א מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מֵהַתַּמְחוּי. מְזוֹן י"ד סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מֵהַקֻפָּה. וְאִם יֵשׁ לוֹ ר' זוּז, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, לֹא יִטֹּל צְדָקָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ ר' זוּז חָסֵר דִּינָר, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, אֲפִלוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶלֶף זוּז בְּבַת אַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הַגָּה: וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ וְנוֹסֵעַ מֵעִיר לְעִיר לְקַבֵּץ, כָּל הַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִסַּע כְּשֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ, נִקְרָא פַּעַם אַחַת. וַאֲפִלּוּ נָתְנוּ לוֹ ר' זוּז בְּעִיר אַחַת יָכוֹל לְקַבֵּל יוֹתֵר, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ אָסוּר (מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ). וְאִם יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה וְהוּא עָלָיו בְּחוֹב, אוֹ שֶׁמְּמֻשְׁכָּן לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת וּכְלֵי בַּיִת הַרְבֵּה, וְאֵין לוֹ ר' זוּז, הֲרֵי זֶה יִטֹּל, וְאֵין צָרִיךְ לִמְכֹּר כְּלֵי בֵּיתוֹ וְאֲפִלוּ הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשׁ וּמַצָּעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל מַגְרֵדָה אוֹ עֱלִי שֶׁהֵם שֶׁל כֶּסֶף, מוֹכְרָם, וְלֹא יִטֹּל מֵהַצְּדָקָה. וְהָא דְּאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, דַּוְקָא כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל מֵהַקֻפָּה אֶלָא נוֹטֵל בַּסֶתֶר מִיְּחִידִים. אֲבָל אִם בָּא לִטֹּל מֵהַקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, לֹא יִתְּנוּ לוֹ עַד שֶׁיִּמְכֹּר כֵּלָיו. הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם דְּאִכָּא תַּקָּנָה שֶׁלֹּא לִתֵּן צְדָקָה לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּבָר קָצוּב, אֵין חוֹשְׁבִין לוֹ בֵּית דִּירָה וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁיו. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ"ק דב"ק). וְכָל מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר, אָסוּר לִתֵּן לְבָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, אִם הֵם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם (מָרְדְּכַי פ"ק דב"מ בב"י סי' רנ"ב). וְכָל זֶה דַּוְקָא דֶּרֶךְ צְדָקָה, אֲבָל דֶּרֶךְ דּוֹרוֹן וְכָבוֹד יָכוֹל לְקַבֵּל אָדָם, כִּדְאָמְרִינַן הָרוֹצֶה לֵהָנוֹת יֶהֱנֶה כֶּאֱלִישָׁע. (מָרְדְּכַי מֵהַגָּהוֹת דב"ק).
ב וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ הַשִּׁעוּרִים הַלָלוּ אֶלָא בִּימֵיהֶם, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה יָכוֹל לִטֹּל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֶרֶן כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּרְנֵס הוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ מֵהָרֶוַח. וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם.
ג מִי שֶׁהָיוּ לוֹ קַרְקָעוֹת וְאִם יִמְכְּרֵם בִּימוֹת הַגְשָׁמִים יִמְכְּרֵם בְּזוֹל, וְאִם יַנִּיחֵם עַד יְמוֹת הַחַמָּה מוֹכְרָן בְּשָׁוְיָן, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶלָא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַעֲשַׂר עָנִי עַד חֲצִי דְּמֵיהֶם, וְלֹא יִדְחֹק עַצְמוֹ וְיִמְכֹּר שֶׁלֹּא בִּזְמַן מְכִירָה (ל' הָרַמְבַּ"ם פ"ט מהל' מ"ע דִּין י"ז). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ רַק עַד שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר קַרְקָעוֹתָיו בַּחֲצִי דְּמֵיהֶן (טוּר וּשְׁאָר הַרְבֵּה פּוֹסְקִים). הָיוּ שְׁאָר הָאָדָם לוֹקְחִים בְּיֹקֶר וְהוּא אֵינוֹ מוֹצֵא מִי שֶׁיִּקַח מִמֶּנּוּ אֶלָא בְּזוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּחוּק וְטָרוּד, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר, אֶלָא אוֹכֵל מַעֲשַׂר עָנִי, וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיִּמְכֹּר בְּשָׁוֶה, וְיֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ דָּחוּק לִמְכֹּר.
ד בַּעַל הַבַּיִת הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכָלוּ מְעוֹתָיו בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹאכַל, יִטֹּל צְדָקָה, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ אֵינוֹ חַיָּב (לְשַׁלֵּם) כְּלוּם דַּהֲוָה לֵיהּ כְּעָנִי וְהֶעֶשִׁיר דְּאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם (טוּר).
ה מִי שֶׁפִּרְנֵס יָתוֹם, וְהָיָה מְכַוֵּן לְמִצְוָה, וּכְשֶׁהִגְדִּיל תָּבַע מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפִּרְנְסוֹ, פָּטוּר. הַגָּה: אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ לַיָּתוֹם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אִם לֹא שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁדֶּרֶךְ הַלְוָאָה פִּרְנְסוֹ. וְדַוְקָא יָתוֹם, אֲבָל אַחֵר, אֲפִלּוּ בִּסְתָם, נָמֵי אַמְרִינָן שֶׁדֶּרֶךְ הַלְוָאָה עָשָׂה מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים (תא"ו). וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ר"ץ סָעִיף כ"ה.
ו עָנִי שֶׁגָבוּ לוֹ לְהַשְׁלִים לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ וְהוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁצָּרִיךְ, הַמּוֹתָר שֶׁלוֹ. וְאִם גָבוּ לַעֲנִיִּים, סְתָם, וְהוֹתִירוּ, יִשְׁמְרוּ לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. וְכֵן מוֹתַר שָׁבוּי, לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. וְאִם גָבוּ לִשְׁבוּיִים, סְתָם, וְהוֹתִירוּ, יִשְׁמְרוּ אוֹתָם לִשְׁבוּיִים אֲחֵרִים. וְכֵן מוֹתַר הַמֵּת, לְיוֹרְשָׁיו. מוֹתַר מֵּתִים, לַמֵּתִים. וְאִם רָאוּ הַפַּרְנָסִים שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ שָׁעָה וְרָצוּ לְשַׁנּוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדָם.
ז מָעוֹת שֶׁגָבוּ לְפִדְיוֹן שָׁבוּי, וּמֵת קֹדֶם שֶׁנִּפְדָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהֵם שֶׁל יוֹרְשָׁיו, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשָׁיו, וּלְזֶה הַדַּעַת נוֹטָה בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּאָמְדִינַן דַּעְתַּיְיהוּ שֶׁלֹּא הִתְנַדְּבוּ עַל דַּעַת כָּךְ. וְהוּא הַדִּין לְנִטְמָע (פִּי נִטְמַן וְנֶאֱבַד, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בְּרֵאשִׁית כח, יא), תִּרְגֵּם יוֹנָתָן טְמָעַת שִׁמְשָׁא) הַשָּׁבוּי בֵּין הַגוֹיִים קֹדֶם שֶׁנִּפְדָּה. הַגָּה: וְעַיֵּן בחו"מ סוֹף סִימָן רפ"ג. וְהוּא הַדִּין אִם נָדַר א' לִיתוֹמָה מָעוֹת לְהַשִּׂיאָהּ, וּמֵתָה, דְּלֹא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשִׁים. (מָרְדְּכַי פ' אַף עַל פִּי בְּשֵׁם ה"ר חַיִּים וְהָרֹא"שׁ כְּלָל כ' תה"ד סי' ש"נ) וּמִיהוּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא חַיָּה הֵם שֶׁל הַיְתוֹמָה וְצָרִיךְ לָתֵת לָהּ מִיָּד, וְאֵין מַמְתִּינִים עַד נִשּׂוּאֶיהָ. וְאִם מֵתָה, הַמָּעוֹת חוֹזְרִין. וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן רנ"ג סָעִיף י"ו דְּיֵשׁ חוֹלְקִין.
ח עָנִי שֶׁנָּתַן פְּרוּטָה לִצְדָקָה, מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא נָתַן, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן. נָתְנוּ לוֹ בְּגָדִים חֲדָשִׁים וְהֶחֱזִיר הַיְשָׁנִים, מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא הֶחֱזִיר, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ.
ט עָנִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַח צְדָקָה, מַעֲרִימִים וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה אוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה.
י עָשִׁיר הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ, וְעֵינוֹ צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֵין מַשְׁגִיחִין בּוֹ.
יא תַּלְמִיד חָכָם חַיָּבִים לָתֵת לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל, מִתְעַסְקִין לִסְחֹר לוֹ סְחוֹרָה, שֶׁקוֹנִים לוֹ סְחוֹרָה בְּזוֹל וְקוֹנִים מִמֶּנּוּ סְחוֹרָתוֹ בְּיֹקֶר. וְאִם יוֹדֵעַ לְהִתְעַסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא, מַלְוִין לוֹ מָעוֹת לִסְחוֹר בָּהֶם.
יב מִי שֶׁצָּרִיךְ לַבְּרִיּוֹת וְשָׁט אַחַר פַּרְנָסָתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ צְדָקָה, אֵין בַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִים לְהִפָּרַע מִמַּה שֶּׁגָבָה בִּצְדָקָה. הַגָּה: אִם לֹא שֶׁיִּכְתֹּב בְּקִבּוּצוֹ שֶׁחַיָּב לַאֲחֵרִים, דְּאָז נָתְנוּ לוֹ אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי שֶׁיְּשַׁלֵּם (כָּךְ מַשְׁמָע מֵהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ב).
א סָעִיף א לא יטול כו'. כך היה דרכם לחלק תמחוי בכל יום וקופה מע"ש לע"ש ולפיכך מי שיש לו מזון יום א' לא יטול מהתמחוי ומי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מהקופה וכ' הסמ"ק ס"ס רס"ז דדין קופה ותמחוי אינו נוהג בימינו עכ"ל. ונראה דר"ל כל דיני קופה ע"פ מה שיתבאר לקמן סי' רנ"ו אבל ודאי דכל קהל מישראל יש להם קופה של צדקה וכמ"ש הרמב"ם והמחבר לקמן ר"ס רנ"ו:
ב סָעִיף א והוא עליו בחוב. ר"ל שחייב לאחרים:
ג סָעִיף א לכתובת אשתו. פי' רבינו שמשון אפי' נשואה וכ' הב"ח דהיינו לו' שהבעל ייחד לאשתו נשואה קודם חופה כלים ותכשיטין ושמום כך וכך וכתב שויים בכתובתה:
ד סָעִיף א אבל מגרדה כו'. ובטור כתב דה"ה מנורה ושולחן של כסף צריך למכור ועיין בדרישה וב"ח כתבו טעם לדבריו וכ' הב"ח שכן עיקר דשלחן ומנורה וכיוצא בהן שאין גופו ממש נהנה מהן מחייבין אותו למכור וע"ש ועוד כתבו הרא"ש וטור ושאר פוסקים בשם ר"ת דאם לאחר שכבר נטל נזדמנו לו כלים הללו (פי' כגון שנפלו לו בירושה או במציאה) אין מחייבין אותו למכור ועוד כתב רש"י ומביאו הרא"ש (ורבינו ירוחם נ"ט) דאם לאחר שנטל נודע שעשיר היה והיה לו ר' זוז ב"ד באים וגובין ממנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים ואע"פ שממון שאין לו תובעים הוא משום קנס גובים ממנו עכ"ל וכתב הב"ח דנראה הבא להורות כפירש"י אין מהנדזין אותו:
ה סָעִיף ג מי שהיו לו קרקעות כו'. המחבר העתיק ל' הרמב"ם ודעתו מבואר דס"ל כגירסת הרי"ף ומיירי בעשיר שאף אם ימכרם לפי הזול יהא לו שיעור ר' זוז דאילו אין שוין אף לפי הזול ר' זוז לכ"ע נותנין לו אפי' אלף זוז בבת אחת דהא ה"ל עני וכ"כ הב"ח ומ"מ כיון שאין לו מעות ר' זוז ויצטרך עכשיו בימות הגשמים למכור בזול אין מחייבין אותו למכור אלא מתפרנס מן הצדקה עד חצי דמי הקרקעות ואין משגיחין לראות בכמה הוא מוזל עכשיו אלא בין מעט בין הרבה מאכילין אותו עד מחצה לפי שעד מחצה הדרך להוזיל ולא יותר ואם שאר בני אדם לוקחים ביוקר והוא אינו מוצא למכור אלא בזול מאכילין אותו אפילו יותר מעד חצי דמי הקרקעות זהו דעת הרמב"ם אבל דעת התוס' ורבינו ירוחם וסמ"ג כגירסת הרי"ף שאין משגיחין ליתן עד דמי חצי הקרקעות או לא אלא רואין אם יכול למכור בימות הגשמי' בחצי דמיהן אין מאכילין אותו אבל אם לא יוכל למכרן בחצי דמיהן מאכילין אותו ואין משגיחין לראות כמה יתנו לו אלא. אפילו יותר מדמי חצי הקרקעות נותנין לו כיון שאינו יכול למכור אותם בחצי דמיהן לפי שעד מחצה הדרך להוזיל ולא יותר וכתב הטור שכן העיקר וכך הם דברי הרב בשם י"א וכל זה ברור ודלא כהב"ח שהשיג על הטור והרב בדברים שאינם נכונים גם דברי הנ"י ריש ב"ק מעורבבים בזה וכבר השיגו הר"מ מטיקטי"ן בגליון האלפסי ע"ש: רבינו ירוחם בשם הר"ר יונה כי אמרינן דמאכילין אותו עד מחצה דמיהן שישוו בימות החמה אין מאכילין אותו הרבה ביום א' אלא דבר יום ביומו כדי פרנסתו עד חצי דמיהן ולגבי עני הוא דתנן היה לו ר' זוז פחות דינר אפילו אלף זוז בבת אחת הרי זה נוטל עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ:
ו סָעִיף ג קרקעות כו'. מלבד בית דירתו טור. כלומר דהא אין מחייבין אותו למכור בית דירתו כדלעיל סעיף א' וכ"כ ב"י בשם הרמ"ה והרא"ש וכ"כ התוספות והמרדכי:
ז סָעִיף ג ביוקר כו'. אבל אם הוזלו כל הקרקעות אף של אחרים אפי' אם הוזלו שאינם שוים כחצי דמיהן אם יכול למכרן שיהיה לו ר' זוז לפי הזול צריך למכרן ולא יטול מהצדקה. טור ופוסקים:
ח סָעִיף ג אלא אוכל מעשר עני והולך כו'. ונ"י כתב כשיעור מאי דזל ארעא טפי מדכ"ע ומביאו ב"י ולא משמע הכי בדברי הרמב"ן והט"ו ושאר פוסקים אלא מאכילין אותו והולך עד שימכור בשוה וכן עיקר:
ט סָעִיף ד אינו חייב כלום. וכתב רבינו ירוחם דלאו דוקא נטל מקופה של צדקה אלא אפי' מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו די סיפוקו כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפילו ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולת ביתום עני כמ"ש בסה"ת בשם תשובת הרי"ף שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפילו יש להם אם לא שכתב שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתמא לא עכ"ל ומביאו ב"י וכך הם דברי הרב בסעיף ה':
י סָעִיף ו מותר המת כו'. ע"ל סימן שנ"ז:
יא סָעִיף ח עני כו' אין מחיביין כו'. כתב הב"ח נראה דלפי שהכל חייבים ליתן צדקה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה וכדלעיל ר"ס רמ"ח לכך הוצרכו לפרש דאם לא נתן אין מחייבים אותו ליתן וטעמא דמילתא משום דהעני יכול לצאת ידי חובתו כשיתן לעני חבירו וחבירו יחזור ויתן לו כדכתב בית יוסף סוף סי' רנ"א בשם הגמ"ר (וכתבו המחבר בסי' רנ"א סי"ב) עכ"ל וקשה לפי זה מאי קאמר מקבלין ממנו פשיטא דהא אפילו חייב ליתן אלא נראה דהכא מיירי בעני שאין לו פרנסתו דודאי אינו חייב ליתן צדקה עד שיהיה לו פרנסתו כדלעיל סי' רנ"א ס"ג בהג"ה ולעיל ר"ס רמ"ח מיירי ביש לו פרנסתו וכמ"ש שם והלכך בהא אין מחייבין אותו:
א סָעִיף א מהתמחוי. קערה גדולה היא וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקים לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום ועיין ר"ס רנ"ו:
ב סָעִיף א י"ד סעודות לא יטול מהקופה. בפ' כל כתבי פרכינן מני אי רבנן חמסרי הוויין פירוש דבשבת צריך שלש סעודות ואי רבי חדקא דס"ל ד' סעודות בשבת שיתסרי הוויין ומשני הא מני רבי עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ופירש רש"י דלענין שבת במאן דאפשר ליה יעשה סעודות שבת או כרבנן או כרבי חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו עכ"ל ובפרישה הביא זה בשם פי' הר"ש דאמרינן עשה שבתך חול כו' וכתב על זה דזהו דוקא לר' חידקא אבל לרבנן לק"מ. ולא עיין בסוגיא שהבאתי דאף לרבנן אמרינן כן וא"ל ממ"ש ס"ס ר"ן דאמרינן שבת נותנים לו מזון שלש סעודות תירצו התוס' על זה דבשביל סעודות שבת אין לו להתחיל ליטול אבל אם כבר נטל נוטל גם כדי לסעודות שבת:
ג סָעִיף א או שממושכן לכתובת אשתו. פי' שעשה על זה אפותיקי לכתובת אשתו:
ד סָעִיף א אבל מגרדה או עלי. פירוש כלי שכותשין בו חטין ומ"מ אין נקרא כלי אכילה שאין מקרבין העלי לפניו בשעת אכילה. ובטור כתב במנורה ושלחן של כסף חייב למכור. והקשה ב"י דבגמ' איתא דרב זביד משני הכי ואיתותב משום דיכול לומר לא מיקבל עלי כשאינו של כסף ותירצו רבותי דבגמרא לא מיירי משלחן ממש אלא ממפה הפרוסה על השלחן ואין נראה בעיני אלא נראה לי דיש חילוק בין שלחן שלהם לשלחן שלנו דבזמן התלמוד היה לפני כל אחד שלחן קטן בפני עצמו כמ"ש התוס' פ' ע"פ דף ק' ד"ה שאין מביאין את השלחן והוה השלחן כמו כלי אכילה שמיוחד לו דגם גבי כלי אכילה נראה דהיינו מה שמיוחד לו אבל מה שמשתמש עם בני ביתו הוא כלי גדול ודאי אין לשייר לו של כסף בשביל בני ביתו דאפי' גבי סידור ב"ח אמרינן לו ולא לאשתו ובניו אלא ודאי מה שמיוחד לו קאמר וה"ה גבי שלחן המיוחד לו אבל עכשיו ששלחן אחד לכל המסובין ודאי חייב למכור אם הוא של כסף ומ"ה לא זכר גם הרמב"ם את השלחן בהדי כלי אכילה שמשיירין לו כנ"ל ברור ונכון:
א סָעִיף א מהתמחוי. היא קערה גדולה וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקים לעניים ב' סעודות כל יום ויום וקופה מתחלקת מע"ש לע"ש וכתב הט"ז דבש"ס פרכינן הא בשבת צריך ג' סעודות לרבנן והוי ט"ו סעודות ולר' חידקא הוי ט"ז ומשני הא מני ר"ע היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ופרש"י דלענין שבת במאן דאפשר ליה יעשה סעודת שבת או כרבנן או כר' חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו ובפרישה הביא זה וכ' דזהו דוקא לר' חידקא אבל לרבנן לא קשיא מידי ולא עיין בסוגיא שהבאתי דאף לרבנן אמרי' כן עכ"ל (ובנה"כ כ' דדברי הפרישה נכונים הם דלרבנן בלא"ה לק"מ דמאי דבעי למיכל באפוקי שבתא אוכל בשבת וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה סוף פאה להדיא) וכתב הסמ"ק דדיני קופה ותמחוי אינו נוהג בימינו ופ' הש"ך דר"ל כל דיני קופה ע"פ מה שיתבאר בסי' רנ"ו אבל ודאי דכל קהל מישראל יש להם קופה של צדקה וכתב עוד הט"ז וא"ל ממ"ש ס"ס ר"ן שבת נותנין לו מזון ג"ס כבר תירצו התוספות דבשביל סעודות שבת אין לו להתחיל ליטול אבל אם כבר נטל נוטל גם כדי לסעודות שבת עכ"ל:
ב סָעִיף א בחוב. פי' שחייב לאחרים ופי' לכתובת אשתו שעשה זה אפותיקי לכתובתה:
ג סָעִיף א כסף. בטור כ' דה"ה מנורה ושלחן של כסף צריך למכור והקשה הב"י דהא אותו מ"ד שס"ל כך איתותב בש"ס ותירץ הט"ז דיש חילוק בין הזמנים דעכשיו ששלחן אחד לכל המסובין ודאי חייב למכור אם הוא של כסף אבל בזמן הש"ס שכל אחד היה לפניו שלחן קטן ה"ל כמו כלי אכילה וכ' הרא"ש ושאר פוסקים דאם לאחר שנטל נזדמנו לו כלים הללו כגון שנפלו לו בירושה או במציאה אין מחייבין אותו למכור ועוד כ' רש"י דאם נודע שעשיר היה בשעה שנטל ב"ד באים וגובין ממנו מה שנטל ואע"פ שממון שאין לו תובעין הוא מ"מ משום קנס גובים ממנו עכ"ל:
ד סָעִיף ג בזול. כתב הש"ך דמיירי בעשיר שאף אם ימכרם לפי הזול יהא לו שיעור ר' זוז דאלו אין שוין אף לפי הזול ר' זוז לכ"ע נותנין לו אפי' אלף זוז בבת אחת דהא ה"ל עני וכ' רבינו ירוחם כי אמרינן דמאכילין אותו עד מחצה דמיהן אין מאכילין אותו הרבה ביום אחד אלא דבר יום ביומו כדי פרנסתו עד חצי דמיהן ולגבי עני הוא דתנן היה לו ר' זוז פחות דינר אפי' אלף זוז בבת אחת הרי זה נוטל עכ"ל:
ה סָעִיף ג ביוקר. אבל אם הוזלו כל הקרקעות אף של אחרים אפי' אם הוזלו שאינם שוים כחצי דמיהן אם יכול למכרן שיהיה לו ר' זוז לפי הזול צריך למכרן ולא יטול מהצדקה. טור ופוסקים:
ו סָעִיף ד צדקה. וכ' ר' ירוחם דלאו דוקא נוטל מקופה של צדקה אלא אפי' מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו סיפוקו כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולת ביתום עני אם לא שכתב שבתורת הלואה זן אותו אבל בסתמא לא וכמ"ש הרב בס"ה:
א סָעִיף א נקרא פ"א. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשי"ד שכתב עוד איכא טעמא אחרינא דלא אמרינן מי שיש לו ר' זוז לא יטול מן הצדקה אלא מקופה של צדקה או מהיחידים בתורת צדקה שהרי בעל הבית הנותן לעני זה לא יתן לעני אחר ונמצא גוזל את העניים אבל בנ"ד שהכל יודעים שיש לו יותר ממאתים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו נותנים לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה ולכן צריך להזהיר את גבאי צדקה שלא יתנו להם מקופה של צדקה שנמצאו גוזלים שאר העניים ואם אין לו מאתים זוז ורצו הגבאים ליתן לו אפילו מתנה מרובה מותר ומ"מ צריך לדקדק בדבר שלא ידחקו את שאר העניים אשר בעיר עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף א ואם יש לו הרבה. [עיין בתשובת חתם סופר סי' רל"ט בענין אם זה קאי גם אחלוקה דחמשים זוז ונו"נ בהם. וגם מהו הפירוש ממושכן לבע"ח וכתובת אשתו וגם בענין דברי הט"ז שהביא הבה"ט סק"ג בענין שלחן של כסף ושם תשובה ארוכה בענין חלוקת המעות המקובץ לסיעת הניזקין בעת השריפה ר"ל. והמציא סדר נכון בהחלוקה קרוב לד"ת וביאר תשעה פרטים בזה ע"ש]:
ג סָעִיף ז ומתה. עיין בספר בני אהובה פכ"ב מהלכות אישות הלכה ב' בד"ה והנה קשיא שכתב דאם מתה אחר שהשיאה כ"ע מודים שזכו בהם היורשים וכ"כ המשאת בנימין להדיא וקשה הא הוי כנדוניית חתנים לר"ת דיכול לומר לא התניתי אלא ע"מ שתהנה בתי בו (וכמ"ש באה"ע סימן נ"ב ס"ד בהג"ה) וצ"ל דדוקא באב הנותן כו' ע"ש:
ד סָעִיף ז דיש חולקין. [ושם הכריע הרמ"א כדעה הראשונה ובתשובת מהריב"ל ח"ב סימן ס"ז מסיים דאפילו תפסו יורשי היתומה מפקינן מיניה דלא מצי למימר קים לי כראבי"ה ועיין בתשובת ח"ס סימן רל"ח מ"ש בזה]:
ה סָעִיף יב אין ב"ח יכולים להפרע. עיין בתשו' בשמים ראש סימן צ"ג ובהגהת כס"ד שם מ"ש בזה:
א סָעִיף א ומי שהולך כו'. ע"ש וצ"ע:
ב סָעִיף א אבל מגרדת. כפי' הרי"ף שם: (ליקוט) מגרדת. עתוס' דב"מ קי"ג א' סד"ה ואת כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א וכן כו'. נלמד מהנ"ל:
ד סָעִיף א וכל מי כו'. דקי"ל כר' יוחנן בב"מ י"ב ב' דכה"ג מציאתו לאביו והוי כנותן לאביו:
ה סָעִיף א כדאמרינן כו'. בפ"ק דברכות. (יו"ד ב') ועהג"א שם:
ו סָעִיף ב י"א כו'. שהשיעור הזה על שנה אחת שלקט ש"פ מצוי בכל שנה: (ליקוט) י"א כו'. ז"ל הרשב"א סי' תתע"ב אומר אני הכל לפי פרנסתו דהא אמרינן בפ"ו דכתובות (ס"ז ב) עייפינהו ושדר ד' מאות כו' (ע"כ):
ז סָעִיף ג מי כו'. כפי' הרי"ף שם וכפי' הרמב"ם שיתנו לו מ"ע עד מחצה דמיהם אבל תוס' פי' עד שיכול למכור עד מחצה דמיהם ועתוס' שם ד"ה אי כו' וז"ש וי"א כו': (ליקוט) וי"א כו'. לפי' התוס' שם וכן פירש"י שם לל"א אלא שהגירסא מהופכת לפירושו וללישנא קמא דרש"י פי' כפי' הרמב"ם וש"ע אלא דפי' אעני וג"כ הגי' מהופכת ומש"ש אלא דאוקיר כו' דוקא משום שפשע אבל בלא"ה אפי' שוה יותר ממאתים כו' תוס' שם בא"ד ועהג"א שם ד"ה מי כו' ונמצא בזה ד' שיטות ב' פי' רש"י וב' פי' להרי"ף והגי' מהופכת כנ"ל (ע"כ):
ח סָעִיף ד דה"ל כו'. כמש"ש וחכ"א עני כו':
ט סָעִיף ה מי כו' אפי' כו'. כמ"ש בפ' בתרא דכתובות (ק"ז ב') הניח מעותיו כו' ובב"ב קמ"ד ב' אבל השולח כו' ועסה"ת שער ס"ה ס"ב ועח"מ סי' ר"צ סכ"ה:
י סָעִיף ה אבל אחר כו'. עמש"ש ס"ס רמ"ו:
יא סָעִיף ו וכן מותר כו'. כת"ק שם:
יב סָעִיף ו ואם ראו כו'. ירושלמי שם תני אין פודין שבוי בשבוי ואין גובן טלית בטלית ואין ממחין ביד הפרנסין בכך:
יג סָעִיף ז יש מי כו'. כנ"ל מותר המת כו':
יד סָעִיף ז ויש מי כו'. דדוקא היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה והותר משא"כ כה"ג דאמרינן דעתייהו כו' וכמו שמצינו כמה אומדנות בגמ' בב"ב קמ"ו ב' מי שהלך בנו למ"ה כו' וכיוצא בו. שם. וכ"ה בירושלמי שם מותר עניים לעניים גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו סבר ר' ירמיה למימר מותר המת ליורשיו א"ל רב אדא דחטרי הגע עצמך דלא כיון אלא לו:
טו סָעִיף ז וה"ה אם כו' ואם מתה כו'. עמ"ש בח"מ סי' רנ"ג סט"ז:
טז סָעִיף ז ומיהו כ"ז כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ד דב"מ סי"ב רב מפקיד לשמעיה כו':
יז סָעִיף יא ת"ח כו'. כמ"ש בירושלמי סוף פאה והכל לפי כבודו ושם דראב"י על חד סגי נהורא לביתיה יתיב ליה ראב"י לרע מיניה אמרין אילולי דהוא ב"נ רבא לא הוה יתיב ליה ראב"י לרע מיניה עבדין ליה פרנסה דאייקר כו':
יח סָעִיף יב מי שצריך כו'. עבה"ג אבל בהגמ"ר חולק ע"ז וכתב דההיא ברייתא קאי על בע"ה וכן עיקר וז"ל התוספתא סוף פאה מ"ע אין פורעין ממנו מלוה ואין משלמין ממנו את הגמולים ואין פודין בו שבויים ואין עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו דבר לצדקה אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע ונותנין אותו לחבר בטובה ובהדיא שנינו במתני' סוף ביכורים ולמה אמרו כו' ובע"ח גובה בחובו כ"ש במ"ע ומש"ש דאומדן דעתא שלא נתנו לו ע"מ כך גם זה אינו דמ"מ זכה בה העני כבר והרי יכול לשנות לכל דבר כמ"ש בפ' האומנין (ע"ח ב') וכ"ש שזכה בהן בע"ח וע' במרדכי שם שהרבה חולקים על זה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.