א כָּל אָדָם חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה, אֲפִלּוּ, עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן מִמַּה שֶּׁיִּתְּנוּ לוֹ. וּמִי שֶׁנּוֹתֵן פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן, בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִתֵּן, וְיוֹרְדִים לִנְכָסָיו בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן.
ב מְמַשְׁכְּנִים עַל הַצְּדָקָה, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
ג יְתוֹמִים, אֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה, אֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהֶם מָמוֹן הַרְבֵּה, אֶלָּא אִם כֵּן פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם לִכְבוֹדָם, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא לָהֶם שֵׁם. הַגָּה: וְדַוְקָא צְדָקָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָּה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָּה עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים וִיכוֹלִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם טֶבֶל וְאֵינָן צְרִיכִין לֶאֱכֹל עַכְשָׁו. אֲבָל אִם צְרִיכִים לֶאֱכֹל עַכְשָׁו, מְעַשְּׂרִין וְתוֹרְמִין לָהֶם. וְהוּא הַדִּין בִּצְדָקָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָּה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ לָהֶם קְרוֹבִים עֲנִיִּים וְהָיָה לָהֶם קִצְבָּה מֵאֲבִיהֶם כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְאֵין לָהֶם לֶאֱכֹל רַק זוֹ אוֹ יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים וְיִהְיֶה גְּנַאי לַיְתוֹמִים, הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלָּהֶם נוֹתֵן מִנִּכְסֵיהֶם הַקְצָבָה לִקְרוֹבֵיהֶם (תְּשׁוּבַת ר"י מִינְץ סִימָן א').
ד גַּבָּאֵי צְדָקָה, אֵין מְקַבְּלִין מֵהַנָּשִׁים וּמֵהָעֲבָדִים וּמֵהַתִּינוֹקוֹת, אֶלָּא דָּבָר מוּעָט, אֲבָל לֹא דָּבָר גָּדוֹל שֶׁחֶזְקָתוֹ גָּזוּל אוֹ גָּנוּב מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְכַמָּה הוּא דָּבָר מוּעָט, הַכֹּל לְפִי עֹשֶׁר הַבְּעָלִים וַעֲנִיּוּתָם. וְהָנֵי מִלֵּי בִּסְתָמָא, אֲבָל אִם הַבַּעַל מוֹחֶה, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְקַבֵּל מֵהֶם.
ה אִם הָאִשָּׁה הִשְׂכִּירָה מְלַמֵּד לִבְנָהּ, אִם יָדַע הַבַּעַל וְשָׁתַק וַדַּאי נִיחָא לֵיהּ בְּמַה שֶּׁעָשְׂתָה. אֲבָל אִם מוֹחֶה לְאַלְתַּר, אֵין בְּמַעֲשֶׂיהָ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת יוּכַל לִמְחוֹת בָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ג).
ו בֵּן שֶׁאוֹכֵל אֵצֶל אָבִיו וְעֶבֶד הָאוֹכֵל עִם רַבּוֹ, נוֹתֵן פְּרוּסָה לְעָנִי אוֹ לִבְנוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ נָהֲגוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים.
ז אָדָם שׁוּעַ שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לוֹ, אוֹ שֶׁמֵּיצֵר לְעַצְמוֹ וְנוֹתֵן לַגַּבַּאי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ, אָסוּר לְתָבְעוֹ וְלִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ צְדָקָה, וְהַגַּבַּאי שֶׁמַּכְלִימוֹ וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ, עָתִיד הקב"ה לִפָּרַע מִמֶּנּוּ.
ח הָרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְעַצְמוֹ, יָכוֹף יִצְרוֹ הֵרַע וְיַרְחִיב יָדוֹ, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם שָׁמַיִם יִהְיֶה מֵהַטּוֹב וְהַיָּפֶה. אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה, יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ. הֶאֱכִיל רָעֵב, יַאֲכִיל מֵהַטּוֹב וְהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָה עָרֹם, יְכַסֶה מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. הִקְדִּישׁ דָּבָר, יַקְדִּישׁ מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כָּל חֵלֶב לַה' (וַיִּקְרָא ג, טז).
א סָעִיף א אפילו עני המתפרנס מן הצדקה כו'. היינו כשיש לו פרנסתו בלאו הכי דאם לא כן אינו חייב ליתן צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סימן רנ"ג ס"ב:
ב סָעִיף א ב"ד כופין כו'. זה לא קאי אעני דעני אין מחייבים אותו כדלקמן סי' רנ"ג סעיף ח' וכן כתב בדרישה ולפי מה שכתבתי בסמוך לא מוכח מידי די"ל דאם יש לו פרנסתו מחייבים אותו ולקמן סימן רנ"ג מיירי כשאין לו פרנסתו והשתא ניחא נמי מה שהקשה בדרישה מאי קמ"ל דמקבלים ממנו הא אפילו חייב ליתן כמ"ש כאן ונכנס בדוחק ולפי מ"ש לק"מ וק"ל:
ג סָעִיף א כופין. ואף ע"ג דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך מכל מקום כיון דאיכא בה נמי לאוין לא תקפוץ ולא תאמץ כופין. כן כתבו הפוסקים:
ד סָעִיף א בפניו כו'. בב"ח נראה שהבין דר"ל אפילו בפניו ואין ממתינין עד שיתן הוא בעצמו אלא כיון שלא רצה ליתן שוב אין שומעין לו ויורדין לנכסיו אף בפניו. ול"נ דר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן ליה אם אפשר דלא גרע מחוב וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ו וכן לעיל סימן רמ"ה ס"ג בהג"ה:
ה סָעִיף ג אלא א"כ כו' כדי שיצא להם שם. כתב הב"ח דמדברי הרמב"ם וטור נראה דדוקא ביש להם ממון הרבה שהם עשירים מופלגים ומהסמ"ג נראה דאף ע"פ שאין להם ממון הרבה כיון שהם בכלל עשירים פוסקים לשום להם שם וצ"ע ע"כ. ונ"ל דהא דפוסקים עליהם לעשות להם שם היינו שמותר לעשות כן ואין הדיין מוציא ממון בזה שלא כדין וכ"מ מלשון הרמב"ם וטור שכתבו ואם פסק הדיין עליהם לעשות להם שם מותר וכן כתב הסמ"ג עשין קס"ב ואם כוונת הדיין להחשיבם לעשות להם שם מותר לפסוק להם עד כאן משמע דר"ל דכשאין כוונתו לעשות להם שם מוציא ממון שלא כדין ואיסורא קא עביד אף שהיתומים סומכין על דבריו לפי שהם סוברים שהם מחוייבים בכך וכשכוונתו לעשות להם שם מותר אבל אם האפוטרופוס של יתומים עומד לפנינו ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותן. כן נ"ל:
ו סָעִיף ג כדי שיצא להם שם. כתב הב"ח נראה דוקא ביתומים בני בלי שם ועכשיו ע"י שפוסקים להם צדקה משים להם שם אבל ביתומים בני בעלי שם טוב אין פוסקים בהם לאחשובינהו יותר ע"כ:
ז סָעִיף ג ודוקא כו'. כלומר דוקא צדקה שאין לה קצבה או מצוה אחרת שיש לה קצבה ויכולין להמתין כו':
ח סָעִיף ג והיה להם קצבה מאביהם כו'. נראה דוקא בהיה להם קצבה מאביהם הא לא"ה אין לעשות קצבה לקרוביהם דאל"כ לעולם יתחייבו ליתן ע"י קצבה והיינו דאמרינן דפטורין ליתן צדקה אפי' לפדיון שבויים דיש להם קצבה לפי מה שהן השבויים עכשיו ובזה נסתלקה השגת הב"ח על מהר"י מינץ:
ט סָעִיף ג ויהיה גנאי ליתומים כו'. לכאורה קשה אפילו אין להם קצבה נמי דהא שרי לפסוק עליהם לכבודם כדי שיצא להם שם וכן קשה למה לא הזכיר מהר"י מינץ שם מטעם זה כיון שכתב שם שפגם וגנאי והיזק הוא להם בכמה דברים ולמה הוצרך לטעם דה"ל קצבה ולפמ"ש בס"ק ה' דבשביל שם אין כופין אותן י"ל דהכא ביש להם קצבה כופין אותן וגם לפי מ"ש הב"ח דמדברי הרמב"ם וטור משמע דבשביל שם אין פוסקין אלא בעשירים מופלגים י"ל דהכא אפילו אינם עשירים הרבה פוסקים עליהם אבל לא משמע כן מדברי הרב ואע"פ שלענין הדין נראה דהכא פוסקים עליהם בכל ענין אפי' אינם עשירים הרבה וכופין אותן מ"מ היה להם להרב ולמהר"י מינץ בתשובה לבאר זה אלא נראה עיקר דדוקא כדי לעשות להם שם הוא דפוסקים משום דע"י נתינה זו נעשה להם שם טוב אבל כשנותנים לקרוביהם שלא יתבזו אין פוסקים עליהם בדבר שאין לו קצבה כיון שלא נעשה להם טובה מיד בנתינה זו אלא שע"י כן מסלקים הפגם שיגיע להם אח"כ וכל זה הוא דלא כהב"ח ע"ש:
י סָעִיף ד אסור לקבל מהם. וקנס שקנסוה חייב בעלה לשלם בעדה כמ"ש הרב בא"ע סי' צ"ב ס"ד והוא מת"ה סימן רפ"ב וכתב שם טעמא דדמי לכפרה ומביאו בד"מ סי' זה:
יא סָעִיף ה ודאי ניחא ליה כו'. לכאורה משמע מטעמא דלעיל דמסתמא אינו מקפיד באשתו על דבר זה ובח"מ סימן פ"א סעיף ז' כתב הרב מי שהתנה עם אחד ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק שתיקה כהודאה דמיא אע"פ שלא דבר האב כלום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ולמחות כו' והוא מדברי המרדכי פ' זה בורר וא"כ לכאורה קשה מאי איריא הכא אשתו אפילו אחר נמי ואין לחלק ולומר דהתם מיירי דוקא שאמר אבי הבן ישלם לך דאם כן פשיטא בלא טעמא דה"ל לאסוקי אדעתיה דהוה כהודאה ונראה דדוקא התם ששכרו בפני אבי הבן אמרינן דה"ל לאסוקי אדעתיה שכוונתו שהוא ישלם בעד בנו והלכך חייב לשלם משום שתיקה כהודאה דמי אבל אם לא השכירו בפניו אע"ג שידע שהשכירו לא אמרינן מסתמא ניחא ליה ושישלם הוא והכא אשמועינן באשתו דאף ע"ג שלא השכירה בפניו כיון דידע ושתק מסתמא ניחא ליה במה שעשתה והכי מסתבר:
יב סָעִיף ה לאלתר. נראה דר"ל מיד ששמע אפי' אחר כמה ימים אחר שהשכירה ואם שתק כששמע אפי' אחר כמה ימים נשתעבד למפרע גם במה שלמד עמו דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה במעשיה. פרישה:
יג סָעִיף ה ואפי' אם נושאת ונותנת כו'. דאף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפוטרופוס בעלמא ויכול לחלק כל זמן שירצה. שם:
א סָעִיף א המתפרנס. כ' הש"ך היינו כשיש לו פרנסתו בלא"ה דאל"כ אינו חייב ליתן צדקה כדלקמן סי' רנ"א ס"ג ומ"מ מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סי' רנ"ג ס"ב עכ"ל:
ב סָעִיף א בפניו. ר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן לו אם אפשר דלא גרע מחוב וכמ"ש בח"מ סי' ק"ו ולעיל סי' רמ"ה ס"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף ג שם. וכתב הב"ח דאם המה כבר בעלי שם טוב אין פוסקין להם לאחשובינהו יותר והש"ך כתב דאם האפוטרופוס של יתומים עומד לפנינו ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותם:
ד סָעִיף ג מאביהם. כתב הש"ך נראה דוקא בהיה להם קצבה מאביהם הא לא"ה אין לעשות קצבה לקרוביהם דאל"כ לעולם יתחייבו ליתן ע"י קצבה אלא נראה עיקר דדוקא כדי לעשות להם שם הוא דפוסקים אבל כשנותנים לקרוביהם שלא יתבזו אין פוסקים עליהם בדבר שאין לו קצבה כיון שלא נעשה להם טובה מיד בנתינה זו אלא שע"י כן מסלקים הפגם שיגיע להם אח"כ:
ה סָעִיף ד לקבל. וקנס שקנסוה חייב בעלה לשלם בעדה כמ"ש הרב בא"ע סי' צ"ב ס"ד וטעמא דדמי לכפרה. ש"ך:
ו סָעִיף ה לאלתר. נראה דר"ל מיד ששמע אפי' אחר כמה ימים אחר שהשכירה ואם שתק כששמע אפי' אחר כמה ימים נשתעבד למפרע גם במה שלמד עמו דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דניחא ליה במעשיה. פרישה:
א סָעִיף א בפניו. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא בפניו כו' עד דמודעינן ליה אם אפשר. ומשמע דאם א"א לאודועי יורדין לנכסיו שלא בפניו ועיין בספר בית מאיר סימן ע"א ס"א וס"ב שהשיג עליו:
ב סָעִיף ג צדקה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קכ"ז שנשאל ביתום שחלה ונפל למטה והיה לו ד' אפוטרופסין וכשראו הצער הגדול הקדישו לגבוה סך מה לצדקות אולי בזכות זה ירפאהו הש"י מחליו ואח"כ מת היתום אם יכולין היורשים לערער על האפוטרופסים על המתנות שנתנו ויכולים להחזירם מן המקבלים או לא והשיב דכדין עשו האפוטרופסים ורשאים הם בכך מכמה טעמים והאריך בזה והעלה שכל שהוציאו הצדקות ברשותם מחיי היתום ונתנו לעניים או לגזברים כבר זכו בהם עניים וגם אם לא הוציאו מן רשותם אם אמרו אנו זוכים בעד העניי' או שהיו הם בעצמם הגזברים זכו העניי' על ידיהם כל שהסכימו ארבעתם בכך אבל אם לא אמרו כן בפירוש אלא דעתם היה לתתם לגבאים אחרים או שהם אמרו לשלחם לעניים ונטרפה שעה שמת הילד הרי אלו לא יתנו ואם נתנום לאחר מיתה אם הודיעום שהם נכסי היתום מוציאין מן העניים ואם נתנו סתם ישלמו האפוטרופסים מביתם ע"ש:
ג סָעִיף ד מהנשים. עיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ב שכתב דאם אמרה שנתנה בשליחות בעלה וברשותו נאמנת ע"ש וכ"כ בתשובת בשמים ראש סימן קס"ו ע"ש ועיין בפירוש הספורנו על התורה פרשת ויקהל בפסוק ויבואו האנשים על הנשים. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קנ"ח שנשאל אשה שיודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה ואינו נותן לפי ערכו והיא נו"נ תוך הבית ומחלקת צדקה לפי העושר ויודעת שבעלה מקפיד אם מותר לקבל ממנה והשיב דגזל גמור הוא וחלילה לקבל ממנה ואף שב"ד כופין על הצדקה מ"מ מי שם האשה לשופטת ואשה פסולה לדון וגם לב"ד אין רשות ליקח ממנה בלי ידיעתו גם להתיר לה בימי עיבורה ליתן חלקה לעניים להתפלל עבורה ולעשות לה פדיון ג"כ אינו נכון דאין זה בכלל רפואה רק אם היו כל בני משפחתה נוהגים כך אפשר לומר שמחוייב גם הבעל לעשות לה כן וכופין אותו על כך אבל לא שהיא תעשה זאת בלי ידיעתו בגניבה ע"ש. [ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן צ"א סק"א]:
ד סָעִיף ד דבר מועט. עיין בתשובת בית יעקב סימן י"ב ובסימן נ"ו דדוקא בצדקה לוקחין מהם דבר מועט לפי שאין דרך הבעל להקפיד על דבר מועט לדבר מצוה אבל כשאינה דבר מצוה אפילו דבר מועט אסור ע"ש:
א סָעִיף א ב"ד כופין כו'. הרי"ף ורא"ש אמ"ש בב"ב ח' א' לתמחוי כו' לפסי העיר כו' ופסי העיר תנן במתני' שם דכופין ושם ב' כי הא דרבא כו' ועתוס' שם ד"ה אכפייה. ולר"י נראה כו':
ב סָעִיף א ומכין כו'. כמ"ש בפ' הכותב (פ"ו) בד"א כו':
ג סָעִיף א ויורדין כו' בפניו. ע"ל סי' רמ"ה ס"ד בהג"ה ועס"ב:
ד סָעִיף ג אפי' יש כו'. כמש"ש ביתמי דבי מריון:
ה סָעִיף ג ודוקא כו' אבל כו'. בגטין נ"ב א' האפטרופוסין כו' ולא כ"ד כו' וערש"י שם ד"ה להניח כו' וז"ש וה"ה בצדקה כו':
ו סָעִיף ו (ליקוט) בן כו'. תוספתא הביאה הרשב"ם בב"ב מ"ג ב' ד"ה זה שייך ומרדכי בפ"ק דב"ב וש"פ (ע"כ):
ז סָעִיף ח הרוצה כו'. וכמ"ש בקין והבל וכמ"ש בספרי זוטא משל לבע"ה שהיה מלוה לכל בני העיר חטין טובות והיו נותנין לו חטין טובות כו' וע' בילקוט סי' תתצ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.