א אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה לֹא אָרְכּוֹ יָתֵר עַל הֶקֵּפוֹ, וְלֹא הֶקֵּפוֹ יָתֵר עַל אָרְכּוֹ. פֵּרוּשׁ, יְכַוֵּן שֶׁיְּהֵא חוּט הַמַּקִּיף יְרִיעוֹת כָּל הַסֵּפֶר לְאַחַר שֶׁיִּתְפֹּר וְיִגְלֹל, אָרֹךְ כְּשִׁעוּר אָרְכּוֹ (טוּר). וְכַמָּה הוּא אָרְכּוֹ, בַּגְּוִיל, שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁהֵם כ"ד אֶצְבָּעוֹת בְּרֹחַב אֲגֻדַּל שֶׁל יָד. וּבַקְּלָף, אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, וְהוּא שֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה בַּגְּוִיל (פָּחוֹת מִ) שִּׁשָּׁה טְפָחִים, וּמִעֵט הַכְּתָב, אוֹ יִתֵּר עַל שִׁשָּׁה וְהִרְחִיב בַּכְּתָב, עַד שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמִצְוָה. וְהָעַמּוּד שֶׁבְּתוֹךְ הַסֵּפֶר, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִצְרַף לַהֶקֵּף (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ב אֹרֶךְ כָּל שִׁיטָה שְׁלֹשִׁים אוֹתִיּוֹת, כְּדֵי לִכְתֹּב לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם ג' פְּעָמִים. וְלֹא תִּהְיֶה קְצָרָה מִזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַדַּף נִרְאֶה כְּאִגֶּרֶת. וְלֹא אֲרֻכָּה יוֹתֵר עַל זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בַּכְּתָב (ל' רַמְבַּ"ם פ"ז מֵהִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה ד"ד).
ג אֵין עוֹשִׂין יְרִיעָה פָּחוֹת מִג' דַּפִּין, וְלֹא יוֹתֵר עַל ח'. נִזְדַּמְּנָה לוֹ יְרִיעָה בַּת ט' דַּפִּין, לֹא יְחַלְּקֶנָּה בְּעִנְיָן שֶׁהָיוּ ג' דַּפִּין בְּאַחַת וְשִׁשָּׁה בַּשְּׁנִיָּה, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ ד' בְּאַחַת וַחֲמִשָּׁה בַּשְּׁנִיָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּכָל הַיְרִיעוֹת שֶׁבַּסֵפֶר, חוּץ מִבָּאַחֲרוֹנָה. אֲבָל בְּסוֹף הַסֵפֶר, אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד עוֹשִׂין אוֹתוֹ דַּף לְבַדּוֹ וְתוֹפְרִים אוֹתוֹ עִם שְׁאָר יְרִיעוֹת.
ד כְּשֶׁיִּגְמֹר אֶת הַתּוֹרָה, צָרִיךְ שֶׁיִּגְמֹר בָּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף. וְאִם נִשְׁאַר מִן הַדַּף שִׁיטִין הַרְבֵּה, מְקַצֵּר וְעוֹלֶה וְעוֹשֶׂה אוֹתִיּוֹת אֲרֻכּוֹת מִמַּטָּה לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁתַּחֲזִיק תֵּבָה אַחַת ד' וְה' שִׁיטִין (טוּר). וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף, וְלֹא יִגְמֹר אֶת הַשִּׁיטָה, וּמִתְכַּוֵּן עַד שֶׁיִּהְיֶה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דְּבָרִים לד, יב) בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף.
א סָעִיף א אגודל כו'. כתב הרמב"ם פ"י מהל' ס"ת דין ט' רוחב גודל האמור בכל השיעורים האלו ובשאר שיעורי תורה כולה הוא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורו' בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח ע"כ ומביאו המבי"ט ח"ב ס"ס קע"ג דף ס"ט ריש ע"ד וע"ש:
ב סָעִיף א י"א כו'. מיהו צריך שיעור לעובי העמוד כדמשמע ברא"ש וטור ודעת הרמב"ם בהלכות ספר תורה דהיקף ו' טפחים בלא עמודיה הם ע"ש שהאריך בנתינת סדר היאך יעשה הרוצה לכתוב ספר תורה שיעלה לו ארכו כהיקפו:
ג סָעִיף ב למשפחותיכם ג"פ כו'. כתוב בהגהת מיימוני בשם הר"ח דהיינו שיעור טפח וכתבו עוד בשמו דהיינו דוקא בכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואפילו יותר מטפח וכ"כ הטור ושאר פוסקים ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה וכן נוהגין:
ד סָעִיף ב שלא יהא עיניו משוטטות כו'. כשהשיטות ארוכות וטועה בראשי השיטות:
ה סָעִיף ג אין עושין יריעה פחות מג' דפין ולא יותר על שמונה. כצ"ל:
ו סָעִיף ג אפילו פסוק אחד. אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות יעשה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה א' ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף. טור. ומשמע הא יש הרבה פסוקים יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת כמנין השיטין מיהו כל זה בסוף התורה כיון שאי אפשר בענין אחר אבל באמצע התורה אין לעשות כן לא להמשיך האותיות לארכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן וכדלקמן סי' רע"ג מיהו אם אירע שהסופר כתב כן לא נפסל בשביל כך וכן משמע בפרישה:
א סָעִיף א בגויל ששה כו'. דהלוחות היו ארכן ורחבן ו' טפחים. מרדכי וסמ"ג:
ב סָעִיף א והעמוד שבסוף הספר י"א כו'. כצ"ל וכן הוא בטור אבל עמוד הראשון שבתחלתו אין מצטרף ונלמד ממה שהיה בארון חלל שני טפחים ששם היתה ספר תורה מונחת דכל שיש בעביו טפח יש בהיקפו ג' והיקף הס"ת היה ו' טפחים נמצא שעובי הספר תורה שני טפחים והיינו עם העמוד שבסוף שהוא מוכרח להיות בתוך הספר אחר הגלילה אבל עמוד הראשון אינו בחשבון כי הספר היה נגלל מסופו לתחילתו כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא לפי פי' התוס' וא"כ עמוד הראשון היה מונח על הספר תורה ואינו נחשב בכלל עובי הס"ת:
ג סָעִיף ג פחות מג'. בטור כתוב ושיעור אורך היריעה כדי שתכיל ג' מאלו הדפין הא דאמר אורך פירושו רוחב היריעה שהרי השיעור הוא בג' דפין זה אצל זה וקראו אורך לפי שהשורות הם באורך הדף נקראים. רש"ל:
ד סָעִיף ג ולא יותר על שמונה. כצ"ל ומבואר בטור שעיקר הנוי הוא משל ד' או חמשה אלא שאין איסור אלא בשנים או תשעה. ובסמ"ג הלכות ספר תורה כתב הך דינא דעושה יריעה בת שלש כו' וכל מה שזכר כאן וסיים עלה וכל זה למצוה אבל לא לעכב ע"כ וכ"כ במרדכי הלכות קטנות. א"כ אם לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר בדיעבד וכן משמע ברמב"ם פ' י' דהלכות ס"ת דלא חשיב זה בין הפסולים ותימה על ב"י ורמ"א שלא הביאו זה ונראה דמה שכ' השו"ע בסי' רע"ג סעיף ה' כל אלו הדברים כו' קאי גם על סי' זה:
ה סָעִיף ד מקצר ועולה. פי' שמתיבה אחת עושה שיטה אחת על ידי המשכת האותיות כ"כ נימוקי יוסף:
ו סָעִיף ד באמצע השיטה. כי ע"י זה ידעו הכל סיום התורה משא"כ אם גמר השיטה:
א סָעִיף א אגודל. כתב הרמב"ם פ"י מהל' ס"ת דין רוחב גודל האמור בכל השיעורים האלו ובשאר שיעורי התורה כולם היא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח עכ"ל:
ב סָעִיף א שבתוך. כתב הט"ז שצ"ל בסוף. אבל עמוד הראשון שבתחלתו אין מצטרף ונלמד מחלל הארון ב' טפחים והיינו שהעמוד שבסוף נכלל בחשבון שהוא מוכרח להיות בתוך הספר אחר הגלילה אבל עמוד הראשון היה מונח על הס"ת ואינו נחשב בכלל עובי הס"ת עכ"ל וכתב הש"ך שדעת הרמב"ם דהיקף ששה טפחים בלא העמודים הם וע"ש בנתינת סדר היאך יעשה הרוצה לכתוב ס"ת שיעלה לו ארכו כהיקפו ע"כ:
ג סָעִיף ב משוטטות. פירוש כשהשיטות ארוכות טועה בראשי השיטות וכתב הגהת מיי' דשיעור ג"פ למשפחותיכם היינו דוקא בכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה וכן נוהגין. ש"ך:
ד סָעִיף ג פחות. ומבואר בטור שעיקר הנוי הוא משל ד' או ה' אלא שאין איסור אלא בב' או תשעה ומדברי הסמ"ג משמע דאם לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר בדיעבד וכן משמע בהרמב"ם דלא חשיב זה בין הפסולים עכ"ל הט"ז:
ה סָעִיף ג פסוק. כתב הש"ך אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות יעשה אותיות ארוכות כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף. כ"כ הטור ומשמע הא אם יש הרבה פסוקים יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת כמנין השיטין מיהו כל זה בסוף התורה כיון שא"א בענין אחר אבל באמצע התורה אין לעשות כן להמשיך האותיות לא לארכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן מיהו אם אירע שהסופר כתב כן לא נפסל בשביל כך עכ"ל:
א סָעִיף א לא ארכו. עיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סימן ס"ו איך יהיה עשיית הספר תורה שיהא ארכו כהיקפו לא פחות ולא יותר ע"ש באורך ועיין בספר בני יונה עוד תחבולות למצוא שיהא ארכו כהיקפו:
ב סָעִיף א ששה טפחים. ובדיעבד כשר בפחות. עי' סי' רע"ג ס"ה. ועיין בתשובת רשב"ש סימן שכ"א שכתב דמ"מ אין זה הדר להוציא בצבור לקרות ומה כבוד יתנו לו צבור כי האדם יראה לעינים והדבר הזה אני מניחו לפי ראות עיני חשובי צבור ע"ש ופשוט דה"ה אם ארכו כרחבו אלא שאין בו ששה טפחים כגון שמיעט הכתב אין לקרות בו בצבור לטעם זה:
ג סָעִיף א דמצטרף. עיין בספר בני יונה שהעלה שאין העמוד מצטרף ובעינן שיהא אורך והיקף של הס"ת מגוילים או הקלפים לבד שוים:
ד סָעִיף ג פחות מג' דפין. עיין בתשובת גבעת שאול סימן נ"ה בס"ת שנתקלקלו היריעות מאכילת העכברים והגיע החסרון בתוך חמש שיטות באופן שא"א לתקנם כמבואר בסימן ר"פ רק שביריעה אחת לא נתקלקל אלא דף אחד ושני דפין הסמוכים נשארו שלמים והורה שלא להחליף אותם שני דפין ולגנזם בחנם רק אותו דף שנתקלקל דהיינו לעשות דף יותר בהיריעות שיכתוב מחדש ואותן שני דפין יהיו יריעה אחת מתרי טעמי חדא דמה דאין עושין פחות מג' דפין היינו למצוה ולא לעכב ועוד לפי שכתובה בכתיבה גסה ואם היה כותב בכתיבה דקה ובכל שיטה לא יהיה רק שלשים אותיות כמו למשפחותיכם ג"פ היה יכול לעשות מאותן שני דפין ארבעה והא דלא יעשה פחות מג' פירש"י שלא יהיו התפירות מקורבין יותר מדאי א"כ מאי איכפת לן במה דעושה רק שני דפין מכתיבה גסה כיון דאין התפירות מקורבין וע"ש בקונטרס אחרון [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ו]:
ה סָעִיף ג מג' דפין. עיין ט"ז סק"ד דבדיעבד אפילו לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר ועיין בתפארת למשה שכתב דאפילו רק דף אחד כשר וכן הורה הלכה למעשה ע"ש וכ"כ בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קע"ט ע"ש פלפול ארוך וכן כתב בתשובת הרשב"ש סוף סימן קכ"ו ע"ש (וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"א סימן פ"א ובתשובת מהר"י מינץ סי' י"ב דאפילו דף א' כשר בדיעבד וכ"ה בתשובת שב יעקב סי' נ"ז. וכתב שם עוד הרב השואל ע"ד שאין בקצת יריעות שיטה פנוי למטה מכתב. לא מצאתי לשיטה זו שום רמז בש"ס ופוסקים. ואף שמנהג ישראל תורה היא מ"מ אין לפסול על מנהגם וקבלתם אף אם לא הניח שיטה פנוי כלל בכל הס"ת כולה בדיעבד ע"ש ונראה שהרב שב יעקב הסכים להשואל בזה מדשתק בזה):
ו סָעִיף ד צריך שיגמור באמצע. עיין בתשובת באר שבע סי' ס"ז שכתב דאם לא עשה כן וכתב לעיני כל ישראל בסוף השיטה שבסוף הדף פסולה ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קע"ט מ"ש בזה:
א סָעִיף א שהם כ"ד כו'. כמ"ש בפ"ק דעירובין (יו"ד ב') ובפ"ד דמנחות (מ"א ב') וש"מ:
ב סָעִיף א וכן אם כו'. ממש"ש רב הונא כתב כו':
ג סָעִיף א והעמוד כו'. עתוס' שם ב' ד"ה תרי כו' והרמב"ם חולק והרא"ש מסתפק בזה ע"ש:
ד סָעִיף ד כשיגמור כו' ולא יגמור כו'. ז"ש שם באמצע השיטה דוקא (דלא כפירש"י וכ"מ בגמ' שם):
ה סָעִיף ד ועושה כו'. עתוס' שם ד"ה פסוק א' כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.