א מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה כְּפִי הַשָּׂגַת יָד, וְכַמָּה פְּעָמִים נִצְטַוֵּינוּ בָּהּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה. וְיֵשׁ לֹא תַּעֲשֶׂה בַּמַּעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ (דְּבָרִים טו, ז). וְכָל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנָּהּ נִקְרָא בְּלִיַּעַל, וּכְאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וּמְאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר בָּהּ, כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁיָּמוּת הֶעָנִי הַמְבַקֵּשׁ אִם לֹא יִתֵּן לוֹ מִיָּד, כְּעוּבְדָא דְּנַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ.
ב לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה, וְלֹא דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק מִתְגַּלְגֵּל עַל יָדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. (יְשַׁעְיָה לב, יז).
ג כָּל הַמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, הקב"ה מְרַחֵם עָלָיו. הַגָּה: וְיִתֵּן הָאָדָם עַל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ כָּל שָׁעָה פַּרְנָסָתוֹ מֵהקב"ה, וּכְמוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁהקב"ה יִשְׁמַע שַׁוְעָתוֹ כָּךְ הוּא יִשְׁמַע שַׁוְעַת עֲנִיִּים. גַּם יִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי הוּא גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם, וְסוֹף הָאָדָם שֶׁיָּבֹא הוּא אוֹ בְּנוֹ אוֹ בֶּן בְּנוֹ לִידֵי מִדָּה זוֹ, וְכָל הַמְרַחֵם עַל אֲחֵרִים מְרַחֲמִין עָלָיו (מִלְּשׁוֹן הַטּוּר).
ד הַצְּדָקָה דּוֹחָה אֶת הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת, וּבְרָעָב תַּצִּיל מִמָּוֶת, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לַצָּרְפִית. הַגָּה: וְהִיא מַעֲשֶׁרֶת, וְאָסוּר לְנַסּוֹת הַקַּבָּ"ה כִּי אִם בְּדָבָר זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וגו' (מַלְאָכִי ג, י). (טוּר מִגְּמָרָא פ"ק דְּתַעֲנִית). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּנְתִינַת מַעֲשֵׁר מֻתָּר לְנַסּוֹת הקב"ה, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר צְדָקָה (בֵּית יוֹסֵף דְּכָךְ מַשְׁמָע מִשַּׁ"ס שָׁם).
א סָעִיף א דנחום איש גם זו. בפ' ג' דתענית (דף כ"א ע"א) ע"ש. בירושלמי פ' אלמנה ניזונית ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"ז איתא שר' יוסי נתן צדקה ופרנסה לאשתו המגורשת ע"ש ומבשרך לא תתעלם:
ב סָעִיף ד וברעב תציל ממות. וה"ה משאר מיני מיתה מצלת כדאיתא בסוף שבת כמה עובדי ועוד מוספת לו אורך ימים כדאיתא בפ"ק דב"ב גבי בנימין הצדיק:
ג סָעִיף ד כי אם בדבר זה. שודאי יבוא כמו שאמרו חז"ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר:
א סָעִיף ד בדבר זה. עיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת דף י"ז ע"א שכתב דהא דשרי לנסות במעות מעשר היינו אם עושה ע"מ להתעשר אבל בשביל טובה אחרת כמו בשביל שיחיו בניו וכדומה אסור לנסות ע"ש. ועיין בזה בספר פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש ג':
ב סָעִיף ד בנתינת מעשר. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ג' שהשיג על הרמ"א דמדבריו משמע דבמעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי ובאמת ז"א שלא נאמר זה על מעשר כספים דלא שרי לנסויי ביה דאינו אלא צדקה ע"ש וכ"כ הגאון בעל של"ה והוא בדפוס א"ד דף רמ"ב דדוקא במעשר תבואה הוא דשרי לנסות אבל לא במעשר כספים ע"ש וכן הסכים בספר משנת חכמים הלכות יסודי התורה דף י"ז ע"א ע"ש:
א סָעִיף א מ"ע כו' וכמה פעמים כו'. נתן תתן פתח תפתח וכיוצא הרבה:
ב סָעִיף א כעובדא כו'. בפ"ג דתעגית (כ"א א'):
ג סָעִיף ב לעולם כו'. עס"ד ואמרו (כתובות ס"ו ב') מלח ממון חסר ובפ"א דגטין (ז' ב') לא אענך כו':
ד סָעִיף ג ויתן כו'. כנ"ל וכמ"ש (משלי כ״א:י״ג) אוטם אזנו כו':
ה סָעִיף ג גם יתן כו'. שבת שם:
ו סָעִיף ד הצדקה כו'. פ"א דב"ב (יו"ד א') וסוף שבת:
ז סָעִיף ד והיא כו' ואסיר כו' וי"א כו'. בפ"א דתענית (ט' א'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.