א תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא הָיוּ יוֹצְאִין בְּעַצְמָם עִם שְׁאָר הָעָם לַעֲשׂוֹת בְּבִנְיָן וּבַחֲפִירוֹת הָעִיר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, וְכֵיוָן שֶׁהֵם פְּטוּרִים אֲפִלּוּ אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם אֵין שׂוֹכְרִין.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁכָּל אָדָם יוֹצֵא בְּעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֵין יוֹצְאִין בְּעַצְמָם, אֶלָּא שׂוֹכְרִים אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם אוֹ גּוֹבִים מָמוֹן מִבְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְחַיֵּי הָאָדָם כְּגוֹן בְּאֵרוֹת מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, חַיָּבִים לָתֵת חֶלְקָם. וְאִם בִּתְחִלָּה הָלְכוּ בְּעַצְמָן, וְאַחַר כָּךְ נִמְלְכוּ לִשְׂכֹּר אֲחֵרִים, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים חַיָּבִים לִתֵּן חֶלְקָם (תשו' מהר"מ בְּמָרְדְּכַי פ' הַשֻּׁתָּפִין). אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁמִירַת הָעִיר, כְּגוֹן חוֹמוֹת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ. וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין לָתֵת לָהֶם כְּלוּם, שֶׁאֵין צְרִיכִין שְׁמִירָה, שֶׁתּוֹרָתָן שְׁמִירָתָם. וְלָכֵן פְּטוּרִים מִכָּל מִינֵי מִסִים, בֵּין מִסִים הַקְּצוּבִים עַל כָּל בְּנֵי הָעִיר, בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ לְבַדּוֹ, בֵּין הַקְּבוּעִים בֵּין שֶׁאֵינָם קְבוּעִים, וְחַיָּבִים בְּנֵי הָעִיר לִפְרֹעַ בִּשְׁבִילָם אֲפִלּוּ הַקְּבוּעִים עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר הַמֶּלֶךְ שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָם יִתְּנוּ, חַיָּב הַצִּבּוּר לָתֵת בַּעֲדָם. וְאִם הֶחֱרִימוּ הַצִּבּוּר עַל תַּלְמִיד חָכָם לִתֵּן, אֵין בַּחֵרֶם שֶׁלָּהֶם כְּלוּם. וְתַלְמִיד חָכָם יָכוֹל לְהַחֲרִים וּלְשַׁמֵּת הַצִּבּוּר שֶׁיִּתְּנוּ בַּעֲדוֹ דָּמָיו. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ת' ה"ר נְחֶמְיָה באלשקר סי' י"ט). וְאֵין חִלּוּק אִם הַתַּלְמִיד חָכָם עָשִׁיר אוֹ עָנִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם ורמ"ה וְר"י הַלֵּוִי). וְדַוְקָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁתּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, אֲבָל אֵין תּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, חַיָּבִים. וּמִיהוּ אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט אֻמָּנוּת, אוֹ מְעַט מַשָּׁא וּמַתָּן לְהִתְפַּרְנֵס בּוֹ כְּדֵי חַיָּיו וְלֹא לְהִתְעַשֵּׁר, וּבְכָל שָׁעָה שֶׁהוּא פָּנוּי מֵעֲסָקָיו חוֹזֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְלוֹמֵד תָּדִיר, נִקְרָא תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁהוּא תּוֹפֵס יְשִׁיבָה אוֹ לֹא, רַק שֶׁהוּא מֻחְזָק לְתַלְמִיד חָכָם בְּדוֹרוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּתּוֹרָה, וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ בְּרֹב מְקוֹמוֹת הַתַּלְמוּד וּפֵרוּשָׁיו וּבְפִסְקֵי הַגְּאוֹנִים, וְתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (ת"ה סִימָן שמ"ב). וְאַף עַל גַּב דְּאֵין בְּדוֹרֵנוּ עַכְשָׁו חָכָם לְעִנְיָן שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ לִטְרָא דְּדַהֲבָא אִם מְבַיְּשׁוֹ, מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן לְפָטְרוֹ מִמַּס אֵין מְדַקְדְּקִין בָּזֶה, רַק שֶׁיְּהֵא מֻחְזָק לְתַלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (שָׁם סִימָן שמ"א). וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִפְטֹר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִמַּס, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפָטְרָן (שָׁם שמ"ב).
ג וְתַלְמִיד חָכָם הַמְזַלְזֵל בְּמִצְוֹת וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, הֲרֵי הוּא כְּקַל שֶׁבַּצִּבּוּר.
ד תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה לִמְכֹּר, אֵין מַנִּיחִין לְשׁוּם אָדָם לִמְכֹּר מֵאוֹתָהּ סְחוֹרָה עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא תְּחִלָּה אֶת שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא דְּלֵיכָּא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דִּמְזַבְּנֵי, אֲבָל אִי אִיכָּא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דִּמְזַבְּנֵי, לֹא, דְּהָא לֵית רְוָחָה לְצֻרְבָא מִדְּרַבָּנָן, וְאַפְסוּדֵי לְהָנַךְ בִּכְדִי, לָא מַפְסְדִינָן.
ה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין עִם אַחֵר וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַדַּיָּן, וְיֵשׁ שָׁם בַּעֲלֵי דִּינִים אֲחֵרִים שֶׁקָּדְמוּ לְפָנָיו תְּחִלָּה, מַקְדִּימִים דִּינוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם, וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ.
ו עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אוֹ לִשְׂנְאוֹתָן, וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא בִּכְלַל: כִּי דְּבַר ה' בָּזָה (בַּמִּדְבָּר טו, לא). הַגָּה: וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה תַּלְמוּד שֶׁהוּא הַגְּמָרָא, וְיַקְדִּים לְשַׁמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת קֹדֶם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה גְּמָרָא. (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב ב').
ז מִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁבִּזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, בֵּית דִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ וְאֵין מַתִּירִים לוֹ עַד שֶׁיְּרָצֶה הֶחָכָם שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְאִם בִּזָּה אֶת הֶחָכָם לְאַחַר מוֹתוֹ, בֵּית דִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ וְהֵם מַתִּירִים לוֹ מִשֶּׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הַגָּה: אֲבָל אֵין דִּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּזְּמַן הַזֶּה לְעִנְיַן שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמְבַיֵּשׁ לִטְרָא דְּדַהֲבָא. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קס"ג ומהרי"ו סִימָן קס"ג). וּמִכָּל מָקוֹם יִקְנְסוּ הַמְבַיֵּשׁ לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ (ריב"ש). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַתְחִיל הֶחָכָם בִּמְרִיבָה לְבַזּוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא כַּדִּין וְיִגְרֹם בָּזֶה שֶׁיְּבַזּוּהוּ וְיִתְרְסוּ נֶגְדּוֹ (ג"ז שָׁם). וּמִכָּל מָקוֹם אַף אִם הִתְחִיל הֶחָכָם קְצָת, אֵין רְשׁוּת לְכָל אָדָם לְהַחְצִיף נֶגְדּוֹ לַעֲנוֹת לוֹ בְּעַזּוּת. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין). וְהַכֹּל לְפִי רְאוּת הַדַּיָּנִים.
ח הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאֶרֶץ שֶׁהִפְקִיר כְּנֶגְדּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדוּת וְלֹא הַתְרָאָה, וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם, בָּאִים שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִים לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה אֵין תַּלְמִיד חָכָם יָכוֹל לְנַדּוֹת לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְלֹא לַעֲשׂוֹת דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. (מהרי"ק ומהרי"ו שָׁם וּבְפִסְקֵי מהרא"י סי' רצ"ה). וְיֵשׁ חוֹלְקִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מֻחְזָק וְרָאוּי לְכָךְ (ריב"ש ומהר"ד כֹּהֵן) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן של"ד.
ט אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לְחָכָם לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ, אֵינוֹ שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁחֵרְפוּהוּ בַּסֶתֶר. אֲבָל אִם חֵרְפוּהוּ בְּפַרְהֶסְיָא, אָסוּר לוֹ לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ, אֶלָּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הַדָּבָר כְּנָחָשׁ, עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְיִסְלַח לוֹ.
א סָעִיף ב ואח"כ. נתפשרו הקהל ונמלכו לשכור אחרים כו'. כן הוא בתשובת מהר"מ שם:
ב סָעִיף ב אבל דבר כו'. עיין בח"מ סי' קס"ג ס"ד ה':
ג סָעִיף ב ולכן פטורים. כתב הרמב"ן בחידושיו פ' קמא דב"ב (דף ח') דהא דאמרינן בש"ס שאמרו הע"ה נברח מכאן והניחם רבי לברוח היינו היכא שאין הרב יכול לכופן אבל אם היה יכול לכופן דין הוא לכופן דמאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דגברי ואנכסייהו מנחא ע"כ וכן הוא בנ"י שם:
ד סָעִיף ב מכל מיני מסים. וה"ה מכל מיני מכסים כן הביא מהר"מ אלשקר בתשובה סימן י"ט תשובת הר"ר נחמיה שהשיב להרב יודא והר"י בעל הטורים בני הרא"ש וע"ש בארוכה:
ה סָעִיף ב ואם החרימו הצבור כו'. ואפילו הכריחוהו וקבל החרם ה"ז כנודרים להרגין ולחרמין כו' כן הוא בתשובת הר"ר נחמיה שם:
ו סָעִיף ב משא ומתן. ואפילו הוא מלוה ברבית כ"כ מהר"מ אלשקר ותשובת ר' נחמיה שם:
ז סָעִיף ב כדי חייו. לאו דוקא כדי חייו בצמצום אלא כל שיהא מתעסק כדי להחיות נפשו כדי חייו קרינא בזה ודוק דכתב ולא להתעשר ולא כתב ולא ליותר מכדי חייו ודבר פשוט הוא שיבאו על האדם פתאום כמה מקרים מחלאים וזולתם שיצטרך בהם להוצאה מרובה ודבר שאין קצבה הוא ודוגמת זה כתבו התוס' במציעא גבי רבית דעובד כוכבים דאף ע"ג דללישנא קמא לא הותר לע"ה אלא בכדי חייו אפילו הכי יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוא כדי חייו כו' כללא דמלתא דת"ח העושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלימודו כ"א לזון את בניו ובני ביתו ולפרנסם ולהלבישם ולכל הדברים הצריכים לאדם ואף על פי שהוא עשיר הוא פטור מכל מיני מסים וארנוניות כ"כ מהר"מ אלשקר בתשובה שם ובת"ה סימן שמ"ב כתב ואם לחשך אדם לומר דהאידנא הכל מקרי כדי חייו כל מה שעוסק תמיד להרויח כמו שמפרש ר"ת באיזהו נשך דמהאי טעמא שרי האידנא רבית דעובד כוכבים אפילו יותר מכדי פרנסתו אמור לו מטעונך דטעמא מאי שרי ר"ת משום שאין לו קצבה למשא מלך ושרים וכיון דבעי האי ת"ח להיות פטור מכל מיני מסים ותשחורת ולא אצטריך ליה להרויח אלא כדי פרנסתו עכ"ל. וזה סותר לכאורה לדברי מהר"מ אלשקר אכן לא כתב בת"ה שם כן אלא לטעם מנהג מקומות שלא נהגו לפטור רק ת"ח היושבים בראש הישיבה משום דשאר ת"ח אין נזהרין יפה שיהא תורתן אומנתן גם משמע שם מדבריו שנושאים ונותנים כדי להתעשר ואין חוזרים לתלמודם תמיד כשפונין מעסקיהן ע"ש ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן קי"ז:
ח סָעִיף ב רק שיהא מוחזק לתלמיד חכם כו'. וכן כתב בתשובת בנימין זאב סימן רנ"ב וכתב עוד שם דאפי' שלא יהיה כ"כ חשוב בין תלמידים חכמים אחרים שאינן בעירו מ"מ מאחר שביניהם ת"ח הוא ראוי להצילו מכל מס ע"כ וע"ש באריכות:
ט סָעִיף ד תלמיד חכם כו'.עיין בח"מ סי' קצ"ו סעיף ה' בהג"ה:
י סָעִיף ה שיש לו דין כו'. עיין בח"מ ר"ס ט"ו:
יא סָעִיף ה ומושיבין אותו. שאע"פ שבעלי הדינים צריכים לעמוד מושיבים את הת"ח משום עשה דכבוד תורה ועיין בח"מ סימן י"ז סעיף ב':
יב סָעִיף ז היו מנדין אותו ברבים. טור ורמב"ם ועב"י שלמד כן מהש"ס וכ"כ המחבר לקמן סימן של"ד ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן ח':
יג סָעִיף ז עד שירצה החכם כו'. כתב הכ"מ פ"ו מהל' ת"ת ובב"י לקמן ס"ס של"ד נראה דשירצה גרסינן היו"ד בשו"א והרי"ש בפת"ח כלומר עד שיפייס החכם כו' ולא גרסינן עד שירצה היו"ד בחירי"ק והרי"ש בשו"א דמשמע דאפי' בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו ואף ע"ג דבפ' בתרא דיומא משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפי' אלף פעמים עד שיתרצה לו היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס עכ"ל וכ"כ הרב לקמן סוף סי' של"ד סמ"ז וכ"מ בטור שכתב ואין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם ועיין בא"ח סימן תר"ו:
יד סָעִיף ז המבייש לפי המתבייש כו'. עיין בח"מ סי' ת"ך סעיף כ"ד:
טו סָעִיף ז והכל לפי ראות כו'. עיין בתשובת מבי"ט כמה תשובות מדין המבייש את החכם:
א סָעִיף ב ואח"כ. נתפשרו הקהל ונמלכו וכו' וכן הוא בתשובת מהר"מ:
ב סָעִיף ב מסים. וה"ה מכל מיני מכסים. ש"ך. וכתב הרמב"ן דהא דאמרינן בש"ס שאמרו הע"ה נברח מכאן והניחם רבי לברוח היינו היכא שאין הרב יכול לכופן אבל אם היה יכול לכופן דין הוא לכופן דמאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דגברי ואנכסייהו מנחא עכ"ל:
ג סָעִיף ב ואם. החרימו ואפילו הכריחוהו וקבל החרם ה"ז כנודרין להרגין ולחרמין וכו' כן הוא בתשובת ר"מ אלשקר שם:
ד סָעִיף ב להתפרנס. ואפילו הוא מלוה ברבית כללא דמילתא דלאו דוקא כדי חייו בצמצום אלא כל ת"ח העושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלימודו כי אם לזון את בניו ובני ביתו ולפרנסם וללבשם ולכל הדברים הצריכים לאדם ואע"פ שהוא עשיר פטור מכל מסים וארנוניות כ"כ מהר"מ אלשקר בתשובה:
ה סָעִיף ז שירצה. כתב הב"י ס"ס של"ד נראה דכשירצה גרסינן הרי"ש בפת"ח דהיינו שיבקש ממנו מחילה ואם ביקש ממנו איזה פעמים ולא נתרצה אפ"ה מתירין לו מאחר שעשה מה שמוטל עליו ואע"ג דבש"ס יומא משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפי' אלף פעמים עד שיתרצה לו היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס וע"ל סי' של"ד סמ"ז ועי' בתשו' מבי"ט כמה תשובת מדין המבייש את החכם:
א סָעִיף ב ושכר השומרים. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשנ"ב:
ב סָעִיף ב ולכן פטורים. עיין בתשובת הרשב"ש סימן תי"ב:
ג סָעִיף ב דאין בדורנו עכשיו חכם. עש"ך בח"מ סוף סי' א' שכתב דבתשובת מהרי"ט סס"י מ"ז חולק ע"ז ודחה בשתי ידים וס"ל שיש דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא ע"ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל חלק ח"מ סימן צ"ה שהשיג על הסמ"ע סימן ט"ו סק"ד שכתב דאין ת"ח בזמנינו לענין להפך בזכותו דליתא כי הרמב"ם לא דיבר כ"א לדון ביחידי או להתיר נדרים (אישתמיטתיה דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבועות דין ה' שכתב בהדיא דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים רק אנן לא קי"ל כן כמש"ל סימן רכ"ח ס"א) או ליטרא דדהבא בזה אין ת"ח בזה"ז וכן לענין למיעבד דינא לנפשיה כו' אמנם אם אין ת"ח עכ"פ צורבא מרבנן מיהא איכא כו' ובסוף דבריו כתב שקיבל מרבותיו דבזה"ז שכ"א נוטל שררה לעצמו כו' ומכ"ש שכל הספרים בדפוס וכל מי שיש לו הבנה כ"ש לומד מתוך ספר ואומר מצאתי כל חפצי אין שום דין צורבא מרבנן וק"ו ת"ח ולא פלוג הדבר בין למדן ללמדן ומה"ט מצאנו ידינו שאין כל הלומדים פטורים ממס כ"א לפי ראות עיני טובי העיר אמנם מי שהומחה לרבים ורבים קבלוהו עליהם להיות להם לרב וקובע מדרש וישיבה ודאי דין ת"ח גמור יש לו ואף לענין שיהא דן ביחידי בהמחוהו רבים רשאי לדון ע"ש:
ד סָעִיף ב שלא לפטרן. עיין בתשובת דרכי נועם חלק ח"מ סימן נ"ז גדרים גדולים על זה מרבני קשישי לבל יטילו מס על ת"ח ע"ש ועיין בספר מעיל שמואל בקונטרס כתר תורה שהאריך מאוד בזה והעתיק כמה תקנות מרבני ספרדים לבל יטילו שום מס על ת"ח ע"ש ועיין בס"ק שלפני זה:
ה סָעִיף ז היו מנדין אותו. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ז:
ו סָעִיף ח לכבודו. כתב בהגמ"י פ"ו מהלכות ת"ת בשם הרמ"ך דה"מ היכא שביזהו וגינהו בדברים אשר הם גנאי לת"ח אבל אם לא ביזהו אלא שאינו מכבדו בקימה והידור אין בזה כלום והביאו הש"ך בסי' של"ד ס"ק ל"ח והביאו ג"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סימן נו"ן וכתב שם שגם דעת הרד"ך בתשו' סימן כ"ב נוטה כן ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קס"ח שהקשה ע"ז מש"ס מ"ק דף ט"ז בההיא איתתא כו' ע"ש:
ז סָעִיף ח וראוי לכך. עיין בתשב"ץ חלק א' סימן ל"ג שהאריך בזה וכתב דמצינו למדין שאין לעשות לכבודו אלא חכם אשר ראוי למנות פרנס על הצבור והצריכו בו תנאים. הא' שלמד כל התלמוד בענינים הנוהגים לאפוקי הלכתא למשיחא. התנאי הב' שיהא תלמודו שגור בפיו וידע להוציא ממנו דינין על קו היושר. התנאי הג' שלא פירש מתלמודו לעניני העולם שלא לצורך הכרחי לפרנסתו או לצרכי צבור המוטלים עליו שאם שנה ופירש יותר גרוע הוא מעם הארץ. התנאי הד' שלא יהא סני שומעני שאם הי' כן אין ראוי לחוש לכבודו ואדרבה שרי לבזוייה. מיהו י"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בשיש שם חכמים גדולים ממנו (פשוט דזה קאי רק אב' התנאים הראשונים) אבל אם אין שם גדול ממנו דיפתח בדורו כשמואל בדורו. והני מילי דצריך תנאים הנ"ל לענין אם נדה לכבודו אבל אם נדה מפני עבירה שהיה חייב עליו נידוי אם נדה אותו אפילו קטן שבישראל אפילו עבד ואפילו שפחה נידויו נידוי. וכתב עוד שאין כח ביד הקהלות לגדור גדר למנוע החכמים שלח ינדו לכבודם (וע"ל סימן של"ד סעיף י"ח בהג"ה) וכן אין כח בידם למנוע שום אדם שלא ינדה לאפרושי מאיסורא וכל כחן אינו אלא שלא יהא רשות ביד אחד העם לגזור על דבר עבירה אלא ביד חכמי המקום עכ"ד ע"ש וע' בזה בת' הראנ"ח ח"ב:
א סָעִיף א וכיון שהם כו'. מדמחלק בין נפקי כו'.
ב סָעִיף ב ואם בתחלה כו'. מרדכי שם ע"ש:
ג סָעִיף ב בין מסים כו'. כמו ארנונא. בין כו'. כמו כסף גולנלתא. בין כו'. כנ"ל וכמ"ש מנדא כו'. בין כו'. כמ"ש בההוא כלילא:
ד סָעִיף ב וחייבים כו' אפילו כו'. דאל"כ מי פרע בשבילן למלך ודלא כר"נ ונ"י שכתבו במס הקצוב על כל איש ואיש חייבין וראיה מפ"ג דסנהדרין (כ"ז ב') דבר חמא קבל כו' וליתא דבאמת שלא כדין היו נותנין וכמו שבאו ע"ה בההוא כלילא ולכן לא חש ר"פ לשוחדא דלא הוה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. ב"י בשם מהר"מ וכ"כ הרא"ש בסנהדרין שם ועבח"מ סי' ל"ד סי"ח בהג"ה דיין שדן כו':
ה סָעִיף ב ואם החרימו כו'. דחרם היא שבועה ואין נשבעין לעבור על המצות:
ו סָעִיף ב ודוקא כו'. כמש"ש אלו ת"ח שמכתתים כו':
ז סָעִיף ב ומיהו כו'. כמ"ש (פ"ב דאבות) כל תורה כו' וכמ"ש ברפ"ו דברכות ת"ר ואספת כו' ראשונים שעשו תורתן כו':
ח סָעִיף ב ואע"ג כו' לענין כו'. ירושלמי והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ח דב"ק המבייש את הזקן כו' ומשמע דוקא זקן שמופלג בחכמה וכמש"ש בר"י בר חנינא ואין לנו עכשיו כיוצא משא"כ כאן כל שלומד בקביעות וכמש"ש בב"ב:
ט סָעִיף ג ות"ח המזלזל כו'. דע"ז לא נאמר כל קדושיו כו' ועבפ"ז דיומא ע"ב ב':
י סָעִיף ד ודוקא כו'. כ"כ הר"י מיגש שם וש"פ:
יא סָעִיף ו (ליקוט) עון גדול כו'. פ' כל כתבי (קיט ב') וערמב"ם: וכל כו'. פ' חלק ע"ש (ע"כ):
יב סָעִיף ו או לשנאותן. ת"כ פ' בחקותי ואם את משפטי תגעל כו' והביאו רש"י שם:
יג סָעִיף ו ואסור כו' ויקדים כו'. פ"ד דמגילה (כ"ח ב'):
יד סָעִיף ז אפי' שלא בפניו. דאף לאחר מותו כמ"ש ברפ"ג דברכות והמספר אחר כו' וכמ"ש למטה:
טו סָעִיף ז ואין מתירין כו'. כמ"ש במ"ק שם בההוא טבחא:
טז סָעִיף ז אבל אין כו'. כנ"ל ס"ב ועתוס' דב"מ ס"ז ב' ד"ה רבינא כו' וכ"ש אנחנו:
יז סָעִיף ז ובלבד כו'. דזה אין חייבין בכבודו ועבפ"ח דיומא פ"ו א':
יח סָעִיף ח ואין מתירין כו'. כנ"ל ס"ז:
יט סָעִיף ח י"א שבזה"ז כו'. כמו לענין ליטרא דדהבא ועוד שנתקלקלו הדורות ובטור סי' של"ד כתב ירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה אינו נידוי פי' שישתכר ממון כו' ובפ"ב דב"מ (כ"ג כ"ד) הני תלת מילי כו' למנ"מ כו' ובפט"ו דשבת (קי"ד א') איזהו ת"ח המקפיד כו' ובדורינו כו' ועבמהרי"ו סי' קס"ג שהאריך בזה והכל לפי ראות וז"ש וי"ח ובלבד כו':
כ סָעִיף ט אע"פ כו'. כמ"ש (שבת פ"ח ב' וש"מ) עלובים ואינן כו' ועבה"ג:
כא סָעִיף ט אבל כו'. עבה"ג ושם מפני שמחל כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.