א אָסוּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר; אֲפִלּוּ לִגְרֹם לוֹ מוּם, כְּגוֹן לִתֵּן דְּבֵלָה עַל גַּבֵּי אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁיִּטְּלֶנָּה הַכֶּלֶב מִשָּׁם וְיִקְטַע אָזְנוֹ עִמָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אוֹ שֶׁאוֹמֵר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהַטִּיל בּוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה מוּם בְּיָדַיִם אוֹ בִּגְרָמָתוֹ, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל יָדוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם אַחֵר מֵעַצְמוֹ. וְאִם מֵת, אֵין קוֹנְסִין בְּנוֹ אַחֲרָיו, אֶלָּא שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל יָדוֹ.
ב אִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ תִּינוֹק מַטִּיל בּוֹ מוּם מֵעַצְמוֹ, אִם לֹא כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ, מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם שָׁאַל: לָמָּה אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיבוּ לוֹ לְפִי תֻּמָּם שֶׁאָסוּר לְשָׁחֲטוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם. אֲבָל אִם כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ, כְּגוֹן לְאַחַר שֶׁרוֹאֶה שֶׁהִתִּירוּהוּ עַל יְדֵי כָּךְ עוֹשֶׂה כֵּן לַאֲחֵרִים, אָסוּר. סָפֵק אִם כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ אוֹ לֹא, אַזְלִינָן לְקֻלָּא (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּחֻלִּין). וְאִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל צִוָּהוּ, אָסוּר (ת"ה סי' קס"ט).
ג אִם אָמְרוּ לְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים הַמְשָׁרֶתֶת בְּבֵית יְהוּדִי, עַל הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לְאָכְלוֹ בְּלֹא מוּם, וְהָלְכָה וְחָתְכָה אָזְנוֹ, חָשׁוּב לָדַעַת וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים זוֹ כִּוְּנָה לְהַתִּירוֹ, וְגַם הָאוֹמְרִים לָהּ שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלֹא מוּם כִּוְּנוּ לְכָךְ שֶׁתַּטִּיל בּוֹ מוּם. הַגָּה: מֻתָּר לִתֵּן בְּכוֹר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּדֵי לְגַדְּלוֹ, וְאִם הִטִּיל הַשּׁוֹמֵר בּוֹ מוּם, מֻתָּר, וְלֹא אַמְרִינָן דְּכִוֵּן לְהַתִּירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁנִּתָּר בְּמוּמוֹ וְשֶׁהוּא בְּכוֹר (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קס"ח).
ד הָיָה הַבְּכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבָעַט בּוֹ וְעַל יְדֵי כֵן עָשָׂה בּוֹ מוּם, מֻתָּר לְשָׁחֲטוֹ עָלָיו. וַאֲפִלּוּ בָּעַט בּוֹ לְאַחַר שֶׁנִּצַּל מִמֶּנּוּ.
ה דְּבַר תּוֹרָה, בְּכוֹר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם עוֹבֵר, מֻתָּר לְהַטִּיל בּוֹ מוּם קָבוּעַ, אֲבָל חֲכָמִים אֲסָרוּהוּ.
ו בְּכוֹר שֶׁאָחֲזוֹ דָּם, יַקִּיז וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מוּם. וְאִם נַעֲשָׂה בּוֹ מוּם בְּהַקָּזָה זוֹ, הֲרֵי זֶה נִשְׁחָט עָלָיו.
ז מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה קֹדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.
א סָעִיף א אסור להטיל כו'. דכתיב כל מום לא יהיה בו ודרשינן לא יהיה בו. (היו"ד הראשונה בשו"א והה"א בפת"ח):
ב סָעִיף א אין שוחטין אותו כו'. דחכמים קנסוהו לדידיה ולא לבנו ולפי זה נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים:
ג סָעִיף ב אפילו אם שאל כו'. וה"ה אפילו בלא שאלת העובד כוכבים אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום הכי אמרינן בש"ס ורש"י:
ד סָעִיף ב ואם עובד כוכבים מסיח לפי תומו כו'. ואע"ג דלעיל סי' ט"ז סעיף י"א אמרינן דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן לעדות אפילו לאיסור וא"ל דשאני הכא דהוי איסור דרבנן דלהקל שייך לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן כדלעיל סי' צ"ח ס"ק ב' אבל להחמיר איפכא מסתברא דכ"ש דבדרבנן אינו נאמן להחמיר וי"ל דשאני הכא דכיון דאזלינן בתר אומדנא היכא דחזינן דכוון העובד כוכבים להתיר אסור א"כ אומדן דעת הוא דהעובד כוכבים מסל"ת אומר אמת דאל"כ ל"ל שהטיל בו מום:
ה סָעִיף ג מפני שהעובדת כוכבים זאת כוונה כו'. פירש הב"ח דכיון דהעובדת כוכבים משרתת בבית עליה מוטל לשרת לבעל הבית בכל מה שהוא הנאתו וטובתו של בעה"ב א"כ מסתמא לא נתכווונה אלא להתיר וגם האומרים לה נתכוונו לכך דאל"כ כיון שיודעים שודאי תעשה כן א"כ היה להם ליזהר שלא יאמרו כדברים האלה לפני העובדת כוכבים ומדלא נזהרו אלמא דכל כוונתם לא היתה באמירה זו לפני העובדת כוכבים המשרתת אלא כדי שתטיל בו מום:
ו סָעִיף ג ולא אמרינן דכוון כו'. דהא ודאי לא כוון להתירו דאדרבה הוא רוצה שלא ישחטוהו דהא לגדלו כוונו והוא היה מקבל שכרו אם יגדלו יותר. כתוב בד"מ שמצא בתשובת א"ז על בכור שמסרו ישראל לשומר עובד כוכבים והודיעו שהוא בכור ולו משפט מות לקברו שלם בעורו ועובדי כוכבים חוקרים הענין ומודיעין כי במומו כשר וסופו מוכיח כי בא העובד כוכבים במרמה לבעל הבכור ואמר ליה דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העובד כוכבים כי באמת הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי וראה שאינו מסורס ושתק וכראות העובד כוכבים הלך וסרסו אח"כ מיד אותו בכור מותר גמור הוא וכן משמע במתני' דבכורות עד כאן ומביאה המעדני מלך:
ז סָעִיף ד ואפי' כו'. לא אמרינן כדי להתירו נתכוין להטיל בו מום אלא אמרינן צעריה הוא דקא מדכר. ש"ס:
ח סָעִיף ז מותר להטיל כו'. ומבואר בש"ס דאע"פ שיצא מקצת אבריו כל זמן שלא יצא רובו או ראשו בענין דהוי כילוד ובאופן שנתבאר לעיל סימן י"ד ולקמן סימן שי"ט מותר לעשות בו מום כגון גדי שאזניו ארוכים ונראים בחוץ קודם שיצא כל ראשו שעדיין אינו כילוד יכול לצרום אזנו קודם שיצא רוב ראשו וכן כל כיוצא בזה והב"ח לקמן סוף סימן שי"ט כתב דלהרמב"ם דלמפרע הוא קדוש אסור להטיל בו מום בבכור אלא בפנים כשלא יצא לאויר העולם כלל ולא משמע הכא מהרמב"ם והמחבר לקמן סימן שי"ט וכ"נ מדברי רש"י פרק המקשה (דף ע' ע"א) דאפילו למ"ד למפרע הוא קדוש מותר להטיל בו מום קודם שיצא רובו לאויר העולם וכן כתב הרשב"א בחידושיו שם דף ע"ג להדיא דעד שיצא רובו אינו קדוש והלכך אינו כמטיל מום בקדשים ע"כ:
א סָעִיף א אין קונסין בנו אחריו. דלדידיה קנסוהו ולא לבנו ובגמ' שם אמרי' דאפי' במידי דלאו קנסא אלא דין תורה רק שהוא היזק שאינו ניכר אין בנו חייב אחריו:
ב סָעִיף ב אפי' אם שאל כו'. במתני' הכי איתא מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה שהניחוהו נהזקין כ"כ אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אא"כ היה בו מום נטל פיגם פי' רומח וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו פירש"י שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו ואחר שהתירו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו העתקתי משנה זאת לעיין מה בינה לדין שכתב בסעיף ג' אם אמרו לעובד כוכבים כו' דהוא מתשובת הרא"ש כלל כ' ואמר שם דל"ד למתני' דבמתני' לא כוון להתיר וכאן כוונה להתיר וצ"ע מה נשתנה מעשה זה מזה ולכאורה נראה מלשון הטור והש"ע דשאני ההוא דהרא"ש שהיתה העובדת כוכבים משרתת ובודאי נתכוונה לטובת אדונה זה אינו חדא דבתשובת הרא"ש שם לא הוזכר כלל שהיתה משרתת אלא סתם עובדת כוכבים ואי הוה דבר עיקרי במה שהיא משרתת ודאי לא הוה שתיק מיניה ותו דאם נאמר דהרא"ש היה מפרש כפירש"י במתני' דהקסדור לא היה יודע שישחט ע"י מום זה אא"כ נפל מאליו למה לא נאמר גם במשרתת כך וכי בשביל שהיא משרתת היא יודעת טפי ואם נאמר שלא היה מפרש כפירש"י קשה מה היתר היה במעשה דקסדור כיון שלפי הנראה נתכוין להתיר כיון שעשה מעשה ע"י שאלה זאת וג"כ א"ל דבמעשה דהרא"ש אמרו לעובדת כוכבים בלא שאלה שלה תחלה זה אינו דבגמ' אמרי' בהדיא שלא לדעת מותר לאתויי מסל"ת פירש"י שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום א"כ חזינן דא"צ שאלה להיתר זה א"כ למה אסר הרא"ש במעשה שלו והנלע"ד דזה תלוי על פי מה שמצינו בפרק הנזקין באגדת החורבן דאמרי' שם דוכתא דלדידן הוה מום ולדידהו לא הוה מום ופירש"י דלדידהו לא הוה מום אלא במחוסר אבר וזה הוא ההיתר במעשה דקסדור לפי דעת הרא"ש לא כפירש"י אלא הטעם כיון דהקסדור לא חיסר שום אבר אלא ניקבו ברומח לאוזן והוא לא ידע שע"י כך יתירוהו ע"כ לא אסרו רק עד אחר שראה שהתירו בכך משא"כ במעשה דהרא"ש שחתכה עובדת כוכבים האוזן והוא מחוסר אבר וזה גלוי להם שהוא מום בודאי כיוונה להתיר ובטור נמי אפשר לפרש דבריו בדרך זה והיינו מה שכתבתי אבל כוון להתיר כגון לאחר שרואה שניתר ע"י כך כן היא הגירסא וכ"ה בש"מ וחילוק זה נכון הוא והטור קיצר במקום שהיה לו לבאר עוד אבל האמת יורה דרכו כמו שכתבתי כנ"ל:
ג סָעִיף ב עד שיפול בו מום. בגמ' איתא דאפי' אמר עד שנעשה בו מום מותר ולא אמרי' דמשמעותו שאתה תעשה בו מום שם אזלינן לקולא כיון דאינו אלא קנס דרבנן אפי' בודאי:
ד סָעִיף ב שהישראל צוהו כו'. משמע אפי' אם הישראל מכחישו ואומר לא צויתיך והוא תמוה דלא עדיף עובד כוכבים מסל"ת מישראל שאינו נאמן לאסור של חבירו בכיוצא בזה כדאיתא בסי' רפ"א באומר ס"ת שכתבתי לא כתבתי האזכרות לשמן דאינו נאמן ושם בפסקי מהרא"י סי' קס"ט ששם מקור דין זה איתא בכה"ג שאמרה העובדת כוכבים שיהודי א' צוה לאמה שתעשה צרימת אוזן בבכור ויהיה מותר בשביל כך לשחוט וכן עשתה דאסור ושם לק"מ אפי' אם היהודי מכחישה דמ"מ כיון שיודעת שהבכור ניתר בכך ולשם כך עשתה יש איסור מחמת שעשתה להתיר עכ"פ אפי' אם הציווי שקר ע"כ מהני מסל"ת של עובד כוכבים בזה משא"כ באין ידוע שהיא יודעת שניתר בכך רק שהאיסור מצד הציווי דהיה אסור כאלו עשאו הישראל בעצמו בזה ודאי קשה למה לא תועיל הכחשה של ישראל וע"כ לומר דמיירי כאן באין הישראל לפנינו להכחישו כנלע"ד:
ה סָעִיף ג ולא אמרינן דכוון להתירו. משמע אפי' בכהן מותר בזה וצ"ע למה יהיה נאמן בזה והלא חשוד להטיל מום בעצמו ק"ו שיאמר לעובד כוכבים להטיל בו מום ושם בפסקי מהרא"י כתוב דין זה בישראל שיש לו ספק בכור ע"כ צ"ע גבי כהן בזה:
ו סָעִיף ד ואפי' בעט בו לאחר שניצל ממנו. דצעריה הוא דקא מדכר וכוונתו להנקם לחוד וזה דעת הרמב"ם ובהרא"ש כ"כ בשם רמב"ן והוא ט"ס וצ"ל רמב"ם ובזה ניחא קושיית ב"י על הטור ודעתו למחוק בטור כל דעת הרמב"ם אלא תחלה:
ז סָעִיף ה מותר להטיל בו מום. שנאמר תמים יהיה לרצון להקרבה אז לא יעשה בו מום משא"כ ביש בו מום אע"פ שהוא עובר:
ח סָעִיף ו מום בהקזה זו. זהו כר' שמעון אבל הרא"ש והתוס' פסקו כרבנן דסבירא להו באם הוא שהקזה מצילתה מן המיתה ממילא אף קודם ההקזה חשיבה כבעלת מום והיינו מום עובר כיון שיש לה רפואה ומ"מ מהני האי מום עובר שיכול להקיזה ולהטיל עליה אפי' מום קבוע אפי' מדרבנן משום פסידא ולאחר המום שנעשה ע"י ההקזה אע"פ שהוא קבוע אין שוחטין עליו גזירה שמא לפעמים תוכל להתרפאות בהקזה במקום שאין עושה מום אלא צריך כאן מום קבוע אחר כדי לשחוט עליו ור"ש לא ס"ל גזירה זאת:
ט סָעִיף ז קודם שיצא לאויר העולם. דאינו נעשה קודש אלא ביציאתו מרחם ובזמן הבית היה אסור משום הפסד קדשים:
א סָעִיף א אחריו. דחכמים קנסוהו לדידיה ולא לבנו ולפ"ז נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים. ש"ך:
ב סָעִיף ב שיפול. בש"ס איתא דאפי' אמר עד שנעשה בו מום מותר ולא אמרי' דמשמעותו שאתה תעשה בו מום דאזלינן לקולא כיון דאינו אלא קנס דרבנן אפי' בודאי. עכ"ל הט"ז:
ג סָעִיף ב אסור. כתב הש"ך ואע"ג דלעיל סי' ט"ז סי"א אמרי' דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן לעדות אפי' לאיסור וי"ל דשאני הכא דכיון דאזלינן בתר אומדנא היכא דחזינן דמתכוין העובד כוכבים להתיר האסור א"כ אומדן דעת הוא דהעובד כוכבים מסל"ת אומר אמת דאל"כ למה הטיל בו מום וכ' הט"ז וע"כ צ"ל דמיירי שאין הישראל לפנינו שיוכל להכחישו אבל אם הישראל מכחישו אין העובד כוכבים נאמן:
ד סָעִיף ב כוונה. פי' הב"ח דכיון שהעובדת כוכבים משרתת בבית עליה מוטל לשרת לבעה"ב בכל מה שהוא להנאתו וטובתו אבל הט"ז כתב דאין לחלק בין משרתת או לאו והא ראיה שבתשובת הרא"ש לא הוזכר כלל שהיתה משרתת אלא דהחילוק הוא בין דין זה ובין הדין שנזכר בס"ב באופן זה דכאן שחתכה האוזן ומחוסר אבר גלוי להם דהוי מומא שהוא דוכתא דאפי' לדידהו הוי מום ובודאי כיוונה להתיר אבל שם שהוא מעשה דקסדור בש"ס לא חיסר שום אבר אלא ניקבו ברומח לאוזן והוא לא ידע שע"י כך יתירוהו ע"כ לא אסרו רק עד אחר שראה שהתירו בכך עכ"ל:
ה סָעִיף ג שיודע. והטעם כ' הש"ך דהא ודאי לא כוון להתירו דאדרבה הוא רוצה שלא ישחטוהו שהרי היה מקבל שכרו אם יגדלו יותר והט"ז כ' דמשמע אפי' בכהן מותר בזה וצ"ע למה יהא נאמן בזה והלא הוא חשוד להטיל בו מום בעצמו ק"ו שיאמר לעובד כוכבים להטיל בו ובפסקי מהרא"י כתב דין *) [והמעיין באור זרוע יראה שאין כאן ט"ס]. זה בישראל שיש לו ספק בכור ע"כ צ"ע גבי כהן בזה ובד"מ כתב בשם א"ז על בכור שמסרו ישראל לשומר עובד כוכבים והודיעו שהוא בכור ולו משפט מות לקברו שלם בעורו ועובדי כוכבים חוקרים הענין ומודיעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי בא העובד כוכבים במרמה לבעל הבכור וא"ל דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העובד כוכבים שאמת הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי וראה שאינו מסורס ושתק וכראות העובד כוכבים זה הלך וסרסו אח"כ מיד מותר גמור הוא אותו הבכור וכ"מ במתני' דבכורות עכ"ל:
ו סָעִיף ד שניצל. ולא אמרי' כדי להתירו נתכוין להטיל בו מום אלא אמרי' צעריה הוא דקמדכר. ש"ס:
ז סָעִיף ז שיצא. דאינו נעשה קודש אלא ביציאתו מרחם ובזמן הבית היה אסור משום הפסד קדשים. ט"ז. וכ' הש"ך דמבואר בש"ס דאע"פ שיצא מקצת אבריו כל זמן שלא יצא רובו או ראשו בענין דהוי כילוד כמ"ש לעיל סי' י"ד ולקמן שי"ט מותר לעשות בו מום כגון גדי שאזניו ארוכים ונראים בחוץ קודם שיצא כל ראשו שעדיין אינו כילוד יכול לצרום אזנו קודם שיצא רוב ראשו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:
א סָעִיף א להטיל מום בבכור. [עיין בת' חתם סופר סימן ש"ו שהאריך בענין אם בזה"ז הוא איסור דאורייתא או דרבנן בעלמא דהרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח פוסק שגם בזה"ז הוא דאורייתא ודעת רש"י ותוס' והרא"ש דאינו אלא מדרבנן. וכתב שם דמ"ש השואל דנ"מ אם בספק בכור דמותר להטיל מום לכתחלה זה אינו דודאי גם לרש"י ותוס' ורא"ש לא שייך הכא למימר ספיקא דרבנן ולקולא כיון דאפילו איסור דרבנן ליכא אלא משום דמחזי כמטיל וא"כ גם בספק בכור הואיל ולענין גיזה ועבודה אנו מחזיקים אותו לבכור מספיקא דאורייתא שוב אם אנו מטילים בו מום בידים אין לך נראה כמטיל מום בקדשים יותר מזה ולכן אפי' ע"י עובד כוכבים יש לאסור ע"ש עוד בס"ס שי"ח מזה. וע"ש עוד וגם בסי' רל"ו מ"ש בענין אם יש במציאות להקריב בזה"ז עכ"פ קרבנות צבור]:
ב סָעִיף א אין שוחטין אותו על ידו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ומ"ש בשם שבו"י בכור שנתן לרועה כו' לא העתיק יפה ושם כתב דאפי' אם לא היה רק ספק בכור ע"ש:
ג סָעִיף א בנו אחריו. [עבה"ט ובשם ש"ך ועתב"ש לעיל סי' ט"ו ובפמ"ג סי' נ"ט בשפ"ד סקי"ב ובס' לבושי שרד סי' קי"ב מדין זה]:
ד סָעִיף ב צוהו אסור. [עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשו' חתם סופר סי' קי"ב שכ' דמ"ש הש"ך כאן דהיכא דאיכא אומדנא מהימן במסל"ת הכי פירושו כיון דמעיקרא תקנו חכמים לאסור בכור באומדנא בעלמא כמ"ש לפני זה באם מטיל מום באחרים אזלינן בתר אומדנא לאיסור ה"נ אזלינן בתר מסל"ת באומדנא ותיקון חכמים כך היה בהטלת מום בבכור למיזל בתר אומדנא משא"כ בשאר איסורים אפי' איכא אומדנא לא נאמינהו אפי' במסל"ת כמ"ש רמ"א סי' ק"ל ס"ח בהג"ה ב' ומלשון המנ"י כלל נ"ט סק"ז משמע שלא הבין קצת כן ע"ש ועמש"ל סי' נ"ז סי"ג בד"ה בצואר]:
ה סָעִיף ג הטיל השומר בו מום. עיין בתשובת חות יאיר סימן ל"ד ול"ה ומתוך דבריו מבואר דדוקא אם הטיל בו מום שאין דרכם לעשות מום זה לבהמתם אבל אם סירס את הבכור שהדבר ידוע לכל שדרכיהם ברובא דרובא לסרס הזכרים סמוך ללידתם איסורא קעביד להניח הפרה מעוברת אצלו דמסתמא יעשה הוא בו מום זה דהוי לשבח דהרי דין השומר לעשות בשל אחרים כבשלו כדאיתא בח"מ סימן רצ"א וא"כ הרי זה גרמא ממש וחשיב לדעת ע"ש:
ו סָעִיף ג אע"פ שיודע. [עבה"ט עד סוף הדיבור מותר גמור הוא אותו הבכור כו' ועיין בס' תפארת למשה שכתב דטעות סופר הוא וצ"ל איסור גמור הוא ע"ש]):
ז סָעִיף ה אבל חכמים אסרוהו. ע' בתשו' תשואת חן סי' ל"ד שהעלה דה"ה ספק בכור שנפל בו מום עובר אסור להטיל בו מום קבוע ולא אמרינן בזה סד"ר לקולא דלא כמורה א' שטעה בזה:
א סָעִיף א אסור כו' ואפי' כו'. בכורות ל"ד א' י"ט כ"ז ב':
ב סָעִיף א או שאומר כו'. ל"ה א' ושם בגמ' כמאן דא"ל כו':
ג סָעִיף א או בגרמתו כו'. ל"ה א' לאתויי מאי כו' וי"ט כ"ז ב' ושם בבכורות במתני' כל המומין כו':
ד סָעִיף ב ספק אם כו'. שהוא מדרבנן קנסא בעלמא כמש"ש ל"ד ב' ועתוס' שם א' ד"ה ומי קניס כו' וכ"ש בזה"ז דאפי' להטיל מום לכתחלה אינו אלא מדרבנן כמ"ש בע"ז י"ג ב':
ה סָעִיף ב ואם עובד כוכבים כו'. עמ"ש בא"ה סי' י"ז סל"ז:
ו סָעִיף ג מפני כו'. ערש"י ל"ה א' ד"ה ממילא כו':
ז סָעִיף ג וגם כו'. ע"ש ד"ה מסל"ת כו':
ח סָעִיף ה ד"ת כו'. עתוס' ל"ד א' ד"ה אילימא כו' ונראה לפרש כו' וא"ת כו' א"נ חשיב כו':
ט סָעִיף ה אבל כו'. עתוס' ל"ב ב' ד"ה בעל. ומיהו כו' וערא"ש ס"ד ומגמ' דעבורת כוכבים הנ"ל משמע דאף במום קבוע אסור מדרבנן וכ"מ בתוס' הנ"ל:
י סָעִיף ו בכור כו'. לשון הרמב"ם וסובר דפלוגתא דמתני' וברייתא חדא היא דמ"ש בברייתא וחכ"א אף כו' ובלבד שיזהר שלא יעשה מום ור"ש מתיר אפי' יעשה אם אינו מתכוין והוסיף בברייתא שאם עשה שנשחט על כו' ואע"ג דחכמים ור"ש ס"ל דלהטיל מום בבעל מום שרי מ"מ מדרבנן אסור ומיהו כיון דמדאורייתא שרי מותר אף במקום כו' והלכה בשניהן כר"ש כמש"ש בגמ'. ושיטה אחרת לתוס' שם ד"ה אילימא כו' דבתרתי פליגי כו' וכ"כ הרא"ש והטור אלא שתמה למה פסק כר"ש ומפרש דשמואל פסק כרבנן ודבריו דחוקים ותמוהים וכי לא משכח בגמ' דאיפסיק כיחידאה הלא כל הש"ס מלא מזה אדרבה כי פסק כחכמים מתמהי פשיטא:
יא סָעִיף ז בזה"ז. רפ"ה דתמורה כ"ד ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.