א מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה סִפְרֵי תּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל רַק עַל יְדֵי הַדַּחַק (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ו) וַאֲפִלּוּ לִמְכֹּר יָשָׁן כְּדֵי לִקְנוֹת חָדָשׁ, אָסוּר. אֲבָל לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, מֻתָּר לִמְכֹּר אִם אֵין לוֹ דָּבָר אַחֵר לִמְכֹּר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְצֹרֶךְ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, מֻתָּר לְמָכְרוֹ (גַּם זֶה שָׁם וְתוס' פ"ק דב"ב וַאֲגֻדָּה שָׁם). וְעַיֵּן בְּאֵלּוּ הַדִּינִים בא"ח סִימָן קנ"ג. שָׂכַר לוֹ סוֹפֵר לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אוֹ שֶׁקְּנָאוֹ וְהוּא הָיָה מֻטְעֶה וְהִגִּיהוֹ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ"י). אֲבָל לְקָחוֹ כָּךְ וְלֹא הִגִּיהַּ בּוֹ דָּבָר, הָוֵי כְּחוֹטֵף מִצְוָה מִן הַשּׁוּק (טוּר בְּשֵׁם ריב"ל פֶּרֶק הַקוֹמֵץ). וְאֵינוֹ יוֹצֵא בָּזֶה.
ב הָאִדָּנָא, מִצְוָה לִכְתֹּב חֻמְשֵׁי תּוֹרָה וּמִשְׁנָה וּגְמָרָא וּפֵרוּשֵׁיהֶן, וְלֹא יִמְכְּרֵם אִם לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִשָּׂא אִשָּׁה.
א סָעִיף א ואינו רשאי למכרו כו'. בבית יוסף כתב בשם הר"ר מנוח דוקא ס"ת העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו כו' ועיין בית יוסף וב"ח ביאור דבריו ועיין בא"ח סימן קנ"ג סעיף י':
ב סָעִיף א ואפילו אין לו מה יאכל כו'. אלא נוטל צדקה מהגבאים כדלעיל ר"ס רנ"ג דאין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו כן כתב הב"ח ועיין שם שהאריך:
ג סָעִיף א ואפילו למכור ישן כו'. דחיישינן לפשיעותא שמא לא יקנה הלכך אם היה חדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת דמים מוכר הישן לקנות החדש עכ"ל עט"ז והוא מדברי הר"ר מנוח שהביא הבית יוסף אבל אין זה עיקר ודעת כל הפוסקים נראה דאפילו בכה"ג אסור וכמ"ש בדרישה ובב"ח וכ"כ הר"ן בהדיא דכיון דלא מעלי לה בקדושתה אסור להחליף תורה בתורה דאינו רשאי למכור אלא כשמעלה בקדושה וכ"כ הריב"ש ומביאו בית יוסף בא"ח סימן קנ"ג וכתב הב"ח עוד ונראה דלאו דוקא למכור ישן כדי לקנות חדש אסור דה"ה כשאחד הוציא מתחלה מעות משלו וקנה חדש עד שימכור אח"כ הישן וישתלם מהישן נמי אסור דעיקר טעמא דאיסורא משום דליכא במכירה זו העלאה בקדש דדוקא כשמעלין בקדש הוא דשרי אבל כי ליכא העלאה אע"ג דכי הדדי נינהו וליכא הורדה אלא דמיחליף תורה בתורה נמי אסור ע"כ ועיין בא"ח סימן קנ"ג:
ד סָעִיף א וה"ה לצורך פדיון שבוים כו'. ע"לסי' רנ"ב ס"ק א':
ה סָעִיף ב האידנא כו'. כתב הפרישה נראה דה"ק הרא"ש שהמ"ע נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כ"א ע"פ היו צריכין ללמוד מס"ת המתויגת כהלכתה ומדוייקת בחסרות ויתרות ופסקי הטעמים כו' אבל בזמנינו זה שנעשה לנו היתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת בחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך נמצא בדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה ע"כ וכן נראה עיקר כהרא"ש ודלא כהב"י וב"ח שכתבו שדעת הרא"ש דודאי איכא מצות עשה בכתיבת ס"ת אפי' בזה"ז אלא שיש ג"כ מצוה לכתוב חומשי התורה ומשנה וש"ס ופירושיהן. מיהו גם העט"ז ומ"מ ריש הלכות ס"ת נמשכו לדברי הב"י:
א סָעִיף א מצות עשה כו'. שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת פי' כל התורה עד גמר השירה של האזינו שהוא כל התורה ואיתא בגמרא הביאה הטור הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני. ופירש נמוקי יוסף כחוטף מצוה שאין לו שכר גדול כמו שטרח בכתיבתה ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא עליו בטורח לא היה עושה אותה כתבה הוא בעצמו או שכר סופר לכתבה וטרח בתיקון הקלפים ולסבול עול סופר עד שנכתב כאילו קבלה יש למדת הרחמים לומר כמו שטרח לזה כן היה טורח ללכת במדבר לקבלה מהר סיני אפילו מוטעה אות אחת ותקנו כאלו כתבו שיש למדת הרחמים לומר כמו שתיקן זה כך אם היה מוצא טעיות רבות היה מתקן אותם עכ"ל ואיתא בתוס' בהקומץ רבה אות אחת פי' בס"ת שלקחו מן השוק לא נחשב עוד כחוטף מצוה שהיה אצל חבירו [בעבירה] שהיה משהה [ספר] שאינו מוגה ומעלני על זה כאלו כתבו עכ"ל ומ"כ על זה ולפי זה הקונה ס"ת מיד עובד כוכבים שלקח מישראל לאו כחוטף מצוה אלא כאלו כתבה עכ"ל ורמ"א הביא זה בסמוך וכתב דמה שכ' כחוטף מן השוק ואינו יוצא בזה הוא נגד דברי רש"י שכתב דאם לקחה מצוה עביד ואם כתבה הוי מצוה טפי:
ב סָעִיף א ואפילו אין לו מה יאכל. בגמרא בפרק בני העיר אמרינן תנו רבנן לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאינו צריך לו יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכתב בית יוסף דמדאמרינן אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע שיש איסורא וקשה דהא בפרק מקום שנהגו (ד' ס') פרכינן מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות נמי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה ומשני לחד תירוצא התם סימן ברכה הוא דלא חזי שמותי לא משמתינן ליה הכא משמתינן ליה ונראה לתרץ דהכא שאני כיון דתנא ברישא לא ימכור כו' דהיינו איסורא ועל זה אמר יתר על כן כו' משמע דגם בזה הוה איסור כמו ברישא:
ג סָעִיף א כדי לקנות חדש. כתב בית יוסף בשם הר"ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הלכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת דמים מוכרין עכ"ל וקשה דהא בגמרא הוי זה בעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן הקשה בדרישה ונראה לע"ד דהב"י בשם הר"ר מנוח דקדק מדבעיא לן בגמרא מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא לעלויי עילויי אחריתא ש"ד ת"ש דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רשב"ג לא ימכור אדם ס"ת ישן ליקח בו חדש ודחי התם משום פשיעותא (שמא משימכור שוב לא יקנה ושוב יפסידו הדמים) כי קאמרינן כגון דכתוב ומנח לאפרוקי מאי (שכתוב כבר בבית הסופר ואינו מעוכב אלא נתינת דמים) משמע מזה דדברי רשב"ג פשוטים שמיירי משום פשיעותא ואם כן היה קשה לו להר"ר מנוח למה לא הביא הרי"ף אלא דברי רשב"ג ולא דברי הבעיין לענין מנח לאפרוקי אלא ש"מ דבספק זה דקי"ל להקל דודאי אין כאן ספק דאורייתא ולמה נחמיר בספיקא דגמרא בזה ולא סבירא ליה להר"ר מנוח כמו שכתב בית יוסף בשם הר"ן לדעת הרי"ף להחמיר וכן הביא בית יוסף בסימן ר"פ להרמב"ם שפסק לקולא בבעיא דלא איפשטא לענין תפירות ס"ת ובא"ח סימן קנ"ג נתבארו דיני מכירת ס"ת ולקמן סימן רע"ח:
ד סָעִיף ב האידנא מצוה כו'. וכ"כ הטור בשם הרא"ש ופירש ב"י דלא בא לפטור אותנו מכתיבת ס"ת דאדרבה יש גם לנו לכתוב וללמוד בה אלא בא לומר שיש מצוה גם בכתיבת ספרי' אלו ובדרישה חולק עליו דאין לנו ללמוד מס"ת ולזלזל בכבודה דדוקא בדורות הראשונים היו מוכרחים לכך שהיה אסור להם לכתוב דפין דפין אלא כולם בגלילה וגם היו דורשין קוצי האותיות בס"ת משא"כ עכשיו ועל כן אין לנו המצות עשה הזאת לכתוב ס"ת אלא בכתיבת שאר ספרים ע"כ ואף שלפי משמעו' הלשון של הרא"ש משמע יותר כדברי הדרישה מ"מ נכונים דברי ב"י דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות:
א סָעִיף א למכרו. בב"י כתב בשם הר"ר מנוח דוקא ס"ת העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו וע"ש ובב"ח ביאר דבריו ועיין בא"ח סימן קנ"ג ס"י עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א הדחק. אלא נוטל צדקה מהגבאים כמ"ש ר"ס רנ"ג דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו וכ"כ הב"ח:
ג סָעִיף א חדש. וכתב הב"ח ונראה דלאו דוקא למכור ישן כדי לקנות חדש אסור דה"ה כשהוציא מתחלה מעות משלו וקנה חדש וירצה אח"כ למכור ישן כדי להשתלם ממנו מעותיו נמי אסור דדוקא כשמעלין בקדש הוא דשרי אבל כי ליכא העלאה אע"ג דכי הדדי נינהו וליכא הורדה אלא דמיחלף תורה בתורה נמי אסור ועיין בא"ח סימן קנ"ג:
ד סָעִיף א ואינו. והט"ז כתב דמדברי רש"י לא משמע כן דכתב שאם לקחה מצוה עביד ואם כתבה הוי מצוה טפי וכתב עוד ומ"כ הקונה ס"ת מיד עובד כוכבים שלקח מישראל לאו כחוטף מצוה הוא אלא כאלו כתבה עכ"ל:
ה סָעִיף ב האידנא. כתב הפרישה דעכשיו אין מצות עשה כלל לכתוב ס"ת דדוקא בימיהם שהיה אסור להם לכחוב דפין אלא בגלילה והיו צריכין ללמוד מס"ת אבל בזמנינו זה שנעשה לנו היתר לכתוב ספרים דפין כל א' בפ"ע א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת בחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך ע"כ אין לנו אלא לכחוב שאר ספרים כמ"ש המחבר אבל הט"ז כתב אף דמשמעות לשון הרא"ש משמע כדברי הדרישה מ"מ נכונים דברי הב"י דס"ל דגם בזמנינו איכא מצות עשה לכתוב ספר תורה דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות:
א סָעִיף א כל איש. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ס"ב לענין כתיבת ספר תורה בשותפות אם יוצאין ידי חובתם ע"ש ועיין בספר פרדס דוד מהרב דוד דישבעק ז"ל פרשת כי תצא שגם הוא ז"ל נסתפק בזה דדלמא בעינן כולו משלכם להוציא שותפות כמו דאיתא גבי אתרוג במסכת ב"ב דף קל"ז עיין שם (ואף דבא"ח סימן תרנ"ח ס"ז בהג"ה כתב ודוקא שלא קנו לצורך מצוה כו' שאני התם דכל אחד אינו צריך לו רק בעת נטילתו לצאת בו משא"כ הכא דכל אחד צריך שיהיה הס"ת שלו בכל עת ובכל שעה ופשוט הוא) ותמה מאד על מנהג העולם דפשוט הוא בעיני כל בחברות שכותבין ס"ת בשותפות דכל אחד יוצא בו ושוב כתב להוכיח קצת כמנהג העולם דיוצאין בשותפות ע"ש:
ב סָעִיף א איש מישראל. עיין בתשובת שאגת אריה סימן ל"ה לענין אם גם נשים חייבות במצוה זו של כתיבת ס"ת כאנשים או לא ע"ש:
ג סָעִיף א לכתוב לו ס"ת. עיין בספר תורת חיים בסנהדרין דף כ"א שכתב ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנה לבהכ"נ לקרות בה בצבור ומקדישה לאו שפיר עביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ואינו יוצא בה י"ח וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מלתא ז"א דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת ולכן נראה שאין להקדיש ס"ת אא"כ כותב לעצמו אחרת עכ"ל ע"ש (וכן ראיתי בספר ברכי יוסף שכ"כ בספר תשובת בית יהודה ח"א י"ד סימן כ"ג) ועיין בספר בני יונה מהגאון מוהר"ר יונה לנד סופר שחולק עליו וסובר דאם נאבדה ממנו והיא מצויה באיזה מקום שיוצאים ידי מצות ועתה כתבו לכם ואפילו אם נקרעה או נשרפה קרוב הדבר שיצא ידי מצותה של כתיבה ומכ"ש אם הקדישה דיצא דמסתמא לא הקדישה אלא שתהא מיוחדת לקריאת הצבור אבל מצות הכתיבה אישתאר לעצמו ומ"מ יותר טוב שלא יקדישה והרי תהיה כולה שלו ע"ש. ועיין בספר פרדס דוד פרשת כי תצא שחולק גם כן על התורת חיים הנ"ל והוכיח מדברי הרמב"ם דיחיד שכתב ס"ת משלו ואח"כ נאבדה דיצא ואין צריך לכתוב אחרת ע"ש. (וכן בספר תורת נתנאל מהגאון בעל קרבן נתנאל שעל הרא"ש פרשת יתרו חולק על הת"ח וכתב עליו וז"ל ראה זה דבר חדש ואין אחד מהפוסקים שהזכיר דין זה. גם כל העולם כולו אין נוהגין כשנאבד מהם ספר תורה שיכתוב מחדש. ע"כ בדקתי אחריו ואעלה שלא כדבריו כו' והוכיח מהרמב"ם ג"כ כן ע"ש:
ד סָעִיף א אבותיו ס"ת. עיין בתשובת שאגת אריה סימן ל"ד שהעלה דאפילו לא הניחו לו אבותיו כתובה אלא כל שהוא אפילו תיבה או אות א' לבד והוא גמר והשלים את הכל לא יצא ידי חובת מ"ע זו ע"ש. והא דכתב בהג"ה דאם הגיהו ה"ז כאילו כתבו אע"פ שלא כתב כל התורה כולה עט"ז סק"א:
ה סָעִיף א למכרו. עבה"ט מ"ש אבל ספרי יחידים וכו' ועיין במג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ב ועיין בתשובת נו"ב תנינא חלק חו"מ סוס"י מ"ג ובהג"ה מבן המחבר שם מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סימן רפ"ב ס"ק ט"ז בשם ספר יד הקטנה. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן מ"ג שכתב דמותר למכור ס"ת ע"י הגרלה שקורין אויס פלעטין ואין בזה בזיון לס"ת כלל ע"ש היטב ועיין באשל אברהם בא"ח סימן שכ"ב סק"א שכתב בשם תשובת פרי הארץ גם כן דמותר אלא דליתר שאת יניחו הס"ת בלי תפירות ונמצא דאין בו קדושת ס"ת כלל. ובתשובת ריב"ש הביאו הב"י כתב כל ספר שיש בו טעות אין בו קדושת ס"ת ויכול למכרו ע"ש. [והביאו גם כן הרמ"א לקמן סימן רפ"ב סי"ח ובא"ח סימן קנ"ג וע' במג"א שם ובתשובת ח"ס סימן רע"ט]. ועיין בתשובת רשב"ש סימן שכ"ד שכתב ועל אודות הספר שמניחות הנשים לבהכ"נ ואמרת שמאחר שאינן מצוות ללמוד תורה טוב שיניחוהו להשיא יתום ויתומה יפה אמרת אבל לא מטעמך לפי שהנשים אע"פ שאינן חייבות ללמוד תורה אבל זוכות הן לעולם הבא בזכות התורה כו' אמנם אם יש יתום ויתומה להשיא יותר יהיה מצוה שיניחוהו להם ממה שיתנו הס"ת לבהכ"נ אלא שזהו כשיש ס"ת אחר לצבור לקרות בו אבל אל"כ יתנו לצבור שהתלמוד קודם למעשה ע"ש:
ו סָעִיף א כדי לקנות חדש. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ד דמי שהיה לו ס"ת שקנה אסור למכרו כדי לכתוב ס"ת בעצמו אף דמתחלה לא הוי רק כחוטף מצוה והשתא הוי כאלו קבלה מסיני אין זה מקרי עילוי בקודש דעלייה צריך להיות במצוה הנקנית שהיא קדושה יותר מהראשונה ואף אם הספר השני ספרא דוקנא טפי כתבי' ונכתב יותר בהדור גם זה אינו מעלין בקודש כיון שאין הקדושה מעולה בעצמה אע"פ שהוא יפה ומהודר ע"ש] (ועיין תשובת אבן השהם סימן כ"ג באחד שנדב לבו ונדר לקנות ס"ת לקיים ועתה כתבו וקנה ס"ת ואח"כ ראה שאין הכתב מהודר. מחויב לקנות היותר מהודר. דדמי ממש לאתרוג דאמרינן הידור מצוה עד שליש ואם כן כאן ימכור ויקנה אחרת היותר נאה ע"ש שהאריך):
ז סָעִיף א שכר לו סופר. עיין בספר משנת חכמים בקונטרס מעלות המדות דף קל"ו שכתב דיש להסתפק אם אירע שכתב אחד עבור חבירו ס"ת בלי ידיעתו מי נימא דכיון דזכות הוא וזכין לאדם כו' יוצא י"ח מצוה זו דהוי כאילו כתבו בשליחותו או נימא דלאו זכות גמור הוא לו ואדרבה ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופיה ובממונו וכל היכא דלאו זכות גמור הוא לא אמרינן זכין כו' וממילא דאינו יוצא י"ח מצוה זו כלל כיון דלא נעשה שלוחו ושוב כתב דאין כאן מקום ספק כלל דלא מיבעיא לדעת הרמ"א דאם לקח ס"ת אינו יוצא כלל והיינו שהקפידה התורה שיכתוב בעצמו או על ידי שלוחו ועכ"פ יטריח בקניית גוילין וכדומה ממילא דאם כותב אחר בשבילו בלא דעתו דאינו יוצא כלל ואף לדעת רש"י שכתב דהוי כחוטף מצוה דמצוה קעביד ואי כ' בעצמו הוי מצוה טפי מ"מ נראה דכיון דעכ"פ מצוה מן המובחר איכא לכתוב בעצמו או על ידי שלוחו א"כ לאו זכות גמור הוא כו' ועוד דדוקא קנה ס"ת מהני כיון דקנין כספו הוא ולהכי אם הניחו לו אבותיו שבא לו בלא טורח כלל אינו יוצא ומצוה לכתוב משלו וה"ה אם אחר כתב בשבילו דאינו יוצא מה"ט ע"ש:
ח סָעִיף א הוי כחוטף. עבה"ט סק"ד בשם ט"ז דהקונה ס"ת מיד עובד כוכבים כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שכתב דה"ה אם המוכר עשאה תחילה ע"מ למכור וי"ל נמי דה"ה אם מכר אחד כדי ללמוד תורה או לישא אשה דאם קנה חבירו ממנו יוצא י"ח לדעת רש"י (ר"ל דאפילו כחוטף לא הוי) ע"ש:
ט סָעִיף א ואינו יוצא בזה. והגר"א זצ"ל פסק כדעת רש"י דיוצא בזה:
י סָעִיף ב האידנא. עיין בה"ט ועיין בשו"ת שאגת אריה סימן ל"ו שדחה גם כן דברי הפרישה שכתב דבימינו שאין לומדים מס"ת ליכא מ"ע. דליתא דא"כ אם הניח לו אביו ס"ת אמאי מצוה לכתוב משלו א"ו דמצות כתיבת ס"ת לאו בת"ת תליא. אלא שכתב דמ"מ יש לפטור מדין אחר מן מצות כתיבת ס"ת בזה"ז כיון דאנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות והרי ס"ת שחסר או יתר אפילו אות אחת פסולה אם כן אין בידינו לקיים מצוה זו ע"ש שהאריך. והיוצא מדבריו דיש שלשה חילוקים במצות כתיבת ס"ת היינו בזמן התנאים שהיו בקיאין בחו"י היה מ"ע מדאורייתא שיהיה לו ס"ת שכתבה בעצמו משלו ובזמן האמוראים שלא היו בקיאים בחו"י כדאיתא פ"ק דקדושין אך היו לומדים מס"ת לא היה מ"ע דאורייתא רק מדרבנן דאל"כ היתה תורה משתכחת מישראל ולהאי טעמא אם הניחו לו אבותיו ס"ת א"צ לכתוב משלו כיון דמ"מ יש לו ס"ת ללמוד ממנה. ובזה"ז ליכא אפילו מצוה דרבנן ע"ש ועיין בספר בני יונה [ובתשובת חתם סופר סימן רנ"ד] מ"ש בזה:
יא סָעִיף ב ולא ימכרם. עיין בספר תפארת למשה הטעם על מה סמכו העולם למכור ספרים לכ"ד שירצו ע"ש [וע' במג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ג]:
א סָעִיף א ואפי' אין לו כו'. רמב"ם וטור וכמש"ש יתר ע"כ ארשב"ג כו'. והג"מ תמה על הרמב"ם דסי' ברכה כו' אבל איסורא ליכא דומיא דבתו ובירושלמי סוף ביכורים ר"י בשם ר' חייא בר ווא שאלו לרשב"ג מהו שימכור אדם ס"ת לישא אשה א"ל אין מפני חייו ולא אגיבון כו' ולמה לא אגיבון כי אתא ר"ח ר' פנחס ר' יוחנן בשם רשב"ג מוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תורה כ"ש מפני חייו ותי' בד"מ דאין לו מה יאכל דקאמר הרמב"ם רק ע"י הדחק:
ב סָעִיף א וה"ה לצורך כו'. עתוס' דב"ב ה' ב' ד"ה פדיון כו':
ג סָעִיף א שכר כו' אבל כו'. מנחות ל' א' ועתוס' שם ד"ה אם כו': (ליקוט) ערש"י שם ד"ה כחוטף. מצוה עבד כו' ועט"ז ודברי רש"י עיקר (ע"כ):
ד סָעִיף ב האידנא כו'. שעיקר הכתיבה משום ללמוד בה וכמ"ש ועתה כתבו כו' ולמדה כו' ולדידהו לא חיתה נכתבת אלא תורה שבכתב כמ"ש בפ' הנזקין (ס' ב') ובתמורה דברים שבע"פ כו': (ליקוט) האידנא כו'. עבב"י וכ"כ המ"מ וכן עיקר וכ"כ ט"ז (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.