א הַנּוֹטֵל שָׂכָר לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה גָּדוֹל וְיָדְעוּ בּוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, וּפָסְקוּ לוֹ שָׂכָר עַל הָרְאִיָּה וְהַבִּקּוּר. וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ, בֵּין יִהְיֶה הַמּוּם קָבוּעַ וְיַתִּירֶנּוּ, בֵּין אִם לֹא יִהְיֶה קָבוּעַ. וְלֹא יִתְּנוּ לוֹ שָׂכָר עַל הַבְּהֵמָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת, וְרוֹאֶה אוֹתָהּ לְעוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁמְּבִיאִין אוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חֲשָׁד.
ב אֵין הֶחָכָם רוֹאֶה בְּכוֹר לְעַצְמוֹ.
ג אֵין רוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל אִם רָאָהוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יָכוֹל לַחֲקֹר עָלָיו בְּיוֹם טוֹב הֵיאָךְ נָפַל בּוֹ הַמּוּם.
א סָעִיף א ופסקו לו שכר כו'. בטור כתוב והוא שיהיה שכר בטילתו ניכר ואם הוא פועל ומבטל ממלאכתו כדי לראות נותן לו שכרו כפועל שיש לו מלאכה כזו שבטל ממנה וכמה הוא רוצה ליקח כדי לישב בטל כן יתן לו עכ"ל ובסי' קע"ז לא כתב הטור כן אלא אומדין כמה אדם בטל רוצה ליקח ולעשות עסק זה ובח"מ גבי השבת אבידה בסי' רס"ד כתב כמה אדם רוצה ליקח לבטל ממלאכתו ולעשות מלאכה זו דהשבת אבידה וצריך טעם למה חילק בזה ביניהם והלא בגמרא אמרי' בכל הנהו תלת חד לישנא דישלם כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ובתוס' פ' איזהו נשך הבאתים בסי' קע"ז כתבו דדוקא גבי אבק רבית הקילו ודי בזה שישלם לו כאדם בטל לגמרי וכמו שביארנו שם דבריהם לפי פירושו של הטור ולפי פי' ב"י אך אסיקו שם בתוס' מ"מ בהשבת אבידה צריך ליתן כפירש"י דהיינו כמה אדם רוצה לפחות ממלאכה כבידה שהוא רגיל בה ולעסוק במלאכה קלה כזו וא"כ נוטל שכר גם על השבת אבידה אע"ג שאין ליקח שכר על זה מ"מ כיון שהוא מתבטל ממלאכה ועל כרחך צריך ליתן לו ביטול שלו הותר לו גם ליקח שכר על ההשבה וכן לענין דן את הדין דאמרינן עליה נוטל שכרו כפועל בטל דהיינו הך שמביא הטור כאן לענין ראיית בכור ג"כ כיון שמבטל ממלאכה יכול ליטול שכר ע"כ וא"כ צ"ע על הטור למה כתב כאן כאלו יושב בטל ולא כתב שיכול ליטול שכר על הראיה עצמה כיון שמתבטל ממלאכה ונראה דהטור ס"ל דבראיית בכור אין שייך כלל מלאכה על כן אין שייך כאן רק לומר כמה יקח וישב בטל ועל ההליכה שהולך לראות נראה פשוט שהיתר גמור ליקח שכר עליה כדאיתא בסוף פרק האיש מקדש כאן בשכר הבאה ומילוי כו':
ב סָעִיף א בין אם לא יהיה קבוע. מפני החשד:
ג סָעִיף א ורואה אותה לעולם. הטור כתב זה בשם הרמב"ם ותמה הב"י שהרי תלמוד ערוך הוא דתרי זימני לא תקינו ליה רבנן ולא קשה מידי דבגמ' (ס"ד) [י"ל] דלא תקינו ליה שכר אבל הוא אינו חייב לראות פעם אחרת וכן הוא באמת לחד תירוצא בתוס' שם קמ"ל הרמב"ם דחייב לראות לעולם:
ד סָעִיף ב אין החכם רואה בכור לעצמו. הטעם מפני החשד וקשה לי ממה שכתב רמ"א [סי' י"ח] סעיף י"ח שנהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו משמע דמדינא מותר: שוב ראיתי שבפרק ב' דנגעים הקשה גם הר"ש כן וחילק בין היכא דאיתחזק איסורא כו' ובזה מתורץ נמי במה שבודק לעצמו דכיון דנשחטה הותרה ולא איתחזק איסורא וכי תימא א"כ על השחיטה לא יהיה נאמן לעצמו דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת בזה סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמו שכתב המרדכי ריש חולין ע"ש:
א סָעִיף א שכר. בטור כתב והוא שיהא שכר בטילתו ניכר ואם הוא פועל ומבטל ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל דהיינו כמה רוצה ליקח מי שיש לו מלאכה כזו כדי לישב בטל. וכתב הט"ז דעל ההליכה שהולך לראות נראה פשוט שהיתר גמור הוא ליקח שכר עליה:
ב סָעִיף ב לעצמו. כתב הט"ז הטעם מפני החשד וקשה לי ממ"ש הרמ"א סי' י"ח סעיף י"ח שנהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו משמע דמדינא מותר שוב ראיתי שבפ"ב דנגעים הקשה הר"ש כן וחילק בין היכא דאיתחזק איסורא וכו' ובזה מתורץ נמי במה שבודק לעצמו דנשחטה הותרה וכי תימא א"כ על השחיטה לא יהיה נאמן על עצמו דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת בזה סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם עכ"ל ובענין ראיית מומין בי"ט עיין מדינים אלו בא"ח סי' תצ"ח סעיף ט':
א סָעִיף ב אין החכם רואה. עיין בש"ס בכורות סוף פ"ד דף ל"א דמוקי לה ביחיד מומחה דאי בתלתא לא חשידי וכ"כ התוס' יו"ט סוף פ"ב דנגעים וכ"כ המע"מ דמשום הכי השמיט הרא"ש דין זה משום דלדידן דלית לן יחיד מומחה ורואין לעולם בג' לא שייך זה ע"ש מיהו צל"ע אף לדידן אם יש לכל השלשה שותפות בו (שהרי גם בהמת השותפין חייב בבכורה כדלקמן סימן ש"כ סעיף ב') אם הם יכולים לראותו שהרי רש"י פירש שם דלא חשידי כולהו בשבילו ע"ש א"כ י"ל דאם יש להם שותפות בו חשידי מיהו משמע בכמה דוכתי דאף בכה"ג לא חשידי. ועיין בשו"ת חות יאיר סימן קכ"א שנשאל אם מותר לראות בכור לאחיו בזמן הזה וכתב דבזה"ז שאינו ניתר רק ע"פ שלשה מותר אפילו לבעל הבכור להצטרף כמבואר בש"ס ומכ"ש איש בשל אחיו דמותר אפילו בזמן שהיה ניתר ע"פ יחיד מומחה כדתנן בספ"ב דיבמות וכולן מותרים לבניהם ולאחיהם ואפי' במקום שיש חשד ע"ש:
ב סָעִיף ג מומין בי"ט. [פרטי דין זה נתבארו בא"ח סי' תצ"ח ס"ט. ומ"ש בט"ז סק"ט שכתב דיש ללמוד מזה באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או יבש ביבש ואין רוב בהיתר בעי"ט ואח"כ ניתוסף היתר בי"ט ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות בי"ט דהוא ממש כבכור ואסור לקרות לחכם בזה בי"ט עכ"ל ע"ש ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ג דביצה אות ל"ג שכתב עליו לא ראיתי מעולם רבנן קשישאי דחשו לזה ואין הנדון דומה לראיה כלל ע"ש ועפמ"ג לעיל סי' צ"ט בשפ"ד ס"ק י"א מזה]:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.