א הַשּׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף צָרִיךְ לְכַסוֹת דָּמוֹ, בֵּין צָדָן עַתָּה בֵּין שֶׁהָיוּ מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ. הַגָּה: וְהַכִּסּוּי הוּא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ (כָּךְ מַשְׁמָע בַּאֲשֵׁרִי פֶּרֶק כִּסוּי הַדָּם), אֲבָל הַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה אַף אִם הֵזִיד וְלֹא כִּסָּה (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן כָּתַב א"ח וְכ"ה בְּכָל בּוֹ).
ב חַיָּב לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיְּכַסֶה: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל כִּסוּי דָּם בְּעָפָר. הַגָּה: מִי שֶׁשָּׁחַט פַּעַם הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל הַכִּסּוּי אֲבָל לֹא עַל הַשְּׁחִיטָה, דְּמַזִּיק לִבְרִיָּה (בְּמִנְהָגִים יְשָׁנִים בְּשֵׁם רַבִּי יְדִידְיָה מִשַּׁפִּירָא).
ג כּוֹי שֶׁהוּא סָפֵק חַיָּה, וְכִלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה וְחַיָּה, צָרִיךְ לְכַסוֹת דָּמָן וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָם בְּיוֹם טוֹב. וְאִם שְׁחָטָן; אֵינוֹ מְכַסֶה דָּמָן; וּבַלַּיְלָה, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר, יְכַסֶנּוּ.
ד הַבּוּ"פֶלוֹ, נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְכַסוֹת דָּמוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים בַּבּוּ"פֶלוֹ שֶׁהוּא שׁוֹר הַבָּר, שֶׁמָּא חַיָּה הוּא (הַגְּאוֹנִים וְהֶעָרוּךְ), עַל כֵּן טוֹב לְכַסּוֹתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, אוֹ לִשְׁחֹט עוֹף גַּם כֵּן וְאָז יוּכַל לְבָרֵךְ עַל הַכִּסּוּי מִשּׁוּם הָעוֹף (בְּהַגָּהוֹת מהרי"ו).
ה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְמַטָּה עָפָר תִּחוּחַ, וְצָרִיךְ לְהַזְמִינוֹ בַּפֶּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.
ו מְכַסֶה בְּיָדוֹ אוֹ בְּסַכִּין אוֹ בִּכְלִי אַחֵר, אֲבָל לֹא בְּרַגְלוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְווֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו.
ז שָׁחַט וְלֹא הָיָה עָפָר לְמַטָּה, צָרִיךְ לִגְרֹר הַדָּם וְלִתְּנוֹ בְּעָפָר תִּחוּחַ וּלְכַסוֹת עָפָר תִּחוּחַ עָלָיו.
ח מִי שֶׁשָּׁחַט הוּא יְכַסֶה; וְאִם לֹא כִּסָה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסוֹת.
ט שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת אוֹ מֵאָה עוֹפוֹת, אוֹ שֶׁשָּׁחַט חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסוּי אֶחָד לְכֻלָּם.
י הַשּׁוֹחֵט וְנִבְלַע הַדָּם בַּקַּרְקַע, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר חַיָּב לְכַסוֹת.
יא כִּסָהוּ הָרוּחַ, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת; וְאִם חָזַר וְנִתְגַּלָּה, חַיָּב לְכַסוֹת. אֲבָל אִם הוּא עַצְמוֹ כִּסָהוּ וְנִתְגַּלָּה, אֵינוֹ חַיָּב לְכַסוֹתוֹ פַּעַם אַחֶרֶת.
יב דָּם שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם, אוֹ מַיִם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַדָּם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָּם חַיָּב לְכַסוֹת; וְאִם לָאו, פָּטוּר.
יג נִתְעָרֵב הַדָּם בְּיַיִן אָדֹם אוֹ בְּדַם בְּהֵמָה, רוֹאִים הַיַּיִן וְדַם בְּהֵמָה כְּאִלּוּ הוּא מַיִם, וְאִלּוּ נִתְעָרֵב בְּמַיִם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, הָיָה בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָּב לְכַסוֹת.
יד שָׁחַט עוֹף אוֹ חַיָּה וְשָׁחַט עָלָיו בְּהֵמָה, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת; אֲבָל אִם שָׁחַט בְּהֵמָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ חַיָּה אוֹ עוֹף, חַיָּב לְכַסוֹת. הַגָּה: שָׁחַט עוֹף אוֹ חַיָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט עוֹד אַחֶרֶת וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, אִם יוֹדֵעַ שֶׁדָּם הָאַחֲרוֹן כִּסָּה דָּם הָרִאשׁוֹן, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת; אֲבָל מִסְּתָמָא חַיָּב לְכַסּוֹת (בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ד פָּסַק סְתָם שֶׁחַיָּב לְכַסוֹת, וְהוּא מְחַלֵּק אִם יוֹדֵעַ כו' דְּלָא תַּקְשֵׁי אַהֲדָדֵי הַגָּה זוֹ וְהַאי דְּשָׁחַט עָלָיו בְּהֵמָה דְּפָטוּר).
טו דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַכִּין, אִם אֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, חַיָּב לְכַסוֹת; וְגוֹרֵר אוֹתוֹ וּמְכַסֶהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עָפָר גַּם לְמַטָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דָּם אַחֵר, אֵין צָרִיךְ לְכַסוֹתוֹ, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת כָּל הַדָּם. לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין לְכַסוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל הַדָּם. הַגָּה: מִיהוּ יַמְתִּין עַד שֶׁמַּתְחִיל לִירֵד טִפִּין, כְּדֵי שֶׁיְּכַסֶּה מִקְצָת דַּם הַנֶּפֶשׁ (מַהֲרַ"ל בְּשֵׁם מהרא"ק וּשְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם מהר"ש).
טז הַשּׁוֹחֵט לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, לֹא יְכַסֶה; אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ דֶּקֶר נָעוּץ. וּבַלַּיְלָה, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר יְכַסֶנּוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה לוֹ אֵפֶר מוּכָן לְכַסוֹת בּוֹ צוֹאָה, יֵשׁ לְכַסוֹת בּוֹ הַדָּם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת.
יז הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת. וְכֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וְאֵין אֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, חֶזְקַת שְׁחִיטָתָן מְקֻלְקֶלֶת, וּפְטוּרָה מִכִּסוּי.
יח הַשּׁוֹחֵט, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַדָּם, חַיָּב לְכַסוֹת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, נוֹחֵר אוֹ מְעַקֵּר, כְּדֵי שֶׁיִּפָּטֵר מִכִּסוּי.
יט צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסִימָנִים וְהַסַכִּין קֹדֶם הַכִּסוּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי בְּרָכָה לְבַטָּלָה.
כ הַשּׁוֹחֵט חַיָּה לֹא יְכַסֶה עַד שֶׁיִּבְדֹק הָרֵאָה; וְאִם נִמְצֵאת סְפֵק טְרֵפָה, מְכַסֶה בְּלֹא בְּרָכָה; וְהוּא הַדִּין לְכָל פְּסוּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת סָפֵק, כְּגוֹן הַהִיא דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: אֲבָל דָּבָר שֶׁמִּדִּינָא הוּא כָּשֵׁר רַק שֶׁמַּחְמִירִים בּוֹ, כְּגוֹן אִם חָתַךְ כָּל הַמַּפְרֶקֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, חַיָּבִים לְכַסּוֹת (ת"ה סִימָן קפ"ז).
כא מִי שֶׁאֵין לוֹ עָפָר לְכַסוֹת, לֹא יִשְׁחֹט. הַגָּה: אֶלָּא יַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עָפָר (טוּר) ; וְאִם הוּא הוֹלֵךְ בְּמִדְבָּר אוֹ בִּסְפִינָה, וְלֹא שָׁוֶה הָעוֹף כְּהֶפְסֵד הַבֶּגֶד שֶׁיִּשְׂרֹף לְאֵפֶר אוֹ הַזָּהָב שֶׁיִשְׁחֹק, תַּקִּינוּ לֵהּ רַבָּנָן לִשְׁחֹט וּלְמַצֵּא הַדָּם בְּבֶגֶד אוֹ בְּסַנְדָּל, וּמְבָרֵךְ, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם עָפָר יְכַבֵּס הַבֶּגֶד אוֹ הַסַּנְדָּל שֶׁיֵּצֵא הַדָּם, וּמְכַסֵּהוּ בְּלֹא בְּרָכָה (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים) וְהָכֵי נָהוּג (אוֹר זָרוּעַ והראב"ן).
כב הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶם דָּם, מֻתָּרִין.
כג כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַזְּרָעִים הַנִּזְרָעִים בָּהֶם מַצְמִיחִים, הֵם בִּכְלַל עָפָר וּמְכַסִין בָּהֶם. וְאִם אֵינָם מַצְמִיחִים, אִם נִקְרְאוּ עָפָר מְכַסִין בָּהֶם. לְפִיכָךְ, מְכַסִין בְּזֶבֶל, וּבְחוֹל הַדַּק מְאֹד עַד שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ כְּלָל, וּבְסִיד, וּבְחַרְסִית וּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁכְּתָשָׁן, וּבִשְׁחִיקַת אֲבָנִים, וּבִשְׁחִיקַת חֲרָסִים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, וּבִנְסֹרֶת חָרָשִׁים, וּבָאֳכָלִים אוֹ בְּגָדִים שְׂרוּפִים עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עָפָר, וּבְשִׁחוֹר, וּבְכָחוֹל, וּבְנִקְרַת הַפְּסִילִים; אֲבָל אֵין מְכַסִין בְּזֶבֶל גַּס, וְלֹא בְּחוֹל שֶׁהַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ, וְלֹא בְּקֶמַח וְסֻבִּין וּמֻרְסָן, וְלֹא בִּשְׁחִיקַת מַתֶּכֶת אִם אֵינָם שְׂרוּפִין, חוּץ מִבְּזָהָב שָׁחוּק שֶׁנִּקְרָא עָפָר, דִּכְתִיב; וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ (אִיּוֹב כח, ו) וְאֵפֶר נִקְרָא עָפָר, דִּכְתִיב: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (רמב"ם סוף ה"ש מפכ"ה דף פ"ח ע"ב) (בְּמִדְבַּר יט, יז).
כד אֵין מְכַסִין בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֶרֶץ מְלֵחָה וְאֵינָהּ מַצְמַחַת. הַגָּה: וְלָכֵן אֵין מְכַסִּים בְּעָפָר לַחָה מִמַּיִם, כְּגוֹן מְתוּנְתָא; (טוּר וּסְמַ"ג וּסְמַ"ק) וְאֵין לְכַסּוֹת בְּשֶׁלֶג (בֵּית יוֹסֵף וְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם גָּאוֹן דְּלֹא כְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם גָּאוֹן).
א סָעִיף א בין שהיו מזומנים בידו. כגון אווזים ותרנגולים דסד"א מדכתיב אשר יצוד אימעטו אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן שנצודין ועומדין ת"ל ציד מ"מ ש"ס:
ב סָעִיף א והכיסוי היא מצוה בפני עצמה כו'. ע"ל סי' י"ט ס"ק ו':
ג סָעִיף א כשרה כו'. משמע אפילו לעצמו וכן הוא בד"מ וכן דעת הבית יוסף ומהרש"ל פרק כס"ה סי' א' ושאר אחרונים דלא כהב"ח שאוסר לעצמו מיהו היכא דהעם פרוצים במצות כסוי שאינם מכסים כדין או שאינ' מברכי' על הכסוי או על השחיט' יש לקנוס ולחייב מלקו' וגם יש לאסור השחיטה להעובר משו' מיגדר מילתא כן משמע מדברי מהרש"ל שם וע"ל ר"ס י"ט:
ד סָעִיף ב על כסוי דם בעפר כו'. ע"ל ס"ק כ"ט:
ה סָעִיף ב מברך שהחיינו כו'. ז"ל הגהת מנהגים שהביא בד"מ דכסוי הוי מצוה כדאמרינן בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשני מצות והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו כך מפורש בה"ש ר' ידידי' משפירא עכ"ל. וצ"ע דהא גבי ציצית קי"ל דאין מברך שהחיינו אלא א"כ קנה בגד חדש מטעם דקנה כלים חדשים כמו שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג אבל בעושה ציצית בבגד ישן אינו מברך שהחיינו כמ"ש הבעל העיטור ומהר"י אבוהב וד"מ בא"ח סימן כ"ב וכ"כ בש"ע ובלבוש שם והכי משמע נמי בתוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ו ע"א) ד"ה העושה סוכה שכתבו הטעם דאין מברכין שהחיינו אציצית ותפילין משום דלא תקנו שהחיינו אלא אמצוה שיש בה שמחה. וא"ל דכסוי דכיון דבזכות אנכי עפר ואפר הוא חשוב שמחה דהא אדרבה אמרי' בפ' כ"ה (סוף דף פ"ח) אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה וליחשוב נמי עפר כסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא ואמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין ע"כ והכי משמע נמי ממ"ש הר"ן שם הטעם דלא מברכין שהחיינו אתפילין משום דלאו מזמן לזמן קאתי וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' קכ"ו א"כ כ"ש כסוי ועוד נראה דאפילו להרמב"ם פי"א מהלכות ברכות דמברכין שהחיינו אציצית ותפילין היינו מטעמא דכתב שם מפני שהם מצות שהם קנין לו משא"כ בכסוי ומצאתי ברוקח סימן שע"א שכתב בשם ריב"ק משפירא כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחלה צריך לברך שהחיינו והביא ראיה מדאמרינן במנחות (דף ע"ה) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן עכ"ל ואפשר ע"ז סמכו לברך בכסוי אבל צ"ע לפ"ז אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצות שמתחנכים בהו וכן אין מברכין שהחיינו על קדושי אשה או נשואיה כמ"ש מהרי"ק שורש קכ"ח וכן על מזוזה כדלקמן ר"ס רפ"ט אלא ע"כ ס"ל דאפילו במצוה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע וכדעת התוס' והר"ן והרשב"א הנ"ל ומפרשי' ההיא דמקריב מנחות כמ"ש התוס' והרשב"א בחדושיו פ' כיצד מברכין דהיו כ"ד משמורות ואין מתחדשות יותר מב' פעמים בשנה וכיון שיש להן זמן קבוע מברך שהחיינו עכ"ל הא לאו הכי לא וא"כ ה"ה בכסוי וצ"ע:
ו סָעִיף ב דמזיק לבריה. זה הטעם דחוק ולי נראה טעם אחר יותר מתקבל משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החיוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות כדלקמן סעיף ח':
ז סָעִיף ג וכלאים הבא מבהמה וחיה כו'. מיירי בצבי הבא על התיישה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לאו ולכך מספיקא מכסה ואינו מברך דדלמא אין חוששין דלא כמ"ש בס' זבחי צדק הטעם דאינו מברך משום גזירה שמא יתיר חלבו ולא דק וק"ל אבל אי הוה פשיטא לן דחוששין הוה חייב לברך דהא צריך לכסותו מן התורה דקי"ל צבי ואפילו מקצת צבי ולזרע האם ליכא מאן דפליג דפשיטא דחוששין ועי"ל סי' ט"ז ס"ק י"ז מזה:
ח סָעִיף ג ואין שוחטין אותן ביו"ט. דכיון שצריך לכסותן ובי"ט אינו רשאי לכסותן לא ישחוט לכתחלה:
ט סָעִיף ג אינו מכסה את דמו. אפילו יש לו עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות דמו בי"ט ויבא להתיר חלבו עכ"ל הט"ו בא"ח סי' תצ"ח סי"ח והוא מסקנא דש"ס פרק קמא דביצה (סוף דף ח') ומוסכם מכל הפוסקים (וכן כתב הרשב"א בס' עבודת הקודש בבית מועד שער ב' דין ב') וכ"כ הלבוש שם דלא כמ"ש העט"ז כאן אין שוחטין הכוי והכלאים בי"ט דשמא יטלטל עפר בי"ט שלא לצורך דשמא מין בהמה הוא עכ"ל ולא דק דהא אפילו יש עפר מוכן דליכא איסור טלטול אסור מטעם הנזכר:
י סָעִיף ג ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו. ואין יכולין לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה שאין שוחטין לתוך הכלים עכ"ל הטור מדברי הרא"ש ור"ל דאסור משום שנראה כמקבל דם לעבודת כוכבים כדלעיל סי' י"א ס"ג והא דלא שרי ע"י נתינת מעט עפר בכלי כדלעיל סי' י"א משום דגם בזה יש חשש לפני הרואה שיאמר שלקח עפר לכסות בו ויבא להתיר חלבו כ"כ הדרישה אבל הב"ח כתב וז"ל ונ"ל דבזמן הזה (כלומר שאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך וכדלעיל ס"ס י"ב) שאפילו לכתחלה היה יכול לשחוט לתוך הכלים כהא"ז אלא שאנו נזהרים א"כ) בדיעבד אם שחט בי"ט יכול לקבל הדם בכלי אפילו לכתחלה דכדי לקיים מצות כסוי כדינו לא שייך ליזהר מלקבלו כיון שאין בו איסור מן הדין ומ"מ יותר טוב ליתן עפר וצרורות בכלי קודם קבלה עכ"ל ובאמת קשה לדבריו אמאי לא אשמועינן בש"ס ופוסקים האי תקנתא דעפר בכלי ואפשר דלא מתיר אלא ע"י מעט עפר בענין דליכא למימר שיכסה בו ומדינא היה אסור כיון דליכא אלא מעט עפר משום חשדא דעבודת כוכבים דעדיין ראוי לזריקה אלא דהאידנא דאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך שרי אפילו בלא עפר כלל אלא דלחומרא יתן בו עפר מעט ודוק:
יא סָעִיף ד או לשחוט עוף ג"כ. אצל הבופל"י ולא ע"ג דם הבופל"י כדלקמן ס"ק כ':
יב סָעִיף ה וצריך להזמינו בפה. פי' העפר דלמטה צריך להזמין בפה לשם כסוי היכא דמצא עפר תיחוח דאל"כ לא עביד מידי וכן כשנותן הוא לשם עפר תיחוח חשיב כהזמנה כן משמע מפרש"י פ' השוחט (חולין דף ל"א) וכן הוא באגודה והי"א ס"ל דאם מצא עפר תיחוח ושחט עליה די בכך אבל עפר שלמעלה לכ"ע צריך שיתן הוא כדאיתא בתוס' ר"פ כ"ה וכן משמע ברבינו ירוחם ונ"ל דלא פליגי אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד פשיטא דלכ"ע א"צ שיתן הוא אפילו עפר שלמעלה דהא כסהו הרוח בסי"א פטור מלכסות והוא משנה שלימה:
יג סָעִיף ו או בסכין. ר"ל בקתא של סכין אבל לא בראש הסכין במקום ששוחט כדלעיל ס"ס י"ח וכ"כ בד"מ ופרישה ופשוט הוא:
יד סָעִיף ח מי ששחט הוא יכסה כו'. בטור יש כמה דינים על מי שקדם וכיסה מה הוא חייב והמחבר כתבם בח"מ סי' שפ"ב כי שם מקומם וע"ש:
טו סָעִיף ט שחט מאה חיות כו'. ודין אם סח בין כיסוי לכיסוי או בין שחיטה לשחיטה וכיוצא בדינים אלו נתבאר בסי' י"ט ע"ש:
טז סָעִיף יב דם שנפל כו'. אע"פ שבטל ונדחה ראשון אפ"ה כשהלך ורבה עד שנתהפכה מראית המים לדם חוזר דם הראשון ונראה ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה דאין תורת דחוי אצל מצות:
יז סָעִיף יג או בדם בהמה או בדם החיה כו'. כן הוא במשנה דף פ"ז ריש ע"ב ופירש"י והר"ן והברטנורא בדם הקזה של חיה והרמב"ם פי' בדם חיה טמאה:
יח סָעִיף יג רואים כו'. נ"ל דה"נ אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה וכה"ג בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בענין שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות:
יט סָעִיף יד פטור מלכסות. שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה. רש"י:
כ סָעִיף יד או עוף כו'. והב"ח כתב דבעוף ע"ג בהמה פטור מלכסות כיון דדם עוף מועט ואין נלפע"ד ומ"ש שכ"כ מהרש"ל פכ"ה סי' י"ד ליתא דאדרבה דברי מהרש"ל שם נראין להפך ומה שדחקו לזה ליישב קושית הב"י על הטור שכתב בשם בעל העיטור דהלא ברייתא שלימה היא תירוצו דחוק ע"ש: והנלפע"ד בזה משום דכל הפוסקים לא הביאו כלל ברייתא זו משמע דס"ל דלא קי"ל כהך ברייתא משום דהתוס' תמהו עלה וז"ל שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות תימא דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה ליגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין עכ"ל וס"ל להפוסקים לישב תמיה זו דהך ברייתא ס"ל דבדם הניתז ושעל הסכין נמי לא בעי גרירה אלא מכסה במקומו וכמ"ש הכל בו בשם הר"מ בן נתן ומביאו ב"י וא"כ אנן דקי"ל דבדם הניתז ושעל הסכין בעי גרירה לא קי"ל כהך ברייתא לכך כתב הטור דין זה בשם בעל העיטור דס"ל דהך ברייתא הלכה היא וצריך לחלק דל"ד לדם הניתז ושעל הסכין דשאני הכא כיון שדם הבהמה למעלה מה יכסה כמ"ש רש"י והרי כאלו הכל מעורב יחד וכן כשדם חיה למעלה דחייב לכסות אה"נ דהיינו ביש עפר תיחוח למטה כמ"ש העט"ז והל"ח דף קצ"ג. א"נ אפילו ליכא עפר תיחוח אפשר דא"צ לגרור משום דכי ימתין עד שיגרור ויתיבש יתערב הדם חיה בדם בהמה וקודם שיתיבש פשיטא דלא יכול לגררו ויתערב הכל ביחד ולכך טוב יותר לכסותו במקומו. זה נ"ל דעת הטור ואפשר גם דעת הפוסקים כן והא דהשמיטו ברייתא זו היינו משום שנ"ל פשוט כן וגם לא הובאה ברייתא זו בש"ס אלא אגב ריהטא ע"ש:
כא סָעִיף יד חייב לכסות. ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לבין דם בהמה מ"מ מאי דאפשר למיעבד עבדינן ובעט"ז כתב כאן דברים מגומגמים:
כב סָעִיף טז ובלילה כו'. ע"ל ס"ק י' מ"ש בזה:
כג סָעִיף יז ואין אחרים רואין אותן כו'. אבל כשאחרים רואין אותם אמרינן במשנה (דף פ"ו ע"א) דחייב בכסוי ומשמע התם בש"ס דחייב מדינא בכסוי וכן משמעות הפוסקים וכן בדין דהא טעמא דבינם לבין עצמם דפטור משום שרוב מעשיהם מקולקלים הלכך כשאחרים רואין אותם ששחטו יפה כיון דכשר אפילו לאכילה פשיטא שצריך כסוי וצריך לברך וכ"כ בס' ל"ח דף קצ"א סוף ע"א דלא כהעט"ז דכתב מכסה בלא ברכה מיהו היינו דוקא כשהן מומחים או יודעים לאמן ידיהם דאז שחיטתן כשרה דיעבד לכ"ע כמ"ש בסי' א' ס"ק כ"ד דאל"כ מכסה בלא ברכה וע"ל סי' ט"ז ס"ק כ"א:
כד סָעִיף יז ופטורה מכסוי. בש"ס משמע דאינו רשאי לכסות כיון דרוב מעשיהם מקולקלים והוי כנבלה גמורה וכשיכסה אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ואתי למטעי ולמיכל משחיטתן כן משמע בתוספות שם ד"ה סיפא כו' וכ"כ הב"ח:
כה סָעִיף יט צריך לבדוק הסימנים כו'. ע"ל סי' כ"ה מדין בדיקת הסימנים וסי' י"ח מדין בדיקת הסכין:
כו סָעִיף כ עד שיבדוק כו'. ואע"ג דלעיל סי' י"ט אמרי' דמברך על השחיטה קודם השחיטה היינו משום דא"א בענין אחר דכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן וסמכינן אחזקה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן כדלקמן סי' פ"א אבל הכא כיון דאפשר לברורי מבררינן ודמי לדלעיל ר"ס א' דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו:
כז סָעִיף כ כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה כו'. וכדלעיל סי' י"ח ס"ק א' וסי"א והב"ח חלק אמהרא"י והמחבר ודקדק ממ"ש הטור בר"ס י"ח דבנמצאת הסכין פגומה לאחר שחיטה הרי זה נבלה ולא כתב ספק נבלה דאתא לאורויי דמחזקינן לה בנבלה גמורה לפטור מכסוי ול"ד לספק טריפה דמכסה בלא ברכה כיון דאירע הספק בשחיטה עצמה עכ"ד ותימא היאך יעלה על הדעת לעקור עשה מן התורה לפטור מכסוי משום שנמצא הסכין פגומה דליכא אלא ספקא ואפשר דבעצם המפרקת נפגם דהא איכא מ"ד פ"ק דחולין (דף י') דמכשיר ונהי דקי"ל לחומרא מ"מ ליכא אלא ספיקא וכדאמרי' בש"ס חיישינן שמא בעור נפגמה וכן כתבו כל הפוסקים וכמ"ש בר"ס י"ח ומה שדקדק מדברי הטור לאו כלום הוא דודאי הטור בסי' י"ח לאו להכי אתא דהתם לא מיירי כלל מדיני כסוי וגם אם היה כוונתו לכך לא היה כותבו ברמז אלא לא ירד לדקדק בכך וכ"כ בדוכתי טובי ה"ז נבלה והוי ספק נבלה וכן המחבר גופיה כתב בר"ס י"ח ה"ז נבלה גם מה שחילק בין ספק טרפה לספק בשחיטה לא נהירא כלל והכי מוכח להדיא בש"ס פכ"ה דף פ"ו גבי שחיטת חש"ו דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים אזלינן לחומרא להצריך כסוי מספק ע"ש וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סי' ו' כהמחבר וכ"פ בד"מ:
כח סָעִיף כ אבל דבר כו'. משמע דבחתך מפרקת חייב לכסות מדינא וצריך לברך וכן משמע בתה"ד וכן דעת הס' ל"ח דף קצ"א וכן בדין לפי מ"ש בסי' כ"ד ס"ק ה' דהא דמחמירין בחתך המפרקת הוא חומרא בלא טעם והוכחתי שם מן הש"ס ופוסקים דמותר ע"ש הלכך נהי דמחמרינן לאכול היינו משום שכבר נהגו כן אבל פשיטא דצריך לברך דלא כהעט"ז והב"ח שכתבו מכסה בלא ברכה:
כט סָעִיף כא תקינו ליה רבנן כו'. הב"י דחה דברים אלו משום דא"כ עדיפא ה"ל למיתני האי תקנתא משורף טליתו דאיכא משום בל תשחית ועוד דכיון שאינו מכסה בעפר היאך יברך עליו הלכך נראה דאין לדברים אלו עיקר עכ"ל והרב בד"מ דחה דברי הב"י דבמתני' מיירי דהבגד או זהב אינו שוה כמו העוף וליכא בל תשחית כדאיתא בפרק החובל (סוף בבא קמא דף צ"א) גבי אילן מאכל שדמיו יקרים לבנין מותר לקצצו וכ"פ הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ו והסמ"ג לאוין רכ"ט) והא דמברך היינו הואיל וכי ממצה ליה בבגד ה"ל התחלת הכיסוי אע"פ שאינו גומר הכסוי עד לאחר זמן מידי דהוי אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אע"ג דלא מבערין עד למחר (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תל"ב) וה"ה בנ"ד כו' ואח"כ מצאתי בא"ז שהביא דברי הגאונים והאריך בטעמים וכתב דיש לסמוך עליהם עכ"ל ד"מ וכן מצאתי בראב"ן שהביא דבריהם לפסק הלכה ומהרש"ל פרק כ"ה סי' י"ז נמשך אחרי הב"י לדחות דברי הגאונים ודחוי כזה חוזר ונראה אחר שמפורש כן בגדולי ההוראה הנזכרים ונתיישב דבריהם גם מהרש"ל עצמו הביא דברי הגאונים בסתם בהגהותיו לשחיטות מהרי"ו (אכן תמצא כמה פעמים שבספרו חוזר בו מדבריו הראשונים) וכ"פ הב"ח אכן מה שדמה בד"מ דין זה לבדיקת חמץ ל"ד כ"כ דהתם ה"ט דהבדיקה היא תחלת ביעור דא"א לביעור בלא בדיקה ותלי הבדיקה בביעור משא"כ הכא עכ"ל נ"ל לצרף ג"כ הטעם שכ' הב"ח דהברכה לא נתקנה אלא על כסוי דם ולא בעפר כדאיתא בתוספתא וירושלמי ופוסקים ואף דנהגינן לומר בעפר היינו לרווחא דמלתא אבל כאן אוקמא אדינא ולכך כשממצה בבגדו אין לומר בעפר וגם בלשון הגאונים הנ"ל איתא מברך על הכיסוי ותו לא ובעט"ז כתב שנ"ל שלא יברך לכתחלה כשממצה בבגדו ולא אח"כ כשמכבס הבגד ואילו ראה דברי הר"ב בד"מ לא כתב כן:
ל סָעִיף כב השוחט כו'. משמע דאתא לאשמועינן דאע"פ שלא נתקיים בהן מצות כסוי מותרים וכן משמע בתה"א שער ה' וכן משמע בעט"ז וב"ח אבל במשנה פרק השוחט (חולין דף ל"ג ע"א) שממנו מקור דין זה איתא השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרין ומדנקט בהמה משמע דלאו מכסוי מיירי וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה"ש דין י"ג בדיני מסוכנת השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם הרי אלו מותרין ואין אומרים שמא מתים היו עכ"ל וכן פירש בספר תורת חיים ובמשמרת הבית דף כ' פירש הרשב"א דאתא לאשמועינן דאע"ג דלא יצא מהן דם מותרין דדם האיברים שלא פירש מותר כו' וע"ל ס"ס כ"ב:
לא סָעִיף כג הנזרעים בהם מצמיחים כו'. ולא מהני כשמשימים בהן צמחים והוא מגדלם אלא בעינן דוקא שהנזרעים בהן מצמיחים ב"י וכ"כ הכל בו בשם הרז"ה ובעל העיטור:
לב סָעִיף כג ובחרסית. פי' בערוך הוא מין סיד שחופרים אותו מן הקרקע:
לג סָעִיף כג ומגופה של חרס שכתשן. האי כתישה קאי ג"כ אלבינה וכן מוכח ס"פ כ"ה עכ"ל פרישה. וגם דברי הט"ו א"א לפרש בענין אחר:
לד סָעִיף כג ובנעורת של פשתן דקה. פירש"י דהיינו אריש"טא שמנערין מן הפשתן וה"ה בעפר. ונסורת של חרשים שמגררים הנגרים במגירה וקוצצים בה עצים והיא משרה נסורת דקה כעפר. ושיחור פירש"י פחמים כתושים וכן פי' בערוך ערך שחור והרמב"ם פי' דהיינו פיח הכבשן. וכחול הוא צבע שנותנין בעין. ונקרת הפסולים פירש"י עפר שמנקרין מן הרחיים:
לה סָעִיף כג ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין כו'. אבל בשרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסים אם שרופים מכסים בעפרן כ"מ בטור וב"י ופשוט הוא:
לו סָעִיף כד ולכן אין מכסין כו'. כן הוא בכל הספרים וכן העתיק בס' אפי רברבי ומשמע דהיינו מפני שעפר לחה אינה מצמחת וליתא דבש"ס פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) איתא בהדיא דראויה לזריעה ומצמחת וכן הוא ברש"י שם אעפ"י שהב"י העתיק לשון רש"י ואינה ראוי' לזריעה פשוט הוא דט"ס הוא והעט"ז העתיק לשון הב"י ולא הרגיש בטעות אלא הטעם כתב הסמ"ג דבעינן עפר דק ונפרך שראוי למנות כדכתיב אם יוכל איש למנות את עפר הארץ ומביאו ב"י ודרכי משה ונ"ל דהאי ולכן ט"ס הוא וצריך להיות וכן וקל להבין:
לז סָעִיף כד בעפר לחה וכו'. וכל שכן בטיט כדאיתא בש"ס שם:
א סָעִיף א מזומנים בידו. דכתיב אשר יצוד ציד מ"מ א"כ למה נאמר יצוד למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת פרש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר שלא יאכל בשר תדיר:
ב סָעִיף א מצוה בפני עצמה. וא"ל ממ"ש הרא"ש והביאו הטור סי' כ' דמצות כיסוי היא גמר מצות שחיטה דבאמת היא מצוה בפני עצמה אלא ששייכה אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש עם של יד. ואין להקשות למה פסק בהג"ה סי' י"ט סעיף ד' שמותר לדבר בין כיסוי לשחיטה מאי שנא מסח בין תפילין לתפילין י"ל דבתפילין שייכה הברכה דשל ראש גם על של יד כמו שזכרנו בהלכות תפילין:
ג סָעִיף ב כיסוי דם בעפר. אע"ג דלא מצינו בשום מקום שמזכירין פרט המצוה בברכה אלא דרך כלל וא"כ היה די לומר על כיסוי דם לחוד מ"מ הכא שאני שעושה שני מצות דהיינו כיסוי שלמטה מן הדם ושל מעלה וזה נלמד מן בעפר ע"כ צריך לומר בעפר להורות על שני המצות כנ"ל ועי' מ"ש סי' ק"כ סעיף ג':
ד סָעִיף ג הבא מבהמה וחיה. זהו ג"כ בכלל כוי וכתב רש"ל דדוקא בחיה שבא על הבהמה אמרינן שאינו שוחט בי"ט כיון דמספקא לן אם חוששין לזרע אב ושמא אין חוששין אבל בבהמה שבא על החיה חייב לכסות בודאי ואין כאן ספק דצבי ואפילו מקצת צבי אמרי' כמו דאמרינן לעיל סי' י"ז סעיף ח' שה אפילו מקצת שה וע"כ שוחטין אותו בי"ט וכן איתא להדיא בגמ' בפ' אותו ואת בנו למסקנא דרב פפא דבתייש הבא על הצבייה חייב לכסות בודאי דצבי אפילו מקצת צבי אמרי' ולא משכחת ספיקא אלא בצבי הבא על התיישה דיש ספק אי חוששין לזרע אב והוה מקצת צבי ואע"ג שהטור והרמב"ם וש"ע כתבו כאן סתם מבהמה וחיה סמכו על מ"ש באותו ואת בנו דשה אפילו מקצת שה ה"נ כאן וע"כ תפרש דבצבי הבא על התיישה קא מיירי ובפרישה הקשה ג"כ מכאן על ההיא דאותו ואת בנו ותירץ דגבי אותו ואת בנו גילה לנו הכתוב דשה אפילו מקצת שה אבל כאן לא גילה לנו הכתוב איכא לספוקי דלמא דוקא בחיה גמורה צריך כיסוי עכ"ל ולא עיין בגמ' שזכרנו שמבואר להדיא דמאן דס"ל שה אפילו מקצת שה ס"ל ג"כ אפי' מקצת צבי לענין כסוי דחייב ומו"ח ז"ל כתב דהטור ס"ל כיש אומרים שמביא אח"כ בגמרא בברייתא דכוי הוי הבא מן התייש ומן הצבייה והך י"א לא ס"ל דאמרי' אפילו מקצת צבי אע"ג דגבי שה אמרינן כן. ולא נייח לי גם בזה דודאי רב פפא שאמר במסקנא דלא משכחת לענין כיסוי אלא בצבי הבא על התיישה ראה וידע ג"כ הך ברייתא דיש אומרים ואפ"ה מפרש לה דלא מיירי בתייש הבא על הצביה דאל"כ לא היה רב פפא חולק על הברייתא מסברא דנפשיה וכן מוכח ממה שאמרו שם בגמרא לפני זה והא דתניא כוי אין שוחטין ביו"ט במאי עסקינן אילימא בתייש הבא על הצבייה בין לרבנן בין לר"א לשחוט ולכסי צבי ואפילו מקצת צבי כו' מדפריך בפשיטות כן ש"מ שפשוט הוא דשוין הם שה אפילו מקצת שה עם צבי אפילו מקצת צבי אלא האמת הברור כדעת רש"ל שזכרתי:
ה סָעִיף ד לשחוט עוף ג"כ כו'. פי' ישחוט העוף אצלו אבל לא בתערובות עם דם הבופי"ל דהא יהיה בטל בתוכו כמ"ש בסעיף י"ג בנתערב דם חיה עם דם בהמה אם נתערב במים כו':
ו סָעִיף ה תיחוח למטה כו'. דכתיב בעפר מלמד שצריך ב' כיסויים:
ז סָעִיף ו בסכין. פי' בקתא של סכין אבל לא בראשו דשמא יפגום אותו:
ח סָעִיף ח חייב לכסות. בגמ' יליף לה מדכתיב ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל והטור סיים כאן חייב לכסות שמצות כסוי היא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבים בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם הלכך אם קדם אחר וכסה חייב ליתן לו י' זהובים שכר ברכה שביטל ממנו עכ"ל וקשה למה הוצרך לתת טעם נוסף על לימוד מהפסוק שאמרו בגמ' גם לשון הלכך אינו מיושב שפיר והיה לו לומר ואם קדם אחר כו' ונראה שכוונתו שלא נטעה לומר מדחזינן שאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ואח"כ אמרה אזהרה לכל ישראל ע"כ צריך לומר דאזהרה היא כשאין הוא שם אבל אם הוא שם אין אחר בכלל האזהרה וא"כ אם אחר רוצה לכסות בעוד שהשוחט שם אינו מברך כיון שאינו מוזהר על עשייה זאת ולפ"ז אין עליו חיוב לשלם י' זהובים דדוקא שכר ברכה שהוא נהנה ומבטל את חבירו ממנו צריך לשלם לו משא"כ כאן שאינו נהנה ואינו אלא כמבטל חבירו מן הנאת חברו ומזיק בעלמא הוא ע"כ כתב הטור שמצות כסוי היא כשאר מצות כו' פי' אחר שגילה לנו הפסוק שיש אזהרה על כל ישראל הוה כאן כמו בכל המצות שכל ישראל חייבים בם ה"נ החיוב על כל ישראל אפילו אם הוא שם אלא שהשוחט קודם באותו חיוב הלכך כיון שעכ"פ האזהרה אפילו כשהוא שם ממילא שפיר מברך וכיון שהוא מברך ומבטל מחבירו הנאת הברכה ע"כ צריך ליתן לו י' זהובים כנ"ל וכתב הטור אלא שאין גובין זה בזמן הזה דהוה כמו דיני קנסות כמבואר בח"מ סי' א' וע"כ לא הביאו זה בש"ע אבל ראיתי בסמ"ק שכתב בזה מ"מ לא טוב עשה וצריך לפייסו:
ט סָעִיף יב לתוך המים. פירש דלא אמרינן קמא קמא בטל דאין דיחוי אצל מצות:
י סָעִיף יד שחט עוף כו'. בטור כתוב דין זה בשם בעל העיטור ותמה ב"י שהרי דין זה ברייתא היא בפרק כסוי דם ולכאורה נראה שלמד ממנו מדנקט בדברי העיטור בטור ברישא בפטור צפור או חיה ובסיפא גבי חיוב לא נקט רק חיה ולא כמו שהעתיק כאן בש"ע ובודאי היתה כוונת בעל העיטור דבשוחט צפור על הבהמה אין שם כסוי דמועט הוא וכן ראיתי לרש"ל שכתב כן ולא נתיישב לי בזה דאטו כל העופות שוין או כל הבהמות שוין ובהדיא אמרי' בסוטה (דף ט"ז) לענין דם צפור שמעורב במים שאין כל הצפרים שוים וכאן הלא הכל תלוי לפי השיעור אם היה מים כמ"ש סעיף י"ג וכוונת הטור נ"ל שהיא כן דיש להקשות להיפך למה לא הביאו הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה הך דינא דשחט חיה ואח"כ בהמה כו' או איפכא כיון שהוא מפורש בברייתא ונראה כוונתם דבברייתא אמרינן בלשון זה ר' יונתן בן יוסף אומר שחט חיה ואח"כ בהמה כו' מדקתני ר' יונתן אומר ש"מ דתנא קמא פליג וס"ל דאין חייב לכסות אפילו בשוחט חיה על בהמה כיון שאין עפר למטה תחת דם החיה או להיפך דאפשר אפילו בשוחט בהמה על חיה יש כסוי דהיינו שיגרור את דם בהמה ויכסה דם החיה כמו שהקשו התוס' באמת על ר' יונתן בן יוסף בזה וע"כ לא הביאו הרי"ף והרא"ש דברי רבי יונתן כיון דרבים פליגי עליה ובעל העיטור ס"ל דהלכה כרבי יונתן ע"כ הביא הטור דין זה בשם בעל העיטור כנ"ל ברור ונכון:
יא סָעִיף יד חייב לכסות. פי' כמות שהוא ואע"ג דאין עפר למטה תחת דם החיה מ"מ די בכך ומפרש הטעם בגמרא כיון דמ"מ היה ראוי תחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו והתוס' הקשו דלמה לא יגרר אותו ויכסה בעפר למטה כמו בדם הניתז שבסעיף ט"ו ואסיקו בתימה ובלבוש כתב בזה שחייב לכסות ובלבד שיהיה עפר תיחוח למטה שיהיה נבלע בסוף ואם אין עפר תיחוח למטה יגררנו הכל כמו שהוא ויתן עפר תיחוח למטה ולמעלה כו' וכל זה שגגה גדולה ולא עיין בגמרא כלל אלא מדעת עצמו כתב דברים כזה והם טעות:
יב סָעִיף יד ונתנבלה בידו. דין זה כתבו ב"י בשם הג"ה מיימוני בשם מהר"מ דחייב לכסות והקשה ב"י מ"ש משוחט בהמה על החיה דפטור מכסוי. וע"כ תירץ רמ"א כאן דמיירי שאינו יודע אם דם האחרון כיסה את הראשון או לא אמרינן מסתמא לא כיסה אותו ועל כן חייב לכסות ויש לתמוה היאך שייך ליתן כלל כזה לחייב ברכה מסתמא דאטו כל חיות או עופות שוים אחת לחבירו ונלע"ד דרך אחרת בזה (דהרמב"ם) [דהר"מ] כתב דין זה דוקא בנתנבלה בידו והטעם דכל מה שיצא בשחיטת עוף השני קודם שנעשה נבלה הוא דם ראוי לכסוי ובאותה שעה מיקרי דם שחיטה ואע"פ שלאחר שנעשית נבלה הוה למפרע דם שאינו ראוי לכסוי מ"מ כבר נתבטל בשעה שהיה עליו שם ראוי לכסות ובזה אין אנו הולכים אחר שיעור שאם היה מים אם היה בו מראית דם אלא בטל האי דם בדם שהיה תחלה ויש לדמות דבר זה לחמץ לח שנתערב קודם הפסח ביין דקים לן אין חוזר וניעור כמו שכתוב באורח חיים סי' תמ"ז כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובות הכי נמי כאן היה תחלה שם היתר עליו מ"ה אמר מהר"ם שפיר דחייב לכסות דמסתמא מיד שרואה שנתנבלה משליכה מידו וא"כ אין כאן דם שיבטל דם התחתון אבל אם כבר נתנבלה בתחלת השחיטה והוא הולך ושוחט ומוציא הדם ודאי אין לברך על כיסוי זה כל זמן שלא נתברר לנו שיש כ"כ שאילו נתערב במים כשיעור דם האיסור שהיה בו מראית דם כמ"ש בסעיף י"ג כנלע"ד ברור:
יג סָעִיף טז אפילו יש לו דקר נעוץ. אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות שיכסה כמו בי"ט דרצו חכמים לעשות היכר שהוא יום שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך החולה כן כתב ר"ן:
יד סָעִיף יז וכן חרש שוטה וקטן. נראה דה"ה גדול ששחט ואין יודע הלכות שחיטה דרוב מעשיו מקולקלים ועמ"ש סי' ט"ז ס"ק י"ג:
טו סָעִיף יט כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. פי' דאם ימצא פסול בסימנים אין כאן כיסוי כלל ואם ימצא הסכין פגום נהי שיצטרך לכסות מספק דשמא במפרקת נפגמה כמ"ש אח"כ מ"מ בשניהם אין כאן חיוב ברכה ע"כ לא יכסה קודם הבדיקה בסימנים וסכין וא"ל למה מברכין ברכת שחיטה קודם השחיטה שמא ימצא טריפה דהא בעינן שהברכה תהיה עובר לעשייתה ואף על גב דבברכת נטילת ידים וטבילה מברכינן אחר עשיית המעשה שאני התם דא"א בענין אחר דגברא לא חזי כמ"ש בסי' ד' סעיף א' וע"כ כאן סמכינן ארובא דכשירות הם ובדרישה כתב בשם רש"ל דברכת שחיטה שאני דמהני לטהרה מידי נבלה ותמוה הוא דא"כ למה אמרו בשוחט דבר דאיתיליד ביה ריעותא דשוחט בלא ברכה כדאיתא סימן י"ט סעיף א' הא מטהרה מידי נבלה אלא ע"כ דלא מברכינן אלא על מה שמותר לאכול ממנה:
טז סָעִיף כ כל המפרקת כו'. דוקא בחומרא זאת שמדינא כשר לגמרי אפילו לדידן כמו שזכרנו בסי' כ"ד סעיף ד' ומצות פרוש בעלמא אית ביה ע"כ יכסנו בברכה:
יז סָעִיף כא תקינו ליה רבנן כו'. הב"י הביא דברי המרדכי אלו בשם הגאונים והקשה עליהם דא"כ טפי היה לתנא למיתני תקנה זאת ממה ששנה שישרוף זהב ותו דהיאך מברך על הכיסוי בעפר הא אין מכסהו בעפר אלא ממצה ליה בטליתו ע"כ כתב שאין לדברים אלו עיקר ורמ"א בד"מ תירץ הקושיא הראשונה דהתנא מיירי שהעוף שוה כמו הזהב או הטלית ששורף והגאונים מיירי שאינו שוה ע"כ א"א לו בענין אחר וע"כ עשו לו תקנה זאת ולא תירץ כלום דכיון דבגמרא החמירו עליו שישרוף הטלית או הזהב ולא סגי להו בתקנה זאת שימצה הדם בבגד אין כח ביד הגאונים לעשות תקנה מלבם ועל הקושיא השניה תירץ רמ"א דכיון דבשעה שממצה הדם בבגד הוה התחלה לכיסוי ויכול לברך אע"פ שאינו גומר הכיסוי עד לאחר זמן מידי דהוה אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אע"ג דלא מבערו עד למחר משום דהבדיקה היא תחלת הביעור ה"נ בזה ע"כ גם זה אינו כלום דשאני גבי ביעור חמץ דא"א לו לבער אא"כ יבדוק אחריו תחלה נמצא שבשעה שציוו לבער היה בכלל זה גם הבדיקה תחלה משא"כ כאן ששום אדם אינו עושה כן שימצה הדם בבגד רק האי גברא לפי שאין לו עפר ודאי אין שייך לומר שזהו בכלל הציוו מעיקרא אדרבה נימא שזה לא ישחוט כלל כיון שאין לו עפר לכסות. ומו"ח ז"ל תירץ הקושיא השנייה שאין מברך על כיסוי דם בעפר אלא יברך על כיסוי הדם כמו ששנו בתוספתא שעיקר נוסח הברכה כך היא וק"ל דאף לפי זה שאינו מזכיר בכל ברכת כיסוי תיבת בעפר מ"מ בעינן שיהיה הכסוי בעפר כמפורש בפסוק וכסהו בעפר אלא שלא צריך להזכירו וכמו שזכרתי לעיל סעיף ב' בקושיא ע"כ נראה ברור שאין לנהוג כתקנה זאת וכן ראיתי לרש"ל בספרו פרק כיסוי הדם סי' י"ז וז"ל נראה שאין לדברים אלו עיקר אף שהא"ז הביאם מ"מ אם היה ממש בדברי הגאונים א"א שלא הביאם הרי"ף או הרמב"ם עכ"ל ובלבוש כתב ג"כ שאין לברך על כיסוי זה לא בתחלה ולא בסוף משמע דלא קפיד רק אברכה אבל עיקר הכיסוי יוכל לעשות כן ואני אומר שמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט כלל כיון דליתיה לתקנה זאת וכמ"ש הטור והש"ע כאן נ"ל ברור:
יח סָעִיף כג הנזרעים בהם מצמיחים. פי' ולא עפר שמצמיח עשבים שגדלו כבר:
יט סָעִיף כג ובחרסית. הוא מין סיד וא"צ כתישה ב"י. ומגופה של חרס שכתשן האי שכתשן קאי גם אלבינה. ובנערת של פשתן פי' שמנערים מפשתן. ובנסורת חרשים פירוש חרש עץ שמגררים הנגרים במגירה. ובשיחור פי' כתישת פחמין ונקרת פסולים פירוש עפר שמנקרים מן הרחיים:
א סָעִיף א כיסה. וכ' בט"ז אע"ג דכתב הרא"ש דמצות כסוי היא גמר מצות שחיטה צ"ל באמת היא מצוה בפני עצמה אלא ששייכה אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש אחר תפילין של יד ואין להקשות למה פסק בהג"ה בסי' י"ט שאם סח בין שחיטה לכסוי דכשר מ"ש מסח בין תפילין לתפילין צ"ל דבתפילין שייכה הברכה דשל ראש גם לשל יד משא"כ בשחיטה וכסוי מדנקט סתמא דכשרה משמע אפי' לעצמו. והב"ח אוסר לעצמו מהרמ"ט:
ב סָעִיף ב לבריה. ובש"ך כתב טעם אחר משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות כדלקמן ס"ח מיהו צ"ע למה מברכין על הכיסוי יותר שהחיינו מתפילין ומזוזה או קדושי אשה או שאר מצות שמתחנכים בו והניח בצ"ע והפר"ח פסק שלא לברך שהחיינו וספק ברכות להקל. וכ' בט"ז דהא דצריך לומר על כיסוי דם בעפר ולא אמר סתם על כסוי דם צ"ל משום דכאן עושה שני מצות כסוי שלמטה מהדם ושלמעלה וזה נלמד מן בעפר על כן צריך לומר בעפר להורות על שני מצות כנ"ל ועיין בסימן ק"כ ס"ג:
ג סָעִיף ג בי"ט. והטעם משום דצריך כסוי ובי"ט אין רשאי לכסותה וכ' בט"ז ובש"ך הא דאינו מברך על כלאים הבאים מבהמה וחיה מיירי בצבי הבא על התיישה כיון דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אבל בהמה שבא על החיה חייב לכסות בוודאי ואין כאן ספק וחייב לברך דצבי אפילו מקצת צבי אמרינן ולזרע האם ליכא מאן דפליג דפשיטא דחוששין כמו דאמרינן לעיל סימן י"ו ש"ך:
ד סָעִיף ג דמן. וכתב בש"ך אפילו יש עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות בי"ט ויבא להתיר חלבה:
ה סָעִיף ג יכסנו. וכתב בש"ך והאידנא בי"ט יש ליתן בכלי מעט עפר ויקבל לתוכה הדם עד הלילה. הא דגבי כוי מצרכינן כיסוי מספק משא"כ בספיקות אחרות עיין תשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ה:
ו סָעִיף יג העוף. ופי' הש"ך שישחוט העוף אצל הבופל"ו ולא ע"ג הבופל"ו דהא יהיה בטל בתוכה כמו שכתב בסעיף י"ג בנתערב דם חיה עם דם בהמה וכו'. * וצ"ע דבסימן רצ"ז ס"ו כתב בפשיטות דשור הבר הוא מין בהמה:
ז סָעִיף יא צריך. פי' דאם מצא עפר תיחוח שוחט עליה ודי בכך וכתב בש"ך אבל עפר מלמעלה לכ"ע צריך שיתן הוא לכתחלה אבל בדיעבד כשר אפילו אם לא נתן עפר גם למעלה דהא כסהו הרוח פטור מלכסות כדלקמן סעיף י"א. כ' בה"י ועכשיו נוהגין ליקח אפר כירה ונותן ע"ג קרקע ועושין בו גומא ומורידין בו דם העופות ובודקין תיכף הסימנין והסכין ואח"כ מכסין בקתא את האפר:
ח סָעִיף ו בסכין. פי' בקתא של סכין אבל לא בראשו שמא יפגום אותו:
ט סָעִיף ח לכסות. ועיין בח"מ סימן שפ"ב במי שקדם וכסה מה הוא חייב:
י סָעִיף יב לכסות. וכתב הט"ז ולא אמרינן קמא קמא בטל והואיל ונדחה אידחי דאין תורת דחוי אצל מצות:
יא סָעִיף יג לכסות. וכתב בש"ך דנראה לי דה"ה אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בענין שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות בלא ברכה וכך כתב הפרי חדש:
יב סָעִיף יג לכסות. וכתב בש"ך ואע"ג דליכא עפר תיחוח למטה מ"מ מה דאפשר למיעבד עבדינן וכתב בט"ז הטעם כיון דמ"מ היה ראוי לכתחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והתוספות הקשו דלמה לא יגרר אותו ויכסה בעפר למטה כמו בדם הניתז שבסעיף ט"ו ואסיקו בתימא. והב"ח כתב דבעוף ע"ג בהמה פטור מלכסות דדם העוף מועט וחולקין עליו הט"ז והש"ך דהכל תלוי לפי השיעור אם היה מים כמו שכתב בסעיף י"ג:
יג סָעִיף יג לכסות. ובט"ז חולק על רמ"א דכתב מסתמא חייב לכסות האיך שייך ליתן כלל בזה לחייב ברכה מסתמא אלא העיקר תליא בזה אם מתחלה יצא דם קודם שנעשה נבלה אעפ"י שלאחר שנעשה נבלה הוי למפרע דם שאינו ראוי לכסוי מ"מ כבר נתבטל ויש לדמות דבר זה לחמץ לח שנתערב קודם פסח דאינו חוזר וניעור כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובת אבל אם כבר נתנבלה בידו בתחלת השחיטה והוא שוחט ומוציא הדם ודאי אין לברך על כסוי זה כ"ז שלא נתברר לנו שיש כל כך שאם נתערב במים שהיה בו מראה דם כמו שכתוב בסעיף י"ג כנ"ל ברור עכ"ל:
יד סָעִיף טז נעוץ. וכתב בט"ז ואע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות יכסה כמו ביום טוב משום דרצו חכמים לעשות היכר שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך לחולה. ולדעת הי"א שהתירו אם היה מוכן לכסות בו צואה אפ"ה מה שמדליקין בי"ט אסור לכסות באותו אפר אא"כ ראוי לצלות בו ביצה עיין בא"ח סי' תצ"ח (מהרמ"ט):
טו סָעִיף טז יכסנו. וע"ל סוף סעיף ג' מה שכתבתי שם בשם הש"ך:
טז סָעִיף יז מכיסוי. ל"ד קטן ה"ה גדול וא"י ה"ש. וכתב בש"ך דבש"ס פסק דאסור לכסות כדי שלא יאמר ודאי שחיטה מעליותא היא אבל כשאחרים רואין אותו פשיטא דהוי שחיטתן כשרה וצריך לכסות ולעשות ברכה וכל זה היינו דוקא מומחים או יודעים לאמן ידיהם דאז שחיטתן כשרה לכ"ע ואם לא כן מכסה בלא ברכה:
יז סָעִיף יט לבטלה. וכתב בש"ך אבל ברכת השחיטה אי אפשר לברך כיון דצריך לברך עובר לעשייתן וסמכינן על חזקה דרוב בהמות כשרות הן אבל הכא דאפשר לברורי לא סמכינן על החזקה במקום דיכולין לבררו וע"ל סי' א':
יח סָעִיף כ בזה. והב"ח חולק על המחבר ופסק דאם נמצא ספק מה פטור מכסוי והט"ז חולק עליו והסכים עם המחבר וכ"פ מהרש"ל:
יט סָעִיף כ לכסות. וכ' בש"ך דצריך לברך דלא כהב"ח שפוסק לכסות בלא ברכה. וכן שהייה דרסה חלדה הגרמה במיעוט בתרא בסימנין חייב לכסות בברכה (ש"ך) השוחט לאכילת כלבים או לאכילת עובדי כוכבים חייב בכסוי. כנה"ג בשם ש"ג:
כ סָעִיף כא שישרוף. והקשה הע"י למה לי לשרוף טליתו הלא כששורף טליתו יש לו אש ע"כ א"כ יכסה באפר של אותו אש או איך יבשל או יצלה אותו עוף וע"כ יש לו אש ע"ש:
כא סָעִיף כא נהוג. וכ' בש"ך דעכ"פ כשמברך אין לומר על כסוי דם בעפר אלא על כסוי דם בלבד והט"ז חולק על הגהת רמ"א ופסק להלכה כדעת המחבר דמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט ופר"ח מסיק ואין לו תקנה אלא לישרף טליתו או שישחוק דינרי זהב. ובס' נ"ה חולק על ט"ז ופוסק דעיקר כרמ"א:
כב סָעִיף כב מותרים. פירוש אע"ג שלא נתקיים בהם מצות כסוי מותרים וכן בהמה שלא יצא מהם דם מותר דדם האברים שלא פירש מותר:
כג סָעִיף כג בהם. וכ' בש"ך ולא מהני כשמשימין בהם צמחים והוא מגדלם אלא בעינן דוקא שהנזרעים בהן מצמיחים:
כד סָעִיף כג שרופים. וכ' בש"ך אבל אם שרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסין אם שרופים מכסים בעפרן. אין מכסין לא בגפרית ומלח ולא בפלפלין שחוקים אבל בקנמון טחון מכסין (כנה"ג בשם ש"ג):
כה סָעִיף כד לחה. כתב בש״ך דמשמע כאן שעפר לחה אינה מצמחת וזה אינו דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) איתא בהדיא דראוי' לזריעה ומצמחת אלא הטעם דאין מכסין בעפר לחה משום דבעינן עפר דק דראוים למנות דכתיב אם יוכל איש למנות עפר הארץ וגו' ע״כ נלע״ד דהאי ולכן שכ' רמ״א הוא ט״ס וצ״ל וכן. כתב הרמב״ם סוף ה״ש מותר לכסות בעפר עיר הנדחת וה״ה בעפר עבודת כוכבים ושאר איסורי הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (מהרמ״ט):
א סָעִיף ב שהחיינו. עיין במגן אברהם סימן כ"ב ס"ק א':
ב סָעִיף ד לשחוט עוף ג"כ. עיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"י שכתב דהרמ"א דקדק בלשונו וכתב לשחוט עוף ולא כתב חיה או עוף והיינו משום דעיקר מצות כיסוי לכסות תיכף כשיצא הדם מהנשחט כו' ע"ש:
ג סָעִיף יא פטור מלכסות. עיין במג"א סימן תקפ"ו סק"ו:
ד סָעִיף יא חייב לכסות. הפר"ח כתב וכן הסכים ע"י הפרי תואר דמכסה בלא ברכה משום דהא דאין דיחוי אצל מצות הוא איבעיא דלא איפשטא ועיין במג"א סימן תקפ"ו סק"ו נראה דעתו דהכא מכסה בברכה ע"ש ועיין בספר באר יעקב מ"ש בזה והעלה כדעת הפר"ח אך כתב דנכון שישחוט קודם לכסות עוף אחר ויברך על הכיסוי ואח"כ יכסה האי דנתגלה אבל אי לית ליה עוף אחר ודאי מכסה בלא ברכה ע"ש:
ה סָעִיף יג חייב לכסות. עבה"ט ועי' בספר תפל"מ שכתב דאם נתערב דם חיה ועוף בדם חיה ועוף אחר שכבר כיסה אותה וחזר ונתגלה דפטור לכסותה כדאיתא בסי"א או שכבר כיסה מקצת דמה דא"צ לכסות יותר כמו שכ' בסט"ו אפשר דבכה"ג אפילו לא היה בו מראה דם חייב בכיסוי כיון דכל הדם הוא מין שחייב בכיסוי אלא שנפטר פ"א ובכה"ג שנתערב אפשר דלכ"ע דם בדם לא בטיל וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף טו שא"צ לכסות כל הדם. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ג שהביא ראיה לדעת הרז"ה שהובא בב"י דצריך לכסות כולו. וגם במ"ש בש"ע כאן וגורר אותו כו' הביא ראיה לדעת הר"מ בר נתן שהובא בב"י דא"צ לגוררו ע"ש]:
ז סָעִיף טז שאם היה לו. עיין בס' תפארת למשה דלית הלכתא כיש מי שאומר אלו ע"ש:
ח סָעִיף יז ופטורה מכיסוי. עש"ך שכתב דבש"ס משמע שאינו רשאי לכסות כו' ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ט"ו שדחה דבריו דבש"ס לא משמע כלל הכי והעלה דאין איסור לכסות ע"ש:
ט סָעִיף טו כיצד יעשה כו'. [נראה דהיינו דוקא אם צריך לכל הדם אבל אם לא כן הרי יכול לכסות מקצת ולעשות צרכו בדם הנשאר כדלעיל סט"ו ועיין בט"ז לקמן סי' קי"ז סק"ד]:
י סָעִיף יח נוחר או מעקר. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן יו"ד שנשאל באיש אחד אשר זיכהו השם בנחלה רחבה ויש לו יערות ושדות אשר בתוכו חיות אם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אסור לעשות כן משום צעב"ח או בל תשחית והשיב דמצד הדין אין איסור דכ"ד שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית לא ומשום בל תשחית נמי ליכא שהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה ועוד דעיקר איסור ב"ת היינו שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם ל"ש ב"ת וא"כ הני חיות כ"ז שהם בחיים אין בהם שום הנאה רק במותן בעורותיהם ובבשרם ודאי דלית בהו משום ב"ת אך מ"מ יש בדבר זה מדה מגונה היינו אכזריות וזה אומנות שאינה שלו וגם איסורא שמכניס עצמו לסכנה וגם גורם הזכרת עונותיו ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו אין ברירה אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו אסור לעשות כן ע"ש ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן י"ח וסימן נ"ז עוד על ענין הנ"ל:
יא סָעִיף כ שיבדוק הריאה. עיין בתשובת צמח צדק סי' קט"ו שכתב לענין בדיקות הוושטות באווזות שמלעיטין שיש תקנה לבדוק יכסה מקודם. ולא דמו לריאה ע"ש והביאו הפמ"ג. ונראה דה"ה לענין בר אווזות ששכיח במעיהן בועות הרבה וצריך בדיקה כמו שכתוב לקמן ס"ס מ"ו יכסה ג"כ מקודם וכן כתב בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ח' באמצע התשובה ע"ש:
יב סָעִיף כ כיוצא בזה. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"א סימן ט"ו באמצע התשובה שיישב דעת הב"ח והעלה לדינא כדבריו דספק בשחיטה בסכין פגומה א"צ לכסות ע"ש:
יג סָעִיף כ שמחמירים. ועיין בתשובת נח"ש ח"ב סי' מ"ז וסי' נ"ז דה"ה שהייה כל דהו מכסה בברכה ע"ש. ועיין בתשובת בי"ע סימן פ"ו:
יד סָעִיף טו תקינו ליה רבנן. עיין בתפארת למשה שכתב דצ"ע אם מותר לעשות כן בשוחט לחולה בשבת להיש מי שאומר דבסעיף ט"ו ולפמ"ש שם דאין הלכה כהיש מי שאומר שם א"כ גם למצה הדם בבגד אסור משום טורח ע"ש:
א סָעִיף א בין כו'. מתני' וגמ' שם:
ב סָעִיף א והכסוי כו'. ממ"ש (שם פ"ג ב' וש"מ) בכוי ואין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואפי' בדקר נעוץ דלא מעכבי לשמחת י"ט וערש"י בפ"ק די"ט ה' ב' ד"ה אין מכסין אותו בי"ט כו':
ג סָעִיף ב חייב לברך קודם כו'. כמ"ש (פסחים ז' ב' וש"מ) כל המצות כולן מברך כו' ובתוספתא פ' בתרא דברכות וירושלמי שם השוחט צריך ברכה לעצמו על השחיטה והמכסה צריך ברכה לעצמו על כיסוי דם:
ד סָעִיף ב מי ששחט כו'. כמ"ש בס"פ כיסוי הדם בשכר שאמר א"א ואנכי כו' ובשכר שאמר א"א אם כו' ומברכין כמו שמברכין אכל מצות ציצית וסוכה ועבא"ח סי' כ"ג ועש"ך כאן:
ה סָעִיף ג ובלילה כו'. כמ"ש שם פ"ז א' השוחט ונבלע דם כו' (ובתוספתא פ"ו השוחט בשבת כו'):
ו סָעִיף ד הבופלו כו'. כמו שפירשו שהוא מריא:
ז סָעִיף ד ויש מסתפקין. שלועזין אותו לכוי: (ליקוט) הבופלו כו' ויש כו'. פליגי אם הוא שור הבר או איל הבר ועמ"ש סי' רצ"ז (בס"ק י"ד. ומתוורץ קושית הש"ך שם ס"ק ה'. כצ"ל בדעת הרב אבל במקורן משמע דעת המסתפקין כמ"ש רבינו בליקוט ב' וכ"מ לשון הרב שכתב ויש כו' שהוא שור הבר כו') (ע"כ): (ליקוט) הבופלו כו'. והוא שור הבר דאיפליגו בו ר"י ות"ק וקי"ל כת"ק וכ"פ הרמב"ם: ויש כו'. מרדכי סי' תתרנ"א בשם ר"ח בשם הגאונים ונראה טעמייהו (דמספקא להו דלמא הלכה כר"י) משום דר"א בחולין פ' א' ס"ל כר' יוסי ועתוס' שם ד"ה ודלמא כו' ורא"ש שם (וע"ל סי' פ' ס"ק ז"ח) (ע"כ): (ליקוט) עתוס' דזבחים קי"ג ב' ד"ה אורזילא. ואותם בופל"ש כו' (ע"כ).
ח סָעִיף ה וצריך כו'. ערש"י שם ל"א א' ד"ה דמזמין כו' ותוס' שם פ"ג ב' ד"ה צריך כו':
ט סָעִיף יד שחט עוף או חיה כו'. בפר"ח סתר זה שהרי בגמ' אמרו שחט חיה ואח"כ שחט בהמה פטור מלכסות כנ"ל ומשמע אפי' בסתמא ומה שהקשו דברי הגמ' ל"ק דשם מיירי שנתערבו ע"ש:
י סָעִיף טו (ליקוט) אם אין כו'. כמ"ש בפ"ג דסנהדרין וספ"ז דעירובין ואע"ג דרמי בר חמא ס"ל דאימתי לחלוק קי"ל כריב"ל ור' יוחנן ואע"ג דאמרינן כאן שלש מחלוקות בדבר היינו ת"ק דברייתא דדוקא במשנתנו לפרש וקי"ל כמתני' ועי"ל דמ"ש ת"ק סבר היינו ת"ק דרשב"ג ובפרט לגירסא שלנו דגרסינן בת"ק דרשב"ג מלמד שכל דמו כו' אבל ר"י בא לפרש אף בברייתא. תוס' ורא"ש שם וש"פ. אבל סוגיא דגיטין ז' ח' דאימתי לחלוק ועתוס' שם ד"ה אמר כו' (ע"כ):
יא סָעִיף טו (ליקוט) וגורר אותו כו'. פ"ג ב' וליגרריה כו' אלמא דגריר כו'. ת"ה. והרא"ה חלק עליו וכן על מ"ש בס"ז שחט ולא כו' שלמד מהך דהכא וכתב מ"ש אלמא דגריר (לא קאי) אלא אסיפא ושעל הסכין משום דסופו לינטל משם אבל בדם הניתז א"צ וכמש"ש מי לא תניא כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה שחט כו' ומשמע מדברי תוס' הנ"ל דס"ל כמ"ש בת"ה דכל שאפשר לגרר יגרר אע"פ שאינו מעכב ובדברי רש"י שם ד"ה כל הראוי כו' וה"נ ראוי כו' תירץ קושית תוס' הנ"ל דס"ל רדא"א לגרר אלא קודם ששחט היה ראוי אלא שבד"ה דם כו' פי' דהקושיא מעל הסכין ומדברי הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שסתמו משמע דס"ל כדברי הרא"ה ועל הסכין לא הוצרכו לפרש דודאי גריר ליה כמ"ש רש"י בד"ה הנ"ל (ע"כ):
יב סָעִיף טו מיהו ימתין כו'. כמ"ש שם ארשב"ג בד"א כו' ואף דפליגי עליה היינו דא"צ כל דם הנפש:
יג סָעִיף טז אפי' אם כו'. דאי לאו הכי לא הוי ס"ד דרב עינא להתיר דלא עדיף מי"ט:
יד סָעִיף טז ובלילה כו'. כמש"ש פ"ז א' השוחט כו' וכנ"ל (בס"ק ס'):
טו סָעִיף טז ויש מי כו'. דאע"ג דבכוי אין מכסין אף בכה"ג שם משום התרת חלבו משא"כ כאן: (ליקוט) אפי' אם כו'. ממש"ש כסוי שאין ודאי כו' וספק אסור אף בכה"ג כמ"ש בפ"ק די"ט (ח') ועתוס' שם ד"ה כסוי כו' וללישנא דמשום התרת חלבו כו'. ויש כו'. וכ"כ הרא"ה אלא שכתב דאף בכוי בי"ט הדין כן ולא קי"ל (כן) כמ"ש בא"ח סי' תצ"ח סי"ח וכ"מ בגמ' שם דפריך מיתיבי אין שוחטין כו' ואם איתא כו' אלא אמר רבא אפר כירה וכן וכן דרב יהודה וכ"כ רש"י שם ד"ה ואין דעתו כו' רמי בריה דר"י כו' פי' לא תימא שאפר כירה דעתו כו' וכן דרב יהודה אלא עפר מוכן הוא לכ"ד אלא משום התרת חלבו וכ"כ במה"ב וכאן נסתפק והאריך שם והעלה דלעולם אין מכסין דברייתא סתמא קתני וכן רבא דאמר אשתומא כו' וכ"ד תוס' הנ"ל וכן עיקר ממ"ש כסוי שאין כו' אלמא חד דינא להו (ע"כ):
טז סָעִיף יט צריך כו'. כמ"ש בירושלמי (פ"ט דברכות) שחיטה אימת מברך עליה ר"י אומר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתה ואע"ג דאין הלכה כן ולא חיישינן להכי הכא שאפשר שאני ועש"ך:
יז סָעִיף כ השוחט חיה כו'. ואע"ג דאמרינן בירושלמי מעתה משיבדוק חזקת בני מעים כשרים מ"מ כאן לא סמכינן לכתחלה כנ"ל:
יח סָעִיף כ ואם נמצאת כו' וה"ה לכל כו'. כמ"ש בכוי שחייב בכסוי מספק וכן בחש"ו דמחייבי רבנן בכסוי ואפי' ר"מ לא פליג אלא משום דרוב מעשיהן מקולקלין אבל בפלגא ופלגא לא: (ליקוט) ואם נמצאת כו'. כמש"ש פ"ו א' בשלמא רבנן לחומרא (ע"כ):
יט סָעִיף כא מי שאין לו כו'. כן משמע בברייתא שם פ"ח ב' היה מהלך במדבר כו': (ליקוט) מי שאין לו כו'. ממש"ש במתני' פ"ג ב' ואין שוחטין כו' ובפ"ק די"ט ה' א' א"ה מאי אריא כו' לא מיבעיא קאמר כו' ושם ב' (א' במתני') ובה"א כו' ובחולין ל"א א' והא בעי כסוי כו' (ע"כ):
כ סָעִיף כא כהפסד כו'. שם בברייתא:
כא סָעִיף כא תקינו כו'. משום בל תשחית והא דאמרו בגמ' האי תקנתא דשורף כו' התם כששוה דאז ליכא משום בל תשחית כמ"ש בפ' החובל (צ"א צ"ב) דאם מעולה בדמים מותר לקוצצו ואין בו משום בל תשחית ואז אסור האי תקנתא דגאונים כיון דאפשר בתקנתא דגמ' ולכן לא תנו שם האי תקנתא דגאונים וז"ש ולא שוה כו' דדוקא בכה"ג. ד"מ.
כב סָעִיף כא ומברך כו'. ואע"ג דעדיין אינו מקיים הכסוי כמו על בדיקת חמץ שמברך על ביעור כמ"ש הרא"ש (פ"א דפסחים ס"י) דאתחלתא דבעור הוא:
כג סָעִיף כא יכבס כו'. כמ"ש (פ"ז א') דם שנתערב במים אם יש בו מראית כו':
כד סָעִיף כג כל הדברים כו'. עתוס' שם ד"ה כל דבר כו':
כה סָעִיף כג ואם אינם כו'. ע"ש בד"ה שוחק כו' ואע"ג דלא כו'.
כו סָעִיף כג ובחול הדק מאד כו'. דבשל תורה הלך אחר המחמיר כמ"ש בפ"ק דע"ז (ז' א') ועבה"ג והוא כפי' הרי"ף ולרש"י כלישנא בתרא:
כז סָעִיף כג ובשחיקת אבנים כו'. ברייתא שם.
כח סָעִיף כג ובאוכלים או בגדים כו'. אוכלים שרופים שם ת"ר אין מכסין כו' שנאמר ולקחו כו'. ובגדים שרופים שם שורף טליתו כו' ועתוס' שם ד"ה מצינו כו':
כט סָעִיף כג ובשיחור כו'. שם תנא הוסיפו כו':
ל סָעִיף כג ולא בשחיקת מתכת אם כו'. עתוס' שם ד"ה שחיקת כו' ור"ת תירץ כו':
לא סָעִיף כג חוץ כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה שוחק כו' ולעיל דאמר אין מכסין כו':
לב סָעִיף כד ולכן כו'. ספ"ג דפסחים (מ"ז ב'):
לג סָעִיף כד ואין כו'. דלא כמ"ש הגאון לכסות בשלג דכתיב (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הוי ארץ דהא לא כתיב הוי עפר ועוד דפי' שהש"י מצוה שיהיה בארץ דהא לא כתיב שיקרא ארץ וגם כי נימוח ויתחמם הוא מים ומכסה במים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.