א כַּמָּה נוֹתְנִין לְעָנִי, דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. כֵּיצַד, אִם הָיָה רָעֵב, יַאֲכִילוּהוּ. הָיָה צָרִיךְ לִכְסוּת, יְכַסוּהוּ. אֵין לוֹ כְּלֵי בָּיִת, קוֹנֶה לוֹ כְּלֵי בָּיִת. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לִרְכֹּב עַל סוּס, וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו כְּשֶׁהָיָה עָשִׁיר, וְהֶעֱנִי, קוֹנֶה לוֹ סוּס וְעֶבֶד. וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ. הָרָאוּי לָתֵת לוֹ פַּת, נוֹתְנִים לוֹ פַּת. עִסָה, נוֹתְנִים לוֹ עִסָה. מִטָּה, נוֹתְנִים לוֹ מִטָּה. הָרָאוּי לִתֵּן לוֹ פַּת חַמָּה, חַמָּה. צוֹנֵן, צוֹנֵן. לְהַאֲכִילוֹ לְתוֹךְ פִּיו, מַאֲכִילִין. אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָא לִשָּׂא, מַשִּׂיאִין לוֹ. וְשׂוֹכְרִים לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִים לוֹ מִטָּה וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה. הַגָּה: וְנִרְאֶה דְּכָל זֶה בְּגַבָּאֵי צְדָקָה, אוֹ רַבִּים בְּיַחַד, אֲבָל אֵין הַיָּחִיד מְחֻיָּב לִתֵּן לְעָנִי דֵּי מַחְסוֹרוֹ, אֶלָּא מוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, וְאִם אֵין רַבִּים אֶצְלוֹ יִתֵּן הַיָּחִיד, אִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. (בֵּית יוֹסֵף וּדְלֹא כְּמַשְׁמָעוּת הַטּוּר), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רמ"ט.
ב אִשָּׁה שֶׁבָּאָה לִנָּשֵׂא, לֹא יִפְחֲתוּ לָהּ מנ' זוּז. וְאִם יֵשׁ בַּכִּיס, מְפַרְנְסִים אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רנ"ז אִם הַגַּבָּאִים צְרִיכִים לִלְווֹת.
ג עָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, אֵין נוֹתְנִין לוֹ מֵהַקֻּפָּה מַתָּנָה מְרֻבָּה, אֶלָּא מַתָּנָה מוּעֶטֶת (רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ וְהַפּוֹסְקִים כִּדְאִיתָא בב"י).
ד אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִכִּכָּר בְּפּוּנְדְּיוֹן (הָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ שֶׁמִּשְׁקָל הַפּוּנְדְּיוֹן הוּא ח' גַּרְעִינֵי שְׂעוֹרָה). מִד' סְאִין בְּסֶלַע. וְאִם לָן, נוֹתְנִין לוֹ מַצָּע לִישַׁן עָלָיו וְכֶסֶת לִתֵּן מְרַאֲשׁוֹתָיו וְשֶׁמֶן וְקִטְנִיּוֹת. וְאִם שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן ג' סְעֻדּוֹת וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית וְדָג וְיָרָק. וְאִם מַכִּירִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ.
ה עֲנִיֵּי הָעִיר מְרֻבִּים, וְהָעֲשִׁירִים אוֹמְרִים: יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים, וְהַבֵּינוֹנִים אוֹמְרִים: שֶׁלֹּא יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים, אֶלָּא תִּהְיֶה פַּרְנָסָתָן מֻטֶּלֶת עַל הַצִּבּוּר, לְפִי מָמוֹן, הַדִּין עִם הַבֵּינוֹנִים. הַגָּה: כִּי עִקַּר חִיּוּב הַצְּדָקָה לְפִי הַמָּמוֹן (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א הֵבִיא הַבֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לִתֵּן לְפִי הַנְּדָבָה, וְיֵשׁ לְפִי הַמַּס. וְהַנּוֹתֵן לְפִי בִּרְכָּתוֹ, רָאוּי יוֹתֵר לִבְרָכָה. (גַּם זֶה תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א הוּבְאָה בְּבֵית יוֹסֵף).
א סָעִיף א אבל אין היחיד כו'. והב"ח כ' דגם היחיד מחויב ליתן לו כל די מחסורו אם ידו משגת וכדלעיל ר"ס רמ"ט וכ"כ הרמב"ם פ"ז מהל' מ"ע ליתן צדקה כו' לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו אם אין לו כסות כו' בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ז) ת"ר אמרו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו כו' אלא ע"כ כל אדם שידו משגת מצוה ליתן לעני שאינו מחזר על הפתחים לפי מה שחסר העני ואין מכל זה הכרח וי"ל דכל זה מיירי בשאין רבים אצלו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו:
ב סָעִיף ב לא יפחתו לה מנ' זוז. ומחייבין את הגבאים ללוות ואם ישנן בכיס אפי' יותר מנ' נמי נותנין לפי כבודה ר"ן ומביאו ב"י וד"מ ופרישה ומשמע דיותר מנ' אין מחויבים ללוות:
ג סָעִיף ב מנ' זוז. נראה דשיעור זה וכן כל השעורים שבסעיף ד' אינו אלא בימיהם אבל בזמן הזה נותנים לו כפי הראוי וכדלקמן סי' רנ"ג סעיף ב':
ד סָעִיף ג מהקופה כו'. וה"ה מכל יחיד ויחיד שמחזר אצלו א"צ לתת לו מתנה מרובה וכ"פ הב"ח לדעת הרמב"ם וטור:
א סָעִיף א אבל אין היחיד כו'. נמשך אחר הבית יוסף שחולק על הטור במ"ש דדוקא במחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן לו די מחסורו משמע באין מחזיר צריך האחד ליתן די מחסורו וחלק הבית יוסף דלמה לא יודיע צערו לרבים כו' ולפי מה שכ' הבית יוסף דלהרא"ש הוי כדי סעודה מתנה מרובה לק"מ על הטור דודאי כל מחסורו אין על האחד לבד ליתן לו אבל כדי סעודה חיוב על כל אחד ליתן לו אא"כ מחזר על הפתחים דאין על היחיד ליתן לו אפילו כדי סעודה וכן מודה לזה לדינא הבית יוסף ורמ"א. ויש עוד פלוגתא בעני המחזר על הפתחים לפי דעת הטור בין רמב"ם להרא"ש וכתבו כאן בש"ע סעיף ג' על מי קאי אין נזקקין לו למתנה מרובה דלהרמב"ם קאי איחיד הנותן ולהרא"ש קאי על גבאי צדקה ונראה דעת הטור דנ"מ להרמב"ם צריך הגבאי ליתן אפי' למחזר על הפתחים כדי סעודה שהגבאי במקום רבים הוא והב"י כתב דגם לרמב"ם קאי אגבאי צדקה ומשמעות הלשון דהרמב"ם לא משמע אלא כדעת הטור דלא מיירי שם מגבאי כלל ומכל מקום לדינא נראה דכ"ע מודים דהגבאי נותן כדי סעודה אפילו למחזר על הפתחים אלא דהבית יוסף לא פירש דברי הרמב"ם שכתב מתנה מרובה על כדי סעודה:
ב סָעִיף ג עני המחזר כו'. נתבאר בסמוך:
א סָעִיף א היחיד. והב"ח כתב דגם היחיד מחויב ליתן לו כל די מחסורו אם ידו משגת וכדלעיל ר"ס רמ"ט וראיה מהלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו וכו' והש"ך כתב שאין מזה הכרח דיש לומר דמיירי בשאין רבים אצלו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו:
ב סָעִיף ב יפחתו. כתב הש"ך נראה דשעור זה וכן כל השעורים שבס"ד אינו אלא בימיהם אבל בזמן הזה נותנים לו כפי הראוי וכדלקמן סימן רנ"ג סעיף ב':
ג סָעִיף ג מהקופה. והוא הדין מכל יחיד ויחיד שמחזר אצלו אין צריך לתת לו מתנה מרובה. ש"ך: ..
א סָעִיף א וכן לכ"א כו'. כמש"ש במה אתה סועד כו':
ב סָעִיף א הראוי לתת לו כו'. ספרי ותוספתא פ' בתרא דפאה:
ג סָעִיף א ונראה דכ"ז כו'. וב"ח חלק ע"ז ממש"ש אמרו על הלל כו' ודברי ש"ך אין נראין:
ד סָעִיף ג מהקופה. עתוס' שם ד"ה לא כו':
ה סָעִיף ד מצע כו'. ב"ב שם ופט"ז דשבת:
ו סָעִיף ד ודג כו'. שם בתוספתא:
ז סָעִיף ד ואם מכירים כו'. שם ובכתובות שם מעשה שלקחו לעני כו':
ח סָעִיף ה כי עיקר כו'. כנ"ל ר"ס רמ"ט:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.