א שִׁעוּר הַגִּלָּיוֹן לְמַטָּה, ד' אֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וּלְמַעְלָה, ג'. וּבֵין כָּל דַּף וְדַף, שְׁנַיִם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בִּתְחִלַּת כָּל יְרִיעָה וְסוֹפָהּ כְּרֹחַב אֶצְבַּע, וּכְדֵי תְּפִירָה, וְנִמְצָא כְּשֶׁתּוֹפֵר הַיְרִיעוֹת בְּיַחַד יִהְיֶה בֵּין כָּל דַּף וְדַף בְּכָל הַסֵפֶר רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת. וּבֵין שִׁיטָה לְשִׁיטָה, כִּמְלֹא רֹחַב שִׁיטָה. וּבֵין כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ, ד' שִׁיטִין פְּנוּיוֹת בְּלֹא כְּתָב, וְיַתְחִיל הַחֻמָּשׁ מִתְּחִלַּת שִׁיטָה חֲמִישִׁית. וְיַנִּיחַ בִּתְחִלָּתוֹ וּבְסוֹפוֹ כְּדֵי לִגְלֹל עַל הָעַמּוּד, וְעוֹד שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בֵּין הָעַמּוּד וְהַדַּף.
ב לֹא יְמַעֵט הַכְּתָב מִפְּנֵי רֶוַח שֶׁלְּמַטָּה וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִפְּנֵי רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה.
ג נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת ה' אוֹתִיּוֹת, לֹא יִכְתֹּב שְׁתַּיִם בְּתוֹךְ הַדַּף וג' חוּץ לַדַּף, אֶלָּא כּוֹתֵב ג' בְּתוֹךְ הַדַּף וּשְׁתַּיִם חוּץ לַדַּף. וְאִם אֵין מָקוֹם כְּדֵי לִכְתֹּב ג' בְּתוֹךְ הַדַּף, יַנִּיחַ הַמָּקוֹם חָלָק וְלֹא יִמְשֹׁךְ הָאוֹתִיּוֹת לַעֲשׂוֹתָן גְּדוֹלוֹת מֵחֲבֶרְתָּן כְּדֵי לְמַלְּאוֹת עַד סוֹף הַדַּף (הגהמי"י בְּשֵׁם הרמ" ךָ). וְתֵבָה בַּת ג' אוֹתִיּוֹת, יָכוֹל לִכְתֹּב מִמֶּנָּהּ שְׁתַּיִם חוּץ לַדַּף, אַף עַל פִּי שֶׁמִּעוּטָהּ בִּפְנִים. אֲבָל אִם אֵין בָּהּ אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, לֹא יִכְתְּבֶנָּה חוּץ לַדַּף. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם ב' אוֹתִיּוֹת הֵם מִתֵּבָה גְּדוֹלָה וְנִרְאִים כְּמוֹ תֵּבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, לֹא יִכְתְּבֵם עַל הַגִּלָּיוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי שכ"כ בְּשֵׁם סמ"ק).
ד נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת, אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, וְלֹא נִשְׁאַר מֵהַשִּׁיטָה כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ הַדַּף, אִם יָכוֹל לִכְתֹּב חֶצְיָהּ בְּתוֹךְ הַדַּף וְחֶצְיָהּ חוּץ לַדַּף, כּוֹתֵב. וְאִם לָאו, מַנִּיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה.
ה כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינָם אֶלָּא לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, וְאִם שִׁנָּה כָּשֵׁר.
ו שָׁכַח לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם כֻּלּוֹ, תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁיטוֹת. אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁיטָה וּמִקְּצָתוֹ תָּלוּי, פָּסוּל. וּבִשְׁאָר תֵּבוֹת, אִם שָׁכַח, כּוֹתֵב מִקְצָת הַתֵּבָה בַּשִּׁיטָה וּמִקְצָתָהּ לְמַעְלָה. הַגָּה: יֵשׁ סוֹפְרִים מְדַקְדְּקִים לִכְתֹּב (אוֹתִיּוֹת) בי"ה שמ"ו בְּרֹאשׁ הָעַמּוּדִים, וְכֵן קְצָת מְדַקְדְּקִים לִכְתֹּב בְּרֹאשׁ כָּל עַמּוּד ו' וְקוֹרִין אוֹתוֹ וָוֵי הָעַמּוּדִים, וְאֵין לְדַקְדֵּק בְּכָל זֶה, וַאֲפִלּוּ הַמְדַקְדֵּק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְמַעֵט אוֹ יַרְחִיב הַכְּתָב לִפְעָמִים מִשּׁוּם זֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ז), כִּי כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ אֵין לָהֶם שֹׁרֶשׁ עַל מַה שֶּׁיִּסְמְכוּ (בֵּית יוֹסֵף).
א סָעִיף ב לא ימעט כו'. פירוש שלא יעשה אותיות קטנות בשיטה העליונה ותחתונה כדי שישאר שיעור גליון ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה כגון פרשה סתומה שצריכה להיות פתוחה באמצע וכתובה משני הצדדין לא ימעט הכתב כדי להתחיל בסוף. טור:
ב סָעִיף ג אבל אם אין כו'. לא יכתבנה חוץ לדף. כ' העט"ז אפילו אות אחת בפנים ואחת בחוץ אסור ולא משמע כן מדברי הרא"ש ופוסקים וכ"כ בספר מעדני מלך דף ע"ח ע"ב דדוקא כולה חוץ לדף אסור:
ג סָעִיף ג ואפילו כו'. ומדברי הט"ו ושאר פוסקים נראה דאין קפידא אלא לכתוב תיבה אחת חוץ לדף אבל לא ב' אותיות מתיבה גדולה שהם כתיבה וכן משמע להדיא מדברי רש"י וב"י והרא"ש שכתבו גבי נזדמנה לו תיבה בת ב' אותיות לא יזרקנה לבין הדפים לא יכתבנו חוץ לגליון השרטוט של דף אע"פ שמותר לו לכתוב שתי אותיות חוץ לדף מתיבה בת חמש תיבה שלימה לא הותרה ע"כ משמע דב' אותיות מתיבה שלימה שהם תיבה מותר:
ד סָעִיף ד אם יכול לכתוב חציה כו'. משמע דאפי' יותר מג' אותיות יכול לכתוב חוץ לדף כיון שאינה רוב התיבה וכ"פ הב"ח אבל לפעד"נ עיקר להחמיר כהרא"ש וטור דדוקא תיבה של ד' אותיות יכול לכתוב חציה חוץ לדף אבל ג' אותיות חוץ לדף אע"ג שרוב התיבה תוך הדף לא יעשה כן וכן דעת הסמ"ק והגהת מיימוני שכתבו גבי תפילין שלא יכתוב שלשה אותיות חוץ לשיטה ולמדו כן מספר תורה ומביאם ב"י בא"ח סי' ל"ב וכ"כ הטור והמחבר שם סעיף ל"ג ותימה שנראה שדברי המחבר סותרים זא"ז וצ"ע:
ה סָעִיף ו בי"ה שמ"ו. והם ב' דבראשית. יו"ד יודוך אחיך. ה' הבאים אחריהם בפ' בשלח קודם השירה. ש' שמר לך ויש עושים ש' שופטים ושוטרים. מ' מה טובו. ו' ואעידה בם. כן הוא בהגהת סמ"ק סי' קנ"ה ובהגהת מיימוני אבל מדברי המרדכי דלקמן נראה מבואר דוי"ו של בי"ה שמ"ו היא וי"ו אחרת חוץ מוי"ו ואעידה:
ו סָעִיף ו ואין לדקדק בכל זה כו'. ובהגהת מרדכי בהלכות קטנות כתב שהר"מ כ' מה שנהגו הסופרים לכתוב ווי העמודים במגלה וספר תורה אי איישר חילי אבטלינוהו ואין להתחיל שום עמוד בוי"ו רק אותיות בי"ה שמ"ו וכן וי"ו של ואעידה בם דמתוך כך באים לידי קלקול שמרחיבין ומקצרין אותיות שלא כדת כדי לצמצם וי"ו בראש העמוד עכ"ל ומיהו מצאתי דבי"ה שמ"ו אפילו בדיעבד פסול אם לא נכתב בראש העמוד אבל ווי אם לא נכתב למעלה כשר דדוקא לכתחלה בעינן עכ"ל ומביאו ב"י (ובמעדני מלך ריש דף ע"ט הבין דהאי ומיהו מ"כ מלשון ב"י הוא שכ' כן ע"ש) מבואר דבי"ה שמ"ו יש לדקדק:
א סָעִיף א ולמעלה שלשה. לפי שאין דרך משמוש יד למעלה כמו למטה. נ"י:
ב סָעִיף ב לא ימעט הכתב. פירוש שאם עשה שרטוטין בכל הדף ולא הניח משרטוט העליון ולמעלה כשיעור שיוכל להשתייר למעלה ממנו כדי ארבע אצבעות אחר שיכתוב כתב שלו כפי מה שהוא רגיל בשאר היריעות ואי אפשר לו לקלקל כל השרטוטין שעשה הוה אמינא שימעט בכתב השורה העליונה כדי שיהא נשאר גליון למעלה כראוי זה לא יעשה שלא יהיה נראה ככתב מנומר אלא לא יקפיד על שלא יהיה נשאר למעלה כראוי בדיעבד וכן משמעות לשון נימוקי יוסף שכ' בזה אע"פ שאמרנו דבעינן בין שיטה לשיטה כמלא שיטה אעפ"כ אין למעט הכתב בשביל זה כו' עכ"ל משמע דדיעבד אין להקפיד בשביל זה וכמו שסיים כאן בסוף הסי' שכל זה אינו אלא למצוה מן המובחר:
ג סָעִיף ב שבין פרשה לפרשה. פירש בטור כגון פרשה סתומה שצריכה להיות פתוחה באמצע וכתובה מב' צדדים לא ימעט הכתב כדי להתחיל בסוף עכ"ל וצריך עיון דמשמע שלא יקפיד ויכתוב כתב גדול כמו שאר ס"ת והא יהיה פסול אם לא יהיה שם סתומה כמ"ש בסי' שאחר זה ובנימוקי יוסף כ' בזה אלא יזרז עצמו שלא יבוא לידי כך עכ"ל משמע שאם כבר כתב בשורה זו גמר הפרשה וא"א לו בענין אחר ימעט קצת בכתב שלא יעשה בפסול וכמו שכ' רמ"א בסי' ער"ה סעיף א' שמותר לתקן ובלבד שלא יפגום בשם וא"כ לא הוה סיפא דומיא דרישא שזכרנו בסמוך דכשר בדיעבד:
ד סָעִיף ו בי"ה שמ"ו. פי' אותיות אלו מכוונים שיתחילו תמיד בראש העמוד. פי' ב' דבראשית. יו"ד יודוך אחיך. ה' הבאים ביבשה. שי"ן שמר לך. מ"ם מה טובו. וי"ו ואעידה בם. כן כתוב בהגהות מיימוני פרק ז' דהלכות תפילין וכתב שם שיש קצת פיסול בזה ועל מ"ש שמתחילין בווי"ן כתבו המרדכי וסמ"ק ע"ז אי איישר חילי אבטליניה ובהגה' מיימונית קרא לאותם סופרים בורים. ואני ראיתי עוד מעשה סופרים בורים הרבה שכשאירע להם אות כ"ף פשוטה בסוף השיטה ויש עוד מקום פנוי קצת שא"א לכתוב תיבה אחרת הם מושכים הכ"ף פשוטה כזה ד וזהו פיסול גמור שהוא דלי"ת ולא ך' וכן ראיתי שמזהיר על זה בתשובת מהרי"ל סי' צ"ח וקורא אותם בורים פוסלים ספרי תורה בשביל זה אלא הכ"ף פשוטה צריכה להיות רגל שלה פי שנים מן הגג וכן הוא בהגה' מיימון פרק א' דהל' תפילין בשם רא"ם דכ"ף כפופה ופשוטה שיעור אחד להם דהיינו אם תפשוט הכפופה תהיה פשוטה הרי מוכח דהפשוטה צריכה כפל ברגל מן הגג דומיא דכפופה שיש לה ג' חלקים וטעות זה הוא מצוי בהרבה ספרי תורה על כן ראוי לכל מורה שיזהיר הסופרים על זה ולתקן מה שעשו כבר וס"ת כזאת פסולה לקרות בה כלל וכשמתקן כ"ף פשוטה הזאת צריך למחוק אותה כולה ואח"כ לכתוב מחדש כראוי דאם לא ימחוק רק קצת מגגה יהיה כחק תוכות וכמו שכתבנו באורח חיים סי' ל"ב סעיף י"ז באות שנכתב כולו בפעם אחת עיין שם:
א סָעִיף ב ימעט. פי' שלא יעשה אותיות קטנות בשטה העליונה ותחתונה כדי שישאר שיעור גליון. ובין פרשה לפרשה פי' כגון פרשה סתומה שצריכה להיות פתוחה באמצע וכתובה מב' צדדים לא ימעט הכתב כדי להתחיל בסוף עכ"ל הטור וכתב הט"ז ומשמע דבדיעבד מותר וכמו שסיים בסוף הסימן כל אלו הדברים למצוה מן המובחר:
ב סָעִיף ג חוץ. כתב הש"ך דוקא כולה חוץ לדף לא יכתוב אבל אות אחד בפנים ואחד בחוץ מותר ודלא כהלבוש:
ג סָעִיף ג ונראים. ומדברי הט"ז ושאר פוסקים נראה דאין קפידא בזה רק דוקא תיבה שלימה אסור. ש"ך:
ד סָעִיף ד חציה. כתב הש"ך משמע דאפילו יותר מג' אותיות יכול לכתוב חוץ לדף כיון שאינה רוב התיבה וכ"פ הב"ח אבל לא משמע כן בכל הפוסקים וכ"כ המחבר עצמו בא"ח סימן ל"ב סל"ג גבי תפילין שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשטה ותימה שנראה שדברי המחבר סותרים זה את זה וצ"ע עכ"ל:
ה סָעִיף ו בי"ה שמ"ו. והם ב' דבראשית. יו"ד יהודה אתה יודוך. ה"א הבאים אחריהם. שי"ן שמר לך ויש עושים ש' שופטים ושוטרים. מ"ם מה טובו. וי"ו ואעידה בם כן הוא בהגהת סמ"ק אבל מדברי המרדכי נראה דוי"ו של בי"ה שמ"ו הוא וי"ו אחרת חוץ מואעידה בם ובהגהת מרדכי כתב מצאתי דבי"ה שמ"ו אפי' בדיעבד פסול אם לא נכתב בראש העמוד וכתב הט"ז ראיתי מעשה סופרים בורים הרבה כשאירע להם כ"ף פשוטה בסוף השטה ויש עוד מקום פנוי קצת וא"א לכתוב עוד תיבה אחרת הם מושכים הכ"ף פשוטה כזה ד וזהו פיסול גמור שהוא דלי"ת ולא ך' אלא הכ"ף פשוטה צריכה להיות רגל שלה פי שנים מן הגג וס"ת כזאת פסולה לקרות בה כלל וכשמתקן כ"ף פשוטה הזאת צריך למחוק אותה כולה ואח"כ יכתוב מחדש כראוי דאם לא ימחוק רק קצת מגגה יהיה כחק תוכות וכמ"ש בא"ח סי' ל"ב סי"ז ע"ש עכ"ל:
א סָעִיף א ד' שיטין. עיין בדגמ"ר לקמן סי' ער"ה שכתב בשם התוספות שאלו ד' שיטין צריך להיות באמצע הדף דוקא אבל לסיים ספר אחד בסוף הדף ולהתחיל ספר שאחריו בראש הדף אפילו יניח פנוי ד' שיטין אינו רשאי ע"ש אכן בתשב"ץ ח"א סימן קע"ה כתב דמה שהצריכו חכמים להניח ד' שיטין בין חומש לחומש למצוה בלחוד הוא ולא לעיכוב ומש"ה מסתברא דליכא קפידא בהא מלתא בין שיהיו אלו הד' שיטין באמצע הדף או בתחלתו או בסופו או קצתן בסופו וקצתן בתחלתו בין כך ובין כך אפילו לכתחלה שפיר דמי ומיהו הא דבדיעבד אינו מעכב היינו אם הוסיף או גרע אבל אם לא שביק רווחא כלל ודאי פסול ע"ש גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ס"ה האריך בזה והביא ראיה ברורה מש"ס מנחות דף ל' דליכא קפידא כלל בהא וכתב שגם הירושלמי שהביא התוספות שם לאו לעיכובא קאמר אלא למצוה לכתחלה ע"ש. [וכן העלה בתשובת חתם סופר סימן רנ"ה ומסיק ולהלכה אני אומר נהי שלכתחלה אין לנו לעשות נגד הריצב"א שבתוס' מ"מ בהגיע הסופר לסוף החומש ודחיקא ליה עלמא לא ימעט בכתב כדי שיסיים באמצע הדף דההוא הו"ל כדיעבד דאין נכון לגנות הס"ת עתה באותיות כאלו משום סיום חומש שבסוף הדף שהוא גנאי העתיד וחששא בעלמא שמא יחתכנו ומכש"כ בזה"ז שאין דרך לשמש כלל בחומשין העשויים בגלילה ולעולם לא יבא אדם לחתוך ס"ת לחומשין אפילו אם יסיים החומש בסופו ע"ש]: ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סי' קע"ט בתשובה מבן המחבר בס"ת שכתב הסופר בסוף ספר שמות בכל מסעיהם בסוף היריעה ולא הניח אפילו שיטה אחת ולמעלה התחיל ספר ויקרא וג"כ לא הניח שום שיטה וכתב שתורת אמת בפי תשב"ץ הנ"ל דרק לכתחלה צריך להניח ד' שיטין ובדיעבד א"צ ומיהו אי לא שביק רווחא כלל בודאי פסול אף בדיעבד והעלה כיון שיש י"ג תיבות אחר שם הויה ב"ה אם אפשר לחקוק כל הי"ג תיבות ולכתוב אותן בכתב דק באופן שישאר שיטה תחתונה פנוי לגמרי כשר לכ"ע ואם א"א לעשות כן אזי יניח עכ"פ בשיטה תחתונה ריוח חצי שורה או לכל הפחות כדי לכתוב ג"פ אשר שהיא פתוחה לדעת הרמב"ם ע"ש:
ב סָעִיף א כדי לגלול. עי' בתשב"ץ ח"ב סי' נ"ג שנשאל בס"ת שמחמת יושנו נתקלקלו היריעות הראשונה והאחרונה עד שלא נשאר בהם כדי לגלול עמוד מהו לתפור עם היריעה הישנה בשיעור לגלול מגויל חדש והשיב דנראה שאין בזה איסור כלל ואפילו לכתחלה שפיר דמי ואפילו היה אסור לעשות כן בתחלת עשייתו עכשיו שנתקלקל מחמת יושנו ודאי שרי ע"ש:
ג סָעִיף ג לא יכתוב כו'. ואם כתב כשר כדלקמן ס"ה וכתב בד"מ בשם מהרא"י דאפי' כשיש אחרות מותר לקרות בה. וכ"כ בתשובת כנסת יחזקאל סימן מ' ובפרט אם אותו שבת מגיע על ס"ת הלז ודאי דאין לביישה. ולענין אם יש לתקנה כתב דודאי אם הכתב יהיה מיושר כמו כל השורות שלא יהיה מנומר מצוה לתקן אך לתלות בין השיטין או שהכתב יהיה מחמת זה מנומר או דחוק הרבה זה גרע מן ג' אותיות חוץ לשיטה ע"ש:
ד סָעִיף ג ונראים. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם שב יעקב ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' ע"ג שכתב בשם הגאון מהרשש"ך בדבר ס"ת שיש לו שורה יתירה ביריעה מחברתה א"י שום פיסול ומותר לקרות בה לפי הדין ועיין בתשובת ברית אברהם חא"ח סימן י"א שכתב דלא התיר החב"י רק בכה"ג שיש שורה יתירה אבל אם חסר שורה אחת בדף אחד פסול דזהו סימן לפרשה פתוחה וממילא עשה פרשה במקום שאין פרשה וכתב שראה בתשובת שב יעקב דלא התיר רק באם השיטה שנשאר חלקה לא נעשה שירטוט וגם לא סמך ע"ז לבד רק אם השנוי היה בכל היריעה כו' ע"ש שהעלה דאם אפשר למחוק השורה האחרונה ולהאריך האותיות שפיר דמי אך אם שם שמות שאינם נמחקים אזי ימחוק בראש הדף שאחר זה שני שיטות עליונות ויכתוב אחת למטה ואחת למעלה (ויאריך האותיות) אכן אם גם בראש הדף למעלה בשורות עליונות איכא שמות שא"נ היא פסולה. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ק"ה שנשאל על ענין כדומה לזה בס"ת שנכתבה כהלכתה רק הסופר לא דקדק לתפור היריעות מיושרות שיהיו הדפים שוים למעלה ולמטה רק עולים ויורדים באופן שאף שמספר השורות בכל העמודים שוים מ"מ ע"י שזו למעלה וזו למטה נראה כאילו שיטה שלימה פנוי נמצא כאן פרשה במקום שאין ראוי להיות פרשה והאריך לפסול הספר עד שיתקן דאף שנכתב כדינו עכ"ז מצאה הקפידא מקום לנוח אחרי שעינים רואות שאין השורות מיושרות אלא שנסתפק אחרי שכל העמודים אשר ביריעה הזאת שוים אפשר דאינו דומה להניח שיטה פנוי (וכמש"ל בשם שב יעקב) והעלה דדינא שצריכין להתיר התפירות לעשותן מכוונות אלא דאם מצאו כן בשבת אין להוציא אחרת ע"ש טעמו והסכים עמו הגאון בעל נו"ב ז"ל דלכתחלה צריך לתקן אמנם אם כבר הוציאו ספר זה או בשבת ואין להם ספר אחר יכולים לקרות בו לפי שי"ל דהשירטוט יוכיח (וכן כתבתי לעיל בשם ש"י) ובעל המחבר חזר והשיב לו וחולק על היתר זה (אמנם ראיתי בספר בני יונה שכתב דאם כתב מנין שורות שיש לו אלא שעשה השורות דחוקים עד שאינם מגיעים עד למטה כשורות שביריעות האחרים ונראה כאילו חסרה שורה יש להכשיר דמ"מ נראה מנין השורות ע"ש א"כ כ"ש בזה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוף סי' קע"ט שדעתו בפשיטות דדוקא אם בדף אחד חסר שיטה אחת פסול אבל בכל היריעה אין חשש וכתב דהרי לפעמים א"א לצמצם ותופרים את היריעות שלא במכוון שיהיה הכל בשוה ונראה כאילו שורה אחת גבוה מחברתה וזה לא עלה ע"ד שום אחד לפסול ודבר זה מצוי הוא ופוק חזי ע"כ נראה לי היתר גמור לקרות בס"ת הנ"ל בלי שום פקפוק עכ"ד ע"ש) . וכתב עוד שם דאפשר אם יקרה לסופר בג' עמודים ג' פתוחות בראש העמודים או בסופם באופן שאין ניכרים משני עבריהם צריך הסופר לאמן ידיו שלא לעשותן כולן צורת פתוחה שיטה שלימה אלא צורת פתוחה אחרת וגם בלא"ה ירא שמים ראוי לצאת בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרא"ש כדלקמן סימן ער"ה ופתוחה שיטה שלימה היא סתומה לדעת הרא"ש ע"ש:
ה סָעִיף ד לכתוב חציה בתוך הדף. עש"ך שנראה לו עיקר להחמיר כהרא"ש דלא ישאר ג' אותיות אף שהתיבה גדולה והקשה דדברי המחבר סותרים זא"ז שהמחבר פסק כאן כהרמב"ם דאף כמה אותיות חוץ לשיטה מותר אם נשאר חציה תוך השיטה ובא"ח סימן ל"ב סעיף ל"ג פסק כהרא"ש וכן הקשה המג"א שם ס"ק מ"ו ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן מ' שכתב דלק"מ דבאמת נראה להכריע דתיבה שבה ו' או ז' אותיות שרשיות כמו מתושאל שבעתים מהללאל פלשתים כפתורים וכדומה ודאי תלינן ברוב ואם חציה תוך השיטה מותר אמנם תיבה אשר אות הראשון לפעולה (ר"ל לשימוש) כגון לבהמתך והעברתם ושננתם לטוטפת בזה יש לפסוק כהרא"ש כיון דהחציה הנשאר חציה עם הפעולה לפ"ז בס"ת שיש מאה תיבות כמו מתושאל שהשורש ו' או ז' אותיות כשר בנשאר חציה משא"כ בתפילין א"א למצוא זה כי לא מצינו תיבה בכל ד' פרשיות שיהיה ששה אותיות בלא פעולה כ"א והיבוסי ותיבות הוציאנו לאבותינו ואלו תיבות א"א למצוא סוף השיטה עיין בלבוש א"ח סימן ל"ה לכך בהלכות תפלין כתב סתם ג' אותיות משא"כ ס"ת עכ"ד. ולשונו מגומגם קצת דמ"ש בריש דבריו כמו שבעתים פלשתים כפתורים. הרי שם אין הו' אותיות שרשיות וכוונתו שכל החצי תיבה הראשונה הוא מהשורש. ומ"ש כגון לבהמתך והעברתם ושננתם אף דשם גם אות האחרון הוא לפעולה מ"מ ס"ל דיותר נחשב אות האחרון לעיקר התיבה שכבר קדשו התיבה:
ו סָעִיף ו תולה אותו. כתב בס' חמודי דניאל כ"י כשתולה השם ביני שיטי יתלה תיבה אחת עם השם וכן כשקודר יקדור ג"כ תיבה של חול עמו ועי' מש"ל סימן ער"ה ס"ק ד':
ז סָעִיף ו בי"ה שמ"ו. עיין בה"ט בשם ש"ך דמ"ם היינו מה טובו ובתשובת רשב"ץ ח"ב סימן קע"ו כתב דהיינו מוצא שפתיך ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ע"ז שכתב דאפילו לכתחלה אין לדקדק בזה דלא כהש"ך סק"ו ע"ש (ובספר לדוד אמת והח"ד ותורה אור והגאון ר"ע איגר פסקו כש"ך):
ח סָעִיף ו ווי העמודים. (ובציוני פ' תרומה כתב שהוא על פי סוד וכו' ע"ש):
א סָעִיף א בגורל. ממ"ש בירושלמי שם צריך ליתן ריוח בספרים מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלש בתורה מלמעלן שלש ומלמטן טפח וכן במ"ס פ"ב הלכה ד' וט"ס שם וצ"ל שלשה חלקים בטפח ואיידי דנקט ברישא טפח אמר בסיפא ג"כ חלקי טפח:
ב סָעִיף א ועוד שתי כו'. רמב"ם וכמו בין דף לדף:
ג סָעִיף ג ואם אין כו' ולא ימשוך כו'. שם וכמ"ש בס"ב לא ימעט כו' ה"ה שלא ימשוך:
ד סָעִיף ג ותיבה בת כו'. ממש"ש נזדמנה לו תיבה כו' משמע דוקא כל התיבה וכמש"ו אבל כו':
ה סָעִיף ד נזדמנה כו'. ממש"ש נזדמנה כו' ול"ק בתיבה בת ד' שלא יהא שתים חוץ לדף אלא דעד חציה מותר וקמ"ל דדוקא רובה אסור אבל הרא"ש פסק דשלש לעולם אסור ולכן קאמר בת חמש ול"ק בת ד' כנ"ל דשתים לעולם מותר ועבא"ח סי' ל"ב סל"ג:
ו סָעִיף ו שכח כו'. כרש"ש דפ' עולא שם (ע"ש) כוותיה אע"ג דבמה שאמר ולא עוד כו' אין הלכה כמותו כמ"ש בפ"ד דחולין (ע"ה ב') . סה"ת וש"פ (עבסה"ת ובש"ך לקמן סי' רע"ו ס"ק ז' וכן רבינו בא"ח סי' ל"ב ס"ק ע"ט הניח בצ"ע):
ז סָעִיף ו ובשאר כו'. מדפליגי בשם דוקא ובמ"ס פ"ה הלכה ב' הכותב יהודה ולא נתן בו דל"ת יתלנו מלמעלה כו' ושם הלכה ד' פליגי בשם אבל ברישא משמע דד"ה היא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.