א אֵין חִיּוּב חַלָּה אֶלָּא בְּלֶחֶם. לְפִיכָךְ הַסֻפְגָּנִין, דְּהַיְנוּ רַכִּים הָעֲשׂוּיִים כִּסְפוֹג, וְהַדֻּבְשָׁנִין וְהָאִסְקָרֵיטִים, וְהֵם מְטֻגָּנִים בִּדְבַשׁ, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה.
ב עִסָה שֶׁבְּלִילָתָהּ רַכָּה וַאֲפָאָהּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת, בֵּין שֶׁהִרְתִּיחַ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק, בֵּין שֶׁהִדְבִּיק וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחַ, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עַל יְדֵי מַשְׁקֶה.
ג עִסָה שֶׁבְּלִילָתָהּ (רַכָּה) עָבָה, וְגִלְגְּלָהּ עַל דַּעַת לְבַשְּׁלָהּ אוֹ לְטַגְּנָהּ אוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ סֻפְגָּנִין אוֹ לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה, וְעָשָׂה כֵּן, פְּטוּרָה. גִּלְגְּלָהּ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּהּ לֶחֶם, וְנִמְלַךְ לְבַשְּׁלָהּ אוֹ לְטַגְּנָהּ אוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ סֻפְגָּנִין אוֹ לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה, חַיֶּבֶת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבָה מִשְּׁעַת גִּלְגּוּל. גִּלְגְּלָהּ עַל דַּעַת סֻפְגָּנִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְנִמְלַךְ לַעֲשׂוֹתָהּ לֶחֶם, חַיֶּבֶת.
ד אֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ עַל דַּעַת לְבַשְּׁלָהּ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אִם דַּעְתּוֹ לֶאֱפוֹת מִמֶּנָּהּ מְעַט, וַאֲפָאוֹ, אֲפִלּוּ אֵין בְּאוֹתוֹ מְעַט שִׁעוּר חַלָּה, כֻּלָּהּ מִתְחַיֶּבֶת עַל יָדוֹ.
ה טְרִיתָא, דְּהַיְינוּ עִסָה שֶׁבְּלִילָתָהּ רַכָּה וְשׁוֹפְכִין אוֹתָהּ עַל הַכִּירָה וּמִתְפַּשֵּׁט עָלֶיהָ וְנֶאֱפֵית, פְּטוּרָה. אֲבָל אִם יֵשׁ בַּכִּירָה גֻּמָּא וְשׁוֹפְכִין אוֹתָהּ לְתוֹכָהּ, חָשׁוּב לֶחֶם וְחַיָּב. הַגָּה: בָּצֵק שֶׁאוֹפִין אוֹתוֹ בְּשִׁפּוּד וּמוֹשְׁחִים אוֹתוֹ בְּבֵיצִים אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת, פָּטוּר (טוּר).
ו הָעוֹשֶׂה עִסָה לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה בִּלְבַד, פְּטוּרָה. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשִׁין אוֹתוֹ בְּמַיִם אוֹ בִּדְבַשׁ, וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּלֹא אֲפִיָּה, פָּטוּר. וְקָלִי שֶׁלָּשׁוֹ כְּדֵי לֶאֱפוֹתוֹ, חַיָּב.
ז לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח, מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִים עָלֶיהָ. עֲשָׂאָהּ כְּעָבִין, דְּהַיְנוּ שֶׁעֲרָכוֹ וַעֲשָׂאוֹ כְּצוּרַת לֶחֶם, חַיָּב. וְאִם לָאו, פָּטוּר.
ח עִסָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם רוֹתְחִין, בֵּין שֶׁנָּתַן רוֹתְחִין עַל גַּבֵּי קֶמַח בֵּין שֶׁנָּתַן קֶמַח בְּרוֹתְחִין, חַיֶּבֶת, בֵּין שֶׁאָפָה בְּתַנּוּר אוֹ בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַשְׁקִין.
ט עִסָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ בְּלֹא שׁוּם מַיִם, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה.
י יֵשׁ לִזָּהֵר מִלָּלוּשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִים, אֶלָּא אִם כֵּן יְעָרֵב עִמָּהֶם אַחַת מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִים (סמ"ק סִימָן רי"ח). הַגָּה: וְעַיֵּן בא"ח סִי' קצ"ח בֵּאַרְתִּי מַה הֵם הַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין. וְאִם עָבַר וְלָשׁ בְּלֹא ז' מַשְׁקִין, לֹא יִשְׂרֹף הַחַלָּה, אֶלָּא יִתֵּן אוֹתָהּ לְכֹהֵן קָטָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שכ"ב.
א סָעִיף א אלא בלחם כו'. כלומר בעיסה שראויה לבא לידי לחם דכתיב ראשית עריסותיכם וגו' והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' וסתם לחם אינו אלא העשוי מקמח ומים וכה"ג:
ב סָעִיף ב שבלילתה רכה כו'. דאילו בלילתה עבה בלא"ה חייבת בחלה אלא אם כן גלגלה ע"ד לבשלה כדבסעיף שאחר זה:
ג סָעִיף ב ובלבד שלא ע"י משקה. כלומר שאפאה שלא ע"י משקה דאילו טגנה במשקה פטורה:
ד סָעִיף ג פטורה. דכיון דגלגלה ע"ד לבשלה לא חל עליה חובת חלה דבתר דעתו אזלינן מיהו הרבה פוסקים חולקים דהיכא דבלילתה עבה אפי' גלגלה ע"ד לבשלה חייבת בחלה דמיד נתחייבה משעת גלגול כדאיתא בב"י לכן יש להחמיר להפריש חלה בלא ברכה או לאפות מעט ממנה שע"י כן תתחייב כולה בחלה וכדבסעיף שאחר זה וכמו שכתב הרא"ש וטור ופוסקים בשם מהר"ם ע"ש:
ה סָעִיף ד ואפאו כו'. והב"ח כתב דאפי' לא אפאו אלא לעולם כל שנמלך לאפות מקצתו בין לקחו ממנו ואפאו או לא מתחייב כולו על ידו ומסיק דלענין הלכה יש לדקדק דלכתחלה יפריש חלה ואחר כך יקח אותו מעט ויאפנו מיהו אם לקח תחלה אותו מעט ואפאו צריך גם כן להפריש אחר כך חלה מכל העיסה אלא שיניח אותה העיסה אפויה אצל העיסה ויפריש ממנו ומן העיסה כו' וע"ש שהאריך ועיין בא"ח סי' קס"ח סי"ב:
ו סָעִיף ד כולה מתחייבת כו'. דחכמים גזרו בדבר שמא ימלך ויאפה ממנו שיעור חלה וכתב הב"ח דבהפרשתו חלה זו צריך לברך דאע"ג שאינו אלא חששא דרבנן מ"מ מברכים על ספק דדבריהם וע"ש שהאריך ודלא כמהרש"ל ומביאו בדרישה ע"ש:
ז סָעִיף ו בחמה בלבד כו'. מסיק הב"י דלישנא דבלבד אתי לאורויי לאפוקי היכא דהתחיל ליבשה בחמה וגמר לאפות כתקנה או איפכא דהוא ודאי לחם מיקרי:
ח סָעִיף ח שנלושה במים רותחים כו'. דאף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפיה בתנור בלא משקין לחם קרינן ביה:
ט סָעִיף ט חייבת כו'. והרא"ש פוטר וכן הברטנורה מסתפק בדבר לכן יש להפריש בלא ברכה או אם יש לו עיסה שלא הורמה יניח עיסה זו שנלושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות:
י סָעִיף י יש ליזהר מללוש במי פירות. או מי ביצים כל שאינו מז' משקין כו' דאע"ג דפסק המחבר בסמוך דחייבת בחלה מכל מקום לא ידענו מה יעשה בחלתה דאע"ג דכלנו עכשיו טמאי מת מכל מקום חלה זו טהורה דלא הוכשרה לקבל טומאה כיון שנלושה במי פירות שאין דבר מוכשר לקבל טומאה עד שיוכשר במשקה ומי פירות אינן נחשבין משקה להכשיר לקבל טומאה וא"כ חלה זו טהורה היא ואסור לשרוף חלה טהורה ולאכלה גם כן אי אפשר כיון שהיא טהורה ואנו רובן טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה ויצטרך ליתנה לכהן קטן הלכך לכתחלה אסור ללוש רק כשיערב בהן א' מז' משקין כדי שיוכל לשרפה וכן הוא מבואר בסמ"ק וב"י וע' ברמב"ם בה' טומאת אוכלין מהו הן הדברים שאין מכשירין לקבל טומאה שנלמד שבהן אסור ללוש:
יא סָעִיף י אלא אם כן יערב. ונ"ל שדוקא יערב בשעת לישה קודם שחל חיוב חלה אבל אחר שלש במי פירות ונתחייב בחלה אין לערב בו שאר משקין:
יב סָעִיף י מה הם השבעה משקין. והם יין דבש שמן חלב טל דם מים וסימנך י"ד שח"ט ד"ם:
א סָעִיף ב ובלבד שלא על ידי משקה. פירוש אפילו בלא מים כי היכי דליהוי מעשה אפיה:
ב סָעִיף ג על דעת לבשלה. זה דעת הר"ש והרא"ש ורמב"ם דלא כר"ת דס"ל אפילו היה בדעתו בשעת גלגול שאחר כך יבשלה מכל מקום כיון שבשעת גלגול היתה עבה חייבת אלא אזלינן בתר דעתו שהיה לו בשעת גלגול והיינו לפטור כגון שנתכוין לבשלה אבל להיפך לא אזלינן בתר דעתו כדאמרי' בסיפא גלגלה ע"ד סופגנין כו' וכתב הרא"ש בפרק כל שעה דמשום פלוגתא זו היה מנהג מהר"ם לצוות לבני ביתו לאפות מעט מעיסה כזאת דהיינו שהיה בדעתו לבשלה כדי שע"י זה יתחייב כל העיסה בחלה כמ"ש בסמוך בסעיף שאחר זה:
ג סָעִיף ד אם דעתו לאפות כו'. זה הוכיח הר"ש פ"ק דחלה ממאי דאמרינן בכיצד מברכין לחם העשוי לכותח פטור וכמ"ש בסמוך סעיף ז' דמעשיו מוכיחין עליו ובירושלמי אמרינן לחם העשוי לכותח חייב שמא נמלך לעשות ממנו חררה קטנה וע"כ נ"ל דההיא דכיצד מברכין נ"ל דמיירי דשקלא פורתא ואפאה באור דחיישינן שמא מימלך ליקח כשיעור ומ"ה נמי אמרינן בסעיף ז' עשעה כעבין חייב דהיינו מטעם דאתי לאחלופי בשאר עיסה:
ד סָעִיף ד ואפאו אפילו כו'. לכאורה משמע שלא פריש חלה מהעיסה הזאת עד אחר שאופה אותו מעט שנוטל ממנו וכ"כ ב"י וז"ל נראה היינו דוקא כשאפה אותו מעט אבל אם לא אפה אותו משום שהיה בדעתו לאפותו לא מחייבה דאפי' בשאפאו לא מחייב אלא משום גזירה והבו דלא לוסיף עליה לחייבו משום שהיה בדעתו לאפות דבר מועט שאין בו שיעור חלה עכ"ל. וע"כ כתב כאן ואפאו כו' וכ"כ במרדכי פרק כל שעה וז"ל ושוב חזר הר"ש ואמר כיון שדעתו לעשות סופגנין ולבשלה במים פטור אא"כ עשתה ממנו חררה קטנה ואפאה ע"ג גחלים דחיישינן שמא תימלך ותעשה ממנה חררה לבנה כדי חיוב אמרתי לאפוקי נפשי מפלוגתא לעשות חררה קטנה ולאפותה וליטול חלה ממנה ומן העיסה ביחד דנוטלין חלה מן האפוי על העיסה ומן העיסה על האפוי עכ"ל אלא דבאשר"י פרק כל שעה כתב בלשון זה ור"ש היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים היה מצוה לאפות ממנה מעט ועל ידי כך נתחייבה העיסה בחלה קודם שיקח ממנה מעט דחיישינן שמא תימלך עכ"ל ש"מ שהפרשת חלה בזה תהיה קודם שיקח ממנה אותו מעט לאפות ומטעם זה השיג מו"ח ז"ל על הב"י שכתב כאן לדעת הטור דדוקא בעינן שאפאו ולא סגי בדעתו לאפות וכ"פ כאן בש"ע דלא כן הוא לדעת הרא"ש שחולק עם המרדכי ואני אומר לפי הבנתו של מו"ח ז"ל ודאי יש לתמוה על הב"י יותר שהרי בקיצור פסקי הרא"ש שחבר הטור כתב בהדיא מיהו אם דעתו לאפות ממנה חררה קטנה נתחייבה בחלה עכ"ל הרי בהדיא דבדעתו סגי אלא שאני אומר דלכאורה יש לתמוה על הרא"ש והטור בזה שאמרו דסגי בדעתו לאפותו והלא הם רוצים לצאת גם דעת הר"ש שהיא עיקר להלכה והר"ש כתב בהדיא בריש חלה כמה פעמים דמיירי בכבר אפה לההיא פורתא ע"ש אלא נ"ל דאין כאן חילוק דעות כלל דודאי אם נתכוין בשעת גלגול העיסה לבשלה במים ולאפות קצת ממנה נתחייבה כולה תכף וזה מבואר בלשון הרא"ש שכתב שהר"מ היה מצוה לאפות מעט כשלשו העיסה וע"כ נתחייבה תכף ובדרך זה הוא גם כן דעת הטור והטעם שבשעת גלגול הוה החשש תכף שמא תמלך ליקח ממנה כשיעור חלה והמרדכי איירי שבשעת לישה וגלגול נתכוונה לבשלה כולה במים אלא דאח"כ נוטלת ממנה מעט לאפות לא סגי בזה עד שתהיה אפויה ממש אע"ג דבנמלך לעשותה לחם חייבת בחלה תכף אחר ההמלכה כמשמעות סוף סעיף ג' שהוא לשון המשנה היינו בנמלכה לעשותה מכולה לחם משא"כ כאן שכולה תשאר לבישול במים רק שקצת תטול לאפייה ועיקר החיוב בעיסה כולה משום גזירה שמא תמלך לא סגי בזה שתתחייב תכף אחר שהפרישה קצת לאפייה דאין בזה היכר כ"כ כיון דשאר העיסה תתבשל אלא בעינן שתאפה אותה המעט ומזה מיירי הב"י וכן בש"ע דבעינן אפייה דוקא ודברי הב"י מכוונים לזה שהרי כתב דבריו על דברי הטור והטור כתב בלשון זה וכן היה מנהג הר"ם בביתו כשהיו עושין עיסה כדי לבשלה במים לאפות ממנה מעט וע"י כן נתחייבה בחלה כולה עכ"ל לשון זה משמע שהיה נוהג לאפות באמת תחלה ועל ידי זה נתחייבה העיסה שהרי לא כתב שהיה מצוה לאפות דאלו היה כותב כן היה המשמעות שע"י הצווי לאפות נתחייבה אע"פ שלא נאפה עדיין אלא כתב שהר"ם נהג לאפות כו' דמשמע שבאמת אפאוה תחלה והיינו בדרך שכתבתי דתרי מילי היו במהר"ם דכשהיה מצוה לאפות סגי בכך ונתחייבה תכף וכדברי הרא"ש אבל אם לא היה מצוה ממילא בשעת גלגול היה במחשבה לבשל כולה במים ואחר כך הפריש מעט בזה היה אופה באמת וכן הוא פסק הש"ע כאן וכן הוא נכון לפענ"ד בחילוק זה: אלא דק"ל למה ליה למהר"ם לתיקון באפיית מקצת הא בלאו הכי נתחייבת בחלה דהא כתבו הרב רבינו שמשון בריש חלה והרא"ש בפ' כל שעה דיש ראיה מפרק כיצד מברכין דאם נתכוין לבשל העיסה במים פטור מדאמרי' שם לחם העשוי לכותח פטור מחלה והתניא חייב ומשני התם כדתני טעמא מעשיה מוכיחים עליה עשאה כעבין חייב כלימודין פטור ופירש"י לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא מייבשין אותו בחמה אלמא אע"ג דמשעת גלגול אתי חיוב חלה כיון דגלגלו אדעתא לאפותו בחמה מפטר משום דסופו לבטלו מתורת לחם והא דמפליג בין עבין ללימודין משום דבעבין מיחלפא בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל לימודין מעשיה מוכיחים עליה ולא אתי לאחלופי מחמת שעשויה לכותח ובירושל' גרסינן עיסת כותח חייב בחלה שמא תמלך ותעשה חררה לבנה וכדי שלא יקשה ההיא דירושלמי לגבי דילן י"ל ההיא דירושלמי כגון שנטלה מהעיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך ותעשה חררה לבנה והיינו נמי דמפליג בגמרא דידן בין כעבין ללימודין דבעבין אתי למימלך אבל לימודין לאו אורחיה למימלך עכ"ל ולכאורה קשה למה מוקי לההיא דירושלמי דעיסת כותח חייב דוקא בנטלה מהעיסה קצת כו' ובגמ' דידן יש חיוב זה אפי' בלא נטל ממנה כשהוא כעבין משום דאתי לאחלופי ומשמעות דברי הרא"ש דשני הגמרות שוין הם אלא פשוט דגמרא ירושל' מיירי אפי עשאה כלימודין דחייב משום שמא תמלך אע"ג דלאו אורחיה מ"מ חיישינן והיינו כשדעתה לאפות קצת ממנה משא"כ גמרא שלנו דלא מיירי במפריש קצת מהעיסה מ"ה אין חשש שמא תמלך אלא בעבין שאז דרכה למימלך וא"כ קשה בעיסה דמהר"ם שעשאו בביתו כדי לבשל במים או לטגן בשמן ודאי היו עושים עיסה כדרך כל הארץ וא"כ יש חשש שמא תמלך לאפותה והוי כההיא דעיסת כותח לכעבין דחייבת בחלה אפי' בלא אופה מקצת ממנה ונ"ל דכשעשו עיסה לבשל במים מסתמא עשו בה תבלין או מי ביצים שלא כדרך עיסה לאפות אלא בענין אחר מ"ה אין חשש אלא בנטל קצת ממנה לאפות והוי כההיא דירושל' כנ"ל בזה:
ה סָעִיף ד כולה מתחייבת על ידו. בדרישה הביא בשם רש"ל שכתב על דברי הרא"ש הלשון משמע שהיה מברך עליה משום חלה דאל"כ למה היה מצוה לאפות מעט בלא אפיה יקח חלה בלא ברכה או יעשה בלא חלה אם לא ס"ל כר"ת וא"כ תימא והלא הוא גופיה כתב דלא נתחייב בחלה אלא דחיישי' שמא ימלך כו' וא"כ בע"כ דלא מברכין ונ"ל דכוונת הר"ם לא היה אלא כדי שיפריש חלה וס"ל דאסור להפריש חלה בכדי דעובר על בל תשחית לדידן שכולה נשרפת משום הכי היה מצווה בו כדי למצוא שיתחייב בחלה ומה שלא היה מצווה לעשות בלא חלה אפשר משום כבודו של ר"ת שפסק שחייב בחלה עכ"ל ואני תמהתי ע"ז דהא בלחם העשוי לכותח אמרינן בגמ' בהדיא דחייב כשהוא כעבין וכמ"ש בסעיף ז' וסתם חייב הוא כדינו להפריש בברכה והא התם ג"כ הטעם משום גזירה שמא תמלך וכמ"ש בסמוך בשם הר"ש והרא"ש ותו דהלא תלמוד ערוך הוא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) דרבא ס"ל אפילו ספק דבריהם בעי ברכה והיינו י"ט שני שהוא ג"כ משום מנהג וגזירה כדאיתא פ"ק דביצה רק בדמאי אין צריך ברכה כיון שרוב ע"ה מעשרין הן וא"כ ה"נ כן הוא ועוד ראיה מעיסה של ישראל ושל עובד כוכבים בסימן ש"ל דחייבת מטעם גזירה כמ"ש ופשוט שחייב בברכה וכן בכ"מ שאמרו חכמים חייב סתם בגמרא ולא זכרו חילוק חייב בברכה מ"ה לא כתב הטור שרבינו שמשון לא היה מברך על חלה כזה מספק אלא דוקא לענין המוציא שזה היה ספק של הר"ש בפירוש דברי הגמרא וכ"כ מהרי"ל בהלכות פסח בהדיא בב' עיסות שהיו נילושים לעשות מהן טיגון בלא הפרשת חלה כו' שציוה להפריש מהם מעט לאפות ולהפריש אחר כך חלה בברכה וכן מסיק מו"ח ז"ל דודאי בעינן ברכה והביא ראיה לדבר מתשובת הרשב"א:
ו סָעִיף ז לחם העשוי לכותח. כבר נתבאר בסמוך הטעם דכל שהוא כעבין יש בו חשש שמא ימלך לאפות ממנו כשיעור חלה והאי חיוב פשוט הוא דחייב לברך עליה ככל סתם חיוב בגמרא וכמ"ש בסמוך:
ז סָעִיף י במי פירות. שאינם משבעה משקין פירוש כגון מי בצים שהם אינם מכשירים את המאכל לקבל טומאה ואם ילוש שיעור אלה מה יעשה מחלתה לשרפה אינו יכול כיון שהיא טהורה ואין שורפין קדשים טהורים ולאכלה אינו יכול דרובן בחזקת טמאי מתים ומיהו יכול ליתנה לכהן קטן שלא ראה קרי כדאיתא בבכורות כ"כ סמ"ק ע"כ יערב עמהם א' משבעה משקים סימנם י"ד שח"ט ד"ם ואז יהיה מוכשר לקבל טומאה:
א סָעִיף א בלחם. כלומר בעיסה שראויה לבא לידי לחם (וסתם לחם אינה אלא העשוי מקמח ומים. ש"ך):
ב סָעִיף ב משקה. פירש הש"ך שאפאה שלא ע"י משקה דאילו טגנה במשקה פטורה:
ג סָעִיף ג פטורה. דכיון דגלגלה ע"ד לבשלה לא חל עליה חובת חלה דבתר דעתו אזלינן מיהו הרבה פוסקים חולקים דהיכא דבלילתה עבה אפי' גלגלה ע"ד לבשלה נתחייבה מיד בשעת גלגול לכן יש להחמיר להפריש חלה בלא ברכה או לאפות מעט ממנה שע"י כן תתחייב כולה בחלה עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ד ואפאו. והב"ח כ' דאפי' לא אפאו אלא לעולם כל שנמלך לאפות מקצתו בין לקחו ממנו ואפאו או לא מתחייב בכולו ומסיק דלענין הלכה יש לדקדק דלכתחלה יפריש חלה ואח"כ יקח אותו מעט ויאפנו מיהו אם לקח תחלה אותו מעט ואפאו צריך להפריש אח"כ חלה מכל העיסה ג"כ אלא שיניח אותה העיסה אפויה אצל העיסה ויפריש ממנו ומן העיסה כו' וע"ש שהאריך. עכ"ל הש"ך. ובט"ז האריך להשיג על הב"ח ופסק דלא כוותיה ע"ש (שמחלק אם היה כונתו תחלה לאפות ממנו נתחייב כולה תכף אבל אם כונתו היתה תחלה לבשל כולה ואח"כ נמלך לאפות צריך דוקא לאפות תחלה אע"ג דבנמלך לעשותה לחם חייבת בחלה תכף היינו בנמלכה לעשות מכולה לחם משא"כ כאן שכולה יהיה מבושל רק קצת יהיה אפויה והעיקר חיוב משום גזירה צריך לאפות תחלה) (ובנה"כ דחה דבריו והסכים עם הב"ח ע"ש):
ה סָעִיף ו בלבד. מסיק הב"י לאפוקי היכא דהתחיל ליבשה בחמה וגמר לאפותה כתקנה או איפכא דההוא ודאי לחם איקרי:
ו סָעִיף ז חייב. כתב הט"ז והאי חיוב פשוט הוא דחייב לברך עליה ככל סתם חיוב בש"ס:
ז סָעִיף ט חייבת. והש"ך כתב דיש להפריש בלא ברכה או אם יש לו עיסה שלא הורמה יניח עיסה זו שנלושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנלושה במי פירות:
ח סָעִיף י פירות. או במי ביצים ואע"ג דפסק המחבר בסמוך דחייבת בחלה מ"מ לא ידענו מה יעשה בחלתה דאע"פ שעכשיו כלנו טמאי מתים מ"מ חלה זו טהורה דלא הוכשרה לקבל טומאה שמי פירות אינם נחשבים משקה להכשיר וא"כ חלה זו טהורה היא ואסור לשרפה ולאכלה ג"כ א"א שאנו רובן טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה ויצטרך ליתנה לכהן קטן הלכך לכתחלה אסור ללוש רק שיערב בהן אחד מז' משקין שסימנם י"ד שח"ט ד"ם ואז יהיה מוכשר לקבל טומאה ויכול לשרפה (ודוקא שיערב בשעת לישה קודם שחל חיוב חלה אבל אחר שלש ונתחייב בחלה אין לערב בו שאר משקין) עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף ג פטורה. עבה"ט בשם ש"ך וכתב בד"מ סק"ב וז"ל כתב המרדכי בפרק כל שעה דלדברי ר"ת עיסה שקורין לאקשין או קרעפליך או פשטידא חייב בחלה ולדברי החולקים עמו פטור אמנם מפי' ר' יונה בפ' כיצד מברכין משמע דאף לר"ת עיסת לאקשין פטור עכ"ל ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ש"ח באמצע התשובה שכתב דבפי' ר' יונה שם לא משמע מידי ולכן ירא שמים יפריש בלא ברכה כדי לצאת דעת ר"ת ע"ש:
ב סָעִיף ט חייבת בחלה. עבה"ט [בשם ש"ך. ומ"ש או אם יש לו עיסה שלא הורמה כו' עיין בס' לבושי שרד שכתב דדברי הש"ך בזה צ"ע דמשמע שר"ל עיסה שיש בה שיעור חלה ויפריש חלה בברכה לפטור שניהם וז"א דשמא אינה חייבת בחלה וה"ל מהחיוב על הפטור ולכן מסיק דאסור להפריש עליו מעיסה אחרת אלא אם יש לו עיסה שאין בה שיעור חלה יכול לצרפה עם עיסה זו ומפריש חלה בלא ברכה מאיזה מהם שירצה ע"ש] ובגליון יו"ד של אא"ז הרב הגאון מהר"נ הירץ זצ"ל כתב דהא דפוטר הרא"ש היינו במי פירות שהם חוץ מז' משקים ודאי חייב כדמשמע בירושלמי וברא"ש ובתשו' הרשב"א סימן תס"ד. ובס' בה"י לא דק עכ"ד [גם בס' לבושי שרד נמשך אחר דברי בה"י אלו ולכאורה גם מלשון הטור משמע כן אך באמת ז"א כמבואר למעיין בלשון הב"י ובירושלמי שם. וע"כ מ"ש הטור וא"א הרא"ש ז"ל היה מסתפק בדבר לא קאי על יין או דבש רק על מי ביצים לחוד. ועיין באר הגולה אות ל' ודו"ק] וכ"כ אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ס"ח דעיסה הנלושה בדבש חייבת בחלה אליבא דכ"ע כיון שהוא מז' משקים והא דאמרו (לעיל סעיף א') הדובשנין פטורים מהחלה ופי' הברטנורה עיסה הנלושה בדבש התם מיירי שמתחלה היה עיסתו רכה אבל אם מתחלה היה עיסתה עבה וסופה עבה חייבת בחלה. והיכא שנעשית העיסה ע"י צוקר בזה יפריש בלא ברכה ע"ש וכ"כ בתשו' בית אפרים חלק א"ח סי' י"א י"ב ושלא כדין נהגו העולם שנוטלים חלה מן לעקיך בלא ברכה ע"ש:
ג סָעִיף י יש ליזהר. ופשוט דמיירי בקמח שלא נלתת. ל"ח. ומיירי נמי שלא נתן מלח שלנו הבא ממים לתוך העיסה וכמ"ש בפמ"ג בא"ח סימן קנ"ח באשל אברהם סק"ח לענין דבר שטיבולו באחד משבעה משקים ע"ש:
ד סָעִיף י יערב עמהם. עיין בשער המלך סוף פ"ו מהלכות ברכות שהביא דברי הרמב"ם פט"ז מהלכות טו"א דין ד' שכ' וכן מי פירות שנתערבו בשבעה משקין הולכין אחר הרוב נתערב במים כ"ש הרי הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר והראב"ד שם השיג עליו וכתב דאפילו בתערובת מים בעינן רובא ע"ש ולכן תמה על המחבר כאן שכתב אא"כ יערב עמהם א' משבעה משקים ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מהמים צריך שיערב בהם רוב כדי שיוכשרו ע"ש מיהו י"ל דיש חילוק דאם מערב המשקין זה בזה אז אזלינן בתר רובא משא"כ אם מתחלה לש במי פירות ואח"כ הוסיף עוד אחת מז' משקין לא שייך ביטול ומכשיר אפי' בכ"ש ואף דכ' הש"ך דכאן ר"ל דוקא שיערב קודם שחל חיוב חלה מ"מ י"ל דמיירי אחר ששפך המ"פ ועדיין לא נתערב הקמח יפה ע"ל סי' שכ"ז ס"ב:
א סָעִיף א אין חיוב כו'. לשון הטור וכ"כ ע"פ תוס' דפסחים ל"ו ב' ד"ה פרט. אר"ת כו' אבל לשון ספרי זוטא והביאו ר"ש שם מלחם ולא כל לחם פרט למבושל וסופגנין כו':
ב סָעִיף ב עיסה כו'. כר"י שם ל"ז א' ועתוס' שם ב' ד"ה דכ"ע כו' ולר"י כו' ואור"י כו' ואר"ת כו' וז"ש ובלבד כו':
ג סָעִיף ג עיסה כו'. מתני' ה' פ"ק דחלה וכפי' הר"ש שם ואינו כן דעת ר"ת [ועבא"ח סי' קס"ה סי"ג] וער"ש שם והרא"ש ס"ב ובתוס' הנ"ל דפסחים והרא"ש שם ובתוס' דברכות ל"ז ב' ד"ה לחם כו':
ד סָעִיף ג לבשלה. כנ"ל בספרי זוטא:
ה סָעִיף ג או ליבשה כו'. כמ"ש בברכות שם ובפסחים שם ובירושלמי שם וכמ"ש בס"ו וס"ז:
ו סָעִיף ד אפי' כו'. ירושלמי הביאו הר"ש שם וכפי' ע"ש:
ז סָעִיף ה אבל אם כו'. שם טרוקנין כו' וכן כי אתא רבין כו' חייבין בחלה כצ"ל וכ"ה בירושלמי כו'. הרא"ש שם ובה' חלה ס"ג:
ח סָעִיף ה בצק כו'. גמ' שם:
ט סָעִיף ו העושה כו'. שם בפסחים ולר"ת דוקא בבלילתו רכה אבל לר"ש ורמב"ם אפי' בעיסה גמורה כנ"ל וז"ש העושה כו':
י סָעִיף ו וכן קלי כו' וקלי כו'. ירושלמי פ"א קמח קלי שעשאן בצק חייב בחלה ר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר והוא שאפאן:
יא סָעִיף ח עיסה כו'. דאע"ג דאמרינן שם וחכ"א כו' הא אוקמוה דלא כר' יוחנן וקי"ל כר' יוחנן כנ"ל ס"ב ועוד הביא הרא"ש ראיה ממ"ש ביבמות מ' א' אלא חלוט כו' וגירסת תוס' ורא"ש כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס ועתוס' שם ד"ה כיון כו' ובפסחים ל"ו ב' ד"ה פרט כו' וזהו ראיה לפסק הנ"ל דקי"ל כר"י ודלא כחכמים מדסתמו ולא חילקו בין הרתיח כו':
יב סָעִיף ח בלא משקין. כנ"ל ס"ב:
יג סָעִיף ט עיסה כו'. מתני' פ"ב ואף שדחאה הרא"ש בפירושו ובפסקיו מהלכה מפני הירושלמי הביאו הר"ש שם ריב"ח אמר דר"א בן יהודה איש ברתותא היא כו' וקי"ל כר"ע מחבירו וכן ס"ל לריב"ל וקי"ל הלכה כריב"ל וכ"כ בתשובותיו להרשב"א אבל הרשב"א השיב לו שאין לדחות סתם מתני' וכמה אמוראי ס"ל שם כמתני' ע"ש:
יד סָעִיף י יש ליזהר כו'. משום שלא יוכל לשורפן אם לא הוכשר הקמה וז"ש ואם עבר כו' ועסי' של"א סי"ט בהג"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.