א שִׁלּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּעוֹף טָהוֹר, אֲפִלּוּ אִם הָאֵם טְרֵפָה. וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ.
ב קֵן הַמְזֻמָּן אֶצְלוֹ, כְּגוֹן יוֹנִים שֶׁדַּרְכָּן לִגָּדֵל עִם בְּנֵי אָדָם בַּבָּתִּים, וְאַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בְּבַיִת, פָּטוּר. אֲבָל יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וַעֲלִיָּה, וְצִפֳּרִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּטְּפִיחִים (פֵּרוּשׁ כְּלִי חֶרֶס הַבָּנוּי בַּכְּתָלִים אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ) וּבַבּוֹרוֹת, וְאַוָּזִים וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בְּפַרְדֵּס, חַיָּב. וְהוּא שֶׁלֹּא הֻגְבְּהָה הָאֵם מֵעַל הַבֵּיצִים כְּלָל, מִשֶּׁהֵטִילָם. אֲבָל אִם הֻגְבְּהָה הָאֵם מֵעֲלֵיהֶם, אִם הַמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ שֶׁלּוֹ, זָכְתָה לוֹ חֲצֵרוֹ וַהֲוָה לֵיהּ מְזֻמָּן, וּפָטוּר.
ג וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ, בֵּין בְּאִילָן בֵּין בָּאָרֶץ, אוֹ בְּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, אוֹ בַּיָּם אוֹ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, אוֹ בְּרֹאשׁ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ.
ד צָרִיךְ לְשַׁלֵּחַ הָאֵם עַד שֶׁתֵּצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִקַּח אֶת הַבָּנִים. וְאִם רוֹצֶה לַחְתֹּךְ כְּנָפֶיהָ קֹדֶם שֶׁיְּשַׁלְּחֶנָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוּכַל לִפְרֹחַ וְיִקָּחֶנָּה, אֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא יְשַׁלְּחֶנָּה מִיָּד עִם כְּנָפֶיהָ כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִפְרֹחַ, וּלְאַחַר שֶׁתֵּצֵא מִיָּדוֹ יִקָּחֶנָּה, אִם יִרְצֶה. וְאִם חֲתָכָן, יַשְׁהֶנָּה עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ כְּנָפֶיהָ, וִישַׁלְּחֶנָּה.
ה אִם רוֹצֶה לִקַּח הָאֵם וּלְשַׁלֵּחַ הַבָּנִים, אֵינוֹ רַשַּׁאי. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, חַיָּב לַחֲזֹר וּלְשַׁלְּחָהּ. אֲבָל אִם שִׁלְּחָהּ וְנָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן וְחָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
ו אִם נָטַל הָאֵם מֵעַל הַבָּנִים וְלֹא שִׁלְּחָהּ, יְשַׁלְּחֶנָּה וּפָטוּר.
ז הָיוּ הַבֵּיצִים מוּזָרוֹת, אוֹ הָאֶפְרוֹחִים מַפְרִיחִים, אוֹ שֶׁהֵם טְרֵפָה, אוֹ שֶׁזָּכָר רוֹבֵץ עַל הַקֵּן, אוֹ שֶׁעוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, אוֹ עוֹף טָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ (ל' רַמְבַּ"ם פ' י"ג מהל' שְׁחִיטָה דִּין י').
ח הָיְתָה רוֹבֶצֶת עַל בֵּיצִים שֶׁאֵינָם מִינָהּ, וְהֵם טְהוֹרִים, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּחַ. וְאִם לֹא שִׁלַּח, אֵינוֹ לוֹקֶה (שָׁם דִּין י"א).
ט הָיְתָה מַטְלִית אוֹ כַּנְפֵי נוֹצָה מֵעוֹף אַחֵר אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת מַפְסִיקִין בֵּינָהּ לַקֵּן, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי סִדְרֵי בֵּיצִים זֶה עַל זֶה וּכְנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּסֵדֶר הָעֶלְיוֹן, אוֹ שֶׁהָיְתָה אֵם עַל גַּבֵּי אֵם, אוֹ שֶׁהָיָה הַזָּכָר עַל הַקֵּן וְהָאֵם עַל הַזָּכָר, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּחַ וְאִם לֹא שִׁלַּח אֵינוֹ לוֹקֶה (שָׁם דִּין י"ד).
י שָׁחַט מִקְצָת סִימָנֵי הָאֶפְרוֹחִים בְּתוֹךְ הַקֵּן קֹדֶם שֶׁיִּקָּחֶנָּה, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּחַ, וְאִם לֹא שִׁלַּח אֵינוֹ לוֹקֶה (שָׁם דִּין י"ב).
יא הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת עַל הַקֵּן, אִם כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, וְאִם לָאו, פָּטוּר אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹגְעוֹת מִן הַצַּד.
יב הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בֵּין הַבֵּיצִים אוֹ בֵּין הָאֶפְרוֹחִים, אֲפִלּוּ נוֹגַעַת בָּהֶן, פָּטוּר.
יג הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל שְׁנֵי עַנְפֵי הָאִילָן וְהַקֵּן תַּחְתֶּיהָ, רוֹאִים כָּל שֶׁאִלּוּ תִּשָּׁמֵט וְנוֹפֶלֶת עֲלֵיהֶם, חַיָּב, וְאִם לָאו, פָּטוּר.
א סָעִיף א אלא בעוף טהור. דכתיב כי יקרא קן צפור וגו' ועוף טהור אקרי צפור ולא טמא אבל אם טרפה חייב דמכל מקום צפור מקרי:
ב סָעִיף ב קן המזומן. דכתיב כי יקרא וגו' פרט למזומן:
ג סָעִיף ב שקננו בפרדס. שאינו משתמר דכיון שמרדו אין קינויו בידך אבל אם משתמר פטור כן משמע מפירש"י וכך כתב רבינו ירוחם נתיב ט"ו אות ד"ג וטעמא דהוי כמו ביתו:
ד סָעִיף ב והוא שלא הוגבהה האם כו'. דהשתא ליכא למימר שזכתה לו חצירו והוי ליה מזומן דכיון דאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם אם כן גם חצירו לא קנה ליה דכיון דאיהו לא מצי זכי לא זכי ליה חצירו:
ה סָעִיף ב אם הוגבהה האם כו'. נראה דמיירי שהוגבהה עד כדי שתצא מתחת ידו כדלקמן סעיף ד' דאם לא כן כיון דאיהו לא מצי זכי בה כיון דלא יצאה מתחת ידו ולא קיים מצות שלוח חצרו נמי לא זכי ליה אי נמי דהכא מיירי שהוגבהה מעצמה והלכך כל שאינה נוגעת על גבי הקן סגי דומיא דהיתה מעופפת דלקמן סעיף י"א:
ו סָעִיף ב זכתה לו חצירו. דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שנתבאר בחשן משפט סי' ר' ע"ש:
ז סָעִיף ג או בים. כגון ששטף הים את האילן והיה הקן בראשו. רש"י:
ח סָעִיף ד ולאחר שתצא מתחת ידו יקחנה. אע"פ שלא נטל הביצים עדיין וכיון שיצאה מתחת ידו הרי היא בפני עצמה ויכול ליקח מה שירצה:
ט סָעִיף ה שלחה וחזרה כו'. משמע אפילו שלחה כדין דהיינו כדי שיצאה מתחת ידו כיון שחזרה אפי' שלחה כן כמה פעמים וחזרה קודם שנטל הבנים חייב לחזור ולשלחה דכיון שלא נטל הבנים עדיין וחזרה עליהן הרי לא תקח האם על הבנים קרינן ביה וכן משמע בש"ס פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א ע"א) דהוי דומיא דהשב תשיבם דאע"פ דקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים וכן נראה לי דעת הטור. ולא עמדתי על דברי הב"ח שכ' ורבינו מפרש כו' צריך לשלחם עד שתצא מתחת ידו ואם לא יצאה מתחת ידו וחזרה אסור ליקח האם אלא צריך לשלח אפילו ק' פעמים עד שתצא מתחת ידו עכ"ל דנראה אפילו יצאה מתחת ידו צריך לשלחה ק' פעמים עד שלא תחזור:
י סָעִיף ה ונטל הבנים והחזירן כו'. דכיון דכבר זכה בהן מזומן קרינן בהו ולפי זה אם היה בחצירו כל ששלחה אע"פ שלא נטלן זכתה לו חצירו ואם חזרה עליהם פטור מלשלח:
יא סָעִיף ו ישלחנה. ופטור ממלקות דכיון שבידו לשלחה עוד אינו חייב מלקות אבל אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם מתה או ששחטה קודם ששלחה חייב מלקות כיון שאין בידו לקיים מצות שלוח כך כתב הרמב"ם רפ"ג מהלכות שחיטה וכך כתב הר"ן וכ' עוד הרמב"ם שם וכן כל מצות לא תעש' שניתק לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימו לוקה בא אחר וחטף האם מידו או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה ע"כ:
יב סָעִיף ז או שזכר רובץ. אפי' הוא קורא זכר:
יג סָעִיף ח והם טהורים. כלומר האם והבצים שניהם טהורים אלא שאינם מינה ומדלא חילק משמע אפי' בקורא נקבה אינו לוקה והיינו דעת הרמב"ם כמ"ש בב"י וכן הרי"ף כפי מה שהבין הרא"ש מדבריו ואחריו נמשכו רבינו ירוחם והב"ח בהבנת דעת הרי"ף אבל דעת הרא"ש וטור ורש"י והר"ן דבקורא נקבה חייב אע"פ שרובצת אביצים שאינם מינה כיון דשניהם טהורים וכן כ' רבינו ירוחם שכ"פ רוב הפוסקים ולפי מ"ש הבית יוסף ומהרש"ל סוף פרק שלוח הקן גם הרי"ף סובר כן וכ"פ מהרש"ל שם ופי' קורא כ' רבינו ירוחם שא"א להיות עוף הנקרא קוקליי"ו כמו שפירשו קצת המפרשים קורא דגר ולא ילד כי הוא עוף טמא ופשוט לכ"ע שפטור ע"כ:
יד סָעִיף ט שני סדרי ביצים כו'. כ' העט"ז דנתכוין ליטול התחתונים לבד והיינו כפירש"י אבל בחידושי הרשב"א כתוב דאינו מחוור דהא מכל מקום האם רובצת על הביצים העליונים ואפי' לא יטול לא עליונים ולא תחתונים הא תנן (ונתבאר בסעיף ה') הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום אלא הכא כשהעליונים ביצי עוף טמא וא"נ בביצים מזומנים דומיא דמטלית וכגון ששלח ידו לקן ושם על הביצים שלו כדי שיעשה חציצה בין האם לביצים כן נ"ל עכ"ל ולי נראה פשט דש"ס עיקר כרש"י וכן משמע פשט דברי הטור והרמב"ם והמחבר ול"ק ממאי דתנן הריני נוטל את האם כו' דהכא אינו רוצה ליטול האם אלא הביצים התחתונים לבד ומבעיא לש"ס אי הוי ביצים עליונים חציצה ואם כן הני ביצים תחתונים כמאן דמנחי בדוכתא אחריני ומותר ליטלן קודם שישלח או לא הוי חציצה ואסור ליטלן אבל האם עכ"פ אסור ליטול משום שרובצת על הביצים העליונים אע"פ שאין דעתו ליטלן ונ"ל שזהו דעת התוס' ודלא כספר תורת חיים שתמה על רש"י ותוס' ולפי מה שכתבתי לק"מ ע"ש כן נ"ל:
טו סָעִיף י ה"ז כו'. דמספקא לן אי אמרי' כיון דאי הוה שביק לה הכי הוי מיטרפא והוי לך ולא לכלביך ופטור מלשלח ונוטל האם בהיתר וגומר השחיטה או אמרינן כיון שבידו לגמור השחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב לשלח. וכ' בספר מע"מ ר"פ שלוח הקן והיינו בענין דלא הוה שיעור שהייה ולדידן לא שייך דבכל שהוא מטרפינן עכ"ל. ולי נראה דמיירי שבשעה ששוחט נוטל האם כגון דשחט בחד ידא ולוקח האם בחד ידא או מצוה לאחר ליקח האם והיינו שלא הגיה הרב דלדידן לא שייך וכן העט"ז ושאר אחרונים כתבו כאן בסתם דין זה ועוד אפי' תימא דמיירי בשהה כל שהוא מ"מ כיון דהרבה פוסקים מתירין וכדלעיל סי' כ"ג אלא דאנן מחמירין והיינו לענין אכילה אבל לא להקל לענין שלוח הקן וק"ל:
טז סָעִיף יב פטור. דעל הביצים והאפרוחים כתיב ואין זה על:
יז סָעִיף יג ונופלת עליהם חייב. דמקרי רובצת עליהם ואע"פ שאינה נוגעת כלל כיון שיש לה מושב על גביהן. רש"י:
א סָעִיף א בעוף טהור. דכ"מ שנאמר צפור אינו אלא טהור:
ב סָעִיף א אפרוח אחד. דכתיב קן מכל מקום:
ג סָעִיף ב קן המזומן. דכתיב כי יקרא פרט למזומן:
ד סָעִיף ב בטפיחין. פירוש קדירה המונחת בחומה:
ה סָעִיף ב שקננו בפרדס. פירוש שמרדו נמצא דאינו בידך:
ו סָעִיף ג ברשות היחיד. בטור כתוב אפילו ברשותו והטעם כיון דאיהו לא מצי זכי מצד איסור חצירו נמי לא זכי ולא הוה מזומן ועיין מ"ש בסעיף ה':
ז סָעִיף ה וחזרה שלחה. קשה לי כיון שהטור כ' בסמוך דגם ברשותו חייב בשילוח הקן למה יהיה חייב כאן כיון דבשעה ששלחה קודם החזרה היה יכול לזכות בבנים דאז לא היה איסור וממילא זכה לו חצירו אפילו שלא מדעתו והוי ליה מזומן ודמיא לסיפא שאחר זה וצריך לומ' שכאן מיירי שלא ברשותו וצריך עיון אמאי לא פירשו דבר זה בהדיא:
ח סָעִיף ז הביצים מוזרות. ילפינן מאפרוחים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים דוקא בני קיימא ומה ביצים צריכין לאמן אף אפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחות:
ט סָעִיף ז שהם טריפה. דכתיב תקח לך ודרשינן ולא לכלביך:
י סָעִיף י שחט מקצת כו'. בעיא הוא בגמרא אי נימא כיון דאי שבק להו מיטרפי נתמעט מלך ולא לכלביך א"ד כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב תיקו. ובטור כתוב מקצת סימניה והוא ט"ס וצ"ל סימנים ואבנים קאי והב"י טרח בחנם בזה:
יא סָעִיף יא אם כנפיה נוגעות. מדכתיב רובצת ולא כתיב יושבת אבל מ"מ בעינן שיגע מדכתיב רובצת:
יב סָעִיף יא אע"פ שנוגעות מן הצד. ובטור כתו' בשם הרמב"ם בזה דאם נוגעות מן הצד חייב והקשה הר"ן דהא אמרי' בגמ' א"ר ירמיה כי קתני ברייתא בנוגעות מן הצד דפטור וצ"ל דהרמב"ם היה מפרש דהכי קאמר דברייתא מיירי במעופפת מן הצד ונוגעת שם דפטור אבל במעופפת עליהם אפי' בנוגעת מן הצד חייב:
א סָעִיף ב המזומן. דכתיב כי יקרא פרט למזומן:
ב סָעִיף ב בפרדס. שאינו משתמר דכיון שמרדו אין קינויו בידך אבל אם משתמר פטור. כן משמע מפירש"י. ש"ך:
ג סָעִיף ב הוגבהה. דהשתא ליכא למימר שזכתה לו חצירו וה"ל מזומן דכיון דאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם א"כ גם חצירו לא קנה ליה דכיון דאיהו לא מצי זכי לא זכי ליה חצירו. ש"ך:
ד סָעִיף ב האם. כתב הש"ך דמיירי שהוגבהה עד כדי שתצא מתחת ידו כדלקמן ס"ד דאל"כ כיון דאיהו לא זכי בה חצירו נמי לא זכי ליה א"נ דהכא מיירי שהוגבהה מעצמה והלכך כל שאינה נוגעת ע"ג הקן סגי דומיא דהיתה מעופפת דסי"א עכ"ל:
ה סָעִיף ה וחזרה. כתב הט"ז קשה כיון דקי"ל דגם ברשותו חייב בשלוח הקן למה כ' כאן סתם דחייב כיון דקודם חזרה היה יכול לזכות בבנים וממילא זכה לו חצירו שלא מדעתו וה"ל מזומן וצ"ל דכאן מיירי שלא ברשותו וצ"ע דלא פירשו זה בהדיא עכ"ל וכ"כ הש"ך דאם היה בחצירו וחזרה פטור מלשלח ומזה הטעם אם נטל הבנים והחזירן לקן פטור דכיון דכבר זכה בהן מזומן קרינן בהו:
ו סָעִיף ו ופטור. ממלקות (כיון שבידו לשלוח עוד אינו חייב מלקות) אבל אסור לעשות כן לכתחלה ואם מתה או ששחטה קודם ששלחה חייב מלקות כיון שאין בידו לקיים מצות שלוח כ"כ הרמב"ן והר"ן ואם בא אחר וחטף האם מידו או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה. שם ברמב"ם:
ז סָעִיף ח טהורים. כתב הש"ך מדלא חילק משמע אפי' בקורא נקבה אינה לוקה והוא דעת הרמב"ם אבל דעת הרא"ש ושאר גדולי הפוסקים דבקורא נקבה חייב אע"פ שרובצת אביצים שאינן מינה כיון ששניהם טהורים ופירוש קורא כ' רבינו ירוחם שא"א להיות עוף הנקרא קוקליי"ו כמו שפי' קצת המפרשים קורא דגר ולא ילד כי הוא עוף טמא ופשוט לכ"ע דפטור:
ח סָעִיף ט סדרי. כתב הלבוש דנתכוין ליטול התחתונים לבד והיינו כפירש"י ודלא כחידושי רשב"א שפי' דהביצים עליונים הם מעוף טמא דפשט דברי הש"ס עיקר כרש"י עכ"ל הש"ך וע"ש:
ט סָעִיף י שחט. כ' הש"ך ואע"ג דלדידן לא שייך דין זה דבכל שהוא ששהה מטרפינן נראה דמיירי דבשעה ששוחט נוטל האם כגון דשחט בחד ידא ונטל בחד ידא או מצוה לאחר ליקח האם א"נ אפילו בשהה כל שהוא כיון דהרבה פוסקים מתירים כדלעיל סי' כ"ג אלא דאנן מחמרינן והיינו לענין אכילה אבל לא להקל לענין שלוח הקן עכ"ל:
י סָעִיף יב פטור. דעל הביצים והאפרוחים כתיב ואין זה על. עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א שלוח הקן. עיין בתשובת חוות יאיר סי' ס"ז שנשאל אם כאשר יקרא קן צפור לפני איש בשדה אם מחוייב עכ"פ לזקוק לה לשלח את האם או רשאי לילך לדרכו דלא אמרה תורה שלח תשלח רק אם רצה ליקח הבנים וכתב דמדברי התוס' גבי האיבעיא דשני סדרי ביצים זה ע"ג זה הובא בש"ך ס"ק י"ד מוכח שאינו מחוייב לטפל אך אין דברי התוספות מוכרחים דיותר נראה כפירוש הרשב"א. ומדברי הגמרא משמע דחייב לטפל דאמר יכול יחזור בהרים כו' ת"ל כי יקרא במאורע וא"כ נהי דממעט שלא יחזור בהרים מ"מ במאורע משמע דרמי עליה ליזקק לה ובפרט לטעם הזוהר כו' ע"ש ועי' בספר משנת חכמים ריש הל' יסוה"ת צפנת פענח שם אות ה' שכ' דכמו שאמרו בציצית דליכא עונש כ"א בעידן ריתחא ה"ה בזה אם רואה קן ואינו נזקק לשלח את האם מענשי לי' בעת ריתחא אבל ליכא עונש כמו בעובר על מ"ע המוטל עליו דמ"ע היינו אם לקח האם והבנים ע"ש:
ב סָעִיף א בעוף טהור. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש אם מברך על מצוה זו כו'. ועיין בספר בני חיי מ"ש בזה בשם הרב מהר"ח בנבשתי ז"ל [ועיין בספר עיקרי דינים חא"ח סימן יו"ד אות מ"ט הביא בשם תשובת סמא דחיי סימן ג' דמסיק דדוקא הלוקח האם ומשלחם אינו מברך דהוי מצוה הבאה בעבירה אך אם שלחה מתחלה ולקח הבנים ודאי מברך על גוף המצוה וגם שהחיינו כיון דאינו דבר מצוי ותדיר הוי כדבר שקבוע לו זמן (עש"ך לעיל סי' כ"ח סק"ה) ובחי"ד סי' ל"ב אות ט"ז הביא בשם תשו' תורת נתנאל סי' ט' שאין לברך על מצוה זו דשמא יהיו הביצי' מוזרו' ואין לברך מספק ע"ש]:
ג סָעִיף ט שני סדרי ביצים. עש"ך ס"ק י"ד ועיין בתשובת חוות יאיר סימן ס"ז מ"ש בזה:
א סָעִיף א אלא בעוף. מתני' ר"פ שם:
ב סָעִיף א טהור. שם:
ג סָעִיף ב אבל יוני כו'. ברייתא קל"ט ב':
ד סָעִיף ב ובבירות. כצ"ל:
ה סָעִיף ב ואווזים. שם ומתני' שם:
ו סָעִיף ב והוא שלא כו'. קמ"א ב' וב"מ ק"ב א':
ז סָעִיף ג או בראש כו'. צ"ע מנ"ל:
ח סָעִיף ד ואח"כ כו'. רש"י שם:
ט סָעִיף ד אלא ישלחנה כו' ולאחר כו'. כפי' השני שברש"י. ורי"ף ורמב"ם פי' כפי' ראשון ומ"מ דין זה הוא לכ"ע וערמב"ם:
י סָעִיף ד ואם חתכן כו'. שם וכרבנן וכמ"ש בס"ו:
יא סָעִיף ו אם נטל כו'. ואינו חייב אלא אם מתה או ברחה וכיוצא. רמב"ם וכגירסת הרי"ף במכות (ט"ו ב') תני קיימו ולא קיימו והיינו כה"ג אבל לרש"י והרא"ש אע"פ שפירש"י לא קיימו לאחר כדי דיבור מ"מ קי"ל לפי גי' בטלו ולא בטלו דוקא ששחטה וע"ש ט"ז א' ד"ה הניחא כו' ועמ"ש בליקוטים (כמ"ש בח"מ סי' ע"ב ס"ק י"א וסי' צ"ז ס"ק ל"ו):
יב סָעִיף ז או שזכר כו'. גמ' שם ק"מ ב' לד"ה ומיהו אף בקורא זכר פטור כחכמים:
יג סָעִיף ח היתח רובצת כו'. בעיא שם ולא נפשטה. וע"ש בגמ' אר"א מחלוקת כו' והרי"ף השמיט והרא"ש תמה עליו עמ"ש ודבריו דחוקים בפי' דברי הרי"ף גם יש"ש דחק עצמו ול"ג דודאי פליגי הני תרי לישני דר"א דבלישנא קמא דאמר אבל בקורא נקיבה ד"ה חייב מכלל דבנקיבה דעלמא ד"ה פטור דהא לא פליגי בעופות אחרים. וללישנא בתרא דקאמר אבל בזכר דעלמא ד"ה פטור מכלל דבנקבה דעלמא ד"ה חייב ות"כ דלישנא בתרא וכן פשטא דמתני' עוף טמא כו' משמע כן דשינוייא דגמ' דלמא בקורא דיחוייא הוא דקורא טהור הוא ובטמא אינו יודעין כיוצא בו וזה שהשמיט הרי"ף לישנא קמא וגם הבעיא הנ"ל דמדקאמר אבל כו' ש"מ דנקבה דעלמא ד"ה חייב וכ"ש קורא נקבה וזה שהביא הלישנא בתרא אע"ג דלכאורה אין נ"מ שהוא אליבא דר"א אבל הרמב"ם שהשמיט קורא נקבה דחייב תמוה דודאי אין חולק בדבר כמש"ש ת"ש עוף טמא כו' [ודלא כהרא"ש] וצ"ל לפי שאין מצוי כלל ולכן השמיט גם בס"ז לומר אפי' קורא זכר ובב"י דחק בזה וכל דבריו דחוקים ומסותרים מאליו: (ליקוט) היתה כו'. רמב"ם וס"ל דהנך תרי לישני דר"א ל"פ ומספקא לר"א ג"כ בנקבה דעלמא (וגם הברייתא דלא קתני רק קורא נקבה י"ל משום דבנקבה דעלמא מספקא לה וכה"ג מצינו בש"ס בכ"מ) וצ"ע על הרא"ש למה השמיט הוא הבעיא (ע"כ):
יד סָעִיף ט מעוף אחר. רמב"ם אבל לפירש"י א"צ לזה שפי' כנפים נוצה תלושה:
טו סָעִיף ט או שהיתה אם ע"ג אם. עבה"ג וכ"כ הר"נ ול"נ שגירסתו בגמ' היתה כן:
טז סָעִיף יא אע"פ כו'. גמ' שם א"ר ירמיה כו':
יז סָעִיף יב אפי' נוגעת כו'. ערש"י שם ד"ה מה ביניהן דלא כו' וד"ה מה ביניהן דנגעה כו' וער"נ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.