א מִי שֶׁהוּא עֲבַרְיָן בְּמֵזִיד עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וְלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲיוֹתוֹ וְלֹּא לְהַלְווֹתוֹ. וּמְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם (טוּר מִגְּמָרַת פֶּרֶק הַנִּזָּקִין).
ב מִי שֶׁהוּא מוּמָר לְהַכְעִיס, אֲפִלוּ לְמִצְוָה אַחַת, כְּגוֹן שֶׁאוֹכֵל נְבֵלָה הֵיכָא דְּשָׁכִיחַ בְּשָׂר כְּשֵׁרָה, אָסוּר לִפְדּוֹתוֹ אִם נִשְׁבָּה. (כ"מ בְּשַׁ"ס ס"פ הַשּׁוֹלֵחַ וְטוּר סוֹף סִימָן רנ"ב) אֲבָל מוּמָר לְתֵאָבוֹן, אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר אִם רוֹצִים לִפְדּוֹתוֹ, אֲבָל אֵין מְחֻיָּבִים בְּכָךְ. (בֵּית יוֹסֵף דִּקְדֵּק מִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם וְסֵפֶר יְרֵאִים סִימָן מ"ז).
ג הַנּוֹתֵן לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו הַגְדוֹלִים, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הַבָּנִים תּוֹרָה וּלְהַנְהִיג הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנוֹת לְאָבִיו וְהֵם צְרִיכִים לָהֶם, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו, אֶלָא קְרוֹבוֹ, צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לְכָל אָדָם. וְאָחִיו מֵאָבִיו, קוֹדֵם לְאָחִיו מֵאִמּוֹ. וַעֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת (כ"מ בִּסְמַ"ג וּסְמַ"ק וְטוּר). הַגָּה: וְהַקְּבוּעִים בָּעִיר קְרוּיִים עֲנִיֵּי הָעִיר, וְהֵם קוֹדְמִין לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים הַבָּאִים לְשָׁם מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים (טוּר דְּלֹא כר"י בַּר בָּרוּךְ). וְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לְיוֹשְׁבֵי חוּצָה לָאָרֶץ. הַגָּה: פַּרְנָסַת עַצְמוֹ קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם, וְאֵינוֹ חַיָּב לָתֵת צְדָקָה עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַקְדִּים פַּרְנָסַת אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם הֵם עֲנִיִּים, וְהֵם קוֹדְמִים לְפַרְנָסַת בָּנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, וְהֵם קוֹדְמִים לְאֶחָיו, וְהֵם קוֹדְמִים לִשְׁאָר קְרוֹבִים, וְהַקְּרוֹבִים קוֹדְמִים לִשְׁכֵנָיו, וּשְׁכֵנָיו לְאַנְשֵׁי עִירוֹ, וְאַנְשֵׁי עִירוֹ לְעִיר אַחֶרֶת. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ שְׁבוּיִים וְצָרִיךְ לִפְדּוֹתָן. (הַכֹּל בַּטּוּר).
ד מְחַיְּבִין הָאָב לָזוּן בְּנוֹ עָנִי, וַאֲפִלוּ הוּא גָּדוֹל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁאָר עֲשִׁירִים שֶׁבָּעִיר. וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים וְע"ל סי' רנ"ז סָעִיף ח' (מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב).
ה מִי שֶׁנָּתַן מָמוֹן לְגַבָּאִים לִצְדָקָה, אֵין לוֹ וְלֹא לְיוֹרְשָׁיו שׁוּם כֹּחַ בָּהֶם, וְהַקָּהָל יַעֲשׂוּ הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. הַגָּה: אֲבָל קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְיַד גַּבַּאי, אִם נָדַר צְדָקָה סְתָם נוֹתְנִין לִקְרוֹבָיו הָעֲנִיִּים, דְּאוֹמְדִין דַּעְתּוֹ דְּכַוָּנָתוֹ לִקְרוֹבָיו. וְדַוְקָא אִם הָיוּ לוֹ קְרוֹבִים עֲנִיִּים בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, אֲבָל אִם הָיוּ עֲשִׁירִים אָז, וְהֶעֱנוּ, אֵין נוֹתְנִין לָהֶם. וְכָל זֶה בְּפוֹסֵק צְדָקָה לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם פּוֹסֵק צְדָקָה עִם בְּנֵי הָעִיר, עַל דַּעַת בְּנֵי הָעִיר נָדַר וְהֵם יַעֲשׂוּ מַה שֶּׁיִּרְצוּ (הַכֹּל בְּמָרְדְּכַי בפ"ק דב"ב תְּשׁוּבַת מַהֲרַ"ם).
ו יִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵּיתְךָ.
ז חַיָּב לְהַקְדִּים לְהַאֲכִיל הָרָעֵב מִלְכַסוֹת הֶעָרֹם.
ח אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִשְׁאֹל מָזוֹן, מַקְדִּימִין אִשָּׁה לְאִישׁ. וְכֵן אִם בָּאוּ לִשְׁאֹל כְּסוּת. וְכֵן אִם בָּאוּ יָתוֹם וִיתוֹמָה לִנָּשֵׂא, מַקְדִּימִין לְהַשִּׂיא הַיְתוֹמָה.
ט הָיוּ לְפָנָיו עֲנִיִּים הַרְבֵּה, וְאֵין בַּכִּיס לְפַרְנֵס, אוֹ לְכַסוֹת, אוֹ לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָם, מַקְדִּים הַכֹּהֵן לַלֵוִי, וְהַלֵוִי לַיִּשְׂרָאֵל, וְהַיִּשְׂרָאֵל לֶחָלָל, וְהֶחָלָל לַשְּׁתוּקִי, וְהַשְּׁתוּקִי לָאֲסוּפִי, וְהָאֲסוּפִי לַמַּמְזֵר, וְהַמַּמְזֵר לַנָּתִין, וְהַנָּתִין לַגֵּר, וְהַגֵּר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם שָׁוִים בְּחָכְמָה, אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קֹדֶם. וַאֲפִלּוּ חָכָם לְכַסּוֹת, וְעַם הָאָרֶץ לְהַחֲיוֹת. וְאֵשֶׁת חָבֵר, כְּחָבֵר (בֵּית יוֹסֵף מֵהַיְּרוּשַׁלְמִי). וְכָל הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד בָּהֶם רַבּוֹ, אוֹ אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם גָּדוֹל מֵהֶם בְּחָכְמָה, רַבּוֹ, אוֹ אָבִיו שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם, קוֹדֵם לָזֶה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ.
י מִי שֶׁבָּא וְאָמַר: הַאֲכִילוּנִי, אֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו אִם הוּא רַמַּאי, אֶלָא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד. הָיָה עָרֹם וּבָא וְאָמַר: כַּסוּנִי, בּוֹדְקִין אַחֲרָיו אִם הוּא רַמַּאי, וְאִם מַכִּירִין אוֹתוֹ מְכַסִין אוֹתוֹ מִיָּד.
יא רַבִּי שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר שֶׁנָּתַן פִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, מִשּׁוּם דְּהָיוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת וּמַה שֶּׁהָיָה אוֹכֵל עַם הָאֶרֶץ יֶחְסַר לַתַּלְמִיד חָכָם, הָא לָאו הָכֵי חַיָּב לְהַחֲיוֹתוֹ. אִם בָּא לְפָנֵינוּ מֵת בָּרָעָב, חַיָּב לְהַחֲיוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק אִם יֶחְסַר לַתַּלְמִיד חָכָם אַחַר כָּךְ.
יב שְׁנֵי עֲנִיִּים שֶׁחַיָיבִים לִתֵּן צְדָקָה, יָכוֹל כָּל אֶחָד מֵהֶם לִתֵּן צְדָקָה שֶׁלוֹ לַחֲבֵרוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא צְדָקָה, אֲבָל אִם חַיָּבִים כָּל אֶחָד קְנָס לִצְדָקָה שֶׁעָבְרוּ עַל אֵיזֶה דָּבָר, אֵינָם יְכוֹלִים לָתֵת אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, דְּאִם כֵּן אֵין כָּאן קְנָס (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ב).
יג צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִין לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין סִפּוּק בְּיָדָם לִתֵּן לִשְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק וּבָקִי בַּהוֹרָאוֹת וּבַדִּינִים, הוּא קוֹדֵם. וְאִם לָאו, שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם. הַגָּה: וְאֵין לְפַרְנֵס הָרַב שֶׁבָּעִיר מִכִּיס שֶׁל צְדָקָה, דִּגְנַאי הוּא לוֹ וְגַם לִבְנִי הָעִיר, אֶלָּא יַעֲשׂוּ לוֹ סִפּוּק מִמָּקוֹם אַחֵר. (גַּם זֶה שָׁם). אֲבָל כָּל יָחִיד יוּכַל לִשְׁלֹחַ לוֹ מִצְּדָקָה שֶׁלּוֹ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד.
יד יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹת, אֲפִלוּ מִתַּלְמוּד תּוֹרָה, לְצֹרֶךְ שְׁלֹשִׁים פְּשִׁיטִים לְהֶגְמוֹן בְּכָל שָׁנָה, לְפִי שֶׁהוּא הַצָּלַת נְפָשׁוֹת, שֶׁאִם לֹא יִתְפַּשְּׁרוּ עִמּוֹ יֵשׁ כַּמָּה עֲנִיִּים שֶׁאֵין לָהֶם לִתֵּן, וְיַכּוּם וְיַפְשִׁיטוּם עֲרֻמִּים.
א סָעִיף א עבריין. לשון עבריין משמע שהוא רגיל לעבור וכן בלשון הטור וסמ"ק הוא מומר לתאבון כו' לשון מומר משמע שרגיל בכך כדלעיל סימן ב' ס"ק כ' וכן כתב הרב ס"ב אבל מומר לתאבון כו' וכן בדין שאם עבר עבירה לתאבון פעם אחת לא יצא מכלל אחוה בזה:
ב סָעִיף א עם עניי ישראל. לאו דוקא אלא אפילו עניי עובדי כוכבים לחוד מפרנסים מפני דרכי שלום ר"ן ומביאו ד"מ וכ"כ לעיל סימן קנ"א ס"ק י"ט:
ג סָעִיף ב אסור לפדותו. ומשמע דה"ה דאסור לזונו ולפרנסו ובטור ובסמ"ק משמע דאינו חייב אבל איסורא ליכא וכתב הב"ח דמחלקין בין פרנסה לפדיון ולא נהירא ועוד שהרי כתבו כן בשם הרא"מ ודברי רא"מ הם בס' יראים סימן מ"ז ומשמע התם להדיא דאין חילוק בזה ע"ש והיה נ"ל לכאורה דמ"ש כאן מיירי בשאינו מומר להכעיס דהיינו רגיל בכך והיינו שלא כתבו רק מי שעבר עבירה להכעיס ולקמן ס"ס רנ"ב כתב הטור מי שהמיר אפי' למצוה אחת כגון שאוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו לישנא דהמיר משמע שרגיל בכך וכ"כ בפרישה אלא שדוחק לחלק במומר להכעיס בין רגיל בכך או לא דמה בכך ס"ס מיד עושה להכעיס וכ"כ לעיל סימן ב' ס"ק ט"ז דמומר להכעיס אפילו בפעם אחת דינו כעובד כוכבים וכ"מ בדברי הרמב"ם והמחבר לעיל סימן קנ"ח ס"ב דאפי' עשה עבירה פעם אחת להכעיס הרי זה אפיקורוס ומורידין אותו ואין מעלין והיה נ"ל לומר דהטור מיירי כאן באינו מומר להכעיס ולא לתיאבון אלא שאינו חושש בדבר בין אוכל האיסור או ההיתר דבכה"ג אין איסור בדבר (ובכה"ג מחלק הר"ן פ"ק דחולין ומביאו ב"י לעיל סי' ב' בין מי שאינו חושש ובין להכעיס ע"ש ואף שהרא"ש שם כתב דדינו כלהכעיס היינו משום דאינו חושש לזבוח וחשיב להכעיס לענין שחיטה וכדאיתא בב"י שם משא"כ הכא ודוק) ומשמע הכי כדברי הרא"ם בספר יראים שם מדכתב דהא דר' אמי דאסור לפדות במומר מיירי להכעיס דהוי מין ואמאי לא מוקי לה כפשוטו וכדאיתא בש"ס דחזי ליה ישראל דשביק התירא ואכיל איסורא אלא ודאי משום דבכה"ג אין איסור בדבר דשמא אינו עושה להכעיס ומ"ש הטור בסיפא וכן מומר לתיאבון אשמועינן רבותא דאפילו לתיאבון אינו חייב לפדותו א"נ ברישא מיירי באינו רגיל בכך והוא עושה שלא לתיאבון ושלא להכעיס ובסיפא מיירי במומר לתיאבון שהוא רגיל בכך וישוב זה היה נ"ל נכון לישב דברי הטור והיינו שלא הזכיר ברישא להכעיס אך בסמ"ק כתב ברישא להכעיס ואפשר טעות סופר הוא:
ד סָעִיף ג שאינו חייב כו'. דהיינו שהם יתירים על שש:
ה סָעִיף ג לאביו כו'. ואם ידו משגת תבא מאירה למי שמפרנס את אביו ממעות צדקה כדלעיל סימן ר"מ סעיף ה':
ו סָעִיף ג קודמים לעניי עיר אחרת. משמע אפי' עיר אחרת של ארץ ישראל וכ"כ הב"ח:
ז סָעִיף ג והם קודמים לאחיו כו'. ואיתא בספרי ומייתי לה הסמ"ג ומרדכי דאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם ומביא' בית יוסף וד"מ:
ח סָעִיף ה אם נדר צדקה סתם כו'. בשעת מותו דאומדין דעתו כו' וכל שכן שיוכל ליתנו בחייו לקרוביו ואם פוסק צדקה עם בני העיר אינו יכול ליתנו לקרוביו:
ט סָעִיף ה דאומדין דעתו כו'. כתוב בתשובת ר"א מזרחי סי' נ"ג דבכל דיני נדרים והקדשות סומכין על פי האומדנא ועל פיהם הם דנים בהם וכן הולכים בתר אומדנא דעניים וע"ש באריכות:
י סָעִיף ו יהיו כו'. פירש הרמב"ם פ"י מהמ"ע דין י"ז והטור דהיינו שמצוה שיהיו בני ביתו העניים ויתומים ומוטב להשתמש בהם משישתמש בעבדים ויתחשב לו לצדקה.
יא סָעִיף ח שבאו לשאול מזון כו'. והא דתנן בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסות כו' צריך לומר דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכה"ג אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא אלא דינן כדין הכסות ותנא כסות והוא הדין אכילה עד כאן לשון בית יוסף וכ"כ בספר באר שבע דכ"ב ע"ב:
יב סָעִיף ח מקדימין אשה כו'. מפני שדרך האיש לחזר על הפתחים ואין דרך האשה בכך ואפי' היא מחזרת עתה על הפתחים מ"מ כיון שאין דרכה בכך יש להקדימה שלא תחזר על הפתחים אי נמי שמא תתבייש לחזר גם אצל אחרים וכ"מ בפרישה:
יג סָעִיף ט והלוי לישראל כו'. עיין בא"ח סימן ר"א:
יד סָעִיף ט והשתוקי כו'. עיין בא"ע סי' ד' מהו שתוקי ואסופי וממזר:
טו סָעִיף ט וכהן גדול ע"ה כו'. וכתוב בספר באר שבע דף נ"ג ע"ג לאו דוקא ע"ה אלא שאינו שוה בחכמה לישראל וע"ל סי' רמ"ו ס"ק ט"ו:
טז סָעִיף ט ואפי' חכם לכסות כו'. נראה דהיינו מדינא אבל בזמן הזה שאין ת"ח אפילו לענין ליטרא דדהבא וכדלעיל סימן רמ"ג סעיף ז' כל שכן דאין לדחות פקוח נפש מפניו וה"ל כאיש לכסות ואשה להחיות או איפכא דאמרינן בירושלמי דאותו שלהחיות קודם:
יז סָעִיף ט או אביו שהוא תלמיד חכם כו'. כן הוא גם כן בטור והרמב"ם ספ"ח מהמ"ע ולא ידעתי מאין הוציאו זה שאביו צ"ל ת"ח ואדרבה מדתנן ס"פ אלו מציאות היה אביו ורבו עומדים בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו וכן כתב הרמב"ם רפ"ח מהלכות תלמוד תורה והט"ו לעיל סי' רמ"ב סל"ד משמע דברישא מיירי כשאין אביו חכם ואפ"ה דווקא רבו קודם ממנו דאי לאו הכי אע"פ שהוא גדול מאביו אביו קודם וכ"מ ברמב"ם שם ובבית יוסף ובדברי הרב שדוקא רבו מובהק הא לאו הכי אפילו אביו אינו חכם כלל אביו קודם וכן בדין דכיון שאינו רבו למה יקדים לאביו שהוא מן התורה ונראה דמה שכתב כאן אביו שהוא תלמיד חכם היינו לומר דבכהאי גוונא קודם אפילו לרבו שגדול בחכמה מאביו דלענין פדיון נפשות לא בעינן שיהיה שקול כרבו כדלעיל סי' רמ"ב:
א סָעִיף ב אסור לפדותו. בטור כתוב בזה עני העובר על אחת מכל המצות כו' אינו חייב ליתן לו צדקה כו' ומיירי בלהכעיס דאלו לתאבון הרי נקטיה אחר כך בסיפא אלא ע"כ בלהכעיס והקשה בית יוסף דמלשון אינו חייב משמע דאין איסור אם יתן לו ועובדא דרבי אמי מבואר דאסור להחיותו ותירץ בפרישה דבלהכעיס בחד זימנא לא מיקרי מומר ואין איסור בלהחיותו וכן במומר שעושה הרבה פעמים ואפילו לתאבון הוה כן אבל במומר להכעיס דהיינו בהרבה פעמים יש איסור להחיותו ולא נהירא לע"ד דגם בפעם א' כשעושה להכעיס יש איסור כמשמעות לשון הרמב"ם שמביא ב"י שכתב שהיה אוכל נבילה להכעיס וכן לשון הטור סימן רנ"ב ואפ"ה יש איסור לפדותו ומשמע בפעם אחת וכן מוכח בגמרא בפרק השולח דקאמר והא זמנין דאיכא היתרא ואיסורא קמיה ושביק היתרא כו') ולשון זמנין משמע פעם אחת דבפ' הכותב (כתובות דף פ"ה) אמרינן זמנין הוה יתיב קמיה רב פפא כו' והיינו פעם א' כדמוכח שם) ומ"ש בפרישה דבפעם אחת לא מיקרי מומר אמת שכ"כ התוס' בפ"ק דחולין לחד תירוצא במשנה דהשוחט בשבת ובי"כ כו' ואינו ענין לכאן דשם מיירי אם נפסול שחיטתו משום שחיטת מומר לחלל שבת דנימא דהוה מומר לכל התורה ובזה אמרינן דמשום פעם אחת לא מקרי מומר לשאר דברים אבל כאן תיכף שעשה עבירה להכעיס אפי' בפעם אחת נכנס בכלל הפושעים ומומרים בזה לענין עונש של אותה עבירה ועונשו הוא שלא יצילנו שום בר ישראל עד שיעשה תשובה והלא גם במסור מבואר בגמרא פרק הגוזל בתרא ובח"מ סימן שפ"ח שאפי' בשביל פעם אחת מותר להרגו וזה העושה עבירה להכעיס דינו ג"כ בשביל פעם אחת לעונש שלם כמו מסור והנה בר מכל זה יש לי תימה רבה על בעל הפרישה בזה דהא יש להקשות דברי רמב"ם אהדדי דכאן כתב בית יוסף בשמו במומר לתיאבון במצוה אחת דאין חיוב בדבר לפדותו והנה בסוף סי' קנ"ח כתב בית יוסף דברי הרמב"ם דבמומר לתיאבון מצוה יש להצילו ואסור לעמוד על דמו ועל כן צריך לתרץ על פי דברי כסף משנה בסוף פ"ד דהל' רוצח במה שכתב רמב"ם בפוקרים בגזל דאסור להצילם והקש' כסף משנה דהא אין זה רק מחמת הנחת עצמו ומ"ש מסיפא בעובר לתיאבון דחייב להצילו ותירץ וזה לשונו וי"ל דאע"פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד ותנא בסיפא תיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילה להכעיס אע"פ שאינו עומד ברשעתו תמיד הרי הוא בכלל אפיקורוס עכ"ל הרי מוכח לפניך דבלהכעיס יש איסור להצילו אפילו בשביל פעם אחת דלא כדברי בעל הפרישה ובזה מתורץ מה שהקש' דברי רמב"ם אהדדי שזכרתי דדבריו כאן הם במומר לתיאבון הרבה פעמים וכן צריך לומר מה שזכר הטור בשם הר"ר אליעזר לענין תיאבון וע"כ נראה לתרץ גם קושית בית יוסף דהא דכתב הטור אין חייבין לפדותו לאו למידק דאין איסור אלא קמשמע לן דאף על פי שרואין ממנו שמתחרט והולך לעשות תשובה דאז ודאי אין איסור להצילו מכל מקום אין חיוב עדיין עד שיהיה ידוע לנו שעשה תשובה וקיבל דינו וכמ"ש בית יוסף בשם סמ"ק זהו כוונת הטור בשם הר"ר אליעזר ומיירי כאן במומר ממש הרבה פעמים דומיא דסיפא דתיאבון ובזה אתי שפיר הא דכתב הטור עד שידעו כו' דלכאורה הוא מיותר. ומו"ח ז"ל חילק בין הלואה דלפדותו דוקא אסור בלהכעיס אבל לזונו אין איסור ואין חיוב בדבר ואיני מרגיש בחילוק הזה מאי בין פדיה למזונות ודברי רמ"א כאן הם עיקר להלכה:
ב סָעִיף ג והם קודמים. בספרי איתא דאחיו מאב קודמין לאחיו מאם:
ג סָעִיף ה נותנין לקרוביו. כתב בית יוסף בשם מרדכי שהמעשר יכול ליתנו לקרוביו עניים:
ד סָעִיף ו יהיו עניים בני ביתך. פירוש שמוטב שיקח מהם להשתמש בהם משישתמש בעבדים:
ה סָעִיף ז חייב להקדים להאכיל כו'. כצ"ל:
ו סָעִיף יד ויכום ויפשיטום כו'. רש"ל הקשה על זה ותימה הלא מסקינן סוף פ' קמא דמגילה גדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות עכ"ל. ואין כאן קושיא דודאי אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא דהתם אומר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידו הצלת נפשות ממי שבא לידו הצלת נפשות ועל ידי כך צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפש ויליף לה ממרדכי בלשן שתחילה שלא בא לידו עסק של הצלת נפשות היה חשוב בעיני חכמים יותר ממה שאחר כך בא לידו המצוה של הצלת נפשות והוצרך לבטל תורה כדאי' שם שלא מנאו אותו חכמים כמו תחלה וא"ל ממה דאיתא שם גדול תלמוד תורה מבנין בית המקדש שכל זמן שברוך קיים לא עלה עזרא לבנין בית המקדש דהתם עלה זרובבל לבנות בית המקדש ולא נתבטל בנין בית המקדש בשביל שלא עלה עזרא אלא שעזרא לא רצה להצטרף עמו כי תלמוד תורה גדול מזה ונמצא הוה זה ממש כההיא דלעיל ויותר תימה על בעל הדרישה שכתב בתירוץ קושיא זאת דאם הוא בענין שאין יכול לקיים שניהם אז תלמוד תורה קודם כו' וזה ודאי אינו:
א סָעִיף א עם. לאו דוקא אלא אפילו עניי עובדי כוכבים לחוד מפרנסים מפני דרכי שלום. הר"ן:
ב סָעִיף ב לפדותו. ומשמע דה"ה דאסור לזונו ולפרנסו. ש"ך:
ג סָעִיף ג לאביו. כתב הש"ך ואם ידו משגת תבא מאירה למי שמפרנס את אביו במעות צדקה כדלעיל סימן ר"מ ס"ה:
ד סָעִיף ג אחרת. משמע אפילו עיר אחרת של ארץ ישראל. ש"ך וכ"כ הב"ח:
ה סָעִיף ה לקרוביו. כב"י בשם מרדכי שהמעשר יכול ליתנו לקרוביו עניים ואם פוסק צדקה עם בני העיר אינו יכול ליתנו לקרוביו. ש"ך:
ו סָעִיף ו ביתך. פירש הרמב"ם דהיינו שמצוה שיהיו בני ביתו העניים ויתומים ומוטב להשתמש בהם משישתמש בעבדים ויתחשב לו לצדקה:
ז סָעִיף ח מקדימין. מפני שאין דרך האשה לחזר על הפתחים ואפילו היא מחזרת עתה על הפתחים מ"מ כיון שאין דרכה בכך יש להקדימה שלא תחזר על הפתחים א"נ שמא תתבייש לחזר גם אצל אחרים וכ"מ בפרישה עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ט וכ"ג. ובס' באר שבע כתב דלאו דוקא כ"ג ע"ה אלא שאינו שוה בחכמה לישראל ע"ל סימן רמ"ו:
ט סָעִיף ט לכסות. כ' הש"ך נראה דהיינו דוקא מדינא אבל בזה"ז שאין ת"ח אפילו לענין ליטרא דדהבא כ"ש דאין לדחות פקוח נפש מפניו ואותו דלהחיות קודם:
י סָעִיף ט שהוא. כ' הש"ך ולא ידעתי מנ"ל שאביו צ"ל ת"ח דאדרבה משמע מהש"ס דדוקא רבו קודם מאביו כשאינו ת"ח אבל לאחר שאינו רבו אע"פ שהוא גדול מאביו אפ"ה אביו קודם ונראה דמ"ש כאן אביו שהוא ת"ח היינו לומר דבכה"ג קודם אפי' לרבו שגדול בחכמה מאביו דלענין פדיון נפשות לא בעינן שיהא שקול כרבו כדלעיל סימן רמ"ב:
יא סָעִיף יד ויכום. כתב הט"ז דמהרש"ל הקשה ע"ז הא מסקינן בפ"ק דמגילה גדולה ת"ת יותר מהצלת נפשות ואין זה קושיא דודאי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא דהתם אמר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידו הצלת נפשות וע"י כן צריך לבטל ת"ת ולעסוק בהצלת נפשות ודלא כדרישה שכתב דאם הוא בענין שאינו יכול לקיים שניהם אז ת"ת קודם וכו' וזה ודאי אינו עכ"ל:
א סָעִיף ב אבל אין מחויבים בכך. עט"ז דכאן מיירי במומר לתאבון הרבה פעמים ומשמע דהכא אפילו במבקשים להרגו וכן מבואר בתשובת מהר"ם לובלין סי' ט"ו ותמיהא לי על תשובת חות יאיר סימן קל"ט שכתב בדבר יהודי גנב מפורסם שנתפס וייסרוהו יותר מדי דודאי צריכין להשתדל בהוצאות ולהצילו ואין לומר הואיל שדרכו בכך הוי מומר לדבר אחד דמה בכך הא לא הוי מומר להכעיס ומה שקצת אומרים מאחר שהוא גנב מפורסם ה"ל מסכן רבים שרשאים למסרו בידי עובדי כוכבים אין זה ברור לומר שבזה מסכן רבים כי אם יתפס הוא בעונו ימות ואף כי יש חילול השם באשר קצת מרשיעים על כלל ישראל בשביל כך אין אלו רק דברי המון ולא חכמים שבהם כי גם בהם ימצאו לאלפים ולא דברו הפוסקים שרשות למוסרו רק בעוסק בזיופים כי כל הנוגע בזה יטמא ומטבעות הללו יתפשטו בקרב ישראל וכמה נפשות נקיים יבואו מזה לידי סכנה משא"כ גנב כזה עכ"ד ולא זכר כלל דברי הב"י והרמ"א בכאן דאף במומר לתיאבון אין חייבים לפדותו וזה ג"כ תימה על תשובת כנ"י סי' ל"ח באיש אחד שישב בחצר המטרה קרוב לסכנת נפשות ואיש ההוא היה מפורסם דרכיו לא טובים נאף וגנב והאריך אם צריכין לפדותו יותר מכדי דמיו וכמו שאכתוב בשמו לקמן סי' רנ"ב ס"ד ולא נשא על שפתיו כלל לומר שא"צ לפדותו אפי' בכדי דמיו מחמת שדרכיו לא טובים. אמנם שוב ראיתי בספר בכור שור בחידושיו למסכת גיטין דף מ"ז שתמה על הב"י והאחרונים שלא הביאו דברי התוספות בעבודת כוכבים דף כ"ו דמשמע שם דאפי' עביד כמה פעמים לתיאבון אפ"ה מחויבים לפדותו והעלה דלדינא יש להחמיר אפילו ברגיל שלא לעמוד על דמו ולהחיותו כפשטן דדברי התוס' בעבודת כוכבים הנ"ל וכפשט דברי רמב"ם המובא לעיל סי' קנ"ח דאוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו דאין לדחות דבריהם בדאורייתא ע"פ דברי הסמ"ג בשם רא"ם דה"ל יחיד לגבייהו עכ"ד וצ"ל שזהו דעת בעלי התשובות הנ"ל ואעפ"כ תימה שלא דברו כלל מזה. וכתב עוד בספר בכ"ש שם דמשמע בשמעתין דאפילו ספק לתיאבון מצוה להחיותו דקאמר אימור לתיאבון כו' שהוא לשון ספק ע"ש. ועיין עוד בחות יאיר סוס"י קמ"ו שכתב שמי שהרג נפש אינו רק כעובר לתיאבון ליתובי יצריה הרע וכדאמר בגמרא דשבת גבי קורע בחמתו ואם אחר זה נתפס בשביל גניבה או דבר אחר כ"ש אם בא לידי סכנה מצוה להשתדל בעדו אם אינו ברשעו תמיד עיין שם עוד ועיין בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ט' הבאתיו לעיל סי' רל"ב סק"י:
ב סָעִיף ג קרובו צריך. עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סימן י"ט שכתב בשם מהר"ם מינץ סימן ז' שקרובי אשתו יש להם דין עניי עירו ולכן כתב דאין לכוף לבעל לתת לקרובי אשתו כ"כ כמו לקרובי עצמו רק שליש אחד ד"מ אם יתן לקרוביו ג' ר"ט א"צ ליתן לקרובי אשתו רק ר"ט אחד ע"ש ויש להסתפק אם קרובי אשתו הם ג"כ עניי עירו וכיוצא בזה מה דינם:
ג סָעִיף ג אחרת. עבה"ט ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' י"ט שכתב דעניי עירו אפילו הם עמי הארץ קודמים לעניי עיר אחרת שהם ת"ח והא דאיתא לקמן סעיף ט' דכל הקודם בחכמה קודם לחבירו היינו דוקא אם שניהם מעיר אחת ע"ש:
ד סָעִיף ג ויושבי א"י. [עיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ג ורל"ד שהאריך מאוד דיש להקדים יושבי ירושלים על יושבי שארי העיירות א"י וכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות וע"כ אם שניהם שוים שצריכים להחיות נפשם בלחם צר נאמר זה קודם אבל כשיש לאנשי ירושלים אפילו רק לחם צר שוב אין להם שום תביעה עד שיגיע לכל א' מהעיירות אחרות ג"כ כשיעור הזה ושוב מהנותר שיצטרכו לכסות ומותרות יש הקדמה למוקדם עד שיהיו שוה בשוה בזה כו' ע"ש. ושם בענין ל"ג בעומר שהמנהג בין יושבי א"י אשר ממרחק יבואו לעה"ק צפת ועושים יום שמחה להדלקה אין דעתו נוחה בזה ע"ש]:
ה סָעִיף ה דאומדין דעתו. כתב בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם תשובת פמ"א ח"א סימן ק"ג באיש א' שהניח עשירות ליורשיו גם סך לירושלים ולשאר צדקות דהיינו שיהא הקרן קיימת ולחלק כל שנה הרווחים ולעת זו אחד מהיורשים יש לו דוחק ויש לחוש שילך בדרך שאינו הגון. יתנו מהרווחים משום אומדנא דודאי דעתו דאם יהיו בניו עניים שיתנו להם אבל לא מן הקרן באשר שבאו ליד גבאי ע"ש. [וכן העתק בס' בל"י וכתב על זה ונ"ל דהיינו מה ששייך לשאר צדקות אבל מה שאמר לירושלים בודאי א"י לשנות ליתן לבנו כו'] ע"ש ובמח"כ העתיק שלא כדת דבתשובת אא"ז פנים מאירות שם מבואר דאפילו לא באו ליד גבאי אסור מהקרן ואם באו ליד גבאי אפילו מרווחים אסור ע"ש [שכתב וז"ל ומעשה כיוצא בזה הביא הב"י בשם המרדכי על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה הממון ינתן בריוח כו' והשיב דאחר שבא ליד גבאי אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים וגדולה מזו כתב אפילו בחייו אם הודיע כבר להקהל שהוא נודר כך וכך לתת ביד גבאי ושוב העני אפי' הוא גופיה לא מצי לעכובי לעצמו דאנן יד עניים אנן. וא"כ בנ"ד נמי אם לא בא ליד גבאי וגם לא אמר בפני הקהל. יכולים ליתן כל הרווחים ליד יורשיו עניים אבל ליקח מקרן לא תגע בו יד דכאן אומדן דעתו בהיפך שכוונתו היה שיהיה צדקתו עומדת לעד ואם יכלה קרנו יבוטל כוונתו אבל ליתן לבניו מהריוח בזה שפיר אמרינן אומדן דעתו דאם יהיו בניו עניים שיתנו להם ואולי ילכו בדרך טובים עכ"ל] ועיין בשו"ת ראש יוסף תשובה ד' דף י"ב. ועיין בתשובת אדני פז סי' ל"ח שכתב באחד שצוה לפני מותו לחלק מעזבונו לקרוביו ואח"ז בא אחד מבניו לידי עניות ותבע שיתנו לו הכל כי הוא קרוב לכולם אין בדבריו כלום ע"ש ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סימן י"ט:
ו סָעִיף ח להשיא היתומה. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ע"ז לענין ת"ח שנדב לו אחד מהקצינים סך מה להשיא בהם בנו הבחור אם מותר לשנות להשיא בו בתו הבוגרת והעלה דא"י לשנות כיון שזיכה לבנו ע"י האב וזכין לאדם שלא בפניו כבר זכה בו הבן אם לא שהת"ח הוא עני מאד שא"א לו להשיא בתו אלא בממון זה אז גם על הבן מוטל הדבר אפשר דגם הבן ימחול ויאמר כאילו התקבלתי ואז ודאי מותר לשנות ע"ש:
ז סָעִיף ט לכסות. עבה"ט בשם ש"ך דבזה"ז כו' ועיין בתשובת יד אליהו סי' מ"ג שחולק עליו:
א סָעִיף א מי שהוא כו'. לשון סמ"ג ור"ל מומר לתיאבון כמש"ש ומ"ש בספ"ד דגטין (מ"ז א') שר' אמי רצה לפדותו לפנים מש"ה דעבד וטעמו כיון שהוא עבריין אינו אחיך ואינו מצוה על מאחד אחיך ועל וחי אחיך עמך עד שילקה וכמ"ש במכות כ"ג א' במתני' וכ"כ סמ"ק וכמ"ש בס"ב וכן דייק הב"י מלשון הרמב"ם שכתוב בס"ב מי שהוא עבריין להכעיס כו' משמע דלתיאבון אין איסור אבל ג"כ אין חיוב וכמש"ש בהג"ה אבל עבריין כו' ואין מוכרח ותוס' בעבודת כובכים כ"ו ב' ד"ה אני כתבו דמחוייבין לפדותו ולהלוותו וכן עיקר:
ב סָעִיף א (ליקוט) ומפרנסים כו' עם כו'. נראה שדעתו כדעת מרדכי שדוקא עם עניי ישראל ודלא כהר"נ שם שכתב דעם לאו דוקא ועד"מ אבל בש"ע סי' קנ"א סי"ב פסק כדעת הר"נ ע"ש (ע"כ):
ג סָעִיף ג וכן הנותן כו'. עתוס' דקדושין ל"ב א' ד"ה אורו כו':
ד סָעִיף ג ולא עוד כו' ואפי' כו'. ספרי אחיך זה אחיך מאביך מאחד אחיך זה אחיך מאמך מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך באחד שעריך מלמד שאנשי עירך קודמין לאנשי עיר אחרת בארץ יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל ויושבי ח"ל מנלן ת"ל אשר ה' אלקיך נותן לך לרבות כ"מ. ובתד"א ר"פ כ"ז הלא פרוס לרעב לחמך כו' ומבשרך לא תתעלם הא כיצד אלא אם יש לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מהן צדקה כדי שיפרנס אחרים משלו כיצד יעשה בתחלה יפרנס את אביו ואמו ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו ואם הותיר יפרנס את בני מבוי שלו מכאן ואילך ירבה צדקה עם שאר בני ישראל כו' ועבב"מ ע"א א':
ה סָעִיף ג והקבועים כו'. כמ"ש בפ"ק דב"ב (ז"ח) כמה יהא בעיר כו' ובירושלמי שם לחטי דפסחא יב"ח בין לישא בין ליתן: (ליקוט) והקבועים כו'. טור ע"ש וכמ"ש בתוספתא סוף פאה קופה לאנשי אותה העיר אם שהה שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר (ע"כ):
ו סָעִיף ג פרנסת עצמו כו'. כמ"ש ברפ"ה דב"מ דרש בן פטורא כו' ובספ"ב דב"מ אבידתו כו' ובתד"א הנ"ל אם יש לאדם מזונות כו' כנ"ל:
ז סָעִיף ד כופין כו'. ממ"ש בב"ב קע"ד ב' בנו שאני ר"ל שמחויב לפרנסו וכופין על הצדקה כנ"ל סי' רמ"ח ס"א וקרוביו עניים מוטל על האדם כמ"ש בנדרים ס"ה ב' וז"ש וכן כו' וכ"ש בנו שקודם לשאר קרובים כנ"ל ואמרינן (כתובות נ' א') עשה צדקה בכל כו':
ח סָעִיף ה מי שנתן כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ב דמגילה יחיד שפסק צדקה בעירו נותנין לעניי עירו בעיר אחרת נותנין לעניי עיר אחרת כו' הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסים רשאי לשנותה לד"א משזכו בה הפרנסים אין רשאין לשנותה לד"א אלא מדעת הפרנסים וכן בגמ' פ"ק דערכין (ו' א'):
ט סָעִיף ה אבל קודם כו'. כנ"ל:
י סָעִיף ה דאומדין כו'. דעליו מוטל כנ"ל ומסתמא דעתו ג"כ כמו שצותה תורה וכמ"ש בקדושין ס"ד ב' לא שביק אינש כו':
יא סָעִיף ה ודוקא כו'. דהפוסק צדקה אין דעתו אלא לחלק תיכף:
יב סָעִיף ה וכ"ז כו'. כמ"ש בפ' בתרא דמגילה (כ"ז א') ויחיד שהלך לעיר אחרת כו' וכ"ש בבני עירו וכנ"ל יחיד שפסק צדקה בעירו נותנין לבני עירו כו':
יג סָעִיף ז חייב כו'. בירושלמי סוף הוריות האיש קודם לאשה כו' עד כדון זה להחיות וזה להחיות זה לכסות וזה לכסות הרי שהיה זה להחיות וזה לכסות נשמעינה מן הדא דאריב"ל בשם ר"ח בן אנטיגנוס כסות אשת חבר וחיי ע"ה כסות אשת חבר קודם לחיי ע"ה מפני כבודו של חבר לא אמרו אלא כסות אשת חבר לחיי ע"ה אבל אם זה להחיות וזה לכסות אותו שלהחיות קודם:
יד סָעִיף ח איש כו' וכן אם באו יתום כו'. כתובות ס"ז:
טו סָעִיף ח וכן אם באו לשאול כסות. הוריות י"ג א' ועבה"ג:
טז סָעִיף ט והישראל לחלל כו'. כמו שחשיב אותן דפ"ד דקדושין דבת ישראל כשרה לכהונה משא"כ בבת חלל ושתוקי ספק ממזר ואסופי הוא ספק גר ג"כ:
יז סָעִיף ט ואפי' חכם כו'. ירושלמי הנ"ל:
יח סָעִיף ט וכל הגדול כו'. ירושלמי שם תני הסדרן קודם לפלפלן כו' ע"ש:
יט סָעִיף ט ואם היה כו'. כמ"ש בב"מ ל"ג א' ולענין אבידה במקום אביו כו' הלא"ה אביו קודם אע"פ שאינו חכם כלל וכ"ש בת"ח קצת וכ"ש דבו שחמור מאביו כנ"ל:
כ סָעִיף י ואם מכירין כו'. בתוספתא סוף פאה ובירושלמי שם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שמן וקטנית שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שמן וקטנית דג וירק בד"א בזמן שאין מכירין אותו אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו:
כא סָעִיף יא רבי שהיה כו'. ממ"ש בהוריות שם אימתי בזמן שכולן שוים כו' ובירושלמי הנ"ל כסות אשת חבר כו' דוקא שחבר לפנינו:
כב סָעִיף יב שני עניים כו'. בקדושין ל"ב א' שני שותפין כו' וכן בירושלמי דפאה ובמתני' שם פ"ה שנים שקבלו כו':
כג סָעִיף יג ואין לפרנס כו'. בתוספתא (פ"ו) דנדה כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני ויש שנוטל מעשר עני ואין נוטל צדקה ופי' בהגמ"ר בשם אז"ק דהיינו כה"ג שגנאי הוא לו ולהם אבל מ"ע ששולחין מן הגורן לא מינכרא וכמ"ש בתוספתא פ' בתרא (דפאה) מ"ע נותנין לחבר בטובה:
כד סָעִיף יד יכולין כו'. כמו שמצינו במקרא שהיו נותנין קדשי ב"ה להמלכים של א"ה וכ"ש בצדקה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.