלא מהרואין לחוד. גם קושית ואם תאמר כו' אין לה הבנה לפי הנחה זאת שתליא מילתא דהיתר סומין באומר מן הרואין את החמה והנה אנו רואין עין בעין שיש אחר כך טעות סופר בדברי התוס' בקושייתם ונראה דהגירסא הנכונה בדברי התוס' כן הוא כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים בלא החמה שאז ודאי הוה משמע למעוטי סומין ואם תאמר הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה שיהיו בכלל יש לומר כו' וכוונתם להקשות כיון דעיקר הוכחה מדלא אמר מן הרואין לחוד דילמא אי קאמר כן היה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה בכך על כן הזכיר החמה להוציא דגים שאינם רואין החמה כיון שהם במים ותירצו דאם כן לא הועיל כלום במה שהזכיר החמה שהרי באמת דגים רואים החמה ולא נתמעטו הדגים אלא שאין החמה רואה אותן וצ"ל דגם בעוברים הוה כן שהם רואים את החמה והתוספות לא הוצרכו להזכיר עוברים דממילא הוא מדגים ויש לזה ראייה מדאיתא בגמרא פרק ג' דנדה דהעובר מביט מסוף העולם אל סופו אלא שאין החמה רואה את העובר דהיינו שאין מגולה נגד החמה כמו שכתבו התוספות גבי הדגים דאם לא כן תקשה לך קושיית התוספות על העוברים כן נראה לי ביאור דבריהם ואל יקשה בעיניך שהגהתי בדבריהם שאותן התוספות מלאים טעיות לכל רגיל לקרותם אלא שדעת הטור צ"ע שכתב אם אמר מרואים החמה מותר בסומין מה חילוק ישבין לשון זה לרואי החמה ונראה כוונתו דגם הוא מפרש שיש כאן יתור לשון דלמה לו להזכיר החמה כלל אלא ע"כ דאיהו קאמר בלשון דחוק שהחמה רואה אותן דלשון רואי החמה הוא דביקות והוה כאומר שיש להם ראיות חמה ואם כן ודאי נוכל לומר בזה המשמעות שהחמה רואה אותן מה שאין כן באומר מהרואים את החמה אף על פי שיש כאן קושיא דלמה אמר יתור לשון דהחמה מכל מקום אין לך תירוץ על הקושיא דאי אפשר לומר שהחמה רואה אותן דהרואים אינו סובל פי' זה דדוקא רואי החמה יש לפרשו כן על צד הדוחק ורוצה לומר שיש בהם ראייה מן החמה שהוא לשון דביקות מה שאין כן בתיבת רואין שהיא תיבה מוכרת בלי דביקות לתיבה שאחריה ממילא פירושו רואין סתם דהיינו שהם הרואים יהיה מה שיהיה וכיון שאין לך שום תירוץ על היתור לשון אין אנו למידין מזה היתור לשון כלום והוה כאלו אמר מהרואים לחוד ע"כ מותר בסומין כן נראה לי כוונת הטור ומה שכתב רמ"א הואיל והלשון ודאי כך פירוש מכח קושיא דיתור לשון אנו מוכרחים לתרץ כן כיון שיש תירוץ לפנינו ומו"ח ז"ל כתב דמדברי התוס' האלו משמע שאין היתר אלא באומר מהרואים את החמה דהעיקר הוא לשון את החמה וע"כ מגיה בדברי הטור ג"כ את החמה ולא משמע כן בסוף דברי התוספות שהקשו ואם תאמר כו' גם בפירוש דברי הטור לא נראה כן דא"כ לא היה לו להטור לחלק בין רואי חמה לרואין את החמה אלא ברואים גופיה הוי ליה לחלוקי בהכי אם אמר את או לא גם לא ידעתי שום הוכחה מלשון את בזה כלל וכמו שבלא את תדחק לפרש הרואים החמה שנראים מן החמה ה"נ אם אמר את הוה במקום מן כמו הנני משחיתם את הארץ. כצאתי את העיר. והתוס' לא כוונו לזה עכ"פ כמבואר למעיין בדבריהם ואיך שיהיה פירוש דברי הטור נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בל' רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי ליה הטור יחיד בדבר זה וכן פסק מו"ח ז"ל שאין להתיר ברואין את החמה וזה אין נראה כלל אלא כמשמעות שאר הפוסקים דכל שיש יתור לשון דהיינו החמה אנו מפרשים כוונתו כל לשון שיאמר שהחמה רואה אותם כן נראה לע"ד:
לא סָעִיף לו בכל דבר שאינו בעל חיים כו'. בתוספות הביאם ב"י פירשו כן וז"ל דכיון שהזכיר רואי החמה משמע דוקא בעלי חיים שעשויין לראות החמה עד כאן לשונו וקשה הא אנו מפרשים דבריו שהחמה רואה ולא שהם רואים ויש לומר דמכל מקום אין הלשון יוצא מידי פשוטו שהם רואים הכי קאמר שהם רואים החמה בלי שום הפסק בנתיים והיינו שהחמה רואה אותם כלומר שאין הפסק ביניהם לאפוקי דגים שרואים דרך הפסק כמו שכתבו התוס' לעיל והטור דלעיל סבירא ליה דבלשון רואים החמה אין זה במשמעותו מדאמר מן הרואים החמה דתיבת הרואים אינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו רואי חמה ממילא משמע דבלאו הכי הם רואים גם כן ולאפוקי סומין:
לב סָעִיף לז אסור בקרחים ובעלי שיבה. הטעם בגמרא מדלא אמר מבעלי שער אלא ודאי דלא ממעט שער אלא מאותן שרגילין להיות שחורי הראש וא"ל אכתי אין לנו הוכחה לאוסרו בבעלי שיבה ונאמר דממעט בעלי שיבה יש לומר כיון דע"כ זה מותר בקרחים מכח ההוכחה דהיה לו לומר מבעלי שער אלא ע"כ דנתכוין אף על גב שאין להם עכשיו שחורי הראש הוא הדין נמי לענין בעלי שיבה אמרינן כן. כן פירש הר"ן וקשה לי ממה נפשך אם יש סברא טובה לפרש הך שחורי ראש שיש לו פעם אחת שחור ראש כמו שיש סברא לפרש מי שהוא עכשיו שחור למה לו לתלמודא להוכיח מכח מדלא אמר מבעלי שער הא אפילו בלא הוכחה יש לנו להחמיר דסתם נדרים להחמיר כמ"ש סימן ר"ח ואי אין סברא כל כך קשה מנלן באמת לאסור בקרחין ובעלי שיבה נימא בתרווייהו להתיר כיון שסברא טפי לומר שיש להם עכשיו שחור ראש והא דלא אמר בעלי שער דאם כן הוה אסור בבעלי שיבה ולא היה מותר רק בקרחין ע"כ אמר לשון דממעיט תרוייהו להתיר ויש לומר דודאי אם נימא דניזול בתר פירוש היותר פשוט טפי מסתבר מי שיש עכשיו קושיא לפנינו דלמא אתי למשרי תרוייהו אלא דהאמת דאין שום משמעות לפרש דשחורי הראש אתי למעוטי קרחין דאין זה היפך משחורי הראש אלא היפך מבעלי שער על כן ודאי אינו ממעט קרחין וא"כ גם שיבה ממועט כיון דמוכרח דפירושו מי שהיה לו שחורי הראש וא"ל דלמא אם אמר בעלי שער הוי אמינא גם נשים וקטנים אסור דאם כן היה לו לומר מכל אדם על כן אמר לשון המובדל מהם:
לג סָעִיף לח אף בכותים. לפי שהם מצווים על שבת ועושין כן אבל עובדי כוכבים אפי' אם שומרים שבת מ"מ אינם מצווים בכך. גמרא:
לד סָעִיף לט ומותר בכותים. לפי שאינם עולים שם אף על פי שמצווים על זה וכתב ב"י שהכותים עולים להר גריזים במקום ירושלים ובפרישה בהג"ה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסרו אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה כזאת שהרי אפילו אם היו עולים לירושלים ולא היו מצווים לא נתכוין להם דנתכוין דוקא למצוה ועוש' ק"ו בזה דלא נתכוין להם ובודאי אין דברים הללו יצאו מפי הצדיק עצמו:
לה סָעִיף מ ובגרים. לא נמצא לזה מקור ונראה דיליף לה מדמצינו לענין ברכה שהגר יכול לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך כמו שכתבו התוס' בפרק הספינה דף פ"א:
לו סָעִיף מ אפילו בבני ישמעאל ועשו. דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו למעוטי עשו וכ"ש ישמעאל:
לז סָעִיף מא אסור במולי או"ה. לפי שהערלה נקראת במקרא על כלל או"ה דוקא וכן שם מולים על אומה ישראלית דוקא:
לח סָעִיף מז גם חנוכה ופורים. לפי שגם ימים אלו בלשון בני אדם נקראים ימים טובים כמו ההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן דהיינו כל שיש בו שמחה והכלל בכל סימן זה דהולכים אחר לשון בני אדם אלא דכאן הוה קצת דוחק שיהיו ימים אלו בכלל על כן הוצרך שיאמר הנודר כן בפירוש שנתכוין לזה:
לט סָעִיף מח שקורין אפוסטר. בלשון אשכנז וועטי"ן וכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כוונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ"ל משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ"מ נראה לי שהולכין אחר כוונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפי' בשחוק בחנם. כן נ"ל:
א סָעִיף א ולשלוק. פי' בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כ"כ התוס' והר"ן וכ"כ הב"ח ועיקר:
ב סָעִיף א הלשון. כתב רבי' ירוחם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלה"ק ובאותו מקום אין מדברים בו הלך אחר לשון תורה עכ"ל (מי שנשבע שלא לשכור ושלא למשכן בית שלו כ"א לפלוני אין ירושה בכלל רשד"ם חלק ח"מ סי' רנ"ו ועיין לעיל סימן רט"ז ס"ק ז' מש"ש בשם הראנ"ח הנשבע לעשות דבר כשיהיה נשוי או איפכא לא אעשה דבר זה כשאהיה נשוי לא עבר על שבועתו כ"ז שלא נשא אשה בכתובה וקידושין וז' ברכות וכן לא נתחייב לעשותו אלא לכשיהיה נשוי בכתובה וז' ברכות כיון דבין בלשון תלמוד ובין בלשון בני אדם לשון נישואין לחוד ולשון אירוסין לחוד כנה"ג והרדב"ז והרשד"ם אבל מהריב"ל ח"ג סי' קי"ז כתב דאירוסין בכלל נשואין ע"ש עיין בכה"ג הנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו אין אירוסין בכלל וה"ה במקום שנוהגים חרם דרגמ"ה דאין קידושין בכלל רשד"ם חי"ד סי' צ"ח ולפי דברי מהריב"ל הנ"ל אף אירוסין בכלל עיין כנה"ג. הנודר מראובן ובניו ובני בניו מותר בדור רביעי כנה"ג וכ"כ בש"י חלק ח"מ סי' קע"ג ומהר"מ מטראני ח"ב סי' כ"ח כתב דהוי ספיקא):
ג סָעִיף ד חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים ש"ך:
ד סָעִיף ד בנכבשים. פי' הש"ך אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ"מ אותן ירקות אסור לאוכלן גם מבושלים אבל ירק חי ודאי מותר לאכול וכ"כ מהרש"ל אבל הט"ז פסק דאם אומר ירקי קדירה אסור בחי ובכבוש ולא במבושל ואם אמר ירק המתבשל אז מותר בכבוש ובחי ע"ש שמאריך בזה:
ה סָעִיף ח מראים. בטור כתב עפ"י הש"ס דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלא"ה לא אכיל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום א' דהקזה דהא אמרו שני לדם דג מיהו יש לתמוה דאמרינן התם בש"ס דהקיז דם לא יאכל ביצים והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו היה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה עכ"ל הט"ז (ובנה"כ מחלק בין צלוים רכים למבושלים וקשים כדאיתא בפרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים עכ"ל) וכתב בתשובת מבי"ט מי שנדר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר (מהר"מ מטראני ח"א סי' רנ"ח):
ו סָעִיף ט בשניהם. כתב רש"ל נ"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ"ה שרינן סתם בדגים עכ"ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך עכשיו דמימלך שליח עליה ט"ז וכתב עוד שהאי בשר עלי הוא ט"ס וצ"ל בשר זה:
ז סָעִיף י טועם. וה"ה שאני אוכל כ"כ מהרש"ל ודבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלים וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהכי ב"י והאחרונים:
ח סָעִיף י באספרגוס. כתב הט"ז וא"ל לדעת הרמב"ם דפי' שהוא מין שלקות של ירק למה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מ"ש מנודר מבשר דמותר ברוטב די"ל דבזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא להיפך משא"כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר:
ט סָעִיף י בגנות. ונראה דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם ש"ך:
י סָעִיף יא בקום. פירש"י דהיינו נסיובי דחלבא וע"ל סי' פ"א ס"ה וסי' פ"ז ס"ח:
יא סָעִיף יב בציר. כתבו הט"ז והש"ך דהיינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם או שאני אוכל או קונם דגים אלו כדלעיל סי' רט"ז ס"ט (וכן לענין קום ודבש תמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש"ל) וכ' הרא"ש דאם אמר דגים או דג דגה נאסר בגדולים וקטנים ובדגה לבד אינו אסור אלא בקטנים לכ"ע:
יב סָעִיף יד מותר. שסתם דבש הוא של דבורים (א' שנדר שלא לאכול זמן ידוע דבר הבא מן החי מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש שקורים מע"ד ת' ש"א סי' כ"ט ע"ש):
יג סָעִיף טז לדידן. דמשתעינן בלשון לע"ז ולפ"ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ"ל הר"ן:
יד סָעִיף יז שרוב. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע"ל סי' ר"ח ס"א:
טו סָעִיף יח בחמשת. הם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון:
טז סָעִיף יט מהמזון. כלומר אפילו במקום שנוהגים לעשות פת מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה' מינים:
יז סָעִיף יט הזן. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל"כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סי' רל"ב ס"ה כ"כ הב"ח ופרישה:
יח סָעִיף כב בכולם. וכב"י בשם הר"ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שיכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא"א לקיימו ומדכתבו כן אסיפא דגידולי שנה ולא כתבו כן ארישא בפירות השנה משמע דשם הוי נדר אפי' לעולם כיון דמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכ"כ לקמן סי' רל"ב ס"ה עכ"ל הש"ך:
יט סָעִיף כג אסור. כ' הט"ז ונראה דמ"מ מותר בגדיים וטלאים ובשאר בעלי חיים ודלא כב"ח ע"ש:
כ סָעִיף כו החמה. דאיכא הנאת הגוף:
כא סָעִיף כח בעליה. וכתב הרא"ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית (דהמוכר אח הבית לא מכר את היציע ולא את החדר) ועיין בח"מ סי' רי"ד:
כב סָעִיף כט לעיבורה. ואע"ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמ"ש בא"ח ס"ס חצ"ו ור"ס תקע"ד ולקמן סי' רכ"א ס"ס ל"ג בהג"ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר ל' בני אדם שאינו אלא תוך ע' אמה ושירים עכ"ל הש"ך:
כג סָעִיף לב לשון. כתב בתשובת מבי"ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו' חדשים:
כד סָעִיף לה עלי. פי' לאחר ל' יום יהיו יורדי הים אסורים עלי:
כה סָעִיף לה בשעת. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע"ל סי' רל"ד סל"ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר אחד דירתו מאותה העיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותה העיר וכן אם בשעת האמירה לא היה שם אע"פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הש"ך:
כו סָעִיף לו מרואים. והט"ז חולק ע"ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו וכ"פ הב"ח שאין להתיר וכו' ע"ש באריכות:
כז סָעִיף לז בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה כתב הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אחר כך ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוליד ואף ע"ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וכמ"ש לעיל לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח אפשר דזה נקרא יותר בא לעולם ועוד דאע"ג דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ אדם אוסר על עצמו דשלב"ל עכ"ל הש"ך:
כח סָעִיף לט ירושלים. כתב הט"ז דבהגהת פרישה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסור אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה הזאת וכו' ובודאי לא יצאו דברים הללו מפי אותו צדיק עצמו עכ"ל:
כט סָעִיף מב בערלי. דשם מולים נקרא על אומה ישראלית דוקא ט"ז:
ל סָעִיף מז נשבע. כתב הרמב"ם פ"ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב"י ופשוט הוא וע"ל סי' רל"ט עכ"ל הש"ך:
לא סָעִיף מח להמרות. שקורין בל"א וועטי"ן וכתב ב"י בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע"כ משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ"מ נ"ל שהולכין אחר כונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפילו לשחוק בחנם עכ"ל הט"ז:
לב סָעִיף מח כוונתו. כתוב בתשובת מהר"מ. סופר של ראובן שנתן ת"כ לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ"א לשמעון ואח"כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס א' של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם שיכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה עדיין מלאכת ראובן ודאי אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב עכ"ל וה"ה בכל מלאכות הדין כן ש"ך (מי שנדר שלא לאכול בשום סעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חינוך הבית בא"י ולא בח"ל באר שבע דף קי"ג. הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי אף טאבי"ע שרובו משי ומיעוט צמר בכלל הסכמה. הנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כנה"ג ע"ש):
א סָעִיף א אחר הלשון. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ע"ג לענין מי שנדר מעובר שבמעי בהמה אי מותר להשתמש בגופה בעודה מעוברת או לא משום דעובר ירך אמו. ופסק אף דקיימא לן עובר ירך אמו היינו אם נדר מאמו אסור ליהנות אף מולד אבל לא להיפך ומביא ראיות על זה מש"ס דתמורה עיין שם ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ה' שכתב בקהל שגזרו בחרם על שוחט א' שתהא שחיטתו אסורה מותר לאכול משחיטתו אם ישראל אחר בדק סכין ונתן לו דלשון בני אדם שתהא שחיטתו אסורה משמע כשחיטת מומר וכה"ג במומר שרי כדלעיל סי' ב' ע"ש:
ב סָעִיף ח דהא לא נתכוון. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ז דאפילו אם לא היו מראין הדברים בעת שנדר אלא שאח"כ אמר כוונתי לבשר בהמה דקרינן ליה בשר סתם מותר בעופות ע"ש. ואיפכא צ"ע. עב"י וד"מ לעיל סימן ר"י לענין פת חטין ושעורין:
ג סָעִיף יג מותר בדבש תמרים. [עיין ש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובות משכנות יעקב סי' מ"ט מ"ש בזה ועיין ט"ז ס"ק ט"ו וש"ך ס"ק י"ח]:
ד סָעִיף יח הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ"ה ע"א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ"ע שהשמיטו הפוסקים. תפל"מ:
ה סָעִיף יט ואם אמר כל הזן. עיין בצל"ח בברכות דף ל"ה בד"ה אלא שראיתי מה שכתב בזה:
ו סָעִיף כג הנודר מפירות הארץ. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סוס"י תקס"ג שכתב דהנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הצוקר שאין זה פרי עיין שם:
ז סָעִיף לה בשעת הנדר. עבה"ט ועיין בתשו' בגדי כהונה חי"ד סי' ז':
ח סָעִיף לז אסור לראות בחמה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ה טעם למה השמיטו הפוסקים הך דינא המפורש בריש פסחים הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים ע"ש:
ט סָעִיף מא במולי או"ה. עיין בס' באר יעקב שכתב דה"ה במומר לעבודת כוכבים דאסור אע"פ שהוא מהול ובמומר לערלות צ"ע ע"ש:
י סָעִיף מב ומותר במולי או"ה. כתב בס' באר יעקב דהוא הדין במומר לעבודת כוכבים ובמומר לערלות צ"ע. ואסור מספק. וכתב עוד דאם נדר מהמולים אסור בעבד מהול ע"ש:
יא סָעִיף מו נדר מבנים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קס"ה שכתב דהמגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קוראו לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זה ע"ז ובממון חומרא לתובע מיהו ביש לו בנים לזה המגדל נראה שאפי' בנדרים אין המתגדל נאסר דאמרינן לבניו ממש נתכוין אכן ביש לו אב למתגדל אע"פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו מ"מ כשנדר הבן י"ל שלאביו האמיתי נתכוין וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנותן והנודר אזלינן הכא והכא לחומרא. וחורגו שאינו גדל אצלו ודאי דאינו בכלל בן לשום דבר ע"ש. [ועמ"ש בפ"ת לח"מ סי' מ"ב סט"ו בהג"ה בד"ה הואיל וגדלהו]:
יב סָעִיף מז גם חנוכה ופורים. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן כ"ד מי שנשבע שלא ישתה יין שרף חוץ משבתות וי"ט מותר גם כן במוצאי יוה"כ אם אמר הנשבע שכוון לזה ע"ש:
יג סָעִיף מח שלא יצחוק. ע' בתשובת הר"א מזרחי סימן י"ד שכתב דאם הסכימו הקהל וקיבלו עליהם שלא יצחוק שום אדם בקוביא נכלל בזאת הסכמה לאסור כל מיני השחוק שבעולם אף שהוציאו בלשונם בלשון קוביא כולם בכלל האיסור הן ע"ש וע' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ל"ב לענין הנודר סתם שלא יצחוק אם צחוק האישקאקאי בכלל נדר זה ע"ש:
יד סָעִיף מח בשבילו. ע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' רי"ד הרבה טעמים לזה. וע' בס' תפל"מ שכתב דה"ה הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע"י שליח דשלוחו כמותו כו'. מיהו י"ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר מעצמו או ע"י שליח כדלקמן סי' רי"ח ס"ה וצ"ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ"ד ע"ש. [ועמ"ש בסי' רי"ח ס"ק ה' בשם תשובת הראנ"ח סימן ט' ובשו"ע לקמן סי' רכ"א ס"י ובש"ך שם]:
טו סָעִיף מח דהולכין אחר כוונתו. לכאורה משמע דר"ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ"ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון וע' בתשובת ושב הכהן סימן ע"ט שדעתו שאין הולכין אחר כוונתו אלא לענין אם אומר שכוונתו היה רק על פקדון מותר להלוות על המשכון ולא להיפך ע"ש:
טז סָעִיף מח כוונתו. עיין בה"ט ומ"ש מי שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חנוך הבית בא"י ולא בח"ל עיין בתשובת ברית אברהם שאלה ט"ז מ"ש בזה. ועיין בתשובת חות יאיר סי' ע' שנסתפק בזה אם סעודת חינוך הבית מצוה היא או לא (אף בא"י) אם לא שדורשין בו וע"י כך נעשה סעודת מצוה מפני שהדורש בא מחמת הסעודה וכל המסובים שם מקשיבים לקול הדורש אבל אם אין דורשין בו רק ששם קצת ת"ח שיש ביניהם ד"ת אינו מספיק. וע"ש עוד שהאריך לבאר מה הן הסעודות הנקראות סעודות מצוה לענין שיהא הנודר מסעודת הרשות מותר ליהנות משם וכתב דסעודת ברית מילה וחתונה ודאי הוי סע"מ ואפי' בנישואין דבת ת"ח לע"ה דאין לנו ע"ה שדברו חכמים פה וכן סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אבל מה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מאל לא מיקרי סעודת מצוה וכן סעודת ליל שלפני המילה ויום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינם רק מנהג. וליל שבת של בן זכר פסק בת"ה סימן רס"ט (הובא ברמ"א לקמן סימן רס"ה סי"ב בהג"ה) שהוא ג"כ סע"מ ויש לסמוך עליו ומותר הנודר ליכנס לשם. דבלא"ה י"ל שבשם סעודה לא יכונה וכן ליל שפינהאל"ץ כי בנדרים אזלינן בתר לשון ב"א ושם אין אוכלין בקבע רק אלו נכנסין ואלו יוצאין ושותין מעט מזעיר וכמה לא יטעמו דבר. וסעודת הסיום ודאי הוי סע"מ וה"ה יום של אחריו כנהוג ואפשר דה"ה שאחר אחריו וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה בו נס או סעודה שעושין מי שנתן ס"ת וכלי קדש לבהכ"נ. אבל יום המוגבל לחברה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נראה לי מ"מ לא יחוייב שיהא סע"מ לכן ראוי לדרוש בהם. וכתב עוד דהמקבל עליו שלא לאכול בסעודת הרשות ואינו אומר בל"א איך וויל ניט אויש הויז עסין. רק שאומר איך וויל אויף קיין סעודה גיין זולת סעודת מצוה שאין בכלל זה לסעוד עם חבירו ובני ביתו דבלשון ב"א לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנים שם קרואים ואם זימן ב"א אין מספיק מה שהוא שבת לומר שהוא סע"מ דאף דמצוה להרבות בסעודה היינו בבשר ומעדנים אבל זימון קרואים אינו מצוה זה הכלל דלא נקרא סע"מ אלא כשאסיפת ב"א הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה משא"כ מה ששם קצת ת"ח לא מהני ע"ש. ומ"ש הבה"ט הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי כו' כן כתב בשו"ת משפטי שמואל סימן נ"ח ע"ש:
א סָעִיף א נדר כו'. מתני' מ"ט א' וגמ' שם לא דכ"ע כו' וער"מ בפירושו שם והעיקר שנגררים כו' ואמר או נשבע וכן בס"ג לאשמעינן דגם בשבועות הולכין אחר לשון ב"א:
ב סָעִיף א וכן כו'. בעיא שם בירושלמי ולא איפשטא והביאו הרא"ש שם. ולחומרא. טור ועס"ג והרמב"ם וש"ע כתבו הולכים כו' כנ"ל:
ג סָעִיף ב כגון כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש ור"נ שם:
ד סָעִיף ג נדר כו'. עבפי' המשנה שם ולא תפשע כו' ור"ל מה שמחלק המתני' בין אמר בה"א או בלא ה"א היינו לפי מקומם וזמנם כנ"ל:
ה סָעִיף ג היו כו' אין כו'. שם נ"ג א' וכמ"ש בסי"ז:
ו סָעִיף ד אמר כו'. כפי' הרא"ש שם בפי' אבל הר"נ פי' בע"א ע"ש:
ז סָעִיף ד ומיהו כו'. ער"נ שם ד"ה ולענין כו':
ח סָעִיף ד אבל אם כו'. ירושלמי שם הכל מודים בנודר מן הדלועים שמותר בירק כהדא דתניא הנודר מן העיקר אסור בטפילה מן הטפילה מותר בעיקר הנודר מן הבשר אסור בגידים מן הגידים מותר בבשר:
ט סָעִיף ה הנודר כו'. רי"ו בשם הירושלמי (והוא שם): (ומותר כו'. מתני' שם):
י סָעִיף ז הנודר כו'. ירושלמי הנ"ל:
יא סָעִיף ח מקום כו'. דבימי הגמ' היו נמלכין בכ"מ משא"כ עכשיו דאין נמלכין בכ"מ וכ"כ הטור משא"כ בעופות דעדיין נמלכין בכ"מ דלא כהר"נ שתמה על הרמב"ם:
יב סָעִיף ח ומותר בחגבים. מדלא קאמר דגים וחגבים נמי כו'. ר"נ שם:
יג סָעִיף ח ואם כו' ואפי' כו'. שם כגון שהקיז כו' א"ה כו' וכתי' דאביי וכמ"ש במעילה כ' ב' ועתוס' דחולין ק"ד א' ד"ה הנודר כו' והטור לא כתב כן:
יד סָעִיף ח או לבשר כו'. שם ושם דכייבין כו':
טו סָעִיף ט אם לא כו'. שם במתני' וברייתא וה"ה לשאני טועם או אוכל דקי"ל לחומרא כמ"ש בסי' רי"ו וחסר כאן וצ"ל בשר זה עלי או שאני כו':
טז סָעִיף י מהתבלין כו'. תוספתא הביאה הרא"ש פ"ז סס"ב:
יז סָעִיף י ואם אמר כו'. טור אבל ברא"ש כ' בלשון אחר:
יח סָעִיף יא וי"א דאם כו'. גמ' שם ל"ק מר כו' ומסדור הרב משמע אף בסיפא וכמ"ש הרשב"א והר"נ במתני' שם ד"ה מן הקום כו' ומיהו כו' ובגמ' שם ד"ה ורמינהי כו' אבל כבר תמה ב"י עליהם דאין בגירסא שלנו ברייתא זו בגמ' וכ"ד הטור והרמב"ם וש"ע לכאורה י"ל דס"ל דהסוגיא כריב"ב שם נ"ג א' אבל בירושלמי מחלק ביניהן ועמ"ש בסי"ג בהג"ה אבל סמך על הירושלמי והביאו הרא"ש שם מ"ט דר"י בקום שם אבוי עליו ע"ד דר"י הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה ועברא"ש והרמב"ם כשיטתו לסמוך על הירושלמי:
יט סָעִיף יג הנודר מהתמרים כו'. כת"ק וער"נ שם ד"ה ולענין כו':
כ סָעִיף יג אע"פ כו' ועוד כו'. שם ד"ה וחכמים כו' אבל בירושלמי מחלק בע"א וז"ל מ"מ דר"י שם אבוי עליו מ"ט דריב"ב שם בנו עליו מסתברא ריב"ב יודה לר"י ור"י לא יודה לריב"ב דיב"ב יודה לר"י שם בנו לכ"ש שם אביו ר"י לא יודה לריב"ב לא אמר אלא שם אביו אבל שם בנו לא והביאו הרא"ש בקיצור שם במתני' דקום ועב"י:
כא סָעִיף יג מדבש כו'. שם דלא כרשב"א:
כב סָעִיף טו ואסור כו'. ערא"ש פ"ו ס"ג וכ"כ הרשב"א וער"נ נ"ג א' ד"ה אסור בירקות כו' אבל להרמב"ם דמתיר בקום כמ"ש בסי"א גם כאן מותר:
כג סָעִיף טו ומותר כו'. ירושלמי שם ע"ד דר"י הנודר מן היין מותר בקונדיטין וכתב ב"י דכ"ש לרבנן אבל הרא"ש סס"ה כתב אבל לרבנן אסור וכ"כ הטור:
כד סָעִיף טז הנודר מהתירוש כו'. ר"נ נ"ה ב' ד"ה תוספתא כו' והתוספתא הובאה בגמ' פ"ה דיומא (ע"ו ב') ע"ש:
כה סָעִיף יח הנודר מהתבואה. גמ' שם הכל מודים כו':
כו סָעִיף יח אז כו'. שם ופסק הר"נ כאביי ורבא אלא דלענין שכר בתים לא איפשטא וע"ש בד"ה ולענין כו' אבל הרא"ש כתב דמסתברא כרב יוסף וכ"פ הטור והקשה ב"י דהא הרא"ש כתב ומסתבר כו' כדי להוציא ממון ודחק עצמו בב"י אבל הלח"מ כתב דלאו דוקא והרא"ש לא כתב אלא לחזק דבריו ע"ש:
כז סָעִיף יט הנודר מפת כו'. מתני' בפ"ק דחלה הנודר מן הפת כו' ואמרינן בירושלמי שם הא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל לרבנן ר"ח בשם ר' יוחנן כיני מתני' אף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן מה אנן קיימין אם באומר פת תורה מעתה אף האומר תבואת תורה יהא אסור בכל דכתיב ותבואת הכרם אי באומר פת סתם אין לך קרוי פת סתם אלא חטין ושעורין בלבד א"ר יוסי קיימתיה במקום שאוכלין פת כל אין לך קרויה פת אלא ה' המינין בלבד והביאו הרא"ש בנדרים שם בקוצר:
כח סָעִיף יט או מהמזון כו'. אע"ג דאיתותבו באורז (ברכות ל"ז א') מ"מ בלשון ב"א אינו נקרא מזון:
כט סָעִיף כ הנודר כו'. דלא מתיר שם אלא באפויה כמ"ש למטה וער"נ שם ד"ה חטה כו':
ל סָעִיף כ האומר פת כו' ויש כו'. כמ"ש בשבועות כ"ג א' ודלמא פת חטין לאכול כו' שכל אלו בכלל סתם נדרים כמ"ש בספ"ב דנדרים וז"ש אא"כ כו' אבל י"א דודאי פת מושך הכל אלא דאיהו טעה בהכי וכן כל הקושיות דשם:
לא סָעִיף כ או שידוע כו'. כנ"ל בד"ס זה:
לב סָעִיף כא גריס כו'. ברייתא שם וערא"ש בפירושו במתני' שם ד"ה ר"י כו':
לג סָעִיף כג ובפרי העץ. רא"ש ד"ה בכל כו' וראיה מדל"ק אלא כמיהין ופטריות. ב"י:
לד סָעִיף לא דג' בתים כו'. כמ"ש בספ"ק דעבודת כוכבים:
לה סָעִיף לא קהל כו' דזה כו'. כמ"ש בפ' השואל (ק' א') המחליף פרה כו' עד שלא מכרתי כו' ואמרינן (גטין כ"ה א' וש"מ) האחין שחלקו לקוחות כו':
לו סָעִיף לב ואם נדר כו'. כנ"ל דבנדרים הולכין כו':
לז סָעִיף לג ואפי' באותם כו'. ר"נ ורא"ש בשם ירושלמי:
לח סָעִיף לה אמר יורדי כו'. רא"ש ור"נ בשם ירושלמי ע"ש (בר"נ שכתב אבל נ"ל שאין הדין כו' וע"ש פ"ד א') וכר"ע ועבה"ג:
לט סָעִיף לו ואפי' אמר כו'. כמש"ש כ"ה א' א"ל כי קא משתבע כו':
מ סָעִיף לו ומותר בכ"ד כו'. מדקאמר דגים כו' נקט דוקא בע"ח ול"ק דברים הטמונים בארץ:
מא סָעִיף לו ואם נדר כו'. גמ' שם:
מב סָעִיף לז הנודר מכ"ד כו'. תוס' דב"ב פ"ד א' ד"ה האי כו':
מג סָעִיף לח (ליקוט) הנודר כו'. השמיט מש"ש הנודר מן הילודים כו' שכ' הטור לפי שהלך בשיטת הרמב"ם והשמיט זה לפי פירושו דלא כהרא"ש ועבב"י (ע"כ):
מד סָעִיף מו נדר מבנים כו'. פ"ט דב"ב (קמ"ג ב'):
מה סָעִיף מז מי כו'. כמ"ש בפ"ב (י"ח ב') סתם נדרים להחמיר ופי' כו':
מו סָעִיף מח מי כו'. כנ"ל:
מז סָעִיף מח מי שנדר שלא כו'. כמ"ש בס"פ הדיינין מי נשבע כו':
מח סָעִיף מח מי שנדר כו'. עבא"ח סי' תקס"ח סי"א:
מט סָעִיף מח וכן מי כו'. ע"ש סעיף י':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.