א הַנּוֹטֵעַ עֵץ מַאֲכָל, מוֹנֶה לוֹ ג' שָׁנִים מֵעֵת נְטִיעָתוֹ, וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ בְּתוֹךְ ג' שָׁנִים אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה לְעוֹלָם, בֵּין עִקַּר הַפְּרִי בֵּין הַגַּרְעִינִים בֵּין הַקְּלִפּוֹת, כְּגוֹן קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְרִמּוֹנִים, וְהָנֵּץ שֶׁלָּהֶם, וְהַזַּגִּין וְהַגַּרְעִינִין שֶׁל עֲנָבִים, וְהַתֶּמֶד הֶעָשׂוּי מֵהֶם, וְהַפַּגִים וְהַתְּמָרִים שֶׁאֵינָם מִתְבַּשְּׁלִים, וְהָעֲנָבִים שֶׁלָּקוּ וְאֵין נִגְמָרִים בְּבִשּׁוּלָן, כֻּלָּם חַיָּבִים בְּעָרְלָה וּפְטוּרִים מֵרְבָעי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר תְּמָרִים שֶׁאֵינָם מִתְבַּשְּׁלִים אַף בִּרְבָעי.
ב אֲבָל הֶעָלִים וְהַלּוּלָבִים וּמֵי גְּפָנִים, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁחוֹתְכִין הַגֶּפֶן נוֹטֵף מִמֶּנּוּ כְּמוֹ מַיִם, מֻתָּרִים מִשּׁוּם עָרְלָה.
ג הָאֶבְיוֹנוֹת וְהַתְּמָרוֹת (וְהַקַפְרִיסִין) שֶׁל צָלָף חַיָּבִים בְּעָרְלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הָאֶבְיוֹנוֹת חַיָּבִים וּתְמָרוֹת וְקַפְרִיסִין פְּטוּרִים.
ד ג' שָׁנִים הַלָּלוּ אֵינָם נִמְנִים מִיּוֹם לְיוֹם, אֶלָּא הוֹלְכִים בָּהֶם אַחַר שְׁנוֹת הָעוֹלָם שֶׁהוּא מַתְחִיל מִתִּשְׁרֵי, וְאִם נִתְעַבְּרָה נִתְעַבְּרָה לְעָרְלָה וְלִרְבָעי. וּפְעָמִים שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׁתֵּי שָׁנִים וּמ"ד יוֹם, וּפְעָמִים שֶׁהֵם יְתֵרִים עַל ג' שָׁנִים. כֵּיצַד, נָטַע מִקֹּדֶם ט"ז בְּאָב, שֶׁנִּשְׁאַר עֲדַיִן מ"ד יוֹם עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי עָלְתָה לָהּ שָׁנָה וּמוֹנֶה עוֹד שְׁתֵּי שָׁנִים. וְאִם נָטַע בְּיוֹם ט"ז, וּמִיּוֹם ט"ז וָאֵילָךְ, מוֹנֶה מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי הַבָּא ג' שָׁנִים שְׁלֵמִים. וּלְאַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי שֶׁל שָׁנָה רְבִיעִית, כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁיַּחְנְטוּ בּוֹ קֹדֶם ט"וּ בִּשְׁבָט יֵשׁ לָהֶם גַּם כֵּן דִּין עָרְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמָרִים אַחַר כָּךְ. וְהַנֶּחְנָטִים בּוֹ מִטּ"וּ בִּשְׁבָט שֶׁל שָׁנָה רְבִיעִית עַד ט"וּ בִּשְׁבָט שֶׁל שָׁנָה חֲמִישִׁית, נִקְרָאִים רְבָעי. וּלְאַחַר ט"וּ בִּשְׁבָט שֶׁל שָׁנָה חֲמִישִׁית הֵם חֻלִּין גְּמוּרִים.
ה הָא דְּאָמְרִינַן שֶׁלְּאַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי שֶׁל שָׁנָה רְבִיעִית כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁחָנְטוּ קֹדֶם ט"וּ בִּשְׁבָט יֵשׁ לָהֶם גַּם כֵּן דִּין עָרְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמָרִים אַחַר כָּךְ, דַּוְקָא בִּנְטִיעָה שֶׁהֵקַלְנוּ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּתָהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ מ"ד יוֹם עָלְתָה לָהּ שָׁנָה, לְפִיכָךְ הֶחְמַרְנוּ עָלֶיהָ בְּסוֹפָהּ, הָא לָאו הָכִי, לֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שְׁנָא.
ו פֵּרוֹת רְבָעי יֵשׁ לָהֶם דִּין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְכָל דָּבָר, וּבִזְמַן הַבַּיִת הָיוּ צְרִיכִין לְהַעֲלוֹתָן לִירוּשָׁלַיִם לְאָכְלָם שָׁם, אוֹ לִפְדּוֹתָם וּלְהַעֲלוֹת הַפִּדְיוֹן שָׁם, וְהֵם מֻתָּרִים מִיָּד אַחַר הַפִּדְיוֹן. וְהָאִדָּנָא, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהַעֲלוֹתָם לִירוּשָׁלַיִם, פּוֹדִים אוֹתָם אַחַר שֶׁיִּגָּמְרוּ וְיִתָּלְשׁוּ. וְיָכוֹל לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָּם בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה, אֲפִלּוּ הֵם רַבִּים, וְיַשְׁלִיךְ הַפְּרוּטָה לַיָּם הַגָּדוֹל אוֹ יִשְׁחֲקֶנָּה וִיפַזְּרֶנָּה לָרוּחַ, אוֹ יַשְׁלִיכֶנָּה בַּנָּהָר אַחַר שְׁחִיקָה, וִיבָרֵךְ בִּשְׁעַת פִּדְיוֹן: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן רְבָעי, אוֹ יִפְדֶּה בְּפֵרוֹת שֶׁיִּשְׁווּ שְׁוֵה פְּרוּטָה, שֶׁהוּא אֶחָד מִל"ב בְּמָעָה כֶּסֶף שֶׁהִיא אשפיר"ו אוטמאני"ם שֶׁשּׁוֹקֵל ט"ז גַּרְעִינֵי שְׂעוֹרָה שֶׁהוּא רְבִיעַ דְּרַ"הַם (לְשׁוֹן עַצְמוֹ). הַגָּה: וּמַטְבֵּעַ הָרְגִילָה בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, הַחֲצִי וי"נר, הוּא יוֹתֵר מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה פּוֹדִין עָלָיו (תה"ד סי' קצ"ב). פֵּרוֹת רְבָעי פְּטוּרִין מִלֶּקֶט וְשִׁכְחָה וּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת.
ז דִּין נֶטַע רְבָעי נוֹהֵג אַף בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ פֵּרוֹת הַבָּאִים אַחַר שֶׁעָבְרוּ שְׁנֵי עָרְלָה מֻתָּרִים בְּלֹא פִּדְיוֹן וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ רַק בְּכֶרֶם, וְלֹא בִּשְׁאָר אִילָנוֹת (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים וְרַמְבַּ"ן וְרֹא"שׁ וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ח עָרְלָה נוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בֵּין בְּשֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא מִן הַתּוֹרָה, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. הַגָּה: וְאָסוּר לִלְקֹט לְנָכְרִי פֵּרוֹת מֵאִילָן שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא עָרְלָה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּהֱנֶה בַּמֶּה שֶּׁמַּחֲזִיק לוֹ הַנָּכְרִי טוֹבָה עַל זֶה (כָּל בּוֹ וב"ה בְּשֵׁם א"ח).
ט סְפֵק עָרְלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, מֻתָּר. כֵּיצַד, כֶּרֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִיעוֹת שֶׁל עָרְלָה, וַעֲנָבִים נִמְכָּרִים חוּצָה לוֹ, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָסוּר; וּבְסוּרְיָא, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהוּבְאוּ מֵאוֹתוֹ הַכֶּרֶם; וּבְחוּץ לָאָרֶץ, מֻתָּר, אֲפִלּוּ יוֹדֵעַ שֶׁהוּבְאוּ מֵאוֹתוֹ הַכֶּרֶם, רַק שֶׁלֹּא יֵרָאֶה שֶׁנִּבְצְרוּ מִנְּטִיעוֹת שֶׁל עָרְלָה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכֶּרֶם שֶׁהוּא סָפֵק עָרְלָה שֶׁהוּא מֻתָּר (כֵּן נִרְאֶה מֵהַטּוּר וְהָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין).
י כֶּרֶם שֶׁהוּא סְפֵק עָרְלָה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָסוּר; וּבְסוּרְיָא, מֻתָּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
יא חָבִית שֶׁל יַיִן הַטְּמוּנָה בְּכֶרֶם שֶׁל עָרְלָה, מֻתָּר, שֶׁאֵין הַגַּנָּב גּוֹנֵב מִכֶּרֶם זֶה וְטוֹמֵן בְּתוֹכוֹ. אֲבָל עֲנָבִים שֶׁנִּמְצְאוּ טְמוּנִים בּוֹ, אֲסוּרִים, שֶׁקָּרוֹב הַדָּבָר שֶׁגְּנָבָם מִמֶּנּוּ וּטְמָנָם בְּתוֹכוֹ.
יב אָסוּר לִטַּע פְּרִי שֶׁל עָרְלָה; וְאִם נְטָעוֹ, הַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, מֻתָּרִים, דְּזֶה וְזֶה גּוֹרֵם, מֻתָּר. וּמֻתָּר לִטַּע יִחוּר (פי' עָנָף מִן הָאִילָן) שֶׁל עָרְלָה, שֶׁאֵין עָרְלָה אֶלָּא בִּפְרִי.
יג נָכְרִי וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בִּנְטִיעָה, אִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה, אָסוּר. וְאִם הִתְנוּ מִתְּחִלַּת הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁיְּהֵא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹכֵל שְׁנֵי עָרְלָה, וְיִשְׂרָאֵל אוֹכֵל ג' שָׁנִים מִשְּׁנֵי הֶתֵּר כְּנֶגֶד שְׁנֵי עָרְלָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְחֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁיַּחֲשֹׁב כַּמָּה פֵּרוֹת אָכַל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּשְׁנֵי עָרְלָה עַד שֶׁיֹּאכַל יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד אוֹתָן הַפֵּרוֹת, שֶׁזֶּה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַחֲלִיף פֵּרוֹת עָרְלָה. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה, רַק שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל אוֹמֵר לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים: טֹל אַתָּה שְׁנֵי הָעָרְלָה וַאֲנִי אֶטֹּל שְׁנֵי הֶתֵּר כְּנֶגְדָּן (טוּר וְהָרֹא"שׁ).
יד מֻתָּר לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּשְׁנֵי עָרְלָה: עֲבֹד כַּרְמִי וְתִטֹּל פֵּירוֹתֶיהָ, וְתֵן לִי כַּרְמְךָ שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵי עָרְלָה וְאֶעֶבְדֶנָּה וְאֶטֹּל פֵּירוֹתֶיהָ.
טו מֻתָּר לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים פֵּרוֹת שְׁנֵי עָרְלָה לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, מֵאַחַר שֶׁלֹּא בָּאוּ לָעוֹלָם.
טז אֶחָד הַנּוֹטֵעַ גַּרְעִין אוֹ יִחוּר אוֹ שֶׁעָקַר כָּל הָאִילָן וְנָטַע בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב יִחוּר בְּאִילָן אַחֵר, וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה גּוּמָא אֵצֶל הָאִילָן וּמַשְׁפִּיל אֶחָד מֵעַנְפֵי הָאִילָן, וּמַטְמִין אֶמְצָעִיתוֹ בַּגּוּמָא, וְרֹאשׁוֹ יוֹצֵא מֵהַצַּד הָאַחֵר וְנַעֲשֶׂה אִילָן, כֻּלָּם חַיָּבִים בְּעָרְלָה. וְדַוְקָא שֶׁחֲתָכוֹ מִצַּד זֶה מֵעִקַּר הָאִילָן, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹנֵק מִמֶּנּוּ, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְחֻבָּר וְיוֹנֵק מִמֶּנּוּ חָשׁוּב כָּאֶחָד מֵעֲנָפָיו, וּפָטוּר. וְאִם לְאַחַר שֶׁגָּדַל הֶעָנָף שֶׁהִבְרִיךְ הִבְרִיךְ מִמֶּנּוּ עוֹד עָנָף אַחֵר בָּאָרֶץ, וְעָשָׂה כֵן כַּמָּה פְּעָמִים זֶה אַחַר זֶה, כָּל זְמַן שֶׁהָרִאשׁוֹן מְחֻבָּר לְעִקַּר הָאִילָן כֻּלָּם פְּטוּרִים. הִפְסִיק הָרִאשׁוֹן מֵעִקַּר הָאִילָן, חַיָּבִים, וּמַתְחִילִים לִמְנוֹת לָהֶם מִשָּׁעָה שֶׁהִפְסִיק, וְהָעִקָּר פָּטוּר. וְאִם נֶעֱקַר הָעִקָּר מֵהַקַּרְקַע, חוֹזֵר לִהְיוֹת טָפֵל לֶעָנָף שֶׁהִבְרִיךְ, וּמוֹנִין בֵּין לָעִקָּר בֵּין לֶעָנָף מִשָּׁעָה שֶׁנֶּעֱקַר.
יז אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְהַג עוֹבְדֵי אֲדָמָה לְהַבְרִיךְ גְּפָנִים בְּכָל שָׁנָה, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן מִגַּפְנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִשּׁוּם דִּסְפֵק עָרְלָה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ בִּכְרָמִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹבְדִים אוֹתָם וּמַבְרִיכִים אוֹתָם בְּכָל שָׁנָה, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּמַבְרִיךְ וּמַרְכִּיב אֵינוֹ חַיָּב בְּעָרְלָה אֶלָּא בָּאָרֶץ אֲבָל לֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְיֵשׁ לִמְצֹא הֶתֵּר גַּם לִבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיַיִן שֶׁל כַּרְמֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִשּׁוּם דְּרֻבָּא דִּגְפָנִים לָאו עָרְלָה נִינְהוּ. וַאֲפִלּוּ בִּכְרָמִים שֶׁיָּדוּעַ וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עָרְלָה, יֵשׁ לְהַתִּירָהּ מִשּׁוּם דְּקֹדֶם שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵי עָרְלָה אֵינָם עוֹשִׂים פֵּרוֹת, וְאִם עוֹשִׂים, הֵם דַּקִּים וּקְלוּשִׁים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן יַיִן.
יח אִילָן שֶׁנִּקְצַץ וְחָזַר וְגָדַל מֵהַשֹּׁרֶשׁ, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן נִקְצַץ מֵעִם הָאָרֶץ, וּמוֹנִין לוֹ מִשְּׁעַת קְצִיצָה. אֲבָל אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא, פָּטוּר.
יט אִילָן שֶׁעֲקָרוֹ רוּחַ אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר וְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, וּמֵהֶעָפָר שֶׁסְבִיב שָׁרָשָיו עִמּוֹ, וְהוֹסִיף עָלָיו שָׁם עָפָר וְנִשְׁרַשׁ שָׁם בָּאָרֶץ, אוֹמְדִים אוֹתוֹ אִם הָיָה יָכוֹל לִחְיוֹת בֶּעָפָר הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּא עִמּוֹ בְּלֹא תּוֹסֶפֶת עָפָר אַחֵר, הֲרֵי זֶה כְּנָטוּעַ בִּמְקוֹמוֹ וּפָטוּר מֵהָעָרְלָה. וְאִם לָאו, חַיָּב.
כ אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְנִשְׁאַר מִשָּׁרָשָיו מְחֻבָּר, אֲפִלּוּ כָּעֳבִי הַמַּחַט שֶׁמּוֹתְחִין בּוֹ הַבֶּגֶד לְאַחַר אֲרִיגָה, בְּיָדוּעַ שֶׁיּוּכַל לִחְיוֹת בְּלֹא תּוֹסֶפֶת עָפָר, וּפָטוּר אֲפִלּוּ הוֹסִיף עָלָיו עָפָר הַרְבֵּה.
כא יַלְדָּה שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה טֶפַח, חַיֶּבֶת בְּעָרְלָה לְעוֹלָם, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ הִיא בַּת שְׁנָתָהּ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּנְטִיעָה אַחַת אוֹ אֲפִלּוּ שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצֵא זָנָב, אֲבָל אִם כָּל הַכֶּרֶם כָּךְ, שָׁרֵי, דְּאִית לֵהּ קָלָא.
כב בְּרֵכָה שֶׁנִּפְסְקָה וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת, וְכֵן אִילָן זָקֵן שֶׁנֶּעֱקַר וּבוֹ פֵּרוֹת וּשְׁתָלוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁלָּקַח עָנָף מָלֵא פֵּרוֹת מֵאִילָן זָקֵן וְהִרְכִּיבוֹ בְּיַלְדָּה, אִם נִתּוֹסֵף בַּפְּרִי עַד שֶׁאֵין בַּפְּרִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא הֶתֵּר מָאתַיִם חֲלָקִים עַל הַתּוֹסֶפֶת, אָסוּר. וְאִם לָאו, מֻתָּר. אֲבָל אִם הִרְכִּיב עָנָף מָלֵא פֵּרוֹת שֶׁל עָרְלָה בְּתוֹךְ אִילָן זָקֵן, הַפֵּרוֹת שֶׁל הֶעָנָף אֲסוּרִים לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ גָּדְלוּ הַרְבֵּה.
כג הַנּוֹטֵעַ אִילַן מַאֲכָל וְאֵין דַּעְתּוֹ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, אֶלָּא לִהְיוֹת גָּדֵר לְשָׂדֶה אוֹ בִּשְׁבִיל הָעֵצִים לְשָׂרְפָן אוֹ לְבִנְיָן, פָּטוּר. וְהוּא שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, כְּגוֹן אִם הוּא לִשְׂרֵפָה שֶׁנְּטָעָן רְצוּפִים וְאֵינוֹ מַרְחִיק בֵּין אִילָן לְאִילָן כָּרָאוּי, וְאִם הוּא לְבִנְיָן שֶׁמְּשַׁפֶּה הָעֲנָפִים כְּדֵי שֶׁיִּתְעַבּוּ, וְאִם לְגָדֵר שֶׁהוּא בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִגְדֹּר. וַאֲפִלּוּ אִם צִדּוֹ הָאֶחָד בֵּין פְּנִימִי בֵּין חִיצוֹן בֵּין תַּחְתּוֹן בֵּין עֶלְיוֹן לְצֹרֶךְ אֶחָד מֵאֵלּוּ, וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי לֶאֱכֹל, אֶת שֶׁלְּצֹרֶךְ אֲכִילָה חַיָּב, וְהַשְּׁאָר פָּטוּר. וְאִם חָשַׁב עָלָיו אַחַר כָּךְ לַאֲכִילָה, חַיָּב בְּעָרְלָה וּבִרְבַעי, וּמוֹנִין לוֹ מִשְּׁעַת נְטִיעָה. אֲבָל אִם לֹא חָשַׁב עָלָיו עַד סוֹף שָׁנָה שְׁלִישִׁית, אֵין בּוֹ דִּין רְבַעי, שֶׁאֵין דִּין רְבַעי בְּלֹא עָרְלָה. וְאִם נְטָעוֹ לְמַאֲכָל וְאַחַר כָּךְ חָשַׁב עָלָיו לְאֶחָד מֵאֵלּוּ, חַיָּב
כד הַנּוֹטֵעַ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לְצֹרֶךְ לוּלָב אוֹ אֶתְרוֹג, חַיָּב.
כה הַנּוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְצֹרֶךְ רַבִּים, חַיָּב.
כו הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּטַע, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְיִשְׂרָאֵל, וְהַנּוֹטֵעַ בַּבַּיִת וְעַל גַּג שֶׁמִּלְּאוֹ עָפָר וְנָטַע בּוֹ, וְהַנּוֹטֵעַ בִּסְפִינָה, אוֹ בְּעָצִיץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, חַיָּב.
כז הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו (בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, חַיָּב). בִּמְקוֹם טְרָשִׁים, (פי' סְלָעִים חֲזָקִים וְקָשִׁים), פָּטוּר. אֲפִלּוּ הַנּוֹטֵעַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יִשּׁוּב, פָּטוּר, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי טִפּוּל שֶׁמְּטַפֵּל בְּפֵירוֹתָיו עַד שֶׁמְּבִיאָם לְיִשּׁוּב. אֲבָל אִם הָיָה עוֹשֶׂה כְּדֵי טִפּוּל, חַיָּב.
כח עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה מוֹכֵר פֵּרוֹת וְאָמַר: שֶׁל עָרְלָה הֵן, אוֹ שֶׁל נֶטַע רְבַעי הֵן, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וַאֲפִלּוּ אָמַר: מֵאִישׁ פְּלוֹנִי לְקַחְתִּים.
א סָעִיף א לעולם. אפי' לאחר ג' שנים ואין להם פדיון:
ב סָעִיף א בין עיקר כו'. דכתיב את פריו את הטפל לפריו:
ג סָעִיף א והנץ שלהם. כלומר של הרמונים ופירש הר"ש שהוא הפרח שעל גבי הפטמא:
ד סָעִיף א ופטורים מרבעי. דבנטע רבעי כתיב פריו ולא כתיב את ודרשינן פרי אתה פודה ולא מה שאינו פרי:
ה סָעִיף א ויש מי שאוסר כו'. בב"ח כתוב דהמחבר לא דק דליכא פלוגתא בהא ונובלות דמחייב הרמב"ם היינו בתמרי זיקי כו' ע"ש שהאריך וכל דבריו אינם נכונים בראש מ"ש דהטור מפרש המשנה בתמרי זיקי והטור מיירי בבושלי כמרי הוא דוחק גדול שעיקר הדין השנוי במשנה לא יביא הטור ודין אחר שלא הוזכר שם יביא מסברתו ועוד שהרי הרא"ש בהלכות ערלה מפרש המשנה בין בתמרי זיקי בין בושלי כמרי ועוד דהא בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמרינן דנובלות סתמא היינו בושלי כמרי ואיך יפרש הטור נובלות דמתני' בתמרי זיקי דוקא ונהי דהרא"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כמרי וצ"ל לדעתו דהא דקאמר הש"ס התם בנובלות סתמא כ"ע לא פליגי דבושלי כמרא הוא (כי פליגי בנובלות תמרי דדמאי כו') היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע מכל מקום ודאי דבושלי כמרי נמי משמע. ודברי הרמב"ם בפי' המשניות נראין ברורים דנובלות הנזכר סתמא בכל דוכתי בושלי כמרי משמע ולא תמרי זיקי לכך פי' בפכ"מ נובלות (דמברכים שהכל) הם הפירות אשר נפלו מן האילן קודם שיתבשלו עכ"ל והוא פירוש דבושלא כמרא אבל בתמרי זיקי מברכין לכולי עלמא בורא פרי העץ כדאיתא בש"ס ותמרי זיקי היינו אפילו שנתבשלו רק שנפלו מחמת הרוח שהשירן ולכך בריש דמאי דתנן נובלות תמרי פי' נובלות הן התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת והוה ג"כ רובן הפקר עכ"ל ר"ל דלענין דמאי אפילו תמרי זיקי פטורים מדמאי דאף ע"ג דנתבשלו כהוגן מכל מקום כיון שנפלו מהדקל מחמת הרוח רובו הפקר הן אבל לענין ברכות כיון דפירות גמורים הן מברך בפה"ע והיינו דפשיטא לש"ס תמרי זיקי מי איכא למ"ד דלא מברך בפה"ע והכי קאמר בש"ס בשלמא למ"ד (נובלות תמרי דדמאי) תמרי זיקי היינו דהכא קרי ליה נובלות סתמא והתם קרי ליה נובלות תמרי אלא למ"ד בושלי כמרי ליתני אידי ואידי נובלות תמרי או אידי ואידי נובלות סתמא קשיא וזה טעמו של הרמב"ם שפסק כמ"ד תמרי זיקי דמ"ד בושלי כמרא סליקא בקשיא ולכך בספ"ק דערלה דתנן נמי נובלות סתמא פירש הרמב"ם נובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמור בישולו אסור בכל ר"ל בערלה וברבעי עכ"ל והיינו בושלי כמרי כמ"ש בפי' המשנה בפכ"מ ולכך בחבור הי"ד כ' הרמב"ם פ"ח מהלכות ברכות דין ח' נובלות שהן פגין מברך שהכל ולכך כתב בספ"ט מהלכות ערלה סתמא והנובלות כולן אסורות והיינו בושלי כמרא ולכן בר"פ י"ג מהלכות מעשר כ' ונובלות תמרי והן שעדיין לא הטילו שאור והיינו תמרי זיקי וכמ"ש הב"ח וא"כ מכל זה מוכח להדיא דנובלות תמרי דאסר הרמב"ם היינו אפילו בושלי כמרא דלא כהב"ח וגם נראה שמ"ש הב"י אבל הרמב"ם פי' הנובלות אסורות בכל אף ברבעי רמז לפי' המשנה ולישנא דפי' הכי דייקא ועוד שבחבור לא הזכיר בפירוש אף ברבעי ואם כן בפירוש המשנה שם כ' להדיא שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו דלא כהב"ח שלא השגיח לראות בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ואין להקשות דלמא הא דמחייב הרמב"ם היינו בנפלו מן האילן קודם שנתבשלו דאלו נשארו על האילן היו מתבשלין והא דמחייב הטור היינו באינן מתבשלים אפילו בלא נפילה דדוחק לחלק בהכי ועוד דסוף סוף הרמב"ם סובר דנובלות דמתני' חייב אף ברבעי אם כן נובלות דהטור חייב ברבעי ועוד דע"כ מדברי הרמב"ם גופיה מוכח דאין חילוק שהרי בפ"ח מהלכות ברכות לא הזכיר שנפלו מן האילן אלא שכ' שהפגין הן נובלות דבושלי כמרא וממ"ש הגאונים דקפריסין מדלגבי ערלה לאו פרי הוא לענין ברכה נמי לא מברכינן בפה"ע אין ראיה שהרי הרמב"ם והר"ש וברטנורה בפירוש המשנה ושאר מפרשים פי' דנובלות בושלי כמרי חייב ברבעי אע"ג דלענין ברכה קי"ל דמברכינן שהכל אלא יש לומר מאי דלא הוי פירי לגבי ערלה ודאי לא מברכינן בפ"ע אבל יש לומר דמאי דהוי פירי לענין ערלה משכחת לה נמי דמברכין שהכל ועוד דהא בערלה באמת פטורים אלא דברבעי חייבים ועי"ל דלא למדו כן הגאונים אלא כגון קפריסין והדומה לו שהוא טפל לפרי אבל לא בגוף הפרי עצמו ודו"ק: מכל זה שדברי המחבר ברורים ושלא כדת השיג עליו הב"ח ואדרבה איפכא קשיא לי למה כתב סברת הטור בסתם וסברת רמב"ם בלשון יש מי שאוסר איפכא הוי ליה למעבד דהא כל המפרשים הסכימו לדעת הרמב"ם וכ"נ עיקר:
ו סָעִיף ב מותרים כו'. שאין טפלים אפי' לפרי אלא לאילן עצמו:
ז סָעִיף ג וקפריסין. כ' העט"ז דקפריסין בא"י נמי פטורים ולא נהירא וכן מוכח להדיא בש"ס פרק כ"מ (דף ל"ו) דמאן דמחייב בתמרות כ"ש בקפריסין דהוין טפי פרי מתמרות אלא איפכא מסתבר דלא הוצרך לומר ברישא דחייבים דכ"ש הוא מתמרות ופירוש אביונות ותמרות וקפריסין עיין ברש"י ותר"י הביאו ב"י ושוב מצאתי בס' מע"מ פ' כ"מ שהשיג על העט"ז בזה:
ח סָעִיף ד שנשאר עדיין מ"ד יום כו'. חמשה עשר יום דאב שהוא לעולם מלא וכ"ט יום דאלול שהוא לעולם חסר:
ט סָעִיף ד עלתה לו שנה. דקי"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה לענין נטיעה אלא שאין נטיעה קולטת פחות מי"ד יום:
י סָעִיף ד יש להם גם כן דין ערלה. דאילן גדל על רוב המים של שנה שעברה וכל שהוא חונט קודם חמשה עשר בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ראש השנה וכ' הרא"ש ויראה דהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם חמשה עשר בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים עכ"ל והמחבר השמיטו ולמ"ש המע"מ סוף דף קל"ב דהרא"ש כתב כן לסברת הרז"ה אבל לסברת הרמב"ם ורש"י לא איצטריך דאפי' חונטין קודם חמשה עשר בשבט לעולם לא משכחת לה יותר משלש שנים דכשנטע פחות משלשים יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד חמשה עשר בשבט עכ"ל היה אפשר לומר הלכך השמיטו המחבר מפני שנ"ל עיקר כסברת הרמב"ם וכדמשמע בסעיף ה' אבל קשה על המע"מ דהא משכחת לה כשנטע אחר ר"ה קודם לחמשה עשר בשבט ודוק ואפשר דאין דרך לנטוע אחר ר"ה:
יא סָעִיף ה הא לאו הכי. כגון שנטעו בפחות ממ"ד יום לפני ר"ה וכן הוא בר"ן והשתא מונין השנה מר"ה וכן הוא בעט"ז אבל אם נטעו קודם ראש השנה הרבה יותר ממ"ד יום כגון חמשה עשר בשבט או יותר קודם ר"ה מכל מקום הקלנו בתחלתה שעד ר"ה נחשב אע"פ שאין כאן שנה שלימה ודו"ק:
יב סָעִיף ו פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו כו'. הוא ל' הרמב"ם ובב"י כ' דלאו דוקא אלא יכול לפדות לכתחלה אפי' במחובר כשמפרש שלא יחול החלול עד שיתלקט ובהדיא תנן בפרק בתרא דמעשר שני כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי ג' כו' ואפילו למאן דמפרש דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא אלא דהצנועים עבדו היכר בשביעית כדי שלא יכשלו היינו דוקא לפדות במחובר שיהא פדוי במחובר הוא דאין בקיאין בשומא אבל לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט בקיאין ומצות פדיון נטע רבעי לכתחלה כך הוא כמבואר במשנה הנ"ל עכ"ד בקצרה ודו"ק והסכים עמו בספר מע"מ והב"ח השיג עליו דמשנה הנ"ל קאי אצנועים ולא דיבר נכונה ע"ש אבל תמהני הא פשטא דמתניתין בתלוש מיירי וכדתנן ואומר כל הנלקט מזה מחולל [על] המעות האלו כו' והיינו בתלוש והכי משמע במרובה (דף ס"ט ע"א) דלישנא דכל הנלקט היינו תלוש וכמדומה שלשון הר"ש והברטנורה אטעיה לבית יוסף וסייעתו שכתבו אומדים כמה אדם רוצה לפדות בסלע כלומר ליקח בסלע המחובר לקרקע עכ"ל וליתא דאדרבה בתלוש מיירי ובאו לפרש המשנה דאין אומדין כמו שהוא שוה עכשיו שהרי הוציא יציאות תלישה ולקיטה וכה"ג אלא אף ע"פ שהוא תלוש אומדין כאלו הוא מחובר לקרקע וכמה אדם רוצה ליקח בסלע מחובר לקרקע אם כן עיקר ראיה של הבית יוסף אינה ראיה כלל ומה שחילק בין פדיה במחובר ממש ובין פדיה במחובר לכשיתלשו הנה באמת לכאורה מוכח כן בתוס' פרק מרובה ובר"ש בפי' המשנה מדהוקשו קושיתייהו דוקא אמאי דמוקי לה אימא כל המתלקט ולא אכל הנלקט דצנועים דהא אינהו גופייהו פירשו התם דכל הנלקט היינו שהיו מונחים המעות במחובר קודם לקיטה ואומר כרם זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל דאם לא כן מתי היו אומרים כן וכי לא היו פוסקים רגע מלומר כן אלא ודאי סבירא להו דאף שאומר כן במחובר מכל מקום כיון שאומרים לכשיהיה נלקט הוי כתלוש אבל למאי דמוקי כל המתלקט ע"כ כל המתלקט יהא פדוי מעכשיו במחובר קאמר דאס לא כן הדרא קושית הש"ס לדוכתא דהיאך יכולים לפדות כיון שנלקט דהא כבר זכו בהן אחרים שלקטו ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע"ש בתוספות ור"ש כי זה נראה ברור אבל מכל מקום נראה דהיינו למאי דהוי ס"ל מעיקרא דטעמא דאין פודין במחובר משום דילפינן קדש קדש ממעשר אם כן כיון דכשפודה במחובר לכשיהיה נתלש הוי כתלוש שפיר פודין ולכך לא הקשו אכל הנלקט אבל למאי דמסקי דאין פודין במחובר משום דאין בקיאין בשומא אפילו כשפודה לכשיתלוש לא בקיאין בשומא והכי משמע ממאי דמסיימי התוס' ור"ש מידי דהוה אענבים לב"ש כו' ע"ש ודוק ואם כן העולה מזה דאין לפדות לכתחלה במחובר וגם בת"ה ס"ס קצ"ב כתב דאף ע"ג דמסקנת התוספות בפרק מרובה דלא ילפינן ליה ממעשר אלא משום דאין דמיו ידועים ומחללין במחובר מכל מקום נראה כיון דסמ"ג וסמ"ק ואשר"י כתבו בפשיטות דאין פודין במחובר אין לסור מדבריהם עכ"ל אלא דלא ידענא אמאי כתב דמתוספות משמע דפודין במחובר דהא לא כתבו כן אלא גבי צנועים אבל הא לאו הכי נהי דלא ילפינן ממעשר מכל מקום אין פודין משום דאין בקיאין בשומא וכמו שכ' רבינו שמשון ואפשר גם הרא"ש וסמ"ק ס"ל האי טעמא מיהו בבית יוסף כתב עוד טעם אחר דיכולין לפדות האידנא במחובר דכיון דהאידנא פודין אפילו בפרוטה לא שייך בקיאות ובב"ח השיג על זה דמהרה יבנה המקדש כו' ואין זו השגה דאם כן גם יהא אסור לפדות עכשיו בפרוטה דמהרה יבנה המקדש כו' וכן בתשו' הרמב"ן סי' קנ"ו ובתשו' הרשב"א סי' תשמ"ד כתבו להדיא דבזמן הזה דפודין בפרוטה פודין במחובר אפילו לכתחלה ומעשים בכל יום כן עכ"ל מכל מקום נראה כיון דפשט שאר דברי הפוסקים משמע דאין חילוק יש ליזהר לכתחלה שלא לפדות אלא בתלוש ממש אבל בשעת הדחק וכה"ג יש לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט כנ"ל:
יג סָעִיף ו לים הגדול או כו'. ע"ל סי' קמ"ו ס"ק י"ג:
יד סָעִיף ו ויברך בשעת פדיון כו'. כלומר בשעת פדיון קודם שישליכו לים המלח כדי שתהא ברכה זו עובר לעשייתן וכן משמע ברמב"ם פרק עשירי מהלכות מ"א דין י"ז שכתב אחר שאוסף אותן מברך כו' ואחר כן פודה את כולן כו':
טו סָעִיף ו ששוקל ט"ז גרעיני כו'. כלומר שוקל ט"ז גרעיני שעורה והמעה הוא רביע דרה"ם וכן מוכח לקמן ר"ס ש"ד ואם כן הפרוטה היא משקל חצי שעורה וכך כתב המחבר בחשן משפט ר"ס פ"ח ובספר שלשלת הקבלה ראיתי שכתב בשם ר' עובדיה ספורנו שהמעה הוא דרכמון ט"ז שעורות ואני שקלתי ומצאתי משקל צ"ו שעורות הם א' קווינט"ל במשקל פראג ונמצא שהמעה שהוא ט"ז שעורות הוא הששית מן קווינט"ל אך ראיתי ביוסיפון לרומיים ס' י"ח דרכמון איטישער משקלו א' קווינ"ט והוא של כסף ושויו ב' ב"ץ דהיינו ח' צלמים עד כאן ובת"ה סימן קצ"ב כתב דמטבעות הרגילין באלו המדינות מחצי ווינר הוא יותר מש"פ ופודין עליו עד כאן כן כתב בספר מע"מ:
טז סָעִיף ו החצי ווינר כו'. לאו למימרא דחצי ווינר דוקא בעינן דהא לפי מה שכתב הרב לקמן ר"ס ש"ה דה' סלעים שהם ק"כ מעים הם בערך ב' זהובים ריינ"ש והוא גם כן מדברי מהרא"י אם כן המעה הוא ארבע ווינר אם כן הפרוטה היא שמינית מווינר וכך כתב בסמ"ע בחשן משפט סי' פ"ח ס"ק ב' אלא שלפי שאין מטבע קטנה מחצי ווינר לכך כתב דאם פדה בחצי ווינר סגי עכ"פ שהיא עכ"פ יותר משוה פרוטה ולפ"ז כשפודה במה ששוה פרוטה ולא במטבע ממש סגי שיהא שוה שמינית מווינר אי נמי לפי מה שכתב הסמ"ע שם דבזמנינו זה שאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר יש לומר דלא סגי בפרוטה לכך צריך כאן שיהא שוה חצי ווינר וע"ל ר"ס ש':
יז סָעִיף ז ויש מי שאומר כו'. הלכך נראה דבין בכרם רבעי ובין בנטע רבעי יש לפדות בח"ל בלא ברכה:
יח סָעִיף ח ואסור כו'. ע"ל סי' קל"ג:
יט סָעִיף ט ובחוצה לארץ מותר. דאע"פ שהוא הל"מ ובכל הל"מ קי"ל ספיקא אסור כמו בשל תורה מ"מ הל"מ שבכאן כך נאמרה שספיקו יהא מותר הכי אמרינן בש"ס:
כ סָעִיף ט שיש בו נטיעות של ערלה. ונטיעות של היתר גם כן:
כא סָעִיף ט וכל שכן כו'. צ"ע למאי כתבה הרי זה מבואר בדברי המחבר סעיף עשירי ונראה משום שהמחבר העתיק בסעיף י' ל' הרמב"ם ומשמע מלשונו זה דבכרם שהוא ספק ערלה מותר ליקח ממנו בידים שהרי הוא מותר והרי הוא ככרם של היתר וכ"כ בב"י והרב לא ס"ל הכי אלא ס"ל כדעת הטור וסייעתו דאסור ליקח ממנו בידים אלא דמותר אפי' רואים שהעובד כוכבים בוצר ממנו ולכך הוצרך לכתוב וכ"ש כו' וכן נראה מהעט"ז שכ' הא דכרם שהוא ספק ערלה מותר היינו שלא ילקוט בידים אלא ילקוט אותם ישראל אחר שלא בפניו או עובד כוכבים אפי' בפניו מותר לו ליקח ממנו נ"ל עכ"ל ובספר מ"מ השיג על העט"ז בזה ממ"ש הב"י דאסור ולא ירדתי לסוף דעתו דהכא בכרם שהוא ספק ערלה נרא' דמותר וכמו שכ' העט"ז:
כב סָעִיף יא מותר. והיינו בענין דליכא למיחש ביה משום יין נסך וכדלעיל סימן קכ"ט סעיף י"ז וי"ח:
כג סָעִיף יב אסור ליטע כו'. דזה וזה גורם אסור לכתחלה כדלעיל סי' קמ"ב סעיף קטן כ"ו:
כד סָעִיף יב זה וזה גורם. היינו פירות דאיסורא וקרקע דהתירא גורמין לאילן שיבא:
כה סָעִיף יג אם לא התנו. צריך עיון בא"ח סי' רמ"ד סעיף ג':
כו סָעִיף יג אסור. לאכול אח"כ העובד כוכבים שני ערלה והישראל שני היתר כנגדן ואפילו אכל העובד כוכבים השני ערלה והישראל שני היתר ואח"כ באו לחלוק בסתם דכל שלא התנו מתחלה אסור אח"כ לישראל ליהנות כלל מפירות ערלה וכן מוכח בש"ס ספ"ק דעבוד' כוכבי' מבעיא דסתמא מאי ולא איפשטא:
כז סָעִיף יג ובלבד שלא יבואו לחשבון כו' כנגד אותן הפירות שזה אסור כו'. לכאורה משמע שר"ל שאע"פ שהתנו מתחלה בסתם שיהא העובד כוכבים אוכל שני ערלה והישראל שני היתר אסו' אח"כ לבא לחשבון לאחר זמן אבל לשון הרמב"ם פ"י מהמ"א דין י"ד שהעתיק המחבר דבריו כך הוא ובלבד שלא יבאו לחשבון כו' כנגד אותן הפירות אם התנו בזה אסור שהוא כמחליף כו' ובפ"ו מהלכות שבת דין י"ז כ' המשתתף כו' אם התנו בתחלה שיהא שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל העובד כוכבים שכר השבתות כולן לבדו והשאר חולקין עכ"ל וכ' הרב המגיד ברייתא ספ"ק דעבוד' כוכבי' ישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו בתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור ע"כ ורבינו לא הזכיר באו לחשבון ונראה שהוא מפרש כפירוש רש"י דה"ק אם לא התנו מתחלה וגם לא א"ל טול חלקך בשבת ואני בחול אלא שעמד זה ונטל את חלקו מעצמו בשבת ולבסוף באו לחשבון אסור עכ"ל הרב המגיד ונמשכו לדעתו הב"י ושאר אחרונים בא"ח סי' רמ"ה ולא עמדתי על סוף דעתם דהיאך אפש' לומ' דדעת הרמב"ם כן הרי גבי ערלה כ' אם באו לחשבון אסור אפי' אם התנה וכ"כ הטור סי' זה בשם הרמב"ם ושבת וערלה דין אחד להם כדמוכח בש"ס לפי' הרמב"ם וכמ"ש הר"ן ספ"ק דעבוד' כוכבים אבל לי נראה ברור שהוא מפרש האי דקאמר בש"ס ואם באו לחשבון אסור דלא כפרש"י אלא כפי' הראב"ד שהביא הר"ן דאהתנו קאי וס"ל דה"פ מה שאמרנו ואם התנו מותר היינו דוקא בשהתנו שיאכל העובד כוכבים שני ערלה והישראל שני היתר בין מעט בין הרבה ולא דקדקו בחשבון אבל אם באו בחשבון דהיינו שהתנו כזה שיאכל העובד כוכבים ימי איסור ואח"כ יחשבו כמה פירות אכל העובד כוכבים בימי איסור עד שיאכל הישראל כנגד אותן הפירות אם התנו כזה אסור דדוקא כשהתנו סתמא שיטול העובד כוכבים בשבת והישראל בחול בין מעט בין הרבה אם כן הוי השדה בימי איסור של עובד' כוכבים ואין לישראל חלק בו וכן היתה השדה בימי היתר של ישראל לגמרי אבל כשהתנו שיחשבו אח"כ א"כ הוי כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי ולפי זה מיושב נמי מה שהקשו התוס' והר"ן אמאי דקאמר ש"ס התם אם באו לחשבון אסור מסתמא מותר דדלמא אשמועי' דאם באו לחשבון אפי' התנו אסור דודאי לפירושם שהבינו דאם באו לחשבון היינו לאחר זמן קשיא אבל לפי' הרמב"ם לא קשה מידי דלא שייך לומ' דאשמעינן דאפי' התנו אסור דהא כיון דהתנו שיבואו לחשבון אם כן התנאי מעיקרא ליתא ודו"ק (ובעיא דסתמא מאי רמז הרמב"ם במ"ש שאם לא התנו מתחלה אסור משמע אע"פ שאין הישראל אומר אח"כ טול אתה שני ערלה ואני שני היתר אלא אפילו בסתמא אסור) ואם כן בפירוש הזכיר בהל' שבת באו לחשבון שהרי כ' דאם התנו מתחלה שיהא שכר שבת לעובדי כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה כו' ר"ל דדוקא תנאי כזה שהתנו שיהא לעולם של עובד כוכבים אם מעט אם הרבה ולא יבואו לחשבון מהני (גם מדברי הב"א סי' זה נראה שהבין שהרמב"ם מפרש אם באו לחשבון לאחר זמן אחר התנאי ושהתנו גם כן בשעת התנאי ולישנא דאם התנו כזה דוחק וליתא אלא כדפירש' ואפשר לומ' שגם הט"ו שהשמיטו בדברי הרמב"ם אם התנו כזה כו' מ"מ כוונתם כן ובלבד שלא יבואו לחשבון כלומר שלא ידקדקו בשעת התנאים בחשבון אבל בעט"ז משמע שהבין ובלבד שלא יבואו לחשבון היינו לאחר זמן) ודוק כי כל זה נ"ל ברור:
כח סָעִיף יג ויש מתירין כו'. ול"ד לשבת דאסור לכ"ע לומ' לעובד כוכבים טול אתה חלקך בשבת ואני בחול אם לא התנו מתחלה כמו שנתבאר בא"ח סי' רמ"ה דהתם יש איסור שליחות המלאכה בשבת אבל הכא אין כאן איסור שליחות מלאכה ומה שהישראל אוכל כנגדן אין זה נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. רש"י והרא"ש והפוסקים:
כט סָעִיף יג רק שהישראל אומר לעובד כוכבים כו'. ולא יבא לחשבון דאם באו לחשבון לכ"ע אסור בלא התנו וכן הוא ברבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"ב:
ל סָעִיף יד מותר לומ' לעובדי כוכבים כו'. כן למד רבינו ירוחם מסעיף הקודס דיש מתירין מפני שכך המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל וכן סיים כאן כי העובד דינו שיטול פירות ולפי זה קשה על המחבר כיון שפסק בסעיף י"ג דלא כהיש מתירין היאך כתב כאן דברי רבינו ירוחם וצריך לומר דס"ל כמ"ש העט"ז דאפילו הרמב"ם מודה כאן דדוקא התם שקבלוהו בשותפת דרך השותפין זה עובד וזה אוכל ועביד שותף דטרח בעד שותף חבירו משא"כ הכא וע"ש:
לא סָעִיף יח אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור. ודעת הרא"ש שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור והרב השמיט דעתו נראה משום דס"ל דראיית הרא"ש שפסק כראבי"ה משום דר"ש סבר כוותיה לאו ראיה היא דהא בירושל' ספ"ק דשביעית אמרו ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד וא"כ ה"ל שיטה וכן רבינו ירוחם נכ"א ח"ב הביא סברות הרמב"ם והרא"ש והכריע כהרמב"ם מטעם זה אבל צ"ע דהרי הרא"ש גופיה הביא הירושל' הנ"ל ומ"ה פסיק התם כראב"י כיון דר"ש סבר כוותיה ע"ש אלא נראה דעת הרא"ש נכונה דלא אמרינן כל כה"ג שיטה היא אלא היכא דלא איפסקא הלכתא בהדיא כחד מינייהו או דלא אזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אבל היכא דאיפסקא הלכתא כחד מינייהו או דאזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אם כן כי אמרינן פלוני ופלוני אמרו ד"א אתיא לאורויי דהלכתא נמי כאידך פלוני דלא איתמר הלכתא כוותיה והלכך הכא דסוגיא דעלמא בתוספתא ובכמה מקומות אזלא כרבי שמעון וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ק דשביעית והלכה כר' שמעון מפני שיש בתוספתא דברי' מסכימים עם דבריו וכ"כ הברטנור' דהלכ' כר"ש וכן כתב האגודה בין לענין חרישה בין לענין ערלה אם כן כי אמרינן בירושלמי רבי שמעון וראב"י אמרו דבר אחד ע"כ אתא לאשמעינן דהלכ' כראב"י מפני דר' שמעון סבר כוותיה או אפשר דלא אמרינן כל כה"ג שיטה הוא אלא בש"ס בבלי אבל לא בש"ס ירושלמי ואדרבה על הרמב"ם קשיא לי דבפירוש המשנה פסק כר"ש וכ"פ בחבורו פ"ג מהל' שמטה דין ח' ובפ"י מהל' מעשר שני דין י"ג פסק כחכמים דראב"י ובהדיא אמרינן בירושל' דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד (מיהו מה שהקשה הכ"מ פ"ג מה"ש למה פסק כר"ש כיון דחכמים פליגי עליה לא קשה מידי דהיינו כמ"ש בפירוש המשנה מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים על דבריו) וצ"ע:
לב סָעִיף כב הפירות של הענף אסורים. משמע הא הגידולים עצמן מותרין והיינו כדעת הרא"ש ודעת הר"ן דהגידולים ג"כ אסורים:
לג סָעִיף כב אפילו גדלו הרבה. שאין גידולי היתר מבטלין האיסור:
לד סָעִיף כג בין תחתון בין עליון כו'. ואע"ג דהעליון גדל מתוך האיסור של תחתון אמרינן גידולי היתר מעלין את האיסור ול"ק מידי מהך דלעיל סעיף כ"ב ענף מלא פירות של ערלה כו' שאין גידולי היתר מעלין את האיסור דשאני התם דפירות ערלה היו ניכרים קודם שגדל ההיתר אבל הכא שהפירות גדלים בבת אחת מתוך ההיתר ומתוך האיסור הוה ליה כמו זה וזה גורם. ב"י והאחרונים:
לה סָעִיף כז במקום טרשים פטור. אבל בישוב אפי' עולה מאליו חייב דמסתמא ע"י עבודת אדמה שעבדו מתחלה עלה:
לו סָעִיף כח אינו נאמן כו'. עיין לעיל סי' קכ"ז ס"ק (י"ט) [כ]. לעיל סימן צ"ח ס"ק כ"ו נתבאר דערלה שנתערבה אינה בטלה אלא בר' והיינו במינו כמ"ש שם ואז אפי' ביבש לא אמרי' חד בתרי בטל עד ר' וכמ"ש בסימן ק"ט ס"ק ו' אבל שלא במינו לעולם בטלה בס' כשאר איסורים:
א סָעִיף א חייבים בערלה. דכתיב את פריו ודרשינן את הטפל לפריו אבל גבי רבעי לא כתיב אלא פריו ולא את:
ב סָעִיף ג האביונות והקפריסין והתמרות של צלף כו'. כצ"ל האביונות הן הפרי עצמו והקפריסין הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים והתמרות בתוך העלין גדלים כמין תמרים ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה. רש"י ורש"ל:
ג סָעִיף ג אבל בח"ל כו'. דמשום חומרא דא"י חשבינן הכל כפירי ובחוץ לארץ מאחר דערלה דרבנן לא חשבינן הכל כפירות אלא אביונות שהן עיקר הפירות. גמרא:
ד סָעִיף ד מתשרי. דכתיב בתשרי מראשית השנה עד אחרית שנה דהיינו מתשרי:
ה סָעִיף ד ומ"ד יום. דאמרינן בגמרא כל קליטה שאינה קולטת בי"ד יום שוב אינה קולטת שלשים יום אח"כ לחשוב לשנה והיינו מ"ד יום:
ו סָעִיף ד ואם נטע ביום ט"ז. דחדש אלול הוא חסר:
ז סָעִיף ד כל הפירות שיחנטו בו קודם חמשה עשר בשבט. שאף שתשרי ראש השנה לנטיעותה חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות:
ח סָעִיף ד יש להם גם כן דין ערלה. הטעם כל שהוא חונט בין תשרי לחמשה עשר בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ראש השנה ומאותה יציקה חונטין פירות הללו והרי הן כאלו חנטו קודם תשרי דחנטו משרף דקודם תשרי וכיון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ"ד יום לפני ראש השנה או פחות מכן. ר"ן:
ט סָעִיף ד ולאחר חמשה עשר כו'. פירוש הנחנטים אח"כ וכתב הרא"ש בהלכות ערלה יראה דהאידנא אין חניטה בשום אילן קודם חמשה עשר בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא שלש שנים:
י סָעִיף ה וי"א דלא שנא. וכבר זכרנו בסעיף ד' שזה דעת הר"ן:
יא סָעִיף ו דין מעשר שני. דגמרינן קודש דכתיב ברבעי מקודש דמעשר שני:
יב סָעִיף ז רק בכרם. דכתיב ביה הלולים ודרשינן חלולים פירוש דבר שמהללים בו טעון חילול וזהו יין שאומרים בו שירה על הנסכים:
יג סָעִיף ט ובחוצה לארץ מותר. בפ"ק דקדושין (דף ל"ט) איתא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני אמר ליה רבי זירא) והתניא ספק ערלה בחוץ לארץ יורד ולוקט ואי ודאי אסור בח"ל היכי מזלזלינן בספיקה אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאי אסור שמעינן מזה דאי לאו שנאמר בפירוש למשה דספיקה מותר היינו מחמירי' בספק דמה לי הפרש בין הלכה למשה מסיני ובין מקרא מפורש ומ"ה מתמה ב"י על הטור שכתב וז"ל שבארץ ישראל הוא מן התורה ובח"ל הלכה למשה מסיני הלכך בארץ ישראל ספיקו אסור ובח"ל ספיקו מותר דמשמע דמשום דאינה אלא הל"מ ספיקה מותר והא ליתא דודאי שאר הל"מ ספיקה אסור אלא דכאן נאמר כן בפירוש כמו שזכרנו ונלע"ד דדברי הטור נכונים ומוכרח לומר כן דהוקשה לו בדברי רבי יוחנן שאמר סתמא ערלה בחוץ לארץ הל"מ דמשמע כשאר הל"מ והיה לו לפרש דבריו והלא במאמר השם יתברך למשה הוצרך לומר כן בפירוש שלא יטעה ולמה לא נזהר ר' יוחנן מזה ותו דהא אמרינן בכל דוכתי אמורא צריך לפרש דבריו וא"ל דסמך על) הברייתא שמביא המקשן דברייתא אינה גלויה לכל וכמו שמצינו באמת דר' אסי לא ידע הברייתא דהא אשתומם כשעה חדא ע"כ נראה דבאמת לא נאמר בפירוש דבר זה בהל"מ דספקה מותר כו' אלא דמוכרח לומר כן דאם לא כן יש קושיא גדולה למה הוצרך השי"ת לומר בארץ ישראל בפסוק איסור ערלה ובחוץ לארץ הל"מ ולמה לו פסוק בארץ ישראל וכן מקשה בר"פ השוחט וקרא דושחט למאי אתא כיון שהלכות שחיטה הל"מ מכ"ש כאן דקשה שיש שינוי בלימוד אסור זה דבארץ ישראל הוא בפסוק ובחוץ לארץ בהל"מ אלא ודאי דבזה גילה לנו הוא יתברך דיש בזה חילוק דין דהיינו בח"ל קיל בספיקה ומאי דאמר בגמ' אימא כך נאמרה הכי פירושו אימא את דלכך נאמרה הל"מ ונשתנה מארץ ישראל לגלויי דספיקה מותרת ופי' זה נראה מוכרח בגמ' גם כן מלשון אימא שהוא מיותר לכאורה ולפי דברינו ניחא ואם כן יפה כתב הטור כיון שאנו רואין שינוי באזהרת איסור זה דבארץ ישראל נכתב בפסוק ובח"ל הל"מ הלכך יש חילוק ביניהם וכפי מה שכתבנו. ודבר זה נראה נאה ומתקבל בגמרא ובטור בעזרת הצור:
יד סָעִיף ט ובסוריא. היא שכבש דוד ואיכא בה קצת קדושת א"י:
טו סָעִיף ט וכ"ש שכרם שהוא ספק כו'. כלשון סעיף זה כן הוא בטור ופירשו בו בדרישה דהיינו בסגנון שלפניו דהיינו לקנות מהענבים הנמכרים חוצה לו אבל א"ל דבכל ענין מותר דאם כן משמע אפילו בידים ילקוט ישראל משם וזה אסור והוכחתי ממ"ש הטור בסי' רצ"ו בתחלתו דבספק אם נזרע שם ירק באיסור דלא ילקוט ממנו ישראל בידים ק"ו בערלה שהיא הל"מ שאסור לישראל ליקח בעצמו מן הספק וס"ל להטור דבערלה שהיא הל"מ בח"ל אסור לקנות אם רואה שהעובד כוכבים לוקט משם אבל בכלאי הכרם שאינו אלא דרבנן בח"ל הקילו בזה ואינו אסור אפילו רואה שהעובד כוכבים לוקט משם אלא שאסור לישראל ללקוט משם עכ"ל בקיצור ולא נהירא לע"ד דא"כ קשיין דברי הטור רישא אסיפא דברישא כתב רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה משמע דוקא אערלה הוי קפידא שלא יקח העובד כוכבים בפני הישראל אבל ברואהו מרחוק לוקט מן הכרם הזה שיש בו איסור והיתר מותר ליקח ממנו וכמ"ש בהדיא אפי' יודע שהובאו מאותו הכרם והיינו שראהו דמה לי ידיעה או ראיה ובסיפא צריך דוקא שיקח מהעובד כוכבים חוץ לכרם שהוא ספק ודוקא בלא רואה אותו לוקח משם והלא ק"ו הוא דפשיטא דחמיר טפי ביש איסור ודאי אלא שאין ידוע אם לקח ממנו מאם יש ספק אם יש כאן איסור כלל כמבואר בסימן ק"י לענין ס"ס ומו"ח ז"ל כ' דגם ברישא אסור אפי' ברואה אותו לוקט מכרם זה אע"פ שאינו רואה בפירוש שלוקט מן הערלה והא דקאמר שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה היינו מנטיעות שיש שם ספק ערלה ואין זה במשמעות כלל שיכתוב הטור לשונו דרך דרש ותו דהא בהדיא כתב אפי' יודע שהובאו מאותו כרם והיינו ראיה. ועוד קשה על דרך בעל הדרישה למה יהיה באמת אסור לישראל ליקח בעצמו מכרם שיש בו ספק ערלה דהא הל"מ אמרה בפירוש ספיקו מותר ומאי טעמא נאסרנו אנחנו ותו דלמה לו לטור לסיים שהוא מותר שזהו יתור לשון לגמרי אם קאי על שלפניו על כן נלע"ד דודאי כל שיש ספק בדבר אדרבה קיל טפי בערלה מכלאים. וטעם נכון בדבר דגבי כלאים יש ספק איסור אף ע"פ שהוא מדרבנן מכל מקום כל הרחקות שנוכל לעשות לכתחלה אמרינן הרחק מן הכיעור משא"כ בערלה שבפירוש אמרה תורה דספיקו מותר אם כן כל שאין ודאי ערלה אין מקום להחמיר והיתר גמור יש בדבר כאלו ודאי לנו שאין שם ערלה. וזה דבר מסתבר מאד ומ"ה אמר הטור בספק ערלה דאם יש איסור והיתר ואז אין לנו ספק אלא מאיזה מהן לקח העובד כוכבים וה"ה אם לקחן ישראל ולא ידע מאיזה מהן לקח אלא דאורחא דמילתא נקט שדרך הישראל להיות נזהר מערלה ע"כ מותר כאן דהתורה התירה בפירוש הספק רק הודאי אסרה תורה דהיינו שרואה שלוקח העובד כוכבים מודאי ערלה וע"ז סיים דכ"ש אם בכרם שיש בעצמו ספק אם יש כאן איסור לגמרי שמותר הישראל ליקח ממנו דעדיף טפי ספק איסור מספק תערובת איסור וכמ"ש לעיל אבל בסי' רצ"ו דמיירי בכלאים דבספיקו יש עכ"פ צד איסור לכתחלה עשו הרחקה דאפי' מספק לא יקח הישראל בידים אלא העובד כוכבים יקח משם וזה עשו להרחקה יתירה כיון שיש בו צד איסור אלא שהוא ספק משא"כ בערלה שספיקה כודאי היתר כנ"ל נכון אלא דיש להקשות לכאורה ממ"ש בגמ' פ"ק דקדושין דפליגי רב יהודה אמר שמואל ועולא א"ר יוחנן דשמואל ס"ל ערלה הלכות מדינה פירוש שהנהיגו כך ור' יוחנן ס"ל הלכה למשה מסיני א"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל"מ היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואלו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט ומשני הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט כו' משמע מזה דחמיר טפי לדעת המקשן בספק ערלה מספק כלאים וכן פרש"י בדברי המקשן וזה סותר מה שאמרנו כאן ואחר העיון תמצא הכל על נכון דודאי כיון דקי"ל הל"מ נאמרה להקל בספק ודאי כל ספק שבעולם מותר וכמו שאמרנו ואין בזה צד חומרא וקיל מכלאים ובזה עצמו הוא פי' דברי המקשן שהוא עולא דס"ל כר' יוחנן וה"ק לדידי דס"ל הל"מ היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דאני מפרש המתני' של ערלה דה"ק בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט האי ובלבד הוא פי' על הרישא דהיינו שכל זמן שאינו רואה אותו לוקט מן הערלה בודאי אלא יש צד ספק אז יורד ולוקח ממנו משא"כ בכלאים שהוא מיירי ג"כ בספק כלאים לדעת הטור סימן רצ"ו ששם יש חילוק בין ספק לספק דבספק אם יש שם איסור כלאים מותר לקנות מן העובד כוכבים אבל אם ישראל עצמו הולך לאותו כרם אסור ליקח ממנו בידיו נמצא שאין הפירושים של ערלה וכלאים שוים דבערלה הוה פירושו לפי הדין של הל"מ ובכלאים פירושו לפי הדין של איסור מדברי סופרים אלא לדידך דגם בערלה הוה הלכות מדינה ולמה יהיה שינוי בהם בין ספק ערלה לספק כלאים ומשני לשמואל תני כו' נמצא לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דבח"ל ערלה הל"מ שפיר נשאר החילוק כמו שהיה לדעת המקשן והוא עצמו דברי הטור כפי מה שזכרנו וכמ"ש לעיל ונמצא שבכרם ספק ערלה יש היתר אפילו לישראל ללקוט משם וזה נ"ל מכוון בלשון הרב המובהק רמ"א ז"ל שכ' כאן וכ"ש שכרם שהוא ספק כו' ושינה קצת מלשון הטור שהטור כ' ואצ"ל כרם כו' בלא שי"ן ורמ"א כ' שכרם בשי"ן אלא להורות דעל הכרם עצמו קא מכוין שהכרם הוא עצמו מותר בלי שום הצטרכות למכור עובד כוכבים בחוץ וכן הוא במרדכי פ"ק דקדושין בהג"ה וז"ל שאלו על כרם שהיו בו ד' או ה' נטיעות של ערלה ולא נודעו מקומם ואסר מ"ו כל הכרם ולי נראה הלכה למעשה דהכל מותר אפי' לאכול מהאשכולות במחובר לקרקע כו' דספק ערלה מותר הל"מ עכ"ל והנה בספק כלאים לכל הדעות בגמ' אסור ללקוט ביד אלא ש"מ ברור כמ"ש דבזה עדיף ערלה מכלאים כל שהספק נעשה כבר והרמב"ם יש לו דרך אחרת מן הטור ומקיל אפי' בודאי לעשות ממנו ספק בענין שלא יראה שהעובד כוכבים לוקט ממנו וכן הוא גם דרכו של רש"י ולענין הלכה פסק הש"ע כדברי הטור שהם לחומרא והכל נכון בסייעתא דשמיא בלי גמגום:
טז סָעִיף יא וטומן בתוכו. שירא שמא ימצאוהו דורכי ענבים רש"י וכתבו התוס' וא"ת יהא אסור משום יין נסך דרובא דעלמא עובדי כוכבים נינהו וי"ל דרוב גנבי ישראל עכ"ל פי' באותו זמן היה כן ועי' בסי' קכ"ט דבעינן שרוב הכרמים בסביבותיה היו של ישראל:
יז סָעִיף יא אבל ענבים כו'. דזה מטמין שלא בשעת בציר ואין שם אז דורכי יין וכ"פ הרמב"ם ויש להקשות דבגמרא אמרינן על האי הכשר דיין דנקט כאן לימא משום דס"ל כר' חנינא דס"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשני דבלאו הכי מותר משום טעמא דנקט כאן שאין מצניעין שם יין אבל ענבים מצנעי משמע דלפי מאי דקי"ל כר' חנינא מותר בכל גווני אפי' בעינבי וכ"כ הרא"ש להדיא שם בפ' לא יחפור וכן הקשה בפרישה בשם רש"ל וע"כ כתב דהטור לא דק ונראה דהוכחת רמב"ם וטור מדמסיק אבל עינבי כו' דאי ס"ד דהגמרא אמרה סברא זו שאין מצניעין שם יין של כרם זה דרך דחיה בעלמא למה לו לומר חילוק דעינבי ויין כיון שהסברא לא נשארה קיימת אלא ודאי דאף למאי דקי"ל כר"ח דהולכין אחר הרוב מ"מ סברא חזקה דמכרם זה גנבום וכמו דאמרינן בכתובות פ' המדיר כאן נמצאו כאן היו וכן לענין חמץ בפסח זכרוהו הפוסקים וזה עדיף טפי מקורבה דמוכח דכתבו התוס' בפ' לא יחפור דלא אזלינן בתר הקורבה והכא לכ"ע אזלינן וע"כ כ' הטור וש"ע שקרוב הדבר כו':
יח סָעִיף יב זה וזה גורם. פי' הפרי דאיסור וקרקע דהיתר גורמין לאילן שיבוא ועכ"פ פשוט שצריך ג' שנים לאותו אילן שיגדל אח"כ כדין ערלה אלא דלאחר ג' שנים מותר ואי לא הוה זה וזה גורם היה אסור לעולם כדין ערלה:
יט סָעִיף יג ואם התנו כו'. כמו לענין שבת כמבואר ריש הל' שבת:
כ סָעִיף יג כנגד אותן הפירות. זה דעת הרמב"ם ושם כתוב כאן בזה הלשון אם התנו בזה אסור ודקדק מו"ח ז"ל דדוקא בהתנו מתחלה גם ע"ז שיבואו לחשבון אז אסור אבל אם לא התנו מתחלה אלא שהעובד כוכבים יאכל ג' שני ערלה והישראל ג' שני היתר א"כ מדינא אין שם חשבון הלכך אפי' באו לחשבון אין שום איסור דמתנה הוא שמוותר כנגדו שיאכל ישראל נגד הפירות שאכל העובד כוכבים בשני ערלה עכ"ל ולעד"נ שזה אסור דכיון שחולקים ביחד פירות אומרים כן בפירוש יהיה מאיזה צד שיהיה מ"מ אי לאו שאוכל עובד כוכבים פירות איסור לא היה מסכים ליתן לו כ"כ פירות של היתר וכיון שאומר כן בפירוש הוה כמחליף כו' ורמב"ם דכ' אם התנו בזה הוא לרבותא דאף ע"פ דברישא אמר דהתנו תחלה מהני מ"מ תנאי כזה לא מהני אפילו בתחלה וכ"ש בלא התנו תחלה וכן מוכח כוונת הרמב"ם שהרי בפ"ו מהל' שבת כ' ג"כ דינים אלו ולא כ' שם אלא אם התנו תחלה שיהיה שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגדו לישראל לבדו מותר עכ"ל. ואם איתא דיש כאן היתר כשבאו לחשבון אם לא התנו תחלה היה לו להודיענו זה גם לענין שבת אלא פשוט שלרבותא כ' כאן כן וגם בהל' שבת קמ"ל רבותא זאת דצריך שבתנאי הראשון יהיה בדרך זה שלא יהיה ע"פ החשבון של השכר אלא הן רב הן מעט ואם לא עשה כן לא מועיל התנאי שלו תחלה וכ"ש אם לא התנה שאסור אח"כ לעשות ע"פ החשבון וכן משמעות הטור בהדיא שכ' אפילו התנו תחלה אם באו לחשבון כו' אסור וכן הש"ע כאן כ' ובלבד שלא יבואו לחשבון משמע בכל גווני וכן עיקר הן כאן הן לענין שבת כנלע"ד:
כא סָעִיף יג ויש מתירין כו'. דדוקא לענין שבת אסור בלא התנו תחלה משום שהעובד כוכבים שליח שלו לעשות מלאכה האסורה לו משא"כ כאן הרי המלאכה מותרת אפי' בערלה ואי משום שאוכל הפירות ונמצא שנהנה מפירות ערלה כאלו מכרן אין כאן נהנה שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל. רש"י:
כב סָעִיף יד מותר לומ' כו'. בב"י נתן טעם ע"ז בשם רבינו ירוחם כי העובד דינו שיטול פירות ולפ"ז צ"ל דס"ל כיש מתירין שזכר רמ"א בסמוך דלדעת הרמב"ם דלעיל לא אמרינן כן וא"כ לא היה לו לש"ע להביא דין זה כיון שפסק בסעיף י"ב כהרמב"ם וי"ל דטעם אחר יש בזה דהוה כמו מכירה שמוכר לו הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע שלו לעבדה והוה כמו מכרה במעות וזה מותר לכ"ע:
כג סָעִיף טו מאחר שלא באו לעולם. לא ידעתי מקור לזה ותמוה לי למה בעינן בסעיף י"ב התנו דוקא בתחלת השותפות אמאי לא מהני גם אח"כ כל זמן שלא גדלו הפירות כמו כאן וא"ל דכאן שאני שכבר קיבל המעות קודם שבא האיסור לעולם דא"כ לא היה לו לומ' סתם מותר למכור אלא דוקא שיקבל המעות קודם וא"ל טעם ההיתר כאן שהמכירה אינה מכירה מאחר שלא בא לעולם וא"כ הוה כאלו קיבל המעות בחנם מהעובד כוכבים הא לאו מילתא היא דא"כ לר"ת דכסף בעובד כוכבים אינו קונה אלא במשיכה כמ"ש לקמן סי' ש"ך יהיה מותר למכור לעובד כוכבים פירות ערלה בכסף וזה ודאי אינו וצ"ע דין זה:
כד סָעִיף טז ואחד המרכיב כו'. בפ"ק דר"ה הקשה הר"ן דהא אמרינן בספרי דמרכיב אין בו משום ערלה ותירץ דהתם שהרכיב נטיעה ילדה באילן זקן שבטל לגביה ואפי' ילדה בילדה נמי לכי מטו ג' לילדה ראשונה שריא גם שניה אבל הכא מיירי שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות דפטור מערלה ע"כ חייבת הנטיעה המורכבת בערלה א"נ באילן סרק הרכיבה אע"ג דעביד איסורא מ"מ יש בה דין ערלה ע"כ וב"י הביאו בסמוך ורש"י כ' בפרק משוח מלחמה על מה דאמרינן ילדה בזקנה בטילה לגבה ואין בה דין ערלה דהא דתנן המרכיב חייב בערלה היינו ילדה בילדה שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתה וא"כ גם דברי הטור וש"ע כאן מתפרשים כן שהרכיב ענף היתר בנטיעה ילדה שאף הענף נתחייב בערלה והיינו כל ימי משך האיסור של הנרכבת וכמ"ש הר"ן:
כה סָעִיף טז אבל כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו. בב"י בשם הר"ן מביא מירושלמי דאף אם לא נפסק מן הראשון נוהג בה ערלה כל שאינה יונקת ממנה אלא מעצמה ואמרינן מאן מוכח ומשני מאן דאכיל דלאו דילי' בהיל לאסתכולי ביה כלומר שכשהיא יונקת מהאב היא הופכת עלין שלה שלא יעמדו כנגד העלין של האב ע"כ:
כו סָעִיף יט שבא עמו בלא תוספת. ואין שייך כאן זה וזה גורם דכאן אין צריך א' לחבירו כלל כיון דסגי בעפר הראשון:
כז סָעִיף כג ואין דעתו לצורך אכילה. דכתיב כל עץ מאכל את שהוא למאכל דוקא:
כח סָעִיף כג בין אילן לאילן. כמבואר בח"מ סימן רט"ז:
כט סָעִיף כח עובד כוכבים שהיה מוכר פירות כו'. בגמרא סוף יבמות אמרינן כן והטעם שלהשביח מקחו אומר כן ועיין מ"ש בסי' קכ"ב סעיף ו' אם לא שייך להשביח מקחו. בטור סי' זה יש ט"ס וכצ"ל עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר מאתים על התוספת אסור כו' עכ"ל:
א סָעִיף א מרבעי. דגבי ערלה כתיב את פריו ודרשינן את התפל לפריו אבל גבי רבעי לא כתיב את רק פרי לבד:
ב סָעִיף א שאוסר. כתב הש"ך דנראה עיקר כדיעה זו ודברי המחבר הם ברורים ושלא כדת השיג עליו הב"ח ע"ש שמאריך בזה:
ג סָעִיף ב מותרים. שאין טפלים אפילו לפירי אלא לאילן עצמו:
ד סָעִיף ג לארץ. דמשום חומרא דא"י חשבינן הכל כפירי ובח"ל מאחר דערלה מדרבנן לא חשבינן הכל כפירות אלא אביונות שהן עיקר הפירות ש"ס. ובלבוש כ' דקפריסין בא"י נמי פטירי ולא נהירא וגם מוכח מש"ס דלא כוותיה ובס' מע"מ השיג ג"כ עליו. ש"ך:
ה סָעִיף ד מ"ד. ט"ו יום דאב שהוא לעולם מלא וכ"ט יום דאלול שהוא לעולם חסר והטעם דקי"ל שלשים יום בשנה חשיב שנה לענין נטיעה אלא שאינה קולטת פחות מי"ד יום:
ו סָעִיף ד שיחנטו. הטעם דכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יציקת מים שלפני ר"ה והרי הן כאלו חנטו קודם תשרי וכיון שכן ליכא לאפלוגי בין שנטעה מ"ד יום לפני ר"ה או פחות מכן. הר"ן כתב הש"ך בשם הרא"ש דהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא ג' שנים והא דלא כתבו המחבר משום דס"ל דעיקר כדעת הרמב"ם בס"ה דס"ל אפילו אם חנטו קודם ט"ו בשבט לעולם לא משכחת לה יותר מן ג' שנים דכשנטע פחות מל' יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד ט"ו בשבט ולכך השמיט המחבר דברי הרא"ש וע"ל ס"ה:
ז סָעִיף ה לאו. כגון שנטעו בפחות ממ"ד יום לפני ר"ה דהשתא מונין השנה מר"ה לכך לא החמרנו בסופה לאסור כל החניטה מאחר ר"ה עד ט"ו בשבט:
ח סָעִיף ו פודים. כתב הש"ך ונראה דיש ליזהר לכתחילה שלא לפדות אלא בתלוש ממש אבל בשעת הדחק וכהאי גוונא יש לפדות במחובר שלא יחול עד שיתלקט עכ"ל:
ט סָעִיף ז בכרם. ונראה דבין בכרם רבעי ובין בנטע רבעי יש לפדות בח"ל בלא ברכה. ש"ך:
י סָעִיף ט מותר. כתב הש"ך אע"ג דבכל הל"מ קי"ל ספיקא אסור כמו בשל תורה מ"מ הל"מ שבכאן נאמרה שספיקא יהא מותר הכי אמרינן בש"ס:
יא סָעִיף ט ערלה. ונטיעות של היתר ג"כ:
יב סָעִיף ט וכ"ש. כתב הש"ך צ"ע למאי כתב הרמ"א דין זה הרי מבואר בדברי המחבר סעיף י' ונראה משום דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם ומשמע מלשונו דבכרם שהוא ספק ערלה מותר ליקח ממנו בידים שהרי הוא ככרם של היתר והרב לא ס"ל הכי אלא כדעת הטור וסייעתו דאסור ליקח ממנו בידים רק דזה מותר אפילו אם רואה שהעובד כוכבים בוצר ממנו לכן הוצרך לכתוב וכ"ש וכו':
יג סָעִיף יא מותר. והיינו בענין דליכא למיחש ביה משום יין נסך. ש"ך:
יד סָעִיף יב ליטע. דזה וז"ג אסור לכתחילה:
טו סָעִיף יב גורם. היינו פירות דאיסורא וקרקע דהתירא גורמין לאילן שיבא ועכ"פ פשוט שצריך ג' שנים לאותו אילן שיגדל אח"כ כדין ערלה אלא דלאחר ג' שנים מותר ואי לא הוה זוז"ג היה אסור לעולם עכ"ל הט"ז:
טז סָעִיף יג התנו. כתב הב"ח דוקא שהתנו מתחלה גם ע"ז שיבאו לחשבון אז אסור אבל אם לא התנו מתחלה אלא שהעובד כוכבים יאכל ג' שני ערלה והישראל ג' שני היתר א"כ מדינא אין שם חשבון עליו הלכך אפי' באו לחשבון אין כאן איסור והט"ז אוסר בזה דכיון שחולקי' פירות כנגד פירות הוי כמחליף וכן מוכח מהרמב"ם בהל' שבת שלא כ' שם אלא אם התנו תחלה שיהיה שכר שבת לעובד כוכבים לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום א' כנגדו לישראל לבדו מותר משמע דוקא בענין זה מדלא כתב רבותא טפי כשבאו לחשבון אף אם לא התנו תחלה וכן משמע מדברי המחבר כאן שכ' ובלבד שלא יבאו לחשבון משמע בכל גווני וכן עיקר הן כאן והן לענין שבת עכ"ל:
יז סָעִיף יג מתירין. דדוקא לענין שבת אסור משום שהעובד כוכבים עושה מלאכה האסורה בשליחות הישראל משא"כ כאן הרי המלאכה מותרת אפילו בערלה (ומה שישראל אוכל כנגדן אין זה נהנה שכן המשפט בשנה שזה עובד זה אוכל) רש"י:
יח סָעִיף יד לומר. הטעם בזה דהוה כמו מכירה שמוכר לו הקרקע שלו בשכר שנותן לו הקרקע שלו לעבדה והוי כמו מכרה במעות וזה מותר לכ"ע עכ"ל הט"ז:
יט סָעִיף יב פירות. כ' הט"ז לא ידעתי מקור לדין זה ותמוה הוא והניחו בצ"ע דלמה בעינן בסי"ב התנו דוקא בתחלת השותפות אמאי לא מהני ג"כ אח"כ כל זמן שלא גדלו הפירות וכו' ע"ש (ובנה"כ כ' שמצא כן בבדק הבית שם תשובת הרשב"א ושאר פוסקים ומה שהקשה בט"ז מסי"ב לק"מ דהתם יטול חלקו כנגדו אחר שבאו לעולם משא"כ הכא דהמכירה היא מעכשיו):
כ סָעִיף טז מחובר. בב"י כתב שהר"ן הביא מהירושלמי דאף אם לא נפסק הראשון נוהג בה ערלה כל שאינה יונקת ממנה אלא מעצמה ואמרינן מאן מוכח ומשני שכשהיא יונקת מהאב הופכת עלין שלה שלא יעמדו כנגד האב וסימנך מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאיסתכולי ביה עכ"ל וכתב עוד הר"ן דכאן מיירי שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות דפטור מערלה ע"כ חייבת הנטיעה המורכבת בערלה א"נ באילן סרק הרכיבה אע"ג דעביד איסורא מכל מקום יש בה דין ערלה וגם רש"י כתב בסוטה דהא דתנן המרכיב חייב בערלה היינו ילדה בילדה שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצה מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתה:
כא סָעִיף יח נשאר. ולדעת הרא"ש שאפילו נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור ולזה נוטה דעת הש"ך ע"ש:
כב סָעִיף כב גדלו. שאין גדולי היתר מבטלין האיסור:
כג סָעִיף כג כראוי. כמבואר בח"מ סי' רי"ו:
כד סָעִיף כב עליון. ואע"ג דהעליון גדל מתוך האיסור של תחתון אמרינן גידולי היתר מעלין את האיסור ול"ק מהך דלעיל סכ"ב ענף מלא פירות של ערלה וכו' שאין גדולי היתר וכו' דשאני התם דפירות הערלה היו ניכרים קודם שגדל ההיתר אבל הכא שהפירות גדלים בבת אחת מתוך ההיתר ומתוך האיסור ה"ל זוז"ג. ב"י והאחרונים:
כה סָעִיף כז טרשים. אבל בישוב אפילו עולה מאליו חייב דמסתמא ע"י עבודת אדמה שעבדו מתחלה עלה. ש"ך:
כו סָעִיף כח אינו. בש"ס יבמות אמרינן הטעם דלהשביח מקחו אומר כן וע"ל סימן קכ"ב ס"ו וכ' הש"ך דלעיל סימן צ"ח נתבאר דערלה שנתערבה אינה בטלה אלא בר' והיינו במינו ואז אפילו ביבש לא אמרינן חד בתרי בטל עד ר' אבל שלא במינו לעולם בטלה בס' כשאר אסורים:
א סָעִיף א עץ מאכל. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תקס"ג שכתב דאינו נוהג ערלה בקני הצוקר ע"ש טעמו:
ב סָעִיף א מי שאוסר תמרים. עש"ך סק"ה מה שהשיג על הב"ח ועיין בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ר"ב ס"ק י"א שיישב דעת הב"ח וכתב שדבריו המה נכונים ע"ש:
ג סָעִיף ד מקודם ט"ז באב. עיין בתשובת שיבת ציון סימן מ"ט באילן שנטעו בקיץ ולא נודע אם נטעו קודם ט"ז אב או אחרי כן אימת נשלמו שנות ערלה וכתב דאזלינן לקולא מאחר דקיי"ל דכרם שהוא ספק ערלה בח"ל מותר כדלקמן סעיף י' ואף דכאן י"ל העמד האילן על חזקתו מ"מ בספק ערלה גם באיתחזק איסורא מותר ע"ש באריכות:
ד סָעִיף ד עדיין מ"ד יום. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רפ"ו שצידד לומר דלענין ערלה בח"ל שספיקו מותר וכל המיקל כו' לא בעינן י"ד יום להשרשה וסגי בג' ימים קודם למ"ד יום שלפני ר"ה וסיים מ"מ להלכה אני אומר כן ולא למעשה ע"ש]:
ה סָעִיף ו שיגמרו ויתלשו. עש"ך ס"ק י"ב ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות גירושין סוף הלכה ד' מ"ש בזה:
ו סָעִיף יז נוהג אף בח"ל. עיין בשער המלך פ"ט מהלכות מעשר שני שתמה על המחבר דכאן סתם כסברת תלמידי הר"ר יונה ור"י הזקן שהובאו בב"י דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ כו' אלא דוקא היכא דאיתמר בגמרא אלא שאח"כ כ' סברת הרמב"ם בשם יש מי שאומר ואילו בסעיף י"ז כתב אע"פ שהמנהג כו' משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בחוץ לארץ והוא סברת הרא"ש מטעמא דכל המיקל בארץ אם כן דברי המחבר סתרי אהדדי ע"ש ועיין ביאור הגר"א ז"ל:
ז סָעִיף ח בין בשל עובד כוכבים. [עיין בת' חתם סופר סימן רפ"ו שהעלה דערלה של עובד כוכבים בחוץ לארץ דרבנן בעלמא הוא ולא הל"מ אך סיים הואיל ואנו מדמין כו' כיון שלא מצאתי זה להדיא בקדמונים ע"ש]:
ח סָעִיף ט ספק ערלה בא"י. עיין היטב בתשובת רדב"ז סי' תק"פ:
ט סָעִיף יז ובח"ל מותר. [עבה"ט ועי' בת' חתם סופר סימן רפ"ו אודות ישראל שחכר מבעל שדות א' גן ושדות מלאים אילנות עושים פרי על משך י"ב שנים ותנאי היה ביניהם שכל שנה מחויב ישראל החוכר לחדש בהם נטיעות שלא תכסוף השדה כי בכל שנה הללו נובלין והללו נוצצין וא"כ הדעת נותנת שכך היה מנהגו של בעל השדות ג"כ מקודם לנטוע בכל שנה וליסד נטיעות חדשות ובודאי יש בתוך עצי הגן ערלה וכן אומר עובד הגן הזה יותר מעשרים שנה. שלעת עתה נמצא בו יותר ממאה אילנות שהם בתוך ג' שנים לנטיעתה והגנן ההוא אומר שהוא מכיר בהם. ואם נחוש לדברים אלו יעלה ההפסד מן אותן הפירות לסך ג' מאות זהו' לשנה אם יש למצוא היתר לפירות הנ"ל. והאריך בזה והעלה דלא שייך לומר כאן דאפשר לברר ע"י אומנין בקיאין המבינים איזה פרי הוא מתוך ג' שניה ואומן לא מרע אומנתו. דז"א דאינם בקיאין להשכיל בין השרישה קודם ט"ז אב או אח"כ (ע"ל ס"ד) וגם אין לאסור בנ"ד מטעם דהוא ספק הרגיל והוה כנוטעים אילנות והדעת נותנת שיש כאן ערלה דז"א דנטיעת אילנות הוה ורגיל אבל נשיאת פירות גמורים אינו הוה ורגיל כמ"ש לקמן סי"ז. ולכן פשוט בנ"ד דכל אילן שפירותיו נגמרים ככל הפירות אין לספק בו כלל ואין להחמיר ובפרט בערלה בח"ל שכך נאמרה הלכה ספיקה מותר. אמנם בהמצא שם אילנות שבאמת פירותיהם משונים דקים וקלושים ואע"ג דנמצא כן לפעמים גם באילנות זקנים מ"מ הוה ספק הרגיל וקרוב לודאי שהם משני ערלה אין בידינו להתיר להדיא. אך אין הבעלים צריכים להדר לחפש אחר אותן פירות דקים וקלושים איה הם ואם יבא לידם יהא להם איסור הנאה ואם הגננין מוכרי פירות ומייתי להו מעות לבעלים פשוט שאין צריכים לחוש בחליפי ערלה לאחר שעבר ומכרן שמא היה בהן מהני פירות עכ"ד. וסיים שם שאינו אומר למעשה]:
י סָעִיף ט וכ"ש שכרם. עש"ך ס"ק כ"א ועיין בספר פאר הלכה על שיטת ר"ח סגן הכהנים דף מ"ז ובתשובת שיבת ציון סימן מ"ט מ"ש בזה:
יא סָעִיף יג שזה אסור. עיין במגן אברהם סימן ת"ץ ס"ק ג':
יב סָעִיף יז אבל לא בח"ל. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' י"ט וסי' ך' שהאריך בזה:
יג סָעִיף יט יכול לחיות. עיין בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ע"ה שהעלה דבעינן שיכול לחיות שלש שנים כשני ערלה ע"ש. [ועיין בס' לבושי שרד סי' ק"ה שכתב שנשאל מאיש אחד שנטע לו פרדם אם מותר להביא ממקום אחר אילן זקן עם גוש העפר שסביבותיו באופן שיכול לחיות מהגוש ולנוטעו בפרדס שלו כדי לפוטרו מערלה והורה לאיסור דבמשנה וש"ע לא אמרו אלא דיעבד כו' וגם בלא"ה לדידן יש לאסור לכתחלה כי אין אתנו יודע עד מה ובפרט לפמ"ש בפרח מטה אהרן דבעינן שיכול לחיות ג' שניה ודאי דא"א עתה לעמוד על הבירור. ומ"מ בדין המבואר בש"ע אילן שעקרו רוח או שטפו נהר עם העפר שסביבות שרשיו אין למחות ביד המתיר ובלבד שיעשה ע"פ בקי בטבעי האילנות ויעשה הבחינה המבואר בתוספתא הובא בב"י לחפור גומא ולהשים האילן בתוכו ע"ש]. אכן בתשובת שיבת ציון סימן מ"ט האריך בזה והעלה דדוקא בא"י בעינן שיכול לחיות ג' שנים אבל בח"ל די אם יכול לחיות קצת ימים. וכתב עוד דמ"ש בטור וש"ע אומדים אותו אם יכול לחיות כו' דמשמע דצריך אומד הדעת מבקיאים להתברר אם היה בו עפר כדי להחיות כתבו כן בשביל ארץ ישראל דספיקו אסור אבל בח"ל דספיקו מותר ואפילו בספק שיותר נוטה לאיסור ואתחזק איסורא קיי"ל דמותר בח"ל כמו שבארתי לעיל מכ"ש בספק זה שהוא ספק שקול ואפילו בספק שהוא חסרון ידיעה דקיי"ל בעלמא דלא הוי ספק נראה דמותר בח"ל ע"ש שהאריך הרבה בזה:
יד סָעִיף כא אבל אם כל הכרם. [ע' רש"י בסוטה מ"ג ע"ב בד"ה קלא אית ליה ועיין בתשובת חתם סופר סי' רפ"ה מ"ש בזה]:
טו סָעִיף כג אילן מאכל. עיין בתשובת רשד"ם חי"ד סימן קצ"א לענין הוורדין אם אסורים מפני שהם ערלה ועיין בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ל"ד ובס' תוספת יום הכפורים דף י"ב ד"ה ודע מדין זה:
א סָעִיף א מעת נטיעתו. ת"כ מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו וכ"ה בגמ' בפ"ק דר"ה (ט' י') וש"מ:
ב סָעִיף א בהנאה. מתני' וגמ' דספ"ב דקדושין נ"ו ב':
ג סָעִיף א לעולם. ת"כ שלש שנים יכול בתוך ג' שנים הוא אסור ולאחר ג' שנים יהיה מותר ת"ל יהיה ועתוס' דקדושין ל"ח א' ד"ה וה"ה לערלה כו':
ד סָעִיף א והנץ שלהם. צ"ל שלה וקאי ארמון:
ה סָעִיף א והגרעינין של ענבים. שם והחרצנים וכר' יוסי בנזיר ל"ד ב'. וה"ה לגרעינים של כל הפירות כמש"ש והגרעינים וכמ"ש שם הרמב"ם והר"ש וכמ"ש למעלה בין הגרעינים אלא שכלל כאן הזגים והתמר וכתב לשון מתני' ג"כ:
ו סָעִיף א והפגים. שם מתני' בשרף הפגים כו':
ז סָעִיף א והתמרים כו'. מתני' שם וכמ"ש בברכות מ' ב' אלא בנובלות סתמא כ"ע כו' וכפי' הערוך והר"ש והרא"ש שם ובה"ק פגין שא"ר לאכילה וכומרין כו' ועבא"ח סי' ר"ב ס"ט:
ח סָעִיף א והענבים כו'. ער"ש שם ד"ה ענקוקלות כו' ופלוגתייהו לענין רבעי אבל לענין ערלה אין נ"מ וממ"ש ופטורים משמע שפ' כר' יוסי ומשמע דר' חייא בר יעקב מסייע ליה וכ"ה בפי' הרמב"ם ע"ש:
ט סָעִיף א ויש מי כו'. וכמש"ש הרמב"ם בפי' והנובלות כו' אלא שפי' נובלות תמרי דזיקא (עש"ך) ודבריו צ"ע [וגם דברי הרא"ש צ"ע שהביא פלוגתא דאמוראי שם ה"א תמרי דזיקא כו' ונראה שחסר בהעתקה וצ"ל כמ"ש בר"ש שם] אבל הטור פי' נובלות כולם של כל הפירות אבל לא קאי אדבעי ודבריו תמוהים דמש"ה לא הל"ל כולם דכן הגרעינים ג"כ של כל הפירות ובגמ' לא פי' נובלות אלא אתמרים ועוד דהל"ל והנובלות אחר והגרעינים קודם אסורים ומה שהביא ב"י ראיה מירושלמי שאמרו פרי אתה פודה ולא בוסר ולא פגין פגין אין (דומין) לנובלות דנובלות מתבשלין ע"י הטמנה בעפר משא"כ בפגין וכן מנה למעלה פגין ונובלות בשתים:
י סָעִיף ב דהיינו כשחותכין כו'. הרא"ש בה"ק והטור וכן פי' הרמב"ם בפי':
יא סָעִיף ג האביונות כו'. טור וכמ"ש בברכות ל"ו א' אר"י צלף כו' אבל הרמב"ם פסק דגם בא"י אינו נוהג אלא באביונות ודבריו נראין דהא קי"ל כר"ע אף בדאורייתא נגד ר"א אלא מדאר"י צלף בח"ל כו' מכלל דבא"י קי"ל בהא כר"א וכמש"ש בגמ' וזה דעת הטור אבל הרמב"ם ס"ל כמר בר רב אשי שם ואמרינן ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה לא משום דמיקל אלא משום דהלכה כמותו ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה והלכתא ועמ"ש בא"ח סי' ר"ב ס"ו:
יב סָעִיף ד ופעמים שאינו כו'. עתוס' דד"ה י' ב' ד"ה שלשים כו' ומפר"ת כו' וקי"ל כר"א דשלשים יום דוקא הואיל ור"נ סבר כוותיה וע' ביבמות פ"ג א' וקי"ל כרב באיסורי רי"ף וש"פ:
יג סָעִיף ה הא דאמרינן כו'. רמב"ם וביאר שם שאם נטען מט"ו בשבט ואילך עד מ"ד יום קודם ר"ה חשבינן עד ט"ו בשבט של רביעית ומי"ו באב עד ר"ה אסור ער ר"ה של רביעית ומאחר ר"ה עד ט"ו בשבט חשבינן ג' שנים מיום ליום והראב"ד כתב שם דכ"ז לבד י"ד יום של קליטה אבל דעת הרמב"ם דג' שנים חשבינן מעת הנטיעה דוקא לחושבן שנה חשבינן ימי קליטה דלא ככ"מ שם וכ"ה בת"כ הנ"ל ובירושלמי פ"ק דערלה מאימתי כו' משעת נטיעה. והר"נ והרא"ש כתבו שהוא פלוגתא בירושלמי פ"ק דר"ה (ופ"ב דשביעית) והמסקנא בירושלמי דלעולם אסור עד ט"ו בשבט וז"ש. וי"א דל"ש אבל הראב"ד כתב מהירושלמי ראיה לדברי הרמב"ם וז"ל הירושלמי א"ר אבא בר ממל קמיה דר' זעירא נראין הדברים כשנטעו שלשים יום לפני ר"ה אבל כשנטעו פחות משלשים יום לפני ר"ה את חמי שנה שלימה לא עלתה לו ותימר הכין א"ל כיני אפי' אם נטען פחות משלשים יום לפני ר"ה יהא אסור מאי כדון א"ר מני מכיון שעומד בתוך שנתו של אילן הוא משלים שנתו. כ"ה גירסת הר"נ והרא"ש. והראב"ד גורס שנה שלימה מונין לו ותימר הכין והיא מיושבת יותר ואין נ"מ בזה ופי' הר"נ שר"ז חלק עליו ואמר כיני אפי' כו' ואמר מאי כדון ר"ל מ"מ וא"ר מני דלאו משום חומרא הוא אלא טעמא דמילתא כיון דאילן גדל על רוב מים ועד ט"ו בשבט מחמת מים שעברה והוי כאלו חנטו קודם תשרי וכיון דמש"ה ליכא לאפלוגי בין שלשים יום לפחות מכאן אבל הראב"ד גורס בירושלמי א"ל כיני אפי' נטען שלשים יום לפני ר"ה יהא אסור ופי' כיון דקפדינן על ג' שנים שלימות למה אסורה רק עד ט"ו בשבט יהא אסור ג' שנים שלימות ומשני א"ר מני מכיון כו' ר"ל משלים שנתו עד ט"ו בשבט ודי בכך כיון שהוא ר"ה לאילנות משא"כ בפחות כיון שיש ג"ש שלימות וכתב ועוד ראיה ממ"ש בר"ה שם ופירות נטיעה זו כו' משמע דוקא כגון זו ועוד מדאמרינן פעמים שברביעית כו' משמע פעמים דוקא והם דחו ראיותיו ע"ש ושם וערש"י שם סד"ה ופירות כו' לכך הועילו כו' והוא כסברא ראשונה והר"נ כתב דגם לסברא אחרונה נ"מ במ"ש שתשרי ר"ה לאילן דאל"כ ה"א שאלו נטעו מ"ד יום קודם ט"ו בשבט עלתה לו שנה: (ליקוט) הא דאמרינן כו'. וכ"מ בירושלמי הנ"ל (בליקוט שבס"ק מ"ח) דקאמר אבל אמרו פירות נטיעה כו' משמע דוקא כה"ג (ע"כ):
יד סָעִיף ו פירות כו'. כמ"ש בקדושין נ"ד ב' מ"ט דב"ה גמר כו' ושם מני אילימא ר"מ כו' והא גמרי כו' אלמא לכולה מילתא גמרינן ממעשר ובירושלמי פ"ה דמ"ש בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור לדעתיה דהדין תנייא לא למדו נטע רבעי ממ"ש כל עיקר מעתה אל יהא לו קדושה. וקדושתו מאליו למדו קודש הילולים ה"ה כקודש שקורין עליו את ההלל. ויהא מותר לאונן קודש הילולים מגיד שהוא אסור לאונן. ויהא חייב בביעור בגין דר"ש פוטר מן הביעור ויפדה במחובר לקרקע כו' אלמא לב"ה כל אלו למדו ממ"ש וכן אמרו לענין נטע רבעי בשביעית ולענין נ"ר בסוריא וערמב"ם רפ"ט מהמ"ש:
טו סָעִיף ו ובזמן כו'. שם במתני' פ"ה דמ"ש וירושלמי שם וגמ' בכמה מקומות:
טז סָעִיף ו והם מותרים כו'. לאפוקי ה"ג כמ"ש תוס' בד"ה י' א' בד"ה ופירות כו' ויש ה"ג כו' וכ"כ הרא"ש בה"ק והרמב"ם בהמ"א והמ"ש ונ"ר וכ"כ הר"ש דא"כ מה הועילו צנועין בתקנתן וע"ש ברפ"ה סוף מתני' א':
יז סָעִיף ו והאידנא כו'. כמ"ש בפ"א דמ"ש ואם אין מקדש כו' ובמכות י"ט א' וש"מ יכול יעלה כו' ועתו' שם ד"ה ואי כו': (ליקוט) והאידנא כו'. פ"ה דמ"ש מתני' ז' מי כו' וער"ש שם וטעמא דב"ה כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ו אחר שיגמרו. בת"כ שם תבואתו מלמד שאין נפדין אלא תבואה מכאן אמרו אין פודין את הרבעי עד שיבאו לעונת המעשרות ובירושלמי ספ"ק דערלה תני פרי אתה פודה לא בוסר ולא פגין:
יט סָעִיף ו ויתלשו. תוספתא סוף מ"ש כרם רבעי בש"א אין פודין אותם ענבים אלא יין ובה"א ענבים ויין הכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע וכתב הרמב"ם הטעם משום דילפינן ממ"ש כנ"ל ואין מעשר במחובר כמ"ש בפ"ב דבכורים וכ"כ תוס' בב"ק ס"ט א' ד"ה אימא והר"ש בפ"ה דמ"ש סוף מתני' ה' וסתרו לטעם זה ממש"ש בב"ק אימא כל המתלקט וכתבו משום דבמחובר אין בקיאין בשומא אבל בצנועין תקנה עבידו כו' ולכן כ' בתשובת הרמב"ן והרשב"א בב"ק שם בזה"ז שפודין בש"פ מחללין במחובר ולי צ"ע דלטעמייהו א"כ בהקדש נמי ומתני' היא בפ"א ופ"ד דפאה ופ"ג דחלה דפודין במחובר וטעמו של הרמב"ם עיקר וכ"ה בירושלמי הנ"ל להדיא שהקשו על ב"ש דלא יליף נ"ר ממ"ש ויפדה במחובר לקרקע כנ"ל ואה"נ דהמ"ל בב"ק שם מהתוספתא אלא כיון דלא קיימא במסקנא כן לא חש וכמ"ש רש"י ותוס' בכמה מקומות וכ"כ הרמב"ם שם הלכה ז' והצנועין כו' כל הנלקט כו' שהרי א"א לפדותו במחובר כמו שבארנו:
כ סָעִיף ו ויכול לפדות כו'. תוס' בברכות ל"ה א' סד"ה ולמאן כו' והרא"ש וש"פ וז"ל הרמב"ם ברפ"ב רמ"ש והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה"ז פודה לא היה זה חמור מן הקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול. ולכאורה צ"ע דאין ראיה מהקדש דטעמא דהקדש משום דאין אונאה להקדש כמ"ש בב"מ נ"ז א' ותמורה כ"ז א' ואף שי"ל דמ"ש בזה"ז אינן שוין כלום מ"מ ל"ד להקדש ועוד שהרי האמוראין אחר הבית היו פודין בשוויין כמ"ש בירושלמי רפ"ד דמ"ש ר"ש בר' הוה מפקיד על אלין דרומיים דהוון מזלזלן בה נסתין בר קפרא וקרטמן קומויי א"ל טב הוא כלום כו' א"ר אימי במה עלל קומוי ר"י ורשב"ל ואינון אמרי פוק ואישלם כהדין תניא פודין מ"ש כשער הזול כמו שהחנוני לוקח כו' ר"נ בר יעקב מחוי חותל לנגרא ומפרק על פומיה ר' סימון חווי פירין לר' חלקיה א"ל בשווייהן א"ל כן א"ר חלקיה בשם ר' סימון כו' וכמה עובדין מייתו שם שהיו פודין בשווייהון אלא שהרמב"ם נזהר מזה וכתב שם מידת חסידות שפודין מ"ש בשוייו כדרך שפודין אותו בפני חבית ואין זה מוציא מידי קושיא דהא הורו שם למעשה ור"ש בר' היה מקפיד על הדרומים כנ"ל ודוחק לומר שכל אלו יפלגו על שמואל אלא נ"ל דטעמם של הגאונים דקי"ל בקדושין נ"ד ב' כר"מ דמ"ש דין הקדש לו כמש"ש מני אילימא ר"מ מי כו' וכן בנ"ר כמש"ש ת"ש כו' וירושלמי ס"ל דהלכה כר"י גבי ר"מ וכן חכמים פליגי על ר"מ כמ"ש בפ"ב דפסחים (ל"ז ל"ח) ופ"ג דסוכה אבל אנן קי"ל כגמ' דידן ולכן כתב בתה"ד דאפי' מדת חסידות אינו. ואע"ג דבמעילה י"ד אמרינן דוקא דיעבד ואע"ג דבב"מ שם ותמורה שם פליגי אמוראי בהכי כבר כתבו תוס' שם ושם דלכ"ע דוקא דיעבד מ"מ אמרינן בערכין כ"ט א' דבזה"ז פודין אפי' לכתחלה: (ליקוט) ויכול כו'. עתוס' דמגילה יו"ד א' סד"ה דכ"ע. ומ"מ העניים כו' (ע"כ): (ליקוט) ויכול כו'. עמש"ש ועבתוס' דגטין ס"ה א' ד"ה ואמה כו' ובר"ה ל"א ב' בד"ה ובקש כו' ולפי מש"ש ניחא דסתמא דשם אתיא כר"י כמ"ש בקדושין נ"ד ב' ובתחלה דחיק גמ' שם אליבא דר"מ אבל למסקנא משום דבבחירתא כו' א"צ אלא כלהו אתיא כר"י (ובזה מתורץ ג"כ קושית התוס' דבכורות ל' א' ד"ה באתריה. ותימא כו'. דהא לר"י קיימינן. וכן הא דמפרש שם טעם המתני' דקתני החשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות משום דבעי חומה ולא ר"ל משום דאפשר כדשמואל כו'. משום דאמר שם זו דברי ר"ע סתימתאה ור"ע ס"ל כר"י דמ"ש ממון הדיוט הוא כדמוכח בפסחים ל"ו) (ע"כ):
כא סָעִיף ו בשוה פרוטה. ט"ס וצ"ל בפרוטה:
כב סָעִיף ו וישליך כו' או כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ח א') סמ"ג ואע"ג דפליגי בפסחים שם כבר כתבו תוס' שם ד"ה ע"ז כו' דל"פ אלא בחמץ אבל בע"ז לכ"ע בים א"צ שחיקה ובשאר נהרות צריך כתי' דרבה ע"ש וכן משמע מהרמב"ם שכתב כאן ומשליך לים הגדול בלא שחיקה כנ"ל ובחמץ פסק כרב יוסף כמ"ש בא"ח ר"ס תמ"ה: (ליקוט) עתוס' דבכורות נ"ג א' ד"ה מעות כו' (ע"כ):
כג סָעִיף ו ויברך כו'. כמו במ"ש כמ"ש בירושלמי ספ"ק דדמאי תני רבי חלפתא בן שאול מחללין דמאי במרחץ שאינו טעון ברכה הא ודאי טעון ברכה ר' מני בעי קומי ר' יודן כיצד הוא מברך אם היו פירות על פדיון מ"ש אם היו מעות על חילול מ"ש וכמ"ש בסי' של"א סעיף קל"ז:
כד סָעִיף ו או יפדה כו'. רמב"ם וכשיטתו שכתב בפ"ב דהמ"ש ובפ"ד שם שיכול אפי' בזמן הבית לחלל פירות על פירות וכמ"ש בירושלמי הנ"ל אם היו כו' וברפ"ד דמ"ש תני אין פודין מ"ש אלא במין על מינו דלא כן מה אנן אמרין פודין מן החטין על השעורין ומן השעורין על החטין לכן צריכה אפי' מן האגדות על השמתית ומן השמתית על האגדות וכמ"ש במתני' פ' בתרא דטבול יום בראשונה כו' וער"מ שם בפירושו אבל הראב"ד חלק עליו שם ואמר דכ"ז הוא בדמאי שמחללין אפי' כסף על כסף כו' כמ"ש בפ"ק דדמאי אבל בודאי לא וכמ"ש בסוכה מ"א א' דאלת"ה מעשר כו' ובב"מ מ"ד ב' אבל פירות על דינרין כו' ודבריו נראין [וכ"ה בהדיא בבכורות נ"א א'] וגם י"ל כל הנ"ל בענין אחר ההיא דספ"ק דדמאי י"ל דקאי על דבר הנפדה וההוא דפ"ד דמ"ש נראה דהאי פודין ט"ס וצ"ל מפרישין דקאמר שם אר"ח רבי היה לוקח קשואין בכורות וקבע מ"ש שלהן על כל עוקץ ועוקץ וההיא דטבול יום כבר פי' הר"ש שם. וחלק הראב"ד אפי' בזה"ז כמ"ש בפ"ב שם ובפ"י מהמ"א: (ליקוט) או יפדה בפירות. אפי' בשאינו מינו. רמב"ם שם וכ"כ במעשר שני בזה"ז אע"ג דאין מחללין על שא"מ בזה"ז ס"ל דאין להקפיד כיון דלאיבוד אזלא (ע"כ):
כה סָעִיף ו שהוא אחד כו'. קדושין י"ב א':
כו סָעִיף ו ששוקל כו'. רי"ף ורא"ש שם ודלא כס"ד דרב יוסף שם בגמ':
כז סָעִיף ו מלקט ושכחה. כמ"ש בקדושין נ"ד ב' כר"מ במעשר מאי היא כו' אמאי כולו לגת כו' אלמא מדין הקדש והקדש פטור גם מלקט ושכחה כמ"ש בפ"ד דפאה הקדיש קמה כו' וכמ"ש בספרי שם: (ליקוט) מלקט ושכחה. כמ"ש כולו לגת. ומש"ש פרט ועוללות משום דבכרם משתעי (ע"כ):
כח סָעִיף ז דין נ"ר כו' וי"א כו' וי"א כו'. סברא השלישית עיקר והיא סברת הגאונים וכן סתם לקמן בסי"ז וכ"כ תוס' בברכות ל"ה א' ד"ה ולמאן כו' וה"ר יונה הקשה ע"ז דא"כ ל"ל למימר בקדושין ל"ט א' לא צהריתו לא קי"ל כו' הא בלא"ה כל המיקל כו' אלא דלא אמרינן אלא בצלף דוקא וזהו סברא ראשונה ודבריו תמוהין דהא אמרינן בשבת קל"ט א' וקי"ל כו' [וכן אמרינן בירושלמי ספ"ד דכלאים דברי חכמים ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מיקל בח"ל א"ר יעקב בר אחא ותני תמן הלכה כדברי מי שהוא מיקל בח"ל וכ"ה שם פ"ו סוף מתני' א' ומשמע שם בכ"מ]. וקושייתו שהקשה קשה שם יותר ל"ל למימר כדר"ט הל"ל כדר' יאשיה משום ה"ט אלא צ"ל כמ"ש תוס' שם סד"ה ולישלח כו' ע"ש. וסברא שניה הוא סברת הרמב"ם וז"ל בפ"י מהמ"א יראה לי שאין נ"ר נוהג בח"ל וק"ו מה סוריא אינו נוהג כמ"ש בהמ"ש ק"ו לח"ל כו' וז"ל בפ"ט מהמ"ש וכשם שאין מ"ש בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ודבריו לקוחין מהירושלמי פ"ה דמ"ש אבל הוא תמוה מאד דמשם ראיה להיפך [וכן מצאתי ברשב"א בב"ק ס"ט א' שכתב שהרמב"ם למד מהירושלמי הזה ותמה ג"כ עליו ע"ש שהאריך בפי' הירושלמי] וז"ל הירושלמי שם תמן תנינן רי"א אין לעובד כוכבים כרם רבעי וחכ"א יש לו כו' רב ביבי אמר קומי ר"ז בשם ר"א אתיא דר"י כב"ש כמה דב"ש אמרו לא למדו לנ"ר אלא ממ"ש כמ"ד אין מ"ש בשביעית ודכוותיה אין נ"ר בשביעית כן רי"א לא למדו לנ"ר אלא ממ"ש כמ"ד אין מ"ש בסוריא ודכוותיה אין נ"ר בסוריא כו' רי"א אין לעובד כוכבים נ"ר בסוריא ור"ל כמו שאין חייב בשל עובד כוכבים בסוריא במ"ש שבסוריא יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מידי תרומות ומעשרות כמ"ש במתני' פ"ו דדמאי המוכר פירות כו' וסוף מעשרות הלוקח שדה כו' ופ"ד דחלה ישראל שהיו כו' וכמ"ש בר"ס של"א ע"ש מס"ג עד סי"א. וז"ש רי"א אין לעובד כוכבים כרם דבעי דוקא בסוריא ודוקא עובד כוכבים ולרבנן אפי' עובד כוכבים בסוריא וכן מבואר להדיא בתוספתא וער"ש בפ"ג דתרומות שם ד"ה אין לעובד כוכבים כו' כדתניא כו': (ליקוט) דין נטע כו'. עמש"ש אבל יש לקיים זה הסברא מצד אחר שי"א דוקא מן התורה פליגי ממ"ש אתרוג שוה לאילן כו'. תוס' בקדושין ב' ב' בד"ה אתרוג. וי"מ כו' ויש כו' (ע"כ): (ליקוט) דין כו'. בתוס' דקדושין ב' ב' בד"ה אתרוג כ' וי"מ שמדרבנן מודה אף מאן דתני כרם שנוהג בכל אילנות וראיה דתנן אתרוג שוה לאילן כו' וברבעי ולפ"ז נוהג בח"ל מדרבנן לד"ה. שם. אבל בתוס' דר"ה י"ד ב' ד"ה לרבעי ובסוכה ל"ט ב' ד"ה לרבעי כ' כסברא ראשונה שם בתוס' דהך מתני' אתי כמ"ד נטע רבעי (ע"כ):
כט סָעִיף ח ערלה נוהגת כו'. מתני' סוף ערלה ספק כו' והערלה כו' ומתני' פ"ק דקדושין וגמ' שם:
ל סָעִיף ח ובכל זמן. גמ' שם ל"ט א' א"ל לוי כו' רב אויא כו':
לא סָעִיף ח בין כו'. מתני' פ"ק דערלה עת שבאו כו' ושם והעובד כובבים שנטע ובסוף ערלה ספק כו' ובסוף יבמות עובד כוכבים שהיה מוכר כו' וכמ"ש בס"ס זה ובפ"ב דע"ז (ל"ה ב') מפני שמעמידין בשרף ערלה ובתוספתא הנ"ל שהביאה הר"ש בפ"ג דתרומות אבל הערלה כו' ובירושלמי כמ"ש תוס' בקדושין ל"ו ב' בד"ה כל כו':
לב סָעִיף ח אלא כו'. מתני' בסוף ערלה וכר' יוחנן בקדושין שם דקי"ל כוותיה גבי שמואל כמ"ש בפ"ד דעירובין (מ"ז ב') ואע"ג דמר בריה דרבינא מתני לקולא כו' הוא אף לר' יוחנן דמ"ש שמואל לרב ענן תני כו' ל"ד אליבא דידיה:
לג סָעִיף ט כיצד כו'. ערש"י בקדושין שם ל"ח ב' ומ"ש רש"י שם ד"ה היינו. ספק עברו כו'. לא כתב אלא לענין א"י וסוריא אבל מ"ש בח"ל יורד ולוקח כו' ע"כ לאו כה"ג וכמ"ש בברכות ל"ו א' להדיא ולכן בד"ה ובח"ל כתב רק הפי' השני שיש בו כו' אבל מ"ש בד"ה יורד כו' תמוה מאד דזה ודאי ערלה הוא וגמ' קרי ספק כמש"ש היינו דשני לן כו' ועוד כיון דכלאים נוהג בח"ל ובשל עובד כוכבים כנ"ל למה יהא מותר בלקיטת העובד כוכבים אלא פי' הר"נ דספק הוא שיש בו ערלה והיתר וכן כלאים והיתר בא"י אסור כיון שנמכר על פתח הגן מוכחא מילתא ובסוריא מותר אבל בתוך הגן אסור ובח"ל אף בתוכו מותר אלא שבערלה דוקא בתלושין אבל רואה לוקט אע"ג שא"י אם מן המותר או האיסור ובכלאים אף כה"ג מותר ובלבד שלא ילקוט הוא עצמו מהגן אף שא"י אם הוא האיסור וכמ"ש בפ"ק דערלה נטיעה של ערלה ושל כו' אבל רואה לוקט מן האיסור בכ"מ אסור אף בכלאים. אבל הרמב"ם פי' דכל הכרם הוא ערלה או כלאים אלא שא"י אם נלקט מזה הכרם או מכרם אחד וכ"מ בתוספתא וירושלמי סוף ערלה איזו ספק ערלה כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו בא"י אסור ובסוריא מותר אר"י אף זה אסור בסוריא איזו ספק המותר בסוריא כרם של ערלה וכרם אחר בצדו וענבים נמכרות חוצה לו בא"י אסור כו' איזו ספק כלאי הכרם כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא"י כו' אר"י אף זה בסוריא אסור ואיזו ספק המותר בסוריא כרם נטוע ירק ושדה ירק אחר בצרו וירק נמכר חוצה לו בא"י אסור כו' וע' מרדכי בספ"ק דקדושין וז"ל הרמב"ם בפ"י מהמ"א ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסוריא מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובח"ל אפי' ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ונסתבכו המפרשים בפי' אם פסק בכלאים כמ"ד יורד ולוקח ג"כ ואם בח"ל מותר אפי' בודאי ובחנם נתייגעו דודאי פסק כמ"ד זה וזה יורד ולוקח כמ"ש והוא כו' ודוקא בספיקו כנ"ל דגמ' קרי ספק כלאים וכמ"ש בהדיא בספ"ח מה' כלאים והביאו בש"ע ס"ס רצ"ו והוא שיראה כו' אבל ספיקו מותר. ומפרש בח"ל יורד ולוקח אפי' בתוך הכרם שמא מ"מ ממקום אחר הוא ובכלאי הכרם אפי' רואה לוקט למתני' מ"מ כיון שאין יודע אם אלו שמוכר הוא מאותן שלקט מותר אבל הוא פסק בשניהם יורד ולוקח כמ"ש בקדושין שם וכנ"ל ואע"ג דמר בריה דרבינא מתני לקולא בירושלמי שם בסוף ערלה אמר לחומרא ובח"ל יורד ולוקט אר"י עוד היא כקדמייתא יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכ"מ בב"ב כ"ד א' שאסרו בענבים הנמצאים כמ"ש בסי"א ואם אפי' רואה לוקט מאותו הכרם מותר כ"ש כה"ג אבל לשיטת רש"י והטור שכתבו שיש בו נטיעות בלא"ה אתי שפיר:
לד סָעִיף י כרם כו'. כמ"ש בברכות ל"ו א' ואפי' לוקט ביד מותר כנ"ל וכ"כ כ"מ: (ליקוט) כרם כו'. ואפי' לוקט ביד מותר וכ"כ כ"מ והטעם דוקא ביש בו נטיעות של ערלה ודאי אתחזק איסורא משא"כ כה"ג וכמ"ש (כריתות י"ח א') באשם תלו דאינו חייב אלא בחתיכה מב' חתיכות. והוא לקוח מתוספתא סוף ערלה הרי שנמצא נטיעה קטנה בתוך שדהו ספיקו בא"י אסור בסוריא ובח"ל מותר:
לה סָעִיף יא (ליקוט) אבל ענבים כו'. אבל הרא"ש והג"א שם ד"ה נראה לי כו' מתירין אפי' בענבים כיון דקי"ל כר' חנינא ע"ש (ע"כ):
לו סָעִיף יא שקרוב כו'. ר"ל אע"פ שספק ערלה מותר ובלא"ה צ"ל כן דהא קי"ל כר' חנינא ועתוס' שם ד"ה לימא כו':
לז סָעִיף יב (ליקוט) אסור כו' ומותר כו'. והשמיט מש"ש ואין מרכיבין בכפניות של ערלה שהראב"ד פי' כפניות היינו תחלי ומפני שנעשו שומר לפרי ור' יוסי לטעמיה דאמר סמדר אסור אבל לרבנן שרי להרכיבן לכתחלה שאין תורת פרי עליהן וז"ש בספ"ג דעבודת כוכבים ומודה ר"י שאם כו' ר"ל אע"ג דפליג עלייהו בלכתחלה בדיעבד מודה ולאו מטעמייהו ר"נ שם וע"ש שהאריך מאד (ע"כ):
לח סָעִיף יג עובד כוכבים כו'. לשון הרמב"ם:
לט סָעִיף יג אם לא כו'. פסק הבעיא לחומרא וכמ"ש בא"ח ר"ס רמ"ה:
מ סָעִיף יג ואם התנו כו'. כפי פירושו מש"ש רב גביה' כו' ושרא להו. ר"ל ע"י התנו מתחלה דבשלמא בשבת י"ל דרבא ברייתא לא שמיע ליה וטעה וסבור דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד משא"כ בערלה דא"א לטעות להתיר להחליף ערלה לכתחלה אלא התנו מתחלה וז"ש והא אותביה כו':
מא סָעִיף יג ובלבד כו'. מפרש ואם באו כו' קאי אפי' אהתנו וכמ"ש בשבת ג"כ כמ"ש בא"ח שם ומש"ש אימא סיפא כו' ועתוס' ד"ה ואם כו' תי' הר"נ דסתמא אסור יותר רבותא הוא מבאו לחשבון אף ע"י התנו ועכ"ז בר"נ:
מב סָעִיף יג וי"מ כו'. כפירש"י שם ד"ה שרא כו':
מג סָעִיף יד מותר כו'. ע"פ שיטת רש"י בהג"ה בסעיף שקדם וצ"ע על המחבר ועש"ך ודוחק דהא הר"נ כתב באיסור דחליפי ערלה הן כו' וערי"ו:
מד סָעִיף טו מותר כו'. דהא אינו מוכר אלא העצים ואין ערלה נוהגת בהם. דהפירות אין אדם מקנה דשלב"ל רשב"א בשם הראב"ד. ולפ"ז יכול לפרש הסוגיא הנ"ל דספ"ק דעבודת כוכבי' דלכך שרא להו שהיו מחליפין כה"ג והראב"ד דחק עצמו בהשגו' פ"י דהמ"א שבשנות ערלה אין בהן אכילת איסור שהאילנות קטנים אלא שהעובד כוכבים זרע תחתיהן ולא הוי חליפי איסור:
מה סָעִיף טז אחד כו'. ת"כ אין לי אלא שנטע אגוז ושקד נטע ייחור מנין ת"ל כל עץ:
מו סָעִיף טז או שעקר כו' ואחד כו'. פ"ק דר"ה (ט' ב') ת"ד אחד הנוטע כו':
מז סָעִיף טז דהיינו כו'. תוס' שם ד"ה מבריך כו':
מח סָעִיף טז ודוקא כו'. תוס' שם ד"ה מרכיב לתרץ ההיא דת"כ וכן הוא מפורש במתני' פ"ק דערלה סיפוק הגפנים וסיפוק כו' הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה כו' וכן בריכה שנפסקה כו'. והרמב"ם כתב דה"ה למרכיב והוא תמוה מאד דאם הרכיב ילדה בזקנה בטלה ילדה ואפי' נקצץ ואם זקנה בילדה כ"ש שבטלה הזקנה ואפי' לא נקצץ וכמ"ש למטה ואפי' ילדה בילדה לכי מטי שלש לילדה ראשונה שניה נמי שרי כמ"ש תוס' במנחות ס"ט ב' ד"ה דאמר כו' מדלא מוקי בסוטה כה"ג אלא ההיא דת"כ במרכיב ילדה בזקנה וההיא דר"ה בילדה בילדה וכגון שנטען לסייג כו' וכמ"ש בסוטה שם וכ"כ הר"ש והמרדכי בפ"ק דקדושין והר"נ בפ"ק דר"ה וכתב הר"נ שם דעוד משכחת לה במרכיב באילן סרק וכמ"ש בתוספתא וירושלמי פ"ק דערלה עובד כוכבים שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לו משעת נטיעתו ונ"ל שז"ש בסוטה שם ל"ק כאן בהרכבת כו' האי הרכבת היתר ה"ד כו' דר"ל בל"ז ה"א באילן סרק. ומ"מ כ"ז צ"ל דמש"ש בפ"ק דר"ה שלשים יום כו' במרכיב קאי אאילן הראשון וכמ"ש בירושלמי הנ"ל מאימתי כו' וכן בגווני הראשון לסייג ולקורות כמ"ש בגמ' דאיסורה אינה אלא משום דמימליך כו' וזה אינה אלא עד ג"ש כמ"ש בירושלמי וכמ"ש בסכ"ג ויכול לאוקמי ההיא דר"ה בזקנה בילדה ואפי' לאכילה [וכן פירש"י בסוטה שם בד"ה בטילה כו' וכי תנן כו'] ולכן לא פריך גמ' אלא בסוטה שם ולא בפ"ק דר"ה. אבל במחובר או נפסק אין נ"מ כלל ולכן לא נזכר במתני' דין ההפסק אלא בהברכה: (ליקוט) ודוקא שחתכו כו'. עמש"ש דזה במבריך אבל במרכיב כתב הר"נ שהוא במרכיב באילן סרק אע"פ שאינו רשאי ואע"פ שמונה משעת נטיעתו צ"ל דקאי אאילן הראשון. ובירושלמי פ"ק דערלה תני עובד כוכבים שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו רשב"ל אמר ובלבד דברים שהן באים במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה אבל ערבה כנטוע בארץ ר' יוחנן אמר אפי' ערבה והתנינן אין נוטעין אין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור ע"ד דרשב"ל דו פתר לה בערבה ניחא ע"ד דר"י דו אמר אפי' ערבה ל"ל יעקר שנייא היא שהן מתאחין בשביעית והא דתנינא הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה שלימה ואסור לקיימו בשביעית אבל אמרו פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט תני ר' יהושע לית כאן מרכיב א"ר אבא אפי' לר"ל לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחלה לא ר"ל שא"א להמצא מרכיב אלא באיסור ודיעבד והמרכיב משמע אפי' לכתחלה וזו ראיה שא"א להמצא מרכיב אלא כה"ג (ע"כ):
מט סָעִיף טז ואם לאחר כו'. מתני' סיפוק הגפנים כו':
נ סָעִיף טז הפסיק כו'. שם הבריכה שנה כו':
נא סָעִיף טז ואם כו'. שם אילן כו':
נב סָעִיף יז ויש למצוא כו'. כמ"ש בב"ב כ"ד א' לימא כו' וכ"ש בכה"ג:
נג סָעִיף יז ואפי' כו'. כמ"ש הראב"ד בההיא דספ"ק דע"ז וכמ"ש בסט"ו:
נד סָעִיף יח אילן כו'. ירושלמי ספ"ק דשביעית והביאו הר"ש שם ירושלמי א"ר יודן בר טרפון כו' ופסק הרמב"ם כחכמים דהלכה כחכמים ועוד דאוקמינהו בשיטה אבל הרא"ש פסק כראב"י משום דר"ש ס"ל כוותיה ול"נ כנ"ל. מיהו נראה דההיא דסוטה מ"ג ב' מכרעא וכמ"ש בסכ"א וחד טעמא להו:
נה סָעִיף כ שמותחין כו'. ער"ש שם:
נו סָעִיף כב וכן אילן כו'. ירושלמי שם בריכה שנפסקה א"ר יודן לא סוף דבר בריכה אלא אפי' אילן דא"ר ייסא בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו כיון שהשריש מעשר לפי כולו:
נז סָעִיף כב או שלקח כו' אבל כו'. מנחות ס"ט ב' בעי כו' בתר עיקר כו' תפשוט כו' היא גופה כו' ולא נפשטה ולכן בשניהם אסור והיינו הא דמדמי בירושלמי הנ"ל לבצל כו' ועתוס' דמנחות שם ד"ה בצל. וא"ת ומאי כו' ואע"ג שתי' שם וי"ל כו' היינו לסברא דאזלינן בין לקולא כו' והירושלמי מיפשיט פשיט ליה דדוקא לחומרא ופשטא דמילתא דאמוראי כהירושלמי ואין נ"מ בזה אלא למלקות:
נח סָעִיף כג הנוטע כו'. תוספתא ריש ערלה הנוטע לסייג לקורות ולעצים פטור מן הערלה ארשב"ג בד"א בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר הראוי להם אבל נטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שאין ראוי להם חייב בערלה נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונין לו משעת נטיעתו הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר רשב"א אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערל' העולה לרבים פטור מן הערלה הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג חייב בערלה (אבל בא"ז הלכות ערלה סי' שי"ג גורס פטור וע"ש) ובירושלמי ריש ערלה כתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור כו' תני רשבג"א בד"א בזמן שנוטע לסייג לקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להן נטע דבר שאין ראוי להן חייב. יאות ארשב"ג מ"ט דרבנן ר"ל דרבנן פליגי על רשב"ג ופוטרין אפי' באין ראוי להם א"ר זעירא במשנה סדר נטיעתן לעצים ברוצף לקורות במשפה לסייג מקום הסייג מוכיח עליו כו' ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק גפן שעלה במקום חורשין פטורה מן הערלה א"ר יוסי אפי' נטעה והא תנינן העולה מאליו חייב בערלה תמן כשנטעה במקום יישוב ברם הכא שנטעה במקום חורשין אר"א הדא דתימא כשאינה עושה כדי טפילתה אבל אם היתה עושה כדי טפילתה חייבת ר"ה שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה חזר ר"ה ואמר אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה כו' ר"ש בן יקים בעא קומי ר' יוחנן נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל צד התחתון למאכל והעליון לסייג א"ל היא הדא היא הדא כו' ר"ז בעי ניחא צד התחתון לסייג והעליון למאכל צד התחתון למאכל והעליון לסייג גדל מתוך איסור ואת אמרת הכין ר"ז כדעתיה דאר"ז בשם ר' יונתן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפי' מוסיף כמה אסור שאין גידולין מעלין את האיסור נטעו לסייג וחישב עליו למאכל בא במחשבה למאכל וחישב עליו לסייג לא כל הימנו נטעו שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך חישב עליו למאכל מכיון שחשב עליו מחשבת חיוב חייב כו' נטעו ג' שנים לסייג מכאן ואילך חישב עליו למאכל כו' ומסיק שם כל שאין לו ערלה אין לו רבעי כו' תניא רשב"א אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו פטור הנוטע לרבים ברה"ר פטור הנוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו כו' ר"י בר חקולה בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר"י אמר מפני שהשרשים מפעפעין אותה ר' יונה מפיק לישנא כלי חרש עומד בפני השרשים ר"ל בתמיה ר' ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב אצל הזרעים ר' יוחנן בשם ר' ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות כו' ובשביעית צריכה כו':
נט סָעִיף כג בין פנימי כו'. נלמד מהנ"ל ופסק כר' יוסי דמתני' משום דשקלו וטרו בירושלמי אליביה כנ"ל:
ס סָעִיף כג בין תחתון כו'. אע"ג דר"ז הקשה לא חש לה כמ"ש ר"ח בשם הגאונים (ערשב"ם ב"ב נ"ב ב') כל דלא איתותב עבדינן כוותיה והקשיא קשה גם על מתני' דאמרינן שם תני אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח"ל מכיון שמקצתו נטוע בארץ כאלו כולו בארץ כו' ר"א בשם ר"י נעשה כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה:
סא סָעִיף כה הנוטע בתוך שלו. כרשב"א בירושלמי הנ"ל ולא ידעתי טעמא אפשר דמפרש שרשב"א מפרש למתני' ולא משמע הכי דרשב"א קאמר משמיה דר"י דפוטר בנוטע לרבים והוא מפליג בכך:
סב סָעִיף כו בין לעצמו. כנ"ל ס"ח:
סג סָעִיף כו ועל גג כו'. ממ"ש בפ' בתרא דמעשרות בצלים שהשרישו בעליה כו' אלמא כנטועין בשדה ואע"נ דאמרינן במנחות פ"ד ב' גג אגג ל"ק כו' היינו דוקא לענין בכורים דבעינן משבח ארצך מידי דהוה אחורבה שאינה עבודה ותמרים שבהרים ופירות שבעמקים ואדרבה משם ראיה להיפך דקאמר שם פ"ה א' אלא לר"י קשיא תנאי היא כו' ולא תי' כלום מגג וחורבה וערש"י שם ד"ה תנאי כו' וצ"ל דגג וחורבה עדיפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים ודאי לר"ל דמצי ליישבם אליביה אבל לר"י לא הקשה אלא מעציץ וספינה. וא"צ לכל האריכות הזה דמפורש בתוספתא כנ"ל: (ליקוט) ועל גג כו'. ראייתו של הרא"ש ממ"ש בפ"ה דמעשרות בצלים שהשרישו כו' ולמד דאף בתרומות ומעשרות חייב כמש"ש בתשובה. אבל הוא תמוה דדוקא לענין טומאה אמרו ולא לתו"מ כמ"ש בתוספתא פ"ג דמעשרות בצלים שהשרישו זה בזה בקופות ה"ז בחזקתן למעשרות ולשביעית אם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ומותר לתלוש מהן בשבת השרישו זה בזה בקרקע עלייה ה"ה בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאים עלו מידי טומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה אסורין בשביעית וחייבין במעשרות וכ"כ הר"ש שם ומ"ש נפלה כו' וכן במתני' שם לא קאי אעלייה אלא בארץ ממש (ע"כ):
סד סָעִיף כו אע"פ כו'. אע"ג דבירושלמי אמר כ"ח ס"ל דכ"ש בשל עץ וכשיטת תוס' בפ"ק דגטין ובמנחות שם אבל הרא"ש והטור כתבו כאן כשיטת רש"י ודוקא בכ"ח אבל בירושלמי משמע כדברי הרמב"ם דבכל ענין מדאיבעיא להו אי מהני ג"כ לזרעים הואיל והשרשים של האילן ניקבו אותו כבר אבל לשיטת רש"י א"צ לזה דהא נקוב הוא ג"כ לכ"ד. ושיטת הרמב"ם דלא מפליג בכ"מ לשל חרס או של עץ דס"ל דוקא בספינה מחלקינן בין עץ לחרס שהמים מלחלחים אותה ועתוס' במנחות שם ופ"ק דגטין ור"ש בפ"ב דחלה מתני' ב' ועמ"ש בא"ח סי' של"ו ס"ח:
סה סָעִיף כז העולה מאליו ברה"י. כרשב"א בתוספתא ובירושלמי הנ"ל. וכתב הכ"מ משום דבת"כ תניא ונטעתם פרט לעולה מאליו וכדי של"ת אמתני' ע"כ צ"ל דגם מתני' כה"ג דרשב"א ברה"י היא:
סו סָעִיף כז אפי' הנוטע כו'. כר' יוסי בירושלמי כנ"ל:
סז סָעִיף כח ואפי' אמר כו'. בתוספתא פ"ה דדמאי עובד כוכבים שהיה צווח ואומר בואו וקחו לכם פירות של עזקה הן של רבעי הן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח את מקחו אבל א"ל מאיש פלוני עובד כוכבים לקחתים מאיש פלוני כותי לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי ר' רשבג"א אינו נאמן שדברי העובד כוכבים לא מעלין ולא מורידין ופסק הרא"ש פ"ג דמ"ק כר' משום דהלכה כר' מחבירו. וטעמו של רי"ו משום דבפ"ה דגטין ס"ה כ' דהלכה כרשב"ג גבי רבי. ועמ"ש בא"ה סי' י"ז סל"ז דכל הפוסקים פסקו כת"ק דנאמן להחמיר ולא פליגי אלא אם דוקא במה שתחת ידו או בכ"מ נאמן אבל בזה ל"פ ועמ"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.