א נֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְּצָתוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ. כֵּיצַד, נָדַר לְהִתְעַנּוֹת אוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר זְמַן יָדוּעַ, וְאֵרְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ נָתַתָּ לְלִבְּךָ שֶׁיֶּאֱרְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְהֻתַּר הַכֹּל (רֹא"שׁ וְרַמְבַּ"ם). וְכֵן אִם אָמַר לַחֲבוּרַת אֲנָשִׁים: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ, לְךָ, לְךָ, הָוֵי כְּלָל, וְאִם הֻתַּר אֶחָד מֵהֶם הֻתְּרוּ כֻּלָּם. אֲבָל אִם אָמַר: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ, קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ, כָּל אֶחָד נֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאִם הֻתַּר אֶחָד לֹא הֻתְּרוּ כֻּלָּם. וּלְהָרַמְבַּ"ם, אִם אָמַר: שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְזֶה וּלְזֶה וּלְזֶה, הֻתַּר הָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָּם; הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִים. שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְזֶה, לְזֶה, לְזֶה, צָרִיךְ פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אַמְרִינָן נֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְּצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ, אֶלָּא כְּשֶׁנִּתַּר עַל יְדֵי פֶּתַח, אֲבָל עַל יְדֵי חֲרָטָה לֹא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלוּ נִתַּר בַּחֲרָטָה, נָמֵי. וְאֵין דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּנוֹדֵר לְעַצְמוֹ, אֲבָל אִם נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע לַחֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה, וְהִתִּיר לוֹ חֲבֵרוֹ מִקְּצָתוֹ, לֹא הֻתְּרוּ לוֹ הַשְּׁאָר. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ שְׁנַיִם וְהֻתַּר הָאֶחָד.
ב אִם הֶחֱרִימוּ אוֹ נִדּוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, וְהִתִּירוּ אֶחָד מֵהֶם, הוּא מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִים. וְכֵן בַּהֲפָרַת בַּעַל, אִם הֵפֵר נֶדֶר אִשְׁתּוֹ בְּמִקְצָת, לֹא הֻתַּר כֻּלּוֹ.
ג נָדַר מֵאֶחָד, וְאָמַר עַל אַחֵר: יְהֵא כִּפְלוֹנִי, כֻּלָּם אֲסוּרִים, אֲפִלּוּ עַד מֵאָה. הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻּלָּם. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הוּא מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִין. הֻתַּר הָאֶמְצָעִי, כָּל שֶׁקּוֹדֵם לוֹ, אֲסוּרִין, הוּא וְכָל שֶׁלְּאַחֲרָיו מֻתָּרִים. וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר: וַאֲנִי; וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי וְאָמַר: וַאֲנִי, וְנִשְׁאַל הָרִאשׁוֹן עַל נִדְרוֹ, וְהֻתַּר, הֻתְּרוּ כֻּלָּם. נִשְׁאַל הָאַחֲרוֹן, וְהֻתַּר, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִים. נִשְׁאַל הַשֵּׁנִי, וְהֻתַּר, הַשֵּׁנִי וְהָאַחֲרוֹן מֻתָּרִים, וְהָרִאשׁוֹן אָסוּר. וְהוּא הַדִּין לְנוֹדֵר מִבָּשָׂר, וְהִתְפִּיס פַּת בְּבָשָׂר, וְהִתְפִּיס דְּבַשׁ בְּפַת. אָסַר עָלָיו כִּכָּר ב' פְּעָמִים, אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו ב' פְּעָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַל עָלָיו וְהִתִּירוּ לוֹ, אָסוּר עַד שֶׁיִּשְׁאַל עָלָיו וְיַתִּירוּ לוֹ פַּעַם שֵׁנִית.
ד נִשְׁבַּע עַל דָּבָר אֶחָד, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ, נִשְׁאַל תְּחִלָּה עַל הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּירוּ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי בְּלֹא הַתָּרָה וּבְלֹא הֲפָרָה, נִשְׁאַל תְּחִלָּה עַל מַה שֶּׁאָמַר: בְּלֹא הַתָּרָה, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל עִקַּר הַנֶּדֶר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א וְעַל פִּי בֵּית יוֹסֵף סי' רכ"ח דַּף ער"ב סוֹף ע"א). וְכֵן צִבּוּר שֶׁהִטִּילוּ חֵרֶם וְהִתְנוּ שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ הַתָּרָה וְלֹא הַתָּרָה לְהַתָּרָה עַד סוֹף הָעוֹלָם, יַתִּירוּ תְּחִלָּה חֵרֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁהֶחֱרִימוּ שֶׁלֹּא לְהַתִּיר, וְאַחַר כָּךְ יַתִּירוּ הָרִאשׁוֹן. הַגָּה: מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר אֶחָד וְאָמַר: שֶׁאִם יִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ, אֵינוֹ יְהוּדִי; אָסוּר לִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁאַל עָלָיו בְּדִיעֲבַד, יֵשׁ לְהוֹכִיחוֹ וּלְיַסְּרוֹ שֶׁתָּלָה אֱמוּנָתוֹ בְּנִדְרוֹ, וְצָרִיךְ כַּפָּרָה וּסְלִיחָה (מָרְדְּכַי פ' הָאֻמָּנִים). וְדַוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְהַתִּיר לוֹ, אֲבָל אִם אָמַר: אִם אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לֹא אֶהְיֶה יְהוּדִי, אֲפִלּוּ הֶתֵּר אֵינוֹ צָרִיךְ (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קצ"ב). וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְּלֹא טוֹב עָשָׂה מִי שֶׁנִּשְׁבַּע, וְיֵשׁ לְהוֹכִיחוֹ עַל זֶה.
ה אָסַר עַל עַצְמוֹ מִין מַאֲכָל אִם יַעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, וְאָמַר שֶׁיְּהֵא בְּאִסוּרוֹ בְּכָל פַּעַם וּפַעַם שֶׁיִּשְׁאַל וְיֻתַּר מֵהָאִסוּר שֶׁיָּחוּל עָלָיו פַּעַם אַחֶרֶת, וְכֵן לְעוֹלָם, יַתִּירוּ לוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כְּמוֹ שֶׁיְּשַׁעֲרוּ שֶׁאָמַר: וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם וְכו', וְעוֹד יַתִּירוּ לוֹ עַל מַה שֶּׁאָמַר: וְכֵן לְעוֹלָם.
ו אִם נִשְׁבַּע עַל דָּבָר אֶחָד וְהִתְנָה שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַתִּיר לוֹ אֶלָּא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁהֵם בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים, יִתְחָרֵט עַל אוֹתוֹ תְּנַאי וְיַתִּירוּהוּ לוֹ אֲחֵרִים, וְאַחַר כָּךְ יַתִּירוּ לוֹ אֲחֵרִים הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו (תשו' מיי' בֵּית יוֹסֵף סי' רכ"ח דף ער"ב סוֹף ע"א והיא בתשב"ץ סִימָן ח' ובסמ"ק).
ז אִם הִתְנָה בִּשְׁעַת שְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא תְּהֵא נִתֶּרֶת לְעוֹלָם, אֵין תְּנָאוֹ כְּלוּם, דִּדְבָרִים בְּעָלְמָא הֵם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּלַל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ, דְּאִם כֵּן מַתִּירִין תְּחִלָּה הַשְּׁנִיָּה וְאַחַר כָּךְ הָרִאשׁוֹנָה כָּאָמוּר.
ח קִבֵּל עָלָיו חֵרֶם וְנִדּוּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי בְּלִי שׁוּם פֶּתַח וַחֲרָטָה, מַתִּירִין לוֹ, שֶׁאֵין הַחֵרֶם צָרִיךְ לֹא פֶּתַח (וְלֹא) חֲרָטָה. וְאִם אָמַר: בְּלִי שׁוּם פֶּתַח הֶתֵּר וַחֲרָטָה, יֵשׁ לָחוּשׁ לְמִלַּת הֶתֵּר שֶׁאָמַר, וּמַתִּירִים לוֹ תְּחִלָּה הַב' וְאַחַר כָּךְ הָרִאשׁוֹנָה.
ט נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי, וְנִשְׁבַּע אַחַר כָּךְ שֶׁאִם יְדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁיֵּאָסֵר בְּבָשָׂר. נִשְׁאָל עַל הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ עַל הַשְּׁנִיָּה, שֶׁאֵין מַתִּירִין לֹא נֶדֶר וְלֹא שְׁבוּעָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא חָלוּ. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי, אוֹ לְחָכָם שֶׁיִּשְׁאַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה, נִשְׁאָל תְּחִלָּה עַל הָרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ עַל הַב' שֶׁל חָכָם. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי, וַהֲרֵי הוּא נָזִיר אִם יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ זוֹ, יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַל נְזִירוּתוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
א סָעִיף א ואירעו בו שבתות וי"ט כו'. ע"ל סי' רט"ו:
ב סָעִיף א וכן אם אמר לחבורת כו'. ע"ל סי' רל"ב סעיף ז' ח':
ג סָעִיף א לך לך לך. וכ"ש לך ולך ולך בוי"ו דהוי כלל וכן אמר לזה לזה לזה או לזה ולזה ולזה:
ד סָעִיף א הותרו כולם כו'. משמע דהכא אין צריך שיחליף דבריו כדלקמן סי' רל"ב סעיף ח' דהכא כיון שאינו טעות בעיקר הנדר אלא ניתר ע"י התרה בכל ענין הותרו כולן וכן כתוב בד"מ סי' רל"ב וז"ל מיהו נראה מהטור דיש לחלק בין נדר שהותר מעצמו לנדר שהתיר החכם ע"כ לא כתב לעיל סימן רכ"ט שיחליף דבריו עכ"ל וכ"פ הב"ח ועיקר:
ה סָעִיף א ולהרמב"ם כו' הותר הראשון כו'. דהוי כאומר לזה וזה הב' יהא כזה הא' וזה הג' יהא כזה הב':
ו סָעִיף א לזה לזה לזה כו'. בלא וי"ו דהוי כאומר קונם לזה קונם לזה קונם לזה שא"צ לו' קונם לכל א' וא' וכב"י בשם הריב"ש (והוא בסי' רצ"א) נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי ונשאל על א' מהם לא הותר השנייה להרמב"ם ונראה מדבריו דה"ה לאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה שאם נשאל על א' לא הותרה השנייה ונשבע שלא אוכל תאנים וענבים או שלא אשתה יין וחלב ודבש נשאל על אחד מהן הותרו האחרים אלא אם כן היה מסרב בו חבירו כשנשבע עכ"ל וכבר נתבאר דיש חולקים על הרמב"ם עכ"ל ב"י ומביאו ד"מ ונראה דאם אמר קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי אף להחולקים על הרמב"ם הוי שני נדרי' כיון דאמר קונם קונם וכדלקמן סי' רל"ח סל"ו בהג"ה וכן מוקי בש"ס פ' בתרא דנדרים דף פ"ז ע"ב מתניתין דאמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו שני נדרים כר"ש וע"ש וכתב הר"ן שם דאתיא כרבי שמעון דיאמר שבועה לכל אחד ואחד הכי נמי לא חשיב ליה ב' נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד ואחד אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענבה לרבי שמעון נדר אחד הוי כו':
ז סָעִיף א צריך פתח כו'. לאו דוקא והוא הדין חרטה:
ח סָעִיף א אלא כשניתר על ידי פתח. דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו:
ט סָעִיף ב אם החרימו כו'. שאין החרם והפרת בעל עוקרים מעיקרו אלא מכאן ולהבא:
י סָעִיף ב וכן בהפרת כו'. משמע אבל מקצתו מיהא הותר כהפרת בעל וכן משמע יותר בעט"ז מיהו היינו לדעת המחבר לקמן סימן רל"ד סל"ו אבל לדעת הרב שם אפילו מקצתו לא הותר וק"ק למה סתם כאן כדברי המחבר ויש לומר שסמך אלקמן דשם עיקרי דינים אלו ובעט"ז דחק ליישב כן:
יא סָעִיף ג כולם אסורים כו'. אפילו כשאומר כן אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר אבל כשחבירו אמר ואני הוא דבעינן שיאמר כל אחד בתוך כ"ד של חבירו ואז אפילו ק' אסורים כולם כשכל אחד אמר תוך כ"ד של חבירו אע"פ שהוא לאחר כ"ד של הראשון מפני שכל אחד נתפס בחבירו כדלעיל סימן ר"ד:
יב סָעִיף ג וכן מי שנדר כו'. כתוב בב"ה בשם רבינו ירוחם אשה שנדרה והתפיס בה אחר שאמר ואני כמותך והפר לה בעל או אב היא מותרת והמתפיס אסור עכ"ל ולא ידענא למה כתבו בשם רבינו ירוחם הרי ש"ס ערוך הוא ומוסכם מכל הפוסקים כדלקמן סימן רל"ד סעיף נ"א ע"ש:
יג סָעִיף ג אע"פ שנשאל עליו כו'. פירוש שאין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בבת אחת סגי בהיתר אחד כדלעיל סימן רכ"ח סמ"ו:
יד סָעִיף ג אסור עד שישאל כו'. דאע"ג דאין שבועה חלה על שבועה כדלקמן סי' רל"ט סי"ג מ"מ כשהותרה הראשונה חלה השניה למפרע:
טו סָעִיף ד וכן צבור כו'. ע"ל סימן רכ"ח סכ"ה וכ"ו:
טז סָעִיף ד ודוקא בכה"ג כו'. כלומר דוקא בכה"ג שנדר מתחלה ואח"כ אמר על הנדר שאם ישאל עליו לא יהא יהודי אין להתיר משום שאין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי או אפי' אמר בפירוש אם אעשה דבר פלוני יכפור בהש"י אין זו לא שבועה ולא כינוי ולא יד הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר מפיו וכך מבואר בפסקי מהרא"י סימן קנ"ב וכן בד"מ ודלא כהעט"ז שפירש דבאומר אינו יהודי שזה הלשון משמע שאם ישאל לא יעשה מעשה יהודי לפיכך אסור לישאל לו על נדרו שעושה עצמו לכופר אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי' היתר אין צריך שזה לשון משמע אם יעשה דבר פלוני שאינו יהודי בעצמותו והיאך ישנה את הידוע שהרי רואים אותו שהוא יהודי עכ"ל ולא כוון יפה:
יז סָעִיף ה ועוד יתירו על מה שאמר וכן לעולם. שאע"פ שלשון וכן לעולם כולל לאין תכלית אי אפשר שיתרבה הנדר מטעם זה ולפיכך כל שהותר ושנה ושלש אי אפשר שיהא כאן נדר א' שלא חל אלא כל נדריו חלים וחכם יכול להתירן ואע"פ שמקצת איסורו עתיד עדיין לחול החכם עוקר הנדר מעיקרו ר"ן:
יח סָעִיף ז דאם כן מתירין כו'. כלומר כשכלל בשבועתו כן מתירין תחלה הב' כו':
יט סָעִיף ט נשאל על הראשונה כו'. דאין השניה חלה עד שידבר עמו והרי הוא אסור לדבר עמו נשאל תחלה על שנדר לדבר עמו ואז כשידבר עמו חל השניה וכן בנשבע שלא יהנה לחכם כו' ועיין לעיל סי' רכ"ח סי"ז וע"ל סי' רל"ט סעיף י"ג ס"ק כ"ז:
א סָעִיף א הותר כולו. דמעיקרא לא נדר אלא על דעת שיתקיים כולו והר"ן כ' בשם הירושלמי דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא כשכולו קיים:
ב סָעִיף א שלא לאכול בשר. בטור לא כתוב אלא להתענות לחוד ופי' ב"י דס"ל בי"ט ושבת אפשר בלא בשר להתענג עצמו אבל להרא"ש הוה הדין כן גם בנודר מבשר לחוד והוא תמוה דהיאך יעלה על הדעת לומר דנודר מבשר לא יהיה ביטול עונג שבת אלא ודאי דהטור סבירא ליה גם כן כהרא"ש וחדא מנייהו נקט וכן כתב מו"ח ז"ל:
ג סָעִיף א שאני נהנה לך לך כו'. בטור כתוב ולך בוא"ו וכתב בית יוסף דלאו דוקא הוא דקי"ל כר"ש דאמר עד שיאמר לשון נדר לכל אחד אבל הרמב"ם פסק כרבנן דבווי"ן תליא מילתא דהיינו לזה ולזה אבל לזה לזה הוה כל אחד נדר בפני עצמו ובסעיף ד' משמע דקי"ל כרמב"ם כיון שפסק שם במה שאמר בלא התרה הוה נדר אחר ואף על גב דלא אמר פעם אחר לשון נדר אכל דבר ועיין מ"ש שם:
ד סָעִיף א כשניתר על ידי פתח. לפי שע"י פתח דומה קצת לנדר בטעות וכיון שיש קצת טעות בנדר הותר משא"כ ע"י חרטה שאין שם טעות מעיקרא אלא שנהפכה דעתו עתה. וי"א בתרא ס"ל אפילו על ידי חרטה מהני דהא החכם עוקר הנדר מעיקרא:
ה סָעִיף א והתיר לו חבירו מקצתו. פי' שאומר הריני כאלו התקבלתי מקצת הפרעון דה"ל כאלו פרעו אותו מקצת מ"מ לא הותר השאר דלגבי אדם אחר לא אמרינן הותר כולו כיון שכבר נתחייב לו לפרוע הכל דוקא לא הפסיד במה שוויתר לו מקצת עיין מ"ש בסי' רכ"ח סעיף מ"ט דמשמע מזה בא' שנשבע לפרוע לחבירו לא יצא ידי שבועתו עד שישלם הכל. ובסי' רל"ב ס"ח יתבאר דלא אמרינן הותר כולו כשהותר מקצתו אא"כ משנה דבריו ממה שאמר תחילה וכן הדין כאן בכל מקום דאמרינן הותר כולו וכ"כ ב"י שם בשם רמב"ן ור"ן ע"כ אין להקל כלל נגדם בפרט שאין חולק בפירוש עליהם ותמוהין דברי מו"ח ז"ל שפסק להקל כאן גם בד"מ פסק כמ"ש:
ו סָעִיף ב והתירו אחד מהם כו'. דבהיתר זה וכן הפרת הבעל לא אמרינן דנעקר מעיקרא אלא מכאן ולהבא:
ז סָעִיף ג שקודם לו אסורין. בטור יש כאן ט"ס וצ"ל ולמטה אסורין ולמעלה מותרין:
ח סָעִיף ג ושמע שלישי ואמר ואני. ה"ה בזה עד מאה כמו ברישא דכל אחד מתפיס בחבריה הכי מסקינן בגמ':
ט סָעִיף ג והתפיס דבש בפת כו'. כלומר אם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים ואם האמצעי כו':
י סָעִיף ג עד שישאל עליו כו'. בטור סימן רל"ח בסופו כתוב בלשון זה שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השניה עכ"ל מדכתב שלא חלה השניה משמע שאין בידו להתיר השניה קודם היתר הראשונה כיון שעדיין לא חלה ודומה למ"ש סי' רכ"ח סעי' י"ז אין מתירין הנדר עד שיחול כו' וכן משמע מדברי הרא"ש בפ' שני דנדרים דף י"ח וז"ל אלמא כל כמה דלא נשאל על הראשונ' ליתא לשני' כו' עכ"ל וכיון דליתא היאך יכול להתירה אלא דמדברי רמב"ם סוף פרק ו' דהלכות שבועות לא משמע כן שכתב שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום ונשאל על הראשונה חייב משום שניה וכן נשאל על השניה חייב משום שלישית נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושניה נשאל על השניה חייב משום ראשונה אם כן למה אמרו אין השבועה חלה על השבועה שאם לא נשאל ואכלה אין חייב אלא אחת עכ"ל משמע שיכול להתיר השנייה או השלישית אפי' קודם שהתיר הראשונה וא"כ צריך לומר דלא דמי זה לההיא דסי' רכ"ח סעיף י"ז שזכרתי דהתם לגמרי אין השבועה בעולם עדיין משא"כ בזה שיש לשבועה שניה ושלישית בעולם אלא שלא מצאו מקום לחול עדיין דבר זה המציא מהר"ר לוי חביב בתשובה סי' קל"ט לדברי הרמב"ם ומתוך כך המציא עוד קולא אחרת דהיינו כי היכי דאמרינן סימן רכ"ח סעיף מ"ו דמתירין כמה נדרים לאיש אחד אפי' בהיתר אחד הוא הדין בנשבע על דבר אחד הרבה פעמים סגי בהיתר א' לכולם דלא כמו שאמר הש"ע שם דבזה צריך התרה לכל אחד מטעם דאין השניה חלה קודם היתר הראשונה כמ"ש שם ולע"ד נראה דיפה פסק הש"ע שם חדא שהרי לדברי הרא"ש והטור שזכרנו לא חלה כלל וודאי פליגי על הרמב"ם בזה ואין יכול להתירה קודם שיתיר הראשונה וזה מוכח עוד מדבריהם מדלא חילקו בין לא חלה השבועה זאת לההיא דסימן רכ"ח שזכרנו והיה להם להשמיענו חילוק זה דהוא חידוש גדול אלא ודאי דלא סבירא להו כלל כרמב"ם בזה ותו דאפילו להרמב"ם דמיקל שמועיל היתר השניה קודם הראשונה מ"מ לא נראה דמיקל קולא האחרת של מהר"ר לוי חביב שיוכל להתירם בפעם אחת וטעם נכון יש בדבר דהא דיכול להתירה קודם לראשונה היינו שאין בהתרתו דבר הסותר התרה זאת שהרי אין מתיר אלא שבועה אחת משא"כ כשמתיר בפעם אחת גם הראשונה הרי כשאמר מותר על הראשונה בזה מחזיק השניה שמעתה תהיה חלה והיאך נמשיך דיבורו של חכם שאומר מותר גם על השניה והם סותרים זה את זה דכשזה נופל זה קם ע"כ לא שייך נפילה אחת לתרוייהו וזה דבר שהשכל מחייבו וכל מי שירצה לעקש עליו עליו להביא ראיה ברורה ואין מדברי רמב"ם אלו שום ראיה להו כן נראה לע"ד נכון ואף קולא הראשונה דהיינו להתיר השניה קודם לראשונה נראה דאין לסמוך להקל בשל תורה כיון שהרא"ש והטור משמע דלא סבירא להו כן וכמ"ש ש"ע סי' רכ"ח וראיה עוד מתשובת הרא"ש סוף כלל י"ב מי שאמר בשעת נדרו שלא יוכל שום חכם להתיר זה הנדר גם זה הוא נדר והוה כמו נדר בתוך נדר תחילה יתירו לו אותו שנדר שלא יתיר כו' עכ"ל הרי דדימה נודר שלא יהיה נשאל דהיינו מה שנזכר בסימן זה סעיף ט' למה שנזכר סימן רכ"ח סעיף מ"ו לנדר בתוך נדר והיינו שנדר על דבר אחד ב' פעמים שמוזכר פ"ב דנדרים דף י"ז וכתב על זה דצריך להתיר תחילה שהוא חל עכשיו ומו"ח ז"ל כתב מכח דברי מהר"ר לוי חביב הנ"ל ששגגה יוצאת מלפני ב"י והדברים ברורים כמ"ש ובתשובת מהר"ר לוי חביב שם כתב גם הוא שראה מי שפסק שלא כדבריו אלא שחלק עליו:
יא סָעִיף ד על מה שאמר בלא התרה. שדבר זה הוה כשבועה בפני עצמה כ"כ ב"י בשם רשב"א והרא"ש וקשה הא פסק בסעיף א' לדעה קמייתא דלא הוה נדר אחר עד שיאמר קונם פעם שנית והיינו כר' שמעון בגמרא שזכרנו שם ואם כן גם כאן יהיה די בהיתר אחד כיון שאמירת בלא התראה הוא שבועה א' עם התחלת השבועה וכ"כ ב"י ס"ס רכ"ח דף רע"ג ע"א בשם תשובת הר"ן דהא דצריך היתר מיוחד בנשבע על דבר אחד ואומר שלא אהיה נשאל על השבועה היינו לר' יהודה אבל לר"ש צריך שיאמר פעם אחרת שבועה שלא אהיה נשאל כו' וצ"ל דבעל דעה קמייתא דסעיף א' ס"ל דדוקא לענין הותר מקצתו הותר כולו ס"ל לר"ש דכל שלא אמר שבועה פעם אחרת הוה כלל אחד אבל כאן שאמר בלא התרה הוה כאילו נשבע ב"פ על דבר אחד דהא כפל לשון הוא בענין אחד ע"כ צריך ב' התרות כנלע"ד:
יב סָעִיף ד יתירו תחילה חרם האחרון כו'. נראה דבחרם האחרון גופיה צריך ב' התרות דהיינו תחלה על מ"ש ולא התרה להתרה ואח"כ על מ"ש שלא יעשו התרה ואח"כ על עיקר החרם הראשון וראיה לזה ממ"ש ב"י בשם הר"ן סימן רכ"ח ומביאו כאן בש"ע בסעיף ה' במי שאמר בשעת נדרו שאם יתיר הנדר אז יחול עליו איסור אכילת פירות וכן בכל פעם ופעם וכן לעולם וכתב הר"ן שם דכל סך שהזכיר פעם (אחת) הוה שבועה בפני עצמו וכתב שם וז"ל והתרנוהו מהאיסורים פעמים רבות כמו ששיערנו שאמר כן וכן בכל פעם ופעם כו' מעתה אין חשש אפילו אם יודה אח"כ שאמר אלף פעמים כן כיון דבשעה שנשאל לא היה סבור שיהיה נמשך איסור הפירות מזה אין חשש עכ"ל ומבואר עוד דאע"פ שאמר וכן לעולם הוא לאין תכלית מ"מ לא נחשב רק לפעם אחת:
יג סָעִיף ד אינו יהודי אסור לשאול כו'. במרדכי שם מסיים בזה פן יכפור וכתב מהרא"י בפסקיו סימן קצ"ב דבאמת אין בזה לא שבועה ולא נדוי אלא דלענין להתיר נדר חשו חכמים במקום שיוכל לבוא לידי מכשול כההיא דאין מתירין נדר של שחוק מש"ה פסק שם דאם אמר אם אעשה כו' כמו שהעתיק כאן בסיפא דאינו נדר כלל דשם לא מיירי לענין שאלה:
יד סָעִיף ה ויותר מהאיסור. פירוש שהיה ניתר על ידי שאלה מן הנדר וכבר זכרנו לשון הר"ן בסעיף ד' מה ששייך לזה:
טו סָעִיף ו פלוני ופלוני. פירוש דוקא שנים אבל אם הזכיר ג' הוה על דעת רבים ודינו מבואר בסימן רכ"ח סעיף כ"א:
טז סָעִיף ז אין תנאו כלום. פי' דהוה אמינא כיון דהתנה תנאי זה לא יועיל לו שום שאלה זה לא אמרינן דמוכח בגמרא שאין לך שום נדר בעולם שלא יועיל לו שאלה כן כתב בית יוסף בשם ריב"ש ומלשון דאם כן מתירין תחילה שכתב כאן בסיפא משמע דכל שלא אמר שלא ישאל עליו אלא סתם שלא יהיה ניתר לעולם אין צריך רק היתר א' דהיינו מה שמתיר עיקר השבועה ואין צריך היתר על מ"ש שלא יהא ניתר לעולם ותמיה לי מה בין זה לאומר בלא התרה דסעיף ד' והנלע"ד דריב"ש בעל סעיף זה ס"ל גם באמירה בלא התרה א"צ רק היתר אחד מטעם שלא הזכיר נדר בפעם אחרת וכר"ש שזכרתי בסעיף ד' על פי הר"ן או מטעם דכל שאינו זוכר שום דבר על עצמו שהוא לא יהיה הנשאל אין זה כמו שבועה אחרת או אפשר דכשחומר בלא התרה הוה כאלו הזכיר את עצמו שהוא לא יהיה המתיר מה שאין כן באמירה שלא יהיה ניתר לעולם ולענין מעשה נ"ל דאף כאן יעשה ב' היתרים אחד על מה שאמר שלא יהיה ניתר לעולם וא' על עיקר השבועה דאין הפרש בין זה לבלא התרה דסעיף ד' כן נ"ל:
יז סָעִיף ח למלת היתר כו'. פי' שזה מורה על לשון שבועה ותימה לי הא איתא בסי' רכ"ח סעיף כ"ה אפילו הזכירו בפירוש שבועה עם החרם) לא הוי בו דין שבועה:
א סָעִיף א לך. וכ"ש אם אמר ולך בוי"ו דהוי כלל (וכן אמר לזה לזה לזה או לזה ולזה ולזה ש"ך):
ב סָעִיף א ולהרמב"ם. (דהוי כאומר לזה וזה הב' יהיה כזה הא' וזה הג' יהיה כזה הב' וקי"ל כהרמב"ם) וכב"י בשם הריב"ש נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי ונשאל על א' מהם לא הותר השניה להרמב"ם וכתב הש"ך ונראה דאם אמר קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי אף להחולקים על הרמב"ם הוי ב' נדרים כיון דאמר קונם קונם:
ג סָעִיף א פתח. דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו וכתב הט"ז דבסי' רל"ב ס"ח יתבאר דלא אמרינן הותר כולו כשהותר מקצתו אא"כ משנה דבריו ממה שאמר תחילה וכן הדין כאן בכ"מ דאמרינן הותר כולו וכ"כ ב"י בשם רמב"ן ור"ן ע"כ אין להקל בזה ודלא כמ"ש הב"ח להקל כאן והש"ך מסכים עם הב"ח וכתב שכ"כ בד"מ סי' רל"ב דהכא שאני כיון שאינו טעות מעיקר הנדר אלא ניתר ע"י התרה בכל ענין הותרו כולן וא"צ שיחליף דבריו:
ד סָעִיף ב בהפרת. דבהיתר זה והפרת בעל לא אמרינן דנעקר מעיקרא אלא מכאן ולהבא וכתב הש"ך מיהו היינו לדעת המחבר בסימן רל"ד סל"ו אבל דעת הר"ב שם אפילו מקצתו לא הותר בהפרת בעל ומה שסתם הר"ב כאן י"ל שסמך אלקמן דשם עיקרי הדינים:
ה סָעִיף ג כולם. אפי' אמר כן אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר אבל כשחבירו אמר ואני בעינן שיאמר כ"א תכ"ד של חבירו כדלעיל סי' ר"ד. ש"ך:
ו סָעִיף ג חבירו. וע"ל סימן רל"ד סכ"א באשה שנדרה והתפיס בה אחר ואח"כ הפר לה הבעל היא מותרת והמתפיס אסור. ש"ך:
ז סָעִיף ג שנשבע. כ' הש"ך אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה מ"מ כשהותרה הראשונה חלה השניה למפרע וכ"ז אם אין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בב"א סגי בהיתר א' כדלעיל סי' רכ"ח סמ"ו אבל הט"ז כתב שבשבועה א"י להתיר בב"א אפי' להתיר השניה קודם הראשונה אין להקל ע"ש מילתא בטעמא (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ומ"מ סיים דיש להחמיר ע"ש):
ח סָעִיף ד האחרון. כתב הט"ז נ"ל דבחרם האחרון גופיה צריך ב' התרות דהיינו תחלה על מ"ש ולא התרה להתרה ואח"כ על מ"ש שלא יעשו התרה ואז אפילו אמר וכן לעולם שהוא לאין תכלית מ"מ לא נחשב רק לפעם א':
ט סָעִיף ד אעשה. דדוקא בנדר מתחלה ואח"כ אומר על הנדר שאם ישאל עליו לא יהא יהודי אין להתיר משום שאין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אבל אם אמר אם אעשה כו' לא אהיה יהודי או אפי' אמר בפי' אם אעשה דבר פלוני יכפור בהש"י אין זה לא שבועה ולא כינוי ולא יד הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר מפיו. ש"ך (וכ"כ לעיל סי' רכ"ח. נדר שלא ללבוש ושלא לנעול מנעלים הותר מקצתו הותר כולו רדב"ז ח"ב סימן רצ"א):
י סָעִיף ו ופלוני. דוקא ב' אבל אם הזכיר ג' הוי עד"ר ודינו מבואר בסימן רכ"ח סכ"א. ט"ז:
יא סָעִיף ד כלום. והט"ז חולק ע"ז וכ' ולענין מעשה נ"ל דאף כאן יעשה ב' התרות א' על מה שאמר שלא יהיה ניתר לעולם וא' על עיקר השבועה דאין הפרש בין זה לסעיף ד' (ובנה"כ השיג עליו דל"ד לס"ד דשם השבועה היתה גם ע"ז בכלל שלא יהא לו התרה אבל הכא לא כלל בשבועתו רק שאמר כן בתנאי בעלמא):
יב סָעִיף ח היתר. כ' הט"ז תמיה לי הא אי' בסי' רכ"ח סכ"ה אפי' הזכירו בפי' שבועה עם החרם לא הוה בו דין שבועה (ובנה"כ כתב דלק"מ דהתם מיירי מקהל שלא הוזכרו אלא לאיים יותר הלכך הם נודרים בעצמם ומתירים בעצמם וזה לא שייך הכא):
יג סָעִיף ט חלו. דאין השניה חלה עד שידבר עמו והרי הוא אסור לדבר עמו נשאל תחלה על שנדר לדבר עמו ואז כשידבר עמו חלה השניה וכן בנשבע שלא יהנה לחכם כו' וע"ל סימן רכ"ח סי"ז ובסי' רל"ט סי"ג:
א סָעִיף א שהותר מקצתו. כ' מהרשד"ם חי"ד סי' צ"ג דשטר שכתוב עם תנאים הרבה ובסוף כתוב ונשבע על הכל ושאל על אחד מהם בפני ב"ד של ג' והתירו לו הותר הכל דהוי נדר שהותר מקצתו כיון דכתוב שבועה באחרונה על הכל ע"ש וכ"כ בתשובת מהרש"ך ח"א סימן ק"ד. ועיין בשער המלך פי"ב מהלכות נדרים הלכה יו"ד בענין מי שהיו לפניו שתי בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה (וה"ה אם אסרם עליו בקונם ונמצאת אחת מהם טמאה או טרפה לדעה קמייתא דלעיל סי' רט"ו ם"ה מיהו י"ל דכאן הוא איסור כולל וצ"ע בזה) מי אמרינן כיון דעל אותה בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דה"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו או דילמא ע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אבל אם מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה והביא דדעת הריטב"א מבואר דלא חל כלל אמנם מדברי הר"ן בנדרים דף פ"ו נראה שחולק על סברת ריטב"א והאריך בזה ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ב סָעִיף א דלא אמרי' כו'. כתב בתשובת חות יאיר סוס"י ט"ו הנודר להתענות ב' וה' המשך שנה ומפני אונס או שמחת מצוה או צער שאירע ביום אחד הניח להתיר נדרו נהי דהותר כולו מ"מ לא הפסיד שכרו למפרע וגם להבא יכול לשאר כמנהגו על קבלתו הראשונה וע"ש בהשמטות שכתב שכן נתפשט המנהג ונראה הטעם דס"ל כי"א בסי' רכ"ט דל"א נדר שהותר כו' אלא כשניתר ע"י פתח אבל ע"י חרטה לא וכ"פ בשו"ת דברי ריבות והתרת נדרי תענית אין ענין לטעות רק אילו ידע שיזדמן היה מתנה בעת הנדר חוץ מבכהאי גוונא רק מתחרט שלא התרה. ע"ש עוד ובסוף סי' קכ"ט דלמעשה יש להחמיר לחזור ולקבל להבא:
ג סָעִיף א והתיר לו חבירו מקצתו. [עיין בתשו' חתם סופר סי' י' דה"ה הנודר ויש בו קצת לתועלת חבירו וקצת שאינו לתועלתו מתירין את שאין בו תועלת אפי' שלא לרצון חבירו ואת שיש בו תועלת לא יותר ויישב בזה דברי ר"ח בס' המקצועות ממה שהפליא עליו בתשובת מהר"ם מינץ סי' ע"ט ע"ש]:
ד סָעִיף ד פלוגי בלא התרה. [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"א דמי שאמר הריני נודר עד"ר שאין לו התרה כשמתירים לו לדבר מצוה אין צריך להתיר לו פעמים ע"ש]:
ה סָעִיף ד אם אעשה. עבה"ט ועיין בת' רדב"ז החדשות סי' י"ז על מה שנהגו הטפשים לומר כמו שהקב"ה אמת כן הוא אמת דבר זה הוא עון פלילי וקרוב לכפירה לפי שאין להשות אמיתת מציאות הבורא ית"ש להאמיתת שום נברא מהנבראים וראוי לגער במי שאומרו ולהענישו וליסרו עד שישוב מדרכו הרעה אבל לענין שבועה אם מבטיח את חבירו כשאומר כן נראה שהוא חייב לקיים דבריו ואפי' תימא דאין כאן שבועה גמורה לא גרע מידות. וע"ש עוד בסי' צ"ה:
ו סָעִיף ד היתר א"צ. ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"ו:
א סָעִיף א נדר כו'. כר"ע וכב"ה וער"נ כ"ו ב' ד"ה לרבא. ולענין הלכה כו':
ב סָעִיף א כיצד כו'. פי' הרא"ש במתני' שם ד"ה פותחין כו'.
ג סָעִיף א או כו'. ער"נ שם ד"ה מאן תנא כו' וד"ה ולענין כו' וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ הטור או אפי' אמר לך ולך הוי כלל וכתב ב"י דאינו מדוקדק דאף בלא ווי"ן הוי כלל ולכן כתב בש"ע בלא ווי"ן. ול"ק מידי דהטור ס"ל כשיטת רש"י דגריס בדברי ר' יוחנן בשבועות ל"ח א' הכל מודים בולא לך כו' בוא"ו וכ"ה ברא"ש בנדרים בפי' שם ד"ה לזה קרבן כו' אבל רבנן כו' וב"י אזיל לשיטתו שכתב בכ"מ כמ"ש למטה שהעיקר כגירסת תוס' בשבועות שם ד"ה הכא כו' ואסוגיא כו' ובספר כו' ולכן כתב בלא ווי"ן לרבותא וכ"כ תוס' בזבחים ל' ב' ד"ה כזית כו':
ד סָעִיף א ולהרמב"ם כו'. דגריס בנדרים כ"ו ב' כגון שתלאן כו' פלוני ופלוני ופלוני וכמ"ש הרא"ש בפ"ט ס"ה אף שמפרש הרא"ש כגירסא שלנו כמ"ש בפי' כ"ו ב' ד"ה וסיפא כו' אבל הרמב"ם מפרש כפשטיה ופסק כר' יהודה ואליבא דר' יוחנן וכגירסת תוס' הנ"ל. כ"מ. אבל בפ"ז מה' שבועות פסק כר"מ דשניהם פרטא הוי וכרבי בזבחים בין כזית כזית או כזית וכזית. ובהל' אישות פסק כר"ש דוקא דאמר התקדשי התקדשי וטעמו כמ"ש בפ"ו דחולין (פ"ה א') ראה ר' דבריו של ר"ש כו' וכן כאן בקדושין סתם תנא כר"ש ושקלו וטרו אמוראי אליביה כמ"ש הר"נ והרא"ש וכאן אע"ג שסתם ג"כ כר"ש רישא פסק כר"י לפי גירסא הנ"ל וצ"ע בזה אבל בשבועות סתם תנא כר"מ פסק כר"מ:
ה סָעִיף א וי"א כו' וי"א כו'. ר"נ כ"ז א' וכתב עוד הרמב"ן ז"ל כו' [וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו דברי הרמב"ן אבל בפי' שם ס"ו א' ד"ה קונם כתב כתוס'] וע"ש שפסק ג"כ כר"י וכגירסת תוס' ודבריו סותרין זא"ז למ"ש בפ"ט שם כנ"ל:
ו סָעִיף א ואין דברים כו'. עט"ז ועסי' רכ"ח סל"ט ול"ד לשם:
ז סָעִיף ב אם כו' וכן כו'. ר"נ בד"ה הנ"ל וכמש"ל סי' רכ"ח סכ"ו:
ח סָעִיף ג נדר כו'. טור וכגירסא שלנו:
ט סָעִיף ג תכ"ד. גמ' שם:
י סָעִיף ג נשאל השני כו'. ברייתא שם:
יא סָעִיף ג וה"ה כו'. רמב"ם ולמד מהנ"ל:
יב סָעִיף ג אסר כו'. שבועות כ"ז ב' נדרים י"ח א':
יג סָעִיף ד נשבע כו' וכן כו' וכן כו'. ע"ל סי' רכ"ח סמ"ו וכתב הר"נ דמ"ש עד לעולם ניתר בהתרה א' כיון שהוא דיבור א' ועל מ"ש התרה ולא התרה להתרה צריך ע"כ א' וא' וכנ"ל שם וראיה דכ"ז מועיל התרה מדלא אשכחנא בפ"ד דגיטין (ל"ו א') ובפ"ג דמכות שלא יוכל להתיר אלא ע"ד רבים וש"מ נמי דאף עד לעולם ניתר בפ"א דאל"כ אין תכלית ואינו ניתר והל"ל בכה"ג. וז"ש בס"ה אסר כו':
יד סָעִיף ד מי כו' ודוקא כו'. עט"ז וש"ך:
טו סָעִיף ו פלוני ופלוני. עסי' רכ"ח סכ"ב:
טז סָעִיף ח ואם כו'. עט"ז:
יז סָעִיף ט נשבע כו'. כמ"ש למטה וכן כו' ועסי' רכ"ח סי"ז ומש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.