א כָּל הַנּוֹדֵר, אוֹ נִשְׁבָּע, רוֹאִין דְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָן נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר, וְלוֹמְדִים מֵהֶם לְאֵיזֶה נִתְכַּוֵּן. וְהוֹלְכִין אַחַר הָעִנְיָן, וְלֹא אַחַר מַשְׁמָעוּת הַדִּבּוּר. כֵּיצַד, הָיָה טָעוּן מַשָּׁא שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים לְעוֹלָם, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים וּלְהִתְכַּסוֹת, וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְהַפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו. הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר, וְנִצְטַעֵר בִּלְבִישָׁתוֹ וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר לְעוֹלָם, אָסוּר לִלְבֹּשׁ, וּמֻתָּר לִטְעֹן עָלָיו וּמֻתָּר לְהִתְכַּסוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּנוֹדֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל בְּנוֹדֵר לַחֲבֵרוֹ, כָּל שֶׁלְּשׁוֹן הַנֶּדֶר כּוֹלֵל הוֹלְכִין אַחֲרָיו, אִם לֹא בְּאֻמְדָּנָא דְּמוּכָח (כָּךְ מַשְׁמָע בריב"ש וּבְהָרַמְבַּ"ן).
ב מִי שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר יַיִן לַיִּשְׁמְעֵאלִים וּמִפְּנֵי כָּךְ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה יַיִן לִמְכֹּר, וְהָיָה לוֹ יַיִן עָשׂוּי מִקֹּדֶם, אָסוּר לְמָכְרוֹ. הַגָּה: דְּאַף עַל פִּי שֶׁקָּאָמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, אַזְלִינָן בָּתַר כַּוָּנָתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב"ץ). וְכָל שֶׁכֵּן קָהָל שֶׁעָשׂוּ תַּקָּנָה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֲסוּרִין לִמְכֹּר אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה לָהֶם קֹדֶם לָכֵן (סְבָרַת הָרַב מִמַּשְׁמָעוּת רשב"ץ וְלֹא כַּת"ה סִימָן רפ"א).
ג הָיוּ מַפְצִירִין בּוֹ לִשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשׁוּם אִשּׁוּת.
ד הָיָה מַפְצִיר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וּמֵאֵן וְאָמַר: קוּנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְטִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר לִכְנֹס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת לוֹ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמּוֹ בִּסְעֻדָּה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מִי שֶׁנָּדַר צְדָקָה אוֹ שְׁאָר נֶדֶר מֵחֲמַת חוֹלֶה, וּמֵת, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"כ.
ה אָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: קוּנָם שֶׁאֵינִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ שָׂדֵהוּ בְּעַצְמוֹ, הוּא אָסוּר לַחֲרֹשׁ בְּאוֹתָהּ פָּרָה, אֲבָל אֲחֵרִים מֻתָּרִין לַחֲרֹשׁ לוֹ בָּהּ. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא אָרִיסִין חוֹרְשִׁין לוֹ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.
ו הַסְכָּמָה שֶׁצִּוָּה הַשַּׂר לְבַטֵּל מִקְצָתָהּ, אֵין הַהַסְכָּמָה בְּטֵלָה מִפְּנֵי צִוּוּיוֹ. הַגָּה: קָהָל שֶׁהֶחֱרִימוּ עַל אֶחָד שֶׁלֹּא יָדוּר עִמָּהֶם, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לֵישֵׁב שָׁם בַּחֲנוּת, דָּנִין כְּפִי הָעִנְיָן שֶׁנָּדְרוּ עָלָיו. אִם לֹא כִּוְּנוּ רַק עַל דִּירַת קֶבַע עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, חֲנוּת שָׁרֵי. וְאִם לָאו, הַכֹּל אָסוּר (רַמְבַּ"ן סִימָן רנ"ז).
א סָעִיף א ונצטער בלבישתו כו'. אבל לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפילו בטעינה וכיסוי. וכתוב בתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ז דף כ"ג ע"ד מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה והיה מפייסה שלא תפחד כו' ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח"כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כוונתו אלא על הטיול וע"ש שהאריך בזה: עוד בח"ב סי' ס"א דף ל"ב ע"ב שנים שהיו דרים בבית אחד ואוכלים על שלחן אחד והיה להן עסק בשותפות והיו בחנות ועל פרעון שכירות הבית והחנות נפל ביניהם קטטה וקפץ אחד מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ושלא נשתה ביחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא ולא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית אחד כמו שהיה קודם ולאכול ולשתות בהוצאה א' בבית אבל הוא מותר לאכול בבית חבירו אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א' עושה הוצא' לבדו בביתו ואצ"ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מהיה טעון צמר כו' וכן בהיה לבוש כו' דאזלינן בתר הכוונה ולפי הענין שנעשה הנדר:
ב סָעִיף א וכל זה דוקא כו' אם לא באומדנא דמוכח כו'. כתוב בתשובת מבי"ט ח"ד סימן נ"ז דף מ"ו ע"ד דהא דמפלגי בהכי היינו במילתא דאית ביה דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא אף על פי שהשביעו סתם אזלינן בתר אומדנא כו' ואין זה מוכרח. גם מסתימת דברי הרב משמע דאין חילוק:
ג סָעִיף ב וכ"ש קהל כו'. זהו סברת הרב שלמד בד"מ מדברי הרשב"ץ כן. ודלא כת"ה סי' רפ"א. ולע"ד אין במשמע דברי הרשב"ץ נגד דברי הת"ה שהרי בת"ה שם מסיק דאם תקנו הקהל כן בחרם פשיטא דהוי דאורייתא כמו שבועה ואסור אלא דמספקא ליה אם תקנו סתם בתקנות דעלמא בלי חרם אי חשיבא דאורייתא או דרבנן ע"ש מבואר כך להדיא (והב"י העתיקו בקצרה) וא"כ הרשב"ץ הא מיירי להדיא בשבועה שהיא דאורייתא וכן מחלק מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ו בהדיא ועוד יש לו' דדוקא יחיד שנשבע הוא דקאמר הרשב"ץ דאסור משום דהולכים בהם אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור משא"כ בקהל שעשו תקנה וכן מחלק מהרש"ל שם בהדיא וז"ל בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לא"י מהו וקאי בתיקו וכ' הרא"ש (וכ"כ רבינו ירוחם ני"ד סוף ח"ו) נ"ל דנ"מ מבעיא זו לאדם שאסר עצמו בא' מהמינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנותר בידו. א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות של עובד כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו באותו המין ביד ישראל ע"כ ואומר אני דלפי דבריו יראה מי שאוסר על עצמו איזה דבר שאומר הרי דבר זה אסור עלי או שהזכיר בנדרו קרבן או קונם דהוי נדר גמור מדאורייתא או בהזכרת השם דהיינו שבועה א"כ אסור לאכול מאותו המין שנתותרו בידו דספיקא דאורייתא לחומרא שהרי הבעיא לא נפשטה אבל בסתם נדרים שלנו שאין מתפיס בשום דבר ואין אוסר עליו המין אלא אומר הריני נודר שלא אוכל או שלא אשתה ממין זה דהוי נדר מדרבנן מותר לאכול מאותו מין שנתותר בידו דספיקא דרבנן לקולא אבל אין אני מודה לדבריו בזה דאין לדמות נדרים דהולכים בהן אחר לשון בני אדם לענין שאר איסורים דלפי לשון בני אדם אסור לאכול מאותו המין כשהגיע הזמן ע"כ נראה שנויא בתרא עיקר דאיכא נפקותא היכא שרצו ב"ד לאסור איזה דבר כגון גבינות כו' ומאחר דהבעיא לא נפשטה א"כ בכה"ג מותר דספיקא דרבנן באיסור דרבנן כי האי לקולא ומ"מ דוקא כשרצו ב"ד לאסור אבל אם גזרו ב"ד במקום בית דינם) בחרם ובארור שלא לאכול דבר זה א"כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב"ד לקנוס () [כ"ז איירי בימיהם שניתנה להם רשות ע"ז מדינא דמלכותא] אפי' שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא וא"כ בכה"ג הוי ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל והעתקתי כל דבריו לפי שיש בהן כמה חלוקי דינים ומ"מ מה שהשיג על הרא"ש אינו כלום דהרא"ש לא קאמר אלא דנ"מ לענין נדר לזמן אבל מענין הולכים בנדרים אחר לשון בני אדם לא מיירי דזהו פשוט בכל מקום שהולכים בנדרים אחר ל' בני אדם אלא מיירי במקום או בזמן שאין ל' בני אדם כן שהרי בנדרים הולכים אחר ל' בני אדם כפי המקום וכפי הזמן וכמו שנתבאר בסי' הקודם ומ"מ נתבאר מדברי מהרש"ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם תקנה ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הרב:
ד סָעִיף ד שלא נתכוין אלא כו'. הלכך אסור בסעודה זו ותו לא:
ה סָעִיף ד מי שנדר כו' מחמת חולי שהיה לו ומת החולה ע"ל סי' ר"ך סט"ו בהג"ה ומ"ש שם:
ו סָעִיף ו הסכמה כו'. ע"ל סי' רכ"ח סעיף ט"ו:
ז סָעִיף ו שלא ידור כו'. ע"ל סי' רי"ז סל"ב בהג"ה: בתשובת מבי"ט ח"א סי' קפ"ח דף ע"ח ע"ג מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כוונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כוונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב' לשונות כמו חרם (לעיל סי' ר"ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לו' לא נתכוונתי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה"ל לפרט כו'. ועיין עוד שם כמה דינים. מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותו עיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו:
א סָעִיף א ונצטער בלבישתו. זו היא דעת הרמב"ם דגם באיסור לבישה בעינן הוכחה דנתכוין ללבישה ולמד כן מברייתא דתנן היה לבוש והיצר לו וכתב ב"י שהרא"ש חולק וס"ל דבזה לא בעינן הוכחה דה"ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש וברייתא דקתני היה לבוש צמר והיצר לו לאו דוקא וכן הוא דעת הטור שכתב היה לבוש בהן ונדר כו' ולא כתב והיצר לו כמו דכתב ברישא אלא שצריך לתרץ למה יכתוב הטור היה לבוש בהן דגם הלבישה לא היה לו להזכיר כיון שגם סתם האומר כן דינא הכי לפי דעת הרא"ש ומו"ח ז"ל האריך לתרץ קושיא זו ואמר שלבישה בעינן עכ"פ. ולע"ד נראה דודאי לא בעינן מידי אלא דהטור כתב כן לרבותא דאע"פ שהיה לבוש בהן ולא היצר לו הסברא נותנת שלא נתכוין ללבישה שתהיה אסורה עליו כיון שאנו רואין שהוא לבוש בהן בשעת נדרו ואין לו שום צער מהם אפ"ה אמרינן נתכוין לאיסור לבישה וכ"ש בלא לבש בהן כלל כנ"ל פשוט:
ב סָעִיף א באומדנא דמוכח. דברי הג"ה הזאת דברי ריב"ש סימן קצ"ה וצריך שתדע דהתם קאי לענין שאחד היה מבקש מהקהל שיקבלו לסופר זקן אחד ועמו נער אחד וקבלו הקהל את שניהם בנדר בסתם ואח"כ סילקו הזקן שלא עשה כהוגן ורצו איזה יחידים לומר שגם הנער נסתלק כיון שעל ידי בקשת המבקש קבלום ובקשתו היתה שיהיה עם הזקן וכיון שנסתלק הזקן ממילא נסתלק הנער לזה השיב הריב"ש שם כיון דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש ולא אמרינן דניזול בתר אומדנא דהיינו שודאי נתכוונו כפי שביקש המבקש כמו דאזלינן הכא בתר אומדנא לענין קונם צמר דהיינו דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא"כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים והוא בחושן המשפט סי' רמ"ו סעיף א' עד כאן מבואר כוונתו דאם הלשון מורה על ענין אחר אף על פי שמצד כוונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן כיון שהוא לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אא"כ הוה אומדנא דמוכח מה שאין כן בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלים הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דרישא שלפי המשמעות משמע איסור לבישה לפי דעת הרא"ש ולפי דעת הרמב"ם שתיהם במשמע כמ"ש בסעיף א' מ"מ מתוך כוונתו אנו מפרשים דבריו שעל הפשלה לאחוריו קאמר שיהיה אסור ולא בלבישה בזה דוקא הם חולקים אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה ובדרך זה תדע להבין הג"ה זאת שהיא סתומה:
ג סָעִיף ב אזלינן בתר כוונתו. דברים אלו הם דברי הרשב"ץ הביאן בית יוסף ואע"פ שדין זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא די שקשה עליו מדברי התלמוד אלא שקשה עליו דברי עצמו כמו שנבאר דמה שכתב שאזלינן בתר כוונתו הוא תמוה דהא קיי"ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים כמ"ש לעיל סימן ר"י ומה אכפת לן בכוונתו כיון שאמר בפירוש שלא יעשה משמע שמה שכבר עשוי אינו בכלל ובהדיא איתא גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא לא תעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך הרי שאין בכלל לא תעשה העשוי כבר ובת"ה סימן רע"ז כתב דדיינינן לפי כוונתו אפי' אם הוא נגד הוצאת שפתיו כו' פשוט שנתכוין שלא נפרש הלשון כמשמעותו לפי פשוטו כמ"ש לעיל לענין איסור לבישת צמר לדעת הרא"ש אבל מכל מקום שפיר יתפרש לפי כוונתו מה שאין כן אם סותר לגמרי כמו כאן ומה שהביא רשב"ץ ראייה מהך דנודר צמר לא יעלה עלי בסעיף א' דאזלינן בתר הכוונה ל"ד לזה דהתם אינו סותר הלשון כלל משא"כ כאן ולא עוד אלא שסותר דברי עצמו שבסוף סימן ר"ח מביא ב"י בספרו דברי רשב"ץ באומר שלא ישא אשה תוך ג' שנים אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נישואין עמה והוא עבר ונשאה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלו דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעות שלא תהיה לו לאשה תוך ג' שנים אין מתירין לו כו' ופסקו בש"ע שם הרי לפנינו דבתר משמעות הל' אזלינן ולא אמרינן דמה שאמר שלא יעשה נישואין ר"ל שלא תהיה לו לאשה ה"נ כן הוא באמרו לא יעשה יין אינו מכוין שלא יהיה לו יין דחד מלתא ממש הוא ולא עוד אלא ק"ו הוא כאן דמה התם דקרוב הדבר דלאו על הנשואין קפיד דאין דרך האדם להקפיד על זמן הנשואין דמה לו בכך אלא דאין רצונו להיות לו קולר תלוי בצוארו ולהיות טרוד בצרכי אשתו ודבר זה כללו בעשיית נישואין כי הנישואין הם התחלה וההתחלה נקט אפ"ה אמרינן דבתר הלשון כפשוטו אזלינן ק"ו כאן דלא נתכוין להפסיד לעצמו בשביל מורא הסכנה במה שיש לו כבר יין אלא שלא יכניס עצמו בעשיית יין מחדש דהיינו מניעת הריוח וע"כ אמר שלא יעשה דוקא ק"ו שניזול בתר לישנא ולא יהיה אסור רק מה שיצא מפיו ותו דאטו אם יהיו שני מינים בסכנה למכור לעובד כוכבים והוא נשבע על אחד מהם מי נימא דניזול בתר הכוונה שירא מפני הסכנה ונאסר עליו גם השני זהו ודאי אינו הכא נמי ב' מינים שהם מניעת הריוח והצלה מהפסד כמו שמצינו חילוק זה לענין דבר האבוד בח"ה ובאבילות סי' ש"פ סעיף ו' שאין דומה זה לזה והכא נמי דכוותיה:
ד סָעִיף ב וכל שכן קהל כו'. הרב למד דבר זה מהך הוראה דרשב"ץ שזכר הש"ע כבר ואני אומר אף אם לא ניתן מקום לההיא הוראה כמו שזכרנו מ"מ דין זה אמת והוא מפורש בדברי הרא"ש פ"ק דחולין בבעיא דמיבעיא לן בגמרא אברי נחירה שהכניסו ישראל עמם לארץ ישראל מהו ופי' הרא"ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו בא' מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל עד שהגיע הזמן אם מותר לו מה שניתותר לו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור איזה דבר אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל וכיון שנשאר בתיקו קיימא לן להחמיר בשל תורה אלא שעדיין יש לנו לומר אדרבה משם ראייה להתיר כאן כיון שדבר זה נשאר בתיקו וכל תיקו דרבנן להקל והכא נמי דרבנן הוא שהרי אין כאן איסור אלא מצד התקנה של הקהל וכן ראיתי בת"ה סי' רפ"א שהביא בשם אחד שבגדולים שהורה בענין שעשו הקהל תקנה שלא למכור בשר ביוקר מהערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט למכור ביוקר כיון שהיה בידו קודם התקנה והביא ראיה מבעיא זו וכ' בשם בעל ת"ה דהיינו כיון דתקנה בעלמא היתה ולא באלה אבל כל שעשו חרם הוה דאורייתא ואזלינן לחומרא וכ' אח"כ וז"ל ואף שיש לי קצת הרהור על ההיא הוראה דבסמ"ג כתב דהנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כו' אלמא דתקנת הקהל נמי הוה דאורייתא ומסיק דבנדרים שאינן אלא דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכיוצא בזה דהוה תיקו דרבנן ולקולא ע"כ לפי זה אין מקום להאי כ"ש שכתב רמ"א כאן לענין תקנת הקהל דהא תחילה כתב הש"ע לענין נשבע ושבועה דאורייתא והיאך יליף מזה לענין תקנה שאינה מן התורה ואע"ג שכתב ת"ה שיש לו קצת הרהור בתקנה מ"מ מבואר שם שאין דעתו לחלוק ולהחמיר בתקנה ולבטל הלכה למעשה שהורה הגדול ההוא ובאמת כבר כתבתי בסי' רכ"ח סעיף ל"ג ליישב ההרהור של ת"ה בטוב טעם דדוקא במידי דהוא למגדר מילתא דעבירה הוה דאוריי' מה שאין כן במידי דהוא להצלת ממון או שאר טעמים שאינם שייכים לעבירה. שוב ראיתי בדברי רש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ו שהביא הך פירושא דהרא"ש על הבעיא שזכרנו דהתירוץ הראשון של הרא"ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו כו' נמשך מזה דהוה ספיקא דרבנן דכל שאדם אוסר על עצמו בלשון נדר שאומר איני אוכל דבר פלוני ואינו מתפיס בדבר איסור אינו אלא מדרבנן וחולק על הרא"ש בזה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור לאכול מזה המין כשיגיע הזמן על כן נראה כתירוץ השני של הרא"ש לענין שרצו ב"ד לאסור כו' וספיקא דרבנן לקולא ומ"מ דוקא כשרצו ב"ד לאסור אבל אם גזרו בחרם וארור שלא לאכול דבר זה הוה דאוריי' דיש כח ביד ב"ד להחרים ולנדות אפילו שלא מן הדין אם דעתם למיגדר מילתא וא"כ הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפי זה מה שנעשה בימים שגזרו חכמי רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יין של ישראל רק אם יש לו עדים חשובים יעידו על כשרותו והגבילו זמן לגזירתם כל מה שניתותר כבר בידם ג"כ אסור דספיקא דאורייתא היא עכ"ל רש"ל הרי דבתקנה בלא חרם פשוט בדבריו להתיר בספק וכיון דבנדון זה שזכר רמ"א הוה ספק דרבנן אזלינן להקל ואין כאן איסור אלא אם נעשית התקנה בחרם הקהל וגם בזה יש כאן נ"מ באם נתערב אותו דבר שניתותר באיזה תערובות בענין שיש בו ספק ה"ל ספק ספיקא כיון שהאיסור עצמו אינו ברור אלא ממה שנשאר בתיקו בגמרא ודין זה של ספק איסור שנתערב אימתי הוה ספק ספיקא נתבאר בסי' ק"י לעיל בדברינו סוף סעיף ט' דבעינן ב' תערובות משא"כ אם היה המקור מדברי רשב"ץ והיה ודאי איסור לא היה מקרי ספק ספיקא רק בג' תערובות כמ"ש בסי' ק"י שם והאמת יורה דרכו שאין זה אלא ספק איסור כמ"ש הרא"ש בפירוש כנלע"ד ברור:
א סָעִיף א בלבישתו. אבל אם לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפי' בטעינה וכיסוי וכתב בתשו' מבי"ט מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח"כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כונתו אלא על הטיול וכתב עוד ב' שהיו דרים בבית א' ואוכלים על שלחן אחד והיה להם עסק בשותפות בחנות ונפל ביניהם קטטה בענין פרעון שכירות הבית והחנות וקפץ א' מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ולא נשתה יחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא שלא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית א' ולאכול ולשתות בהוצאה א' בבית כמו שהיה מקודם אבל אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א' עושה הוצאה לבדו בביתו מותר לאכול בבית חביריו ואצ"ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מכאן דאזלינן בתר הכונה ולפי הענין שנעשה הנדר עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א באומדנא. פי' הט"ז דאם הלשון מורה על ענין אחר אע"פ שמצד כונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן דכיון שהוא לטובת חבירו זוכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוים אא"כ הוי אומדנא דמוכח משא"כ בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלין הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דהיה טעון וכו' אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו ב' משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמע"ה (ובדרך הזה תבין הגהה זאת) עכ"ל:
ג סָעִיף ב כוונתו. הט"ז חולק על דין זה ע"ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע"ש):
ד סָעִיף ב למכור. והש"ך השיג על הר"ב בדין זה ומאריך מאד בראיות ותורף דבריו דבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם כפי המקום וכפי הזמן גם נחבאר מדברי מהרש"ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם חקנה (דבסתם תקנה אינו אוסר מה שהיה לו קודם לכן ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הר"ב עכ"ל) וכ"כ הט"ז מ"ש באריכות:
ה סָעִיף ד חולה. שהיה לו ומת החולה ע"ל סימן ר"כ סט"ו בהג"ה:
ו סָעִיף ו כוונו. כתב בתשובת מבי"ט מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב' לשונות כמו חרם (לעיל סימן ר"ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לומר לא נתכונחי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה"ל לפרט כו' ע"כ מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותה העיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו עכ"ל הש"ך (שוחט שנשבע שלא לשחוט לאחרים אינו יכול לבדוק הסכין לאחרים שישחטו לאחרים. כנה"ג בשם חכם א' והסכים כן הראנ"ח. הסכימו הקהל שלא ימכור יין יותר מב' לבנים ומכר ראובן לשמעון בשלשה קונסין ג"כ ללוקח כנה"ג בשם הראנ"ח):
א סָעִיף א שבגללן. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו באחד שהלך למרחקים ונתייגע מאד ונדר שכאשר יבא לביתו יהיה אסור לו לילך מהלך פרסה וחזר לביתו ולהחיות נפשו הוא מן הצורך לילך לפרקים אל כפרים שסביבותיו והמה קצתם רחוק מפרסה. והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. הא' אם ניזל בתר הכוונה כי לא נדר רק מפני יגיעה רבה יום יום בדרך רב ורחוק תדיר בלי הפסק משא"כ כשהולך רק פעם ופעמים בשבוע. הב' אם גם בהילוך ב' או ג' פרסאות ביום א' מותר באם נח בינתים באופן שאינו הולך פרסה בפעם אחת. הג' אם הולך בפחות מן פרסה לכפר וחוזר לביתו בו ביום אם מותר כי אולי מצטרפין שיבה וביאה לאסור. הד' פן אף בפחות מפרסה ג"כ אסור מפני דקי"ל בכל איסורים דגם חצי שיעור אסור. והאריך הרבה בזה והעלה שאין בטעם הראשון ממש להתיר לו בלא התרה דלא דמי כלל לכל הנזכרים בי"ד סימן רי"ח דאדרבה הרי חזינן שהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה. ולענין אם נח בינתים יש חילוק אם עומד או יושב מעט לא מהני אבל בקובע סעודה כדרך סעודות קבע של הולכי דרכים הסעודה מפסקת ומותר לילך משם ולהלאה שנית עד פרסה. והליכה ושיבה אין מצטרפין כלל אפילו שב תיכף אחר הליכתו ולא נח כלל. וכ"ש שאין לאסור בפחות מפרסה משום חצי שיעור ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' ק"מ באחד שהיה לו קצת מיחוש בר"ה שלא יכול לילך לבהכ"נ והפצירו בו בניו שיתקעו לו ויאכל ולא רצה ומחמת הפצרתם נדר שלא לאכול עד אחר זמן יציאה מבהכ"נ וכאשר השלימו תפלתם ורצו לצאת בא חכם ודרש להם דברי כבושים ואיחרו מלצאת וכתב שלכאורה י"ל בנדרים הלך אחר לשון ב"א וכוונתו על אחר זמן תפלה אך יש לדמות למ"ש בר"ה דף ל' דבעי ר"ז ננערו לעמוד כו' א"כ בנ"ד רצו העם לצאת ולא יצאו ג"כ איכא לספוקי כה"ג וכיון דעלתה בתיקו ספק נדרים להחמיר ואם רצו להתירו יתירו לו כדין נדרים שהם לצורך י"ט עכ"ד ועיין בש"ת בא"ח סימן תקפ"ד סק"ג שפקפק ע"ז וכתב דעתו דאם אין מי שיתירו לו יש להקל בזה בפרט לאיש שיש לו מיחוש וקשה עליו להיות מעונה עד זמן יציאתם ממש ע"ש. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ב שכ' במי שנשבע שלא ילמד את בנו כתב פויל"ש בענין דאין התרה לשבועתו והנה הוציא לו תחבולה ולימד את בנו שמות האותיות בע"פ בענין שיהא הסדר שלהם ששגור בפה הבן היטב והבן מבין מדעתו באותיות שלהם הנדפסים עד שיבין כל הכתב אם עבר על שבועתו וכתב דאם לא היה כאן תחבולה ברמאות רק היה בא לשאול אם מותר ללמד שמותם בע"פ היינו מורים לו היתר אך כיון שיש בזה הערמה שנתכוין ללמדו בע"פ כדי שיבין אח"כ הכתב ה"ז עבר על שבועתו ע"ש ראייתו:
ב סָעִיף א אחר הענין. עיין בתשובת חוט השני סימן צ' שכתב באחד שנדר ליתן מעשר שני מהריוח שיהיה לו משך חצי שנה זו והיה לו מלוה ישנה ונפדה תוך חצי שנה זו א"צ ליתן ממנה דהולכין אחר כוונתו וע"ש עוד. וע' בתשובת שבות יעקב ח"א סי' כ"ד לענין אשה שקבלה על עצמה משום אבלה שלא להלביש בגדי י"ט אי מותרת להשים הטבעות בידה ופסק דגם הם בכלל נדר זה ואין לה ללבוש שום תכשיט שהיתה רגילה ללבוש בזמן שמחתה אם לא ע"י הפרת הבעל ביום שמעו או התרת חכם. וע"ש עוד שהשיג על תשובת שער אפרים שפסק דמי שמתחייב ללבוש לחבירו אינו מחוייב להנעיל לו. דליתא אך מ"מ אינו מחוייב ליתן לו טבעות אף שהוא בכלל מלבוש כיון שאינו צורך כל אדם ואין זה בכלל התחייבות כלל ע"ש:
ג סָעִיף ב כוונתו. עיין בה"ט וע' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ז' שגם הוא ז"ל חולק על התשב"ץ ע"ש:
ד סָעִיף ב וכ"ש קהל. עט"ז וש"ך וע' בתשובת בגדי כהונה חי"ד סימן ז' ח' מה שכתב בזה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ד ובתשובת בית אפרים חיו"ד סימן ל"ט ובתשובת שיבת ציון סימן נו"ן מ"ש בזה:
ה סָעִיף ה אחרים מותרים לחרוש לו בה. עיין בספר מים עמוקים ח"ב בשו"ת הרב ר"א בן חיים סי' ט' שלמד מזה דמי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון דהא הכא כוונת הנדר היתה שלא יהנה מפרתו ועכ"ז הוא נהנה ממנה ע"י אחר ובנ"ד נמי דרכו של איש לגלות סודו בעצמו וכשנשבע שלא יגלה אין בכלל האיסור אלא שלא יגלה הוא בעצמו ע"ש עוד:
א סָעִיף א כל כו'. לשון הרמב"ם:
ב סָעִיף א או נשבע. כמ"ש בס"פ מרובה (פ' א'):
ג סָעִיף א כיצד כו'. פסק כר"י דס"ל דר"י ל"פ את"ק אלא לפרושי כמו בפירקין דלעיל די"א קונם גריס כו' (נ"ג ב') דל"פ וכן (נ"א ב') אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה כו' ועוד דסתם תנא כדבריו ספ"ה שלא נתכוין זה כו' ואמרו בירושלמי שם אר"י דר"י היא כו'. הרא"ש:
ד סָעִיף א ללבוש. שם בברייתא:
ה סָעִיף א ולהתכסות. במתני':
ו סָעִיף א ונצטער. שם בברייתא וסובר הרמב"ם דמתני' נמי בכה"ג אבל הר"נ כתב דמתני' פליג אברייתא וקי"ל כמתני' וע"ש ד"ה תניא כו' והרא"ש כתב דלבוש דברייתא ל"ד וכמ"ש במתני':
ז סָעִיף א ומותר להתכסות כו'. במתני' שם:
ח סָעִיף א וכ"ז דוקא כו'. וראיה מדבעינן תנאי כפול ובפ"ב דקדושין (מ"ט נ') דדברים שבלב כו' ועסי' ר"כ סט"ו בהג"ה:
ט סָעִיף א א"ל כו'. כמ"ש בפ"ט דב"ב (קמ"ו ב') במי שהלך בנו למ"ה וכמ"ש בח"מ ר"ס רמ"ו:
י סָעִיף ב מי כו'. למד מסעיף שקדם:
יא סָעִיף ב וכ"ש קהל כו'. ועש"ך בשם רש"ל שחולק על זה מגמ' פ"ק דחולין (י"ז א') וכדברי הרא"ש בתירוץ בתרא:
יב סָעִיף ד מותר כו'. ר"ל אבל לאכול ולשתות אסור וכמ"ש בתוספתא פ"ד מותר ליכנס לביתו ולרחוץ עמו בצונן ואסור לאכול ולשתות וט"ס וצ"ל ולשתות עמו בצונן דלא כהרא"ש וטור שמתירין גם לאכול ולשתות כיון שאין פיו ולבו שוין כמ"ש בפ"ג דתרומות:
יג סָעִיף ד בסעודה זו. עבר"נ שם ד"ה תוספתא היה כו' וה"ה כאן:
יד סָעִיף ה הוא וכל כו'. כגרסת ספרים שלנו והרמב"ם והר"נ דלא כהרא"ש וטור:
טו סָעִיף ו קהל כו'. כנ"ל ס"א:
טז סָעִיף ו ואם לאו כו'. כמ"ש (יומא י' ב') דירת עראי בעינן ונקרא דירה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.