א פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים קוֹדֵם לְפַרְנָסַת עֲנִיִּים וְלִכְסוּתָן. וְאֵין מִצְוָה גְדוֹלָה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. הִלְכָּךְ, לְכָל דְּבַר מִצְוָה שֶׁגָבוּ מָעוֹת בִּשְׁבִילוֹ, יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתָן לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. וַאֲפִלוּ אִם גָבוּ לְצֹרֶךְ בִּנְיָן ב"ה, וַאֲפִלוּ אִם קָנוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהִקְצוּם לְצֹרֶךְ הַבִּנְיָן, שֶׁאָסוּר לְמָכְרָם בִּשְׁבִיל מִצְוָה אַחֶרֶת, מֻתָּר לְמָכְרָם לְצֹרֶךְ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים. אֲבָל אִם בְּנָאוּהוּ כְּבַר, לֹא יִמְכְּרוּ אוֹתוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם הַנּוֹדֵר סֶלַע לִצְדָקָה, אֵין פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים בַּכְּלָל וְאֵין לִפְדּוֹת בְּסֶלַע זוֹ רַק מִדַּעַת בְּנֵי הָעִיר (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ז') כְּדִלְקַמָּן סִימָן רנ"ו סָעִיף ד'.
ב הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִפִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, עוֹבֵר עַל לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ (דְּבָרִים טו, ז). וְעַל לֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ (דְּבָרִים טו, ז). וְעַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (וַיִּקְרָא יט, טז). וְעַל לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ (וַיִּקְרָא כה, נג). וּבִטֵּל מִצְוַת פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ (דְּבָרִים טו, ח). וּמִצְוַת וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (וַיִּקְרָא כה, לו). וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (וַיִּקְרָא יט, יח). וְהַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת (מִשְׁלֵי כד, יא). וְהַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלוּ.
ג כָּל רֶגַע שֶׁמְּאַחֵר לִפְדּוֹת הַשְּׁבוּיִים, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר לְהַקְדִּים, הָוֵי כְּאִלוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
ד אֵין פּוֹדִין הַשְּׁבוּיִים יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶם, מִפְּנֵי תִּקוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים מוֹסְרִים עַצְמָם עֲלֵיהֶם לִשְׁבּוֹתָם. אֲבָל אָדָם יָכוֹל לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְכֵן לְתַלְמִיד חָכָם, אוֹ אֲפִלוּ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, אֶלָא שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָרִיף וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָדוֹל, פּוֹדִים אוֹתוֹ בְּדָמִים מְרֻבִּים. וְאִם אִשְׁתּוֹ כְּאַחֵר דָּמִי אוֹ לֹא, עַיֵּן בַּטּוּר אֶבֶן הָעֵזְר סי' ע"ח.
ה אֵין מַבְרִיחִין הַשְּׁבוּיִים, מִפְּנֵי תִּקוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים מַכְבִּידִים עֻלָם עֲלֵיהֶם וּמַרְבִּים בִּשְׁמִירָתָם.
ו מִי שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁלָוָה מֵהֶם וְשָׁבוּ אוֹתוֹ בְּהַלְוָאָתוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה פּוֹדִים אוֹתוֹ; שְׁלִישִׁית, אֵין פּוֹדִים אוֹתוֹ. אֲבָל פּוֹדִים אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם. וְאִם בִּקְשׁוּ לְהָרְגוֹ, פּוֹדִין אוֹתוֹ מִיָּד, אֲפִלוּ אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים. וְשָׁבוּי שֶׁהֵמִיר אֲפִלּוּ לְמִצְוָה אַחַת, כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְהַכְעִיס, אָסוּר לִפְדּוֹתוֹ. (טוּר) וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן רנ"א.
ז עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה, הוֹאִיל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְוֹת, פּוֹדִים אוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁבָּה.
ח פּוֹדִים הָאִשָּׁה קֹדֶם הָאִישׁ, וְאִם רְגִילִין בְּמִשְׁכַּב זָכוּר, פּוֹדִין הָאִישׁ קֹדֶם. וְאִם שְׁנֵיהֶם רוֹצִים לִטְבֹּעַ בַּנָּהָר, הַצָּלַת הָאִישׁ קוֹדֵם. (בֵּית יוֹסֵף רנ"א וְכֵן מַשְׁמָע סוֹף הוֹרָיוֹת).
ט הוּא וְאָבִיו וְרַבּוֹ בַּשֶּׁבִי, הוּא קוֹדֵם לְרַבּוֹ, וְרַבּוֹ קוֹדֵם לְאָבִיו, אִמּוֹ קוֹדֶמֶת לְכֻלָם. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ"ב סָעִיף ל"ד.
י אִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שְׁבוּיִים, אִשְׁתּוֹ קוֹדֶמֶת לוֹ. וּבֵית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּפוֹדִים אוֹתָהּ, וַאֲפִלוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: אַל תִּפְדּוּהָ מִנְּכָסַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
יא מִי שֶׁנִּשְׁבָּה וְיֵשׁ לוֹ נְכָסִים וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִפְדּוֹת עַצְמוֹ, פּוֹדִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ.
יב הָאָב חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת הַבֵּן, אִי אִית לֵיהּ לָאָב וְלֵית לֵיהּ לַבֵּן. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין קָרוֹב אַחֵר, קָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם, דְּלֹא כָּל הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעֲשִׁירוּ עַצְמָם וְיַטִּילוּ קְרוֹבֵיהֶם עַל הַצִּבּוּר. (מָרְדְּכַי פ' הַשּׂוֹכֵר). הַפּוֹדֶה חֲבֵרוֹ מִן הַשִּׁבְיָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ אִם אִית לֵיהּ לְשַׁלֵּם, וְלֹא אַמְרִינָן דְּהוּא מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי פ' הַכּוֹנֵס ופ' דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת ות' מהרי"ו סי' קמ"ח קמ"ט וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ"כ). וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ מִיָּד, וְלֹא יוּכַל לְמֵימַר אֲנִי צָיֵת לָךְ דִּין. וְאִם אִית לֵהּ אַחַר כָּךְ טַעֲנָה עָלָיו יִתְבְּעֶנּוּ לְדִין. דִּבְלָא זֶה אֵין אָדָם פּוֹדֶה אֶת חֲבֵרוֹ. (מהרי"ו סִי' קמ"ט וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף).
א סָעִיף א ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. וכתבו התוס' הא דאמרינן בפרק בני העיר אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבויים שמא מלתא דפשיטא היא ולא צריך למיתני ובית יוסף הביאם בסימן זה (וכ"כ האגודה פ"ק דב"ב וכ"כ הרב לקמן סימן ע"ר) וצ"ע דלא משמע הכי בא"ח סימן קנ"ג (והוא מגמרא פ' בני העיר) דמשמע התם דקדושת ס"ת חמורה מקדושת ב"ה וכיון דאין מוכרין ב"ה לצורך פדיון שבויים כ"ש שאין מוכרין ס"ת ומה שמוכרים ללמוד תורה ולהשיא אשה היינו משום הנאה דידיה דעדיף לאדם טפי ללמוד תורה או לישא אשה ממה שיהיה לו ס"ת אבל למכור אדם ס"ת שלו כדי שילמד חבירו תורה במעותיה זה ודאי לא אמרו והתוס' הנ"ל שהקשו למה לא קתני פדיון שבויים ר"ל נמי פדיון שבויים דנפשי' ועל בית יוסף יש לתמוה דמביא דברי תוס' אהאי דינא דקאי אפדיון דאחרים כו' עכ"ל דרישה ואין דבריו נראין בעיני דפשט דברי התוס' משמע דקאי אפדיון דאחרים ועוד שהרי כתבו שם (דף ח' ע"ב) כן אאיפרא הורמיז דשדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף ואמרה ליהוי למצוה רבה יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה א"ל מדתני רב שמואל בר יודא אין פוסקים צדקה על היתומים ואפי' לפ"ש ש"מ פדיון שבויים מצוה רבה היא ואהא כתבו התוס' דבריהם שם ע"ש וכ"מ מדברי הר"ר מנוח שהביא בית יוסף לקמן סימן ע"ר שכתב דרבים יכולים למכור ספר תורה ללמד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה עכ"ל משמע דגם ללמד אחרים הדין כן וכ"כ הריב"ש והמחבר באורח חיים סי' קנ"ג ס"ז אלא נראה לי דודאי היכא דא"א בענין אחר מותר למכור ספר תורה או בית הכנסת אפילו לפדיון שבויים אחרים והיינו שכתבו הט"ו ואין מצוה גדולה כפ"ש משמע שהיא גדולה מהכל והכי משמע מדאמרינן בגמרא (דף ג' נ"ב) אי הכי אפי' בנו נמי אמר ליה דירתיה דאינשי לא מזבני משמע דאין איסור בדבר אלא דדירתיה דאינשי לא מזבני להו והכי משמע מדברי הרמב"ם שכתב לא ימכרו אותם אלא יגבו פדיונן מן הצבור משמע משום דאפשר לגבות פדיונן מן הצבור הוא דאין מוכרין אותם והט"ו אשמועינן דהיכא דאפשר בע"א אין מוכרין אותן מה שאין כן בשאר מעות של מצוה או הכינו לצורך הבנין דיכולים לשנותם אפי' אפשר בע"א כיון דפ"ש מצוה גדולה הימנו והיינו שהעתיק העט"ז דברי הרמב"ם אחר דברי המחבר והלכך התוס' וסייעתם ודאי מיירי בענין שא"א בע"א וא"כ דברי הבית יוסף עלו כהוגן והגאון אמ"ו זצ"ל תירץ דודאי ספר תורה מותר למכור לצורך פ"ש משום דכל היכא דאיתא בקדושתה קיימה וה"נ ב"ה מותר למכרה לאחרים כשתעמוד בקדושתה אבל שתצא לחוץ אסור למכרה והט"ו מיירי הכא למכרה לחולין ובית הכנסת דמותר למכור לקנות ספר תורה משום דקדושת ספר תורה עדיף וגם על פי זה דברי הב"י נכונים ותירוץ נכון הוא:
ב סָעִיף א ומכל מקום הנודר כו'. ל' הב"ח כתב מהרי"ק שורש ז' דמי שהתנדב מעות בצדקה כו' עד אם לא בסתירת בית הכנסת חוששין והכי נקטינן עכ"ל ותימה שלא העתיק דברי מהרי"ק כהווייתן שהרי מהרי"ק שם כתב וז"ל דגרסינן בריש ערכין האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה ופירש"י וז"ל לשנותה לצרכו ולאחר זמן ישלם עכ"ל ומסיק התם דל"ש לו ול"ש לאחר ל"ש אמר סלע זו ל"ש אמר הרי עלי ועוד שנינו שם בברייתא האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה כו' ואמר התם דר' ינאי הוי יזיף ופרע אע"ג דגבאי הוי ואמרינן התם משבאו ליד גבאי אסור לשנותם כדמפרש התם טעמא דניחא להו לעניים דכל כמה דמשתהי מעשה ומייתי להו ומשם יש ללמוד דבלשון בני אדם האומר סלע זו לצדקה אין פ"ש בכלל ואילו נזדמנו שבויים לפדות אין לפדותם בסלע זו אם לא מדעת כל הקהל או ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר או חבר העיר שהרשות בידם לשנות לכל מה שירצו לדברי ר"ת או לכל הפחות למצוה אחרת לשאר פוסקים אבל בלא דעת כל הקהל או חבר העיר אין יכולין לשנות מעות שהתנדבו לצדקה סתם אפי' לפ"ש דאלת"ה היכי קאמר התם האומר סלע זו לצדקה דמותר לשנותה כדי לשלמה לאחר זמן אפי' היכא דבאתה ליד הגבאי בר עשויי הוא כר' ינאי משום דעניים ניחא להו כדפירש שם רש"י וז"ל כמה דמשתהי ר' ינאי דלית ליה זוזי לפרוע ניחא להו לעניים דמעשה ר' ינאי לצבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא הרווחה לעניים עכ"ל ואמאי ניחוש דלמא מיתבעי להו הנך זוזי לפ"ש דבכה"ג ליכא למימר דניחא להו לשבויים חדא דלא שייך טעמא דהרווחה שהרי אין להם אלא כדי פדיונן ועוד אדרבא מסתכני' אם יבא הדבר לידי שהייה ודחוי עד כדי שיעשה הצבור להוציא מעות אחרת שהרי כפשע בינו לבין המות ועל כל רגע ורגע שמאחרים לפדותו היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים וא"כ אמאי מותר לשנות המעות שהתנדבו לצדקה סתם אי איתא דפ"ש הוי בכלל צדקה סתם אלא ודאי צריך לומר דאין פ"ש בכלל צדקה סתם בלשון בני אדם והאומר סלע זו לצדקה אין משמעות לשונו אלא צרכי עניים כמאכל ומשתה וכסות וכיוצא בו אבל לא פ"ש ואפי' את"ל דבלשון חכמים פ"ש הוי בכלל צדקה סתם מאחר שאינו כן בלשון בני אדם דצדקה מקרי נדר ובנדרים הולכין אחר לשון ב"א מש"ה מותר לשנותם כדמפרש התם וכ"ת דלעולם אימא לך דפ"ש בכלל סתם צדקה הוא ואפ"ה מותר לשנותה דלא חיישינן לדלמא מצטרכינן הנהו זוזי לפ"ש דפ"ש מלתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה אי אפשר לומר כן דהא גרסינן בפ"ק דב"ב א"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי אמר ליה חיישינן דלמא מתרמי להו פ"ש ואפי' במקום צורך מצוה כי התם למיבני בי כנישתא אחרינא עדיפא מקמייתא דפשיטא דבהכי מיירי אפ"ה חיישינן הכי כ"ש וכ"ש לענין דבר הרשות כי התם לשנות סלע של צדקה דאיכא למיחש דלמא איתרמי להו פ"ש אלא ודאי מדלא חיישינן להכי ש"מ דסתם צדקה לא משמע פ"ש וא"כ האומר סלע זו לצדקה אין פ"ש בכלל עכ"ל מהרי"ק והשתא אזדי להו כל דברי הב"ח מה שכתב ולפי דעתי נראה לי דמש"ר בתחלת הסימן הזה כו' אין צורך לומר כן דאפי' מיירי ביחיד שהתנדב ובאתה לידי גבאי יכולין לשנותה מדעת טובי עיר או חבר העיר. ומה שכתב ואין דבריו נלפע"ד אלא דוקא בסתירת בית הכנסת כו' לאו מילתא היא דדברי מהרי"ק ברורים בטעמן והכי קאמר אי איתא דסתם צדקה הוא פ"ש א"כ הנהו זוזי נמי של פ"ש הן כמו שהן של שאר עניים והיאך יכול לשנותן לדבר הרשות דלמא קיימי הנך שבויים דמעות דידהו נינהו דהא ש"ס פריך מר' ינאי ולא מצי לשנויי אלא משום דניחא להו לעניים וזה לא שייך בפ"ש וכ"ת פ"ש מלתא דלא שכיחא היא והא אפי' בבית הכנסת חשו דלמא מתרמי כל שכן הכא שאין להוציא מעותיהן לדבר הרשות א"כ כי היכי דבבה"כ אסור לסתור משום דלמא מתרמי פדיון שבויים ונמצא שלא יוכלו להתפלל בבית הכנסת כ"ש הכא היאך יהא מועל במעותיהן של הני שבויין דלא ניחא להו בהכי שיוציא מעותיהן דלמא מתרמי פ"ש אלא ודאי סתם צדקה לאו פ"ש הוא בכלל וא"כ אינו מוציא אלא מעות של צדקה של שאר עניים וניחא להו בהכי משום הרווחה ומה שכתב ותדע דאי הוי חיישינן להכי היה ראוי שיהא מעות מוכן כו' אינו כלום דאטו משום כך יהא מן החיוב להיות מוכנים אלא דאנן קאמרינן דהיאך יוציא מעות של השבויין דלמא אתי פ"ש דהא פריך ש"ס מר' ינאי אמעות עניים והכי נמי איכא לאקשויי אי הוי להאי מעות שייכות לשבויים בגוה אלא ודאי אין שייכות לשבויים בגוה אלא מדעת טובי העיר או חבר העיר וסתמא לעניים הוא והכי אמרינן בבית הכנסת דאסור לסתור עתה בית הכנסת דלמא אתי פ"ש וה"נ איך יוציא עתה מעותיהן דלמא אתי פ"ש דלא ניחא להו בהא ואתי לידי מעילה ומה שכתב גם דברי רבינו כפשטן משמע דמוציאין כל דבר כו' ודאי דלפי פשטן משמע כן ומיהו היינו מדעת טובי העיר או חבר עיר וכדפי' והא שלא ביאר כן היינו משום דלא מיירי עכשיו בסימן זה מדינים אלו רק לקמן סימן רנ"ו מיירי מזה הלכך עיקר כדברי מהרי"ק והרב:
ג סָעִיף א רק מדעת בני העיר כו'. ואין להקשות דהא מדעת אנשי העיר אפי' לדבר הרשות יכולין לשנות כדלקמן סימן רנ"ו ס"ד י"ל דהיינו דוקא בדבר שהוא קבוע שאם יחסור יחזור ויגבו פעם אחרת כמ"ש שם בס"ק ז' בשם הרא"ש והטור אבל כשלא יפרעו אסור לשנות אם לא לעלוי כדלקמן סי' רנ"ט ס"ב ס"ק ה':
ד סָעִיף ד אין פודין את השבויים כו'. משמע אפי' קרובו אין לפדות ביותר מכדי דמיו מפני תיקון עולם וכן משמע מדמסיים אבל יכול לפדות את עצמו כו' משמע דוקא עצמו אבל הב"ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא וכ"ש דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר ע"כ:
ה סָעִיף ד שלא יהיו האויבים. כשעתידין לשבות עוד אחרים:
ו סָעִיף ו אבל פודין את הבנים. שלא יטמעו בין העובדי כוכבים ובחיי אבוהון ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון. רש"י פ' השולח ריש (גיטין דף מ"ז) ומשמע שאביהן הוא עמהן בשביה אבל כל שא"א שישמור אותן פודים אותן מיד:
ז סָעִיף ח ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר כו'. ע"ל סי' רנ"א ס"ק י"א:
ח סָעִיף ט ורבו קודם לאביו כו'. ואם אביו חכם אפילו אינו שקול כרבו אביו קודם כדלעיל סי' רמ"ב סעיף ל"ד:
ט סָעִיף ט אמו קודמת. משום דאית לה זילותא טפי:
י סָעִיף ט קודמת לכולן. פי' אפילו לדידיה אע"ג דחייו קודמים לחיי אביו ורבו כדאיתא בס"פ אלו מציאות אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם וה"ל מכ"ש לחיי אמו דגרוע טפי כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מורא וכבוד אפ"ה להוציא מבית השבי אמו קודמת לכולן משום דלמא עבדי בה איסורא כ"כ בספר באר שבע דף כ"ב ע"ג ומשמע דאין בשביה זו משום סכנת נפשות אבל אם יש סכנת נפשות חייו קודמין לשל אמו:
יא סָעִיף י ופודים אותה ואפי' כו'. היינו דוקא בכדי דמיה וכדלעיל ס"ק ד' וכן בסעיף י"א וי"ב מיירי בכדי דמיו אע"פ שהוא ג"כ בשביה יכול לפדות אשתו ביותר מכדי דמיה ולא עצמו:
יב סָעִיף יב וה"ה קרוב כו'. ע"ל סי' רנ"ז ס"ח:
יג סָעִיף יב וצריך לשלם לו מיד. ונפרעים בזה אפי' מנכסי יתומים קטנים דאע"ג דקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"י התם טעמא הוא משום דאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד ויתומים קטנים כשלא בפניהם דמי והכא א"צ לקבלת עדות כיון דמדאורייתא מחוייב להציל ועוד כו' ה"נ אם צריך להמתין מעותיו עד שתגדיל היתומה אין לך אדם שמציל שום יתום בממונו כ"כ מהרי"ו ס"ס קמ"ח:
א סָעִיף א ואפילו אם גבו לצורך בנין ב"ה. זה מותר לשנותו אפילו למצוה אחרת בלאו פדיון שבויים כמ"ש בית יוסף בשם הרמב"ם וכ"פ בשלחן ערוך דא"ח סי' קנ"ג ולא נקטיה כאן בפדיון שבויים אלא משום סיפא שקנו העצים והקצום:
ב סָעִיף א אבל אם בנאוהו כו'. בגמרא אמר רב חסדא אסור לסתור בית הכנסת אא"כ בנו אחרת דלמא יבא לידי כך שלא יבנהו דיוציאו המעות ואף ע"ג דכבר קנאו הלבנים והקצו אותן מ"מ דילמא איתרמי פדיון שבויים ומזבני להו ופריך אי הכי כי בנו נמי ניחוש שמא ימכרוהו ומשני דירתיה דאינשי לא מזבני ומשמע הלשון שאין איסור למכור בית הכנסת אפי' אם כבר בנאוהו אלא דלא חיישינן לזה שיבא לידי כך כיון דאין דרך העולם למכור דירה שלו ואם כן תימה על הטור שכתב איסור בזה למכור אותו וצריך לומר דכיון שאין דרך העולם לעשות כן לא יעשה בבנין בית הכנסת גרוע מבנין שלו משמע מדברי רמב"ם שמביא בית יוסף דאם לא גמרו הבנין רק התחילו בו מותר למכור אותו חלק שבנאו אלא דוקא גמרו אותו ונראה הטעם דאז לא נקרא עדיין דירה וכיון דהטעם משום דירתיה דאינשי לא מזבני משמע דלאו משום שיהיה הקדושה חמורה טפי אחר שבנאוה ממה שהיה תחילה בשעת הקצאת אבנים דזה אינו וכמו שהקשה המקשן שם אי הכי אפי' בנאוהו נמי אלא משום דאין דרך עולם למכור בית דירה שלו ע"כ אין למכור גם בית הכנסת ונראה פשוט דה"ה וכל שכן בית המדרש לענין זה ובית יוסף הביא דברי התוס' שכתבו והא דאמרינן בפרק בני העיר אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבויים שמילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למיתני ותמה בדרישה על הבית יוסף שהביא דברי התוס' אלו דהא באורח חיים סימן קנ"ג מוכח דקדושת ספר תורה הוה טפי מקדושת בית הכנסת וכיון שאין מוכרין בית הכנסת לצורך פדיון שבויים כ"ש ספר תורה והתוס' לא אמרו אלא לפדיון דנפשיה וכבודו במקומו מונח ולא דק דכבר הוכחנו דהא דאין מוכרין בית הכנסת משום פדיון שבויים לאו משום קדושתה הוא אלא משום דאין דרך למכור בית דירה וזה אין שייך בספר תורה והלכך דבר ברור הוא שמוכרין ספר תורה לצורך פדיון שבויים אפילו לשאר שבויים שלא כדברי בעל הדרישה:
ג סָעִיף א ומכל מקום הנודר לצדקה. עיין מה שכתבתי על זה סימן רנ"ו סעיף ד':
ד סָעִיף א כדלקמן סי' רנ"ו סעיף ד'. כן צ"ל:
ה סָעִיף ו אוכל נבילות. נתבאר בסי' רנ"א דאפי' בשביל פעם אחת שעשה כן להכעיס הוה מומר שלא להחיותו ולפדותו ע"ש בדברינו. הנודר שום דבר למצוה רבה יתנהו לפדיון שבויים כדאיתא פ"ק דבבא בתרא אמר רב יוסף מאי מצוה רבה פדיון שבויים:
ו סָעִיף ח ואם שניהם רוצים לטבוע כו'. פי' שאיש ואשה הם בסכנת טביעה בנהר ונלמד ממשנה סוף הוריות האיש קודם לאשה להחיותו ממילא לכל סכנה של מיתה ונ"ל הטעם שאיש חייב טפי במצות:
א סָעִיף א בנאוהו. כתב הט"ז דמשמע מדברי הרמב"ם דאם לא גמרו הבנין רק התחילו בו דמותר למכור אותו חלק שבנאו ונראה פשוט דכ"ש בית המדרש לענין זה גם דבר ברור שמוכרין ס"ת לפדיון שבוים אפילו לשאר שבוים שלא כדברי בעל הדרישה עכ"ל:
ב סָעִיף א ומ"מ. והב"ח חולק על הג"ה זו אבל הש"ך כתב שעיקר כדברי הרב עיין שם באריכות:
ג סָעִיף ד דמיהם. כתב הש"ך משמע אפילו קרובו אין לפדות יותר מכדי דמיו אבל הב"ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיו בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא וכ"ש דאין מוחין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר עכ"ל:
ד סָעִיף ו הבנים. שלא יטמעו בין העובדי כוכבים ובחיי אביהן ליכא למיחש להכי דמינטר להון אבוהון רש"י פ' השולח ומשמע כל שאי אפשר שישמור אותן אביהן פודין אותם מיד. ש"ך:
ה סָעִיף ו להכעיס. נתבאר בסי' רנ"א דאפי' בשביל פעם א' שעשה כן להכעיס הוי מומר שלא להחיותו ולפדותו. ט"ז:
ו סָעִיף ט לאביו. ואם אביו חכם אפילו אינו שקול כרבו אביו קודם כדלעיל סימן רמ"ב סל"ד. ש"ך:
ז סָעִיף ט לכולם. פי' אפי' לדידיה משום דלמא עבדי בה איסורא כ"כ בס' באר שבע ומשמע דהיינו כשאין בשביה זו סכנת נפשות דאל"כ חייו קודמין לשל אמו ש"ך:
ח סָעִיף יב מיד. ונפרעים בזה אפי' מנכסי יתומים קטנים ואע"ג דקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים כמ"ש בח"מ סי' ק"י התם טעמא הוא משום דאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד ויתומים קטנים כשלא בפניהם דמי והכא א"צ לקבלת עדות כיון דמדאורייתא מחויב להציל ועוד אם יהיה צריך להמתין עד שיגדיל היתום אין לך אדם שמציל שום יתום בממונו כ"כ מהרי"ו ס"ס קמ"ח (עוד כתב דאין האשה חייבת בפדיון בעלה מנכסי נדונייתה). מי שחייב ממון לעובד כוכבים או כסף גולגולת הוא בכלל פדיון שבויים וחייבין הצבור לפרוע בשבילו אלא שצריך לדעת בודאי שאין ידו משגת אבל אם הוא רמאי או שרגיל ללות מעובדי כוכבים כדי שיפדו אותו אין פודין אותו הרדב"ז ח"ב ס' קס"ג (כ' מהר"ם מלובלין סימן ט"ו באחד שנתפס בתפיסה בטענה שזינה עם זונה אע"פ שמן הדין אין פודין אותו הקהל אבל מחמת שלא יהא חילול השם בדבר יש לפדותו ודוקא שלא בקשו להרגו אבל אם בקשו להרגו מחויבים מן הדין לפדותו וכ"כ בי"ה ע"ש):
א סָעִיף א פדיון שבויים. עיין בתשובת יד אליהו סי' מ"ג אם מחוייב אדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו בודאי או אינו מחוייב אבל עכ"פ רשאי לעשות כן אם רוצה ממדת חסידות או מאהבת חבירו או אינו רשאי לסכן עצמו והשיב דהב"י בח"מ סי' תכ"ו כתב בשם הגהות מיימון דצריך לסכן עצמו בשביל חבירו דזה ספק וזה ודאי אך יש לפקפק ולדון ע"ז והעלה דאם שניהם שוים במעלה כגון שניהם ת"ח או ע"ה ומכ"ש אם המציל ת"ח והניצל ע"ה אינו רשאי להכניס עצמו אפילו בספק והצלה ודאי אך אם המציל אינו ת"ח כמו הניצל אז מותר להכניס עצמו אבל אין מחויב אם לא ממדת חסידות אם ירצה ע"ש ועיין בהרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ה הבאתיו לעיל סי' קנ"ז ס"ק ט"ז ועיין בחות יאיר בהשמטות לדף קל"ד:
ב סָעִיף א ואין מצוה גדולה כפדיון שבוים. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן פ"ד במי שנדר לפני מותו מעות לפדיון שבוים ויש רעש דבר בעולם ר"ל ונמצאו הרבה מישראל הם בדוחק גדול מותר ליתן להם ממעות אלו ולא הוי שינוי מדעת הנותן אע"ג דמוכח בש"ס דשבי גרע מדבר זה דוקא בזמנים הקודמים אבל עכשיו בעו"ה כשיש דבר בעולם הם ג"כ בשבי הוי ממש פדיון שבוים. ואפשר גדול ממנו ע"ש:
ג סָעִיף א אבל אם בנאוהו. עט"ז ס"ק ב' ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק א"ח סימן ח' מ"ש בזה:
ד סָעִיף ד יותר. עי' באשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע דבמקום דאיכא למיחש לקטלא פודין ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג שלא כתב כן אלא דאפילו בעומד להריגה אין פודין יותר מכדי דמיו דתירוצא קמא שבתוספת פרק הניזקין לא קאי אליבא דאמת ע"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם לובלין סימן ט"ו בא' שהיה נתפס בתפיסה בטענה שזינה עם זונה אם צריכין להפריז עליו מעות הרבה להציל נפשו והשיב שע"פ הדין אין צריכין שאין פודין את השבוים יותר מכ"ד אך מפני חילול השם יפזרו עליו ממון הרבה ע"ש. ועיין בספר בה"י סק"ב כ' בשם הגאון מהרש"ק שנעלם ממנו דברי תוספת בגיטין הנ"ל דאם ביקשו להרגו פודין ע"ש (ומ"ש הב"י שם ראיה לזה דהרי המעלים עיניו מפדיון שבוים עובר על לא תעמוד על דם רעך והרי כ' בא"ח סוס"י תרנ"ו דבמצות לא תעשה חייב ליתן כל ממונו ע"ש לאו ראיה היא לפמ"ש לעיל סי' קנ"ז ס"ק ד' בשם הפמ"ג ותשו' חות יאיר דדוקא בלא תעשה שיש בו מעשה ע"ש) אך בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם משום דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא אבל לטעמא דלא לגרבי הסברא להיפך דאם בס"נ פודין ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכ"ד וגם יגרבו וירצו להרוג וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא לגרבי שפיר כתב מהר"ם לובלין שאין הקהל צריכין מטעם א"פ את השבוים אף בס"נ יותר מכ"ד ומה שכתב דמשום חילול השם יש להקהל לפדות היינו לפי דהרי"ף והרא"ש סברי דבעיין לא איפשטא אם הטעם משום דוחקא דצבורא או דלא לגרבי להכי י"ל קים לן כוותייהו. וכתב עוד דכל זה במדינות אחרות שנותנים עין בממון ושייך טעמא דגרבי אבל במדינות אלו אשר תלי"ת לא כן הוא צריך עיון רב אם אין חייבים לפדות נפש מישראל בס"נ בכל ממון וע"כ פסק למעשה באחד שישב בחצר המטרה קרוב לס"נ דצריכין לפזר עליו מעות אך הקרובים יתנו הערכה כפי שישימו עליהם הפרנסים והמותר מקופת הקהל עיין שם:
ה סָעִיף ד מכדי דמיהם. עיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן ט"ו שכתב דפירוש כדי דמיו היינו כפי מה ששוה למכור בשוק כעבד ואע"ג דבארצנו זה אין רגילות למכור עבדים ושפחות בשוק מ"מ מאחר שלא מצינו בדברי שום אחד מהאחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמרא מסתמא גם בזמנינו צריכין להאריך דמיו כמה היה שוה למכור בשוק שמוכרין שם עבדים כגון בארץ ישמעאל ותוגרמה ע"ש. אכן מצאתי בתשובת רדב"ז החדשות סימן מ' שכתב דפירוש כדי דמיהן הוא כמו שנפדים שבוים עובדי כוכבים ולא כעבד הנמכר בשוק. וע"ש עוד שלימד זכות על מה שאנו נוהגין שפודין ביותר משיעור זה וכתב דמצוה רבה איכא וכל המרבה להתעסק בזה הרי זה משובח וע"ש היטב בסימן תצ"ח:
ו סָעִיף ה אין מבריחין. ע' בתשובת חות יאיר סי' רי"ג שכתב דפשוט דכל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו לחוש על שאר השבוים אשר יושבים שם (ואפילו מדת חסידות ליכא בזה) ע"ש:
ז סָעִיף ח הצלת האיש קודם. עיין בשאילת יעבץ ח"א סימן ס"ח שנשאל אם עובד כוכבים אלם נושה בא לקחת שני ילדים מישראל ולהעבירם על דתם ויש ספוק בידינו לפדות אחד מהם בסך ממון אשר יושת עליו וא' זכר וא' נקבה מי קודם דלכאורה יש לחוש לנקבה שלא תטמע בין השבוים כיון שזרעה כשר ויש לו דין ישראל לכל דבר והשיב דודאי הזכר קודם דאם להחיות הגוף קודם הזכר לנקבה להציל נפשו עאכ"ו ולא היה לן למיחש לזרעה מכמה טעמים ואע"ג דלהוציא מבית השביה אשה קודמת היינו בגדול וידוע שלא יעבירוהו על דת ובשאין לחוש שיטמע הזכר בין העובדי כוכבים ע"ש:
ח סָעִיף יב וה"ה קרוב. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ח שכתב דצריכים ליתן לפי הממון ואם קרוב אחד נתן יותר אין יכול לתבוע מקרוב האחר וכ"ש אם נתן יותר על כדי דמיהן אפילו שהתחיל הקרוב האחר ליתן יותר מכדי דמיהן ע"ש:
ט סָעִיף יב לשלם לו. ע' בתשובת בית יעקב סימן קמ"ח באם מיחה שלא לפדותו כי רצה לקדש שם שמים ולא השגיחו בו אם חייב לשלם עיין שם ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן ע"ד מה שכתב בזה:
י סָעִיף יב מיד. עיין באר היטב בשם מהר"ם לובלין ובמחילת כבודו העתיק שלא כדת דאדרבא בת' מהרמ"ל שם כתב דבכדי דמיו מחוייבים מן הדין לפדותו אף אם אין מבקשים להרגו ואין טענה לפטור מחיוב פדיונו מטעם שהוא פשע בעצמו שאין פושע בעצמו יותר ממוכר עצמו לעובד כוכבים ואפ"ה פעם ראשון ושני פודין כדלעיל ס"ו וגם אין לומר דהוא דמי למומר אוכל נבלות לתיאבון שאין חייבים לפדותו כדלעיל סימן רנ"א ס"ב זה אינו דאף את"ל שהעובדי כוכבים טוענים עליו אמת מ"מ משום פ"א לא נקרא מומר וכ"ש כשהוא בצנעא ובפרט בזמננו זה בעו"ה שרבים נכשלים בעבירה זו שאין להחשיבו כמומר לתיאבון וכ"ש שאין עדים בדבר והם מוחזקים להעליל ולשקר לכן אין לפטור כלל מהחיוב לפדותו אך כתב דיותר מכ"ד אין חייבים לפדותו מצד הדין מטעם שאין פודין את השבוים יותר מכ"ד אף אם מבקשים להרגו אך לפי שיש לחוש פן יבא מכשול ח"ו יש לפדותו ע"ש ועל זה חולק הבה"י דאם ביקשו להרגו מחויבים מן הדין לפדותו אף ביותר מכ"ד ובת' כנ"י חולק עליו והסכים לר"מ לובלין וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ד' באריכות וא"כ דברי הבה"ט תמוהים:
א סָעִיף א ואין כו'. שם:
ב סָעִיף א שאסור למכרם כו'. משא"כ ברישא שמותר אפי' בשביל מצוה אחרת. רמב"ם וכגי' בגמרא ברישא דלמא מתרמיא להו מילתא דמצוה ובסיפא פדיון שבויים:
ג סָעִיף א (ליקוט) אבל אם בנאוהו כבר כו'. כ"ה גירסתו שם בנו לא אבל לפי גירסא שלנו משמע דמותר אף כה"ג וע"ל סי' ע"ר ס"א בהג"ה (ע"כ):
ד סָעִיף א ומ"מ הנודר כו'. עש"ך בשם מהרי"ק ואין דבריו מוכרחים:
ה סָעִיף ב המעלים כו'. כמש"ש כל המאוחר כו' שבי כולהו כו' ובנדרים ס"ה ב' אילו כו':
ו סָעִיף ד שלא יהיו כו'. בעיא דלא איפשיטא שם אבל מדפליגי בכתובות נ"ב א' באשתו משמע משום דלא ליגרבו:
ז סָעִיף ד אבל אדם כו'. מדפליגי באשתו ועתוס' דגטין שם:
ח סָעִיף ד וכן כו'. תוס' שם ועבה"ג:
ט סָעִיף ה מפני כו'. כת"ק:
י סָעִיף ו ושבוי כו'. שם:
יא סָעִיף ז עבד כו'. גטין ל"ז ב' לרשב"ג וה"ה לרבא אף לת"ק:
יב סָעִיף ח ואם רגילים כו'. שם:
יג סָעִיף ח ואם שניהם כו'. שם וכפי' ב"י ע"ל סי' רנ"א בבה"ג ס"ק י"א:
יד סָעִיף י אם איש כו'. כנ"ל ס"ח וס"ט דאשה קודמת וכיון דחייב בפרקונה איהי קודמת. שם:
טו סָעִיף י ואפי' כו'. כמ"ש בכתובות מ"ח א' מ"ש כי כו':
טז סָעִיף יא מי שנשבה כו'. כמש"ש אלא האומר כו' ועבהג"א שם ד"ה מכאן כו' ובפ"ו דכתובות (ס"ז ב') יש לו ואינו כו' וחוזרין ונפרעין ממנו ועסי"ב וכ"ש עצמו:
יז סָעִיף יב האב כו' וה"ה קרוב כו'. ממ"ש בקדושין י"ח א' א"ה נכפינהו כו' וערש"י שם ד"ה בע"כ דאב כו' וכ"ש בכה"ג:
יח סָעִיף יב הפודה כו'. עתוס' דב"ק נ"ח א' ד"ה א"נ כו':
יט סָעִיף יב וצריך כו'. עח"מ סי' י"ד ס"ד בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.