א אֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל עוֹר בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים; וְלֹא עַל עוֹר דָּג, אֲפִלּוּ טָהוֹר. אֲבָל כּוֹתְבִין עַל עוֹר בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, וַאֲפִלּוּ עוֹר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהוּ הָעוֹרוֹת מְעֻבָּדִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁיֹּאמַר בִּתְחִלַּת הָעִבּוּד כְּשֶׁמֵּשִׂים אוֹתָם לְתוֹךְ הַסִיד: עוֹרוֹת אֵלּוּ אֲנִי מְעַבֵּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה. הַגָּה: וְאִם מְעַבְּדָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יְסַיַּע הַיִּשְׂרָאֵל מְעַט (טוּר בְּשֵׁם ר"ב), בִּתְחִלָּה כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לַסִּיד, וְיֹאמַר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה (בֵּית יוֹסֵף), וִיסַמֵּן אוֹתָן עוֹרוֹת שֶׁלֹּא יַחֲלִיפֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלֹא חַיְשִׁינָן אַחַר כָּךְ שֶׁמָּא הֶחֱלִיפָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְזִיֵּף סִימָנָיו אַחֲרָיו (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' מהל' סֵפֶר תּוֹרָה). וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ל"ב.
ב צָרִיךְ שֶׁיְּהוּ מְעֻבָּדִים בְּעַפְצָא אוֹ בְּסִיד וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מִדְּבָרִים שֶׁמְּכַוְּצִים הָעוֹר וּמַחְזִיקִין אוֹתוֹ (רַמְבַּ"ם ספ"א מהל' סֵפֶר תּוֹרָה ד"ו).
ג כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל, וְהוּא הָעוֹר שֶׁלֹּא נֶחְלַק, וְכוֹתְבִין בּוֹ בִּמְקוֹם שֵׂעָר. וְאִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כָּתוּב בַּצַּד הַפְּנִימִי שֶׁכְּלַפֵּי הַבָּשָׂר. הַגָּה: וּקְלָפִים שֶׁלָּנוּ הֵם יוֹתֵר מֻבְחָרִים מִגְּוִיל, וְכוֹתְבִין עֲלֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה לְצַד בָּשָׂר. וְאֵין כּוֹתְבִין עַכְשָׁו עַל הַגְּוִיל (ר"י מִינְץ סי' ס"ו). וְאִם שִׁנָּה וְכָתַב עַל קְלָפִים שֶׁלָּנוּ בִּמְקוֹם שֵׂעָר, פָּסוּל (אוֹר זָרוּעַ הִלְכוֹת תְּפִלִּין). מִיהוּ יֵשׁ מְקִלִּין בָּזֶה (טוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף).
ד כָּתַב מִקְּצָתוֹ עַל הַגְּוִיל וּמִקְּצָתוֹ עַל הַקְּלָף, פָּסוּל. אֲבָל אִם עָשָׂה חֶצְיוֹ גְּוִיל וְחֶצְיוֹ צְבָאִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, כָּשֵׁר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ץ.
ה סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ שִׂרְטוּט. וְאִם כְּתָבוֹ בְּלֹא שִׂרְטוּט, פָּסוּל. וְלֹא יְשַׂרְטֵט בְּעוֹפֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁצּוֹבֵעַ.
ו סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ בִּדְיוֹ הֶעָשׂוּי מֵעֶשֶׁן הַשְּׁמָנִים שָׁרוּי בְּמֵי עֲפָצִים. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַדְּיוֹ כִּי אִם מִדְּבָרִים הַבָּאִים מִן הָעֵץ (כֵּן מַשְׁמָע בַּזֹּהַר פ' תְּרוּמָה דַּף ע"ב ע"א). וְאִם כְּתָבוֹ בְּמֵי עַפְצָא וְקַנְקַנְתּוּם, כָּשֵׁר. אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּגוֹן הָאָדֹם וְהַיָּרֹק וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁאִם כָּתַב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים אוֹ בְּזָהָב, פָּסוּל. הַגָּה: וְכֵן אָסוּר לִכְתֹּב שׁוּם שֵׁם מִסֵּפֶר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְפָרִים, שֶׁלֹּא בִּדְיוֹ (ר' יְרוּחָם בְּשֵׁם אֶבֶן יַרְחִי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעֵינָן דְּיוֹ רַק בְּסֵפֶר תּוֹרָה (בְּמָרְדְּכַי ה"ק).
ז סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לְכָתְבוֹ בְּיָמִין. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִכְתֹּב בְּקֻלְמוֹס שֶׁל קָנֶה וְלֹא בְּנוֹצָה (מָרְדְּכַי פ"ק דְּגִטִּין).
א סָעִיף א וצריך שיהו. מעובדים לשמה משמע אם עבדו שלא לשמה אפילו בדיעבד פסול ואין לכתוב עליו ס"ת ומשמע דאפילו אם כתב עליו ס"ת פסול וכן משמע בש"ס פרק הנזקין גבי ההוא דאתא לקמיה דר' אבא כו' וכן משמע בפוסקים אבל הרא"ש וטור הביאו תשובת הגאון שר' משה גאון פליג כו' הלכך אם יש להם יכולת להחזיר יריעות הקלף לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה הרי יצא ידי עיבוד לשמה ואם אין יכולת לעשות כן ואין להם ס"ת אחרת ולא קלפים אחרים לכתוב עליו ס"ת כשרה יכתבו בו אע"פ שאין מעובד לשמה ויקראו בה בצבור. ע"כ:
ב סָעִיף א מעובדים כו'. אבל תקון הקלף והשרטוט אין צריך שיהא לשמה. טור:
ג סָעִיף א שיאמר כו'. כן בפירוש ולא במחשבה לחוד כמ"ש בא"ח סימן ל"ב סעיף ח':
ד סָעִיף א לשם ס"ת. כתב ב"י בא"ח סימן ל"ב אם מעובד לשם מזוזה פסול לתפילין דתפילין חמורה ממזוזה ודאי דה"ה אם מעובד לתפילין פסול לס"ת דקדושת ס"ת חמורה מתפילין עכ"ל ד"מ:
ה סָעִיף א יסייע כו'. נראה דהאי מסייע דהצריכוהו אינו אלא לכתחלה על צד היותר טוב אבל בדיעבד אפילו לא סייעו כלל אלא שאומר לעובד כוכבים שיעבדנו לשמו סגי בכך ודלא כב"י. ב"ח:
ו סָעִיף א ולא חיישינן כו'. דמירתת עובד כוכבים פן יכיר הישראל בטביעת עין שיש לו בסימנים או מפני שאלו הנקבים נעשו מחדש יותר משלו כן הוא בהגמ"יי וכן כתב המחבר בא"ח סי' ל"ב סעיף י' וצ"ל דמיירי שיש להעובד כוכבים ריוח בחליפין דאל"כ לא חיישינן שכוון להכשילו כיון דאין לו הנאה בדבר כדלעיל סימן קי"ח סעיף י':
ז סָעִיף ג הקלף כו'. הוא עור הנחלק לשנים וחלק החיצון של צד השיער נקרא קלף וכותבין בצד הפנימי שכלפי הבשר. טור:
ח סָעִיף ג וקלפים שלנו כו'. שמה שמגרדים קליפתו העליונה אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו להחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרד ממנו כך ומצד הבשר הם גורדים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד. כ"כ הפוסקים:
ט סָעִיף ג יותר מובחרים כו'. כי הקלף הוא נאה כי הגויל לא הוסר ממנו כי אם השיער ובצד השני לא הוסר כלום גם על הגויל היתה כבידה יותר מדאי לכך המנהג לכתוב ס"ת על הקלף. מהרי"ח שם:
י סָעִיף ג ואם שינה וכתב על הקלפים במקום שיער כו'. כצ"ל: התוס' פרק המוציא יין סוף (שבת דף ע"ט) שהספרים נכתבים על הנייר שאינו מחוק ומביאם ב"י וד"מ אבל מדברי סה"ת ושאר פוסקים נראה שנריך לכתוב דוקא על עור בהמה טהורה וכן מבואר להדיא בתוספות דמנחות דף ל"א ע"ב ד"ה הא דעפצן כו':
יא סָעִיף ו כשר. מפני שהוא שחור אבל לא בשאר מיני צבעונים כו':
יב סָעִיף ז בימין. כמו בתפילין בא"ח סימן ל"ב ס"ח וע"ש דאיטר יד שמאל דידיה הוא ימין:
יג סָעִיף ז י"א כו'. כתב העט"ז ואין נוהגין כן:
א סָעִיף א בהמה חיה ועוף הטמאים. דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ואפילו מנבילות וטריפות דלא גרע נהרג בידי שמים מנהרג בידי אדם:
ב סָעִיף א ולא על עור דג. משום דנפיש זוהמיה:
ג סָעִיף א שיאמר בתחילת העיבוד. זהו כמסקנת הרא"ש שהביא תחילה שנסתפק רבינו ברוך בזה אי בעינן אמירה דוקא או סגי במחשבה דבפיגול כתיב לא יחשב ובעי דיבור ותרומה ניטלת בלא דיבור ובשליחות יד דכתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב עכ"ל ויש לתמוה הא לבית הילל אינו חייב בשליחות יד עד שיעשה בו מעשה כדאיתא סוף פרק המפקיד ותו הקשה בדרישה דאפי' לבית שמאי דמחייבי התם בחושב היינו באומר כדפירש רש"י ותוס' וזה נוכל ליישב דרבינו לא ס"ל כרש"י ותוס' בזה ונראה לי דהצעת דבריו הוא דבפיגול כתיב לא יחשב ומצינו בו שהוא בעי דבור נמצא יש לנו ספק בכאן מאיזה דין נלמוד וכן גבי שליחות יד דכתיב על כל דבר פשע ומצינו בו ג"כ לשון מחשבה במשנה שאמרה החושב לשלוח יד בפקדון חייב לב"ש והתם סמך התנא עצמו על הפסוק אבל בשאר מקומות נשאר הספק במקומו ומ"ש בתחילת עיבוד נראה דלא בא למעט בסוף העיבוד דאדרבה מצינו בכ"מ שאין המעשה נקרא אלא על שם הגומר ואם כן כי מסייע בגמר ודאי מהני אלא בא למעט שא"צ לסייע מתחילה ועד סוף אלא די אפילו בתחילה לחוד אלא די"ל כיון דמתחילה עשה העובד כוכבים לבדו הרי נעשית מקצתה שלא לשמה משא"כ כשעושה ישראל תחילה סיוע איכא למימר דאחר זה גריר כל מעשה העובד כוכבים עד גמר כולה דקי"ל כדעת רא"ש דכי עשה עובד כוכבים אדעתיה דישראל מותר אלא דמדברי הטור כאן בשם רב נטרונאי כתוב וז"ל אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה עכ"ל אם כן כ"ש כשמסייע בתחלה בשעה שיש עליה סיד הראשון דמהני וכן משמע מסמ"ג שמביא ב"י באו"ח סימן ל"ב וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לעובד כוכבים בשעת עבוד לשמן עכ"ל. ומ"מ נ"ל שלא נקרא סיוע בעיבוד אלא במעשה העיבוד עצמו אבל לא במה שמסייע להשחיר את העורות של תפילין כי זה לאו מעיבוד הוא וכל הנוהג קולא בזה הוא מחטיא רבים:
ד סָעִיף ג על הגויל. ג' שמות יש בזה גויל קלף דוכסוסטוס פירוש גויל עור שנגרד ותקנו במקום השער ובמקום הבשר לא תקנו וכותבין בו במקום שער. קלף ודוכסוסטוס הוא עור הנחלק לשנים חלק החיצון של צד השער נקרא קלף וכותבין בצד הפנימי של צד הבשר וחלק הפנימי שבצד הבשר נקרא דוכסוסטוס שפירושו דוך בלשון גמרא מקום סטוס בלשון יוני בשר וכותבין בו בצד החיצון שכלפי השער וקלפים שלנו היינו שמגרדין ומתקנין את העור מב' צדדין יש בו דין קלף של התלמוד שכותבין בו לצד הבשר וכתב על זה רמ"א שהם יותר מובחרים כי הם יותר נאים מגויל גם מפני שהם קלים יותר מגויל. כ"כ בתשובת ר"י מינץ:
ה סָעִיף ג ואם שינה. וכתב על קלפים שלנו במקום שער כו' כצ"ל:
ו סָעִיף ד פסול. לפי שהוא כשני ספרים:
ז סָעִיף ד וחציו צבאים. פירוש שהכל גויל אלא שחציו של בהמה טהורה וחציו של חיה טהורה:
ח סָעִיף ז לכתבו בימין. דדרשינן וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין אף כתיבה בימין סוף פרק הקומץ: ומ"ש ולא בנוצה. אמת שבמרדכי פ"ק דגיטין כתוב כן בהג"הבשם הר"ש אבל איני יודע טעם לדבר ואולי הוא כמו שמצינו בסדר גטין של מהר"י מרגליות שכתב שאין לכתוב בקנה של ברזל דהוה כמו חקיקה ואע"ג דחק ירכות כשר מכל מקום כל כמה שאפשר לעשות בלא שום חקיקה עדיף כו' ואפשר שכן הוא גם בשל נוצה שהיא דקה וכן כתוב הטעם בלבוש וכתוב שאין נוהגין כן: וחקיקה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא לפי ששמעתי אומרים שאין בספרים הנדפסים קדושה כמו הנכתבים בכתב ולי נראה שאין חילוק בזה דאפילו אם נאמר דהוה חקיקה מ"מ הוה כמו כתב דהא גם גבי גט אשה כשר בחקיקות ירכות כמו שכתוב בא"ע סי' קכ"ה אע"ג דכתיב אצלה וכתב ולא וחקק: ועוד נראה לי ראיה ברורה מפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ"ח) אבנים הללו של אפוד וחושן אין כותבין אותם בדיו שנאמר פתוחי חותם משמע חקיקה ואין מסרטין עליהן באיזמל שנאמר במלואתם שיהיו שלמות שלא יחסור מהם כלום אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ על פני הדיו בחריץ האות והן נבקעות מאליהם ואם איתא דמעשה הדפוס הוה חקיקה קשה מנא לן דהיה על ידי שמיר שהוא דבר שאינו מצוי דילמא היה על ידי הדפוס ובדיו כדפוס שלנו ונמצא שפיר מתקיים פתוחי חותם אלא ברור הוא דמעשה הדפוס מקרי כתיבה ממש ולא חקיקה כלל: ושוב ראיתי בתשובת שאלות למה"ר בנימין ז"ל שכתב ג"כ שמעשה הדפוס הוא קודש ככתב מטעם דגם חקיקה היא קודש והביא ראיה ג"כ מאפוד אבל לפי עניות דעתי אין צריכין לזה כי הוה כתיבה ממש ואין כאן חקיקה דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת אידי ואידי כתיבה היא ומ"מ לענין גט ודאי אין לעשות בדפוס כיון שקצת דומה לחקיקה אבל לענין קדושת הספרים כל המיקל עתיד ליתן את הדין:
א סָעִיף א מעובדין. כתב הש"ך משמע אם עבדו שלא לשמה אפי' בדיעבד פסול ואפילו כתבו עליו ס"ת פסול אבל הרא"ש והטור הביאו תשוב' הגאון שכתב הלכך אם יש להם יכולת להחזיר יריעות הקלף לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה מה טוב ואם אין יכולת לעשות כן ואין להם ס"ת אחרת ולא קלפים אחרים יכתבו בו אף על פי שאינו מעובד לשמה ויקראו בה בצבור עכ"ל:
ב סָעִיף א שיאמר. בפירוש ולא במחשבה לחוד כמ"ש בא"ח סימן ל"ב ס"ח:
ג סָעִיף א ס"ת. כתב ב"י בא"ח סימן ל"ב אם מעובד לשם מזוזה פסול לתפילין ודאי דה"ה אם מעובד לתפילין פסול לספר תורה דקדושת ס"ת חמורה מתפילין עכ"ל ד"מ:
ד סָעִיף א בתחלה. כתב הט"ז וה"ה כי מסייע בגמר ודאי מהני אלא דבא למעט שא"צ לסייע מתחלה ועד סוף ומ"מ נ"ל שלא נקרא סיוע אלא במעשה העיבוד עצמו אבל לא במה שמסייע להשחיר את העורות של תפילין וכל הנוהג קולא בזה הוא מחטיא רבים עכ"ל (ובדיעבד אפשר אפילו לא סייע כלל אלא שאומר לעובד כוכבים שיעבדנו לשמה די בכך ש"ך. וכתב הטור דתיקון הקלף והשרטוט א"צ שיהא לשמה:
ה סָעִיף ג הגויל. כתב הט"ז ג' שמות יש בזה גויל קלף דוכסוסטוס פי' גויל עור שנגרד ותקנו במקום השער ובמקום הבשר לא תקנו וכותבין בו במקום שער קלף ודוכסוסטוס הוא עור הנחלק לשנים חלק החיצון של צד שער נקרא קלף וכותבין בצד פנימי של בשר וחלק הפנימי שבצד הבשר נקרא דוכסוסטוס וכותבין בו בצד החיצון שכלפי שער. קלפים שלנו היינו שמגרדין ומתקנין את העור מב' צדדים יש בו דין קלף של הש"ס שכותבין בו לצד הבשר והם יותר נאים וקלים מגויל לכך כתב רמ"א שהם יותר מובחרים וכתב הש"ך דמדברי התוספות נראה שהספרים נכתבים על הנייר שאינו מחוק אבל מדברי סה"ת ושאר פוסקים נראה שצריך לכתוב דוקא על עור בהמה טהורה וכן מבואר להדיא בתוספות במנחות דף ל"א ע"ב עכ"ל:
ו סָעִיף ו כשר. מפני שהוא שחור:
ז סָעִיף ז בימין. ועיין בא"ח סימן ל"ב ס"ח דאיטר יד שמאל דידיה הוא ימין ש"ך:
ח סָעִיף ז קנה. כתב הט"ז שמעתי אומרים שאין בספרים הנדפסים קדושה כמו הנכתבים בכתב ולי נראה שאין חילוק בזה כלל (שמעשה הדפוס הוא קודש ככתב) ומביא ראיות מהש"ס דמוכח דדפוס מקרי שפיר כתיבה ומכל מקום לענין גט ודאי אין לעשות בדפוס כיון שקצת דומה לחקיקה אבל לענין קדושת הספרים כל המקיל עתיד ליתן את הדין עכ"ל: ערב
א סָעִיף א אין כותבין. עיין פמ"ג או"ח בפתיחה להלכות תפילין בענין אם כתב ס"ת על עור איסורי הנאה. ועיין בספר חומות ירושלים סוס"י קצ"ו מ"ש בזה:
ב סָעִיף א הטמאים. עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שכתב דאין כותבין ס"ת ותפילין על עור מבהמה טהורה שנולדה מבהמה טמאה דאסורה כמש"ל סימן ע"ט ס"ב. ומשמע שם דה"ה אם מצא בבהמה ולד דמות עוף אף שהיא עוף טהורה דאסורה כמש"ל סימן י"ג ס"ה. אין כותבין על עורה אבל כותבין על עור בהמה טמאה שנולדה מטהורה ע"ש:
ג סָעִיף א אבל כותבין. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ב ע"ד הקלף שאחר עיבוד הסיד מושחין אותו בצבע לבן ועל ידי זה מתקנים הקלף שיהא חלק ומזהיר ונוח לכתוב עליו ולכן הכתב מיושר מאוד ומקצת סופרים הוציאו לעז על זה שאסור לכתוב על קלף זה מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע שמפסיק בין הקלף לכתב והשיב קנאת סופרים הוא זה ואדרבה מצוה מן המובחר לכתוב על קלף זה משום זה אלי ואנוהו והאי צבע לא הוי הפסק דכל לנאותו אינו חוצץ ע"ש ועיין בספר בני יונה שהאריך בזה הענין והעלה דאם הצבע כ"כ דקה שהדיו מעביר תחת הצבע ומתמצה בתוך הקלף אפשר להכשיר אבל אם יש ממש שבאם תקח הצבע ע"י גרר מעביר צורת האות בלי שתגרר גוף הקלף אם כן אין צורת כל האות על הקלף יש לפסלו ומכ"ש לפי הנראה אין מתקיים זמן מרובה כי סופו שהצבע מתפרר מעל הקלף כשתתיישן ואם כן גורם מחיקת השם ע"ש:
ד סָעִיף א ועוף. עיין בספר דרך חיים על הלכות שחיטות וטריפות בסימן כ"ג בהג"ה שכתב דמה דמשמע מדברי תשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן י"ב דפשיטא ליה דאית בעור עוף דין גויל וקלף ודוכסוסטוס הנאמר בספרים ותפילין ומזוזות צ"ע דלא שמענו כזאת בגמרא ופוסקים בעור עוף שהוא דק והרמב"ם פ"א מהל' תפילין דייק להדיא בדין הקלף ודוכסוסטוס דהיינו בעור בהמה וחיה דוקא. ועור עוף דל"ש ביה חלוקה הנ"ל י"ל דיש לו דין קלפים שלנו. ומ"מ צ"ע באיזה צד כותבין אם נאמר דנכתבות לצד השער כדין קלפין שלנו או לכל צד עכ"ד:
ה סָעִיף א וטריפות שלהן. עיין בתשובת יד אליהו שם שכתב דצ"ע בטרפה שלא היה לה שעת הכושר כגון שנולדה ביתרת רגל וכה"ג אם כותבין על עורה ע"ש:
ו סָעִיף א לשם ס"ת. עיין בספר בני יונה שקרא תגר על איזה סופרים שמקילין ליקח עורות עבודין מן עובד כוכבים אשר עדיין אינם גרודים וחלקים ע"י הסכין ואבן הפימ"ס והם עושין הגירוד לשמה דזה איסור גמור ואפילו בדיעבד יש לפסול לקרות מתוכה כל שיש ס"ת אחרת אלא דבאין ס"ת אחרת אפשר להקל לקרות בה ויותר טוב לקרות בלא ברכה ע"ש עוד. ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"א שכתב בגוילים שהביאום מהשביה ויש ספק אם מעובדים לשם ס"ת וכתבו ס"ת על אלו הגוילים כשר בדיעבד דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אי בעינן כלל עיבוד לשמה והכא איכא עוד ספק שמא הם מעובדים לשמה הוי ס"ס ועוד דאפי' להני דמחמירים וס"ל דבעינן עיבוד לשמה מודו דבשעת הדחק יכולים לכתוב על שאינו מעובד לשמה וכיון דבשעת הדחק מהני לכתחלה. בדיעבד לעולם מהני לקרות בו בצבור ע"ש ועיין בתשובת פני אריה סי' נ"ב שחולק עליו וכתב שכבר בא מעשה כזה לידו בק"ק ראטרדם וצוה לסלק היריעות שלא נעבדו לשמן ולגנזן ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קס"ח באיש א' סופר סת"ם שהיה מעבד גויל ואמר שמעבד לשמו ואח"כ היה דעתו לכתוב עליו ספר פסול ושוב נתבטל הדבר וכתב עליו ס"ת מה דינה. וכתב שאם חשב אח"כ לכתוב ספר פסול מחשבה לאו כלום אמנם אם אמר בפירוש שרוצה לכתוב ספר פסול שפיר אתי דבור ומבטל דבור והעיבוד עצמו לא מיחשב מעשה לא להקל וגם לא להחמיר שהרי בלא"ה צריך לעבדו ואמנם אם הסופר לא עיבדו בעצמו רק נתנו לעובד כוכבים ומסייעו בנתינת הסיד א"כ יש כאן מעשה מוכיח שעושה לשם סת"ם ושוב כתב דאף אם מעבדו בעצמו י"ל דאף אם אמר בפירוש שרוצה לכתוב ס"ת פסול כשר שהרי לא אמר שמעבדו לשם כתיבת ס"ת פסול וא"כ לא ביטל הדבור הראשון ע"ש:
ז סָעִיף א שיאמר בתחלה. עבה"ט. ובספר ב"י הביא תשובת רמ"ע דבדיעבד די במחשבה [והוא בסי' צ"ד וכ"כ בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קנ"ד וגם בבאר הגולה לקמן בר"ס רע"ד ובחבורי לאה"ע סי' קנ"א ס"ז הארכתי קצת בזה]:
ח סָעִיף א עורות אלו. עבה"ט סק"ד דתיקון הקלף והשרטוט א"צ שיהיה לשמה ובספר בני יונה דעתו להחמיר בשרטוט דצריך שיהיה לשמה אף דיעבד ע"ש:
ט סָעִיף א אני מעבד לשם ס"ת. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ב' שכתב ששאל להסופרים איך נוהגים ליקח בכתיבת גיטין מהקלפים המעובדים לשם ס"ת דהוי הורדה מקדושה לחול וזהו אסור אפילו בהזמנה דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא. הן לכתוב תפילין י"ל דשרי אבל לכתוב גט ודאי אסור והשיבו לו שבשעה שמניחין העורות בסיד אומרים שיהא מעובד לשם ס"ת או תפילין ומזוזות וגיטין כפי מה שיבחרו אחרי כן וכתב שזה לא נכון כלל דא"כ נצטרך לומר דזה שכותב עליו גיטין הוא חול וזהו שכותב עליו ס"ת הוברר הדבר שנעבד לשם ס"ת והרי אנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה והורה להם לעשות כך שיעבדו הכל לשם ס"ת ויתנו בתחלה שיהא בידם לשנות לכתוב עליו דברי חול דתנאי מהני בזה וכ"כ בתשובת עבוה"ג סוס"י ס"ה וע"ש עוד:
י סָעִיף א בתחלה. עבה"ט בשם ש"ך דבדיעבד אפי' לא סייעו כלל אלא שאומר לעובד כוכבים שיעבדנה לשמה סגי ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קע"ה שכתב דדוקא אם אמר לעובד כוכבים בעת נתינת הסיד מהני כיון שברגע זו אמר לו הישראל ותיכף הוא עושה מסתמא עושה כדבריו אבל אם אמר לו בעת נתינת העורות למים שבין שריית העור במים לנתינת הסיד נמשך ג' או ד' ימים אפי' אם אמר לו אז שיתן הסיד לשמה לא מהני ולא סמכינן שיעשה העובד כוכבים כן מה שכבר קדמה אמירת ישראל אליו זה כמה ימים ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' מ"ה שחולק על עיקר דינו של הש"ך הנ"ל. וע"ש עוד שהשיג ג"כ על הט"ז שרוצה להתיר אפילו לא סייע אלא בגמר עיבוד ע"ש ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ס"ט מענין זה:
יא סָעִיף ב מעובדים בעפצא. כתב בתשובת גינת ורדים א"ח כלל ב' סימן כ"ט דיריעה או יריעות שהעביר עליהם מי כרכום פסולות דצריך שיהיה הקלף לבן ע"ש ועיין בר"י שכתב עליו אם קבלה נקבל אך אם הרב בעצמו חידש דבר זה הפריז על המדה וקצת ראיה יש הפך דבריו מתוס' בסנהדרין דף כ"א ע"ב ע"ש:
יב סָעִיף ד מקצתו על הגויל. כתב בספר חמודי דניאל כ"י לכאורה נראה דוקא מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף כלומר הרבה מקלף והרבה מגויל אבל לעשות מטלית א' או שנים אין קפידא (ועיין תשובת תשב"ץ ח"א סימן קמ"ט באמצע התשובה כתב בהדיא להיפך שאסור לקלוף תיבה א' מן הגויל ולכתוב במקומה אח"כ דאותו מקום שנקלף אינו נקרא גויל אלא קלף. ומקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף פסול אפילו בדיעבד ואפילו במקום תיבה א'. דמאן פלג לך ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין כו'. ולבסוף סיים זה אני דן להלכה אבל למעשה איני מוחה ביד הסופרים מלקלוף כו' ע"ש ואפשר מה"ט שכתב הרב חמודי דניאל דדוקא חצי על קלף אבל תיבה א' או אפילו הרבה תיבות אין איסור וכ"כ בתשובת יכין ובועז ח"א ס"ס כ"ד דכמה פסוקים שנכתבו על מקום הגויל שנקלף לא קרינן בו מקצת על הגויל ומקצת על הקלף אלא דהוי כמנומר ע"ש הביאו בספר לדוד אמת סימן י"ז אות י"ז להלכה ע"ש):
יג סָעִיף ה צריך שרטוט. עיין בתשו' רדב"ז החדשות סי' קנ"ו שכתב על מה שנהגו הסופרים לכפול הנייר שכותבין עליו הגט במקום שרטוט דאם הנייר קשה שיהיו הכפלים עומדים וניכרים עד סוף כתיבת הגט סגי בהכי דמה לי ששרטט בקנה או בכל דבר העומד וניכר דהטעם הוא כדי שיהיה כתיבה ישרה והא איכא. ומשמע שם דה"ה בס"ת מהני כה"ג ע"ש:
יד סָעִיף ה בלא שרטוט. כתב בספר בני יונה דאם כתב איזה טעות וגרר שם איזה תיבות ונמחק השרטוט ולא שרטט מחדש וכתב עליו יש להכשיר דיש להיישיר הכתב ע"י גרר מקום הטעות כאילו היה משורטט:
טו סָעִיף ה שצובע. עיין בספר בני יונה הביא בשם מעדני יו"ט דבדיעבד אם שרטט בדבר הצובע אינה פוסלת. אכן בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' נ' (אביאנו לקמן סי' רפ"ד סק"ג) לא משמע כן ע"ש היטב ובאמת דברי המעדני יו"ט שם צ"ע ע"ש בהל' ס"ת ודו"ק:
טז סָעִיף ו שיכתבנו בדיו. כתב בר"י בשם מהר"ם פרובינצל בתשובה כ"י כשבאים לתקן תיבות או אותיות בס"ת הנכתב נכון לתקן במין הדיו שבו נכתב הס"ת:
יז סָעִיף ו הבאים מן העץ. עיין במגן אברהם סימן ל"ב סק"ב ועיין בספר בני יונה באריכות מדין הדיו (עפמ"ג באו"ח סימן ל"ב סק"ב האריך בדין דיו בלא גומא ומסיים וז"ל וצ"ע באין לו גומא דלהרמב"ם משמע באין לו גומא כשר עכ"ל ועיין תשו' מנחה בלולה דף מ"ה מ"ו האריך בזה דדיו שלנו הנעשה מעפצים כשר לכתחלה בלי פקפוק ע"ש דמשמע דוקא בצירוף דעת הרא"ש כשנתערב בו גומא ועיין במעשה רוקח פ"א מהל' תפילין. ועיין תשו' מ"י סימן ל"ז האריך בזה וסיים וז"ל עכ"פ כיון שדעת ר"ת ז"ל וסמ"ג וסה"ת לפסול דיו עפצים. והרא"ש והריב"ן והרמב"ן ומרדכי והא"ז אין מכשירין רק ע"י שרף שקורין גומא ולדעת הרמב"ן עצמו דוקא ע"י בישול. ורובא דמינכר נינהו נגד דעת הרמב"ם ורבינו שמחה ז"ל המכשירים מי עפצא וקנקנתום וגם בשל תורה הולכים אחר המחמיר לכן יש להחמיר ולדקדק הרבה דלא יכתבו הסופרים במי עפצא וקנקנתום לחוד רק עם גומא ובלא"ה פסול מן התורה לדעת רוב הפוסקים. גם יש לדקדק לעשותו ע"י בישול כדעת הרמב"ן ז"ל הואיל דאפשר עכ"ל):
יח סָעִיף ו האדום. כתב בספר חמודי דניאל כ"י אם נעשה הדיו אדום מחמת יושן הרבה פסול עד כאן. ועיין במג"א סימן ל"ב ס"ק ל"ט קצת לא משמע הכי ועיין בספר פמ"ג שם. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' רנ"ו שנשאל על ענין כזה אודות ס"ת שנשתנה הדיו לאחר הכתיבה ונהפך לאדמדם מכמה סיבות אי כשרה הס"ת והעלה דאם השינוי לאדמימות הוא מחמת יושן וכדרכו של דיו הרי הוא כשר שהרי נכתב בדיו ולהכי אמרה ההלכה לכתוב בדיו ולא אמרה שתהיה כתובה שחורה כמו רצועות שחורות הלמ"מ והיינו דאילו נקיט כתובה שחורה כל שנשתנה אח"כ שוב אינו שחור ופסול אבל דיו כך הוא וסתן של רוב דיו בעולם ולכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם כעין מראה ברוי"ן והרי הוא כשר וטוב להעבירו בקולמוס כדי לקיימו ימים רבים יותר וקרוב לודאי אפילו בשמות הקדושים מותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה (עיין בזה בש"ת בא"ח סימן ל"ב ס"ק מ"ב דהתשב"ץ אוסר והבר"י כתב דיש להתיישב למעשה ועמש"ל סימן רע"ו סק"ו מזה) אמנם אם נשתנה לאודם ממש משא"כ וסתן של סתם דיו או אפילו רק לאדמימות רק שנשתנה מיד מהר שנראה שאינו מחמת יושן ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו שנעשית ע"י המצאה חדשה מסממנים אחרים ס"ת כזה פסול מעיקרא אפילו מה שקראו בו בשחרירותו כי לא נכתב בדיו ואסור להעביר על השמות שאינם נמחקים דהוי כדיו ע"ג סיקרא דמוחק התחתון. ולענין קדושת השם אין חילוק אפילו נכתב בכל צבע אסור למחקו ואין תקנה לאותו ס"ת דלא יועיל העברת קולמוס בדיו מעולה חדא דמה יעשה בשמות ועוד דאם נכתב בצבע והעביר עליו קולמוס בדיו פסול להא"ר שם סק"ה והפמ"ג שם שהשיג עליו שגה בהשגתו וכאן הדיו שמקולקל מתחלתו אינו דיו כלל וכשאר צבעונים יחשב ואמנם דיו שהוכהה מראיה או קצת נתאדם בתחלתו (ר"ל היכא שידוע שהדיו נעשית כדינה רק שלא נגמרה מלאכתה) אם מעביר עליו בדיו שחור ומצהירו שפיר דמי ובזה כתב המג"א שם ס"ק ל"א דבתפילין פסול מחמת שלא כסדרן משמע אם לא נכתב לפניו יכול להעביר עליו קולמוס והיינו דלו יהא שדיו כהה היה בכלי והוסיף עליו דיו שחור נתקן בהכשר ומה לי בכלי או ע"ג קלף מצא מין את מינו וניעור להכשירו ואינו דומה לכותב בצבע דלא יועיל תערובת דיו דכאן עכ"פ דיו היא רק שלא נגמר מלאכתו וליכא אלא משום שלא כסדרן ע"ש דכ"ז מבואר למעיין היטב בדבריו ושם הלשון מגומגם קצת]:
יט סָעִיף ז לכתבו בימין. כ' בר"י בשם מהר"ם פרובינצ"ל בתשובה כ"י סי' ל"ג אין לכתוב ס"ת ואף לתייג התגין בבתי ידים אף שראשי אצבעות הבתי ידים חתוכים בשגם הקור גדול כי אינו כבוד לס"ת ע"ש (וכ"כ במעשה רוקח פ"ב מהל' ס"ת ה"ח בשם הרמ"פ ע"ש) ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר עובדא דיששכר איש כפר ברקאי ס"פ מקום שנהגו דקרי ליה התם מחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ופירש"י וחציצה פוסלת כו' ועוד דבזיון הוא ע"ש:
כ סָעִיף ז של קנה. עבה"ט ועיין בט"ז דמשמע מדבריו דהדפוס הוא ככתיבה ממש וכשר לכתחלה לכתוב ס"ת ע"י דפוס. אכן בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד פוסל ועיין בספר בני יונה שהאריך בזה והעלה דהדין עמו ויש לפסול אפי' דיעבד אפילו רק אות אחת בדפוס ואפילו אם רוצה לכבוש הדפוס על הקלף ע"ש. ועיין בש"ת בא"ח סימן של"ד ס"ק י"ג שכתב בשם שבו"י שגם ספרים הנדפסים ע"י עובדי כוכבים דין קדושת ס"ת יש להם כאילו נדפסו ע"י ישראל ע"ש. אכן בתשובת חות יאיר שם כתב דאם נדפס ע"י עובדי כוכבים אין בהם קדושה ע"ש ועיין מזה בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק א' סימן מ"ה ובספר בני חיי סימן רפ"א ועיין עוד בתשובת חו"י סימן ק"ו דספרי קודש הנדפסים בכתב שקורין רש"י ואפילו בלשון חול חלילה לנהוג בהם שום בזיון כי קודש הם מצד הענין הנאמר בהם ומצד התכלית שהוא ללמד ד"ת או מוסר ואפשר דלא חמירא כולי האי לענין איסור תשמיש בחדר בשעת הדחק ומ"מ אין לסמוך גם בזה הלכה למעשה אם אפשר וכן הנדפסים בכתב אשורית והענין חול כמו ספרי אקלידוס ואבן סיני של רפואות אף שאין בהם קדושת חומר ולא פועל במחשבתו ולא תכלית לנפש ואין כאז רק הצורה לבד ראוי למנוע מלנהוג בהם בזיון לקנח בהם ולזרקן לארץ או למקום אבדון ע"ש:
כא סָעִיף ז ולא בנוצה. ואין נוהגין כן. ש"ך. וכתב בתשובת דבר שמואל סימו קס"ד דיש להסתפק בקולמוס מעוף טמא ע"ש:
א סָעִיף א אין כותבין כו'. ברייתא ריש מסכת סופרים ואיתא בפי"ד דשבת (ק"ח א') ג"כ לענין תפלין וע"ש כ"ח ב': (ליקוט) אין כותבין כו'. בפי"ד דשבת וה"ה לס"ת וכמ"ש בירושלמי פ"א דמגילה הלכה י"א וצריך שיהא כותב על הגויל כו' לא כו' אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך ממה שאתה נותן לפיך והא תני כותבין ע"ג עור נבילות וטריפות ממינא דאת נותן לפיך (ע"כ):
ב סָעִיף א שיאמר בתחלת כו'. עמ"ש בא"ח ר"ס י"א: (ליקוט) שיאמר כו'. בסה"ת סי' קצ"ב מסתפק בזה משום דבתרומה סגי במחשבה כמ"ש בפ"ג דשבועות ורפ"ב דקדושין ואמרינן ברפ"א דתרומות חמשה כו' האלם כו' ואמר בירושלמי מפני הברכה הלא"ה סגי במחשבה אבל בפיגול דוקא בדיבור כמ"ש בפסחים ס"ג א' ועתוס' שם ד"ה ר"מ סבר כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א ואם מעבדן כו'. עמש"ש ס"ב:
ד סָעִיף א ויסמן כו' ולא כו'. עש"ך:
ה סָעִיף ב צריך שיהיו כו'. כמ"ש בפ"א דמ"ס הלכה ה' אין כותבין לא על דפתרא כו' ואמרינן בפ"ב דמגילה (י"ט א') ופ"ב דגטין (כ"ב א') ופ"ח דשבת וש"מ דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ועתוס' דשבת קט"ו ב' ד"ה מגילה כו':
ו סָעִיף ב או בסיד כו'. עמ"ש בא"ח סי' ל"ב ס"ח ועתוס' דשבת ע"ט ב' סד"ה קלף ובמגילה י"ט א' ד"ה דפתרא כו' ובמנחות ל"א ב' ד"ה הא כו':
ז סָעִיף ג כותבין כו'. רמב"ם וכמ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה הלכה י"א וצריך שיהא כותב על הגויל במקום השיער ועל הקלף במקום נחשתו אם שינה פסול וכ"ה במ"ס פ"א הלכה ד':
ח סָעִיף ג והוא כו'. כמ"ש בפ"ק דב"ב (ג' א') גויל אבני כו' ועתוס' דשבת ע"ט ב' ד"ה קלף כו' בב"ב י"ד א' ד"ה בגויל כו':
ט סָעִיף ג ואם כו'. כדעת הרמב"ם שכתב דקלף דוקא בדיעבד ודוכסוסטוס אף בדיעבד פסול וטעמו ממ"ש בירושלמי הנ"ל וצריך שיהא כו' ולא הזכיר דוכסוסטוס וכן במ"ס שם וכן שם פ"ב הלכה י' ובירושלמי שם וכמ"ש בס"ד ובפ"ק דב"ב (י"ד א') בגויל ו"ט בקלף כו' ולכתחלה דוקא על הגוילים כמ"ש בגטין נ"ד ב' גוילים שבו לא כו' ובפ"ג דמנחות (כ"ט א' ל"ד א) כל אות שאין גויל כו' ועיקר מילתיה אתמר אס"ת דתפלין פסולין בגויל ומזוזה לכתחלה אדוכסוסטוס ובב"ב י"ד ב' ואי ס"ד ס"ת הקיפו כו' ומאי פריך ודלמא היה נכתב על קלף וער"נ פ"ח דשבת. אבל כל הפוסקים חולקים עליו ומכשירין בדוכסוסטוס בדיעבד וכמ"ש בשבת ע"ט ב' כי תניא כו' ודעת סמ"ג והג"מ וש"פ דאף קלף לכתחלה וכתבו ולא נאמר גויל וקלף אלא למצוה ור"ל בירושלמי ומ"ס הנ"ל ודעת הר"נ דלכתחלה דוקא על הגויל כנ"ל:
י סָעִיף ג וקלפים שלנו כו'. עתוס' דשבת ע"ט ב' ד"ה קלף כו' ובב"ב י"ד א' ד"ה בגויל כו' ועבא"ח סי' ל"ב ס"ז:
יא סָעִיף ג ואין כותבין כו'. ע (נחתך הגליון ונראה דצ"ל עש"ך):
יב סָעִיף ג ואם שינה כו'. גמ' דשבת שם ומנחות ל"ב:
יג סָעִיף ג מיהו כו'. סה"ת וכתב דדוקא בתפלין פסול אבל במזוזה וס"ת כיון שכשירות בקלף ודוכסוסטוס כשרין בכ"ע ועתוס' דמנחות שם ד"ה אידי כו' ופי' שם ה"ר יוסף כו' וכמ"ש ברש"י בשבת שם אבל בתי' האחרון שם ס"ל כסברא ראשונה וכן ס"ל בשבת שם ד"ה אידי כו' ומרדכי כתב דקי"ל כאב"א שם ושם וכר' אחא דברייתא כיוצא בו כו' אתיא כוותיה כמש"ש אבל כל הפוסקים פסקו כסברא ראשונה וכמ"ש בירושלמי הנ"ל אם שינה פסול וכן במ"ס שם הלכה ד' הל"מ שאם שינה בזה ובזה שאין קורין בו:
יד סָעִיף ד כתב כו' אבל כו'. ירושלמי שם לא יהא כותב חציו על העור והציו על הקלף אבל כותב הוא חציו על עור בהמה טהורה וחציו על היה טהורה וכן במ"ס פ"ב הלכה י' ומסיים שם אע"פ שאינו מן המובחר:
טו סָעִיף ה ס"ת כו' ואם כו'. בירושלמי שם הל"מ שיהו כותבין בעורות וכותבין בדיו ומסרגלין בקנה כו' וכן במ"ס שם הלכה א' [ובויקרא רבה אמרינן קווצותיו תלתלים זה הסירגול שחורות כעורב אלו השיטות] ובמגילה ט"ז ב' וערש"י שם ד"ה כאמתה כו' ודלא כר"ת בתוס' דמנחות שם ד"ה הא מורידין כו' ודחק שם אבל כל הפוסקים הסכימו לפירש"י: (ליקוט) ס"ת צריך כו'. בספ"ק דמגילה וכפירש"י וכ"ה בירושלמי שם הלכה א' ר' חלבו ר' ייסא בשם ר"א נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור ה"ה כאמיתה של תורה מה זו צריכה שרטוט אף זו צריכה שרטוט מה זו ניתנה להדרש כו' (ע"כ):
טז סָעִיף ה ולא ישרטט בעופרת. דז"ש בירושלמי ובמ"ס מסרגלין בקנה לא למעוטי סכין וכיוצא אלא עופרה וכיוצא. הרא"ש בשם ר"י וש"פ:
יז סָעִיף ו ס"ת צריך כו'. בירושלמי ומ"ס הנ"ל ובגמ' פי"ב דשבת (ק"ג ב') וכמש"ו אבל לא כו':
יח סָעִיף ו העשוי כו'. פ"ב דשבת (כ"ג א'):
יט סָעִיף ו שרוי כו'. דלא כר"ת שפוסל כמ"ש בתוס' פ"ב דגטין (י"ט א') ובפ"ב דמגילה וש"מ ועמ"ש בא"ח בסי' ל"ב ס"ג וז"ש אבל לא כו':
כ סָעִיף ו ואם כתבו במי כו'. עמש"ש סי' תרצ"א ס"א:
כא סָעִיף ו או בזהב. דמש"ש אזכרות ל"ד ולרבותא נקט. וכ"ה במ"ס פ"א הלכה ט' אין כותבין בזהב ומעשה כו' ע"ש ועמ"ש בא"ח סי' ל"ב ס"ג:
כב סָעִיף ו וי"א דלא כו'. כתי' ה"ר יוסף בתוס' דשבת קט"ו ב' ד"ה מגילה ובתוס' דמנחות ל"א ב' ד"ה עשאה כו' וע"ש ושם שסתרו פירושו וכתבו ונראה כו' וכ"כ בסה"ת וש"פ ועבא"ח סי' של"ד סי"ג:
כג סָעִיף ז י"א כו'. כמ"ש בפ"ח דשבת (פ' ב') ובפ"ג דתענית כ' ב' לפיכך כו' (ושם א' ובסנהדרין ק"ו א'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.