א אָסוּר לֶאֱכֹל חָדָשׁ מִתְּבוּאַת חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים עַד שֶׁיִּקְרַב הָעֹמֶר שֶׁהוּא בְּט"ז בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (וַיִּקְרָא כג, יד) וְהָאִדָּנָא, דְּלֵיכָּא עֹמֶר, אָסוּר כָּל יוֹם ט"ז. וּבְחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁעוֹשִׂין ב' יָמִים, אָסוּר כָּל יוֹם י"ז עַד תְּחִלַּת לֵיל י"ח.
ב אִסוּר הֶחָדָשׁ נוֹהֵג בֵּין בְּאֶרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, בֵּין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּשֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים.
ג תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הִשְׁרִישָׁה קֹדֶם לְט"ז בְּנִיסָן, אֲסוּרָה עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם כָּל סְתָם תְּבוּאָה שָׁרֵי לְאַחַר הַפֶּסַח, מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא, סָפֵק הִיא מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִשָּׁנָה זוֹ, מִכָּל מָקוֹם דִּלְמָא נִשְׁרְשָׁה קֹדֶם הָעֹמֶר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וּבְמִינֵי תְּבוּאָה שֶׁזּוֹרְעִים וַדַּאי לְאַחַר פֶּסַח, כְּגוֹן בְּמִקְצַת מְדִינוֹת שֶׁזּוֹרְעִין שִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וּשְׂעוֹרִים לְאַחַר פֶּסַח, אָז יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר אַחַר הַקָּצִיר, אִם לֹא שֶׁאֵין דַּלְתוֹת הַמְּדִינוֹת נְעוּלוֹת, וְרֹב הַתְּבוּאָה בָּאָה מִמָּקוֹם אַחֵר שֶׁזּוֹרְעִין קֹדֶם הַפֶּסַח (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"א מהמ"א וְתוס' ספ"ק דְּקִדּוּשִׁין). וְכֵן בִּזְמַן שֶׁיְמוֹת הַחֹרֶף נִמְשָׁכִים לְאַחַר פֶּסַח, וּבְכָל הַגָּלִיל הַהוּא זוֹרְעִים לְאַחַר פֶּסַח דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלָחוּשׁ מִן הַסְּתָם. אֲבָל אֵין לְהוֹרוֹת לַאֲחֵרִים בְּמָקוֹם שֶׁרֹב שְׁתִיָּתָן וַאֲכִילָתָן מִמִּינִים אֵלּוּ, כִּי מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין (כֵּן מַשְׁמָע בַּטּוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ ות"ה סִימָן קנ"ח).
ד תְּבוּאָה שֶׁנִּזְרְעָה אַחַר הָעֹמֶר וּקְצָרָהּ וּזְרָעָהּ, וּבִשְׁעַת הָעֹמֶר הָיְתָה תַּחַת הַקַּרְקַע וְלֹא הִתְחִילָה עֲדַיִן לְשָׁרֵשׁ, אָסוּר.
ה שִׁבֹּלֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ קֹדֶם הָעֹמֶר, וַעֲקָרָהּ אַחַר הָעֹמֶר, וְחָזַר וּשְׁתָלָהּ, וְהוֹסִיפָהּ, הַתּוֹסֶפֶת אוֹסֵר הָעִקָּר שֶׁהֻתַּר.
א סָעִיף א חמשת המינים. חטים וכוסמין ושעורים ושבולת שועל והשיפון:
ב סָעִיף ג שלא השרישה כו'. אבל אם נשרשה קודם העומר אע"פ שלא נקצרה עד אחר העומר העומר מתירה. כתוב בת"ה סי' קנ"א דנשרש קודם העומר היינו ג' ימים כדמוכח בהדיא פרק מקום שנהגו גבי הא דתניא המנכש בי"ג כו':
ג סָעִיף ג ומ"מ כל סתם תבואה כו'. כלומר סתם תבואה שאינו ידוע אם נשרשה קודם לעומר אבל אם ידוע שרוב מין אותה תבואה לא נשרשה קודם לעומר או נזרע אחר העומר אע"פ שהמיעוט נשרשה קודם לעומר אסור ולא הוי ס"ס כן משמע בטור מת' הרא"ש ובת"ה סי' קצ"א:
ד סָעִיף ג מכח ס"ס כו'. ואע"ג דחדש הוי דבר שיש לו מתירין ודבר שיל"מ אפי' בספק ספיקא אסור י"ל כמש"ל סי' ק"י ס"ק כ"ה:
ה סָעִיף ג אחר הקציר. אבל לפני קציר ודאי אין לחוש דעדיין אין כאן תבואה חדשה שהרי לא הגיע זמן הקציר:
ו סָעִיף ג כי מוטב שיהיו שוגגין כו'. אבל אם רוב שתיית המדינה יין וא"צ לשעורים ושבולת שועל רק לפעמים למאכל וליתא דוחקא דציבורא במידי להפריש מאיסור חדש היכא דליכא אלא חד ספיקא שמא של אשתקד שמא של שנה זו מצוה למחות בהמון עם להורות להם לאיסור דס"ס אין כאן דנימא ספח של אשתקד ואת"ל של שנה זו שמח תבואה זו מן המיעוט שנזרעה קודם העומר מופלג' מעומר דכיון דמיעוטא הוא לא עבדי' מיניה ס"ס דמיעוט לגבי רובא כמאן דליתיה דמי כדאיתא בהדיא בתוס' בשמעתין דפתח פתוח פ"ק דכתובות ע"כ ובס' לח"מ סוף מסכת תרומות האריך למצוא היתר על שכר שעורים הנעשה מחדש מטעם שהמשקה היוצא מהן מותר וצריך להתיישב בדבר כי מתשובת הרא"ש ריש כלל ב' ומתרומות הדשן הנ"ל ומשאר פוסקים משמע שאסור: האריך להוכיח דחדש אינו נוהג בשל עובדי כוכבים וכל דבריו תמוהים ודברי בעלי התוספות וסייעתם נכונים וראיותיהם ברורות דנוהג בשל עובדי כוכבים ובפרט הראיה שהביא הב"ח מהש"ס דפ"ק דר"ה דף י"ג ליתא דהתם אי לאו האי דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול ה"א דאכלי ישן א"נ משום דבפ"ק דקידושין איכא תנא דס"ל דמושבותיכם אתי שלא נאסרה עד אחר ירושה וישיבה (ואיתא התם בש"ס דהאי תנא לית ליה האי דרשה דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול ור"א דס"ל מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים אית ליה האי דרשה אם כן הא דמשני בר"ה לא ס"ד דכתיב ממחרת הפסח כו' ע"כ כר"א א"כ אי לאו הך דיוקא דממחרת כו' ה"א דלא הקריבו וחדש לא היה נוהג אלא עד לאחר ירושה וישיבה) אדרבה מכאן נ"ל ראי' ברור' ג"כ דחדש נוהג בשל עובדי כוכבי' דהא כיון דפרי' מהיכן הקריבו כו' מסיק אדעתיה דכל א"י של עובדי כוכבים היתה אפ"ה כי דייק ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול ל"ק ליה אלא מהיכן הקריבו אבל האי דמעיקרא לא אכול אתי ליה שפיר ש"מ דנוהג בשל עובדי כוכבים ועוד נראה לי ראיה ברורה מן הירושלמי רפ"ב דחלה גבי קמה לחה ויבשה ומשמע לי' דה"פ מצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש כלומר מי נימא כיון דסופה לקצור הוי חדש של ישראל או נימא כיון דעייל ביד עובדי כוכבים מותר א"ל למה לא א"ל קמה יבשה מהו א"ל אפי' יבשה דאין חילוק ונוהג בשל עובדי כוכבים והר"ש מקוצי בפירוש המשניות פי' לחה חדשה ויבשה ישנה משל אשתקד וכתב ותימה גדולה למה לא התירן העומר משל אשתקד ולא ירדתי לסוף דעתו דדבר ברור כדפרישית:
ז סָעִיף ג מוטב שיהיו שוגגין כו'. עיין בא"ח סי' תר"ח סעיף ב' בהג"ה:
ח סָעִיף ד שנזרעה אחר העומר. ה"ה נזרעה קודם העומר ולא השרישה עד לאחר העומר:
ט סָעִיף ד ולא התחילה עדיין לשרש. מבעיא בש"ס אם מותר ללקוט התבואה המונחת בקרקע בשעת עומר ולאכלה או נימא דדמיין כמונחין בכלי ול"ד ללא השרישה קודם העומר בסעיף ג' דאסור משום הגדולים מה שאין כן הכא או נימא כיון דמונחים בקרקע כגדולים דמי ואסור מספק ודוקא בנזרע אחר העומר הראשון אבל נזרע קודם העומר כיון דנעשית ישן אם כן פשוט דמותר ללקטן דנהי דאין העומר מתירן כיון דמונחים בקרקע מכל מקום כבר מותרים:
א סָעִיף א אסור לאכול חדש כו'. נ"ל דעיסה שנלושה בשמרים של חדש אסור כל העיסה ולא מהני כאן ביטול בס' מתרי טעמי. חדא דהרי מצינו בגמ' פרק אין מעמידין בשם ר"ת במחלקתו עם ר"ח בשמרי יי"נ וז"ל ואם נתנן בעיסה כל העיסה אסורה דכל מידי דלטעמא עבידי אפי' באלף לא בטיל כו' וכ"פ בש"ע סי' קכ"ג בסעיף ט"ו לעיל. שנית דה"ל חדש דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל כמ"ש הרא"ש בתשו' ריש כלל ב' לענין שכר שנעשה משעורים של חדש ומביא ראיה מן ירושלמי שאמר בפירוש כן. כתבתי זאת לפי שראיתי מקצת נזהרין מחדש ובדבר הזה לא נזהרין והוא טעות בידם:
ב סָעִיף ב בין בשל עובד כוכבים. כ"כ הפוסקים בפי' ומו"ח ז"ל כ' שיש הוכחה ברורה דבשל עובד כוכבים אינו נוהג חדש מפ"ק דר"ה (דף י"ג) בעו מיניה מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו וא"ת דעייל ביד עובד כוכבים קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עובד כוכבים ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר מהיכן הקריבו א"ל כל שלא הביא שליש ביד עובד כוכבים והשתא אי אמרת דחדש נוהג אף בשל עובד כוכבים לא היה צריך להוכיח מעיקרא לא אכול בלאו הכי הי' לו לומ' שאם לא הקריבו היכי הוה אכלי ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש אלא ע"כ דחדש אינו נוהג בשל עובד כוכבים ולכך דייק דמעיקרא לא אכול דאי דעייל ביד עובד כוכבים ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכול הלא בשל עובד כוכבים אין איסור חדש א"ו דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכול מעיקרא משל ישראל מהיכן הקריבו עכ"ל. ואני אומר נפשו בטוב תלין אבל לא דק בדברים אלו דמה שהקשה למה לא הקשה בגמ' מהיכן אכלו והלא אסור משום חדש אין בזה אפי' התחלת קושיא דאפשר שמתבואה ישנה משל אשתקד אכלו דאפשר דנתברר להם שזאת היא תבואה ישנה ואפילו בספק כ' בתשובת הרא"ש כלל ב' בשם אבי העזרי דמותר שיש ספק ספיקא וכמ"ש גם הטור ע"כ הוצרך המקשן להוכיח מדלא אכול מעיקרא ש"מ שהיה שם איסור חדש וע"ז פריך מהיכן הותר ועל פירושו של מו"ח ז"ל דמסיק שמוכיח א"ו דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכול מעיקרא משל ישראל וע"ז פריך מהיכן הקריבו יש לתמוה א"כ למה הקשה מהיכן לקחו ישראל תבואה לעומר היה לו להקשות טפי מהיכן לקחו תבואה של ישראל לאכול כיון דעכשיו קיימינן לדידיה דקרא ויאכלו מעבור הארץ קאי על של ישראל אלא הדבר ברור דאף בשל עובד כוכבים אסור וכמ"ש כל הפוסקים ומזה ראיה ברורה לאיסור כיון דאותו זמן כל התבואה של עובדי כוכבים היתה לפי דעת המקשן ואפ"ה היה איסור חדש רק שהוקשה לו מהיכן לקחו עומר:
ג סָעִיף ג נמשכים לאחר הפסח. בטור כתוב בזה שימי עינוי העובדי כוכבים היה בזמן הפסח פי' ואין נוהגים העובדי כוכבים באותו זמן לחרוש תוך ימי עינוי שלהם ועוד נתן טעם שעת הגריד היה פי' מחמת חורף וקרח היתה הארץ קשה וסגורה מלחרוש בה בזה היתה לו הוכחה להרא"ש שלא זרעו עד אחר הפסח:
ד סָעִיף ג אבל אין להורות לאחרים כו'. אין זה כדאי מלהציל על שאנו רואין חכמי ישראל כמעט רובם אין נזהרין מחדש בשום שנה ולא שייך לומר עליהם מוטב יהיו שוגגים כו' וכבר טרח מו"ח בדבר זה למצוא היתר מצד הירושלמי שמשם הוכיח ר"י בעל התוס' שיש איסור אפי' בשל עובד כוכבים ואחר זה נמשכו כל הגדולים ואמר שיש לו פי' אחר על הירושלמי שלא כדברי ר"י ואנו אין לנו עסק בזה אף אם היה לנו פי' נכון על הירושלמי אין לנו להרים ראש נגד כל הפוסקים ומ"מ נראה לפי ע"ד ללמד זכות הגון על ההיתר בזה דהך איסור דחדש בח"ל הוא פלוגתא דתנאי בפ"ק דקדושין (דף ל"ח) דת"ק דמתניתין ס"ל חדש אין נוהג בח"ל דכתיב ביה בכל מושבותיכם והיינו לאחר ירושה וישיבה דוקא ור"א ס"ל חדש נוהג בכ"מ דמושבותיכ' בכ"מ שאתם יושבים משמע ור' ישמעאל ור"ע פליגי ג"כ בזה דר"י ס"ל כת"ק ור"ע כר"א ובתשו' הרא"ש כתב דר' ישמעאל ור"ע ס"ל כר"א והוא ט"ס דבהדיא אמרינן בגמרא אמר אביי מאן תנא דפליג עליה דרבי אליעזר ר' ישמעאל היא) וצ"ל ור"ע ס"ל כר"א ותימה על הב"י שהעתיק תשובה זאת ולא הרגיש בט"ס שיש בה כלל העולה דבגמרא לא איפסקא הלכתא בזה והיה לנו לומר דהלכה כתנא קמא דר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים אלא דפסקו הרי"ף והרא"ש כר"א מדמצינו במסכת ערלה סתם מתני' כוותיה ואפשר שהיה לדון בזה דיכול להיות דמסכת ערלה נשנית קודם למסכת קידושין וא"כ ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת וממילא אין הלכה כסתם כדאיתא בהגוזל קמא (דף ק"ב) והיה לנו לומר דהלכה כתנא קמא דהוא רבים אלא דאין זה ברור מה נשנה תחלה ופסקו לחומרא כסתמא דערלה ואם כן יש לנו לדון ולומר דבמדינות אלו שהוא שעת הדחק דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר שעורים ושבולת שועל כדאי הוא התנא קמא לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דלא איפסקא הלכה בפירוש בגמרא כר"א. וראיה ברורה לזה מפ"ק דנדה (ד' ט') ת"ר מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר לענין דיה שעתה דנדה לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ומאי לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק הרי לפנינו דכל שאין הלכה פסוקה אלא שיש לומר דהלכה כרבים אתי שעת הדחק ודחי למלתא דרבים כ"ש כאן דיש צד לומר דהלכה כת"ק דר"א כמ"ש אלא שהפוסקים החמירו לפסוק כר"א וע"כ ודאי כדאי הוא [ת"ק של] ר"א דהכא לסמוך עליו בשעת הדחק וכן איתא פ"ק דגיטין (ד' י"ט) כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אע"פ דת"ק פליג עליה התם והלכה כרבים. והפוסקים שלא חשו לשעת הדחק בזה דבארצות שלהם אין זה דחק כל עיקר דהם היו בארצות החמים ובהרבה שנים לא יזדמן שיהיה באותה שנה איסור חדש אבל בארצות שיש בהם קרירות זמן החורף נמשך עד פסח ודאי מודים שיש לסמוך להקל בזה כיון שחייו של אדם תלוי ממש בזה שעיקר שתיה שלהם הוא שכר שעורים וכיוצא בו ומו"ח ז"ל כתב שמצא תשובה אחת בהגהות רש"ל בשם מעיל צדק בשם רבינו אביגדור כ"ץ בשם תשובת ריב"א שאין חדש נוהג בשל עובדי כוכבים וכן משמע בה"ג ושמא ס"ל דהלכה כת"ק דר"א עכ"ל ויש לכוין דבר זה ע"פ מה שכתבתי כנלע"ד:
א סָעִיף א חמשת. שהם חטים וכוסמין ושעורים ושבולת שועל והשיפון וכתב הט"ז נ"ל דעיסה שנילושה בשמרים של חדש אסור כל העיסה ולא מהני כאן ביטול בס' מתרי טעמי א' משום דכל מידי דלטעמא עבידא אפילו באלף לא בטיל שנית דה"ל דבר שיש לו מתירין. כתבתי זאת לפי שראיתי מקצת נזהרין מחדש ובדבר הזה לא נזהרין והוא טעות בידם עכ"ל:
ב סָעִיף ב עובד כוכבים. והב"ח רוצה להוכיח מש"ס ר"ה דבשל עובד כוכבים אינו נוהג חדש והשיג עליו הט"ז ודחה דבריו ע"ש:
ג סָעִיף ג העומר. כתב הש"ך אבל אם נשרשה קודם העומר אע"פ שלא נקצרה עד אחר העומר מתירה העומר ונשרש קודם העומר היינו ג' ימים:
ד סָעִיף ג ספק. ואע"ג דחדש הוי דבר שיש לו מתירין ודבר שיש לו מתירין אפילו בס"ס אסור י"ל כמ"ש בסימן ק"י ס"ח בהג"ה בשם תשו' הרא"ש דדוקא בתערובות אמרינן דס"ס לא מהני אבל בנדון זה דשמא אין כאן חדש כלל כה"ג לא אסרי' ס"ס בדשיל"מ וע"ש בש"ך סימן ק"י ס"ק נ"ו:
ה סָעִיף ג מוטב. והט"ז כתב שאין זה כדאי מלהציל מאיסור חדש אלא דנ"ל עיקר הטעם דבמדינות אלו שהוא שעת הדחק דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר שעורים ושבולת שועל כדאי הוא הת"ק דמתני' דס"ל חדש אינו נוהג בח"ל לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דלא איפסק הלכה בפי' כר"א עכ"ל והש"ך כתב דאם רוב שתיית המדינה יין וא"צ לשעורים ושבולת שועל רק לפעמים למאכל וליתא דוחקא דצבורא היכא דליכא אלא חד ספיקא שמא של אשתקד שמא של שנה זו מצוה למחות בהמון עם ולהורות להם לאיסור. ובספר לחם משנה האריך למצוא היתר על שכר שעורים הנעשה מחדש מטעם שהמשקה היוצא מהן מותר וצריך להתיישב בדבר כי מתשובת הרא"ש ומת"ה ושאר פוסקים משמע שאסור ובנה"כ האריך גם כן להוכיח בראיות ברורות מהש"ס דחדש בח"ל דאורייתא דלא כהט"ז ע"ש:
א סָעִיף א לאכול חדש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש מי שנוהג כו' עיין בתשו' פמ"א. ועיין בזה בתשובת שבו"י ח"ב סימן ט"ז שחלק על אא"ז הפמ"א ז"ל בזה. ועיין בשו"ת גאוני בתראי ובשו"ת ב"ח החדשות ובשב יעקב ובתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ק"ז. וח"ג סימן ל"ד [ובת' ח"צ סימן ך'] ובס' פ"י בק"א לקדושין. ובתשו' כנסת יחזקאל. ובשו"ת מאמר מרדכי כמה תשובות בדבר. וביד אליהו סימן כ"ד ובמים רבים סימן מ"ד ובס' המקנה ספ"ק דקדושין ובס' שם חדש מהגאון מהרא"ל מפלאצק זצ"ל. ובתשובת בית אפרים חי"ד סימן ס"ה. ובתפארת צבי חלק א"ח סימן כ"ו. ובחלק יו"ד סימן ס"ד. ובתשואת חן סימן כ"ה וכ"ו. ובתשובת קרית חנה סיען מ"ו ובס' נחלת עזריאל בחולין דף ק"כ [ובת' משכנות יעקב סימן ס"ד וס"ח באורך]:
ב סָעִיף א מתבואת חמשת המינים. ע' בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ס"ח שכ' דתבואה שלא הביאה שליש יש בזה משום איסור חדש כמו שחייבת בחלה ע"ש:
ג סָעִיף א מתבואת חמשת המינין. [עבה"ט בשם ט"ז דעיסה שנילושה בשמרים כו' ועיין בת' משכנות יעקב סימן ס"ה שכ' סמך נכון להקל בשמרים אף להמחמירין במשקה דחדש והוא מש"ס דב"ב דצ"ז ע"ש ועיין בתשובות שרמזתי לעיל סק"א]:
ד סָעִיף ג שלא השרישה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן פ"ד שהזורע בע"פ כיון שיום ג' הוא יום הנף ולא נגמר הקליטה עד סוף היום נשאר באיסור חדש ואי אפשר לאותו יום שיעלה לקליטה ולהתיר משום חדש ע"ש:
ה סָעִיף ג שיבא העומר. [עבה"ט מ"ש ונשרש קודם העומר היינו ג' ימים והוא מת"ה שהביא הש"ך וע' בדגמ"ר שתמה ע"ז דהא אנן קי"ל כרבי יוסי דהיינו שתי שבתות וכדלקמן סי' רצ"ד ס"ד ושוב ראה דהש"ך בעצמו בנה"כ השיג על התה"ד בזה ע"ש ועיין בת' חתם סופר סי' ק' וסימן רפ"ד ור"ס רפ"ו שכ' ליישב דברי התה"ד בטוב טעם. וע"ש הגהה נפלאה בשאלתות פ' בהר גם בת' משכנות יעקב ס"ס ס"ד כ' ליישב דברי התה"ד בזה שדבריו נכונים וברורים ע"ש]:
א סָעִיף א מתבואת ה' מינים. מתני' בפ"ק דחלה ופ"ו דמנחות (ע' א'):
ב סָעִיף ב איסור כו'. כ"פ כל החיבורים הראשונים ודלא כסה"ת וכבר תמה הרא"ש עליו וכתב דסתם מתני' בסוף ערלה כוותיה דר"א. ואע"ג שלכאורה סתם מתני' דרפ"ט דמנחות כת"ק וכמש"ש פ"ד א' כמאן דלא כו' וקסבר כו' לא דתנא דמתני' אינו סבור כן אלא טעמיה מפרש אבל תנא דמתני' סבר כי תבאו דתליא בארץ ולכן פסק הרמב"ם כמתני' דשם וכ"כ לח"מ ע"ש אבל א"צ לכל זה דקי"ל כאמוראי שם ס"ח ב' דכולהו ס"ל דנוהג בח"ל ואף ר"פ ור"ה ס"ל דמ"מ מדרבנן חייב ואף בזה לא קי"ל כוותיה דסוגיא דהלכה בכ"מ כרבנן דר"א ורבינא בתראה ס"ל כן וקי"ל כוותיה כמ"ש בס"א ודברי בה"ג כאן טעות גדול הוא וא"צ להשיב עליהן וגם מ"ש בשם ב"ח הב"ח כשיטתו דס"ל אינו נוהג בשל עובדי כוכבים וכבר הכו על קדקדו כל האחרונים ושגגה יצאה מתחת ידו וטובה ה"ל לבה"ג כאן השתיקה ומ"א (ס"ס תפ"ט) רצה ליישב דברי סה"ת אבל דבריו דחוקים מאד וכתב בעצמו שרצונו ליישב המנהג אבל בעל נפש כו' אבל אין דבריו כדאי אפי' ליישב המנהג וט"ז כתב דבשעת הדחק כדאי כו' אבל בגמ' דנדה שם אמרו דאם אפסיק הלכה א"ל שעת הדחק וכבר איפסיק כאן במנחות שם (וכ"כ בנה"כ וע"ש ובא"ז הלכות ערלה וחדש סי' שכ"ח) אלא שנמשך ההיתר שהיו זורעין קודם הפסח כמ"ש בס"ג בהג"ה והנח לישראל מוטב כו' (כמ"ש בשבת קמ"ח ב' ורפ"ד די"ט): (ליקוט) ע' בהגהת בה"ג מ"ש ראיה מירושלמי ריש חלה אבל טעה וברפ"ב הוא וז"ל הירושלמי שם [והביאו תוס' בר"ה י"ג א' ד"ה דאקריבו כו'] ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטים בעליה כן אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שנייא היא שמ"ע דוחה את ל"ת ע"ד דר' יונה דו אמר שמ"ע דוחה את ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ע"ד דר' יוסי דו אמר אין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה ממה שהיו תגרי העובדי כוכבים מוכרים להם וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה ז' שכיבשו וז' שחילקו התיב ר' בון בר כהנא והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בששה עשר אלמא דלא אמרינן ממה שתגרי עובדי כוכבי' אלא לר' ישמעאל ת"ק דקדושין ואיפריך והכתיב כו' וכן אמרינן בגמ' דידן בר"ה י"ג א' ואע"ג דפריך שם בירושלמי התיב ר"א ב"ר יוסי קמי ר' יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר לא קי"ל כן דגמ' דידן פליג שם ולגמ' דידן ניחא דקי"ל מ"ע דוחה ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה כמ"ש בריש יבמות בסוגיא דעליה וכן בפ"ב (כ' כ"א) שם בח"ל שיבום דוחה ח"ל מדאורייתא ובכמה מקומות ומגמ' דר"ה הנ"ל ראיה דקי"ל כר"א ע"כ: (ליקוט) כ' בת"ה סי' קצ"א דאם זרעה ג"י קודם לעומר מותר כמ"ש בפ"ד דפסחים (נ"ה א') והביאו ש"ך ודבריו תמוהין דהא קאמר דלר' יהודה דוקא ואנן קי"ל כר"י ור"ש כמ"ש בס"פ הערל (וכן הקשה בנה"כ) אבל ראיתי בירושלמי פ"ב דכלאים והביאו הר"ש שם ימתין עד שיופך אמר שם ג' ימים ואפשר לחלק בין זריעה לנטיעה וגמ' דקאמר לר' יהודה לרווחא דמילתא ודוחק וצ"ע (ע"כ):
ג סָעִיף ג ומ"מ כל כו'. עתוס' דקדושין ל"ז א' סד"ה כל. ומספק אין לאסור כו' [וכ"כ במרדכי שם] וכ"כ הרא"ש וכתב ועוד ס"ס הוא כו' כמ"ש כאן ועבסי' ק"י סס"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.