א שְׁמוֹנָה מִינֵי טְרֵפוֹת הֵן, וְסִימָנָם: דָּ"ן חָנַ"ק נֶפֶ"שׁ; דְּרוּסָה, נְקוּבָה, חֲסֵרָה, נְטוּלָה, קְרוּעָה, נְפוּלָה, פְּסוּקָה, שְׁבוּרָה. (סִימָן זֶה הוּא בִּסְמַ"ג דַּף קמ"א ע"ב וּבֵית יוֹסֵף לֹא הֱבִיאוֹ).
א סָעִיף א שמונה מיני טריפות הן כו'. כלומר וכל הטריפות נכללין בכלל אלו השמונה:
ב סָעִיף א דרוסה. היינו שדרסה ארי וכה"ג ויתבאר בסי' נ"ז:
ג סָעִיף א נקובה. היינו נקיבת קרום של מוח שבסימן שאחר זה ונקיבת הוושט ותורבץ הושט שבסימן ל"ג ונקיבת הקנה במקום שמתפשט לריאה ולכבד שבסוף סי' ל"ד ונקיבת הריאה וסמפוניה בסי' ל"ו ונקיבת המרה בסי' מ"ב ונקיבת הטחול בסימן מ"ג ונקיבת האם בסי' מ"ה ונקיבת הדקין בסימן מ"ו ונקיבת קיבה וכרס והמסס ובית הכוסות בסימן מ"ח ונקיבת הקורקבן בסי' מ"ט וכיוצא בהן:
ד סָעִיף א חסרה. היינו בתחלת ברייתה והיינו חסרו האונות שבסימן ל"ה וכיוצא בהן וכן כל שניקב טרפה ה"ה אם חסר טרפה וכדלקמן סי' נ':
ה סָעִיף א נטולה. היינו ניטל לחי התחתון והעליון בסימן ל"ג ונטילת הכבד שבסי' מ"א וניטלו צומות הגידין שבסימן נ"ו וכן כל אבר שניקב טריפה הוא הדין אם ניטל כדלקמן סי' נ' ופירש"י דבכלל נטולה היינו גלודה שבסימן נ"ט שניטל עורה ודלא ככסף משנה פ"י מה"ש שכתב דגלודה היא בכלל קרועה:
ו סָעִיף א קרועה. היינו נקרע רוב בשר החופה את הכרס שבסימן מ"ח וכיוצא בו:
ז סָעִיף א נפולה. היינו נפולה ממש לקמן סימן נ"ח:
ח סָעִיף א פסוקה. היינו פסוקת חוט השדרה שבסי' ל"ב ופסוקת הגרגרת שבסימן ל"ד וכיוצא בהן:
ט סָעִיף א שבורה. היינו נשברה רוב צלעותיה שבסי' נ"ד ולפי' רש"י נדלדלו הסימנין ברובן (שבסימן כ"ד סט"ז) וחביסת הגולגולת (שבסי' שאח"ז) ועקירת צלע (שבסי' נ"ד) בכלל שבורה ודלא ככ"מ שם שכתב דנדלדלו סימנים הוא בכלל נפולה וכן משמע לשון הרמב"ם פ"ט מה"ש סימנים שנדלדלו ברובן טריפה ואפילו שלא מחמת נפילה עכ"ל ומדאיצטריך רש"י לפרושי דסימנים שנדלדלו הוי בכלל שבורה אלמא סבירא ליה דסימנים שנדלדלו ברובן טרפה ממש הוי וכן משמע לשון הרמב"ם ועיין מה שכתבתי בסימן כ"ד ס"ק כ"ג:
א סָעִיף א שמונה מיני טריפות כו'. כתב הטור בשם הרמב"ם אע"פ שכולם הלכה למשה מסיני אין לך בפירוש אלא דרוסה ולכן החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני ז' טריפות יש בהן ספק שמותרין ותמה ב"י שלא מצא שום ספק טריפה שיהא מותר כו' עכ"ל ונ"ל דאספק ספקא קאי דבשאר טריפות יש היתר בס"ס ואילו בדרוסה מצינו איסור אפילו בס"ס דהיינו בהוא שותק והן מקרקרין אסרינן בסי' נ"ז סעיף ט' משום ספק דרוסה אע"ג שיש שם ס"ס ספק שמא לא נגע בהם עדיין אלא שמחמת מורא הם צועקים ואת"ל נגע בהם שמא לא הטיל בהם ארס ואת"ל הטיל ארס דילמא הכה אותם למטה מן החלל של הגוף במקום שאין הארס ממיתה ואפי' הכי אנו אוסרים זהו שאמר כל ספק שיסתפק כלומר אפילו אם יש בה הרבה ספיקות בפעם אחת אסרינן ואין כן בשאר טריפות דכלל גדול בס"ס דמותר ואע"ג דאנו מקילים גם בדרוסה בס"ס כמבואר סימן נ"ז סעיף י"ג היינו כשיש ספק אם היה שם הדורס או לא אבל אם היה שם בודאי לא מהני שאר ספיקות ועוד נראה לתרץ ע"פ דברי התוספות בפא"ט דף מ"ג שהקשו אמאי לא נימא לענין ספק דרוסה נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיחי טפי לאיסור מלהיתר ולזה כוון גם כאן בספק דרוסה להחמיר. בטור כתוב וא"א לומר בטריפה בעלמא כו' דהא כתיב לכלב תשליכון אותו קשה למה לא יליף ממה שמצינו בגמרא מנא לן דטריפה אינה חיה דכתיב זאת החיה כו' חיה אכול ושאינה חיה לא תיכול ש"מ דבחיות דוקא תליא מילתא וכן קשה להיפך מ"ט לא יליף בגמרא מקרא דלכלב ותו קשה במ"ש הטור דכי היכי דגבי נבילה כו' הא גבי נבילה אין לימוד ע"ז אלא מסברא אמר לעיל מה לי נבילה כו' א"כ נימא גם כאן מכח האי סברא ומאי אולמי' האי סברא דנבילה לסברא זאת מטריפה וכ"ת שיש איזה סברא טובה בזה בנבילה מנ"ל באמת לומר כי היכי דגבי נבילה כו' ונ"ל דהא דקאמר לעיל דמה לי נבילה לאו אסברא קא סמיך בזה אלא כיון דקרא אמר נבילה שפירושו מתה הרי שם של מתה כולל הן מתה מחמת עצמה הן מחמת אחרים נמצא דהוה כאילו נכתב בפי' שאין חילוק בזה בנבילה וע"כ א"א לפרש הטריפה שכבר מתה אלא ע"כ שהיא חיה עדיין אלא שיש עדיין לנו לומר שבטריפה יש חילוק כיון דלשון טריפה פירושו על ידי ארי ומשמעותו אפילו טריפה כל שהוא וא"כ תקשה לך במה שמצינו בפסוק זאת החיה שפשוט לכל שמשם יליף דבחיות תליא מילתא וקשיא אהדדי ומחמת קושיא זאת הייתי מוכרח לומר דיש חילוק בין טריפות ארי שהוא אפי' בכל שהוא בין טריפות שמחמת עצמו שהוא תלוי דוקא בחיות ע"כ כתב הטור דגם כן טריפה הזהיר הכתוב שלא תפרשו על כל שהוא מדכתב אצלו לכלב כו' ממילא גם כאן אי אפשר לפ' על כל שהוא ומפרשינן ליה דתלי בחיות וע"ז אמר כי היכי דגבי נבילה כו' פירוש כיון שגם כאן תלוי בחיות ממילא הוה דינו כמו בנבילה שמפורש בפסוק דאין חילוק. וא"ל למה לי תרי קראי לכלב וגם זאת החיה יש לומר דאי לאו זאת חיה ה"א דמ"ש לכלב שהוא ראוי לכלב לא תלוי בחיות אלא במסוכנת דאיהי נמי לא חזיא לאדם אלא לכלב ואי לאו קרא לכלב הייתי מוכרח לחלק בטריפה בין עצמה לאחרים מכח קשיא דטריפה משמע כל שהוא אבל השתא דכתיב לכלב נסתר הפירוש של כל שהוא ושפיר אמרינן דגם מעצמה הוי הדין כמו בארי כיון שאין לך קושיא המכרחת לזה אמרינן טפי מסתבר לדמותו לנבילה נמצא הטור לא הוצרך להביא זאת החי' שהוא פשוט ובגמרא לא הוצרך להביא קרא דלכלב כי היה פשוט להם דמשמעות הפסוק מיירי בראוי לכלב ולא במכה כל שהוא והכל ניחא בס"ד:
א סָעִיף א דרוסה. פי' שדרסה ארי וכ"ה בסי' נ"ז:
ב סָעִיף א נקובה. פי' נקיבת קרום של מוח בסי' שאחר זה ותורבץ הוושט בסי' ל"ג ונקיבת הקנה בסימן ל"ד ונקיבת הריאה בסי' ל"ו ונקיבת המרה בסי' מ"ב ונקיבת הלב בסי' מ' ונקיבת הטחול בסי' מ"ג ונקיבת האם בסי' מ"ה ונקיבת הדקין בסי' מ"ו ונקיבת קיבה וכרס והמסס ובית הכוסות בסי' מ"ח ונקיבת הקורקבן בסימן מ"ט:
ג סָעִיף א חסרה. היינו בתחלת ברייתה והיינו חסרו האונות בסימן ל"ה:
ד סָעִיף א נטולה. היינו ניטל לחי התחתון והעליון בסימן ל"ג ונטולת הכבד בסימן מ"א וניטלת צומת הגידין בסי' נ"ו ובכלל נטולה הוא ג"כ גלודה שבסימן נ"ט:
ה סָעִיף א קרועה. פי' שנקרע רוב בשר החופה את הכרס בסימן מ"ח:
ו סָעִיף א נפולה. היינו נפולה ממש בסי' נ"ח:
ז סָעִיף א פסוקה. פי' פסוקת חוט השדרה בסי' ל"ב ופסוקת הגרגרת בסי' ל"ד:
ח סָעִיף א שבורה. פי' נשברה רוב צלעותיה שבסימן נ"ד וחביסת הגלגולת שבסי' שאחר זה ועקירת צלע בסי' נ"ד וכל הטריפות נכללין באלו השמונה ש"ך וכ' הרמב"ם אין לך בהדיא אלא דרוסה לכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר מיני טריפות יש בהן ספיקן מותרין ותמה ב"י שלא מצא שום ספק טריפה שיהיה מותר ואני תמה דלפ"ז לא מקשה מידי גמרא דחולין דף מ"ג ע"ב ולעולא מ"ש ספק דרוסה ודו"ק וע"ש בתוס' וברא"ש. ועיין בפר"ח ובט"ז ועיין בב"ח שהקשה ג"כ בזה (מהרמ"ט):
א סָעִיף א מיני טריפות. ע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' מ"א ובחלק ג' סימן י"ט שכתב באחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות שאין צריך כפרה על מה שאכל דהוי אונס והביא ראיה ממשנה דפסחים ד' ע"א ומתוס' דביצה דף כ"ה ד"ה אורח ארעא ע"ש. [ועי' בת' חמדת שלמה סי' א' מ"ש בזה]:
ב סָעִיף א נטולה. עש"ך סק"ה ועיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ח:
ג סָעִיף א שבורה. עבה"ט בשם ב"י שתמה על הרמב"ם שלא מצא שום ספק טריפות שיהא מותר. ותימא דלקמן סוס"י ל"ב כתב הב"י גופיה דטעם הרמב"ם שפוסק דעד סוף פרשה שניה הוא כח חוט השדרה ולא יותר משום דשאר מיני טריפות ספיקותיהן מותרים ע"ש א"כ שפיר מצינו דספק טרפה מותרת וצ"ע כעת:
א סָעִיף א שמנה כו'. אע"ג דבמתני' תנא ח"י טרפות נכללין באלו השמנה כמש"ש דכל נקובי חשבינן בחד והן עשר ואע"ג דבגמ' אמרו נקובי תמניא הן היינו אם חשבינן להמסס ובית הכוסות לחד ואפקינן מרה ופסוקי תרי חשבינן ג"כ לחד כמש"ש ונשארים אלו השמנה ובגמ' השיב שם כסדר שאמרו כמתני' לבד דרוסה וכאן חשיב לפי הסימן והוא מדברי הסמ"ג וכן בסג"ר ושב שמעתא נכללין בהן לבד לקותא כמש"ש וערש"י שם אבל אנן קי"ל כרכיש וז"ש שם נ"ה ב' הלכתא כרכיש לאפוקי מעולא וכבר הרגישו בזה ב"י וד"מ ע"ש ושם: (ליקוט) שמנה כו'. ואע"ג דאמרינן שם לאפוקי לקותא כו' וקי"ל כרכיש כמש"ש נ"ה ב' מ"מ בכלל חסורה הוא לפי' הרי"ף שהוא כמו נתמסמס ואע"ג דניטל הכוליא כשרה. לקתה גרוע כמו כוליא שהקטינה ואע"ג דאמר לאפוקי לקותא היינו למערבא דאמרי כל הפוסל בריאה כשר בכוליא וע"כ לאו בכלל חסרה הוא דא"כ גם בריאה יפסול כמו ניקבה אבל למסקנא דגם בריאה פסולה בכלל חסורה היא כמו לקותא דריאה וכן כל התמסמסה דטריפות (ע"כ):
ב סָעִיף א חסרה. היינו הריאה שחסרה אע"ג דשם מ"ז ב' אמרו דדוקא אליבא דר"ש ואנן לא קי"ל כר"ש כמש"ש מ"ט א' לאו דוקא אליבא דר"ש דגם לרבנן משכחינן כמש"ש מ"ז א' חסיר כו' וע"ל סי' ל"ה ס"ו (וע"ל סי' ל"ו ס"ק י"ד) אלא דבלא"ה שפיר משני ובזה ניחא הסוגיא שם מ"ב ולא צריך לרחוקי כר"ש כמ"ש תוס' שם ד"ה אפיק כו' ועש"ך ס"ק ד' וכן משכחת חסרון בשדרה וגולגולת ועתוס' (שם ד"ה ואמר) שדחקו עצמן בגולגולת (וערמב"ן ורשב"א):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.