א גַבָּאֵי צְדָקָה אֵינָם רַשָּׁאִים לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה בַּשּׁוּק, אֶלָא כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ זֶה אֶת זֶה (טוּר), כְּגוֹן שֶׁיְּהֵא זֶה פּוֹרֵשׁ לַשַּׁעַר וְזֶה פּוֹרֵשׁ לַחֲנוּת, וְגוֹבִים. מָצָא הַגַבַּאי מָעוֹת בַּשּׁוּק, לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אֶלָא לְתוֹךְ אַרְנְקֵי שֶׁל צְדָקָה, וּכְשֶׁיַּגִיעַ לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם. הָיָה הַגַבַּאי נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנָה וּפְרָעוֹ בַּשּׁוּק, לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אֶלָא לְתוֹךְ אַרְנְקֵי שֶׁל צְדָקָה, וּכְשֶׁיַּגִיעַ לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם. וְלא יִמְנֶה מָעוֹת הַקֻפָּה שְׁנַיִם שְׁנַיִם, אֶלָא אֶחָד אֶחָד, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר לב, כב) (ל' רַמְבַּ"ם פ"ט מהל' מ"ע).
ב גַבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵק, מְצָרְפִים הַמָּעוֹת דִּינָרִים לַאֲחֵרִים, אֲבָל לֹא לְעַצְמָם. וְכֵן אִם צְרִיכִים לִמְכֹּר מַה שֶּׁגָבוּ מֵהַתַּמְחוּי, יִמְכְּרוּ לַאֲחֵרִים אֲבָל לֹא לְעַצְמָם, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְאֵין מְחַשְּׁבִין בַּצְּדָקָה עִם גַבָּאֵי צְדָקָה, וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִזְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יַחְשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מְלָכִים ב, יב, טז) (רַמְבַּ"ם שָׁם). הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, טוֹב לָהֶם לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן (טוּר). וְכָל זֶה בַּגַּבָּאִים הַכְּשֵׁרִים, אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר, אוֹ שֶׁנִּתְמַנָּה בְּאַלָּמוּת וְחָזְקָה, צָרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן. וְהוּא הַדִּין בְּכָל מְמֻנִּים עַל הַצִּבּוּר. (מהרי"ו סִימָן קע"ג). וּכְשֶׁרוֹצִים הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לְסַלֵּק הַגַּבַּאי וּלְמַנּוֹת אַחֵר, וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם חֲשָׁד. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר מְמֻנִּים (כָּל בּוֹ).
ג הַצְּדָקָה, הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי הַסֶלַע זוֹ צְדָקָה, חַיָּב לִתְּנָהּ לַעֲנִיִּים מִיָּד. וְאִם אִחֵר, עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר (דְּבָרִים כג, כב). שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִתֵּן מִיָּד, וַעֲנִיִּים מְצוּיִים הֵם. וְאִם אֵין שָׁם עֲנִיִּים, מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. הַגָּה: וְכָל זֶה בִּצְדָקָה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְחַלְּקָהּ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹדְרִין צְדָקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לִתְּנָהּ לְיַד גַּבַּאי, אוֹ שְׁאָר צְדָקָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִתֵּן לַגַּבַּאי, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלֶיהָ אַף עַל גַּב דַּעֲנִיִּים מְצוּיִים. אֶלָּא אִם כֵּן תְּבָעוֹ הַגַּבַּאי וְאָז עוֹבֵר עָלֶיהָ מִיָּד אִי קָיְימֵי עֲנִיִּים וְהַגַּבַּאי הָיָה מְחַלֵּק לָהֶם מִיָּד. וְאִם אֵין יָדוּעַ לַגַּבַּאי, צָרִיךְ הוּא לְהוֹדִיעַ לַגַּבַּאי מַה שֶּׁנָּדַר, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְתָבְעוֹ. (מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב ופ"ק דר"ה). וְלֹא מִקְרֵי עֲנִיִּים מְצוּיִים אֶלָּא עֲנִיִּים הַצְּרִיכִים לְחַלֵּק לָהֶם, אֲבָל אִם אֵין דֶּרֶךְ לְחַלֵּק לָהֶם מִיָּד, לֹא מִקְרֵי עֲנִיִּים מְצוּיִים. (גַּם זֶה בְּמָרְדְּכַי בב"ב). וְאִם אָמַר: אֶתֵּן סֶלַע לִצְדָקָה לִפְלוֹנִי, אֵינוֹ עוֹבֵר עַד שֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ עָנִי, אַף עַל גַּב דִּשְׁאָר עֲנִיִּים מְצוּיִים (ג"ז שָׁם). וְדַוְקָא בְּמַפְרִישׁ צְדָקָה סְתָם, אֲבָל כָּל אָדָם יָכוֹל לְהַפְרִישׁ מָעוֹת לִצְדָקָה שֶׁיִּהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ לִתְּנָם מְעַט עַל יָד עַל יָד, כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) וְכֵן אִם הִתְנָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר בִּצְדָקָה אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתָם שֶׁיִּהְיוּ הַגַבָּאִים רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצָרְפָהּ בְּזָהָב, הֲרֵי אֵלוּ מֻתָּרִים. (רַמְבַּ"ם)
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלִ ר, וְאִם פּוֹסְקִים צְדָקָה וְצָרִיךְ לִפְסֹק עִמָּהֶם, יֹאמַר: בְּלֹא נֶדֶר.
ה כְּשֶׁחָסֵר בְּכִיס שֶׁל צְדָקָה צָרִיךְ הַגַבַּאי לְהַלְווֹת. וּכְשֶׁיִּמְצָא בְּכִיס לְאַחַר זְמַן, נִפְרָע מִמֶּנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מֵהַנּוֹתְנִים בַּכִּיס. הַגָּה: מִי שֶׁמַּפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹתָיו וְהִלְוָה לְעָנִי מִשֶּׁלּוֹ, מַפְרִישׁ מַעֲשֵׁר שֶׁלּוֹ וּמְחַשֵּׁב עַל זֶה שֶׁהִלְוָה לֶעָנִי, וּמְעַכֵּב לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁהִפְרִישׁ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י ס"פ כָּל הַגֵּט). וְדַוְקָא שֶׁהֶעָנִי שֶׁהִלְוָה לוֹ עֲדַיִן חַי, אֲבָל אִם מֵת אוֹ נִתְעַשֵּׁר אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאֵין מַפְרִישִׁין עָלָיו, דְּאֵין מַפְרִישִׁין עַל הָאָבוּד. וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִתְעַשֵּׁר אֶלָּא בְּיָדוּעַ. (בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"ב וּבְסוֹף כָּל הַגֵּט בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי וסה"ת שַׁעַר ס"ה).
ו הַגַבַּאי שֶׁאוֹמֵר בְּעוֹדוֹ גַבַּאי: כָּךְ וְכָךְ הִלְוֵיתִי לְכִיס שֶׁל צְדָקָה, נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. אַךְ לֹא לְאַחַר שֶׁסִלְקוּהוּ.
ז גַבַּאי צְדָקָה, אִם יְחָרְפוּהוּ הָעֲנִיִּים אֵין לוֹ לָחוּשׁ, כִּי יוֹתֵר זְכוּתוֹ גָדוֹל.
ח עָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹבִים עֲשִׁירִים שֶׁיְּכוֹלִין לְפַרְנְסוֹ, אֵין גַבָּאֵי הָעִיר חַיָּבִים לְפַרְנְסוֹ, אַף עַל גַב דִּקְרוֹבָיו גַם כֵּן נוֹתְנִים בַּכִּיס.
ט לֹא יִתֵּן אָדָם כָּל צִדְקוֹתָיו לְעָנִי אֶחָד בִּלְבַד.
י הַמְחַלֵק צְדָקָה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם. הַגָּה: וְדַוְקָא גַּבַּאי, אֲבָל כָּל אֶחָד מֻתָּר לִתֵּן צְדָקָה שֶׁלּוֹ אוֹ מַעֲשֵׁר שֶׁלּוֹ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה מִקְּרוֹבָיו, וְהֵם קוֹדְמִין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ"א. (מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב).
יא הַמַּנִּיחַ מָעוֹת לְהַרְוִיחַ לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וּמְמַנֶּה אִשְׁתּוֹ עֲלֵיהֶם לָתֵת הָרֶוַח לְמִי שֶׁתַּחְפֹּץ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְקִידָם בְּיַד אַחֵר, אֲפִלוּ הוּא כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן. אֲבָל אִם הַמִּתְנַדֵּב מִנָּה עֲלֵיהֶם חֶבֶר עִיר, יָכוֹל הַחֶבֶר עִיר לְהַפְקִידָם בְּיַד אִשְׁתּוֹ.
א סָעִיף א אינם רשאים לפרוש. כשגובים צדקה משום חשד וכן במצאו מעות או פרעו חבירו הטעם משום חשד:
ב סָעִיף א מפני החשד. שלא יחשדוהו שנוטל אחד מכל מנין:
ג סָעִיף ב אבל מי שאינו כשר כו'. אפי' נתמנה מדעת הצבור אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה וחושדין אותו בדבר שראוי להסתפק בעיני הדיין פשיטא שצריך לתת חשבון לפני כל מערער עליו דידוע שכמה דברים צריכים להוציא ממעות צבור שאין לגלות אלא לצנועים. מהרי"ו שם ומביאו ד"מ:
ד סָעִיף ב וכשרוצים הצבור כו'. בכל בו כתב דכיון שנהגו למנות אנשים ידועים לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם א"כ אחרי שנהגו בכך ליכא משום חשד ומביאו ד"מ ומשמע בתוך הזמן אין הצבור יכולים לסלקו משום חשד ואין זה מבואר כל הצורך בדברי הרב:
ה סָעִיף ג ומניח עד שימצא עניים. וא"צ לחזר אחר עניים אפילו עברו ג' רגלים אלא ימתין עד שיזדמן לו עניים כן דעת הר"ן וכן נראה דעת הב"ח:
ו סָעִיף ג ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים כו'. אין רצונו לומר שצריך לידע דקיימי עניים דהא כיון שהגבאי תובעו מחייב לאלתר דשמא צריך הגבאי לשלם לעצמו או לאחרים מה שהלוה לצורך עניים א"כ אפי' לא קיימי עניים מחייב אלא אתא לאפוקי אם ידוע לו שהגבאי יניחנו אצלו ואין לו בו צורך כלל שאז אינו עובר וכן משמע במרדכי שם ע"ש ודו"ק:
ז סָעִיף ג צריך להודיע לגבאי כו'. וכתב המרדכי פ"ק דב"ב והיכא שנדר [ע"י] ש"ץ בבית הכנסת ליתן צדקה הואיל ויודע הגבאי שחייב צדקה לא עבר עד דתבע ליה הגבאי ע"כ:
ח סָעִיף ג ואם אמר אתן סלע כו'. וכתב המרדכי פ"ק דב"ב דהיכא שנדר לתת לעניים למי שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים ויש בידו ליתן להם דלאו כדי ליתן לגבאי נדר ואין לומר שאינו עובר משום שיכול לומר איני רוצה לאלו אלא לאחרים שיבואו דא"כ בכך יפטור עצמו לעולם עכ"ל ומביאו בית יוסף וד"מ:
ט סָעִיף ד יאמר בלא נדר. ע"ל סימן ר"ג ס"ק ד':
י סָעִיף ה צריך הגבאי להלוות כו'. ע"ל סימן ר"נ ס"ב:
יא סָעִיף ה מעשרותיו כו'. וה"ה שאר צדקה וכן הוא בסה"ת ושאר פוסקים:
יב סָעִיף ה והלוה לעני משלו כו'. כלומר שהלוה לעני על מתנותיו שעתיד לקבל ממנו שיפרע לו בהם הלכך מפריש המעשר או צדקה שלו עליו ומחשב זה כאלו נתנו לעני והוא משלם לו בהם והלכך מעכבם לעצמו בתשלומין והילכך כיון שמת או נתעשר א"צ לשלם שהרי לא הלוה כדי שישלם לו מממונו ואינו יכול להפרישם עליו דהא עכשיו אינו יכול לזכות בהן שהרי הוא מת או נתעשר ואין להפריש למפרע כשהיה חי ועני דאין מפרישין על האבוד:
יג סָעִיף ה מפריש מעשר שלו. וצריך לזכות בהן העני על ידי אחר ואח"כ יפרע ממנו חובו כדי לקיים מצות נתון תתן ואם רגיל ליתן לזה ה"ז בכלל מכירי כהונה ולויה וא"צ כ"כ בס' התרומות סוף שער פ"ה וברטנורה ספ"ג דגיטין והרמב"ם פ"ו מהל' מעשר דין ו' ולכאורה ק' דהא בש"ס ס"פ כל הגט (גיטין דף ל') משני עולא הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה וא"כ לפי זה א"צ לזכות לו כלל ואע"ג דקאמר התם כולהו כעולא לא קאמרי כיחידאה לא מוקמינן היינו כמ"ש התוס' שם דמסתברא ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן אבל להלכתא קי"ל כר' יוסי כדפסיק שמואל גופיה בפ' קמא דב"מ (דף י"ב) ואפשר שזה דעת הרב שכתב בסתם שיכול להפריש עליו ולא ביאר שצריך לזכות ע"י אחר ונראה דהסה"ת וברטנורה והרמב"ם סבירא להו כמ"ש בחידושי הרשב"א בשנויא בתרא וז"ל אי נמי י"ל דה"ק כיחידאה לא מוקמינן דס"ל דר' יוסי בכה"ג לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כו' וכן מתרצים התוס' פ"ק דב"מ דדוקא בהך דב"מ פסק הלכתא כותיה ולא בהך דגיטין ע"ש:
יד סָעִיף ה או נתעשר כו'. וכתב בסה"ת שם בשם הרמב"ן בשם הירושלמי דאם הלוה לקהל אף שיש בהם עשירים או שמתו מקצתם מ"מ מסתמא יש בהן קצת עניים וסומך על עניים שבהן וכ"מ בהגמ"ר פ"ק דב"ב:
טו סָעִיף ה ואין לחוש שמא נתעשר. וכן אין לחוש שמא מת סה"ת שם מהגמ"ר דגיטין (דף ל'):
טז סָעִיף ו אך לא כו'. מהמרדכי ומהר"מ מטיקטין הגה במרדכי דאיתא בס"א אף לאחר שסלקוהו וכ"כ הב"ח שגירסא זו עיקר ואפשר דאף לפי נוסחא זו ה"פ דאע"פ דמקמי הכי לא אמר כלום שהלוה לכיס של צדקה אלא לאחר שסלקוהו אמר כך וכך הלויתי נאמן ומיהו דוקא כשאמר כך בשעה שסלקוהו אבל אם לא אמר כלום בשעה שסלקוהו אלא לאחר יום או יומים כשאין הכיס של צדקה בידו שוב אינו נאמן אלא דלשון אף לאחר שסלקוהו בסתם משמע דבכל ענין נאמן מדלא כתב לחלק בכך ולענין מעשה צריך עיון מיהו בגבאי כשר ומפורסם בצדקתו יש להורות דנאמן בלא שבועה אף לאחר שסלקוהו ואין הכיס בידו ע"כ:
יז סָעִיף ו לא לאחר כו'. היינו כשבשעה שסלקוהו לא אמר כלום שהלוה אבל אם אמר כן בשעה שסלקוהו אף שעדיין לא גבה מעותיו עד לאחר שסלקוהו נוטל בלא שבועה וכן נראה מב"ח ע"ש:
יח סָעִיף ח אין גבאי כו'. ע"ל ס"ס רנ"ב:
יט סָעִיף ט לעני א' בלבד. או לקרוב א' ולהניח שאר הקרובים. שם:
כ סָעִיף יא אינה יכולה להפקידם כו'. דאין רצונו שיהא פקדונו אלא ביד אשתו דוקא דכל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטל השליחות מכל וכל. שם:
א סָעִיף א אינם רשאים לפרוש. פירש"י שלא יאמרו שזה הגובה יחידי דעתו לגנוב נראה כונתו אף על גב דבאמת אין א' גובה יחידי כדאיתא סימן רנ"ב סעיף ג' משום שררה מכל מקום הרואה סבור שכיון שפירש מחבירו והוא עושה שלא כדין שהרי צריך לגבות בשנים אלא ודאי דעתו לגנוב ובזה מתורץ הא דקשה דהא כ' בסעיף ב' דאין מחשבין עם גבאי צדקה ולפי מה שכתבתי ניחא דכאן יש ריעותא שהוא עושה שלא כדין במה שפירש מחבירו וזה המביאו לידי חשד:
ב סָעִיף א שנים שנים. שלא יאמרו שנים הוא מטיל ואינו מונה אלא אחד:
ג סָעִיף ג אבל כל אדם יכול להפריש כו'. בטור בשם רמב"ם אם אין עניים יפריש ומניח עד שימצא עני ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני א"צ להפריש והקשה הטור עליו עיין שם ונראה כוונת הרמב"ם דבשעה שנודר צדקה כולל בזה הנתינה וההפרשה באופן שאם לא אפשר בנתינה עכ"פ יקיים ההפרשה אבל אם התנה שלא יתן עד שימצא עני אז אומדי' דעתיה דבא להיפטר גם מההפרשה דאל"כ תנאי ל"ל פשיטא שלא יתן כשאין עני דלמי יתן אלא ודאי שבא להפטר גם מהפרשה ובזה מתורץ קושיית הטור שהקשה עליו יראה שאין תנאי מועיל אלא כשאין עניים ולא נהירא עד כאן לשונו דגם הרמב"ם סבירא ליה דתנאי מועיל אף ביש עניים ומתנה שלא יתן אלא מעט על יד על יד והוא פשיטא אלא דקמ"ל דבזה התנאי של הרמב"ם אפילו הפרשה אין צריך ובלא תנאי צריך הפרשה וכ"נ עיקר להלכה:
ד סָעִיף ו אך לא אחר שסלקוהו. מו"ח ז"ל כתב שבמרדכי מוגה מגדול כתוב אף לאחר שסלקוהו וכן ראיתי במהר"י וויי"ל סי' קכ"ד שהעתיק כן דברי המרדכי ומשמע מדבריו שבנה ע"ז יסוד להלכה למעשה ומכל מקום יש להשוות הנוסחאות דודאי לגמרי אחר הסילוק אינם נאמנים כיון שלא אמרו בשעת הסילוק וזה בא למעט לפי הנוסחא של השלחן ערוך והנוסחא של מהר"י וויי"ל מיירי שאמרו כן תכף אחר הסילוק וכן נראה להכריע מסברא:
ה סָעִיף י שלא ירבה לקרוביו. וע"ז א"ר יוסי יהיה חלקי עם גבאי צדקה ולא עם מחלקי צדקה:
ו סָעִיף יא אבל אם המתנדב כו'. משמע שיש חילוק בין אשתו לחבר עיר דבענין ההוא שאשתו אינה יכולה להפקיד ביד אחר החבר עיר יכול להפקיד וזה אינו גם מה שסיים להפקידם ביד אשתו משמע הטעם ע"פ מה שאמרו דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וזה ג"כ אינו דמהרי"ק כתב שם באשה שהפקיד בעלה איזה סך בידה ומן השבח תעשה כפי שתרצה והפקידה הממון ביד אחר שעשתה שלא כדין כי לא השליט הבעל רק אותה דוקא והקשה ע"ז ממעשה דרב יוסף שנשלח לו ממון כדאי' בס"פ החובל במעשה דפומבדיתא ור"י היה שם חבר עיר והפקיד' אצל אחר והטעם כיון דאתי הממון על דעת רב יוסף יכול לעשות בו מה שיהיה רוצה כ"ש להפקידו ביד אחר וא"כ ה"נ הרי פירש הנותן שהכל תלוי בה ואדעתא דידה מסר ל"ד כלל דהתם כל דאתי ע"ד דרב יוסף אתי אבל הכא נהי דהשליטה המת על השבח מ"מ על הקרן לא השליטה לעשות כן ואין רצונו שיהיה הקרן אלא ביד אשתו אפילו אם האחר הוא חסיד גדול וכיון ששינתה בטל אותו המינוי שמינתה לאחר כך הם דברי מהרי"ק שם נמצא שאין חילוק בין אשתו לחבר עיר אלא דאם השליט שום אדם על הקרן ויעשה מה שירצה בריוח אין כח בידו להפקיד הקרן ביד אחר כי אם הריוח אבל אם השליט אותו שיעשה גם עם הקרן מה שירצה כ"ש יש לו רשות להפקיד ביד מי שירצה לשום אדם בעולם ובהא לחוד תליא מילתא ודברי השו"ע כאן שלא בדקדוק ובלבוש נמשך אחריו וכתב הטעם בחבר עיר לפי שהוא טרוד ובודאי לא יעסוק הוא בזה וברור הוא שלא עיין בתשובת מהרי"ק סי' ז' שהוא המקור לדין זה:
א סָעִיף א לפרוש. שלא יחשדו אותו מאחר דיש ריעותא שעושה שלא כדין שהדין נותן לגבות בשנים והוא פורש מחבירו וזה מביאו לידי חשדא. ט"ז:
ב סָעִיף ב לסלק. כתב הש"ך דבכל בו משמע שבתוך הזמן אין הצבור יכולים לסלקו משום חשד ואין זה מבואר כל הצורך בדברי הרב עכ"ל:
ג סָעִיף ג ומניח. ואין צריך לחזר אחר עניים אפילו עברו ג' רגלים אלא ימתין עד שיזדמן לו עניים כן דעת הר"ן והב"ח:
ד סָעִיף ג קיימי. כ' הש"ך וא"ל דצריך לידע דקיימי עניים דהא כיון שהגבאי תובעו מחייב לאלתר דשמא צריך הגבאי לשלם לעצמו או לאחרים מה שהלוו לצורך עניים אלא אתא לאפוקי אם ידוע לו שהגבאי יניחנו אצלו ואין לו בו צורך כלל שאז אינו עובר:
ה סָעִיף ג להודיע. כתב המרדכי והיכא שנדר ע"י ש"ץ בבהכ"נ ליתן צדקה הואיל ויודע הגבאי שחייב צדקה לא עבר עד שתבע ליה הגבאי:
ו סָעִיף ג לפלוני. והיכא שנדר לתת לעניים למי שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים ויש בידו ליתן להם דלאו כדי ליתן להגבאי נדר וא"ל שאינו עובר משום שיכול לומר איני רוצה לאלו אלא לאחרים שיבואו דא"כ בכך יפטור עצמו לעולם. עכ"ל המרדכי:
ז סָעִיף ה מעשרותיו. וה"ה שאר צדקה. כ"כ סה"ת ושאר פוסקים:
ח סָעִיף ה ומעכב. וצריך לזכות בהן העני ע"י אחר ואח"כ יפרע ממנו חובו כדי לקיים מצות נתן תתן ואם רגיל ליתן לזה ה"ז בכלל מכירי כהונה ולויה כ"כ בס' התרומות והרמב"ם מיהו בש"ס ס"פ כל הגט משמע דא"צ לזכות ואפשר שזה דעת הרב שכתב בסתם שיכול להפריש עליו ולא ביאר שצריך לזכות ע"י אחר עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף ה נתעשר. וכ' בסה"ת בשם הירושלמי דאם הלוה לקהל אף שיש בהם עשירים או שמתו מקצתם מ"מ מסתמא יש בהן קצת עניים וסומך על עניים שבהן:
י סָעִיף ה בידוע. וכן אין לחוש שמא מת. סה"ת שם:
יא סָעִיף ו שסלקוהו. ויש נוסחא אחרת דנאמן אף לאחר שסלקוהו וכתבו הב"ח והט"ז והש"ך דיש להשוות הנוסחאות דאם אמר כן תיכף אחר הסילוק נאמן אבל אם בשעה שסלקוהו לא אמר כלום רק אחר יום או יומים כשאין הכיס של צדקה שוב בידו אינו נאמן וסיים הש"ך דאם אמר בשעה שסלקוהו אף שעדיין לא גבה מעותיו עד לאחר שסלקוהו נוטל בלא שבועה וגם אם הוא גבאי כשר ומפורסם בצדקתו יש להורות דנאמן בלא שבועה אף לאחר שסלקוהו ואין הכיס בידו עכ"ל:
יב סָעִיף יא חבר. והט"ז כתב שאין חילוק בין חבר עיר לאשתו אלא דאם השליט שום אדם על הקרן ויעשה מה שירצה בריוח אין כח בידו להפקיד הקרן ביד אחר כי אם הריוח אבל אם השליט אותו שיעשה גם עם הקרן מה שירצה כ"ש שיש לו רשות להפקיד ביד מי שירצה לשום אדם בעולם ובהא לחוד תליא מילתא ודברי הש"ע כאן שלא בדקדוק הם עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' דבמהרי"ק משמע להדיא שיש חילוק בין חבר עיר לאשתו ע"ש): .
א סָעִיף ב אבל לא לעצמם. עיין בתשובת בית יעקב סי' ע' שכתב דאם ידוע שאין בקופה של צדקה רק דבר מועט מותר דבדבר מועט ליכא חשדא וכן הא דריש ס"א גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש אם הגביה שגובין הוא דבר מועט ליכא חשדא ע"ש:
ב סָעִיף ב אבל מי שאינו כשר. עש"ך ויש בדבריו ט"ס במ"ש לתת חשבון לפני כל מערער וצ"ל והחשבון לא יעשה לפני כו'. כן הגיה הפר"ח בליקוטים ובנו"ב תניינא סימן קנ"ז ע"ש:
ג סָעִיף ג לעניים מיד. [עיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ב מ"ש בזה]:
ד סָעִיף ג בבל תאחר. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ח:
ה סָעִיף ה והלוה לעני משלו. עיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סימן ע"ג הבאתיו לעיל סימן רמ"ט סק"א. ועיין בנו"ב תניינא סימן קצ"ט שכתב דאם מתחלה כשהלוה לעני לא הלוה לו ע"ד כן הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי דגיטין והכריע כר' זעירא דיכול להפריש עליהן אבל רשות מהעני צריך וגם דוקא אם בלא"ה היה ג"כ נותן המעשר לזה העני וכפי אותו אומד יחשוב עתה על חלקו ולא יותר ע"ש [ועיין בספר לבושי שרד סי' ק"ד מ"ש בזה]:
ו סָעִיף ה אם מת. וכתב הב"י דאפילו ירשו היורשים ונתנו רשות להפריש לא מהני ע"ש וע' בדגמ"ר שכ' דזה מיירי שהיורשים הם עשירים אבל אם הם עניים מהני רשות שלהם ושוב פקפק בזה ע"ש:
א סָעִיף ב ומ"מ כדי כו'. כמ"ש במ"ד ובתנחומא ריש פ' פקודי ד"א איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן כו' אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר אלה פקודי המשכן אשר פקד משה אין כתיב כאן אלא אשר פקד ע"פ משה ע"י משה ביד איתמר כו' שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס בפרגוד חפות כו' שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם כו' משנגמרה מלאכת המשכן א"ל בואו ואני עושה לפניכם חשבון א"ל משה אלה פקודי המשכן כך וכך יצא על המשכן כו' אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן מי גרם לו ע"י שישב ופייסן הוי אלה פקודי כו':
ב סָעִיף ב וכ"ז כו'. כמש"ש ולא יחשבו כו' כי באמונה כו' וכמ"ש במ"ר שם ולא יחשבו זה דורו של יואש שהיו עושין באמונה:
ג סָעִיף ב או שנתמנה כו'. כמ"ש (גטין נ"ב) באפטרופוס דא"צ לחשב עמהן באחרונה וא"צ שבועה משום דא"כ ממנעי ולא עבדי וה"ה כאן משא"כ אם נעשו באלמות. שם:
ד סָעִיף ב וכשרוצים כו'. עש"ך ועבא"ה סי' נ"ג סכ"ו:
ה סָעִיף ג ואם אין כו'. אע"ג דא"י לקיים את הנתינה מ"מ יקיים ההפרשה וכמש"ש חד דאמר ולא כו' וצריכא דאי כו'. ר"נ: (ליקוט) ואם אין שם עניים כו'. וכמ"ש בפיאה בחולין (קל"ד ב') לוי זרע בכישור כו' וערשב"א בר"ה שם (ע"כ):
ו סָעִיף ג ומניח כו'. ואינו עובר אף בג' רגלים ומ"ש ג' רגלים לא קאי אצדקה דלא כרשב"א ותוס' שכתבו בג' רגלים עובר אף בכה"ג. שם בר"נ ע"ש: (ליקוט) ואם אין שם כו'. דעת תוס' דמש"ש ג' רגלים בברייתא בצדקה היינו בדליכא עניים ולהדורי עלייהו ודעת הרשב"א דרבא בעשה וברייתא בלא תעשה וסבירא ליה גם כן אפילו בדליכא עניים עובר בג' רגלים אבל הר"נ פסק כדברי הרמב"ם שאף בג' רגלים ואף בעשה לא עבר וכן נראה לי דטעמא דרגלים ורגל א' משום כיון דבלאו הכי בא בבהמ"ק וכמ"ש ובאת שמה כו' וה"נ בצדקה תליא בעניים ואין ענין כלל צרקה לרגלים (ע"כ):
ז סָעִיף ג וכ"ז כו'. ממ"ש בפ"ק דערכין (ו') עד שלא בא ליד הגבאי כו' והטעם דעד שלא בא ליד גבאי דאין רשאי לחלק בעצמו שע"ד הגבאי נדר כמ"ש בסי' הקודם והגבאי אינו תובע אותו ויודע שהוא חייב מותר לשנותו כיון שאין הפסד לעניים וכמש"ש והא ר' ינאי יזיף ופרע כו' וז"ש ואם אין כו' ולא מקרי כו' ואם אמר כו' והכל כנ"ל דכל שבידו לחלקם כו':
ח סָעִיף ג ודוקא כו'. הרא"ש וכמו הגבאי דא"צ לחלק מיד וכנ"ל וכמש"ש והא ר' ינאי כו' שאני כו' ואם איתא הרי צריך לחלק מיד:
ט סָעִיף ג וכן אם התנה כו'. רמב"ם ופשוט דהכל אחר התנאי ועבא"ה סי' קנ"ד ס"ח:
י סָעִיף ד צריך כו' ואם כו'. ע"ל סי' ר"ג ס"ד:
יא סָעִיף ה כשחסר כו'. ירושלמי פ"ו דכתובות הלכה ה' וכן המשיא את היתומה כו' א"ר חנינא זאת אומרת שאומרין לפרנסים ללוות דו פתר לה בשאין בכיס לווין עד חמשים אבל אם יש בכיס מוסיף א"ר יוסי זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללוות דו פתר לה בשיש בכיס אבל אם אין בכיס פוחת כהדא בילדה א' ביומיה דר' אמי אמר ישת למועדא א"ל ר"ז כו' יתכול דמריה דמועדא קיים ואתיא דר"ח כר"ז ודר' יוסי כר' אמי. ומשמע שר' אמי קבל דבריו של ר"ז:
יב סָעִיף ה וכשימצא כו' וא"צ כו'. שם פ"ג דגטין הלכה ז' המלוה את כו' אילין דר' נחמיא אשאלין לצבורא פריטין אתא עוברא קומי רבנן אמרין ליה לית צבור כולא עתיר לית צבור כולא מעני:
יג סָעִיף ה מי שמפריש כו' ודוקא כו' ואין לחוש כו'. מתני' וגמ' דגטין ספ"ג ל' א' המלוה כו ואינו חושש כו' ושם ב' העשיר העני כו' אלא דשם אמרינן דוקא במכרי או במזכה להם ע"י אחר וכ"פ הרמב"ם [ועש"ך ס"ק י"ג] ועוד אמרינן שם דאם מתו נוטל רשות מן היורשים אבל הרמב"ן כתב דוקא בכהן ולוי אבל בעני לא מהני וכמ"ש בירושלמי שם ר' חייא בר עוקבא בשם ריב"ח ביורשי כהונה ולויה היא מתני' אבל ביורשי עני אין לעני נחלה תני בר קפרא אין לך אדם שאינו בא לידי מדה זו אם לא הוא בנו כו' ועסה"ת סוף שער ס"ה ועוד אמרינן בגמ' שם שאם הלוון בב"ד מפריש בחזקת עניי ישראל ועתוס' שם ד"ה א"ב שדוקא בחזקת עניי העיר:
יד סָעִיף ו הגבאי שאומר כו'. ממ"ש בפ"ק דב"ב (ח' ב') הא הימוני מהימן כו'. שם:
טו סָעִיף ז גבאי כו'. בירושלמי פ' בתרא דפאה ר"א הוה פרנס חד זמן נחית לבייתיה א"ל מאי עבדיתון א"ל אתא חד סיעה ואכלין ושתין וצלין עלך א"ל ליכא אגר טוב נחית זמן תניין א"ל מאי עבדיתון א"ל אתא חד סיעה חורי ואכלין ושתין ואקלונך א"ל כדין איכא אגר טוב ר' עקיבא בעון ממניתיה פרנס א"ל נמלך גו בייתיה הלכון בתריה שמעון קליה דאמר ע"מ מתקל ע"מ מבזייה:
טז סָעִיף ט (ליקוט) לא יתן כו'. עתוס' דכתובות כ"ו א' סד"ה אין ובקדושין כ"ז א' ד"ה נתון כו' (ע"כ):
יז סָעִיף י המחלק כו'. עבה"ג ובפ"ב דשבת (כ"ג א') שלא יראה שעה פנויה ויאמר לקרובו כו':
יח סָעִיף י ודוקא כו'. ע"ל סי' רנ"א ס"ג ואף דתנן בפ' בתרא דפאה היה מציל כו' דוקא במעשר עני:
יט סָעִיף יא המניח כו'. כמ"ש (גטין י"ד א' וש"מ) אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר:
כ סָעִיף יא אבל אם כו'. כמ"ש בפ"ג דב"מ (ל"ו מ"ב) כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.