א כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל, חַיָּבִים לְהַעֲמִיד מֵהֶם גַבָּאֵי צְדָקָה אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְנֶאֱמָנִים, שֶׁיִּהְיוּ מְחַזְּרִים לִגְבּוֹת מִכָּל אֶחָד מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לִתֵּן וְדָבָר הַקָצוּב עָלָיו, וְהֵם מְחַלְקִים הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וְנוֹתְנִים לְכָל עָנִי מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לוֹ לְשִׁבְעָה יָמִים, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קֻפָּה. וְכֵן מַעֲמִידִים גַבָּאִים שֶׁלוֹקְחִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִכָּל חָצֵר וְחָצֵר פַּת וּמִינֵי מַאֲכָל אוֹ פֵּרוֹת אוֹ מָעוֹת מִמִּי שֶׁמִּתְנַדֵּב לְפִי שָׁעָה, וּמְחַלְקִין אֶת הַגִבּוּי לָעֶרֶב בֵּין הָעֲנִיִּים, וְנוֹתְנִים מִמֶּנּוּ לְכָל עָנִי פַּרְנָסַת יוֹמוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא תַּמְחוּי. מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ קָהָל מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, אֲבָל תַּמְחוּי יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בּוֹ. הַגָּה: וְלָכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שִׁבְעָה יָמִים, לֹא יִקַּח מִן הַקֻּפָּה וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן יוֹם אֶחָד, לֹא יִקַּח מִן הַתַּמְחוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ"ג. וּצְרִיכִים הַגַּבָּאִים שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱמָנִים וַחֲכָמִים וִידַקְדְּקוּ עַל הָעֲנִיִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ רַמָּאִים. וְכָל שֶׁהַגַּבַּאי אֵינוֹ נֶאֱמָן, אָסוּר לִתֵּן צְדָקָה עַל יָדוֹ (הַכֹּל בָּטּוּר).
ב בְּתַעֲנִית מְחַלְקִים מְזוֹנוֹת לַעֲנִיִּים. וְכָל תַּעֲנִית שֶׁאָכְלוּ הָעָם וְלָנוּ וְלֹא חִלְקוּ צְדָקָה לַעֲנִיִּים, הֲרֵי אֵלוּ כְּשׁוֹפְכֵי דָּמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא נָתְנוּ לָהֶם הַפַּת וִהַפֵּרוֹת, אֲבָל אִם אִחֲרוּ הַמָּעוֹת אוֹ הַחִטִּים אֵינָם כְּשׁוֹפְכֵי דָּמִים.
ג ֹ הַקֻפָּה אֵינָהּ נִגְבֵּית בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, שֶׁאֵין עוֹשִׂים שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם. אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּגְבֵּית, אֶחָד נֶאֱמָן עָלֶיהָ לִהְיוֹת גִזְבָּר. וְכֵן יְכוֹלים לְמַנּוֹת שְׁנֵי אַחִים לִהְיוֹת גִזְבָּרִים. וְאֵינָהּ מִתְחַלֶקֶת אֶלָא בִּשְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁהוּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת לְעַיֵּן עַל כָּל עָנִי וְעָנִי כַּמָּה רָאוּי לִתֵּן לוֹ. וְתַמְחוּי, כְּמוֹ שֶׁמִּתְחַלֶקֶת בִּשְׁלֹשָׁה כָּךְ אֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָא בִּשְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר קָצוּב, וּצְרִיכִים לְעַיֵּן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה רָאוּי שֶׁיִּתֵּן.
ד הַתַּמְחוּי נִגְבֵּית בְּכָל יוֹם, וְהַקֻפָּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. הַתַּמְחוּי לַעֲנִיֵּי עוֹלָם, וְהַקֻפָּה לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר בִּלְבַד. רַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קֻפָּה תַּמְחוּי, וְתַמְחוּי קֻפָּה, וּלְשַׁנּוֹתָם לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ מִצָּרְכֵי צִבּוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְנוּ כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁגָבוּ. וְאִם הָיָה בַּמְּדִינָה חָכָם גָדוֹל שֶׁהַכֹּל גוֹבִים עַל דַּעְתּוֹ, וְהוּא יְחַלֵק לָעֲנִיִּים כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ לְכָל מַה שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ מִצָּרְכֵי צִבּוּר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְגַבַּאי הַמְמֻנֶּה מִבְּנֵי הָעִיר. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ה'). וְהוּא הַדִּין בְּיָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב צְדָקָה וּנְתָנָהּ לְגַבַּאי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן וּמַהֲרַ"ם וְרֹא"שׁ ומהרי"ק). אֲבָל אִם מִנָּה בְּעַצְמוֹ גַּבָּאִים, אֵין בְּנֵי הָעִיר יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתָהּ, דְּלֹא עַל דַּעְתָּן הִתְנַדֵּב. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ הַנּוֹתֵן וְאָמַר שֶׁיִּתְּנוּ לַעֲנִיֵּי הָעִיר אוֹ לְעָנִי פְּלוֹנִי, אֵין לָהֶם לְשַׁנּוֹת אֲפִלּוּ לְתַלְמוּד תּוֹרָה. (כֵּן מַשְׁמָע במהרי"ו סי' כ"ו). בְּנֵי הָעִיר שֶׁמִּנּוּ גַּבַּאי וְנִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה וְנִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה, וַעֲדַיִן מָעוֹת צְדָקָה בְּיַד הַגַּבַּאי, אִם הָיָה רְשׁוּת בְּיַד הַגַּבַּאי בִּתְחִלָּה לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁיִּרְצֶה, גַּם עַתָּה יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְאִם בִּתְחִלָּה הֻצְרַךְ לִמָּלֵךְ בִּבְנֵי הָעִיר, גַּם עַכְשָׁו יַעֲשֶׂה כֵן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִמָּלֵךְ, אוֹ שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁווֹת דַּעְתָּם, יַעֲשֶׂה הַגַּבַּאי מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ דְּבַר מִצְוָה. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קכ"ג) וְע"ל סִימָן רנ"ט סָעִיף ב'.
ה מִי שֶׁיָּשַׁב בִּמְדִינָה ל' יוֹם, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה לְקֻפָּה עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה. יָשַׁב שָׁם ג' חֳדָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן לַתַּמְחוּי, יָשַׁב שָׁם ו' חֳדָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה בַּכְּסוּת שֶׁמְּכַסִים בָּהּ עֲנִיֵּי הָעִיר. יָשַׁב שָׁם ט' חֳדָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה לַקְבוּרָה שֶׁקוֹבְרִים בָּהּ אֶת הָעֲנִיִּים וְעוֹשִׂים לָהֶם כָּל צָרְכֵי קְבוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבָא לָגוּר וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּקֵעַ. אֲבָל אִם בָּא לָעִיר כְּדֵי לְהִשְׁתַּקֵעַ, כּוֹפִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְכֵן בְּנֵי עִיר חֲדָשָׁה כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה מִיָּד (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ י"ז). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה מְשַׁעֲרִים לַכֹּל בִּשְׁלֹשִׁים יוֹם (סְמַ"ק וְכָל בּוֹ).
ו מִי שֶׁהָלַךְ בִּסְחוֹרָה וּפָסְקוּ עָלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁהָלַךְ שָׁם, צְדָקָה, הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאִם הָיוּ רַבִּים וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶם צְדָקָה, נוֹתְנִים, וּכְשֶׁבָּאִים מְבִיאִים אוֹתָהּ עִמָּהֶם וּמְפַרְנְסִים בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָם. הַגָּה: וְהָא דִּצְרִיכִין לִתֵּן, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. לָכֵן חוֹזְרִים וְלוֹקְחִים מֵהֶם וּמְבִיאִים לְעִירָן (מָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר). וְדַוְקָא בִּצְדָקָה שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹתְנִין אִלּוּ נִשְׁאֲרוּ בְּעִירָן, וְלָכֵן אִכָּא חֲשָׁדָא, אֲבָל לִצְדָקָה שֶׁאַף בְּעִירָן הָיוּ נוֹתְנִין, אֵין צְרִיכִין לִתֵּן כְּלָל, דְּוַדַּאי יִתְּנוּ בְּעִירָן. (מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב). מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אֲחֵרִים לְמַחֲצִית שָׂכָר אוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֵר, וְנוֹתְנִין מַעֲשֵׁר מִן הָרֶוַח, צָרִיךְ לִתֵּן הָרֶוַח לִבְעָלָיו וְהוּא יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה בָּעִיר לִתֵּן מִכָּל מַה שֶּׁמַּרְוִיחַ, אֲפִלּוּ עִם מָעוֹת אֲחֵרִים. (מָרְדְּכַי פ' הַגּוֹזֵל בַּתְרָא תשו' ה"ר טוּבְיָה וּבְהַגָּהַת מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב). וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר, יִתְּנוּ לַחֶבֶר עִיר וְהוּא מְחַלְקָהּ כְּפִי שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ.
א סָעִיף א חייבים להעמיד כו'. והיו כופין זה את זה להכניס להם אורחין ולחלק להן צדקה. מרדכי פ"ק דב"ב בשם הר"מ:
ב סָעִיף א שלא יהיו רמאים. חוץ מי שביקש שיאכילהו שאין מדקדקים אחריו. טור. וכבר נתבאר לעיל סי' רנ"א סעיף י':
ג סָעִיף א אסור ליתן צדקה על ידו. אלא יעשה כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ט ס"א:
ד סָעִיף ב וכל תענית כו'. רגילין היו בליל תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך אבל מעות וחטים לא נשענו עניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר עכ"ל רש"י:
ה סָעִיף ג שאין עושין שררה כו'. והגבאות שררה הוא שממשכנים על הצדקה (כדלעיל סי' רמ"ח ס"ב) . ש"ס:
ו סָעִיף ג וכן יכולים למנות כו'. כיון שא"צ ב' אלא משום שררה:
ז סָעִיף ד לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות (וכ"כ מהרי"ק סוף שורש קכ"ח בשם הרבה פוסקים והסכים כן) ודוקא דבר שהוא קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים הרא"ש וטור. וכן נראה דעת מהרי"ו סימן כ"ו ועיין בתשובת מהר"א מזרחי סימן ט' ותשובת מהר"מ אלשקר סי' י' ונראה דלצורך פדיון שבויים אפילו כה"ג יכולין לשנות כדלעיל ר"ס רנ"ב: ב"י נראה שדעת הרא"ש לומר דההיא דירושלמי דשקלים בבאין לשנות לדבר שהוא צורך עניים דוקא הוא אבל לדבר הרשות אין רשאין לשנותה לא הפרנסים ולא הציבור עכ"ל ובד"מ כתב ע"ז וצ"ע דהא הטור כתב דאפילו לצורך עניים אחרים אסור עכ"ל ולק"מ דהא בהדיא כתב הרא"ש וגרסינן בירושלמי מותר עניים לעניים כו' ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר אם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות אין ממחין בידם עכ"ל והא הך דמותר עניים לעניים מוקי לה הרא"ש התם בהדיא באירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כו' אלא ודאי בירושל' קאמר כשרואין הפרנסים שיש צורך בדבר והיינו שכ' הרא"ש כלו' אם ראו שיש צורך בדבר כו' ר"ל אע"ג דאינן יכולים לשנות באירע דרך מקרה כו' אפי' לדבר מצוה מ"מ כשרואין הפרנסי' שיש צורך בדבר יכולים לשנות לדבר מצוה ועל זה כ' הב"י נראה שדעתו לומר דההיא דירושל' דשקלים בבאין לשנות לדבר שהוא צורך עניים דוקא הוא ולכך יכולים הפרנסי' לשנות כשרואין שיש צורך בדבר אבל לדבר הרשות לא וזה ברור:
ח סָעִיף ד וה"ה לגבאי הממונה כו'. אין לשון הרב מתוקן דמשמע דגבאי שוה לכל דבר לציבור ואינו כן כשהציבור יכולין לשנות אפי' לדבר הרשות כמו שהסכימו הרבה פוסקים וכתבו בסמ"ק דכן עמא דבר ולדבריהם הסכים מהרי"ק שורש ה' וקכ"ח אבל הגבאי אינו יכול לשנות אם לא לדבר מצוה כדאיתא באשר"י פ"ק דב"ב וכן כתב מהרי"ק שורש ה' בשם הפוסקים והכי אמרינן בפ"ק דערכין משבא ליד גבאי אסור לשנותה ול"ד לחבר עיר דרשאי לשנות לדבר הרשות כמו הציבור כדמשמע מדברי הרמב"ם וט"ו דחבר עיר היינו חכם גדול שהכל גובין על דעתו והכל סומכין לעשות כמו שירצה וכן כתב הב"ח דדווקא חבר עיר אבל גבאי אין רשאי לשנות למה שירצה כי לא נתמנו בסתם להיות הרשות בידם לעשות מה שירצה אם לא שנהגו בכך מקודם על פי תקנותם עכ"ל ואולי הרב מיירי בגבאי דומיא דחבר עיר והיינו במקום שהמנהג כן שהגבאי עושה מה שירצה ועיין על זה במהרי"ק וב"י כמה חילוקי דינים בזה:
ט סָעִיף ד ונתנה לגבאי. הממונה על הציבור דכיון דליד ממונים שלהם נתן על דעתן התנדב:
י סָעִיף ד אין להם לשנות כו'. דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם ועיין עוד לקמן סי' רנ"ט מדינים אלו:
יא סָעִיף ה וכן בני עיר חדשה כו'. כלומר דהבאים לדור בעיר חדשה כיון שהם יודעין שדעתן להשתקעכופין מיד לכל דבר:
יב סָעִיף ו ודוקא בצדקה שלא היו נותנין כו'. ז"ל המרדכי בשם א"ז דוקא שגזרו עליהם תענית מפני הבצורת או מפני משלחת חיות רעות או מפני הצרה וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו ליתן צדקה לבטל הגזרה בתשובה ותפלה וצדקה אז צריכין ליתן לגבאי העיר מפני החשד וצריכין נמי ליתן לחבר העיר היכא דאיכא חבר עיר אבל צדקה שרגילין ליתן כל שעה וכן קבוע בכל מקום שאפי' היו אותם בני העיר שבאו הכא בעירם לא היו מונעין מלתת אותו אע"פ שעתה באין כאן אין צריכים לגבאים ולא לחבר עיר אלא מוליכין אותם לביתם הלכך אותן בני ישובים שבאין לקהלות לראש השנה ויום הכפורים ומזכירין נשמות ונודרין צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין אותם לחבר עיר כי אין צדקה זו באה מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הלכך מוליכין הצדקה שלהם לישוביהן ועושין בהם כרצונם עכ"ל בית יוסף וד"מ מיהו נראה דאם לקחו בעיר זו מצות או גלילה וכדומה להם חייבים ליתן לעיר זו ואין יכולים לחזור וליקחם להביאם לעירם דהא קנו מצות בבית הכנסת זו ועוד שאל"כ תהא פסידא לצדקה זו שהיו אנשי אותה העיר קונים מצוה זו וכן נוהגין. שוב מצאתי כן בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס' דף קכ"ט וע"ש. כתב הכלבו סי' קי"ו שיש תקנות קדמוניות אנשי כפרים שאין להם מנין שבאין במקום קהלות ומביאין נרות של שעוה שמדליקין ביום כפור יניח המותר באותו בית הכנסת שהיו נדלקים ביוה"כ ואם יעשו שנים האחד יניחו במקום שנדלק והא' ידלק בעירו במקום שמתפלל שם ביחיד ע"כ:
יג סָעִיף ו מי שיש לו מעות אחרים כו'. לשון הר"ר טוביה שבהגמ"ר א אינך מושבע עליו אחרי אשר אין לך חלק בשכר ואפי' קדמה תקנת מקומך לתקנת מקומו הייתי אומר לך לשלחו לו והוא יביאהו אל בית האוצר אם לא פירשו בתקנתן שיפרישו מעשר מכל מה שירויחו בין יבא לידם בין יבא ליד אחרים והכי נמי נראה לי במלוה מעות למחצית השכר שיש לו לשלם חצי המעשר לבעל המעות והוא חייב להביאו אל בית האוצר הואיל ומחצית השכר שלו עכ"ל ומביאו בית יוסף בסימן רנ"ח והרב כתב דבריו על פי הבנתו ואחריו נמשך העט"ז אבל באמת אין הדבר כן והדבר פשוט דמה שכתב ואם לא פירשו בתקנתן וכו' רצה לומר ואף אם לא פירשו בתקנתם של מקום המלוה וכן פירש מהר"מ מטיקטי"ן בגליון המרדכי פרק הגוזל בתרא וכ"כ בספר גדולת מרדכי שם שבס"א כתב בהדיא אפי' אם לא פירשו כו'. א"כ העולה מהמרדכי והגמ"ר הוא דמי שנתעסק עם מעות אחרים אם כל הריוח למלוה ואין לו חלק בשכר ישלח הכל ליד המלוה והוא יתן שם המעשר אפי' קדמו תקנת מקום המתעסק לתקנת מקום המלוה ואפי' לא פירשו במקום המלוה שיפרשו מכל מה שירויחו אחרים מממונם ואם מלוה למחצית ישלם החצי שכר למלוה ומחצית שכר יתן המתעסק בעירו ודו"ק:
א סָעִיף ב בשלא נתנו להם הפת והפירות. שזהו דבר המוכן לאכול ורגילין העניים להשען על זה אבל בחלוקת המעות והחטים אין מוכן לאכילה אין סומכין על זה לאכול היום:
ב סָעִיף ג בפחות משנים כו'. השררה היא שממשכנין האנשים על הצדקה מי שידו משגת ליתן:
ג סָעִיף ג וצריכים לעיין על כל אחד. לפי שתמחוי נגבה בכל יום לפי צורך השעה לאכילה מה שאין כן בקופה שהוא דבר קצוב תמיד בשוה:
ד סָעִיף ד אין להם לשנות אפילו לת"ת. במהרי"ו סי' כ"ז שם ביאר הטעם דאע"ג דבשאר דוכתי מותר לשנות מ"מ בזה שאומר שיתנו מעותיו לעניים לקצבה בכל שבוע כבר זכו בו עניים דמתא ומביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם פ"ה דהלכות שומרים אבל אם היה אומר לעניים אלו או לשבויים אלו הרי הוא קנוי להם והוי ממון שיש לו תובעין עכ"ל ועיין בסי' רנ"ט סעיף ו' שהוכחתי שכן מוכח לשון הטור בשם הרא"ש דהא דיכולים לשנותה אפילו לדבר רשות דוקא בקופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לעניים כגון לצורך כסות או שבאו עניים וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר אפי' לצורך עניים אחרים עכ"ל. כתב מהרי"ק שורש ז' בשנים שהתפשרו לתת כל אחד בשוה לצדקה ואירע להם פדיון שבויים ורוצה האחד שיגבהו לפי ממון והאחר טוען שכבר התפשרו לתת בשוה לצדקה ופדיון שבויים ג"כ בכלל צדקה ופסק שיש לצדד אם הוא בכלל לשון צדקה סתם אלא דמ"מ בלשון בני אדם אינו בכלל וצדקה הוי נדר ובנדרים הולכין אחר לשון בני אדם דבלשון בני אדם קורין צדקה לצרכי עניים כמאכל ומשתה וכסות וכיוצא בו ומזה נמשך לו עוד דין אחר הביאו רמ"א סי' רנ"ב סעיף א' במי שאומר סלע זו לצדקה דאין פדיון שבויים בכלל ואלו נזדמנו פ"ש אין לפדותם מסלע זו אם לא מדעת כל הקהל או חבר עיר או ז' טובי עיר במעמד אנשי העיר ומביא ראיה מריש ערכין (דף ו') ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה כדי לשלמה לאחר זמן משבאה ליד גבאי אסור לשנותה ופרכינן שם איני והא רבי ינאי דגבאי הוה יזיף ממעות הצדקה לצרכו ופרע ומשני שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכיון דמשהה להו מעשה ומייתי להו פירש"י דכי לית ליה למיפרע היה אומר להקהל שאין מעות לחלק לעניים וכפה אותם לצדקה ואיכא רווחא לעניים עכ"ל. ואי ס"ד דבכלל צדקה הוה פ"ש היאך היה ר' ינאי לוה לעצמו ניחוש דילמא מתבעו להו זוזי לפ"ש דבכה"ג ליכא למימר דניחא להו לשבויים חדא דלא שייך טעמא דהרווחה שהרי אין להם אלא כדי פדיונם ועוד אדרבה מסתכנים אם יבוא לידי שהייה ודיחוי עד אשר יכופו הצבור להוציא המעות וכל רגע שמאחרים הוה כשופך דמים ואמאי מותר אם נימא דבכלל סלע זו לצדקה גם פ"ש וכ"ת לא חיישינן לפ"ש דמילת' דלא שכיחא היא זה אינו דהא אמרינן דלא ליסתור בי כנישתא אפי' גבו זוזי ומנחי דילמא מיתרמי פ"ש ומפיק ליה כו' כ"ש לדבר הרשות דחיישינן לפ"ש אלא ע"כ דאין פ"ש בכלל צדקה סתם ע"כ דבריו ואף כי ממקום קדוש באו מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא נראין דברי הרב בזה דהא בלאו הכי יש להקשות על ר' ינאי שהלוה לעצמו ממעות צדקה וסמך על מה שיכוף הצבור לכשיתרמי צורך עניים והלא משנה שלימה מביאה בכתובות דף ק"ו ע"ב מותר שירי לשכה מה היו עושין לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים הקדש מ"ט לא אין עניות במקום עשירות בשל עניים מ"ט לא דילמא מיתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ופשוט דהלכה כר"ע מחבירו כההיא דפרק הכותב בפלוגתא דר"ע ור' טרפון במשנה דמי שמת והניח כתובת אשה וב"ח כו' ותו דכאן אפשר דר' ישמעאל אינו חולק על בשל עניים דלא מיירי מזה וא"כ אמאי לא חש רבי ינאי לחששא זו דילמא מתרמי עניא והא אף במתניתין איכא רווחא לעניים על ידי השכר שיהיה ביינות שמנים וסלתות ע"כ לומר דרבי ינאי היה ברור לו בלי ספק שתכף שיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי עיכוב וא"כ אזלא לה הוכחתו של מהרי"ק גם לעניי פ"ש וחד מילתא היא עם צדקה דודאי ניחא להו לשבויים דעלמא גם בזה דכשיצטרכו קצתם יגבה מן הקהל תכף ואח"כ יתן ג"כ את שלו ויהיה הרוחה לשבויים אחרים וגם לאותן שבויים עצמם כי מי יודע עד כמה תכבד העבודה בפדיון דמיהם ועוד נלע"ד דאין פתחון פה לומר שפ"ש אינו בכלל צדקה דהא דכתב מהרי"ק דבלשון בני אדם קורין צדקה למאכל עניים וכסות וכיוצא בו והנה שבי כולהו איתנהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ"ק דב"ב ואם כן זה שפודה אותו הוא מאכילו ובר מכל דין דכשאומר סלע זו לצדקה דעתו אצדקה שבאותו קהל שביד הגבאי והגבאי יעשה מה שלבו חפץ כדרך שעושה בשאר צדקה שבקהל שמוציאה לכל דבר מצוה שיראה לו וא"צ ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אא"כ רוצים לשנות בדבר שהנודר אומר בפירוש לאיזה דבר הוא נודר כהנהו דסימן רנ"ט משא"כ בהך שאומר לצדקה הוא שם כולל ושייך לצדקה דמתא כנלע"ד ברור וראיתי למו"ח ז"ל שכתב על דברי מהרי"ק הללו שלא נראים בעיניו אבל טעמו אינו מבורר לי ומ"מ הדין האחד שכתב מהרי"ק שכתוב בשטר שיתנו צדקה בשוה נלע"ד דיפה דן מטעם שאף פ"ש בכלל צדקה דלא שכיחא כי האי פ"ש לא עלה על דעתם בשעת תנאי כמו דאמרינן בפרק מי שאחזו ובח"מ סימן רכ"ה שכל אונס דלא שכיח לא סלקא על דעתיה הכא נמי כן הוא וע"כ אם נתרמי פ"ש חוזר הדבר לעיקר הדין שיתן לפי ממונו ואע"ג דבענין סתירת בנין בית הכנסת חיישינן שמא אתרמי פ"ש כמו שהבאתי לעיל זה אינו דומה לתנאי שבן אדם מתנה עם חבירו דלענין היתר סתירת בית הכנסת לא רצו חז"ל להתיר כיון דאיכא בעלמא חד צד שיבא המעות לידי הוצאה וכן בכל גווני דתלוי בהוראת חכמים להתיר ודאי חשו לכל דבר מה שאין כן בתנאי בני אדם לא הוי התנאי אלא במידי דשכיח ומידי דלא שכיח לא עלה על דעתו וזה ברור לע"ד:
ה סָעִיף ה ישב שם ג' חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי ישב שם ו' חדשים כופין כו'. כן צריך להיות:
ו סָעִיף ו הרי זה נותן לעניי אותה העיר. הטעם נראה דכיון שהוא יחיד נגרר אחר העיר ההיא מה שאין כן ברבים שחשיבת קהל עליהם אף בעיר אחרת רק מפני החשד צריכים תחלה ליתן באותה עיר:
ז סָעִיף ו למחצית שכר כו'. הלשון משמע שגם במחצית שכר יתן המעשר כולו לבעל המעות ותהיה טובת הנאה שלו ולא ידעתי למה לא יהיה לו טובת הנאה מן חצי הריוח למקבל העיסקא דהרי חצי הריוח שלו והלא גם לענין מס הוה הדין כן כמו שכתב רמ"א בח"מ סימן קס"ג ונראה דאין ליתן המעשר לבעל המעות בזה רק החצי. וכן יש לכוין דברי המרדכי פרק הגוזל בתרא בשם רבינו טוביה דכתב תחלה במי שיש בידו מעות של אחרים ומלוה אותן לטובת אחרים שיתן המעשר לבעליו כיון שאין לו חלק בריוח ואחר כך סיים שם וז"ל והכי נמי נראה לי במלוה להביא המעשר בית האוצר שבעירו הואיל ומחצית שכר שלו עד כאן לשונו רצה לומר בסיפא במלוה למחצית שכר יתן החצי לעירו דאי כולו קאמר קשה הא אמר ברישא הואיל ואין לו חלק בריוח ע"כ יתן כולו ש"מ בזה שיש לו חלק בריוח לא יתן לו רק מחלקו. וכן העתיק בית יוסף בסי' רנ"ח דברי המרדכי האלו במלוה שיתן חצי המעשר כו'. ומה שכתב רמ"א צריך ליתן הריוח לבעליו נראה שהוא ט"ס וצ"ל צריך ליתן מעשר הריוח וכן הוא במרדכי ור"ל כפי חלקו וכמו שכתבתי:
א סָעִיף א רמאים. חוץ מי שביקש שיאכילוהו שאין מדקדקין אחריו כמ"ש לעיל סימן רנ"א ס"י וע"ל סימן רמ"ט ס"א:
ב סָעִיף ג שררה. והגבאות שררה הוא שממשכנים על הצדקה כמ"ש בסי' רמ"ח ס"ב:
ג סָעִיף ד שירצו. אפי' לדבר הרשות ודוקא דבר שהוא קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים ונראה דלצורך פדיון שבויים אפי' כה"ג יכולים לשנות. ש"ך:
ד סָעִיף ד הממונה. כתב הש"ך דלשון הרב אינו מתוקן דמשמע דהגבאי שוה לכל דבר לציבור ואינו כן שהצבור יכולים לשנות אפי' לדבר הרשות אבל הגבאי אינו יכול לשנות רק לדבר מצוה ואפשר שהרב מיירי בגבאי דומיא דחבר עיר והיינו במקום שמנהג כן שהגבאי עושה מה שירצה עכ"ל:
ה סָעִיף ד לשנות. דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם. וכתב מהרי"ק שנים שנתפשרו לתת כל א' בשוה לצדקה ואירע להם פדיון שבויים ורוצה הא' שיגבהו לפי הממון והא' טוען שכבר התפשרו לתת בשוה לצדקה ופ"ש ג"כ בכלל צדקה ופסק שיש לצדד אם הוא בכלל צדקה סתם אלא דמ"מ בלשון בני אדם אינו בכללו ובנדרים הולכין וכו' וכ' הט"ז דבזה יפה דן משום דבשעת התנאי לא עלה על דעתם שיבוא לידם פ"ש והוי כמו אונס דלא שכיח כמ"ש בח"מ סי' רכ"ה אך שנמשך מזה עוד דין א' הביאו הרמ"א בסי' רנ"ב ס"א במי שאומר סלע זו לצדקה דאין פ"ש בכלל וכו' בזה לא נראו דבריו ומאריך בכמה ראיות להוכיח שפ"ש בכלל צדקה הוא ע"ש (ובנה"כ דחה דבריו וכ' שאין כדאי לדחות דברי מהרי"ק בסברות בעלמא):
ו סָעִיף ה חדשה. כלומר הבאים לדור בעיר חדשה דכיון שהם יודעים שדעתם להשתקע כופין מיד לכל דבר. ש"ך:
ז סָעִיף ו העיר. הטעם נראה דכיון שהוא יחיד נגרר אחר העיר ההיא. ט"ז:
ח סָעִיף ו בעירן. כ' ב"י ואותן בני ישובים שבאים לקהלות בר"ה ויו"כ ומזכירין נשמות ונותנין צדקות אין כאן חשד כלל ואין צריך ליתן הצדקה לחבר עיר כי אין זה מכח אותה העיר רק מכח חק ומנהג הלכך מוליכין הצדקה שלהן לישוביהן ועושין בה כרצונם וכ' הש"ך מיהו אם לקחו בעיר זו מצות או גלילה וכדומה להם נראה דחייבים ליתן לעיר זו דהא קנו מצות בבה"כ זו ועוד שאל"כ תהא פסידא לצדקה זו שהיו אנשי העיר קונים מצוה זו וכן נוהגין וכ"כ בתשו' מבי"ט וכתב הכלבו שיש תקנות קדמונים אנשי כפרים שאין להם מנין ובאין לקהלות ומביאין נרות של שעוה שמדליקין בי"כ שיניחו המותר באותה בהכ"נ שהיו נדלקים ביוה"כ ואם יעשו שנים הא' יניחו במקום שנדלק והב' ידלק בעירו במקום שמתפלל שם ביחיד עכ"ל:
ט סָעִיף ו לבעליו. כלל העולה מזה לדינא דאם כל הריוח למלוה ואין לו חלק בשכר ישלם הכל למלוה ואם הוא למחצית שכר ישלם החצי שכר למלוה ומחצית השכר יתן המתעסק בעירו כ"כ הט"ז והש"ך:
א סָעִיף א מחזרים לגבות. עיין בתשובת יד אליהו סימן נ"ד שכתב דצריך לעמוד מפני הגובה צדקה בשעה שהולך וגובה מאיש לאיש כמו מפני כל עושי מצוה (עבה"ט סימן שס"א סק"ג) אכן אם זה הגובה מקבל שכר על טרחתו אינו בכלל זה ע"ש:
ב סָעִיף ד שהתנדב. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת מהרא"ם גלאנטי סי' קכ"ג באחד שהקדיש מעות והרוחים יהיו במקום פלוני בא"י להחזיק שמה הישיבה וביני ביני גרם העון ונחרב המקום ההוא והפקיד הגבאי ואזר חיל והשיב המקום לאיתנו וקבץ נדחי הישיבה ועתה חוזר בו המקדיש ורוצה לשנותו למקום אחר ופסק דאין יכול לשנותו כיון שפירש לאותם הקובעים ישיבה באותו מקום ע"ש:
א סָעִיף א כל עיר כו'. כמ"ש בפ"ק דב"ב (ח' א') לתמחוי כו' לקופה כו' ובתוספתא שם כופין בני העיר זא"ז לבנות כו' וה"ה כ"ד הצריך להם וכמ"ש בח"מ סי' קס"ג ס"א בהג"ה:
ב סָעִיף א ולכן מי כו'. מתני' בפ"ב דפאה:
ג סָעִיף א וצריכים כו' וכל כו'. ב"ב י' ב':
ד סָעִיף א וידקדקו כו'. כמש"ל סי' רנ"א ס"י:
ה סָעִיף ג אחד נאמן כו'. גמ' שם.
ו סָעִיף ג לפי שאינו כו'. כפי' הרי"ף ורמב"ם וש"פ ועתוס' שם ד"ה ומתחלקת כו' אבל בירושלמי דפאה אתמר כפירש"י ר"ת אמר תמחוי בג' מפני שהוא על אתר:
ז סָעִיף ד מצרכי צבור. ר"ל אפי' לדבר הרשות כפיר"ת שם ולא כהר"י מיגש שכתב דוקא לדבר מצוה והביא הרא"ש ראיה לדברי ר"ת מפ"ק דערכין (ו') דמשנשתקע מותר לשנותה אפי' לדבר הרשות ועבסי' רנ"ט ס"נ ומירושלמי דספ"ב דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסים ע"ש אבל אין ראיה משם דשם נמי לצורך מצוה אחרת וההיא דערכין נמי אין ראיה כמ"ש הר"י מיגש דשאני שם דכל המתנדב לב"ה ע"ד ציבור מתנדב דבה"כ עצמו יכולין למכור אפי' למשתי ביה שיכרא כמ"ש רפ"ד דמגילה:
ח סָעִיף ד ואע"פ שלא כו'. כמש"ש א"ר אשי אנא אתנויי כו' וכ"ש בצבור עצמן:
ט סָעִיף ד וה"ה לגבאי כו'. דבריו תמוהים דגבאי ודאי אסור לשנותה כמ"ש בב"ב שם מריש הוה עביד מר כו' ובערכין שם משבאת ליד גבאי כו' איני כו' אלא מיירי שנתנו לו רשות הקהל וכמש"ש כיון דשמעה להא דא"ל שמואל כו': (ליקוט) וה"ה לגבאי כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ג דמגילה הלכה א' ר"ח בר בא אזל לחוץ ויהבו ליה פריטין למפלגה ליתמייא וארמלתא ונפיק ופלגין לרבנן מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהן ר"ב בר ממל אמר צריך להפריש תחתיהן ר"ז אמר צריך להפריש תחתיהן ר' אילא אמר א"צ להפריש תחתיהן ר' יסא בשם ר"א אמר א"צ להפריש תחתיהן כו' וכן פי' גאון דמ"ש בפ"ק דב"ב (ח' ב') ולשנותה כו' דצריך אח"כ ליתן אחרים תחתיהן לאותה דבר ועברא"ש בכלל י"ג ס"ח אבל מ"מ מסקנא דירושלמי דא"צ להפריש תחתיהן (ע"כ):
י סָעִיף ד וה"ה ביחיד כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ב דמגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו כו' אלא מדעתן וכמ"ש בסי' רנ"א ס"ה ע"ש:
יא סָעִיף ד וכן אם פירש כו'. ממ"ש בספ"ח דב"ק עניי דפומבדיתא מיקץ כו' וכתב הרמב"ם וכבר קנוי להם כו' אלמא שא"י לשנות. שם ובתוספתא הביאה הרשב"ם בב"ב מ"ג ב' והרא"ש שם סנ"ו האומר תנו כו':
יב סָעִיף ד ואם א"א לו כו'. כמ"ש בב"ק קי"א א' הב"ע כגון דנפיק כו' והקמ"ל כו' ה"נ כיון שיצאו ולא ציוו אחולי אחיל לדידיה שיעשה כרצונו. שם:
יג סָעִיף ה מי שישב כו'. כגי' הרי"ף וש"פ וכ"ה בתוספתא דפאה שם ובירושלמי:
יד סָעִיף ה בד"א כו'. ממה דפריך שם מחמרת וגמלת כו' ועבח"מ סי' קס"ג ס"ב בהג"ה:
טו סָעִיף ה וכן בני כו'. כיון שדעתן להשתקע:
טז סָעִיף ו והא דצריכין כו'. רש"י ד"ה נותנין כו'. וז"ש ודוקא כו':
יז סָעִיף ו מי שיש כו'. כמ"ש במתני' פ"ו דדמאי כהן ולוי שקבלו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.