א חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יוֹתֵר מִבְּשֶׁל אָבִיו. הַגָּה: אָבִיו שֶׁהוּא רַבּוֹ מֻבְהָק, קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּדַבְּרוֹ: רַבִּי, אֲבָל בְּרַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, קוֹרֵא אוֹתוֹ: אַבָּא. (סְבָרַת הָרַב מִמַּשְׁמָעוּת הַטּוּר וּמִשַּׁ"ס ר"פ הַזָּהָב).
ב כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ, כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ, כְּעוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה. וְכָל הַמִּתְרַעֵם עָלָיו, כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה. וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ, כִּמְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה.
ג אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ, כָּל שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ, וְרַבּוֹ קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לַחֲלֹק עָלָיו בְּאֵיזֶה פְּסָק אוֹ הוֹרָאָה, אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיוֹת וְהוֹכָחוֹת לִדְבָרָיו שֶׁהַדִּין עִמּוֹ (פִּסְקֵי מהרא"י סי' רל"ח).
ד אָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם, וְכָל הַמּוֹרֶה לְפָנָיו חַיָּב מִיתָה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נְטִילַת רְשׁוּת לֹא מְהָנֵי תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת, אִם הוּא רַבּוֹ מֻבְהָק. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פ"ק דְּסַנְהֶדְרִין וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ע וַאֲגֻדָּה שָׁם וּסְמַ"ק סוֹף עֲשִׂין י"ג בְּשֵׁם ר"י וּפֶרֶק אַף עַל פִּי). וְאִם הוּא רָחוֹק מֵרַבּוֹ י"ב מִיל, וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה, יָכוֹל לְהָשִׁיב. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת, אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם, אָסוּר לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּרַבּוֹ מֻבְהָק, אֲבָל בְּתַלְמִיד חָבֵר, אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת שָׁרֵי (רי"ף וְרַמְבַּ"ם כִּדְאִיתָא בְּבֵית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם לִפְנֵי רַבּוֹ מַמָּשׁ אָסוּר (ריב"ש סי' רע"א), וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַמָּשׁ, אִם הִתְחִילוּ בִּכְבוֹד הָרַב לוֹמַר שֶׁיִּשְׁאֲלוּ לָרַב, אוֹ שֶׁהָרַב מֻפְלָג בְּחָכְמָה וְזִקְנָה, אֵין לְהוֹרוֹת בְּעִירוֹ. (בְּבֵית יוֹסֵף מִגְּמָרָא בפ' הַדָּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּתַלְמִיד גָּמוּר תּוֹךְ י"ב מִיל חַיָּב מִיתָה, אִם הוּא מוֹרֶה. חוּץ לְי"ב מִיל, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בְּרָגִיל לָבוֹא לְעִירוֹ שֶׁל תַּלְמִיד. אֲבָל אִם אֵינוֹ רָגִיל לָבוֹא שָׁם, רַק בְּדֶרֶךְ אַקְרַאי, מֻתָּר, כָּל שֶׁהוּא חוּץ לְג' פַּרְסָאוֹת (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ריב"א). תַּלְמִיד חָבֵר תּוֹךְ י"ב מִיל, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וחוץ לְי"ב מִיל, מֻתָּר. אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מֵרַב אֶחָד, לֹא סָגֵי, עַד שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִכָּל רַבּוֹתָיו הַמֻּבְהָקִים. הַגָּה: וְהַאי מֻבְהָקִים לֹא מַיְרֵי כִּשְׁאָר רַבּוֹ מֻבְהָק שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ, דְּאִם כֵּן לֹא אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לוֹ הַרְבֵּה רַבּוֹתָיו מֻבְהָקִים, אֶלָּא ר"ל תַּלְמִיד גָּמוּר, לַאֲפוּקֵי תַּלְמִיד חָבֵר דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְגַּדֵּל בַּתּוֹרָה וְנַעֲשָׂה חָבֵר לְרַבּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גָּדוֹל כְּרַבּוֹ. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ע וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב"ם פ' יֵשׁ נוֹחֲלִין). מִיהוּ יֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִי קִבֵּל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ אֶחָד, מְהָנֵי לְהוֹרוֹת חוּץ לְג' פַּרְסָאוֹת. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' קי"א וריב"ש סי' רפ"א). אֲבָל תּוֹךְ ג' פַּרְסָאוֹת, לֹא מְהָנֵי לֵיהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ מֻבְהָק, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין רֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ, תַּלְמִיד חָבֵר הוּא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
ה אֵין תַּלְמִיד יָכוֹל לִסְמֹךְ אֲחֵרִים בִּמְקוֹם רַבּוֹ.
ו אִם לֹא קִבֵּל הַנִּסְמָךְ הַסְמִיכָה מִיַּד הָרַב הַהוּא הַסוֹמֵךְ אֶלָּא עַל יְדֵי רַבָּנִים אֲחֵרִים, וְהוּא נַעֲשָׂה לָהֶם סְנִיף, אֵין לְאוֹתוֹ הָרַב לְהִשְׂתָּרֵר עָלָיו כְּלָל אִם אֵינוֹ רַבּוֹ. הַגָּה: אֲבָל אִם סְמָכוֹ לְבַדּוֹ, נָהֲגוּ שֶׁהַנִּסְמָךְ כָּפוּף קְצָת לְסוֹמְכוֹ. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ג וקי"ז). וְכֵן מִי שֶׁלּוֹמֵד בִּישִׁיבָה זְמַן אֶחָד, נָהֲגוּ לוֹמַר שֶׁהוּא תַּלְמִיד בַּעַל הַיְשִׁיבָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁבַּעַל הַיְשִׁיבָה שָׁמַע יוֹתֵר חִדּוּשִׁים מִמֶּנּוּ, וְיֵשׁ לְמִנְהָגִים אֵלּוּ עִקָּר עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ (בְּפִסְקֵי מהרא"י).
ז לֹא מִקְרֵי הוֹרָאָה אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹרֶה עַל מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא לְפָנָיו, אֲבָל אִם שָׁאֲלוּ לְתַלְמִיד הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי, יָכוֹל לוֹמַר מַה שֶּׁבְּדַעְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה עַל מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא לְפָנָיו.
ח לֹא מִקְרֵי הוֹרָאָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִדּוּשׁ לַשּׁוֹאֵל, אֲבָל בְּהוֹרָאָה יְדוּעָה שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה לַכֹּל, כְּגוֹן נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אוֹ לְבַטֵּל אִסוּר בְּשִׁשִּׁים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, מֻתָּר.
ט יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁכָּל הַכָּתוּב בַּסְפָרִים מִפִּסְקֵי הַגְּאוֹנִים יָכוֹל לְהוֹרוֹת בִּימֵי רַבּוֹ, רַק לֹא יוֹרֶה דָּבָר מִלִּבּוֹ וְלֹא יִסְמֹךְ עַל רְאָיוֹתָיו לְדַמּוֹת מִלְּתָא לְמִלְּתָא מֵעַצְמוֹ.
י יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שֶׁאָסוּר לְחָכָם לְהַתִּיר דָּבָר הַתָּמוּהַּ שֶׁנִּרְאֶה לָרַבִּים שֶׁהִתִּיר אֶת הָאָסוּר.
יא לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסוּרָא, כְּגוֹן שֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אָסוּר, אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעָתוֹ, מֻתָּר לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ שֶׁהוּא אָסוּר, בִּפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
יב אִם בְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל תַּלְמִיד הֻצְרְכוּ לְהוֹרָאָה וְשָׁאֲלוּ לוֹ, לֹא יוֹרֶה לָהֶם בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
יג תַּלְמִיד שֶׁלּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה, הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: כִּי רַבִּים חָלָלִים הִפִּילָה (מִשְׁלֵי ז, כו). הַגָּה: וְתַלְמִידִים הַקְּטַנִּים הַקּוֹפְצִים לְהוֹרוֹת וְלֵישֵׁב בָּרֹאשׁ, לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, מַרְבִּים מַחֲלֹקֶת וּמַחֲרִיבִים הָעוֹלָם וּמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (טוּר מֵהָרַמְבַּ"ם). וְיִזָּהֵר כָּל אָדָם שֶׁלֹּא יוֹרֶה כְּשֶׁהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַמְשַׁכְּרִים, אֲפִלּוּ בְּדָבָר פָּשׁוּט, אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר בָּרוּר בַּפּוֹסְקִים וְזִיל קָרֵי בֵּי רַב הוּא. (ת"ה סִימָן מ"ב ובמהרי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ע ועס"ק י"ט). עַיִּןִ בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סי' ז'.
יד כָּל חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה, הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי רַבִּים, וְעָלָיו נֶאֱמַר: וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ (מִשְׁלֵי ז, כו). הַגָּה: עִנְיַן הַסְּמִיכוּת שֶׁנָּהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל הָעָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמַה שֶּׁמּוֹרֶה הוּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ הַסּוֹמְכוֹ, וְלָכֵן אִם כְּבַר מֵת רַבּוֹ אֵין צָרִיךְ לַסְּמִיכוּת. וְכֵן בְּתַלְמִיד חָבֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ רְשׁוּת אֵין צָרִיךְ סְמִיכוּת. (ריב"ש סִימָן רע"א וּדְלֹא כְּנַחֲלַת אָבוֹת פ' שָׁנוּ חֲכָמִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁאֵינוֹ מֻסְמָךְ לְמוֹרֵנוּ וְנוֹתֵן גִּטִּין וַחֲלִיצוֹת, אֵין בְּמַעֲשָׂיו כְּלוּם, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְגִטִּין וַחֲלִיצוֹת שֶׁנָּתַן, אִם לֹא שֶׁיָּדוּעַ לַכֹּל שֶׁמֻּמְחֶה לְרַבִּים הוּא רַק שֶׁמִּצַּד עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת. (מהר"ד כֹּהֵן סי' כ' ומהרי"ו סי' פ"ה וקכ"ב). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמְקִלִּין (תְּשׁוּבַת ריב"ש הַנַּ"ל). וּבִמְקוֹם עִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל אִם כְּבַר נָתַן גִּטִּין וַחֲלִיצוֹת, אֲבָל לֹא בְּדֶרֶךְ אַחֵר, כִּי מִנְהָגָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, כֵּן נ"ל. וְעוֹד נ"ל שֶׁמֻּתָּר לָתֵת מוֹרֵנוּ לְאֶחָד שֶׁיְּסַדֵּר גִּטִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּין הַסְּמִיכָה שֶׁבַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָוֵי דִּינָא הָכֵי, מִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁו אֵינוֹ אֶלָּא נְטִילַת רְשׁוּת בְּעָלְמָא וְשָׁרֵי.
טו אָסוּר לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כִּשְׁמוֹ אָסוּר, אִם הוּא שֵׁם פִּלְאִי שֶׁאֵין הַכֹּל רְגִילִין לִקְרוֹת בּוֹ. הַגָּה: אֲבָל שֵׁם שֶׁרְגִילִין בּוֹ, מֻתָּר לְהַזְכִּיר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר רַק שְׁמוֹ לְבַד, אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר: ר' מוֹרִי פְּלוֹנִי. (כֵּן מַשְׁמָע מִפי' רַשִׁ"י פ' חֵלֶק).
טז לֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְלֹא יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם, כְּדֶרֶךְ שְׁאָר הָעָם, אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וּבְכָבוֹד: (שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם, אוֹמֵר לוֹ) שָׁלוֹם עָלֶיךָ מוֹרִי וְרַבִּי. וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְתַלְמִיד לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם רַבּוֹ כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ (אִיּוֹב כח, ט). (יְרוּשַׁלְמִי הֱבִיאוֹ הַגָּהַת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ה' וְכֵן כָּתַב תא"ו נָתִיב ב' וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה). וְלֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא יָסֵב לְפָנָיו, אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. הָיָה רַבּוֹ יוֹשֵׁב בִּסְעֻדָּה עִם אֲחֵרִים, נוֹטֵל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵאֲחֵרִים. (רוֹקֵחַ סִימָן של"ה). וְלֹא יִתְפַּלֵּל לְפָנָיו לֹא לְאַחֲרָיו וְלֹא בְּצִדּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לַהֲלֹךְ בְּצִדּוֹ, אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ. וְלֹא יְהֵא מְכַוֵּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו, אֶלָּא יְצַדֵּד עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, בֵּין כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עִמּוֹ בֵּין כְּשֶׁהוֹלֵךְ עִמּוֹ. וְחוּץ לְד' אַמּוֹת, הַכֹּל מֻתָּר. וְעַיֵּן בא"ח סי' צ"ד. וְלֹא יִכָּנֵס עִמּוֹ לַמֶּרְחָץ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא צָרִיךְ לוֹ. הַגָּה: וְאִם הָיָה הַתַּלְמִיד בַּמֶּרְחָץ קֹדֶם לְרַבּוֹ, וּבָא רַבּוֹ לְשָׁם, אֵין צָרִיךְ לָצֵאת. (מהרי"ו בְּדִינִין). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים עֲרֻמֵּי עֶרְוָה בַּמֶּרְחָץ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים בְּמִכְנָסַיִם, מֻתָּר. (אֲגֻדָּה פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ) וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִכָּנֵס עִם רַבּוֹ וְאָבִיו וְחָמִיו וּבַעַל אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ לַמֶּרְחָץ, אַף עַל פִּי שֶׁבַּגְּמָרָא אָסְרוּ כֻּלָּם, וְהַכֹּל הוּא מִטַּעַם דְּעַכְשָׁיו הוֹלְכִים בְּמִכְנָסַיִם. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו, עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: שֵׁב, וְלֹא יַעֲמֹד, עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: עֲמֹד, אוֹ עַד שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִלְּפָנָיו לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו, אֶלָּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וּפָנָיו כְּנֶגֶד פְּנֵי רַבּוֹ. הַגָּה: וְהַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְנָטַל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת וְלָן בָּעִיר, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת (ש"ס פ"ק דמ"ק וְר' יְרוּחָם). וְדַוְקָא שֶׁלּא אָמַר לוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁרוֹצֶה לָלוּן בָּעִיר, אֲבָל אִם הִגִּיד לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל רְשׁוּת, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת. (הר"ן שָׁם). וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ; וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו; וְלֹא יִסְתֹּר דְּבָרָיו. וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפָּנָיו, מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִּתְכַּסֶה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יֵרָאֶה קוֹמָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָכוּב, צָרִיךְ לַעֲמֹד מִפָּנָיו, דְּחָשִׁיב כִּמְהַלֵּךְ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָדָם חַיָּב לַעֲמֹד לִפְנֵי רַבּוֹ, רַק שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְדַוְקָא בְּבֵית הָרַב, אֲבָל בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים שֶׁעָמַד לְפָנָיו, חַיָּב לַעֲמֹד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם התוס' וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר"י וְעוֹד פּוֹסְקִים).
יז שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוֹ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, הָרַב בָּאֶמְצַע, הַגָּדוֹל לְיָמִין, וְהַקָּטָן לִשְׂמֹאל. הַגָּה: וְהָא דְּאֵין מְכַבְּדִים בַּדְּרָכִים אֶלָּא בְּפֶתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה, הַיְנוּ שֶׁכָּל א' הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ וְאֵינָן בַּחֲבוּרָה אַחַת, אֲבָל אִם הֵם בַּחֲבוּרָה אַחַת, מְכַבְּדִים בַּדְּרָכִים. (הַגָּהוֹת מיי' פ"ו דהל' תַּלְמוּד תּוֹרָה וּבְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק בַּמֶּה בְּהֵמָה). וּבִמְקוֹם סַכָּנָה, אֵין צָרִיךְ לְכַבֵּד כְּלָל. (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה פ' שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ).
יח אִם קָרְאוּ לְרַבּוֹ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר, אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד כָּל זְמַן שֶׁרַבּוֹ עוֹמֵד. הַגָּה: וְכֵן כְּשֶׁהָרַב עוֹמֵד לְמַעְלָה בַּבַּיִת, וְהַתַּלְמִיד עַל הַקַּרְקַע, אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד לְפָנָיו. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהַסֵּפֶר תּוֹרָה עַל הַבִּימָה, אֵין צִבּוּר שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת צְרִיכִים לַעֲמֹד, דְּהַסֵּפֶר בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
יט כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְאֵין לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא עֶבֶד, אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָל וְלֹא חוֹלְצוֹ.
כ כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָּבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ, גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל.
כא אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ חוֹלֵק לוֹ כָּבוֹד. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד אוֹ בְּנוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד אֵין לָהֶם לַעֲמֹד לִפְנֵי הָרַב נֶגֶד רַבּוֹ אוֹ אֲבִי הַתַּלְמִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָרַב חוֹלֵק לוֹ כָּבוֹד. וְדַוְקָא אִם הָרַב הוּא כֵּן רַבּוֹ שֶׁל זֶה הַיּוֹשֵׁב לְפָנָיו. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
כב רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אוֹמֵר לוֹ: לִמַּדְתַּנִי רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ. הַגָּה: וְאִם רָצָה לַעֲבֹר רַק עַל אִסּוּר דְּרַבָּנָן, אֲפִלּוּ הָכֵי צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. (ת"ה סִימָן מ"ג). הָרוֹאֶה רַבּוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ לוֹ לְהַקְשׁוֹת עַל זֶה, אִם הוּא אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא יַקְשֶׁה לוֹ קֹדֶם הַמַּעֲשֶׂה, וְאִם הוּא אִסּוּר דְּרַבָּנָן, יַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת הַמַּעֲשֶׂה וְאַחַר כָּךְ יַקְשֶׁה לוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁעוֹבֵר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַקְשׁוֹת עַל זֶה (תא"ו נָתִיב ב').
כג כָּל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ: כָּךְ לִמַּדְתַּנִי רַבֵּנוּ.
כד לֹא יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ, עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ.
כה כְּשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ, קוֹרֵעַ עָלָיו כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁמְּגַלֶּה לִבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא טֶפַח. וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בַּחֲלִיצָה וְכָל דִּינֵי אֲבֵלוּת מִקְצָת יוֹם הַמִּיתָה אוֹ מִקְצָת יוֹם הַשְּׁמוּעָה.
כו אֲפִלּוּ בִּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה קוֹרֵעַ עַל רַבּוֹ כְּשֵׁם שֶׁקּוֹרֵעַ עַל אָבִיו. וְע"ל סי' ש"מ ושע"ד.
כז מִי שֶׁרַבּוֹ מֵת מֻטָּל לְפָנָיו, אֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, כְּדִין מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו.
כח כְּשֶׁמַּזְכִּיר רַבּוֹ תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ צָרִיךְ לוֹמַר: הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ.
כט רָק בִּפְנֵי רַבּוֹ, הוּא בִּכְלַל כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת (מִשְׁלֵי ח, לו). הַגָּה: וְדַוְקָא כִּיחוֹ, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁיָּצָא מִגּוּפוֹ בְּכֹחַ, אֲבָל רֹק בְּעָלְמָא, מֻתָּר, דְּאָנוּס לָרֹק. (תא"ו נָתִיב ב').
ל כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְכַבֵּד בָּהֶם אֶת רַבּוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּרַבּוֹ מֻבְהָק דְּהַיְנוּ שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ; אִם מִקְרָא מִקְרָא, אִם מִשְׁנָה, מִשְׁנָה; אִם גְּמָרָא, גְּמָרָא. הַגָּה: וּבְיָמִים אֵלּוּ עִקַּר הָרַבָּנוּת אֵינוֹ תָּלוּי בְּמִי שֶׁלִּמְּדוֹ הַפִּלְפּוּל וְחִלּוּקִים שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהֶם בַּזְּמַן הַזֶּה, רַק בְּמִי שֶׁלִּמְּדוֹ פְּשַׁט הַהֲלָכָה וְהָעִיּוּן וְהֶעֱמִידוֹ עַל הָאֱמֶת וְהַיֹּשֶׁר. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קס"ט). אֲבָל אִם לֹא לָמַד רֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיַּגִּיעַ לְאַרְבַּע אַמּוֹתָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו, כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו. (וְעַיִּןִ לְקַמָּן סי' ש"מ סָעִיף ח').
לא כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם. הַגָּה: וְאֵין לְאָדָם לְהוֹרוֹת עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה, אִם יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בָּעִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וּסְמַ"ק וְרַשִׁ"י פֶּרֶק הַנֶּחֱנָקִין). חָכָם שֶׁאָסַר, אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר מִשִּׁקּוּל הַדַּעַת, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ קַבָּלָה שֶׁטָּעָה, (רַבֵּינוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם י"א). אוֹ שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, יוּכַל לְהַתִּיר. (הר"ן פ"ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּשֵׁם רַאֲבָ"ד וְרַשְׁבָּ"א וְרַמְבַּ"ן זַ"ל וְתוס' וְרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם סוֹף נָתִיב ב'). וַאֲפִלּוּ אִם טָעָה בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, יָכוֹל לִשָּׂא וְלִתֵּן עִם הַמּוֹרֶה עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ. (סְבָרַת הר"ן). וְלָכֵן אֵין אִסּוּר לַשּׁוֹאֵל (לִשְׁאֹל) לַשֵּׁנִי (שָׁם בְּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה וְתוס' וְרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם שָׁם), וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעַ אוֹתוֹ שֶׁכְּבָר הוֹרָה הָרִאשׁוֹן לֶאֱסֹר. (רַבֵּינוּ יְרוּחָם נָתִיב ב' וְתוס' וְרֹא"שׁ). וַאֲפִלּוּ אִם הִתִּיר הָרִאשׁוֹן וּכְבָר חָלָה הוֹרָאָתוֹ, אֵין לַשֵּׁנִי לֶאֱסֹר מִכֹּחַ שִׁקּוּל הַדַּעַת. (כֵּן מַשְׁמָע בַּאֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק קַמָּא דע"א). וְכָל זֶה בְּאוֹתָהּ הוֹרָאָה עַצְמָהּ, אֲבָל בְּמַעֲשֶׂה אַחֵר, פְּשִׁיטָא שֶׁיָּכוֹל לְהוֹרוֹת מַה שֶּׁנִּרְאֶה אֵלָיו. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קע"ב וְחִדּוּשֵׁי רַשְׁבָּ"א וְעוֹד פּוֹסְקִים).
לב הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם, לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶם, כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל, מִצְוָה עַל הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ. וְאָסוּר לְבַזּוֹתוֹ. (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קכ"ז).
לג יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ.
לד אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ הַמֻּבְהָק, (בֵּית יוֹסֵף וְטוּר וּפוֹסְקִים מֵהַשַּׁ"ס), אֲבֵדַת רַבּוֹ קוֹדֶמֶת. וְאִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֲבֵדַת אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים מַשְּׂאוֹי, מַנִּיחַ שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ עוֹמְדִים בְּבֵית הַשְּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ. הַגָּה: וְכֵן מְפָרֵק מַשָּׂאוֹ קֹדֶם לְרַבּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל בְּחָכְמָה כְּרַבּוֹ, אֲבָל אֵין מַחֲזִיר אֲבֵדַת אָבִיו קֹדֶם, עַד שֶׁיְּהֵא שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ והגה"מ וּבֵית יוֹסֵף הוֹכִיחַ כֵּן ע"ש). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּרַבּוֹ קוֹדֵם לְאָבִיו הַיְנוּ שֶׁלּוֹמֵד עִמּוֹ בְּחִנָּם, אֲבָל אִם אָבִיו שׂוֹכֵר לוֹ רַבִּי וּמְלַמְּדוֹ, אָבִיו קוֹדֵם לְכָל דָּבָר. (סֵפֶר הַחֲסִידִים) וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר.
לה אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו וְשֶׁל רַבּוֹ.
לו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: אֵינִי מְקַבֵּל מִמְּךָ אִם הָיִיתָ כְּמֹשֶׁה, מַלְקִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן. הַגָּה: וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה בְּדָבָר הַשַּׁיָּךְ לְדִידֵיהּ (תוס' בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם ונ"י), אִם אֲמָרָהּ קֹדֶם מַעֲשֶׂה שׁוֹמְעִין לוֹ; וְאִם לָאו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (ש"ס פ' הֶעָרֵל רֵישׁ דַּף ע"ז וְתוס' ונ"י שָׁם ד"מ סוֹף סִימָן רמ"ה). וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: כָּךְ קִבַּלְתִּי, אֲבָל אִם אוֹמֵר דָּבָר מִסְּבָרָא וּמַרְאֶה פָּנִים לִדְבָרָיו וְהוּא נִרְאֶה, שׁוֹמְעִין לוֹ. (נ"י בְּשֵׁם הריטב"א). אֲבָל אֵין שׁוֹמְעִין לְדִידֵיהּ, דִּלְמָא מְדַמֵּי דְּבָרִים לַהֲדָדֵי שֶׁאֵינָן דּוֹמִים. אֲבָל אִם הוּא פָּשׁוּט, שׁוֹמְעִין לוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם סוֹף נָתִיב ב' וּבְשֵׁם הָרֹא"שׁ).
א סָעִיף א אביו כו'. ז"ל ד"מ ולרבו יותר כו' יש ללמוד מזו דמי שאביו הוא רבו קורא אותו רבי ולא אבא מורי וכן מוכח ר"פ הזהב דקרי ליה ר"ש לרבי אביו ר' ונראה לי דהיינו דוקא אם הוא רבו מובהק כו' עכ"ל וצריך עיון שאין נוהגין כן הלכך יש לומר דאע"ג דחייב בכבוד רבו יותר משל אביו מכל מקום יותר יש לקרותו בשם אב המיוחד לו מילדותו וגם מסתמא האב מוחל על כבודו בזה כמו שנתבאר בא"ח סימן תע"ב סעיף ה' דבן אצל אביו אע"פ שהוא רבו מובהק צריך הסיבה אע"ג דתלמיד אצל רבו א"צ הסיבה משום דמסתמא אביו מוחל על כבוד רבו בזה וה"ה הכא ורבי שאני דהא אמרינן מימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד:
ב סָעִיף ג כל שקובע לו מדרש. כתוב בכסף משנה דר"ל דהיינו דוקא כשקובע עצמו להורות הוראות אבל מדברי הב"ח אינו נראה כן שכתב דר"ל דכיון שהוא קובע לו מדרש הרי הוא חולק על שררתו של רבו ותדע שהרי אפי' לבדוק סכין של שחיטה שאינו שום הוראה כלל אסור משום כבוד של רבו כו' (בזמן הש"ס) ועיין בתשובת מהרי"ך מקראקא ר"ס י"ט:
ג סָעִיף ג אבל כו'. ומדברי מהרי"ק שורש ק"ע לא נראה כן שכ' שם להוכיח אפילו היה תלמידו אם אח"כ נתחכם יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו אפילו להלכה ממה שחלק ריש לקיש על רבי יוחנן ודוחק לומר דקים ליה דר"ל לא היה חולק אלא מסברא ולענין מה שהביא מהרא"י שם ראיה שכך היה דרכה של התורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י"ל דהיינו בנטילת רשות או שמת וכדלקמן ס"ד וצ"ע:
ד סָעִיף ד ואפי' נטילת כו'. ודעת הראב"ד והרשב"א בתשו' סי' קי"א והריב"ש סימן רע"א דנטילת רשות מהני אפי' תוך ג' פרסאות:
ה סָעִיף ד וכל זה ברבו מובהק. כל זה נמשך לסברא זו דהרמב"ם אבל י"א דאפי' תלמיד חבר אסור תוך ג' כדלקמן:
ו סָעִיף ד וי"א כו' ממש כו'. האי ממש לא קאי ארבו אלא אלפניו כלומר דלפניו ממש אפילו תלמיד חבר אסור:
ז סָעִיף ד וי"א דתלמיד גמור כו'. וי"א אלו אין מחלקים בין דרך מקרה לקבע כדמוכח מדבריהם ע"ש וכן משמע בטור:
ח סָעִיף ד וי"א דדוקא ברגיל לבא. שם לקצים כגון ביום השוק או בב' וה' שם ונראה דיום השוק דומיא דב' וה' היינו יום ראשון דשבוע אבל יום השוק דשנה כגון יריד לא מיקרי רגיל:
ט סָעִיף ד אבל אם אינו רגיל כו' מותר כל שהוא חוץ לג' פרסאות. אפי' הוא רבו מובהק כן הוא במרדכי שם:
י סָעִיף ד וחוץ לי"ב מיל מותר כו'. משמע אפי' בלא נטילת רשות וכן מוכח בתוספות רפ"ק דסנהדרין דף ה' ע"ב שכתבו דבפרק הדר דלא אורי רב המנונא בחרתא דארגיז בשני דרב הונא רביה איירי שלא נטל רשות אע"פ שהיה חוץ לג' פרסאות והתם בפרק הדר (ריש עירובין דף ס"ג) אמרינן דדוקא בשני דרב הונא לא אורי אבל בשני דרב חסדא אורי משום דתלמידו חבר היה ודוק אבל בהגמי"י פ"ה מהלכות ת"ת כתב דמכל מקום צריך נטילת רשות ועיין במהרי"ק סימן ק"ע האריך ליישב דבריהם:
יא סָעִיף ד אע"פ שנטל רשות כו'. אתלמיד גמור קאי וכדמסיים עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים אבל בתלמיד חבר כתב גם מהרי"ק דסגי בנטילת רשות מרבו ומשמע עוד במהרי"ק שם דאם יש לו רב א' מובהק והאחרים אינם מובהקים צריך שיטול רשות מרבו המובהק:
יב סָעִיף ד והאי מובהקים כו' אלא ר"ל כו'. נראה מדברי הרב דלסברא זו אפילו לא למד רוב חכמתו ממנו כל שלא נתגדל להיות קרוב לרבו מיקרי תלמידו וכן נראה ממ"ש דא"כ לא אפשר כו' אלמא דבלא למד ממנו רוב חכמתו מיירי ואפ"ה מיקרי תלמידו וכן משמע ממ"ש אח"כ וי"א דכל שאין כו' אלמא דלסברא הראשונה אפילו אין רוב חכמתו ממנו מיקרי תלמידו אבל לפע"ד אין הדבר כן אלא הרמב"ם ומהרי"ק לא פליגי שהרי מהרי"ק גופיה כתב בריש התשובה וז"ל אמנם דוקא בתלמיד מובהק לדברי רב אחאי גאון ור"י ור"מ בן מיימון ור"י מטרני והרא"ש והטור שפסקו כולם כר' יודא דסוף אלו מציאות דבעינן שיהא רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אבל אין רוב חכמתו ממנו א"צ לנהוג בו שום כבוד רק לענין קריעה שקורע עליו כעל מי שמתאבל עליו ועומד מפניו כמ"ש הרמב"ם וטור י"ד (כדלקמן ס"ל) אבל להורות לפניו או לקבוע לו מדרש לעצמו וכן הני שכ' הרמב"ם כגון המתרעם על רבו והמהרהר אחר רבו כו' עכ"ל כל הדברים האלו אין נוהגין כיון שאין רוב חכמתו ממנו כדמשמע בהדיא מתוך דברי הרמב"ם שהרי בפ"ה מהל' ת"ת כתב אמרו חכמים מורא רבך כו' לפיכך אמרו חכמים כל החולק על רבו כו' כל המתרעם על רבו כו' כל העושה מריבה עם רבו כל המהרהר אחר רבו כו' אסור להורות בפני רבו וכן מונה והולך ומונה באותו פרק כל דין תלמיד לרבו ומסיים בסוף וז"ל ברבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי הוא כתלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו אבל עומד לפניו וקורע עליו כו' הרי לך בהדיא שלא נאמרו הדברים שאין לקבוע מדרש וכן להורות בפניו אלא דוקא ברבו מובהק כו' ואפילו לר"ח וראבי"ה שפסקו כר' יוסי דאמר התם אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת נראה דלא א"ר יוסי אלא דוקא לענין קריעה ושיעמוד מפניו אבל לא לשאר מילי עכ"ל מהרי"ק שם ומ"ש בסוף התשובה דאם נתחכם אח"כ להיות גדול קרוב לרבו הוי תלמיד חבר שם הוציא דין חדש דאפילו למד רוב חכמתו ממנו אם אח"כ נתחכם כמותו הוי תלמיד חבר וי"ל גם הרמב"ם מודה לזה וז"ל שם ולא עוד אלא אפילו למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו אפי' בהלכה למעשה שהרי דבר פשוט שר"ל היה תלמיד גמור דרבי יוחנן לרש"י ור"י היה רבו מובהק וכל חכמתו ממנו היה וגם סמכו ואפ"ה חלק עליו עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי וכן משמע להדיא בד"מ שכ' וז"ל וצ"ע מה הקשה ב"י על דברי מהרי"ק שכ' דאם למד רוב חכמתו ממנו כי נתחכם ונעשה גדול כרבו מאי הוי דהא מהרי"ק הביא ראיה לדבריו מריש לקיש שהיה תלמיד גמור לר' יוחנן ור' יוחנן רבו מובהק היה וסמכו ואפ"ה היה חולק עליו והורה בפניו בכמה דוכתי הואיל ונתחכם לבסוף ונעשה גדול ודברי ריב"ש סי' רע"א כדברי מהרי"ק עכ"ל אבל כשלא למד רוב חכמתו ממנו אפילו לא נתגדל להיות כמותו לא מקרי תלמידו גם למהרי"ק וכמ"ש ועוד ראיה ממ"ש הרב גופי' בד"מ ודברי ריב"ש סימן רע"א כדברי מהרי"ק (ומשמע ליה להרב שם לאו דוקא חכם כמותו ממש בשוי כו' ע"ש ואינו מוכרח ודוק) והרי הריב"ש שם כתב להדיא ופי' תלמיד חבר ר"ל שאין רוב חכמתו ממנו וכ"כ הרמב"ם בד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו כו' עכ"ל ולענין מ"ש הרב דא"כ לא אפשר לו להיות הרבה רבותיו מובהקים אינו כלום דהרי פירש"י בס"פ אלו מציאות רוב חכמתו אם מקרא מקרא אם משנה משנה ואם ש"ס ש"ס וכ"כ הט"ו לקמן ס"ל וא"כ יש לומר שלמד אצל זה רוב חכמתו במקרא ואצל זה רוב חכמתו במשנה ואצל זה רוב חכמתו בש"ס ואצל זה רוב חכמתו במדרש ואגדות ואצל זה רוב חכמתו בקבלה וכיוצא כזה בשאר חכמות התורה תדע שהרי הריב"ש ג"כ ס"ל דכל שאין רוב חכמתו ממנו [לא] מקרי רבו וכמ"ש והרי הריב"ש כתב שם דא"צ נטילת רשות רק מרבו הא' וכע"ש וגם הרב בד"מ בשמו אלמא דיש לו הרבה רבותיו מובהקים אלא ודאי כדפירש' וכן נראה דעת המחבר דלקמן סעיף ל' כתב דכל שאין רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו אין חייבים באלו הדברים וכאן כתב אע"פ שנטל רשות מרב א' לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים אלא ודאי כדפי' ודו"ק:
יג סָעִיף ד מהני להורות. חוץ לג' פרסאות אבל תוך ג' פרסאות לא מהני ליה רשות מרב א' עכ"ל עט"ז ומשמע הא מכל רבותיו אם אין לו רק רב אחד מהני והוא נמשך לסברא זו דהרשב"א וסייעתו אבל יש חולקין דתוך ג' לא מהני נטילת רשות כדלעיל ס"ק ד':
יד סָעִיף ז כיון שאינו כו'. אבל אם מורה על מעשה שבא לפניו אפילו שאלו הלכה כדברי מי אסור לומר כדברי פלוני ולכך כפלו התוס' והפוסקים וט"ו וחזרו וכתבו כיון שאינו מורה כו':
טו סָעִיף ח לא מיקרי כו'. מדברי הר"ן נראה [דלאו] דוקא כה"ג אסור שכ' ביעתא בכותחא ביצים גמורות כו' דבר פשוט כו' ועם כל זה לא רצה להורות בעוד שהיה רבו חי ולנסותו היה מתכוין השואל אם יורה במקום רבו עכ"ל והתוס' ופוסקים הוצרכו לומר דביעתא בכותחא מיירי בדבר שיש בו חידוש לשואל עיין שם:
טז סָעִיף ט יש מי שכתב כו'. כתוב בהגהת דרישה ותימה דהא איתא בעירובין פרק הדר (עירובין דף ס"ב ע"ב) אמר לי ר' יעקב בר אבא כגון מגילת תענית דכתיב ומנחא מהו לאורויי באתרא דרביה אמר ליה הכי אמר רב יוסף אפילו ביעתא בכותחא בעי מנאי דרב חסדא כולהו שני דרב הונא ולא אורי ופירש"י מגלת תענית דלא היה דבר הלכה כתוב בימיהם אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית ולהכי קרי מגלה עכ"ל ש"מ אפילו דברים הכתובים בספר אסור להורות בפני רבו ואפילו תלמיד חבר כמ"ש התוס' דרב חסדא תלמיד חבר דרב הונא הוה ואפשר לומר דדוקא בפניו אסור כמ"ש מהו לאורויי באתריה אבל שלא בפניו מותר ועי"ל דההיא דמגילת תענית מיירי בדבר שנראה חידוש לשואל הוא דאסור וכמ"ש התוס' שם בהדיא ומהר"מ בא לומר בכגון שאין נראה לו דבר חידוש לשואל ואשמועינן דאפילו הכי אינו מותר אלא בכל שכתוב בספרים כו' וק"ל עכ"ל והא ודאי ליתא דודאי מהר"מ מיירי שיש חידוש לשואל כדאיתא בהגמ"יי שם וז"ל כתב מורי רבינו בשם ר"י דדוקא בדבר שיש בו חידוש אפילו ביעתא בכותחא ומגלת תענית שהזכיר הספר בכה"ג איירי אבל בדברים שהשואל יודע מנהגו של דבר כגון נטל"פ וכיוצא בו דכשמתירין לו אין נראה בעיניו דבר חידוש שרי עוד הורה מורי רבינו שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספר מספרי הגאונים כו' וכ"מ להדיא מדברי המחבר שאפילו יש בו חידוש לשואל שרי וגם תירוץ הראשון אינו מחוור דאם כן הוי ליה לחלק הכי בהדיא ועוד דבאתריה משמע שלא בפניו אלא במקומו דאם לא כן הל"ל קמיה דרב הונח וא"כ כיון דשלא בפניו אסור מה לי במקומו או לא אלא נראה דמהר"מ סבירא ליה הך דמגלת תענית מיירי כשבא לדמות מלתא למלתא בדבר הכתוב במגילת תענית וק"ל:
יז סָעִיף י שאסור לחכם כו'. נראה דהיינו דוקא אם מתיר בסתם וכן נראה מהראיות שהביא בהגמ"יי שם מרפ"ק דסנהדרין (דף ח') גבי רב דבקי במומי וס"פ כל היד (נדה דף כ') סוף ע"א גבי ר' חנינא דפלי קורטא דגרגישתא וריש בכורות גבי כל חיותא דרב מרי בר רחל אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר:
יח סָעִיף יב ולא כל מי שמת כו'. הג"ה זו צ"ל בריש סעיף י"ג ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות אלא אם כן הגיע להוראה וכל תלמיד שלא הגיע להוראה כו' כן צ"ל וכן הוא בטור בשם הרמב"ם שוב מצאתי כן בספרי ש"ע הישנים ולקמן ס"ק מ"ו יתבאר עד כמה מיקרי לא הגיע להוראה:
יט סָעִיף יג כשהוא שתוי יין. כתב הרמב"ם פ"א מהלכות ביאת מקדש דהיינו דוקא רביעית יין חי שאינו מזוג שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל שהוא או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר להורות אבל שתה יותר מרביעית אפילו מזוג או שינה מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר שבעולם עכ"ל והוא מהש"ס וכדאיתא בכסף משנה שם וכ"כ הב"ח וכ"כ הסמ"ק סימן קל"ג וכתב עוד הב"ח ואין חילוק בין מהלך ברגל ובין רכוב ותימה דהא בש"ס פרק הדר (עירובין דף ס"ב ע"ב) אמרינן דרכוב שאני דאין מפיג אלא בג' מילין ואפשר סבירא ליה כשנויא קמא דש"ס ומ"מ גם לשנויא קמא יש חילוק בין מהלך לרכוב בשתה יותר מרביעית דברכוב לא אמרינן שמוסיף בשכרותו כשרכב ג' מילין כדמוכח בש"ס שם וכ"כ הסמ"ג לאוין ס' אבל רכוב לא ולפ"ז צ"ל הא דכתב הב"ח ואין חילוק ארביעית קאי ומכל מקום צ"ע אמאי שבק מסקנת הש"ס: הרשב"א בתשובה סימן רמ"ז בי"ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר ואם נתן דעתו כבר על פסק הדבר מותר להורות בין לאיסור בין להיתר אפילו לאחר סעודה גדולה כמו בי"ט ע"כ וב"י בח"מ סימן ז' כתב על זה ואינו נראה לי שאסור להורות כל היום אלא כשירגיש שסר יינו מעליו מותר עכ"ל ותמיהני שהרי הרשב"א הביא שם ראיה לדבריו ממאי דאמרינן בביצה דרב לא אוקי אמורא מי"ט לחבירו וכ"כ הר"ף בהגהת סמ"ק סימן קל"ג כהרשב"א וכ"כ הב"ח ככל דברי הרשב"א ונראה דהם לא מיירי אלא בסתמא אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר: הרמב"ם שם מותר לשיכור ללמוד תורה ואפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה היא וכ"כ הב"ח והוא מהש"ס דכריתות וכדאיתא בכסף משנה שם:
כ סָעִיף יג או שאר דברים המשכרים כו'. אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה. רמב"ם שם:
כא סָעִיף יג אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים כו'. ומדברי הרמב"ם ות"ה דלעיל נראה מבואר דאפילו הוא דבר ברור בפוסקים כל שאינו מפורש במקרא שהצדוקים מודים בו אסור להורות וכ"כ הב"ח ותמיהני על הרב שמתיר בדבר ברור בפוסקים אע"פ שנמשך אחר דברי מהרי"ק שמביא בד"מ מכל מקום הוא יחיד נגד הרמב"ם ות"ה וגם הוא מיקל וגם המעיין בדברי מהרי"ק יראה שלא כתב שם כן לקושטא דמלתא אלא כתב כי הייתי סבור דלענין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא שחולק הסמ"ק מצור"ך אמנם אין עתה סמ"ק מצור"ך בידי כו' וכן משמע בכריתות (דף י"ג ע"ב) דאפילו לר' יוסי בר' יהודא דוקא ללמוד ש"ס שרי אבל להורות אפילו בדבר ברור כל שאינו מפורש במקרא אסור ע"ש ברש"י ואפשר דמ"ש הרב דבר ברור בפוסקים ט"ס הוא וצ"ל בפסוקים: הב"ח ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה וכ"כ התוספות על פי הירושלמי ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפרק הדר כגון ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחלה עד כאן:
כב סָעִיף יד ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים. כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות סנהדרין והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתן לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות כו' סמיכה שבזמן הזה אינו אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי ד"מ ועיין בסוף תשובת מהר"ל ן' חביב תשובת מהר"י בי רב ותשובת ן' חביב כמה קונטרסי' בעניני הסמיכה:
כג סָעִיף טו מותר להזכיר כו'. כלו' לקרות בו אחרים וע"ל סימן ר"מ סעיף ב' ס"ק ג':
כד סָעִיף טו אבל מותר לומר כו'. נראה דוקא שלא בפניו וכן בד"מ שהוציא כן מרש"י דפרק חלק גבי אלישע מיירי שלא בפניו אבל בפניו אין להזכיר שמו כלל רק יש לקרותו רבי וכן נוהגין:
כה סָעִיף טז ואומר לו ביראה וכבוד. שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו שלום עליך רבי ומורי כן צריך להיות וכן הוא בטור ורמב"ם וכן הוא בספרי המחבר הישנים:
כו סָעִיף טז ולא יחלוץ תפיליו כו'. עיין בספר באר שבע דף ע"ב עמוד ד' ובב"י ובב"ח בא"ח סימן ל"ח שהאריכו בזה ועיין בא"ח ס"ס כ"ז:
כז סָעִיף טז נוטל רשות מרבו כו'. ונראה דה"ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון וכן נוהגין ואם אביו וגם רבו מובהק שלמד עמו בחנם מסובים נוטל רשות מרבו ואחר כך מאביו כדלקמן סל"ד:
כח סָעִיף טז ולא יתפלל כו'. הטעם בכל זה שלא ישוה עצמו לרבו והתוספת כתבו דאחורי רבו טעמו דנראה כמשתחוה לרבו. והר"ר יונה כתב הטעם משום הפסקה. וכ' בית יוסף בשם שבולי לקט סימן מ"ג בשם רב האי דהא דאסור להתפלל כנגד רבו (היינו אצל רבו כדפירש"י וטור) לא אמרו אלא ביחיד אבל בצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו ומותר להתפלל כנגדו ע"כ ומביאו ד"מ וכ"כ הבית יוסף בא"ח סי' צ' בשם מהר"י אבוהב וספר אוהל מועד וכ"כ הרב שם סכ"ד:
כט סָעִיף טז ולא לאחריו כו'. אמרי' בש"ס פ' תפלת השחר דתלמיד חבר מותר וכ"כ המחבר בא"ח סימן צ' סכ"ה ובבית יוסף שם דלהתפלל ואחוריו לרבו אפי' תלמיד חבר נמי לא דביזוי גדול הוא:
ל סָעִיף טז וחוץ לד' אמות הכל מותר. כתב בית יוסף בא"ח ס"ס צ' ומיהו משמע דלא מהני ריחוק ארבע אמות אלא להתפלל אחורי רבו כנגדו אבל להתפלל ואחוריו לרבו אפי' רחוק כמה לא אבל מדברי הטור שם נראה דברחוק ד' אמות אפילו אחוריו לרבו שרי וכ"כ הב"ח שם דה"ל רשות אחרת בפני עצמו:
לא סָעִיף טז ואם היה כו'. כן למד מהרי"ו בדינים והלכות סימן ל"ז מהא דכתב המרדכי (ונתבאר לעיל סימן קנ"ג ס"ג) דאם היה הישראל קודם במרחץ ואח"כ באו עובדי כוכבים שם אין צריך לצאת וצריך עיון דיש לחלק דדוקא התם דטעמא הוא כדכתב המרדכי שהוא בא בגבולו וזה לא שייך בכבוד רבו:
לב סָעִיף טז וכן המנהג פשוט כו'. וכן כתב הרב בא"ע ס"ס כ"ג:
לג סָעִיף טז ודוקא שלא אמר כו'. זהו מהר"ן שכתב כן ממאי דאיתא ברי"ף וז"ל כתיב (במלכים א ח׳:ס״ו) ביום השמיני שלח את העם וכתיב (בד"ה ב' ז') ביום עשרים וארבע שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר שצריך ליפטר ממנו פעם שניה עד כאן. וכתב הר"ן פי' שמיני של חג הוא כ"ב בחודש הרי שלקחו רשות לפי שהיה דעתם לשוב לבתיהן ביום כ"ג ומפני שנשארו שם היום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שנית ביום כ"ד אבל ביום כ"ג אף על פי שלנו הלילה אחר כ"ב לא היו צריכין לקחת רשות משום דאדעתא דהכי שיסעו למחר שהיה כ"ג לקחו רשות עכ"ל ותימה גם אהר"ן גופיה דהדבר פשוט דט"ס הוא בהרי"ף וצ"ל וכתיב ביום כ"ג לחודש שכן הוא בד"ה ב' ו' ובש"ס מ"ק דף ט' סוף ע"א וברש"י והרא"ש שם ובפירוש רש"י ורד"ק בד"ה שם אם כן לפי מה שכתב הר"ן ולפי מה דמשמע פשטא דקרא שלקחו רשות משלמה ע"ד לשוב לבתיהן ביום כ"ג מוכח דבכל ענין צריך לחזור וליטול רשות ואפילו תימא דלא מוכח בקרא מידי מ"מ מנ"ל לחלק וצ"ע:
לד סָעִיף טז ולא יכריע דבריו כו'. וע"ל סימן ר"מ ס"ב:
לה סָעִיף טז עד שיתכסה ממנו כו'. או עד שישב כדלקמן סי' רמ"ד ס"ט:
לו סָעִיף טז י"א דאין אדם חייב כו'. ואף ע"ג דברמב"ם וטור ופוסקים איתא דאין אדם רשאי פירש הרב דהיינו דאין חייב וכן כתב הב"ח וכן הוא בסמ"ג סוף עשין י"ג:
לז סָעִיף טז אבל בפני אחרים כו'. וי"א כיון שהשוה מוראו למורא שמים חייב לעמוד אפי' מאה פעמים ביום דאטו אם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום אינו חייב לעמוד עכ"ל עט"ז והוא מדברי הרא"ש וטור:
לח סָעִיף יז הגדול לימין. לאחוריו ומצדד עמו לצדדין והקטן לצד שמאל וחוץ לד' אמות הכל מותר. טור: () ולקמן ר"ס רפ"ב מסיים הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א שמקרוב ראו קצת מגדולי הציבור שיש לעמוד גם בשעה שש"ץ זוקפו ומראה הכתב לעם ואמרו לי שכל זה מכבוד הס"ת ושכן נהגו ברוב המקומות עכ"ל וכן כתב הרמב"ן פ' כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את התורה הזאת ע"ש ועיין בא"ח סימן קמ"ו:
לט סָעִיף כא אא"כ רבו כו'. ואפילו אין הרב חולק כבוד לתלמידו אלא הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד אפי' בפני הרב חולקים לו כבוד כן כתב הדרישה והב"ח בשם ר' שמחה וכן הוא בהגמי"י פ"ח מהל' ת"ת וכן כתב הד"מ והגהת דרישה בשם המרדכי פרק קמא דקידושין וכתבו עוד הב"ח והדרישה בשם רבי שמחה אין הרב צריך לעמוד בפני תלמידו אפי' הוא תלמיד חכם גדול מאד אמנם חזינא למ"ר שעשה הידור לתלמידו ואפילו לאותן שאינן חשובים כולי האי הגמ"יי וכן כתב הרב לקמן סימן רמ"ד ס"ח:
מ סָעִיף כא ודוקא אם הרב הוא גם כן כו'. ובתשובת מהר"י כהן מקראקא סימן י"ט כתב שכבוד רבו של רבו אפילו לא למד לפניו כלל גדול מכבוד רבו וכשלמד גם כן קצת לפניו יש לדחות רבו ולא לכבדו בפניו וע"ש:
מא סָעִיף כב אומר לו. דרך כבוד למדתני רבינו כך וכך:
מב סָעִיף כב צריך למחות בידו. הואיל וברור לו שעומד על האיסור ובת"ה שם מגמגם דאפילו בספק לו יש למחות בידו ומאי דאמרינן בפרק הדר (סוף עירובין דף ס"ז) באיסור דרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן היינו כשבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב שפיר להורות כדת משא"כ כשרואה שרבו שולח יד לעשות דבר איסור וכן היה נראה עיקר אלא שהרב נמשך אחר מה שמסיק בת"ה שם דאין לדקדק כולי האי:
מג סָעִיף כד לא יאמר כו'. שסתם מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמפי רבו שמע ואם לא שמעו מפיו צריך להודיעו מפי מי שמע אבל שמועה ששמע מרבו רשאי לאומרו בסתם וכתב הב"ח מיהו נראה דוקא שבידוע שלא למד לפני רב אחר אבל אם למד לפני שנים צריך להזכיר שם אומרו מיהו עכשיו סתם מה שהאדם אומר סוברים העולם שהוא מפי עצמו והלכך הדין משתנה ומ"מ ודאי דאסור לומר בסתם וכ"ש משם עצמו דבר ששמע מאחרים דהוי מתעטף בטלית שאינו שלו:
מד סָעִיף כה ואינו מאחה כו'. זהו אליבא דכ"ע.
מה סָעִיף כז אינו אוכל בשר כו'. ע"ל סימן שמ"א ס"ס א' בהג"ה וסי' שע"ד ס"י:
מו סָעִיף כח כשמזכיר כו'. וכן ראה הרשב"ץ למקצת חכמים כשמזכירין רבם בספריהם אומרים כך כתב מורי ר' פלוני הכ"מ עכ"ל ב"י מזה מבואר דאפי' בכתיבה המתקיימת לאחר י"ב חודש צריך לומ' כן כמו באביו דלעיל סימן ר"מ ס"ט בהג"ה:
מז סָעִיף כט ודוקא כיחו כו'. כן פי' ר' ירוחם אמאי דאמרינן בש"ס כיח ורק קאמרינן כו' אבל רש"י פי' שם כיח ורק קאמרינן שרק אותו בפני רבו והיה לו להסתלק משם או להבליע בכסותו עכ"ל ומביאו ב"י משמע אפילו רוק בעלמא אסור לרוק בפני רבו אלא יסתלק משם או יבליעו בכסותו. ובנדרים ריש פ' הנודר מן המבושל אמרינן כל מידי לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קרא ודייסא שהן דומין לפתילה של אבר ופרש"י כל מידי לא תרוק רוק בפני רבך כדאמרינן במס' עירובין הרק לפני רבו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנות נפשות ע"כ:
מח סָעִיף ל אבל עומד מלפניו כו'. ושני ת"ח הלומדים ביחד ומקשים ומפרקים זה לזה יש פוסקים דדינן כרבן מובהק לענין עמידה וקריעה ויש חולקין וכדאיתא בבית יוסף וכתב הרב שתי הסברות לקמן סי' ש"מ ס"ח:
מט סָעִיף לא עד מ' שנה. משמע ארבעים שנה משנולד וכן פירש"י והר"ן אבל בתוספות דסוטה דף כ"ב ע"ב פירש משנה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה ולא משנה שנולד:
נ סָעִיף לא אם יש גדול ממנו. משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע"פ שלא הגיע לארבעים שנה והיינו כפירש"י והר"ן אבל התוס' שם פי' בשוים הא דאמר שאין להורות עד ארבעים שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם גדול העיר הוא בחכמה אע"פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ורבא גדול העיר בחכמה היה עכ"ל ובזה נ"ל ליישב מה שתמה הר"ן על הרי"ף שלא הביא הא והא רבא אורי בשוין משום דס"ל כפי' התוס' ולכך סתם דאפי' בשוים אסור ולא הוצרך לפרש דכשהוא גדול העיר יורה דפשיטא הוא דאם הוא לא יורה מי יורה וגם הרא"ש השמיטו וא"כ נראה דעת הרי"ף והרא"ש כדעת התוס' ויש להחמיר:
נא סָעִיף לא גדול ממנו. או זקן ממנו בעיר כן פירש"י בסוטה מיהו נראה שהזקן צריך להיות שוה לו בחכמה וכ"כ האגודה פ' היה נוטל כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע לארבעים שנה ומורה ויש זקן בעיר היודע כמותו ע"כ:
נב סָעִיף לא חכם שאסר כו' אין חבירו כו'. היינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבית המדרש יכול להתיר כדכתבו הפוסקים שאביא לקמן ס"קנ"ה:
נג סָעִיף לא אין חבירו כו'. אפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ"כ הר"ן בפ"ק דעבודת כוכבים בשם הראב"ד וכ"כ הריב"ש סי' שע"ט וכתוב בספר מ"מ פ' א"ט דף קנ"א ע"ב שכן נראה דעת הרב אבל מדברי מהרי"ק שורש קע"א נראה שסובר בפשיטות דדוקא חבירו אמרו אבל כל שהוא אינו חבירו שהוא גדול ממנו רשאי להתיר מה שאסר הראשון עכ"ל וכן דעת הר"ן שם וכ"כ ר' ירוחם נתיב ב' ח"ה דכל זה מיירי בששניהם שוים דאם הא' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא ע"כ:
נד סָעִיף לא להתיר כו'. ואפי' התיר אינו מותר כ"כ הר"ן שם בשם הראב"ד וכ"כ הריב"ש סימן שע"ט:
נה סָעִיף לא אבל אם יש לו קבלה כו'. היינו על פי מ"ש בד"מ בשם ר' ירוחם בשם י"מ ובשם רש"י אבל לא שם לבו לעיין בתוס' פ' אלו טריפות (חולין דף מ"ד ע"ב) ובהג"א ממהרי"ח שם שחולקין ע"ז וס"ל דאפילו יש לו קבלה אינו יכול להתיר וכ"פ מהרש"ל שם סי"ח וכתב שכן המסקנא בפסקי תוס' ובפסקי מהר"מ וכן נראה עיקר בש"ס שם ובסוף פרק כל היד וכן דעת הר"ן פרק א"ט וכ"כ בחידושי הרשב"א שם בשם דעת רבותינו בעלי התוס' ועוד אפילו ר' ירוחם שכתב שי"מ להתיר היינו משום שנמשך על פי דברי התוס' פרק א"ט שם שכתבו כן בשם רש"י דס"פ כל היד וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשם רש"י ולפע"ד משמע ברש"י ס"פ כל היד איפכא שהרי פי' אגמריה סמיך דפשיטא ליה דטהור והא דהוי מטמא מעיקרא מפום כבודו דרבה בב"ח אבל אי הוי מספקא ליה לא הוי סמיך עליה עכ"ל אלמא דלא סמיך אגמריה להתיר נגד כבודו של רבה בב"ח אלא משום דסמיך עלה דרבה בב"ח נמי כל יומא ויומא מטהר כו' ונ"ל שגירסא אחרת היה להם ברש"י ומ"מ כיון שלפי גרסתנו דעת רש"י ג"כ הכי אין לזוז מזה ועוד דכן נראה ג"כ דעת התוס' פ"ק דעבודת כוכבים והסמ"ג עשין קי"א שכתבו דהא דאמרי' בפ' אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר ושיפורי דרב הונא ושרי וכן הך עובדא דפ' אלו טריפות (חולין דף מ"ט) במחט שנמצא בסמפון הכבד דרב הונא טריף ורב אדא מכשיר מיירי כגון שהיו יחד בב"ה ונחלקו שם ולא נתפשט לא דברי זה ולא דברי זה ע"כ והיינו כמסקנת התוס' פרק אלו טריפות ולא כמו שכתבו שם בתחלה לדעת רש"י דהך עובדא מיירי דאגמריה סמיך וגם הרא"ש אע"פ שכתב בפ' א"ט כמ"ש התוס' לדעת רש"י מ"מ נראה מדבריו דלא ברירא ליה הכי להלכה אלא נמשך אחר דברי התוס' שם שהרי בפ"ק דעבודת כוכבים כתב דלא מתוקם הא דנפקי שיפורא כו' אלא כגון שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש ואי איתא הא מיתוקם דאגמרייהו סמכי וגם מדברי ר' ירוחם גופיה סוף נתיב ב' נראה שכן עיקר:
נו סָעִיף לא קבלה שטעה כו'. כלומר שיש לו קבלה שאין הדין כן וא"כ זה טעה:
נז סָעִיף לא בדבר משנה. עיין בח"מ ר"ס כ"ה מהו טעה בדבר משנה:
נח סָעִיף לא ואפי' אם טעה בשקול הדעת. נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמו שנתבאר בח"מ סי' כ"ה וכ"כ התוס' פ"ק דעבודת כוכבים חכם שאסר אין חבירו יכול להתיר אלא א"כ יכול להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך כו' אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשיקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר וכדמשמע מתוס' הנ"ל וכן משמע באשר"י שם בשם ר"י וברבינו ירוחם סוף נתיב ב' שכתבו אם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו ואם חולק עליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיח מתוך המשנה או מדברי אמורא יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא עכ"ל אלמא דכל שאינו יכול להחזירו מתוך משנה או אמורא אע"פ שחוזר ומודה לשקול הדעת שלו אינו יכול להתיר כיון דשוי' חתיכה דאיסורא (וכ"כ במעדני מלך פ' א"ט דף קנ"א ע"ג לדעת הרא"ש) ודוקא כשמברר שהוראתו היתה טעות בדבר משנה או שיקול הדעת בטעות כה"ג ליכא למימר שויא חתיכה דאיסורא דהא בטעות היה ועוד דאי מיירי כשאינו חוזר ומודה לדבריו ל"ל לטעמא דאינו מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאיסורא תיפוק ליה דאינו יכול להתברר האמת עם מי ואסור ועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו ואין בידי להחזירך ועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו מתוך דבר משנה או אמורא אלא ר"ל אע"פ שאני מחזירך כיון שאין בידי להחזירך מתוך משנה או אמורא איני יכול להתיר וכדפי' ונ"ל שזהו גם כן דעת הראב"ד והרשב"א שהביא הר"ן רפ"ק דעבודת כוכבים שכתבו והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא בשיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כו' אבל בשיקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא עכ"ל ומיירי דליכא טעות בשיקול הדעת דבדאיכא טעות ודאי דלא שייך לומר דשויה חתיכה דאיסורא והא דלא מחלקי בשיקול הדעת גופיה היינו משום דסתמא דמלתא בשקול הדעת יכול להיות שאי אפשר להתברר אבל בטעה בדבר משנה יוכל להתברר טעותו במשנה וכן כתב מהר"מ מטיקאטין בגליון האלפסי על אבל בשיקול הדעת ודאי לא כו' פירוש בשיקול הדעת שאין יכולים לעמוד עליו שלא נפלה עליו הסכמה לכאן או לכאן אבל שיקול הדעת וסוגיא דעלמא כהאי הוי כדבר משנה הכי איתא בתוס' עכ"ל ואע"פ שזה דוחק קצת בלשונם מ"מ עדיף טפי להשוות דבריהם עם דברי התוס' והרא"ש וגם ניחא בהכי מ"ש דשויה חתיכה דאיסורא ועוד דבהא נמי ניחא דל"ק עלייהו מה שהקשה הר"ן שם עליהם מפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ג) דמשמע התם דבטעה בשיקול הדעת מחזירים הוראתו בהסכמתו ומסיק שם הר"ן כן להלכה אלא שכתב אבל למעשה אין בידי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל ולפמ"ש גם אבות העולם סוברים כן ול"ק מ"מ לוקמא ש"ס התם בפ' אד"מ הא דמה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין מחזירין הוראתו בשיקול הדעת דליכא טעות דא"כ אמאי ישלם מביתו כיון דאי אפשר להתברר שטעה וכל זה הוא דלא כנראה מהעט"ז דאפי' בשיקול הדעת דליכא טעות יכול להחזירו דליתא אלא כדפירשתי:
נט סָעִיף לא ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו כו'. ד"מ מהרא"ש שכתב שם כן בשם הירושלמי אבל לא שת לבו דהתוס' שם והסמ"ג עשין קי"א והגמ"יי ספ"א מהל' ממרים חולקים דדוקא להתיר מה שכבר אסר אינו יכול אבל יכול לאסור מה שהתיר אף שכבר חלה הוראתו ופירשו כן הירושלמי וכ"כ מהרש"ל פא"ט סימן י"ח בשם מהר"מ ופסק שם וכן נראה מהראב"ד והרשב"א והר"ן דלעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו וכן בריב"ש סימן שע"ט:
ס סָעִיף לא אבל במעשה אחר כו'. ואם החכם הראשון אסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ"כ מהרש"ל שם לדעת המרדכי:
סא סָעִיף לד ואבדת רבו. לפניו להשיב ואינו יכול להשיב כי אם אחד מהן ועי' בח"מ ר"ס רס"ד:
סב סָעִיף לד המובהק. אבל אינו מובהק אביו קודם אפילו אינו חכם כלל. בית יוסף ופשוט הוא:
סג סָעִיף לד שקול כו'. אבל אם אינו שקול כנגד רבו אף על פי שהוא ג"כ חכם אבדת רבו קודמת:
סד סָעִיף לד פודה את אביו כו'. ע"ל סימן רנ"א סוף סעיף ט' וסימן רנ"ב סעיף ט':
סה סָעִיף לד וכן מפרק כו'. ובבית יוסף מסתפק במפרק אפילו כשהוא שקול נגד רבו כיון דאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון ומשמע דאם אינו שקול פשיטא ליה דרבו קודם ובאמת שבאשר"י לא מכרעת מידי:
סו סָעִיף לד אבל אם אביו שוכר לו רבי כו'. לשון ספר חסידים ס"ס תקפ"ה אבידת רבו קודם לאבידת אביו דזהו כשאין אביו משכיר לבנו רב אבל כשאביו משכיר לבנו רב והרב לא היה מלמדו בחנם אז אבדת אביו קודמת ואם הרב לא היה רוצה ללמדו אלא בשכירות ויהודי או יהודים נותנים לו השכירות ללמדו אז אבידת בעל הנותן קודם ע"כ:
סז סָעִיף לה אבדתו כו'. ובח"מ ר"ס רס"ד כתב אף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח כו' ע"ש:
סח סָעִיף לו אבל אם הוא פשוט. בש"ס או בפוסק אחד שם: פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר מהרב המחבר יזיי"א כתב הרב בח"מ סימן כ"ה כל היכא דאיכא ספיקא בהוראת איסור והיתר והוא דבר דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם הב' החולקים הם שוים אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ומנין אפילו בשעת הדחק אא"כ היה בו ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחרי רבים בכ"מ עכ"ל וכתב כך על פי תשובת הרשב"א סימן רנ"ג שהביא בד"מ והב"ח תמה עליו על מ"ש אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה כו' ולא ידענא מאי קשיא ליה דהרי מפורש ברשב"א שם דדוקא בשעת הדחק שיש בה הפסד מרובה שרי ועוד דהא הב"ח גופיה אסיק דנקטינן כהרשב"א ודלא כהתו' דמתירין אפי' בשאר שעת הדחק דליכא הפסד מרובה עכ"ל א"כ ודאי דברי הרב פשוטים ור"ל דאין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק היכא דליכא הפסד מרובה אלא אם כן היה ג"כ הפסד מרובה וכשיש הפסד מרובה שרי דהיינו שעת הדחק: עוד האריך הב"ח בכמה דקדוקים להוכיח שהרשב"א לא התיר בשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה אלא ביחיד נגד רבים אבל לא בקטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמנין ודלא כהרב והוציא דברי הרשב"א שם מפשטן וכל מעיין בצדק ישפוט שדברי הרב ברורין ואין צורך להאריך בדברים פשוטים: גם מה שכתב משום דביחיד נגד רבים אשכחן בדוכתי טובי דפסק ש"ס כדברי יחיד נגד רבים אבל בקטן נגד גדול לא אשכחן כו' ליתא דהא אשכחן נמי בדוכתי טובי דפסק ש"ס הלכתא כקטן נגד גדול כריש לקיש בהנהו תלת נגד ר' יוחנן כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף ל"ו) ובאשר"י פ"ק דב"ק חשיב נמי טובי דקי"ל הלכתא כר"ל נגד ר' יוחנן ע"ש וקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אע"ג דרב גדול היה מרבי יוחנן כדאיתא באלו טריפות (דף נ"ד ע"א) דא"ר יוחנן עליו כל אותן שנים ששימש את ר' בישיבה אני שמשתיו בעמידה ומאן גבר הוא גבר בכולה ובפ' ג"ה (דף צ"ה ע"ב) כולי שני דרב כתב ליה ר' יוחנן לקדם רבינו שבבבל כי נח נפשיה הוה כתב לשמואל לקדם חבירנו שבבבל אמר לא ידע ליה מידי דרביה אנא כתב שדר ליה עיבורא דשתין שנין ותליסר גוילי דספק טריפתא ובפ"ק דכתובות (דף ח' ע"א) אמרי רב תנא ופליג אתנא דברייתא ור' יוחנן לאו תנא הוא שיחלוק אתנא כמ"ש התוס' שם וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ע דרבי יוחנן דהוי פליג יקרא לרב משום שהיה גדול ממנו. רב חסדא הוה תלמיד חבר דרב הונא כדאיתא בעירובין פרק הדר ובס"פ אלו מציאות וכן הוכיח מהרי"ק שם בארוכה שרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו ואפילו הכי כתבו התוס' פרק מי שמת (דף ע"ב) והרא"ש שם בשם ר"ח וא"ז דהלכה כרב חסדא דאף על גב דהיה תלמידו אזלינן לחומרא וכ"כ שאר פוסקים שם וכה"ג אשכחן טובי בש"ס ופוסקים הלכתא כקטן נגד גדול עצמו מספר: ועוד תימה על דבריו כיון דביחיד נגד רבים סומכים בהפסד מרובה אע"ג דהלכה כרבים דאורייתא הוא וכדאיתא בפרק הזהב גבי יצאת בת קול הלכה כר' אליעזר בכל מקום ולא אשגחו ביה שכבר כתבת בתורה אחרי רבים להטות וכן הוא בדוכתי טובי וכל הש"ס ופוסקים מלאים מזה כ"ש בקטן נגד גדול והיאך יעלה על הדעת דגדול נגד קטן שלא הוזכר בתורה ולא במקומות ידועים בש"ס ופוסקים יהא עדיף מרבים נגד יחיד. ועוד דהא הרמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים שאביא לקמן ס"ל דאין חילוק בין קטן נגד גדול וע"כ הם מודים ביחיד נגד רבים הלכה כרבים א"כ ע"כ זכות הרבים עדיף: ועוד תימה על דבריו דע"כ האי גדול ממנו בחכמה ובמנין פירושו חכמה או מנין כמ"ש בהג"ה רפ"ק דעבודת כוכבים מא"ז וז"ל אם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הולכין אחר גדול במנין פי' תלמידים הרבה אי נמי שרוב התלמידים אומרים כמותו עכ"ל ומביאו ד"מ והסמ"ע סימן כ"ה ס"ס י"ז ונ"ל שיצא לו כן ממאי דאמרינן בש"ס פ"ק דיבמות (דף י"ד ע"א) לא עשו ב"ש כדבריהם דב"ה רובא אף על גב דב"ש מחדדי טפי ואפילו מ"ד עשו כדבריהם מודה דלאחר בת קול לא עשו ע"ש אם כן כשסומכין על יחיד נגד רבים בהפסד מרובה כ"ש דסומכין על קטן נגד גדול ממנו בחכמה או במנין וזה ברור: אע"ג דהראב"ד כתב בריש עדיות אהא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין דמנין היינו שנים יש לומר דדווקא בב"ד תלוי בשנים לבטל דברי ב"ד חבירו אבל לא בב' חכמים ועוד שהרי הרמב"ם רפ"ב מהל' ממרים והסמ"ג עשין קי"א מפרשים מנין היינו מנין חכמי הדור: ואולי גם הב"ח לא כתב כן אלא כנגד גדול ממנו בחכמה וגם במנין או אפשר שחשב מנין היינו פנים ומ"מ נראה דאפילו גדול בשנים דינא הכי ומהני טעמי דלעיל ועוד דודאי רבים עדיף וכמו שהוכחתי: אבל הדבר ברור כדפי' וא"כ דברי הרב ברורים ולא ירדתי לסוף דעת הב"ח שהשיג עליו ע"ש: עוד נראה מבואר מדברי הב"ח דהא דמתיר הרשב"א בהפסד מרובה ביחיד נגד רבים היינו אפי' באיסורא דאורייתא וכתב וה"ה בס"פ הערל (יבמות דף פ"א) גבי חתיכת חטאת כו' ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא וכמ"ש לעיל והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים ומה בכך שהוא הפסד מרובה ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע"פ הרוב ועיר הנדחת נדונין ע"פ הרוב והרי אין לך הפסד מרובה גדול מזה וע"ק דהיאך אפשר דהרשב"א בא לומר דאפילו באיסור דאורייתא דינא הכי והלא ממקום שלמד כן מהך דפ"ק דנדה (דף ט') דאמר ר' כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק אינו אלא דרבנן דגזירות מעת לעת אינו אלא דרבנן והכי אמרינן בערובין (דף מ"ו ע"א) אמר ליה רב פפא לרבא ובדרבנן לא שני לך בין יחיד ורבים כו' עד אלא רבים פליג עליה אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק לכך נראה דה"ק הרשב"א הלכה פסוקה היא שאין סומכים על הקטן נגד הגדול ולא ביחיד נגד רבים אא"כ שיש הפסד מרובה משכחת לה דסומכין עליהן וכמ"ש פ"ק דנדה כו' והיינו כהך דנדה דהוא איסור דרבנן וטעמא דהם אמרו והם אמרו לסמוך על היחיד בהפסד מרובה וכה"ג אשכחן טובי דלא העמידו דבריהם במקום ממון וכמו שכתבתי ג"כ בסימן קי"ט ס"ק כ"ז כ"ש במקום שיש מי שמתיר וההיא דפרק הערל אין ראיה כלל (אף לפירוש רש"י וכ"ש לפי' התו' שם שפי' בע"א) דהתם לא אמרינן דבהפסד מרובה סמכינן אקטן או איחיד אלא דרבנן סבירא להו התם מין במינו בטיל ובהפסד מועט לא חששו ובהפסד מרובה אוקמוה אדינו עיין שם מבואר כך להדיא ועוד דהתם אף על פי שעיקר הדבר הוא איסור דאורייתא מכל מקום הוא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל כדאיתא בסי' ק"י וכן נראה מדברי הרב דמדמסדר האי אא"כ יש בו גם כן הפסד מרובה אסיפא מכלל דברישא באיסור דאורייתא אין סומכין אקטן כלל וכ"ש איחיד נגד רבים: מיהו כל זה לדעת הרב וב"ח שנמשכו לדעת הרשב"א אבל לא שמו לבם לעיין בפוסקים אחרים שהרמב"ם ספ"א מהל' ממרים כתב בסתם ב' ת"ח או ב' בתי דינים כו' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ולא חילק בין קטן לגדול משמע דסבירא ליה דר"י בן קרחה ארישא נמי פליג וכמו שכתב הכסף משנה שם אי נמי מספקא ליה להרמב"ם אי פלוג נמי ארישא ופסק בספיקא בשל תורה לחומרא ובשל סופרים לקולא ואם כן אין חילוק בין קטן לגדול וכן דעת הסמ"ג עשין קי"א וכ"ד הגמי"י שם: מיהו נראה דדוקא בשאין הגדול רבו אבל אם הוא רבו גם להרמב"ם וסייעתו אין סומכין על הקטן דהלכה פסוקה היא בכמה מקומות בש"ס שאין הלכה כתלמיד במקום הרב וחזר הדין הזה להיות כדין קטן אצל גדול לדעת הרשב"א: ואין להקשות לדעת הרמב"ם וסייעתו דהא ודאי הולכין אחר רבים וא"כ אמאי אין הולכין כאן אחר הגדול במנין שהוא תלמידים הרבה וכמש"ל בשם הג"ה יש לומר דסבירא ליה כפירוש הראשון שבהג"א שיש תלמידים הרבה ופירושו שיש לו תלמידים הרבה ואפי' אינם אומרים דעתם מכל מקום הוא גדול בתלמידים ומכל מקום סבירא ליה להרמב"ם והסמ"ג נמי האי דינא שבהג"א שרוב התלמידים אומרים כמותו ולא הוצרכו לכתבו כאן דודאי פשוט הוא דהולכין אחר רבים בכל מקום אלא דסד"א דתלמיד אין מכריע וכבר כתב הרמב"ם פי"א מהל' סנהדרין דלענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר הרב ותלמידו מונין אותם בשנים וכ"כ הסמ"ג עשין נ"ח והוא מהש"ס פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ו) ונתבאר בח"מ ס"ס י"ח: ודאי דאין להקל באיסור דאורייתא נגד דעת הרמב"ם והסמ"ג והגמי"י דלעיל ובדרבנן היה נראה לכאורה גם כן כהרמב"ם וסייעתו דבשל סופרים הלך אחר המיקל אך כיון דהב"ח מחמיר וגם הרב כתב דאין סומכין על הקטן נגד הגדול קשה להקל ועוד שמצאתי בר"י סוף נתיב ב' ובריב"ש סימן שע"ט ובתשו' מהר"מ אלשקר סימן נ"ד שסוברים כהרשב"א וכ"נ דעת הגה"א מא"ז ספ"ק דעובד כוכבים שהבאתי לעיל ועוד שהרי יש כמה ספיקות דרבנן להחמיר כמו שכתבתי בדיני ס"ס דין י"ט וגם במרדכי פרק החולץ כתב תשובת רבינו ברוך דאשכחן דפליגי בספק דרבנן ופסקינן להחמיר ועוד דיש כמה דברים שהם דרבנן ונוגעים באיסור דאורייתא ומי יפריש ביניהם: מתוך מ"ש נתבאר דמ"ש הב"ח וז"ל יש מקום עיון בשלחן ערוך במקומות שלא הכריע הרב ב"י לפסוק כדעת א' מהפוסקים ולפעמים כותב בתחלה בסתם לאיסור ואחר כך אומר יש מי שמתיר או ויש חולקים ולפעמים כותב בהפך כו' עד כשכותב בהגהת שלחן ערוך דעת מי שחולק על מה שפסק בש"ע בדוכתא שלא נתפשטה הלכה כדברי הא' ויש לו דין זה דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עד כאן לשונו צ"ע דמ"ש ביחיד נגד רבים סומכין על היחיד בהפסד מרובה כבר נתבאר דז"א אלא באיסורא דרבנן ולא באיסורא דאורייתא: וכ"ת א"כ למה כתב המחבר או שאר פוסקים בכמה מקומות אפילו באיסור דאורייתא דעת היחיד החולק יש לומר דהא תנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים שאם יאמר אדם כך אני מקובל אומרים כדברי פלוני שמעת ועוד תנן התם שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו כו' ופי' הראב"ד לומר שאם יראה לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה. כמותו כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואף על פי שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים כו' עד כאן לשונו וה"נ אלו היו כותבים המחבר והפוסקים דעת רבים בסתם הייתי אומר שהוא תורת משה או מוסכם במשנה וש"ס ולא היה שום אחרון רשאי לחלוק אפילו בראיות לכך כותב דברי היחיד שאם יביא שום אחרון ראיות ברורות לדבריו יתנו עדיהן ויצדקו אי נמי משום שמצינו בכמה ארצות ומקומות מחולקים בדינים ונהרא נהרא ופשטיה לכך כתבו דברי יחיד כי אולי יש מקום או מדינה שמורים כן שיש להם על מה שיסמכו וכ"כ בתשו' מנחם עזריה ר"ס צ"ז וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א (א) א"כ מה שסתם תחלה (בס"ס נ"ו) כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם גדולים ורבים הם ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו (כמ"ש הרב שם שכן עיקר וכן נוהגין ע"ש) עכ"ל א"נ כשהמחבר תופס א' בחזקת גדול נגד קטן ולא ברירא ליה מילתא שהוא גדול נגד קטן אי עביד להחמיר כדברי הקטן לא מהדרינן עובדא וכדכתב ג"כ הב"ח א"נ משום שאולי יזדמן הדין ההוא במקום אח' שיהיה שם עוד איזה צד היתר (כדאיתא בס"ס נ"ז ע"ש) וכה"ג אשכחן טובי בפוסקים דמצטרפים כמה צדדים להיתר א"נ משום שאפשר שימצא בחבורים אחרים ג"כ כדעת היחיד בענין שיהיו שקולים או היחיד יהא רבים וכמו שמצינו כן הרבה פעמים או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד או הקטן דאע"ג דהלכה פסוקה דהלכה כרבים מ"מ בספרי הפוסקים אולי יש לאותו יחיד ראיה ברורה מן הש"ס או תוספתא או ירושלמי או אולי ימצא עוד בספרים אחרים כן: ומ"ש דאי עביד עובדא כו' שנראה מדבריו דוקא בדעבד עובדא אבל לכתחלה לא אפילו בהפסד מרובה וכ"כ עוד שם בביאור דאפילו באיסורא דרבנן אין לעשות כן לכתחלה ולא משמע כן בתשובת הרשב"א וכן נראה מדברי הרב דאפילו לכתחלה סומכין בהפסד מרובה מיהו היינו באיסור דרבנן וכמו שכתבתי למעלה: ומשמע דדוקא להקל סומכים בהפסד מרובה על היחיד או על הקטן אבל לא להחמיר דהיינו אפילו עביד כדברי היחיד או הקטן לחומרא מהדרינן עובדא בין באיסור דאורייתא בין באיסור דרבנן כיון דלא עביד כהלכתא והא דמותר בהפסד מרובה היינו משום דלא העמידו דבריהם במקום ממון והא אמרו במקום הפסד מרובה לסמוך איחיד לאוקמא אדין תורה וכמ"ש לעיל וכן משמע מדברי הב"ח שכתב דאי עבד עובדא לחומרא כהיש מי שחולק לא מהדרינן עובדא כו' כיון דלא ברירא לן בודאי דגדול הוי כו' משמע אי ברירא לן בודאי מהדרינן עובדא וכ"ש ביחיד נגד רבים וכמ"ש לעיל: וכתב עוד הרב בח"מ סימן כ"ה ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם א' אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו והוא ממהרי"ק שורש מ"א ובאמת מהרי"ק שם לא ברירא ליה דין זה וגם לא כתב שם כן אלא ליישב מנהג האשכנזים בהדם וגם מסיים שם ומכל מקום כל זה רחוק בעיני וכן משמע מדברי האגור בשם מהרא"י ומביאו בית יוסף וד"מ בסימן צ"ב דאין להקל בכה"ג באיסור דאורייתא בנדון דידן בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש בשומן ס' מן החלב ואחר כך הושם מן השומן לקדרה לא אמרינן חנ"נ בלח להא"ז אע"ג דמוכח באשר"י דלית ליה האי סברא לחלק בין לח ליבש מכל מקום אין להחמיר בשביל כך דלכ"ע האי סברא דחנ"נ אינו אלא מדרבנן ונ"ד בין למר בין למר שרי לדעת הא"ז משום דדבר לח הוא ולהרא"ש משום שאין אומרים חנ"נ אלא בב"ח עכ"ל (ב) אלמא אי הוי דאורייתא לא הוי שרי כיון שאין מסכימים מטעם א' כ"ש היכא שיש גם כן חולק על ב' הטעמים ודו"ק: קיצור בהנהגת הוראות איסור והיתר העולה מכל הש"ס והפוסקים אשר אסף הרב המחבר יזיי"א ורוחו הוא קבצם: א חכם שאסר וחלה הוראתו ונתפשטה מותר לשאול לשני רק שיודיעוהו שאסר הראשון ואם מברר שהראשון טעה בדבר משנה או שטעה בשקול הדעת ועל דרך שנתבאר בח"מ סימן כ"ה יכול להתיר אבל אם אינו יכול לברר שטעה רק שיש לו קבלה להתיר או שהוא חולק עליו בשקול הדעת אפילו הראשון חוזר ומודה לדבריו אינו יכול להתיר ואם התירו אינו מותר דשויה חתיכה דאיסורא. ויש אומרים שאפילו השני גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו יכול להתיר ויש מתירים בגדול ממנו. ואם התיר הראשון יכול השני לאסור. ואם שניהם יושבים בבה"מ ולא חלה עדיין הוראת הראשון יכול השני להתיר. וכל זה באותו דבר עצמו אבל במעשה אחר יכול להורות היתר אם לא שהראשון אסרו משום חומרא או משום סייג וגדר: ב שני ת"ח שחלוקים זה עם זה בטומאה וטהרה או באיסור והיתר אם הוא דבר תורה הלך אחר המחמיר אפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובמנין פירוש שאין לו כל כך תלמידים כמו חבירו ואם הקטן הוא תלמידו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אף על פי שהוא מחמיר באיסור תורה ואם נתחכם התלמיד כרבו שוה הוא לו ואם הוא דבר דרבנן אם שניהם שוים שלא נודע איזה מהן גדול הלך אחר המיקל ואם אחד מהן גדול בחכמה או במנין והוא מיקל אפילו עשו מעשה להחמיר כדברי הקטן מהדרינן עובדא ואם הגדול מחמיר סומכין על הקטן בשעת הדחק ואם אחד מהן גדול בחכמה והשני במנין דהיינו שיש לו תלמידים הרבה אפילו אינם אומרים דעתם וכ"ש אם רוב תלמידים אומרים כמותו נקרא זה שגדול במנין גדול נגד חבירו. ואם אחד מהם גדול בשנים לא נקרא גדול בשביל זה וכן סומכים על התלמיד במקום הרב באיסור דרבנן אם הוא שעת הדחק וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אם עשה כיחיד להחמיר מהדרינן עובדא ואם הרבים מחמירים סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק: ג ושעת הדחק היינו דוקא במקום הפסד מרובה או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב או לעשיר לכבוד שבת ויום טוב או לכבוד אורחים. ובכל האיסורים חוץ מיין נסך אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה אף על פי שמפסיד כל הריוח כיון שאין מפסיד בקרן: ד וכל זה שכתבו היינו בסתם אבל אם תמצא לפעמים עוד צד היתר אחר הן מן הש"ס או שקול הדעת וכיוצא בזה יש לעשות כפי מה שיראה בעיניו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא בר הכי שיודע להכריע ולהבין ולהורות. ומטעם זה אם תמצא באיזה מקומות בש"ס ופוסקים דברים הסותרים לכללם אלו הוא מפני שיש שם איזה צד או טעם אחר: ה זה שתמצא בכמה מקומות בדברי המחבר והרב או שאר אחרונים שמביאים בתחילה סברא אחת בסתם ואחר כך יש מי שמתיר או יש מי שאוסר או יש מתירין או יש אוסרים או יש מי שחולק או יש חולקים הוא מפני שנראה להם עיקר כהסברא שכתבו בסתם והסברא האחרת היא טפלה בעיניהם ועל כן צריך עיון וישוב הדעת מפני מה היא טפלה אם מפני שהוא כקטן נגד גדול או תלמיד נגד הרב או יחיד במקום רבים ועל הדרכים שאמרנו ואם הוא דבר דרבנן יש לסמוך על הטפלה להתיר בשעת הדחק ואם היא טפלה מחמת שהיה בעיניהם בחזקת קטן נגד גדול כיון שאינו בבירור קטן נגד גדול לא מהדרינן עובדא אם עשה להחמיר באיסור דרבנן ואם הוא איסור תור' אין להורות כסברא הטפלה לא להחמיר ולא להקל אפי' בשעת הדחק ויש לבעל נפש להחמיר לעצמו באיסור תורה: ו אם הרב והתלמיד מסכימים לדעת א' מונים להם שנים באיסור והיתר אפילו הוא צריך לסברת הרב ובשעה שמלמדו הרב הדין הוא סומך על פיו: ז אם אין הרבים מסכימים מדעת א' אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו והם מסכימים לענין הדין אין לסמוך עליהם להתיר באיסור תורה ובאיסור דרבנן: ח כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרונים. אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו עלספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריך לפסוק כהאחרונים שאפשר לא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמעי הוי הדרי בהו ויש חולקים שאין שומעים לאחרונים נגד גדולי הראשונים ויש להחמיר ומכל מקום אם האחרון מביא דברי הראשון וחולק עליו אם הוא מפורסם בכך שהוא ראוי לחלוק יכול לסמוך עליו וצריך להתישב בדבר מיהו אם יש ביד המורה להכריע יכול לפסוק כאיזה שירצה ומכל מקום אין לחלוק על הגאונים הקדמונים. ומקודם הרי"ף כבר פסקו דורות הגאונים: ט כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע"פ שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים. לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן. י בית דין אחד בעיר אחת שנחלקו בדבר אסור להורות מקצתן כך ומקצתן כך משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ודבר זה גורם מחלוקת בישראל והתורה נעשית כשתי תורות וכן אסור לעשות כל כת וכת מהם כדבריו או לנהוג כן אף על פי שאין מורין כן להדיא אף על פי ששניהם שוים בחכמה ובמנין אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעת אחת ואם אי אפשר בכך אם הוא דבר תורה יעשו הכל כדברי המחמירים ואם הוא דבר דרבנן יעשו הכל כדברי המקילים ושתי בתי דינים בעיר אחת יכולים להורות אלו כך ואלו כך ודוקא בשני בתי דינים ידועים אבל אם אין ידועים שני בתי דינים בעיר אסור לנהוג מקצת העיר כך ומקצת העיר כך ואף על פי שעל ידי מחלוקת זה נעשו שני בתי דינים אסור מכל שכן שדבר זה מרבה מחלוקת ואם ב"ד א' גדול מחבירו דינן כשני ת"ח החולקים בדבר וא' מהן גדול מחבירו ועל דרך שנתבאר למעלה:
א סָעִיף א יותר מבשל אביו. הטור סיים שאביו מביאו לחיי עוה"ז ורבו מביאו לחיי עולם הבא ואין לך כבוד מכבוד רבו ומורא כמוראו ואמרו חכמים ומורא רבך כמורא שמים והקשה בפרישה אם כן מאי יותר מאביו הא גם באביו כתב רבינו ריש סימן ר"מ דכבודו ומוראו ככבוד ומורא השם ותירץ דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל המקיש מה שאין כן מורא רבך כמורא שמים דדרשוהו מן את ה' אלהיך תירא לרבות רבו הרי נכתבו שני המוראות במקרא א' להודיע שהם שוים לגמרי עכ"ל. ולא נהירא דודאי כל מידי דהוקש לחבירו אין ביניהם חילוק כלל והטור לא נתכוין בזה להוכיח שמורא רבך יותר ממורא אב שזהו הוכיח כבר במה שאמר שמביאו לחיי עולם הבא אלא דכאן קשה לו על מה שאמר שאין מורא כמורא רבו והלא איפכא הוא דמורא אב הוא יותר שהרי הוקשה למורא המקום ממילא נסתר המעלה שאמר כבר ברב ותירץ דגם ברב מצינו זה שהרי א"ח מורא רבך כו' ונמצא ששפיר נשארה המעלה של הרב מצד שאמר כבר מצד שמביאו לחיי עולם הבא:
ב סָעִיף ד שלש פרסאות. נלמד ממחנה ישראל שהיה כשיעור זה וכתיב והיה כל מבקש ה' יבוא אל משה:
ג סָעִיף יג וזיל קרי בי רב הוא. כגון שרץ צפרדע טהור דם אסור אבל שאר הוראה אפילו נותן טעם לפגם ובטל בששים אף ע"ג דמותר להורות בהם בפני רבו שתויי יין אסורים בהם דהא לאו זיל קרי בי רב הוא וכ"כ הרמב"ם דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו והנהו ודאי אין הצדוקים מודים בו ע"כ לשון תרומות הדשן סי' מ"ב:
ד סָעִיף טו אם הוא שם פלאי. ברמב"ם הלכות ת"ת והעתיקו הטור כתב בלשון זה אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומעו יודע שהוא פלוני ואפי' שלא בפניו ולא יזכיר שמו בפניו ואפי' לקרוא לאחרים ששמם כשם רבו אסור אלא ישנה את שמם אפי' לאחר מותו עכ"ל והקשה בכסף משנה מזה על מ"ש הרמב"ם הלכות ממרים העתיקו הטור והש"ע סימן ר"מ ולא יקראנו בשמו כו' דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר כשאין השם פלאי אבל לאביו אסור וגם לאחרים דמותר היינו דוקא שלא בפניו אבל בפניו לא וכאן משמע דאפי' לרבו מותר בפניו וכ"ש לאחרי' ועוד קשה דבשם פלאי משמע התם דאפי' שלא בפניו אסור שהרי כתב שאם אין השם פלאי קורא לאחרים שלא בפניו הא אם הוא פלאי אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו עכ"ל הנה מה שכתב דכאן משמע אפי' לרבו בפניו מותר באין השם פלאי אין זה מוכח כלל דיש לומר דהא דנקט דבעינן דוקא פלאי הוא סמך למה שאחריו דהיינו אפילו שלא בפניו אבל בפניו לא בעינן פלאי ואסור בכל גווני. גם קושיא השניה דבשם פלאי משמע לעיל דאסור אפילו שלא בפניו אפילו לאחרים וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו לא ידענא מאי קושיא דילמא הך ולא יזכיר כו' קאי אבפניו דאז אסור אפי' בלא פלאי ובפרישה תירץ קושיא השניה דהטור לא גרס בדברי הרמב"ם שם בסיפא קורא לאחרים שלא בפניו דהא הטור לא זכרו שם ועל כן כתב דס"ל להרמב"ם לעיל דאין אסור בשם אחרים אלא דוקא כשהוא פלאי וגם בפניו אבל בחדא לריעותא דהיינו בפניו וחדא לטיבותא שאינו פלאי או איפכא פלאי ושלא בפניו שרי ולא אסור שלא בפניו בפלאי אלא לקרות לרבו ע"כ ואשתומם על המראה דלא הרגיש בעיקר הקושיא וגם על הכסף משנה יש לתמוה למה לא הקשה כן בקיצור דהכא משמע דאפילו בקריאת רבו יש עכ"פ היתר אם אינו פלאי דהא על קריאת רבו כתב והוא שיהא פלאי נמצא דבאין פלאי מותר עכ"פ שלא בפניו והתם כתב דאסור לקרות לאביו בשמו לא בחייו ולא לאחר מותו והיינו שלא בפניו וזה מיירי באינו פלאי דהא לא מחלק אחר כך בשם פלאי אלא בקריאת אחרים והוא דבר פשוט בעצמו בפשט ההלכה דחכם הדורש משנה שם אביו ויאמר אבא מורי דודאי איסור גמור לקרות לאביו או לרבו בשמו שלא בפניו אף באינו פלאי גם מו"ח ז"ל בא לתרץ מה שקשה אהדדי בקריאת אחרים לפי דרכו אבל בקריאת עצמו יש איסור אפי' שלא בפניו כמ"ש גם הוא עצמו נמצא הקושיא שזכרתי נשארה בקושיא על כן נראה לע"ד דבדברי רמב"ם דכאן יש היפוך וכן צריך להיות ואסור לקרות לרבו בשמו ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו אסור והוא שיהיה השם פלאי כו' וכמו שכתב כאן בש"ע וכן כתב הר"ן פ"ק דקדושין בשם רמב"ם דדוקא אם שם אחרים כשם רבו אסור כשהוא פלאי משמע דברבו עצמו אין חילוק אפילו שלא בפניו עיין שם. נמצאו דברי הרמב"ם מכוונים כאן עם הך דלעיל והכי קאמר הרמב"ם לא יזכיר שמו בפניו כו' פי' אפי' אינו קורא אותו ואפי' אינו פלאי ואפילו לקרות לאחרים אסור אם הוא פלאי ואז אסור אפי' שלא בפניו ואפי' לאחר מיתת אביו או רבו וכמ"ש הטור כאן אפי' לאחר מותם פירש בדרישה רצונו לומר של אחרים וט"ס הוא וכוונתו לפרש מה שכתב שלא ישנה שמם ר"ל של אחרים אבל אחר מותם ודאי קאי אאביו ורבו שהוזכרו שם ברמב"ם וזה פשוט. כל מה שכתבתי נראה לי ברור ונכון בזה:
ה סָעִיף טז ביראה ובכבוד שלום עליך רבי. ואם נותן לו רבו שלום יאמר לו שלום עליך רבי ומורי כצ"ל וכן הוא ברמב"ם ובטור והטעם דכל שמשיב שלום דרכו להוסיף קצת כמ"ש סימן קס"ט:
ו סָעִיף טז ולא יחלוץ תפיליו. מבואר בא"ח סי' ל"ח:
ז סָעִיף טז ולא לאחריו. רש"י פי' הטעם דיוהרא הוא והתוס' כתבו דנראה כמשתחוה לרבו והר"ר יונה פי' משום הפסקה דשמא יצטרך רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בעוד שזה מתפלל ולא יוכל לפסוע ומצידו אסור דנראה כמשוה עצמו לרבו:
ח סָעִיף טז ועיין בא"ח סי' צ'. כצ"ל:
ט סָעִיף טז והנפטר מרבו ונטל רשות כו'. לכאורה יש כאן גימגום על מקור דין זה דהוא מדברי הר"ן דהיינו דאיתא ברי"ף פ"ק דמ"ק וז"ל כתיב ביום השמיני שלח את העם פי' הר"ן כתיב ביום השמיני פי' שמיני של חג הוא יום כ"ב בחודש הרי שלקחו רשות משלמה לפי שהיו בדעתיהם לילך ביום כ"ג וכתיב וביום כ"ד לחודש השביעי שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותו עיר שצריך ליפטר ממנו פעם שניה כתב הר"ן ומפני שנשארו שם ביום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ"ד אבל ביום כ"ג אף על פי שלנו הלילה אחר יום כ"ב לא היו צריכים לקחת רשות משום דאדעתא שיסעו למחר שיהיה כ"ג לקחו רשות עכ"ל והנה בפסוק לא כתיב וביום כ"ד שלח אלא וביום כ"ג שלח וכן הוא בגמרא על כן ט"ס הוא ברי"ף ואם כן מהיכן למד הר"ן שלקחו רשות ביום כ"ד וממילא לא נלמד דין זה דכתב שאם הודיעו לרב שילין דא"צ ליטול רשות שנית ונ"ל דודאי ברי"ף יש שם ט"ס וצריך להגיה וביום כ"ג שלח את העם ומכל מקום דברי הר"ן נכונים דקשה לו לאיזה צורך נטלו רשות פעמים אחת ביום השמיני שהוא יום כ"ב דהיינו שיסעו ביום כ"ג דהא א"א ליסע ביום כ"ב שהוא י"ט ולמה להו ליטול רשות שנית ביום כ"ג אלא על כרחך שביום כ"ג חזרו מדעתם ליסע בו ביום אלא ליסע למחר ביום כ"ד וזהו שכתב הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ"ד פירושו בשביל נסיעות יום כ"ד ואם יראה לך דוחק לפרש כן יש להגיה על יום כ"ד לפי זה נלמד הכל שפיר דהגמרא דיליף דהלן בעיר צריך ליטול רשות שנית הוא כיון שהוצרכו ליטול רשות ביום כ"ג בשביל נסיעת יום כ"ד ולא היה די בנטילת רשות של יום כ"ב ומדנטלו רשות ביום כ"ב על יום כ"ג ש"מ דאותה לינה של לילה אחר כ"ב לא היה מחייב אותם ליטול רשות שנית דאל"כ לא היה שום צורך בנטילת רשות של כ"ב על כ"ג אלא ודאי כיון דהיה קבוע שיסעו בכ"ג די ברשות של כ"ב אלא דאחר כך ביום כ"ג נתחרטו ללון עוד לילה אחת הוצרכו שנית בשביל כ"ד נמצא הכל נכון בס"ד:
י סָעִיף טז ולא יסתור דבריו. כאן אסור אפילו שלא בפניו ומ"מ לענין פסק שרי כמו שכתב רמ"א סעי' ג' ע"ש:
יא סָעִיף טז דחשיב כמהלך. מזה למדנו שאותן שנוסעין בדרך על העגלה ויושבין לפעמים בגילוי ראש לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד' אמות דלאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוא כיושב על החמור וכמהלך דמי:
יב סָעִיף טז שחרית וערבית. דלא יהיה עדיף מכבוד שמים בקריאת שמע:
יג סָעִיף יח כשהספר תורה על הבימה. נראה דה"ה נמי על השלחן שהוא גבוה מי' טפחים ורוחב ארבע שגם הוא רשות בפני עצמו שאין צריכין לעמוד וגם בזמן שהס"ת מונחת בארון הקודש אע"פ שהוא פתוח אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שהארון הקודש פתוח ואין חיוב בדבר:
יד סָעִיף כא אלא א"כ הרב חולק כו'. ואפילו אם אין הרב חולק כבוד לתלמידו אם הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד פסק רבינו שמחה שחולקים לו כבוד במקום רבו דמשום כבודו של כ"ג חולקין כבוד לסגן ע"כ במרדכי פ"ק דקדושין. עשה דכבוד תורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה כן כתבו התוספות בשבועת העדות דף ל"ו אבל בתשובת מהר"ם מינץ כתב אשת חבר שניסת לעם הארץ אין חייבין לכבדה כבראשונה עכ"ל משמע דבעודה אלמנת תלמיד חכם חייבים לכבדה כבראשונה ע"כ מצאתי. וז"ל מו"ח ז"ל מצאתי כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו אין צריך למחות ולומר אינו חבירו אלא רבו וראיה מפ' קמא דביצה דאמרו ליה לרבי אליעזר כבר נמנו עליך חבירך כו' מאן חבירך רבי יוחנן בן זכאי והוא היה רבו ע"כ. עוד מצאתי יש לי להוכיח כשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם אין צריך לומר לו בכל פעם בל' מר ואם לפעמים מדבר בלשון אתה אין בכך כלום ומביאין ראיה מהא דאמר ליה אביי לרב דימי כו' עכ"ל ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו כדאיתא בפ' תפלת השחר שאני ר' ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה לרב והיינו דא"ל ר' ירמיה לרב מי בדלת ולא אמר מי בדיל מר עכ"ל מדברי מו"ח ז"ל:
טו סָעִיף כד עד שיזכיר שם אומרו. דכל מה שמזכיר סתם סבורים שהם מדברי רבו. ואם למד לפני שנים לא יזכיר דבר שלמד מא' מהם בסתם דהא צריך לומר דבר בשם אומרו ובזה לא ידעו ממי קיבל מו"ח ז"ל:
טז סָעִיף ל שהוא מתאבל עליהם. היינו קרע שמתאחה ולא כדין רבו מובהק כמו בעמידה שהוא כאן דוקא תוך ארבע אמות ולא כהטור שהחמיר כאן לענין קריעה שאינה מתאחה כרבו מובהק וכבר הקשה עליו ב"י מ"ש מעמידה:
יז סָעִיף לא ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני. כן צריך להיות:
יח סָעִיף לא ואפילו אם התיר הראשון וכבר כו'. אפילו להחמיר לא יורה השני והיינו דוקא כשכבר חלה הוראת הראשון לקולא קודם שנחלק השני עליו אבל אם לא חלה עדיין יכול לחלוק להחמיר ולשון רמ"א אינו מכוון שהיה לו לכתוב אם חלה ולא וכבר חלה והך חלה נראה לי דהיינו שנעשה איזה מעשה להקל כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אבל משום קבלת ההוראה ממנו לחוד לא מהני ולא יהא השני רשאי לחלוק להחמיר משקול הדעת. ופירוש שקול הדעת עיין בח"ה סימן כ"ה:
יט סָעִיף לד אבל אין מחזיר אבידת אביו כו'. הטעם דבפדיון ופירוק משא דיש צער הגוף מועיל לאביו כשהוא חכם אע"פ שאינו שקול כרבו אבל לענין אבידתו שהוא ממון אין מועיל להקדימו עד שיהיה שקול כרבו:
כ סָעִיף לו משום בזיון. כתב בית יוסף ונ"ל דמשום הכי אמרו בגמ' אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתינא ליה ולא אמרו אלו אמרה משה עכ"ל נראה שמפרש הבזיון הוא למשה רבינו ע"ה שהוא אומר אלו היה אדם אחר כמותו והוא בלתי אפשר שהרי כתיב לא קם כמשה. ובספר רש"ל על פרק החובל סי' נ"ג מביא וז"ל וכתוב בתשובות אדם שמתקוטט עם חבירו ואמר איני מקבל ממך אפילו היית כמשה רבינו ע"ה מלקין אותו משום בזיון עכ"ל. וחידוש הוא בעיני כי הרגל הלשון הוא וגם אינו ביוש כ"כ למשה רבינו ע"ה ועוד בסתמא לא כוון לגנאי רק שהפריז על מדותיו שאינו רוצה לקבל ממנו מחילה או פיוס ולכן מחידוש לא ילפינן מ"ה ראוי להחמיר עליו בתענית שני וחמישי ושני שיזהיר בלשונו עכ"ל ולפי דבריו אם אומר כמו יהושע גם כן מלקין אותו דמאי שנא אבל יותר נראה כמ"ש בשם בית יוסף שהרי מביא ראיה מגמ' וכן ביבמות (דף מ"ח) אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא:
כא סָעִיף לו אבל אין שומעין לדידיה. לכאורה אין פירוש לדברים אלו ובלבוש כתב וז"ל והוא דבר נכון שומעין לו לגבי אחרים ואין שומעין לו לגביה דידיה דחיישינן שמא מטעה אותנו ומדמה דברים שאינם דומים להדדי ואין אדם רואה חובה לעצמו אבל אם הוא דבר פשוט שומעין אפי' לגביה דידיה עכ"ל ואין זה נכון שהרי ברישא מיירי גם כן מדידיה דאלו לגבי אחר נאמן בכל גווני לומר שקבל כן הדין שהרי אינו נוגע בדבר וכ"כ להדיא נימוקי יוסף פרק הערל ונראה לע"ד לפרש דברי רמ"א כיון דהכי קאמר דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע"כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שהוא מדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה הדמיון אלא אם כן הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה ואין להקשות אם כן פשיטא שסומכין על זה יש לומר דקא משמע לן דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן ובגמרא איתא בפרק הערל דאם אומר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפילו בשעת מעשה שומעין לו דאיתא שם הא שמואל חי ובית דינו קיים ופירש נימוקי יוסף דכשאינו חי אמרינן דטועה לומר בשבילו כן וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ"א שלא הביא זה:
א סָעִיף א אבא. כתב הש"ך וצ"ע שאין נוהגין כן עכשיו אם אביו הוא רבו לקרוא אותו בשם רבי ונראה לי דמסתמא האב מוחל על כבודו בזה כמו שכתוב בא"ח סימן תע"ב ס"ח גבי הסיבה ע"ש:
ב סָעִיף ג שקובע. הטעם כתב הב"ח דכיון שהוא קובע לו מדרש הלא הוא חולק על שררתו של רבו:
ג סָעִיף ג הוראה. כתב הש"ך דמדברי מהרי"ק לא משמע כן כי מה שהביאו ראיה לדין זה שכך הוא דרכה של תורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י"ל דהיינו בנטילת רשות או שמת כדלקמן ס"ד וצ"ע עכ"ל:
ד סָעִיף ד רשות. ודעת הראב"ד והרשב"א והריב"ש דנטילת רשות מהני אפי' תוך ג' פרסאות. ש"ך:
ה סָעִיף ד ממש. האי ממש לא קאי ארבו אלא אלפניו כלומר דלפניו ממש אפי' תלמיד חבר אסור. ש"ך:
ו סָעִיף ד ברגיל. היינו בב' וה' או ביום השוק של כל שבוע אבל ביום השוק דשנה כגון יריד לא מקרי רגיל. ש"ך:
ז סָעִיף ד מותר. משמע אפי' בלא נטילח רשות אבל בהגמי"י כתב דמ"מ צריך נטילת רשות ועיין במהרי"ק סימן ק"ע שהאריך ליישב דבריהם עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ד אחד. כתב הש"ך דאתלמיד גמור קאי אבל בתלמיד חבר כ' מהרי"ק דסגי בנטילת רשות מרבו ומשמע עוד שם דאם יש לו רב א' מובהק והאחרים אינם מובהקים צריך שיטול רשות מרבו המובהק:
ט סָעִיף ל אלא. כתב הש"ך דמדברי הרב נראה דלסברא זו אפי' לא למד רוב חכמתו ממנו כל שלא נתגדל להיות קרוב לרבו מיקרי חלמידו אבל לפע"ד אין הדבר כן אלא דאם אין רוב חכמתו ממנו א"צ לנהוג בו שום כבוד רק לענין קריעה בלבד ומה שהוכיח הרב דא"כ א"א להיות לו הרבה רבותיו מובהקים אינו כלום די"ל שלמד אצל א' רוב חכמתו במקרא ואצל א' במשנה וא' בש"ס וא' במדרש ואגדות וא' בקבלה וכיוצא בזה בשאר חכמות התורה וכן נראה דעת המחבר דלקמן סעיף ל' כתב דכל שאין רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו אין חייבים באלו הדברים וכאן כ' אע"פ שנטל רשות מרב א' לא סגי וכו' אלא ודאי כדפי' וגדולה מזו כתב מהרי"ק דאפי' למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו הלכה למעשה שהרי דבר פשוט שריש לקיש היה תלמיד גמור דר' יוחנן ור"י היה רבו מובהק וכל חכמתו ממנו היה וגם סמכו ואפ"ה חלק עליו עכ"ל:
י סָעִיף ד לא. לשון הלבוש לא מהני ליה רשות מרבו א' ומשמע הא מכל רבותיו או אם אין לו רק רב א' מהני והוא נמשך לסברא זו דהרשב"א וסייעתו אבל יש חולקין דתוך ג' לא מהני נטילת רשות כדלעיל עכ"ל הש"ך:
יא סָעִיף ז מעשה. אבל אם מורה על מעשה שבא לפניו אפילו שאלו הלכה כדברי מי אסור לומר כדברי פלוני. ש"ך:
יב סָעִיף י התמוה. כתב הש"ך נראה דהיינו דוקא אם מתיר בסתם אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר:
יג סָעִיף יב ולא. כתב הש"ך דהג"ה זו צ"ל בריש סי"ג קודם תלמיד שלא הגיע וכו' כי שם מקומה:
יד סָעִיף יג ברור. והש"ך כתב דמדברי הרמב"ם נראה מבואר דאפי' הוא דבר ברור בפוסקים כל שאינו מפורש במקרא שהצדוקים מודים בו אסור להורות וכ"כ הב"ח ותמיהני על הרב שמתיר בדבר ברור בפוסקים ואפשר דמ"ש הרב בפוסקים ט"ס הוא וצ"ל בפסוקים עכ"ל וכתב הרשב"א בתשובה דבי"ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר והיינו בסתמא אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר וכ' הרמב"ם מותר לשיכור ללמוד תורה ואפי' ההלכות ומדרשות ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה הוא וכ"כ הב"ח וכ' עוד ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפ' הדר כגון ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחלה עכ"ל:
טו סָעִיף יד הסמיכה. כתב הרמב"ם והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתן לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות כו' סמיכה שבזה"ז אינו אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי ועיין בסוף תשובת מהר"ל ן' חביב ותשובת מהר"י בי רב תשובת ן' חביב כמה קונטריסים בעניני הסמיכה עכ"ל הש"ך:
טז סָעִיף טו להזכיר. כלומר לקרות בו אחרים וע"ל סי' ר"מ ס"ב וכשאומר ר' מורי פלוני דמותר נראה דוקא שלא בפניו אבל בפניו אין להזכיר שמו כלל רק יש לקרותו רבי וכן נוהגין ש"ך:
יז סָעִיף טז יתפלל. כתב בשבולי לקט בשם רב האי דהא דאסור להתפלל כנגד רבו לא אמרו אלא ביחיד אבל בצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו ומותר להתפלל כנגדו וכתב הש"ך דאם אביו וגם רבו מובהק שלמד עמו בחנם מסובים בסעודה נוטל רשות מרבו ואח"כ מאביו:
יח סָעִיף טז לצאת. כן למד מהרי"ו מהא דאם היה הישראל קודם במרחץ ואח"כ באו עובדי כוכבים לשם א"צ לצאת וצ"ע דיש לחלק דהתם טעמא הוא שהוא בא בגבולו וזה לא שייך בכבוד רבו עכ"ל הש"ך:
יט סָעִיף טז הגיד. כתב הש"ך דזהו מהר"ן שכתב כן ממאי דאיתא בהרי"ף וז"ל כתיב ביום השמיני שלח את העם וכתיב ביום כ"ד שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן וכו' ותימה גם אהר"ן גופיה דהדבר פשוט דט"ס הוא בהרי"ף וצ"ל ביום כ"ג שכן הוא בד"ה ב' ז' ולפי פשטא דקרא מוכח דבכל ענין צריך לחזור וליטול רשות ואפי' תימא דלא מוכח בקרא מידי מ"מ מנ"ל לחלק וצ"ע עכ"ל ובט"ז רוצה לתקן דברי הרמ"א והשיג עליו הש"ך בנה"כ ע"ש:
כ סָעִיף טז יסתור. ע"ל סימן ר"מ ס"ב ולעיל סעיף ג' בהג"ה:
כא סָעִיף טז שיתכסה. או עד שישב כדלקמן סימן רמ"ד ס"ט:
כב סָעִיף טז כמהלך. כתב הט"ז מזה למדנו שאוחן שנוסעים בדרך על העגלה ויושבים לפעמים בגילוי ראש לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד"א דלאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוי כיושב על החמור וכמהלך דמי עכ"ל:
כג סָעִיף טז חייב. וי"א כיון שהשוה מוראו למורא שמים חייב לעמוד אפי' ק' פעמים ביום דאטו אם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום אינו חייב לעמוד עכ"ל הלבוש:
כד סָעִיף יז באמצע. והם לאחוריו וכל א' מצדד עצמו לצדדין הגדול לצד ימין והקטן לצד שמאל וחוץ לד' אמות הכל מותר. טור:
כה סָעִיף יח הבימה. כתב הט"ז נראה דה"ה נמי על השלחן שהוא רחב ד' וגבוה י' טפחים שגם הוא רשות בפ"ע וא"צ לעמוד וגם בזמן שהס"ת מונחת בארון הקדש אע"פ שהוא פתוח אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שאה"ק פתוח ואין חיוב בדבר עכ"ל:
כו סָעִיף כא חולק. ואפי' אין הרב חולק כבוד לתלמידו אלא הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד אפילו בפני הרב חולקים לו כבוד כן כתב הדרישה וב"ח בשם רבי שמחה וכתבו עוד בשמו שאין הרב צריך לעמוד בפני תלמידו אפי' הוא ת"ח גדול מאד אמנם חזינא למ"ר שעשה הידור לתלמידיו ואפילו לאותן שאינן חשובים כ"כ ע"כ וע"ל סי' רמ"ד ס"ח:
כז סָעִיף כא ודוקא. ובתשובת שארית יוסף כתב שכבוד רבו של רבו אפי' לא למד לפניו כלל גדול מכבוד רבו וכשלמד ג"כ קצת לפניו יש לדחות רבו ולא לכבדו בפניו וכ' הט"ז דהתוס' כתבו בעשה דכבוד התורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה אבל בתשו' מהר"מ מינץ כתב אשת חבר שניסת לעם הארץ אין חייבין לכבדה כבראשונה מזה משמע דבעודה אלמנת ת"ח חייבים לכבדה עכ"ל וכתב הב"ח מצאתי כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו א"צ למחות ולומר אינו חבירו אלא רבו. עוד מצאתי כשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם א"צ לומר לו בכל פעם בלשון מר ואם לפעמים מדבר עמו בלשון אתה אין בכך כלום ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו עכ"ל:
כח סָעִיף כד שיזכיר. כתב הש"ך אבל שמועה ששמע מרבו רשאי לאומרו בסתם מיהו עכשיו סתם מה שהאדם אומר סוברים העולם שהוא מפי עצמו והלכך הדין משתנה ומ"מ ודאי דאסור לומר בסתם וכ"ש משם עצמו דבר ששמע מאחרים דהוי מתעטף בטלית שאינו שלו עכ"ל:
כט סָעִיף כח הריני. ואפי' בכתיבה המתקיימת לאחר י"ב חודש צריך לכתוב כן כמו באביו לעיל סי' ר"מ ס"ט בהג"ה. ש"ך:
ל סָעִיף כט דאנוס. ואם אכל דלעת ודייסא ונזדמן לו רוק בפיו יפלוט אותו בפני רבו משום שיש בו סכנת נפשות. ש"ס פ' הנודר:
לא סָעִיף ל וקורע. היינו קרע שמתאחה ולא כדין רבו מובהק. ט"ז. ושני ת"ח הלומדים ביחד ומקשים ומפרקים זה לזה יש פוסקים דדינן כרבן מובהק לענין עמידה וקריעה ויש חולקין וע"ל סי' ש"מ ס"ח. ש"ך:
לב סָעִיף לא ארבעים שנה. משמע מ' שנה משנולד וכ"פ רש"י והר"ן אבל התוספות (פ"ק דסוטה דף כ"ב ע"ב) פ' משנה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה ולא משנה שנולד עכ"ל הש"ך:
לג סָעִיף לא שאינו. כ' הש"ך משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע"פ שלא הגיע למ' שנה אבל התוס' פי' הא דאמר שאין להורות עד מ' שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ונראה שדעת הרי"ף והרא"ש כדעת התוס' ויש להחמיר עכ"ל:
לד סָעִיף לא הדעת. ואפי' התיר אינו מותר ואפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ"כ הראב"ד והריב"ש והיינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבה"מ יכול להתיר מיהו יש פוסקים דס"ל דאם א' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא עכ"ל הש"ך:
לה סָעִיף לא להתיר. והש"ך חולק ע"ז ומביא כמה ראיות מש"ס ופוסקים דמוכח אף שיש לו קבלה שאין הדין כן אפ"ה אינו יכול להתיר ע"ש באריכות:
לו סָעִיף לא בשקול. כתב הש"ך נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי חנאי או תרי אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמ"ש בח"מ סי' כ"ה אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר:
לז סָעִיף לא לאסור. והש"ך חולק ע"ז דהא כתבו הפוסקים הטעם לעיל דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו אף שכבר חלה הוראתו ובט"ז מחלק בענין זה דאם כבר נעשה איזה מעשה מחמת הוראת הראשון כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אז אין השני יכול לאסור משא"כ בקבלו ההוראה לחוד יכול השני לחלוק ולהחמיר (ובנה"כ כתב עליו דלא דק דבהדיא אית' בהרא"ש שממנו מקור דין זה דחלה הוראתו היינו שנתפשטה הוראה זו לאפוקי כששניהם בבית המדרש):
לח סָעִיף לא אחר. ואם החכם הראשון אוסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ"כ מהרש"ל:
לט סָעִיף לד קודמת. היינו כששניהם לפניו להשיב ואינו יכול להשיב כי אם א' מהן ועי' בח"מ ר"ס רס"ד:
מ סָעִיף לד מפרק. ובב"י מסתפק במפרק אפילו כשהוא שקול נגד רבו כיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון ומשמע דאם אינו שקול פשיטא ליה דרבו קודם ובאמת שבהרא"ש לא מכרעת מידי עכ"ל הש"ך:
מא סָעִיף לד שוכר. ואם הרב לא היה רוצה ללמדו אלא בשכירות ויהודי או יהודים נותנים לו השכירות ללמדו אז אבדת בעל הנותן קודם עכ"ל ספר חסידים וע"ל סי' רנ"א ורנ"ב ס"ט:
מב סָעִיף לו כמשה. כתב הט"ז אבל אם אמר כיהושע אין מלקין אותו דמצינו בש"ס יבמות אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא עכ"ל:
מג סָעִיף לו לדידיה. כתב הט"ז לכאורה אין פירוש לדברים אלו דהא ברישא מיירי ג"כ מדידיה ונראה לפרש דה"ק דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע"כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שמדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה אא"כ הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה וא"ל א"כ מאי קמ"ל די"ל דאיצטריך לומר דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן עכ"ל:
מד סָעִיף לו פשוט. פי' בש"ס או בפוסק אחד ובש"ס אית' דאם אמר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפי' בשעת מעשה שומעין לו ופי' נ"י דכשאינו חי אמרינן דטועה וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ"א שלא הביא דין זה. ט"ז:
א סָעִיף א בכבוד רבו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ד"ש שכתב במי שעלה רבו שלישי לקרוא בתורה אינו רשאי התלמיד להיות הוא המשלים דאיכא זילותא לרבים ואפי' אם קראוהו לא יעלה דמוטב שיבא עשה דכבוד תורה וידחה מה שאמרו מי שקורין אותו לקרוא ואינו עולה עליו הכתוב אומר כו' דכיון דמשום כבוד רבו עביד הכי ליכא בזיון התורה ואם מה שקראו לרבו שלישי היה לכבוד הרב כמו שירת הים וכיוצא פשיטא דשרי ואם רבו נתן לו רשות בכל גוונא חייב לעלות עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף ג מותר לחלוק. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תצ"ה. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ה' שהאריך הרבה בזה והמציא עשרה פרטים בענין זה. ועיין בתשובת חוט השני סימן ך' שגדול אחד התרעם עליו על השגתו על גדולי הקדמונים ומה גם לומר דאישתמיט להו דברי הש"ס והפוסקים והשיב לו שאין ע"ז להתרעם כי כן מצינו במחברים שבכל דור ודור שלא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם וזה הלשון אישתמיטתיה הוא לקוח מהש"ס שכן מצינו כמה פעמים שאמרו על גדולי האמוראים והוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה היא טבע אנושית כוללת כל האישים ואין חילוק בין רב למעט ע"ש שהאריך בזה ושם תמצא בקיאות נפלאות. ועיין בספר שתי ידות להגאון מהר"ם די לונזאנ"ו באצבע הרביעי שכתב בזה ענין מושכל:
ג סָעִיף ד לפני רבו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ד שכתב דלכן ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר. כי רבותינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי כו' ובר מן דין ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה שלא יחשדו כו' ע"ש וכ"כ הגאון בעל פרי מגדים בראש ספרו על או"ח וע"ש סדר הנהגות הוראות או"ה באריכות:
ד סָעִיף ד ואם הוא רחוק מרבו. עיין בתשו' בית יעקב סי' קמ"א שנסתפק בדין שאסור להורות לפני רבו תוך ג' פרסאות אם היה רבו חוץ לג"פ והורה הוראה להכשיר הבהמה ואח"כ בא רבו תוך ג' פרסאות והבהמה קיימת אי חייב לשאול את רבו אם מסכים להוראתו ואם אינו שואל אי נימא דהוי כמורה הוראה לפני רבו או נימא כיון שכבר היתה הוראתו כדין כיון שרבו היה אז חוץ לג"פ א"צ לשאול והביא ראיה מדברי התוספות בסנהדרין דף פ"ט דאם גמר ההוראה כשהיה רבו חוץ לג"פ א"צ לשאול אבל אם באמצע הוראה כגון שהוא נושא ונותן בהוראה עדיין אף שיודע להיכן הדין נוטה נודע לו שבא רבו תוך ג"פ אסור להורות בלי שאלה לרבו ושוב צידד להתיר בזה לפי הטעם שאמרו בגמ' משום דלא אסתייעא מלתא להורות כהלכה ובכה"ג לא שייך זה שיודע הדין על בוריו קודם שנודע לו שבא רבו אסתייעא מלתא ולע"ד אין זה מחוור דמה שאמרו בפ' אע"פ אמר אביי כו' לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא אסתייעא מלתא. הכוונה דלא משום מיחזי כאפקירותא לחוד הוא אלא גם משום דלא כו' וכן משמע בתוס' שם אמנם היכא שהרב מחל על כבודו דינו אמת. ומבואר עוד בתשובת בי"ע שם דממדת חסידות בכל ענין יש לשאול כדאיתא פ"ק דברכות גבי דוד ומפיבושת:
ה סָעִיף יב אם בני ביתו. עיין בתשובת חות יאיר סימן קכ"א כתב שם בפשיטות דכל הוראות איסור והיתר שבא לאדם בתוך ביתו שרי להורות אם בר הכי הוא ואפילו במקום רבו כדאיתא במסכת עירובין ר"פ הדר צורבא מרבנן חזי לנפשיה מותר משא"כ לאביו ולאמו ואם יש לו חלק באותה הוראה אפילו שמיני שבשמינית מותר מדמשני שם אנא מיזבן זביני משמע הא אם היה לו חלק בה היה מותר עכ"ד ותימה שלא הביא כלל דברי הטור והמחבר בכאן וגם לא דברי הרא"ש שם שכתב דהדעת נוטה דדוקא בדיקת סכין שאינו אלא לכבודו של חכם כו' אבל דבר או"ה אפילו לעצמו אסור להורות במקום רבו וצ"ע כעת:
ו סָעִיף יג שלא יורה כשהוא שתוי. עיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן ק"מ שהביא בשם בעל העיטור דהיינו דוקא בהוראות איסור והיתר אבל מותר לדון דיני ממונות אף כשהוא שתוי: אכן בתשובת הב"ח סימן מ"א פסק דאין חילוק ולכן המחמיר תע"ב ע"ש:
ז סָעִיף יג כשהוא שתוי יין. עש"ך ס"ק י"ט מה שתמה על הב"ח ועיין בתשובת חות יאיר סימן קע"ז מ"ש בזה:
ח סָעִיף יד כל חכם כו'. עיין במהרש"א בח"א פ"ג דסוטה שכתב ובדורות הללו אותם שמורים הלכה מתוך הש"ע והרי הם אין יודעים טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו תחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח טעות נפל בהוראתן והרי הן בכלל מבלי עולם ולכן יש לגעור בהן ע"ש. ואפשר דדוקא בזמן הרב מהרש"א שלא היה עדיין שום חיבור על הש"ע אבל האידנא שנתחברו הט"ז וש"ך ומג"א ושארי אחרונים וכל דין מבואר הטעם במקומו שפיר דמי להורות מתוך הש"ע והאחרונים:
ט סָעִיף יד ואינו מורה. עיין בס' משנת חכמים ריש הל' דעות ריש לאו ז' שכתב דיש להסתפק בהא דאמרינן במסכת אבות חרב בא לעולם על עינוי הדין והוא דוקא עינוי דין מדיני ממונות או אף הוראות או"ה בכלל שלא ידחה בלך ושוב והביא דברי השל"ה דפוס א"ד דף קפ"ד ע"ב שכתב לאחר שההוראה ברורה אליו לא יחמיץ שוב את ההוראה רק ישיב מיד להשואל דכשם שאסור לענות דין מד"מ ה"נ בכל ההוראות ע"ש והוא ז"ל פלפל בזה וכתב דזה תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם דלדעת רש"י דכל אדם אסור לענות מקרא דלא תענון כל עינוי במשמע אף עינוי הוראות או"ה אך לדעת הרמב"ם דס"ל דאלמנה ויתום דוקא אבל כל אדם יליף מלא תעשו עול במשפט שפיר יש לחלק בין דיני ממונות ובין הוראות או"ה. וכתב עוד דלכ"ע אסור לעכב הוראה להתיר אשה לבעלה ע"ש באריכות:
י סָעִיף טו רבי מורי. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא שלא בפניו ועיין בספר רגל ישרה ובליקוטי פרי חדש שחולקים על הש"ך בזה מדכתיב אדוני משה כלאם:
יא סָעִיף טז דאין לתלמיד לשאול. עיין מ"ש אא"ז בהקדמתו לספר פנים מאירות ח"א דאם עובר לפני הרב ואינו נותן לו שלום הוי דרך בורות ע"ש היטב ובזה מיושב מה שהקשה בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ס"ו ס"ק א' ע"ש:
יב סָעִיף טז לעמוד בפניו. עיין בתשובת שבו"י ח"א שהעלה דאינו חייב לעמוד לפני רבו בט"ב ועיין בש"ת בא"ח סימן תקנ"ד שהבר"י כתב בשם ב"י ח"ב שמקשה על דבריו ומסיק דחייב ע"ש ובמח"ב כתב שמנהג פשוט בא"י ובח"ל דבט"ב קמים בפני רבנים ות"ח כבשאר ימים אלא שאין ראיה מהמנהג שיהיה בתורת חיוב ע"ש:
יג סָעִיף כא ודוקא. עבה"ט מ"ש בשם תשובת מהרי"כ:
יד סָעִיף כב יקשה לו. עיין בספר יום תרועה דף יו"ד ד"ה אמר:
טו סָעִיף כה רבו. עיין בתשובת שער אפרים סימן צ"א שכתב במי שגייר גרים (בא"י) והכניסן תחת כנפי השכינה ואח"כ מת מחוייבים לקרוע עליו כדין רבו ע"ש עוד:
טז סָעִיף לא להורות עד מ' שנה. עיין בתשובת שבו"י ח"א סימן ק"מ שהעלה דדוקא הוראות או"ה קאמר אבל מותר לדין דיני ממונות אף שלא הגיע לארבעים ומ"מ לדון ביחידי ראוי להחמיר אם לא שאין גדול ממנו בעיר משא"כ להצטרף לשלשה כו' ע"ש:
יז סָעִיף לא בדבר משנה. [כתב בספר לבושי שרד סי' ק"א וז"ל חכם שאסר איזה דבר ויש בדבר ההוא ב' טעמים להטריף וטעם א' נסתר מדבר משנה וטעם הב' נסתר משיקול הדעת דסוגיין דעלמא נ"ל דאם ידע החכם מהמשנה ולא הטריף רק מהטעם הב' אין זה כ"א טעות בשיקול הדעת ואין חבירו יכול להתיר אבל היכא דהוי איפכא שידע מסוגיין דעלמא והטריף מחמת הטעם אשר הוא טעות בדבר משנה הוי טועה בד"מ ויכול אחר להתירן והיכא דטעה בשניהם יש להסתפק מה דינו ומצד הסברא נראה דאין דינו רק כטועה בשקול הדעת עכ"ל] ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן ס"א באחד ששלח שלוחו אל המורה והורה לו לאסור בהנאה וזרק שלוחו את המאכל לאיבוד ואח"כ נודע שטעה בדבר משנה אם המורה או השליח חייבים לשלם ופסק דשניהם פטורים ע"ש:
יח סָעִיף לא יוכל להתיר. [עבה"ט דהש"ך חולק ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ט שהרבה להשיב על ראיות הש"ך ומסיק שדברי הרמ"א נכונים אך כתב דנראה ברור מלשון הרמ"א דהד דינא לא שייך רק אם חכם הראשון מוכרח להודות לקבלתו כשישמע ולא יחלוק על רבותיו של זה אבל אם גם אחר שיוודע לו יחלוק גם על רבותיו דרב גובריה ודאי שאין רשאי להתיר. ושוב מצא בש"ג פ"ק דע"א שכתב בהדיא כדעת רמ"א ז"ל והוסיף תיבה א' שכתב אם יש לו קבלה אמיתית כו' לשון אמיתית מכוון למ"ש דבעינן שחבירו יודה לקבלתו ע"ש]:
יט סָעִיף לא ואפילו אם טעה. עש"ך ס"ק נ"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ב' שהשיג על כל דבריו [ועיין ש"ך בח"מ סימן כ"ה ס"ק י"ד מזה]:
כ סָעִיף לא אין לשני לאסור. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שס"ב שחולק ג"כ על זה אלא אם טעה בשיקול הדעת והתיר מחזירין הוראתו ואוסרים אפילו בעל כרחו דאין חכמה ואין עצה נגד ה' (וכן עשה מעשה בעצמו בסימן שצ"ג שם) ואפילו המתיר בעצמו אינו רשאי לנהוג קולא בדבר כיון דלדעת הרוב טעה בשיקול הדעת ע"ש:
כא סָעִיף לא במעשה אחר. עיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ה שכתב דזה דוקא אם נשאל החכם השני עליו אז רשאי לפסוק מה שנראה אליו במעשה אחר וכעין עובדא דמהרי"ק שם אבל להיות קופץ מאליו להתיר מה שאסר חכם אחר לא שמענו ע"ש:
כב סָעִיף לג כבוד תלמידך. עיין בתשובת חות יאיר סימן קצ"ב בענין מה שמצינו לפעמים בש"ס כמה קנטורים וזלזולים כמו ביבמות דף ט' דא"ל רבי ללוי כמדומה לי שאין מוח בקדקדו וכן כד ניים ושכיב אמר להא מלתא וכהנה רבים ע"ש מ"ש בזה:
כג סָעִיף לד מפרק משאו. עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשנ"ה בהנהגת הוראות או"ה אות ב' וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים כו' עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ז שחקר במה שפוסקי הלכות סומכים לילך אחר רוב דעות הפוסקים כמבואר לרוב בספריהם והלא הכתוב בספר הוי קבוע וא"א לבטלו ברוב וכן איך לבטל דעת היחיד ברוב מנין והרי אמרו דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל וניחא ליה דהכא לאו מתורת ביטול אתינן עלה. ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת אחיו רב משולם סי' ה' [עוד שם אות ז' אם אין הרבים מסכימים כו' עיין בתשובת ש"א סימן פ"ח שחולק עליו והסכים לדעת רמ"א בח"מ סימן כ"ה ס"ב דנקראו רבים לכל דבר ע"ש והביאו ג"כ בס"ט לעיל סימן קפ"ח ססק"ד ומשמע שמסכים עמו ע"ש]:
א סָעִיף א חייב כו'. מתני' סוף כריתות:
ב סָעִיף א אביו כו'. רפ"ד דב"מ:
ג סָעִיף א אבל כו'. קדושין ל"א ב' כי הא דמר בר"א כו':
ד סָעִיף ג איזהו כו'. כמ"ש בפ"ד דברכות (כ"ז ב') והחולק על ישיבתו כו' והיינו בכה"ג:
ה סָעִיף ג שלא כו' אע"פ כו'. כמ"ש בס"ד בש"ע אפי' הוא בסוף כו' או עד כו':
ו סָעִיף ג אבל כו'. דבכמה מקומות מצינו שהיו חולקין על אביהם ורבם כמ"ש בקדושין מ"ב א' ור"נ כו' וכן רבי עם רשב"ג:
ז סָעִיף ד לעולם. ר"ל אפי' באקראי וכמש"ו:
ח סָעִיף ד ואם כו'. דבסנהדרין ה' ב' אמרינן ותניא תלמיד אל יורה כו' ושם א' רב ורבב"ח לא היו יכולין להורות בלתי רשות ומפרש הרמב"ם דשם בקביעות כעובדא דרב ורבב"ח וע"ז אמרו באותה שעה גזרו כו' ועובדא דתנחום באקראי היתה כמש"ש איקלע כו' לכן הקשו לו ותניא כו'. ואמר עד שימות כמ"ש בעירובין שם לא אורי בשני כו' ותוס' בסנהדרין שם ד"ה אלא הקשו ג"כ קושית הרמב"ם מרפ"ו דעירובין דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא משום דרבו מובהק הוי ור"ה הוי רחוק משם יותר מג' פרסאות וכן מרבינא דסר סכינא בבבל וא"ל ת"ח אנא הלא"ה אסור ובבל רחוק הרבה מר"א וכן דפריך שם מתלמיד דר' אליעזר שנתחייב מיתה חוץ לג' פרסאות משמע הא מאיסור ל"ק מידי ותירצו בסנהדרין שם דתוך ג' פרסאות אפי' רשות לא מהני [וז"ש בהג"ה ואפי' נטילת כו']. ובכתובות ס' ב' ד"ה כי כתבו דמהני אלא דלא מסתייעא מילתיה ואפשר משום דרב יוסף לאו רבו מובהק היה דרבה רבו מובהק היה. אבל בעירובין שם תירצו בד"ה רב חסדא כו' דכל ג' פרסאות חשוב בפניו וע"ז אמרו בפניו אסור וחייב מיתה ולכך לא הקשו מתלמיד דר"א רק מחמת שהיה רחוק ג' פרסאות ומ"ש שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה היינו חוץ לג"פ ותלמיד חבר תוך ג"פ אסור וזהו דאמרינן בסנהדרין ותניא תלמיד אל יורה אא"כ רחוק כו' וחוץ לג"פ מותר כנ"ל וכמ"ש בעירובין שם ומ"מ אף תוך ג"פ בת"ח פטור דמיתה גמרינן ממשה שרבו מובהק ועברא"ש שם וז"ש בש"ע וי"א דתלמיד גמור כו' ת"ח כו'. אבל הרשב"א סי' קי"א סתר דבריהם דהא בסנהדרין שם ותניא תלמיד כו' משמע סתם תלמיד ואפי' תלמיד גמור וכן הקשו תוס' שם בעצמן דהא ממשה גמרינן כנ"ל אלא דחוץ לג' פרסאות מותר מדינא ומ"ש בעירובין שם בפניו בפניו ממש שלא בפניו תוך ג"פ וקושית תוס' אינה מוכרחת דלרבותא קאמר רחוק ג"פ ומ"מ משום גזירה אסור אף חוץ לג"פ כמש"ש ברב ורבב"ח וז"ש שם וכיון דגמיר ל"ל רשותא משמע דמדינא היה מותר אע"ג דתלמידים גמורים היו ונ"מ דתוך ג"פ דאסור מדינא אע"ג דנטל רשות מרבו אחר לא מהני אבל חוץ לג"פ דרק משום גזירה מהני מרב אחד וכ"כ הראב"ד וכ"כ הריב"ש בשמם בסי' רע"א וכ' דת"ח אפי' בתוך ג"פ מותר לגמרי ומוכרח הוא לשיטתו דהא בעירובין מדינא קאמר וקאמר דר"ה לא אורי בחרתא כו' וע"כ תוך ג"פ הוה ואפ"ה אודי בשני דר"ח וכ' שם וז"ש רש"י בסנהדרין כ"ג א' ד"ה בי דינא כו' דר"ח ת"ח הוה כמ"ש בעירובין שם ור"ח אורי כו' ותוס' בסנהדרין שם ד"ה כגון חלקו על רש"י כשיטתם וז"ש בהג"ה וכ"ז ברבו כו' שגם לשיטת הרמב"ם כן הוא דמפרש בפניו בפניו ממש כמ"ש וכל המורה כו':
ט סָעִיף ד וי"א דמ"מ כו'. בעירובין שם רבינא הוה יתיב כו' ורבינא ת"ח הוה וכתב וי"א דב"י כתב דמדברי הרמב"ם שכתב בד"א כו' דת"ח אף בפניו מותר וליתא כנ"ל ואף שריב"ש שם רצה לתרץ דאפשר דשמתא שאני שהוא שררות יתירתא ועוד כו' דבריו דחוקים:
י סָעִיף ד וי"א דוקא ברגיל כו'. כן תי' שם קושית תוס' הנ"ל מהא דעירובין דשם מיירי ברגיל. אבל מ"מ ההיא דסנהדרין דרב ורב"ח לא מיתרצא:
יא סָעִיף ד אע"פ כו'. דמסתמא ר"ח ורב המנונא ורבינא ה"ל רשות כו' ע"ש:
יב סָעִיף ד דהיינו שנתגדל כו'. ערשב"ם קנ"ח ב' ד"ה תלמיד חבר כו' וכן פי' המפרשים שנתחכם אח"כ כמותו ואינו ר"ל כמותו ממש דהא רבינא ה"ל ת"ח לרב אשי ואמרינן (גטין נ"ט א' ובסנהדרין) מימות ר' ועד ר"א כו' ור' ירמיה ב"א ת"ח דרב (ברכות כ"ז ב') ורב היה גדול אף מר' יוחנן כמ"ש בפ"ז (צ"ה ב') ופי"א (קל"ז ב') דחולין. ריב"ש שם:
יג סָעִיף ד מיהו י"ח כו'. רשב"א וריב"ש וכנ"ל:
יד סָעִיף ד וי"א דכל כו'. רמב"ם וכ"כ רש"י בעירובין שם. אבל קשה מר"ל דאורי בפני ר' יוחנן בספ"ד דכתובות וא"ר יוחנן מה אעשה כו' ותלמיד אסור לחלוק על רבו בשלמא לפי' תוס' (ב"מ פ"ד א' וש"מ) שמתחלה היה גברא רבא ניחא אבל לרש"י קשה ועמהרי"ק ונראה דע"י נטילת רשות אף זה שרי וע"ל סל"ב:
טו סָעִיף ה אין תלמיד כו'. מהא דר"ח היה צריך ליטול רשות מרבי בשביל רב ורבב"ח אבל שלא במקום רבו מותר כמש"ש נקיטנא רשות מאבא מרי כו':
טז סָעִיף ו והוא נעשה כו'. דע"כ רבה בר"ה היה נקיט רשות מר"ג אלא שהיה רב הונא ג"כ בכללם דאל"כ ל"ל לא מינייכו כו' אלא דכ"ז מיותר לא מינייכו לחוד סגי:
יז סָעִיף ו אבל אם כו'. מהנ"ל וע"כ לאו בדיני ממונות קאמר או כיוצא היאך קאמר במילתא דעלמא וכי רבה בר"ה יעשה שלא כדין אלא בשררות בעלמא שרצו להשתרר עליו:
יח סָעִיף ז לא מקרי כו'. דהא מצינו בש"ס בכמה מקומות שהיו מחולקים עם רבן בהלכה:
יט סָעִיף ח לא מקרי כו'. עתוס' שם שפי' ביעתא בכותחא היינו כו':
כ סָעִיף ט יש מי כו'. עמהרי"ק שהקשה על זה מהא דמגילת תענית ועש"ך ול"נ:
כא סָעִיף י יש מי כו'. ממש"ש בסנהדרין ואב"א משום כו' וכמ"ש בבכורות ג' ואב"א רב מרי כו':
כב סָעִיף יב אם ב"ב כו'. הרא"ש בעירובין נסתפק בזה אי דמי לסכין דאמרינן שם צורבא כו' א"ד שאני סכין שאינו אלא משום כבודו של חכם וכה"ג מחיל ליקריה ופסק הטור לחומרא:
כג סָעִיף יב ולא כו'. לשון הרמב"ם וכמ"ש בסעיף שאח"ז:
כד סָעִיף יג ה"ז שוטה כו'. פ"ד דאבות:
כה סָעִיף יג ועליו כו'. פ"ק דעבודת כוכבים (י"ט ב'):
כו סָעִיף יג ותלמידים הקטנים כו'. סוטה כ"ב א' ת"ר כו' וקטן כו' ר' אבא כו':
כז סָעִיף יג ויזהר כו'. פ"ו דעירובין (ס"ד) וריש י"ט (ד' א' וכתובות יו"ד ב' ונזיר ל"ח א') וכריתות י"ג ב':
כח סָעִיף יג או ש"ד כו'. כמש"ש כמאן אזלא כו' וכ"פ הרמב"ם כר"י ועברשב"א שהאריך בזה והביאו כ"מ שם (ומ"מ דינא דהכא פשוט ממימרא דרב בכתוכות יו"ד ב' אכל תמרים אל יורה ועתוס' שם ובכריתות שם. ואפשר דמכח קושית התוס' הכריח הרמב"ם לפסוק כר"י אף דקי"ל כר"א):
כט סָעִיף יג אפי' כו' אם לא כו'. (כמש"ש) כמאן כו' דשאני הכא דזיל כו':
ל סָעִיף יד ענין הסמיכות כו'. כי סמיכה לדין דיני קנסות דוקא בא"י כמ"ש בפ"ק דסנהדרין (י"ד א') וש"מ ועכשיו אפי' בא"י לא כמ"ש תוס' ורא"ש דבעינן סמוך מפי סמוך וכמש"ש (י"ג ב') ברם זכור כו' וגם לפטור אם טעה דוקא מריש גלותא או מנשיא ואין לנו כ"ז אלא הוא כמש"ש (ה' ב') תלמיד אל יורה כו' וז"ש מורינו:
לא סָעִיף יד ולכן כו'. כמ"ש בס"ד:
לב סָעִיף יד וי"א דמי כו'. ע"ש במהרי"ו שכתב שמא אינו בקי:
לג סָעִיף טו ולא במותו. שאביי כשאומר בשם רבה אפי' כשהיה אצל רב יוסף ואח"כ אמר כדמר מר לא אמר הכי וכן רב מרדכי לרב אשי שרבם מובהקם היו וע' בגטין נ"ט א' וש"מ וז"ש בסוף שבת וש"מ אמרית קדם ר' ומנו כו' הגמ' מפרש מנו וכן באביו כמ"ש בקדושין (ל"א ב') חכם משנה כי הא כו' ולאחר מותו היה שישב מר בר ר"א בראש ושם במותו כיצד כו' אלא כך אמר א"מ כו':
לד סָעִיף טו ואפי' לקרות כו'. שלכן קראו רבה אביי וכמ"ש בסי' ר"מ (בס"ק ז') ע"ש:
לה סָעִיף טו אבל כו'. כמ"ש (כתובות ק"ג ב') ברבי שאמר שמעון בני בשם אביו ורבו וכיוצא הרבה אבל לרבו לעולם אסור כמו כל הנך ששמם לא היו פלאי:
לו סָעִיף טו וכ"ז כו'. רש"י שם וכמ"ש בספרי פ' דברים והביאו רש"י ג"כ שם ותענו אותי הל"ל משה רבינו כו' וכן באביו כשאמר אבא מותר כמ"ש בכמה מקומות אבא חלפתא (ליוחי אבא. פסחים קי"ב א') יוחאי אבא (מעילה י"ז ב') לינאי אבא (גטין י"ד ב') וכיוצא:
לז סָעִיף טז כדרך כו'. רמב"ם וכן פירש"י שם וכמ"ש (רפ"ד דנזיר וש"מ) כדי שאילת תלמיד לרב:
לח סָעִיף טז ואם נתן כו'. כמ"ש בחלק (צ"ח א' ע"ש וצ"ע) בריב"ל:
לט סָעִיף טז וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דברכות ר' יוחנן הוה מסתמך על ר"י בר אידי והוי ר"א חמי ליה ומטמר מן קדמוי אמר הדין תרתין מילין הדין בבלאה עבד בי חדא דלא שאל בשלמי וחדא דלא אמר שמועתא מן שמי א"ל כך אינון נהיגין גביהון זעירא לא שאיל בשלמא דרבה דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו ואמרינן בפ"ט דשבת (פ"ט א') כלום יש עבד כו' והרא"ש כתב שגמ' דידן פליג כנ"ל כדי שאילת כו' וה"ר יונה כתב דשם בחזרת שלום אבל נראה דאדרבה מהירושלמי ראיה להיפך מדקפיד ר' יוחנן וכי לא ידע הברייתא (דברכות שם לפי' הר"י) וכן למה לא השיב ריב"א מהברייתא ואמר כך אינון נהיגין משמע דאינון לבד ומצד המנהג ומ"ש כלום יש עבד עבד דוקא (וכ"כ תוס' בב"ק ע"ג ב'):
מ סָעִיף טז ולא יחלוץ כו'. סנהדרין ק"א ב':
מא סָעִיף טז ולא יסב כו'. פ' ע"פ (ק"א א'):
מב סָעִיף טז היה רבו כו'. כמ"ש בפ"ה דד"א מעשה בד' זקנים כו' היאך אתן שלום כו':
מג סָעִיף טז ולא יתפלל לפניו. במכ"ש מלאחריו וצדו וכ"כ ה"ר יונה:
מד סָעִיף טז ואצ"ל כו'. ספ"ג דיומא (ל"ז א'):
מה סָעִיף טז וחוץ לד"א כו'. דרשות אחרת הוא וכמש"ש לענין לעבור נגד המתפללים. תר"י:
מו סָעִיף טז ואם היה כו'. כן למד שם מהא דאמר בפר"א שאסור ליכנס עם עובדי כוכבים במרחץ וכתב המרדכי שאם קדם א"צ לצאת מר"ג בפ"ד דעבודת כוכבים וכנ"ל סי' קנ"ג ס"ג בהג"ה:
מז סָעִיף טז וכ"ז כו'. ערש"י שם:
מח סָעִיף טז אע"פ כו'. שם:
מט סָעִיף טז ולא ישב כו'. מדרש חזית ועבה"ג:
נ סָעִיף טז ודוקא כו' גירסא מוטעת נזדמנה לו לנ"י בכ"ד לחדש וקשה לו למאי אהני להו בתחלה נטילת רשות הא ידעו שילינו שם דשמיני טעון לינה אלא סברו לצאת בכ"ג אבל טעות הוא דבכ"ג יצאו ומוכח להיפך דאפ"ה צריך כו' וביום השמיני נתן להם רשות לילך מחד וביום מחרת איפטורי מיניה ועט"ז וש"ך:
נא סָעִיף טז ולא ישב במקומו. מ"ר פ' בהעלותך קצ"ח ב' ואיזה הידור כו' (וכ"ה בתוספתא פ"ג דמגילה):
נב סָעִיף טז ולא כו' בפניו. דשלא בפניו אשכחן בכמה מקומות נראין דברי אבא:
נג סָעִיף טז י"א דאין אדם כו'. קדושין שם וכתב י"א דרי"ף השמיטו דס"ל דר"א דאמר שם כל ת"ח שאינו כו' פליג על ר' ינאי וקי"ל כר"א דדריש ד"ע (פסחים כ"ב ב' וש"מ) מורא רבך כמורא שמים ואלו מקבל פני שכינה כמה פעמים חייב לעמוד. הרא"ש אבל הרמב"ם וש"פ כתבוהו ופי' אינו רשאי פי' סמ"ג אינו חייב וכ"ה בתוס' ישנים שם ע"ש ועתוס' שם א' ד"ה אין כו' וכ"כ תוס' להדיא בחולין נ"ד ב' ד"ה אין כו' ע"ש:
נד סָעִיף טז ודוקא כו'. תוס' בקדושין שם ב' ד"ה אין כו' מהא דרבא דקפיד כו':
נה סָעִיף יז ובמקום כו'. כ"כ לתרץ קושית תוס' דשבת הנ"ל דבברכות איירי בכה"ג:
נו סָעִיף כא ואפי' תלמידו כו'. קדושין ל"ג כ' שאני רב יחזקאל כו' ה"ק ליה כו':
נז סָעִיף כב א"ל למדתני כו'. כמ"ש בסכ"ג ע"ש ועמ"ש בהג"ה:
נח סָעִיף כב ואם רצה כו'. בת"ה מסתפק בזה מהא דפ"ו דעירובין (ס"ז ב') דא"ש בדרבנן עבדינן כו' ודחה דשם אינו יודע ודאי שעובר כו' וכמש"ו הרואה רבו כו' הואיל כו' ומתני' ערוכה היא בספ"ב דברכות א"ל למדתנו רבינו כו' וכ"ש לפי' תוס' דכל אבילות מדרבנן ערא"ש וכן אין מקבלין כו':
נט סָעִיף כג כ"ז כו'. סנהדרין צ"ט ב' וז"ש בפ"ק דמ"ק (ז' ב') ובפ"ב דחגיגה (י"ד ב') למדתנו רבינו אע"פ שלא למדו ממנו זה וכן בחלק (ק"א א') וש"מ:
ס סָעִיף כד עד שיזכיר כו'. עבה"ג וכ"ה בירושלמי דברכות הנ"ל א"ל הכא ר"מ יתיב ודרש ואמר שמעתא משמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמעתא משמיה דר"ע א"ל כ"ע ידעין דר"מ תלמידו דר"ע כו':
סא סָעִיף כה כשימות כו'. כמש"ש באביו כ"ב ב' ועבה"ג:
סב סָעִיף כה וי"א כו'. כדין שאר מתים שם וכמש"ש לא הושוו כו' וערש"י שם:
סג סָעִיף כה ואינו כו'. ברייתא שם כ"ו א':
סד סָעִיף כה ומתאבל כו'. שם כ"ה ב' אפי' רבו כו' ואמרינן שם כ' ב' וש"מ מקצת כו':
סה סָעִיף כו אפי' כו'. כמו באביו וכנ"ל ס"א חייב כו' ומ"ש לא הושוו כו' לענין דברים השנויים בברייתא איתמר אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא. שם:
סו סָעִיף כז מי שרבו כו'. בירושלמי פ"ג דברכות כד דמך ר' ייסא קביל ר' חייא בר ווא אבילייא ואייכלון בשר ואשקון חמר כד דמך ר' חייא בר אבא קביל ר' שמואל בר רב יצחק אבילייא ואייכלון בשר ואשקון חמר כד דמך ר' שמואל בר רב יצחק קביל ר"ז אבילייא ואייכלון טלופחין מימר כמה דהוא מנהגא:
סז סָעִיף כט ודוקא כיחו כו'. גמ' שם:
סח סָעִיף ל (ליקוט) כל אלו הדברים כו'. סוף כלה רא"א הנותן שלום לרבו כו' ואיזהו רבו כל שלמדו כו' דר"מ די"א כל שרוב חכמתו כו' (ע"כ):
סט סָעִיף ל אבל עומד מלפניו כו'. שם ת"ח שבבבל כו' ופי' רש"י ותוס' ורא"ש דדין רבו מובהק להם דאל"כ בלא"ה חכם הכל קורעין עליו אבל רמב"ן כתב משיגיע כו' וקורע כו' כמ"ש כאן וכ"ת מאי רבותיה כנ"ל דעל חכם אינו קורע אלא על גדול ממנו וכן לעמוד לפניו משא"כ ברבו שאינו מובהק אפי' קטן ממנו: (ליקוט) אבל עומד כו'. אבל רש"י שם ד"ה עומדין כו' והרא"ש שם פי' כדין תלמיד לרב וכן משמע בדברי עולא דקאמר ולענין אבידה כו' משמע אבל לענין עמידה וקריעה הלכה כר' יוסי וכ"כ רש"י שם ד"ה קרע כו' ותוס' שם ד"ה ומקרעין כו' וכ"כ בהג"ה בסי' ש"מ וה"ה לענין עמידה מלפניו (ע"כ):
ע סָעִיף לא ואין לאדם כו'. עבודת כוכבים י"ט ב' וסוטה כ"ב ב' וכפירש"י והסכים ר"י בתוס' שם:
עא סָעִיף לא חכם כו'. בפ"ג דחולין (מ"ד ב') וש"מ:
עב סָעִיף לא משקול כו' אבל כו'. תוס' בנדה פ' ב' ד"ה אגמריה כו' פי' דמ"ש אגמריה סמך הדר משינויא קמא והוכיחו מפ"ג דחולין מ"ט א' הונא כו' טריף רב אדא כו' וכ"כ הרא"ש אבל בעבודת כוכבים (ז' א') תירצו תוס' בע"א דשניהם בבה"מ היו:
עג סָעִיף לא או שטעה כו'. תוס' בעבודת כוכבים שם וכ"כ הר"נ שם מהא דפ"ד דבכורות מעשה בפרה כו' ובא מעשה כו' ואמרינן בפ"ד דסנהדרין (ל"ג א') אילו איתא לפרה הדרא:
עד סָעִיף לא ואפי' אם כו'. ממ"ש בסנהדרין שם דאף בשיקול הדעת אם לא נשא ונתן ביד מחזירין וכן בטומאה וטהרה טימא הטהור דאגע ביה שרץ וכתב דמ"ש אינו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון אבל תוס' בע"ז שם כתבו דהיכא דסוגיא דעלמא כאידך יכול להתיר וכה"ג ההוא דסנהדרין וכמש"ש:
עה סָעִיף לא ולכן אין כו'. תוס' בעבודת כוכבים שם ובנדה שם מילתא היכי שאלה כו':
עו סָעִיף לא ובלבד כו'. כמ"ש בע"ז שם הנשאל לחכם כו':
עז סָעִיף לא ואפי' אם התיר כו'. ירושלמי פי"ט דשבת וקשה מגמ' דעבודת כוכבים נ"ז ב' נפקי שיפורי כו' וכן שם מ' א' וע"כ צ"ל שם להיפך דשל היתר יצאו תחלה ותי' דוקא בחלה הוראתו משא"כ באסר דהטעם משום דשויא חתיכא דאיסורא אבל תוס' שם בע"ז כתבו דרשאי לאסור ופי' הירושלמי להיפך וכ"ד ש"פ וכן איתא להדיא בגמ' סוף ברכות:
עח סָעִיף לא וכ"ז באותה כו'. כמ"ש בספ"ג דעירובין בדורו של ר"ג כו' וככמה מקומות:
עט סָעִיף לב ואסור לבזותו. במכ"ש:
פ סָעִיף לד המובהק. גמ' שם ולענין אבידה כו':
פא סָעִיף לד שקול. כ"ה גירסת הרי"ף וכ"ה בירושלמי וכתב הרא"ש מדגריס ברישא לבד שקול ש"מ דוקא ברישא לבד בעינן שקול וז"ש בהג"ה וכן מפרק כו' ואצ"ל בסיפא לענין פדיון שמפורש במתני' ואם היה אביו ת"ח:
פב סָעִיף לו האומר לחבירו איני כו'. שלכן אמרו בכ"מ אילו אמרה יהושע ב"נ כו' ול"ק מרע"ה:
פג סָעִיף לו ות"ח כו'. יבמות ע"ז א' וש"מ:
פד סָעִיף לו בדבר השייך לדידיה. תוס' שם ד"ה אם כו':
פה סָעִיף לו ודוקא כו'. ערש"י שם ד"ה דהא כו' ולא משקר וכתב נ"י שבתוס' הקשו ע"ז וכי ח"ו יחשדו לת"ח שישקר אלא שיאמר בדדמי שסבור שכן קיבל מרבו אבל כשרבו קיים דייק ולא אמר בדדמי וז"ש אבל אין שומעין כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.