א עִסַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ לָשָׁהּ יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, חַיֶּבֶת, אֲפִלּוּ לָשָׁהּ לוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים. נְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַתָּנָה, אִם עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ נִתְּנָה לוֹ, חַיֶּבֶת. וְאִם לְאַחַר שֶׁגִּלְגְּלָהּ נְתָנָהּ לוֹ, פְּטוּרָה. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה, אֵינוֹ כְּלוּם, וְתֵאָכֵל לְזָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
ב עִסַת הַשֻּׁתָּפִין חַיֶּבֶת.
ג יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא שֻׁתָּף עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם אֵין בְּחֵלֶק הַיִּשְׂרָאֵל כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה. וְאִם יֵשׁ בָּהּ כַּשִּׁעוּר, חַיֶּבֶת, וְיָכוֹל לְהַפְרִישׁ מִנֵּיהּ וּבֵיהּ.
ד עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיְתָה לוֹ עִסָה, וְנִתְגַּיֵּר. גִּלְגְּלָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר, פָּטוּר. אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. אִם סָפֵק, חַיָּב.
ה שְׁנֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁעָשׂוּ עִסָה כַּשִּׁעוּר וְחִלְּקוּהָ, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ, וְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְכַשִּׁעוּר, הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת.
ו הָיְתָה הָעִסָה בֵּין עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִשְׂרָאֵל בְּשֻׁתָּפוּת, וְחָלְקוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר וְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל שֶׁלּוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִים וְהוֹסִיף לְכַשִּׁעוּר, שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיֶּבֶת, וְשֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּטוּרָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁעֲשָׂאוּהָ מִתְּחִלָּה בְּשֻׁתָּפוּת עַל מְנַת שֶׁלֹּא לְחַלְּקוֹ, וְנִמְלְכוּ לְחַלְּקָהּ אַחַר כָּךְ, אֲבָל אִם עֲשָׂאוּהָ מִתְּחִלָּה עַל מְנַת לְחַלְּקָהּ, אַף שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיֶּבֶת.
ז הִפְקִיר עִסָתוֹ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה, וְזָכָה בָּהּ וְאַחַר כָּךְ גִּלְגְּלָהּ, אוֹ הִפְקִירָהּ אַחַר שֶׁגִּלְגְּלָהּ וְחָזַר וְזָכָה בָּהּ, חַיֶּבֶת. הִפְקִירָהּ וְנִתְגַּלְגְּלָה בְּעוֹדָהּ הֶפְקֵר, וְאַחַר כָּךְ זָכָה בָּהּ, פְּטוּרָה.
ח הָעוֹשֶׂה עִסָה לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה, פָּטוּר.
ט עִסַת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנָּהּ, חַיֶּבֶת. וְאִם לָאו, פְּטוּרָה. וְדַוְקָא שֶׁנִּכָּר בָּהּ שֶׁהִיא לִכְלָבִים, כְּגוֹן שֶׁאֵינָהּ עֲרוּכָה וַעֲשׂוּיָה כְּצוּרַת לֶחֶם, הָא לָאו הָכִי חַיֶּבֶת.
א סָעִיף א עיסת עובד כוכבים פטורה. דכתיב עריסותיכם ולא של עובד כוכבים וכתב הדרישה ובמקומות שהנשים קונות בצק מאופה עובד כוכבים ולוקחים ממנה חלה נראה דאסור כו' אם לא שנאמר שיש לסמוך על זה הואיל ומדאורייתא מעות קונות והם נותנין המעות קודם הגלגול עי"ל כיון דדרכן כך אפשר בלא נתינת מעות קודם לכן מותר כיון דהעובד כוכבים יודע מנהג ישראל ואדעתא דהכי לש מתחלה ודינו כאילו נתנו לישראל במתנה קודם שגלגלו ע"כ ובתשובת משאת בנימין סוף סימן א' כתב דלאו שפיר עבד ויש לבטל המנהג עיין שם:
ב סָעִיף א אפילו לשה. דלא אזלינן בתר המגלגל לא לחיוב ולא לפטור רק מי שהיתה העיסה שלו בשעת גלגול:
ג סָעִיף א אינו כלום. ומודיעין אותו שאינו צריך. רמב"ם והטעם שלא יחשוב העובד כוכבים שהזר אוכל חלה וע"ל סימן שכ"א סק"ב:
ד סָעִיף ב עיסת השותפים כו'. ע"ל סימן שכ"ו ס"ק א':
ה סָעִיף ג שהוא שותף כו'. דוקא בשיש לה שותפות אבל עיסת ארנונית חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי אפי' אין בו שיעור חלה בשל ישראל דשמא ימלוך העובד כוכבים שלא ליטלה. כן פסק הב"ח:
ו סָעִיף ג ואם יש בה כשיעור חייבת. ומשמע דביש בה שיעור לעולם חייבת אפילו העובד כוכבים עומד עליו ומפורסם שיד העובד כוכבים באמצע ואפילו קנו הקמח ביחד וכ"פ הב"ח עיין שם:
ז סָעִיף ג ויכול להפריש מיניה וביה. כדלעיל סימן שכ"ד סעיף י"א ועיין מה שכתבתי שם.
ח סָעִיף ד אם ספק חייב. היינו משום דספק איסורא לחומרא וצ"ל דהיינו דוקא מדינא אבל האידנא דכל חלה היא מדרבנן כדלעיל סימן שכ"ב אם כן פטור מספק וצ"ע למה כתבו האחרונים בסתם דין זה. ועל כל פנים נראה דהיכא דאיכא ספק בדבר בחלה כיון דבזמן הזה דהוה דרבנן יש להפרישה בלא ברכה:
ט סָעִיף ו חייבת. אף על גב דשני ישראלים שעשו שני קבים ביחד וחלקוה ואחר כן הוסיף כל אחד שלו והשלימו לכשיעור אמרינן לעיל סימן שכו ס"ד דפטורים שאני התם שכבר היה לעיסה זו שעת חובה קודם חלוקה אלא שהיתה פטורה משום שהיה דעתם לחלם והוי זו העיסה כאלו הורמה ממנה חלתה ושוב לא תחזור לחיובה אבל הכא לא היה לזו העיסה שעת חובה לעולם בין קודם חלוקה בין אחר חלוקה הלכך עכשיו כשיושלם שיעורו חל עליו חיוב הרמת חלה וחייב להפריש חלה:
א סָעִיף א עיסת עובד כוכבים פטורה. דכתיב ראשית עריסותיכם:
ב סָעִיף ג להפריש מיניה וביה. דיש בילה בדבר לח ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהיה בו משל ישראל והחלה אין לה שיעור מן התורה. עד כאן לשון הרא"ש:
ג סָעִיף ד אם ספק חייב. כתב רש"ל דוקא בחלת ארץ ישראל שהיא דאורייתא וספיקא לחומרא אבל חלת ח"ל שהיא דרבנן לא:
ד סָעִיף ה הרי זו חייבת. אין שייך לומר בה שהיא שעת חובה ונפטר שהרי לא בא החיוב עד אחר שנתגייר:
ה סָעִיף ו של ישראל חייבת. לפי שעיסה של ישראל כשהיתה מחוברת בחלקו של עובד כוכבים לא בא לידי חיוב מעולם עד שמוסיף אחר כן וע"כ חייב כשמוסיף מה שאין כן חלק של עובד כוכבים שהיה מחובר לחלק ישראל שהוא בר חיוב והוה כאלו לש העובד כוכבים שיעור חלה אלא שעיקר מפני שהוא עובד כוכבים בשעת החיוב שוב אינו מועיל שום דבר להתחייב:
א סָעִיף א לשה. דלא אזלינן בתר המגלגל לא לחיוב ולא לפטור רק מי שהיתה העיסה שלו בשעת הגלגול וכתב הדרישה ויש מקומות שהנשים קונות בצק מאופה עובד כוכבים ולוקחות ממנה חלה נראה דאסור אם לא שנאמר שיש לסמוך ע"ז הואיל ומדאורייתא מעות קונות והן נותנין המעות קודם הגלגול ועוד כיון דדרכן בכך אפשר דבלא נתינת המעות קודם לכן מותר כיון דהעובד כוכבים יודע מנהג ישראל ואדעתא דהכי לש מתחלה דינו כאלו נתנו לישראל במתנה קודם שגלגלו ובתשובות מ"ב כתב דלאו שפיר עבדי ויש לבטל המנהג עכ"ל הש"ך וע"ל סי' שכ"ו ס"ק ג' מ"ש שם:
ב סָעִיף א כלום. כתב הש"ך ומודיעין אותו שאינו צריך כדי שלא יחשוב העובד כוכבים שהזר אוכל חלה וע"ל סי' שכ"א סכ"ב:
ג סָעִיף ג שותף. דוקא ביש לו שותפות אבל עיסת ארנונית חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי ואפי' אין שיעור חלה בשל ישראל דשמא ימלוך העובד כוכבים שלא ליטלה. כ"פ הב"ח:
ד סָעִיף ג חייבת. ומשמע דאפי' העובד כוכבים עומד עליו ומפורסם שיד העובד כוכבים באמצע ואפי' קנו הקמח ביחד אפ"ה חייבת. ש"ך וכ"פ הב"ח:
ה סָעִיף ג וביה. דיש בילה בדבר לח ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהיה בו משל ישראל והחלה אין לה שיעור מן התורה עכ"ל הרא"ש:
ו סָעִיף ד ספק. כתב הש"ך היינו משום דספק איסור לחומרא וצ"ל היינו דוקא מדינא אבל האידנא דכל חלה היא מדרבנן ע"כ פטור מספק וצ"ע למה כתבו האחרונים בסתם דין זה ועכ"פ נראה דהיכא דאיכא ספק בדבר בחלה כיון דבזה"ז הוי דרבנן יש להפרישה בלא ברכה עכ"ל:
ז סָעִיף ו חייבת. לפי שעיסה של ישראל כשהיתה מחוברת בחלקו של עובד כוכבים לא בא לידי חיוב מעולם עד שמוסיף אח"כ וע"כ חייב כשמוסיף מה שאין כן חלק של עובד כוכבים שהיה מחובר לחלק ישראל שהוא בר חיוב והוי כאלו לש העובד כוכבים שיעור חלה אלא שעיקר מפני שהוא עובד כוכבים בשעת החיוב שוב אינו מועיל שום דבר להתחייב עכ"ל הט"ז:
א סָעִיף א אפילו לשה עבה"ט ועיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ח:
ב סָעִיף ט חייבת. הטעם משום מ"ע ואף דלא שייך כאן מ"ע כי מי יביט אחריו אימת הפריש חלה בשעת לישה או אפיה או אח"כ מ"מ הא קיי"ל דבמקום שאסרו חכמים משום מ"ע אפילו בחדרי חדרים אסור. אמנם צ"ע דאפשר גם כאן נימא (כמו לעיל סעיף ד' בבה"ט סק"ו) דדוקא בחלת ארץ ישראל שהיא דאורייתא אבל חלת ח"ל לא דהא כתבו התוספות בכתובות דף ס' ד"ה ממעכן וכ"ה בפסקי תוספות פ"ח דע"א סימן י"ד והבאתי לעיל סי' פ"ז דלא אמרינן דאפילו בחדרי חדרים אסור רק במידי דאיכא חשדא שעובר אדאורייתא אבל בדבר שעיקרו דרבנן לא. שוב מצאתי בתשובת פרי תבואה סימן ס"ו שנתעורר בזה וכתב דלא קי"ל לדינא כהתוס' בכתובות הנ"ל והעלה דיפריש בלא ברכה עיין שם ועמ"ש לעיל סימן שכ"ח סק"א עוד בשמו:
א סָעִיף א ושל ישראל כו'. הרא"ש בפסקיו למד מרישא עיסת עובד כוכבים כו' הנ"ל כמו שאין גלגול ישראל מחייב כו'. ואמרינן בספ"ב דפאה שדה שקצרוה עובדי כוכבים כו' ויליף לה בספרי ובקצרכם פרט לשקצרוה עובדי כוכבים והביאו הר"ש שם ואמרינן בירושלמי שם והביאו הר"ש שם מתני' כשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין כו' וכ"ש כאן דלא אימעוט אלא מעריסותיכם ולא של עובדי כוכבים כמ"ש במנחות ס"ז. בתשו' כלל ב' ס"ב:
ב סָעִיף א נתנה כו'. מתני' שם:
ג סָעִיף א עובד כוכבים כו'. מנחות שם:
ד סָעִיף ב עיסת כו'. חולין קל"ה ב':
ה סָעִיף ג ואם יש כו' ויכול כו'. טור וכ"כ ע"פ הרא"ש ס"ו וז"ל והא דפטרינן בפ' ראשית הגז שותפות של עובד כוכבים מן החלה היינו כשאין בחלקו כו' ונראה שיוכל להפריש מיניה וביה דיש בילה בדבר לח לכ"ע כו' וחלה אין לה שיעור כו' וכל דבריו תמוהין מה שהקשה מחולין שם לא נזכר כלל שותפות עובד כוכבים בחלה אלא בתרומה ומתרומה הקשה סה"ת וש"פ והתם א"א לומר כתירוץ הרא"ש דהא תרומה אף בכ"ש חייב אבל באמת דאיתמר לר' אלעאי אבל לרבנן אמרינן שם בלישנא בתרא ואב"א שותפות עובד כוכבים כו' וכמש"ל סי' של"א סי"א וכן תירץ סה"ת במסקנא שם אלא הא דארנונא דפ"ק דפסחים (ו' א') קשה וצ"ל דשם אפי' אין בשל ישראל שיעור בלא חלק הארנונא וכ"כ בסה"ת ואין נ"מ בזה לדינא אבל במ"ש שיפריש מיניה וביה תמוה דהא קי"ל בפ"ק דר"ה (י"ג ב') לכל אין בילה כו' ועתוס' שם ד"ה חוץ כו' ולשון רש"י שם ד"ה חוץ אטעיתיה שכתב שדבר לח כו' ותוס' כתבו בפ"ג דמנחות (כ"ב ב') וש"מ שקמח הוא דבר לח ולא היא דוקא לענין תערובת בין יבש ללח שהחילוק הוא בין דבר המתערב לדבר העומד בעצמו משא"כ כאן [ואע"ג דבירושלמי ספ"ד דתרומות אמרינן בר פדיה אמר טוחן ומתיר ואע"ג דבר פדיה אמר אין בילה אלא ליין ושמן בלבד מודה הכא שהן נבללות התם ג"כ לענין ביטול וז"ש ואע"ג כו' מודה כו' ר"ל לענין ביטול]. ובזה מודינא ליה אם לקחו מתחלה הדגן או הקמח בשותפות שיכול להפריש מיניה וביה שכל קורט וקורט שניהם שותפין בו ואין שיעור לחלה וכמ"ש בסי' של"א סי"א אבל כל שנתערבו בקמח אין תקנה אלא שיטול כ"כ שיעלה ודאי מחלקו וכמ"ש בב"י בס"ס זה בשם מ"כ וכמ"ש בזבחים פ' ב' הב"ע כגון דאיכא כו' וע"ש שכ' להדיא כדברי דאין בילה כו' וזה החילוק בין לקחו בשותפות או לא מבואר ג"כ ברש"י חולין קל"ה ב' ד"ה טבל וחולין כו' ול"נ שי"ל תקנה כו' ואפי' למאן דפליג כו' ובתוספתא דדמאי כו' ואף שרש"י כתב וא"י מהו מבואר הוא בדברי תשו' הנ"ל שנוטל כ"כ עד שיעלה גם ת"מ שבטבל וכמ"ש בסוף דמאי מאה טבל מאה חולין נוטל ק"א כו' ע"ש מבואר מתוספתא הנ"ל או שיפריש ממקום אחר או שיפריש כ"כ כו' כנ"ל ואם לקחו בשותפות מבואר מרש"י ג"כ כנ"ל:
ו סָעִיף ה שני עובדי כוכבים כו' היתה כו'. ירושלמי פ"ג שני עובדי כוכבים שעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבין שלא היתה להן שעת חובה ונפטרו ב' ישראלים שעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר ה"ל שעת חובה ונפטרו ישראל ועובד כוכבים שעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים מהו כלום חלקו של עובד כוכבים חייב מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל חייב וחלקו של עובד כוכבים פטור ועב"י:
ז סָעִיף ו ודוקא כו'. ב"י וכתב דאם עשאוה מתחלה לחלק לא ה"ל שעת חובה ודבריו תמוהים דא"כ אפי' ב' ישראלים ליחייב כה"ג ועוד דברישא אמר ב' ישראלים ושם ע"כ בדעתם ע"מ לחלק וכמ"ש בסי' שכ"ו ס"ד בהג"ה:
ח סָעִיף ז הפקיר כו'. עבה"ג ולמד מדכיילינהו בפ"א בחד וההפקר ומ"ש והקדש שנפדו:
ט סָעִיף ח העושה כו'. כמ"ש בס"ט וספרי זוטא הביא הר"ש בסוף מתני' ח' והגירסא שם ושל חיה פטורה וכ"ה ברא"ש:
י סָעִיף ט (ליקוט) ודוקא שניכר כו'. ירושלמי שם איזהו עיסת כלבים רשב"ל אומר כל שעירב בה מורסן מתני' אמרה כן בזמן שהרועים אוכלים ממנה פעמים שאין הרועים אוכלים ממנה ר' יוחנן אמר כל שעשאה כעבין ותני כן עשאן כעבין חייבת עשאה למודים פטורה ר' בא בשם שמואל ר' אמי בשם ר' חייא רבא אפי' עשאה קלוסקין והא תנינן אם אין הרועים אוכלים ממנה תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ופסק הרא"ש ס"ב והטור בשם הרמב"ן כר' יוחנן אבל הרמב"ם לא כתב רק לשון מתני' ופסק כשמואל ור' חייא רבא וס"ל דהן פליגי אר' יוחנן וכן נראה דאמר קלוסקין דלא כב"י. ור"ש פסק כר"ל. ועבא"ח סי' תנ"ד ס"ב שכתב הרמב"ם שאין זו כו' וכשיטתו כר' בא שעשאה מתחלה כו' ומ"מ גם לר' בא י"ל טעם המפרשים וכמ"ש בהג"ה שם וטעמו של הר"ש שפסק כר"ל דסוגיא דגמ' דידן בפ"ב די"ט כוותיה דאמרינן שם כ"א א' מתיב ר' חנא כו' שאני עיסת כו' אלמא אע"ג שנעשית לשם כלבים הואיל ויכול לאוכלה נאפית בי"ט וצ"ל בסיפא דוקא שאין יכול לאוכלה וכל הני אמוראי דירושלמי הנ"ל ס"ל דלא אמרינן הואיל אבל אנן קי"ל דאמרינן הואיל וע"כ צ"ל כר"ל (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.