א מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, וְהוּא מֵהַמֵּתִים שֶׁרָאוּי לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם, חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו. וְצָרִיךְ שֶׁיִּקְרַע מְעֻמָּד; וְאִם קָרַע מְיֻשָּׁב, לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרֹעַ (טוּר בְּשֵׁם רי"ץ גֵּאוּת וְהָרֹא"שׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּבֵית יוֹסֵף לְדַעַת ראב"ד ורי"ף וְרַמְבַּ"ן וּמָרְדְּכַי פא"מ). וּלְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִקְרֹעַ קֹדֶם שֶׁיִּסְתֹּם פְּנֵי הַמֵּת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק).
ב מְקוֹם הַקְּרִיעָה, בְּכָל מָקוֹם בְּבֵית הַצַּוָּאר לְפָנָיו; אֲבָל אִם קָרַע לְאַחֲרָיו, אוֹ בְּשׁוּלֵי הַבֶּגֶד (טוּר) אוֹ מִן הַצְּדָדִין, לֹא יָצָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא אִם קוֹרֵעַ בְּשׁוּלֵי הַבֶּגֶד, וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל לִקְרֹעַ בְּשׁוּלֵי הַבֶּגֶד, (אֵלּוּ מִנְהָגִים תִּמְצָא בִּסְמַ"ק ובמהרי"ו וּבְחִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה וּבְכָל בּוֹ), כְּשֶׁקּוֹרְעִין עַל שְׁאָר מֵתִים שֶׁאֵינָן מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶם; אֲבָל עַל הַמֵּתִים שֶׁהֵם קְרוֹבָיו, וּמִתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם, אֵינוֹ יוֹצֵא בִּקְרִיעָה זוֹ וְצָרִיךְ לִקְרֹעַ בְּבֵית הַצַּוָּאר, וְכֵן נָהֲגוּ.
ג שִׁעוּר קְרִיעָה, טֶפַח. וְאִם קָרַע עַל מֵת, וּבָא לְהוֹסִיף בְּאוֹתָהּ קְרִיעָה עַל מֵת אַחֵר, אִם אַחַר ז', סָגֵי בְּכָל שֶׁהוּא. וְאִם הוּא בְּתוֹךְ ז', צָרִיךְ טֶפַח. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֲפִלּוּ אַחַר ז', קוֹרֵעַ עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ.
ד כְּשֵׁם שֶׁקּוֹרֵעַ עַל קְרוֹבוֹ שֶׁמִּתְאַבֵּל עָלָיו, כָּךְ קוֹרֵעַ בִּפְנֵי קְרוֹבוֹ עַל מֵת שֶׁמֵּת לִקְרוֹבוֹ, כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁמֵּת בֶּן בְּנוֹ אוֹ אֲחִי בְּנוֹ אוֹ אֵם בְּנוֹ, חַיָּב לִקְרֹעַ בִּפְנֵי בְּנוֹ. וְכֵן קוֹרֵעַ עַל חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ. וְהָאִשָּׁה קוֹרַעַת עַל חָמִיהָ וַחֲמוֹתָהּ. וְאֵין נוֹהֲגִין עַכְשָׁו כֵּן, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' שע"ד לְעִנְיַן אֲבֵלוּת.
ה הָעוֹמֵד בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה שֶׁל אִישׁ, אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל, חַיָּב לִקְרֹעַ (טוּר בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן וּבֵית יוֹסֵף אַף לְדַעַת רַשִׁ"י). וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים עָשָׂה עֲבֵרָה לְתֵאָבוֹן, אוֹ שֶׁמַּנִּיחַ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בִּשְׁבִיל טֹרַח. הַגָּה: אֲבָל רָגִיל לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה, אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו (מָרְדְּכַי סוֹף מ"ק). וְכָל שֶׁכֵּן עַל מוּמָר (לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) (שָׁם וּפוֹסְקִים וְכֵן מוּכָח מִשַּׁ"ס פי' נִגְמַר הַדִּין וְכַמָּה דּוּכְתֵי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמּוּמָר שֶׁנֶּהֱרַג בִּידֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִתְאַבְּלִין עָלָיו (הַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק א"מ ואוֹר זָרוּעַ). וְכֵן מוּמָר קָטָן שֶׁהֵמִיר עִם אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, דְּהָוֵי כְּאָנוּס (מָרְדְּכַי ה"א בְּשֵׁם ר"י וּמְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף סִימָן שמ"ה) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מִתְאַבְּלִין, וְכֵן עִקָּר (שָׁם בְּשֵׁם ר"ח). הַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶם, מִתְאַבְּלִין עַל בְּנֵיהֶם (אוֹר זָרוּעַ). וְע"ל סִימָן שמ"ה.
ו עַל אָדָם כָּשֵׁר, שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד עַל שׁוּם עֲבֵרָה וְלֹא עַל שׁוּם בִּטּוּל מִצְוָה, וְלֹא סַנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָמַד בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו; וְהוּא שֶׁעוֹמֵד שָׁם בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה; וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים פְּטוּרִים מִקְּרִיעָה זוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חַיָּב לִקְרֹעַ עַל אָדָם כָּשֵׁר, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמֵד עָלָיו בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה; אֲבָל חַיָּב לִבְכּוֹת וּלְהִתְאַבֵּל עָלָיו (ר"ן פ' הָאוֹרֵג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י"א בְּשֵׁם רַאַבִיָ"ה), וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל.
ז עַל חָכָם וְעַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דְּבַר הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ, קוֹרְעִין עָלָיו אֲפִלּוּ לְאַחַר קְבוּרָה, בְּיוֹם שְׁמוּעָה, אִם הוּא תּוֹךְ ל' יוֹם. וְקוֹרֵעַ עָלָיו בִּשְׁעַת הֶסְפְּדוֹ. לֹא קָרַע בְּיוֹם שְׁמוּעָה, וּכְבָר עָבַר זְמַן הֶסְפְּדוֹ, וְלֹא קָרַע, שׁוּב אֵינוֹ קוֹרֵעַ (כָּךְ מַשְׁמָע בַּטּוּר וּבְבֵית יוֹסֵף). וְקוֹרְעִין עָלָיו עַד שֶׁמְּגַלִּין אֶת לִבָּם. וּכְבָר נָהֲגוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם לִקְרֹעַ זֶה עַל זֶה טֶפַח, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שָׁוִים, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם מְלַמֵּד אֶת חֲבֵרוֹ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין קוֹרְעִין עַל חָכָם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא רַבּוֹ אוֹ שֶׁיּוֹדְעִין מִשְּׁמוּעוֹתָיו שֶׁחִדֵּשׁ, דְּהַיְנוּ רַבּוֹ, (הָרֹא"שׁ והגמי"י בְּשֵׁם הר"מ), וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.
ח עַל רַבּוֹ שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ; אִם מִקְרָא, מִקְרָא; וְאִם מִשְׁנָה, מִשְׁנָה; אִם גְּמָרָא, גְּמָרָא; קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁמְּגַלֶּה לִבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא טֶפַח, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ מִשְּׁמוּעָה רְחוֹקָה, קוֹרֵעַ עָלָיו לְעוֹלָם. וְאִם לֹא לָמַד רֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ קוֹרֵעַ עָלָיו, אֶלָּא כְּדִין שְׁאָר מֵתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, קוֹרֵעַ עָלָיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֶרַע שֶׁעַל רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, נָמֵי אֵינוֹ מִתְאַחֶה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת והר"ן). תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּיַחַד וּמַקְשִׁים וּמְפָרְקִין זֶה לָזֶה וְלוֹמְדִים בְּיַחַד, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינָן כְּרַב שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינָן כְּרַב מֻבְהָק (אֵלּוּ שֵׁנִי הַסְבָרוֹת בַּטּוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צְרִיכִין לִקְרֹעַ אֶלָּא עַל רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ רֹב חָכְמָתוֹ, אֲבָל חֲבֵרִים הַלּוֹמְדִים זֶה עִם זֶה, אוֹ שֶׁהֵאִיר עֵינָיו בְּדָבָר אֶחָד, אֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא, וְהֵיכָא דְּנָהוּג נָהוּג, וְהֵיכָא דְּלֹא נָהוּג לֹא נָהוּג, וְאֵין מוֹרִין כֵּן. (מָרְדְּכַי ה"א בְּשֵׁם הַשְּׁאִלְתּוֹת והגמ"יי בְּשֵׁם הר"מ), וְלָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.
ט עַל כָּל הַמֵּתִים, קוֹרֵעַ עָלָיו טֶפַח בַּבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן, וְדַיּוֹ. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו, אֲפִלּוּ הוּא לָבוּשׁ י', עַד שֶׁמְּגַלֶּה לִבּוֹ. וְאִם לֹא קָרַע כָּל בְּגָדָיו, לֹא יָצָא, וְגוֹעֲרִים בּוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ הַבֶּגֶד עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ: קְרַע, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים.
י אֲפַרְקְסוּתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ, יֵשׁ מְפָרְשִׁין שֶׁהוּא בֶּגֶד הַזֵּעָה הַדָּבוּק לִבְשָׂרוֹ, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּהַיְנוּ בֶּגֶד הָעֶלְיוֹן שֶׁקּוֹרִין קאפ"ה; וּפָשַׁט הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לִקְרֹעַ הקאפ"ה עַל שׁוּם מֵת, אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְלִקְרֹעַ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ גַּם הֶחָלוּק שֶׁקּוֹרִין קאמיז"ה (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם רַבּוֹתָיו הַפּוֹסְקִים וסמ"ק לְפי' הֶעָרוּךְ). הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא אֵין קוֹרְעִין הֶחָלוּק שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁהוּא בֶּגֶד הַזֵּעָה, וְלֹא הַסַּרְבָּל הָעֶלְיוֹן; אֲבָל שְׁאָר בְּגָדָיו, קוֹרֵעַ בְּאָבִיו וְאִמּוֹ; וּבִשְׁאָר מֵתִים, הַמַּלְבּוּשׁ הָעֶלְיוֹן תַּחַת הַסַּרְבָּל (סמ"ג בְּשֵׁם רַבּוֹתֵינוּ הַצָרְפָתִים).
יא אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִים לְעִנְיַן קְרִיעָה, אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה קוֹרַעַת הַתַּחְתּוֹן וּמַחֲזִירָתוֹ לְאַחֲרֶיהָ, וְחוֹזֶרֶת וְקוֹרַעַת הָעֶלְיוֹן.
יב עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם רָצָה מַנִּיחַ שְׂפַת הַבֶּגֶד שְׁלֵמָה, וְקוֹרֵעַ מֵהַשָּׂפָה וּלְמַטָּה. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, צָרִיךְ לִקְרֹעַ כָּל הַשָּׂפָה. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל שְׁאָר מֵתִים צָרִיךְ לִקְרֹעַ הַשָּׂפָה (מָרְדְּכַי), וְכֵן נוֹהֲגִין (מהרי"ו סִימָן ו').
יג עַל כָּל הַמֵּתִים יֵשׁ לוֹ לִקְרֹעַ בִּפְנִים, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לְהַכְנִיס יָדוֹ בִּפְנִים, וְקוֹרֵעַ בְּצִנְעָא. אֲבָל עַל אָבִיו (וְאִמּוֹ), אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא מִבַּחוּץ, בִּפְנֵי כָּל אָדָם.
יד עַל כָּל הַמֵּתִים, רָצָה קוֹרֵעַ בַּיָּד, רָצָה קוֹרֵעַ בִּכְלִי. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, בַּיָּד. עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם בָּא לְהַחֲלִיף תּוֹךְ ז' יָמִים, מַחֲלִיף וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם מַחֲלִיף תּוֹךְ ז', קוֹרֵעַ כָּל הַבְּגָדִים שֶׁהוּא מַחֲלִיף, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם, כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן. עַל כָּל הַמֵּתִים יָכוֹל לְהַחֲזִיר קִרְעוֹ לְאַחֲרָיו תּוֹךְ שִׁבְעָה, אֲבָל לֹא בְּאָבִיו וְאִמּוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד).
טו עַל כָּל הַמֵתִים, שׁוֹלֵל (פי' תּוֹפֵר תְּפִירָה בִּלְתִּי שָׁוָה) לְאַחַר ז', וּמְאַחֶה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאֵין חִלּוּק אִם פָּגַע בָּהֶם הָרֶגֶל אוֹ לֹא (הגמ"יי בְּשֵׁם רַאַבִיָ"ה). עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, שׁוֹלֵל לְאַחַר ל' יוֹם, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וְהָאִשָּׁה שׁוֹלֶלֶת לְאַלְתַּר, מִפְּנֵי כְּבוֹדָהּ. הַגָּה: וְכָל זְמַן שֶׁאָסוּר לִשְׁלֹל, אֲפִלּוּ לְחַבֵּר רֹאשׁ הַקְּרִיעָה עַל יְדֵי מַחַט, אָסוּר. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר אֲפִלּוּ עַל שְׁאָר מֵתִים, שֶׁלֹּא לִשְׁלֹל תּוֹךְ ל', וְאָז אֲפִלּוּ רֹאשׁ הַקְּרִיעָה אָסוּר לְחַבֵּר עַל יְדֵי מַחַט (מהרי"ו סִימָן ו').
טז עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם רָצָה חוֹלֵץ כָּתֵף. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, חַיָּב לַחֲלֹץ כָּתֵף וְהוֹלֵךְ כָּךְ לִפְנֵי הַמִּטָּה, עַד שֶׁיִּקָּבֵר. וְאִם הַבֵּן אָדָם גָּדוֹל, וְאֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁיֵּלֵךְ חֲלוּץ כָּתֵף, אֵין צָרִיךְ לַחֲלֹץ.
יז נָשִׂיא דּוֹמֶה לְאָב, לַחֲלִיצַת כָּתֵף, וְלִקְרֹעַ מִבַּחוּץ, וּלְאִחוּי. כָּל הַקּוֹרְעִים עַל חָכָם שֶׁמֵּת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִירוּ פְּנֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה, שׁוֹלְלִין וּמְאַחִין לְמָחָר. וְחָכָם שֶׁבָּאָה שְׁמוּעָתוֹ, שׁוֹלֵל בּוֹ בַּיּוֹם, וּמְאַחֶה לְמָחָר. וְעַל נָשִׂיא וְעַל רַבּוֹ מֻבְהָק, שׁוֹלֵל לְמָחָר וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. עַל חָכָם, חוֹלֵץ מִיָּמִין. וְעַל אַב בֵּית דִּין, מִשְּׂמֹאל. וְעַל נָשִׂיא, מִכָּאן וּמִכָּאן. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ וְעַל רַבּוֹ מֻבְהָק, רָצָה מִכָּאן רָצָה מִכָּאן, וְאִם רָצָה, חוֹלֵץ שְׁתֵּיהֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַכְשָׁיו בַּזְּמַן הַזֶּה לֹא נָהֲגוּ לַחֲלֹץ כָּתֵף כְּלָל (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם ר"י), וְכֵן נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא.
יח עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם לֹא שָׁמַע אֶלָּא לְאַחַר ל' יוֹם, אֵינוֹ קוֹרֵעַ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק וְנִזְדַּמֵּן לוֹ תּוֹךְ שִׁבְעָה, קוֹרֵעַ; אַחַר ז' אֵינוֹ קוֹרֵעַ. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, קוֹרֵעַ וְהוֹלֵךְ לְעוֹלָם כָּל בְּגָדָיו (מהרי"ו סִימָן יג).
יט כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאַחוֹת קֶרַע שֶׁאֵינוֹ מִתְאַחֶה, כָּךְ אָסוּר לַהֲפֹךְ צַד עֶלְיוֹן שֶׁל בֶּגֶד לְמַטָּה, וּלְאַחוֹתוֹ; וַאֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ אוֹתוֹ, אָסוּר לְאַחוֹתוֹ. לְפִיכָךְ אִם בָּא לְמָכְרוֹ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. וְאִם מְכָרוֹ לוֹ סְתָם, וְלֹא הוֹדִיעוֹ, אָסוּר לְאַחוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁאֵינוֹ מֵהַקְּרָעִים שֶׁאֵינָם מִתְאַחִים. וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
כ הַקּוֹרֵעַ מִתּוֹךְ הַמְּלָל, וּמִתּוֹךְ הַשְּׁלָל, וּמִתּוֹךְ הַלִּקּוּט, וּמִתּוֹךְ הַסֻלָּמוֹת, לֹא יָצָא. אֲבָל מִתּוֹךְ אִחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי, דְּהַיְנוּ תְּפִירָה שֶׁהִיא שָׁוָה לְמַעְלָה וּבוֹלֶטֶת מִלְּמַטָּה, יָצָא.
כא קָרַע עַל הַמֵּת, וּמֵת לוֹ מֵת אַחֵר תּוֹךְ ז', קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר; לְאַחַר ז', מוֹסִיף עַל קֶרַע הָרִאשׁוֹן כָּל שֶׁהוּא. מֵת לוֹ מֵת שְׁלִישִׁי אַחַר ז' שֶׁל שֵׁנִי, מוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא. וְכֵן מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ עַד טַבּוּרוֹ. הִגִּיעַ לַטַּבּוּר, מַרְחִיק ג' אֶצְבָּעוֹת, וְקוֹרֵעַ. נִתְמַלֵּא לְפָנָיו, מַחֲזִירוֹ לַאֲחוֹרָיו. נִתְמַלֵּא מִלְּמַעְלָה, הוֹפְכוֹ לְמַטָּה. נִתְמַלֵּא מִכָּאן וּמִכָּאן, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק, שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵעַ.
כב אָמְרוּ לוֹ: מֵת אָבִיו וְקָרַע, וְאַחַר שִׁבְעָה מֵת בְּנוֹ, וְהוֹסִיף. מִתְאַחֶה הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן. אָמְרוּ לוֹ: מֵת בְּנוֹ, וְקָרַע, וְאַחַר ז' מֵת אָבִיו, אֵינוֹ מוֹסִיף, אֶלָּא קוֹרֵעַ קְרִיעָה אַחֶרֶת, שֶׁאֵין אָבִיו וְאִמּוֹ בְּתוֹסֶפֶת.
כג מִי שֶׁמֵּתוּ לוֹ שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד, אוֹ שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה מִשְּׁנַיִם כְּאֶחָד, קוֹרֵעַ קְרִיעָה אַחַת עַל שְׁנֵיהֶם. קָרַע, וְאַחַר כָּךְ מֵת לוֹ מֵת אַחֵר תּוֹךְ שִׁבְעָה (טוּר), קוֹרֵעַ קֶרַע בִּפְנֵי עַצְמוֹ, בֵּין בְּאוֹתוֹ קֶרַע עַצְמוֹ שֶׁמּוֹסִיף בּוֹ וְקוֹרֵעַ עוֹד טֶפַח, אוֹ מַרְחִיק ג' אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ טֶפַח. לְאַחַר ז', מוֹסִיף עַל קֶרַע רִאשׁוֹן כָּל שֶׁהוּא. מֵת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ וְאֶחָד מִשְּׁאָר קְרוֹבָיו, קוֹרֵעַ תְּחִלָּה עַל אָבִיו אוֹ עַל אִמּוֹ עַד לִבּוֹ, וּמַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְקוֹרֵעַ טֶפַח עַל הַמֵּת הָאַחֵר. מֵת אָבִיו, וְקָרַע, וְאַחַר ז' מֵת אֶחָד מֵהַקְּרוֹבִים, מוֹסִיף עַל קֶרַע הָרִאשׁוֹן, וְתַחְתּוֹן מִתְאַחֶה וְעֶלְיוֹן אֵינוֹ מִתְאַחֶה. מֵת אֶחָד מֵהַקְּרוֹבִים, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, בֵּין בְּתוֹךְ ז' בֵּין לְאַחַר ז', מַרְחִיק ג' אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ מִן הַצַּד בִּשְׂפַת הַבֶּגֶד, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְהַבְדִּיל קָמֵי שָׂפָה, וְקוֹרֵעַ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְלִבּוֹ. מֵתוּ אָבִיו וְאִמּוֹ כְּאֶחָד, קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד עַל שְׁנֵיהֶם.
כד אָמְרוּ לוֹ: מֵת אָבִיו, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁהוּא בְּנוֹ, יָצָא יְדֵי קְרִיעָה. וְהוּא שֶׁנּוֹדַע לוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. וְאִם לֹא נוֹדַע לוֹ עַד אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר, לֹא יָצָא. אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ: מֵת לְךָ מֵת, וּכְסָבוּר אָבִיו הוּא, וְקָרַע, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁהוּא בְּנוֹ, יָצָא, אֲפִלּוּ לֹא נוֹדַע לוֹ עַד אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר.
כה הָיָה לוֹ חוֹלֶה, וְנִתְעַלֵּף, וְקָרַע עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ מֵת; אִם מֵת תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר שֶׁל קְרִיעָה, אֵין צָרִיךְ קְרִיעָה אַחֶרֶת. וְאִם לָאו, צָרִיךְ קְרִיעָה אַחֶרֶת.
כו אָמְרוּ לוֹ: מֵת אָבִיו, וְקָרַע וְנָהַג קְצָת יְמֵי אֲבֵלוּת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ: לֹא מֵת, וְהִפְסִיק, וְחָזְרוּ וְאָמְרוּ לוֹ: בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן מֵת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָצָא יְדֵי קְרִיעָה.
כז קָטָן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, מְקָרְעִין לוֹ.
כח הַקּוֹרֵעַ בְּשַׁבָּת עַל מֵתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל שַׁבָּת, יָצָא יְדֵי קְרִיעָה.
כט הַקּוֹרֵעַ בְּחָלוּק גָּזוּל, לֹא יָצָא יְדֵי קְרִיעָה.
ל קָטָן דְּלֹא קִים לָן בֵּהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, שֶׁמֵּת בְּתוֹךְ ל' אוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, אֵין קוֹרְעִין עָלָיו.
לא אֵין קוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, אֲפִלּוּ קְרוֹבִים שֶׁל מֵת. אֲבָל בְּחֹל הַמּוֹעֵד, קוֹרְעִין עַל כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהוּא, אִם עוֹמֵד בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, אוֹ אִם הוּא אָדָם כָּשֵׁר אוֹ חָכָם עַל כָּל אֶחָד, כְּדִינוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנוֹהֲגִין שֶׁאֵין לִקְרֹעַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, רַק עַל אָבִיו וְאִמּוֹ; וְעַל שְׁאָר מֵתִים קוֹרְעִין לְאַחַר הַמּוֹעֵד (ת"ה סִימָן רפ"ח), וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, יֵשׁ לִקְרֹעַ עַל כֻּלָּם.
לב שָׁמַע בָּרֶגֶל שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, קוֹרֵעַ, וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר הָרֶגֶל תִּהְיֶה רְחוֹקָה.
לג הַהוֹלֵךְ בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי הַמֵּת, שֶׁמַּרְאֶה עַצְמוֹ שֶׁקָּרַע, וְלֹא קָרַע, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים.
לד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ שֶׁאֲבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁהוּא חוֹלֶה, וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת, קוֹרְעוֹ, וּמְאַחֶהוּ וּמַחֲזִיר לוֹ חֲלוּקוֹ, וּמְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי קִרְעוֹ. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ.
לה הַמַּשְׁאִיל לַחֲבֵרוֹ חָלוּק לֵילֵךְ בּוֹ לְבֵית הָאָבֵל, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִטֹּל מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ יְמֵי הָאֵבֶל. וּבְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן שמ"א סָעִיף ב' לֹא פָּסַק כֵּן.
לו קוֹרְעִין עַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת, כְּגוֹן שֶׁנִּקְבְּצוּ רֹב הַצִּבּוּר לַמִּלְחָמָה וְשָׁמְעוּ שֶׁנִּגְּפוּ לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם, אֲפִלּוּ לֹא נֶהֶרְגוּ אֶלָּא הַמִּעוּט מֵהֶם. וְהוּא הַדִּין אִם הָלְכוּ בַּשֶּׁבִי (נ"י פא"מ).
לז הַשּׁוֹמֵעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וַאֲפִלּוּ בִּרְכַּת הַכִּנּוּי (רַמְבַּ"ם פ"ב מֵהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים ד"י) אֲפִלּוּ אָמְרוּ בִּלְשׁוֹן לַעַז הָוֵי כְּכִנּוּי (נ"י פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת), חַיָּב לִקְרֹעַ, וְהוּא שֶׁיִּשְׁמָעֶנָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה מוּמָר דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים (ג"ז שָׁם). וַאֲפִלּוּ הַשּׁוֹמֵעַ מֵהָעֵדִים הֵיאָךְ בֵּרַךְ פְּלוֹנִי, חַיָּב לִקְרֹעַ. וְהָעֵדִים אֵינָם צְרִיכִים לִקְרֹעַ פַּעַם אַחֶרֶת. הָרוֹאָה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף, אוֹ תְּפִלִּין, אוֹ אֲפִלּוּ מְגִלָּה אַחַת מֵהַנְּבִיאִים אוֹ מֵהַכְּתוּבִים, קוֹרֵעַ שְׁתֵּי קְרִיעוֹת. וְדַוְקָא שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בִּזְרוֹעַ, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.
לח הָרוֹאֶה עָרֵי יְהוּדָה בְּחֻרְבָּנָן, אוֹ יְרוּשָׁלַיִם אוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, חַיָּב לִקְרֹעַ. וְעַיֵּן בא"ח סי' תקס"א.
לט כָּל אֵלּוּ הַקְּרָעִים רַשַּׁאי לְמָלְלָן, לְשָׁלְלָן, לְלַקְּטָן, לַעֲשׂוֹתָן כְּמִין סֻלָּמוֹת, לְמָחֳרָתוֹ; אֲבָל אֵין מִתְאַחִין לְעוֹלָם.
א סָעִיף א שראוי להתאבל. כאשר יתבאר לקמן סי' שע"ד:
ב סָעִיף א חייב לקרוע. מדרבנן ואסמכוה אקרא:
ג סָעִיף א קודם שיסתום פני המת בקבר. ולעיל סימן של"ט סעיף ג' נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל:
ד סָעִיף ב כשקורעין על שאר מתים. כשעומדים שם בשעת יציאת נשמה כדלקמן סעי' ה' כן הוא בסמ"ק ופוסקים שם:
ה סָעִיף ג אם אחר שבעה כו'. כלומר אם מת לו מת אחר ז' סגי כדלקמן סעיף כ"א:
ו סָעִיף ד על חמיו כו'. משמע אבל לא על שאר קרובי אשתו. בית יוסף וכן הוא בטור לקמן סי' זה:
ז סָעִיף ה או אשה. וכן תינוק קטן מיהו לא נהגו לקרוע על הקטן וכ"כ מהרש"ל מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכל הפירושים כ"כ הב"ח:
ח סָעִיף ה אבל רגיל לעשות עבירה. אף לתיאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו:
ט סָעִיף ה וי"א שמומר כו' עד וכן עיקר. משמע דאף במומר שנהרג בידי עובד כוכבי' עיקר דאין להתאבל עליו וכ"כ בעט"ז וי"א דאין מתאבלים עליהם וכן עיקר עכ"ל וצ"ע שבד"מ לא הביא אלא הגהת אשר"י והא"ז שכתבו דמתאבלי' עליו ולא הביא שום חולק ולפעד"נ שא"א לחלוק על זה והוא שנ"ל שיצאה להם כן מש"ס פרק נגמר הדין [סנהדרין דף מ"ז ע"א וב'] דמומר שנהרג בידי עובד כוכבים כיון דלא מיקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים עליו עיין שם וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש בפרק אלו מגלחין ע"ש:
י סָעִיף ה מתאבלים עליו. דחזקה שהרהר בתשובה עכ"ל עט"ז ולא דק דא"כ כ"ש נהרג ע"פ ב"ד והטעם הוא בהגהת אשר"י וא"ז שם דכיון שנהרג ה"ל כפרה והיינו כדאי' בש"ס דכיון דשלא כדין מיקטל ה"ל כפרה ועיין עוד לקמן סי' שד"מ מדינים אלו:
יא סָעִיף ו על אדם כשר שאינו חשוד כו'. והב"ח כתב דלהר"ר יונה אדם כזה לא נקרא אדם כשר ואינו נקרא אדם כשר לקרוע עליו אף שלא בשעת יציאת נשמה אלא כשנוהג מנהג כשרים לחזור אחר מצות ג"ח וכ"נ דעת הרמב"ן והכי נקטינן ע"כ:
יב סָעִיף ו והוא שעומד שם כו'. מל' זה משמע קצת שאינו חייב לקרוע אלא בפניו ול"נ כהרא"ש והטור דאפילו עומד בביתו חייב לקרוע אפי' אינו עומד עליו כשידע בין מיתה לקבורה כ"כ הב"ח ועיין שם שהאריך ול"נ גם דעת המחבר כן שהרי כתב בא"ח סי' תקמ"ז סעיף ו' ועל אדם כשר אינו קורע אא"כ ידע בין מיתה לקבורה ע"ש מיהו האידנא נהגו להקל בכל ענין:
יג סָעִיף ו ותלמידי חכמים פטורים כו'. ודעת הראב"ד והרא"ש גבי כי נח נפשיה דרב ספרא דסבור רבנן דלא למיקרע עליה כו' נראה להדיא דתלמידי חכמים חייבים ע"ש:
יד סָעִיף ז אם הוא תוך ל' יום. ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע עליו בשעת הספדו ע"ש כנ"ל וכ' הב"ח מיהו דוקא כשהספדו תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספד וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד:
טו סָעִיף ז עד שמגלין את לבם. ולהי"א שבסעיף ח' כ"ש הכא שאינו קורע אלא טפח ובסי' רמ"ב יישב הב"י ממ"ש הרמב"ם דברבו קורע עד שמגלה לבו ומ"ש כן בת"ח הניח בצ"ע ע"ש:
טז סָעִיף ז וי"א. בש"ע נרשם כך משמע בטור וליתא אלא אדרבה בטור משמע איפכא אלא הוא דעת הר"מ שהביא הרא"ש והגמי"י בשם י"א שהביא ראיה מדאמרינן בש"ס כי נח נפשי' דרב ספרא לא קרעוה רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר ליה אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ועוד כל יומא שמעתתי' בפומן בבי מדרשא והרא"ש כתב ול"נ הפך דבריו וה"פ ועוד אפי' אי תנן הרב שמת כל יומא שמעתתיה בפומן והרי הוא רב שלנו עכ"ל וכב"י ונ"ל שדברי הרא"ש מבוארין בטעמן ומינה לא תזוז ולי נראה דברי הר"מ ברורין בטעמן דלפירוש הרא"ש קשיא אטו לא ידעי רבנן דכל יומא שמעתתיה בפומן אלא דהוה ס"ל דזהו לא מיקרי רב וקאמר אביי דהוי רב ועיקר חסר מן הספר והכי הל"ל ועוד דכיון דשמעתתיה בפומן הוי רב שלנו ותו מנ"ל לאביי הכי דלמא רבנן ס"ל דשמעתתיה בפומן לא הוי רב ותו ל"ל האי ועוד דהא רב ספרא עכ"פ חכם הוי אלא ה"פ מי קתני הרב שמת חכם שמת תניא דהיינו שידעינן משמועותיו שחדש ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן כלומר עוד כל היום שמועותיו בפינו וא"כ אנו יודעין משמעתתיה שחדש וזה ברור:
יז סָעִיף ז וכן נהגו להקל. כתב הב"ח משמע דס"ל שאפילו שאר חכם אינו שוה לחכם שמת אלא קטן ממנו נמי אינו קורע ולפע"ד ליכא למ"ד הכי שהרי בברייתא מפורש חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכדקאמר אביי בש"ס מי קתני רב שמת חכם שמת תניא אפילו אינו רבו וכמו שדקדק הרא"ש מהך דאביי ומפורש בב"י עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי הר"מ קאמר הכי ומפרש דהך דחכם שמת היינו שיודעין משמועותיו שחדש ועפ"ז הם דברי הרב וכבר כתבתי בסמוך שדברי הר"מ ברורין ומ"ה אני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס וכבר כתב האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה עכ"ל והביאו מהרי"ל ומהרי"ו בתשובותיהם כמש"ל סי' י"ח ס"ק כ"ט וצ"ע:
יח סָעִיף ח על רבו כו'. ע"ל סי' רמ"ב סעיף כ"ה:
יט סָעִיף ט על כל המתים כו'. כתב מהרש"ל דנהיגין דעל אב ואם מקרעין מצד שמאל ועל כל שאר קרובים כגון בניו ואחיו מצד ימין וכן מצאתי עכ"ל וכתב הב"ח סעיף י"ב דכן נוהגין בקהלות ומ"מ היינו מצד המנהג אבל מדינא משמע דמצד שקורעין על אביו ואמו קורעין גם על שאר קרובים כדמשמע בש"ס ופוסקים וט"ו לקמן סעיף כ"ב או אפשר שכיון שכבר קרע מצד א' לא נהגו להחמיר בכך ולקרוע בצד השני אלא סגי בהוספה:
כ סָעִיף י ולא הסרבל העליון. כתב בתשו' משאת בנימין סי' פ' דהיינו מה שקורין מאנטי"ל אבל הרא"ק חייבים לקרוע בין על אביו ועל אמו בין על שאר מתים:
כא סָעִיף י אבל שאר בגדיו כו'. כלומר עד שמגלה לבו וכדלעיל סעיף ט':
כב סָעִיף יא אלא שהאשה כו'. כלומר בקריעת אב ואם שצריך לקרוע כל הבגדים האשה קורעת התחתון תחלה ומחזירה לאחוריה וחוזרת וקורעת העליון כדי שלא תגלה את לבה ויבואו האנשים העומדים שם לבוא לידי הרהור ואע"ג דכתב הרב בסמוך דאין נוהגין לקרוע החלוק מ"מ כשמגלה החלוק נמי איכא פריצות כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח בסעיף י':
כג סָעִיף יד על אביו ואמו אם מחליף כו'. היינו בחול אבל בשבת אף על אביו ואמו מחליף ואינו קורע ואם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו כדאיתא בש"ס דף כ"ד ע"א וכ"כ הרמב"ם בפ"י וכן משמע לקמן סי' ת' וע"ש מיהו היינו דוקא כשמחליף בבגדים של חול אבל בבגדי שבת נוהגין איסור כדלקמן סי' שפ"ט סעיף ג':
כד סָעִיף טו לאחר שלשים. מותר ג"כ לשלול בערב הרגל ודוקא סמוך לערב לאחר שהתפללו מנחה. מהרי"ו סי' ז':
כה סָעִיף טו ואין חילוק כו'. כלומר אע"ג דרגל מבטל גזרת ז' ול' כדלקמן סי' שצ"ט היינו דוקא לענין אבילות אבל לענין קריעה וכל מילי דקריע' בעינן ז' ול' ממש כ"כ ב"י בשם הגמי"י בשם ראבי"ה והוא בתשובת מיימוני מיהו האידנא נהגו לאחות הקרע כל שפסק האבלות ונראה דמשום דטעמא דראבי"ה דאמרינן בש"ס דאבלות לחוד וקריעה לחוד ואנן קיי"ל כהרמב"ן (לקמן סעיף ל') דכשם שאין מתאבלין על הקטן כך אין קורעין דהא דאמרינן בש"ס אבלות לחוד וקריעה לחוד היינו לומר דלית ביה האי כללא דהלכה כדברי המיקל באבל אבל לענין כל שאר מילי אין חילוק וכמ"ש הרמב"ן שם ומביאו בית יוסף וכתב דהכי נקטינן וכן לקמן סי' שצ"ט שכתבו הפוסקים סתמא שהרגל מבטל גזרת ז' ול' משמע דכל הגזרה ששייך בז' ולמ"ד מבטל מכל דבר כנ"ל:
כו סָעִיף יח ומי שאין לו חלוק לקרוע. כגון שהוא פוחח (פי' בגדיו קרועים) או שהיה לבוש בגדים שאולים. רמב"ן. או שאין לו רק החלוק התחתון של פשתן שאותו אין קורעין כדלעיל סעיף י' בהג"ה. ב"ח:
כז סָעִיף יח כל בגדיו. היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף כדלעיל סעיף (ז') [י"ד]:
כח סָעִיף יט צריך להודיעו. משום מקח טעות אבל משום איסורא א"צ להודיעו דהא אפילו בסתם אסור ללוקח לאחותו כדלעיל סימן ט"ז באותו ואת בנו. רמב"ן. והב"ח כ' דל"ד דהתם דין או"ב הכל יודעין מה שאין כן דין קריעה דלאו כ"ע דינא דקריעה גמירי:
כט סָעִיף כ המלל כו'. עיין ס"ס זה פירושו:
ל סָעִיף כ דהיינו תפירה כו'. והוא שקורין בל"א איב"ר נא"ט כמו שעושין בתפירת הכתונת וי"מ אותו כמו התפירה שעושין החייטין בבתי שוקיים שחוזרין וכופפין הבגד היוצא מהתפירה לשני צדדי התפירה ותופרין אותו בשני צדדיו ומותחין אותו עד שאין ניכר התפירה פרישה ועב"ח:
לא סָעִיף כא קרע אחר. היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע עוד טפח כדלקמן סעיף כ"ג:
לב סָעִיף כא אחר ז' של שני. כ' הב"ח () משמע אם מת לו מת תוך שבעה לשני אע"פ שקרע על שני קרע אחר מ"מ אין להוסיף כל שהוא על הקרע ראשון כו' ולי נראה איפכא שבתוך שבעה של שני צריך טפח ואפשר הכי נמי קאמר אין להוסיף עליו כל שהוא אלא צריך טפח ודוחק:
לג סָעִיף כא מחזירו לאחוריו. וקורע מלפניו:
לד סָעִיף כא הופכו למטה. וישים לו בית צואר מאחריו ויקרענו:
לה סָעִיף כב קורע קריעה אחרת כו'. והב"ח כתב דאם בקריעה הראשונה שקרע על בנו הבדיל קמי שפה א"צ קריעה אחרת וסגי במה שמוסיף על הקרע הראשון ואין זה נראה לענין דינא דאף לפי פירושו מוכח מהרמב"ן דלהרמב"ם אפילו הבדיל קמי שפה צריך קריעה אחרת וכן משמע פשט דבריו וכתב עליו הרמב"ן שיפה כוון וכ"פ רבינו ירוחם וכ"כ נ"י בשם הראב"ד וכן נראה דעת הרב שאע"פ שכתב לעיל סעיף י"ג שנוהגין להבדיל קמי שפה על כל המתים סתם כאן ובסעיף כ"ג כדברי המחבר וכן העט"ז:'
לו סָעִיף כג שהרי צריך כו'. משמע אע"פ שהבדיל קמי שפה גם בקריעה ראשונה מ"מ כיון שצריך גם עתה להבדיל א"כ כל שמוסיף אינו מבדיל לכך צריך קריעה חדשה:
לז סָעִיף כד אבל אמרו לו כו'. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ידי קריעה ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו לשם מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חודש) [כדי דבור] ע"ש וע"ל סי' רל"ד סעיף ל"ג:
לח סָעִיף כד יצא. וכתב ד"מ בשם נ"י פרק א"מ דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה ע"כ:
לט סָעִיף כו יצא ידי קריעה כו'. אבל אמרו לו מת וקרע ולא מת ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה. רמב"ן בסת"ה ומביאו הטור:
מ סָעִיף כו ידי קריעה. ולענין ז' ימי אבילות קרוב היה לומר כיון שחלה עליו אבלות ונהגו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבלות ודבר זה צריך תלמוד רמב"ן שם ומביאו הטור וע"ל סימן שצ"ו:
מא סָעִיף כז מקרעין לו. מפני עגמת נפש. ועיין בטור מ"ש בשם הרי"ץ גאות וע"ל סימן שצ"ו:
מב סָעִיף כט לא יצא כו'. דל"ד לקרע בשבת שגוף החלוק אינה עבירה אע"פ שהמעשה שעשה הוא עבירה אבל הכא גוף החלוק הוא עבירה:
מג סָעִיף ל דלא קים לן כו'. אבל קים לן דכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפילו מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו:
מד סָעִיף לא רק על אביו כו'. ואין חילוק בין יום קבורה ליום שמועה רק בין אביו ואמו ושאר קרובים. ב"ח:
מה סָעִיף לא אבל על שאר מתים כו'. כלומר קרוביו אבל על שאר אדם כשר נהגו להקל שלא לקרוע כלל כדלעיל סעיף ו' בהג"ה:
מו סָעִיף לא ובמקום שאין מנהג כו'. כתוב בתשובת משאת בנימין סימן ע"ב דהיינו בכל מלכות פולי"ן דאילו באשכנז נהגו שלא לקרוע כי אם על אב ועל אם וכמ"ש הרב בא"ח סימן תקמ"ד סעיף ו' אבל במלכות פולין יש לקרוע על כולם:
מז סָעִיף לב תהיה רחוקה כו'. ואפי' לפי מנהגינו לעיל סעיף ל"א דאין קורעין על שאר קרובים בחש"מ לא נהגו כך אלא היכא דיכול לקרוע אחר הרגל אבל היכא דנעשית רחוקה לאחר הרגל דאין יכול לקרוע אחר הרגל בהא ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה וכרוב הגאונים נ"ל וכ' מהרש"ל היכא דשמע שמועה רחוקה אינו קורע ברגל אפילו על אביו ואמו ע"כ עכ"ל ב"ח:
מח סָעִיף לד קורעו ומאחהו. אע"ג דעל האב אין מאחין לעולם כדלעיל סעיף ט"ו שאני הכא שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו הלכך מאחהו:
מט סָעִיף לד ואם לא הודיעו. שהולך לבקר בו החולה:
נ סָעִיף לד לא יגע בו. ונ"ל) דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט:
נא סָעִיף לה ובח"מ כו'. ולענ"ד נראה דנ"ק דשם כ' שאל חלוק מחבירו לילך בו לבית האבל כדי שילך ויחזור עכ"ל ר"ל דהשואל בקש מהמשאיל אם כן לא נתכוין אלא לטובת השואל למלא בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כתב המשאיל לחברו כו' ר"ל שהמשאיל בא מעצמו לזכות להשואל במצוה שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה כנ"ל ובב"ח ובסמ"ע כתבו יישובים אחרים דחוקים גם לא נתישב לפי דבריהם לאיזה צורך כתבו הט"ו דין זה כאן שאין לו שייכות אלא בח"מ גם למה הביא בב"י דברי הרמב"ם שבח"מ כאן אבל לדידי א"ש דבח"מ מיירי לענין ממונא וכאן לענין איסור ודו"ק:
נב סָעִיף לו קורעין כו'. דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם על שאול ועל עם ה' כי נפלו בחרב וכב"י בשם רבינו ירוחם דלפי הפסוק נראה שחייב להתאבל כל היום ולפיכך אינו שולל עד למחר ע"כ ומביאו ד"מ ונראה דה"ה דמאחין למחר):
נג סָעִיף לז והוא שישמע מישראל. לדעת הרמב"ן והטור דבשם המיוחד חייב לקרוע אפי' בעובד כוכבים ופי' שם המיוחד בין בכתיבתו בין בקריאתו ועב"ח:
נד סָעִיף לז וי"א כו'. והב"ח חלק על זה לפי מה שפירש הוא דברי הרמב"ם והסמ"ג דאפי' בישראל מומר חייב לקרוע ואין דבריו מוכרחים ע"ש.
נה סָעִיף לז ואפילו השומע מהעדים כו'. כלומר כגון ששמע מהעדים שפלוני בירך השם אע"פ שאין העד מוציא הגדוף מפיו ממש חייב השומע מפי העד לקרוע וא"צ לשמוע משני העדים אלא חפי' מאחד מן העדים וה"ה כשאינו עד כשהעיד בב"ד אלא ששמע הגדוף ממש כל השומע מפי אותו ששמע הגדוף ממש אע"פ שזה לא הוציא מפיו הגדוף ממש אלא שאמר פלוני גידף השם חייב השומע לקרוע אבל השומע מפי אחד פלוני גידף השם והוא עצמו לא שמע הגידוף ממש אלא שמעו מפי אחד מהעדים אין זה האחרון חייב לקרוע. כל זה כתוב בספר ת"ה דאיתא בירושלמי עכ"ל ב"ח:
נו סָעִיף לז שנשרף. וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובדי כוכבים דהכל תלוי כשרואה החלול השם בזרוע. ב"ח:
נז סָעִיף לז קורע ב' כו'. אחת על הכתב וא' על הגויל:
נח סָעִיף לז וכמעשה שהיה. ששרף יהויקים את המגלה:
נט סָעִיף לט למוללן. שאוחז ב' ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב שתים או שלש תפירות:
ס סָעִיף לט לשללן. תפירה רחבה שתפר הרבה במשיחה אחת:
סא סָעִיף לט ללקטן. שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב' או ג' פעמים:
סב סָעִיף לט כמין סולמות. פירוש כמעלות הסולם שתופר ב' תפירות וחוזר ותופר למטה והניח בין תפירה לתפירה הפסק. כל זה מדברי רבינו ירוחם שהביא ב"י:
א סָעִיף ד או אם בנו. פירוש אם גירשה:
ב סָעִיף ה של איש או אשה. בטור בשם הרמב"ן הכריע כן דלא כפירש"י הטעם דדומה לס"ת שנשרף היינו שעדיין היה יכול ללמוד וא"כ לא היה צריך לקרוע על אשה דקשה על זה היאך יקרע על העתיד אלא הטעם דדמיון בעלמא הוא לס"ת שנשרף שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן קורעין גם על אשה וכתב רש"ל שלפי פרש"י משמע דקורעין על קטן אבל בפרק האורג פירש"י ומהרא"ם והרא"ש שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות ואם כן מ"ה קורעין נמי על אשה ולא על קטן וכנ"ל עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכ"ע עכ"ל:
ג סָעִיף ה שנהרג בידי עובד כוכבים כו'. דעל ידי כן הוה ליה כפרה. רבינו גרשון ישב על בנו שהמיר ומת י"ד יום דק"ו לשכינה י"ד יום כ"כ בהגהות אשר"י סוף פ' אלו מגלחין:
ד סָעִיף ח על רבו כו'. כתב ברוקח על רבו שלמדו חכמה יושב עליו יום אחד או שעה אחת אבילות):
ה סָעִיף י דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה כו'. הטעם בזה בב"י בשם סמ"ג שאינו אלא לצניעות וכן פסק בסמ"ק שאין קורעין הגלימא העליונה שקורין גרינ"ק וזהו הטעם שכתב רמ"א שאין נוהגין לקרוע הסרבל העליון ורצונו לומר מה שקורין בל"א רא"ק ובספר משאת בנימין כתוב שהרא"ק צריך קריעה מן הדין שהוא מלבוש גמור ולא בא רמ"א כאן לפטור אלא המלבוש שקורין שו"ל מנטי"ל שהוא בגד שראשו מקיף האדם סביב צוארו ומשתלשל למטה שהולכין בו קצת זקנים בקראקא לצניעות בבית הכנסת ולא הביא שום ראיה לדבריו והם תמוהים מאד בעיני דבשו"ל מאנטי"ל אין הולכין לבית הקברות ואיך ירמוז עליו רמ"א במה שאינו בנמצא כי אותו מנטי"ל הוא לכבוד והידור ואין האבל הולך בבגד כזה בעת צרתו ובאגודה פרק אלו מגלחין כתב בהדיא וז"ל י"מ כמו קאפ"ה בצרפת או סרבל הואיל ולצניעות נעשית ובשבתו בביתו אינו לובשו עכ"ל והרי גם הרא"ק אין אדם לובשו בביתו ובספר הנ"ל מביא דברי אגודה אלו לראייה לו ואמר שהאגודה לא נתכוין לזה כי אין אותו הרא"ק בנמצא אלא במדינה זאת ואתפלא מאד על זה דמה בכך דודאי דין אחד להם דכך לנו מלבוש הרא"ק כמו הקאפ"ה במדינות אחרות דאידי ואידי מלבוש עליון קרי להו דהא אין האדם הולך בו בביתו ואם לפעמים לובשו בביתו דעתו בטילה נגד הרוב בני אדם. ועוד אני אומר דאין ראוי אפי' להחמיר ולקרוע הרא"ק דהוי חומרא דאתא לידי קולא דהיינו בשאר מתים שדין הוא לקרוע הבגד העליון לחוד וזה ודאי אינו נכון שלא לקרוע רק הרא"ק ולצאת בו ידי קריעה בבגד שהוא חייב ודאי קריעה וכמו שכתב בית יוסף בשם הגה' מיימוני שתמה על הר"מ בקריעת המקטורי"ן בדרך זה והיינו ממש ברא"ק שבמדינה זו על כן נראה לע"ד ברור דדברי רמ"א בסרבל העליון דהיינו רא"ק שלנו דאין צריכין קריעה דאף שהוא מלבוש חשוב מכל מקום לאו בחשיבות תליא מילתא אלא במה שהוא לובש תמיד כן נ"ל:
ו סָעִיף יב ועל אביו ואמו כו'. כתב רש"ל דנוהגין דעל אביו ואמו מקרעין מצד שמאל ועל שאר קרובים כגון בניו ואחיו מצד ימין וכן מצאתי עכ"ל אבל במהרי"ל כתוב דקרע לבנו על אמו בצד ימין. ומו"ח ז"ל כתב מיהו מסתברא כיון דעל אביו ואמו צריך לקרוע עד שיגלה לבו והלב משמאלו על כן צריך לקרוע משמאל לגלות לבו וכן נוהגין בקהילות ע"פ רש"ל:
ז סָעִיף יד אם בא להחליף כו'. כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"ר מנחם מ"ץ בגדים ישנים שהיו יודעי' שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר בלא קריעה עכ"ל:
ח סָעִיף טו שולל. פי' תפירה בלתי שוה מאחה היינו תפירה שוה:
ט סָעִיף טז לחלוץ כתף. בסוף פ"ק דבבא קמא פירש"י על חלוצי כתף שקרעו בגדיהם עד שנראה כתפיהם ובפרישה פירש מ"ש הטור פי' חולץ זרוע ומוציא כתפו חוץ לקרע היינו במקום שהוא פתוח כבר ולא שיעשה אז קריעה ולא עיין בגמרא שזכרתי:
י סָעִיף יט כך אסור להפוך כו'. נראה דאם בא לחתוך סביבות הקריעה ולהשליכו ולהושיב שם חתיכת בגד אחר שרי לאחר י"ב חודש לאביו ואמו דאין זה בכלל איחוי הקריעה כלל וכן הסכים מו"ח ז"ל בזה:
יא סָעִיף כ מתוך המלל. כתב ב"י בסוף סי' זה וכפירש"י דאלפסי וז"ל מולל שני ראשי הקרע בין אצבעותיו וכורכן יחד כעין כריכות ספרים ותוחב שם שנים וג' תפירות. שולל תפירה רחבה. לוקט אוגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו ותוחב במחט שתים ושלש פעמים. סולמות כמעלות הסולם שתופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה שמניח בין תפירה לתפירה הפסק מעט ע"כ לשונו. ועל כן הקורע מתוך אלו לא יצא כיון שבלאו הכי היה כמין קריעה:
יב סָעִיף כא קרע אחר. או מוסיף על הקרע זה טפח כמ"ש למטה:
יג סָעִיף כד והוא שנודע לו תוך כדי דיבור. עיין מה שכתבתי מזה בסי' רל"ד סעיף ל"ג:
יד סָעִיף כו בפעם הראשון כו'. אבל אם היה חי בפעם הראשון לא יצא ידי קריעה דהא אחר כדי דיבור הוא:
טו סָעִיף כז מקרעין לו בטור כתוב מפני עגמת נפש פירוש כדי להרבות בהספד. כתב הרי"ץ גיאות וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות. ופירש ב"י דהיינו אפילו היכא שמת לו מת דלית ביה משום עגמת נפש. וכתוב בדרישה מכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות) ע"כ. ונראה לי דאף ביום שמועה קרובה דהוה כמו יום הקבורה כמו שכתוב לקמן סימן ת"ב הוה דינא הכי דגם שם איכא עגמת נפש וכבוד למת לעיני הרואים קריעה של קטן ויש מי שחולק על זה ואין בדבריו ממש:
טז סָעִיף כט בחלוק גזול. לפי שהגוף של חלוק בעבירה מה שאין כן בקורע בשבת אין עבירה בגוף החלוק:
יז סָעִיף ל אין קורעין עליו. לפי שהקריעה היא דרבנן וספיקא לקולא:
יח סָעִיף לא רק על אביו כו'. לפי שבמרדכי מביא דעות שאין לקרוע כלל בח"ה על כן מכריעין לחלק בין אב לשאר קרובים אבל במקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם בח"ה דהעיקר כההיא דעה שקורעין בח"ה דמשמעות המשנה כך היא. וכתב מו"ח ז"ל אע"פ דנהיגין שלא לקרוע על שאר מתים בח"ה היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא דשמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל בזה ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה דקורעין בח"ה עכ"ל. וכתב עוד בשם רש"ל ונראה בעיני היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפילו על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו אבילות לא חמיר הקריעה לדחות הרגל עכ"ל:
יט סָעִיף לב תהיה רחוקה. פי' דאמרינן בגמ' אין קריעה בלא שבעה והוה אמינא דבכאן אינו קורע כיון שלא ינהוג שבעה אחר המועד דהא יהיה רחוקה קמ"ל דלא כן הוא דלא אמרו אין קרועה בלא שבעה אלא אם שמע בי"ט עצמו דאינו יכול לקרוע ולאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אז אבילות אלא יום א' בזה לא יקרע אפילו אחר הרגל אבל בשמע שמועה קרובה בחול המועד דיכול לקרוע קורע בח"ה אע"פ שאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אלא יום אחד מ"מ עכשיו זמן קריעה היא לו דאין הרגל מפסיק אלא האבילות ולא קריעה:
כ סָעִיף לד קורעו ומאחהו. אע"פ ששאר קרעים של אב אינם מתאחים הכא שאני שלא נתן המשאיל רשות רק לקרוע שלא יתבייש שם אבל לא הקנהו לו וזהו דלא כדעת הטור:
כא סָעִיף לז ברכת השם. שאמר יכה יוסי את יוסי:
כב סָעִיף לז והוא שישמענה מישראל. דאם היינו קורעים על עובדי כוכבים יתמלאו כל הבגדים קרעים:
כג סָעִיף לז קורע שתי קריעות. אחת על הגוילין ואחת על הכתב:
כד סָעִיף לז ודוקא ששורפין אותו בזרוע. משמע דוקא בשריפה אבל בשאר כליון לא וכ"פ ב"י דהכי משמע בירושלמי ולא משמע הכי בגמרא שלנו שהרי אמרי' דבת נעמית' הוי בעית למיבלע תפילין של רבי אבהו אמר חייבינא שתי קריעות אמרו ליה הכי אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה ביהויקים ולא אמרו שלא אמרו אלא בשריפה דוקא ובירושלמי אמרו בלשון זה לא אמרו אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע והנה ע"כ מלך ישראל לאו דוקא כמו שכתב ב"י גופיה והוא משמעות כל הפוסקים ממילא נמי מה שזכר שריפה הוא נמי לאו דוקא כיון דבגמרא שלנו ליתיה ע"כ ודאי שריפה לאו דוקא וכ"פ מו"ח ז"ל:
כה סָעִיף לט לשללן כו'. נתבאר בסעיף כ':
א סָעִיף א שראוי. כאשר יתבאר לקמן סי' שע"ד:
ב סָעִיף א שיסתום פני המת בקבר. ולעיל סי' של"ט ס"ג נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל (דהיינו במקום שנהגו לומר צידוק הדין עם יציאת נשמה):
ג סָעִיף ב שאר. כשעומדין שם בשעת יציאת נשמה כדלקמן ס"ה:
ד סָעִיף כא אחר. כלו' אם מת לו מת אחר ז' סגי כדלקמן סכ"א:
ה סָעִיף ה אשה. כתב רש"ל שלפרש"י משמע דקורעין על קטן אבל בפ' האורג פרש"י והרא"ש שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוה ומ"ה קורעין נמי על אשה ולא על קטן. וכתב הב"ח מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע עליו לכ"ע (ובספר ערך לחם כתב בשם הרדב"ז סימן תק"ח שקורעין אפי' על הקטן אבל לא על הקטנה וכתב עוד בשם הנ"ל סי' אלף קצ"ג עמד בשעת יציאת נשמה בשבת פטור מלקרוע במ"ש):
ו סָעִיף ה עבירה. אפילו לתיאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו. ש"ך:
ז סָעִיף ה שנהרג. כיון דלא מיקטל כדין ה"ל מיתתו כפרה כשנהרג ומתאבלים עליו ש"ס פרק נגמר הדין וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש פ' אלו מגלחין עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ז בשעת. וכתב הב"ח מיהו דוקא כשהספדו תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספדו וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד. ש"ך:
ט סָעִיף ז שחדש. כתב הש"ך ואני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו. ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס. וכבר כ' האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונותינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה וצ"ע עכ"ל:
י סָעִיף ח רבו. כתב ברוקח על רבו שלמדו חכמה יושב עליו יום א' או שעה אחת אבילות. ט"ז:
יא סָעִיף ט בגדיו. כתב מהרש"ל דעל אב ואם קורעין מצד שמאל ועל שאר קרובים מצד ימין. וכתב הב"ח דהכי מסתברא דכיון שעל אביו ואמו צריך לקרוע עד שיגלה את לבו והלב משמאלו ע"כ צריך לקרוע משמאל לגלות לבו וכן נוהגין בקהלות. ומ"מ היינו מצד המנהג אבל מדינא משמע דמצד שקורעין על אביו ואמו קורעין גם על שאר קרובים כדמשמע בש"ס ופוסקים והט"ו לקמן סכ"ב ע"ש ואפשר דהתם כיון שכבר קרע מצד א' לא נהגו להחמיר בכך ולקרוע בצד השני אלא סגי בהוספה עכ"ל הש"ך:
יב סָעִיף י הסרבל. כתב בתשו' מ"ב דהיינו מה שקורין מנטי"ל אבל הרא"ק חייבין לקרוע בין על אביו ואמו בין על שאר מתים והט"ז כתב שדבריו תמוהים ואין ראוי אפי' להחמיר ולקרוע הרא"ק דהוי חומרא דאתי לידי קולא דהיינו בשאר מתים שדין הוא לקרוע רק בגד העליון לחוד זה ודאי אינו נכון שלא לקרוע רק הרא"ק ולצאת בו ידי קריעה בבגד שאינו חייב ודאי בקריעה (ובנה"כ הסכים לדעת המשאת בנימין ע"ש):
יג סָעִיף יא התחתון. כלומר בקריעת אב ואם שצריכה לקרוע כל הבגדים לא תקרע העליון תחלה כדי שלא תגלה את לבה ואע"ג דאין נוהגין לקרוע החלוק מ"מ כשתגלה החלוק נמי איכא פריצותא כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח:
יד סָעִיף יד להחליף. כ' הש"ך דהיינו בחול אבל בשבת אף על אביו ואמו מחליף ואינו קורע ואם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו וע"ל סי' שפ"ט ס"ג (מיהו היינו דוקא כשמחליף בגדים של חול אבל בבגדי שבת נוהגים איסור) וכתב הב"ח בשם מהר"ר מנחם מ"ץ דבגדים ישנים שהיו יודעים שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר ז'] בלא קריעה עכ"ל:
טו סָעִיף טו הרגל. ואע"ג דרגל מבטל גזרת ז' ול' היינו דוקא לענין אבלות אבל לענין כל מילי דקריעה בעינן ז' ול' ממש כ"כ ב"י בשם הגמי"י מיהו האידנא נהגו לאחות הקרע כל שפסק האבלות וכן לקמן סי' שצ"ט שכתבו הפוסקים סתמא שהרגל מבטל גזירת ז' ול' משמע דכל הגזרה ששייך בז' ול' מבטל מכל דבר עכ"ל הש"ך:
טז סָעִיף טז כתף. בספ"ק דב"ק פרש"י על חלוצי כתף שקרעו בגדיהם עד שנראה כתפיהם:
יז סָעִיף יח בגדיו. היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף. ש"ך:
יח סָעִיף יט להפוך. כ' הט"ז נראה דאם בא לחתוך סביב הקריעה ולהשליכו ולהושיב שם חתיכת בגד אחר שרי לאחר י"ב חודש לאביו ולאמו דאין זה בכלל איחוי קריעה כלל וכן הסכים הב"ח בזה עכ"ל:
יט סָעִיף יט להודיעו. משום מקח טעות אבל משום איסורא א"צ להודיעו דהא אפי' בסתם אסור לאחותו כדלעיל סי' ט"ז באותו ואת בנו כ"כ הרמב"ן. והב"ח כ' דל"ד לאו"ב דהתם הכל יודעים הדין משא"כ כאן דלא כ"ע דינא דקריעה גמירי:
כ סָעִיף כ תפירה. והוא שקורין בל"א אוב"ר נא"ט כמו שעושין בתפירת הכתונת וי"מ כמו התפירה שעושין החייטים בבתי שוקיים שחוזרין וכופפין בבגד היוצא מהתפירה ותופרין אותה מן ב' צדדיו ומותחין אותו עד שאינו ניכר התפירה. כ"כ הפרישה:
כא סָעִיף כא אחר. היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח:
כב סָעִיף כא שהוא. משמע דבתוך ז' של שני צריך להוסיף טפח. ש"ך:
כג סָעִיף כא לאחוריו. וקורע מלפניו:
כד סָעִיף כא למטה. וישים לו בית צואר מאחריו ויקרענו:
כה סָעִיף כב אחרת. והב"ח כתב דאם בקריעה הראשונה שקרע על בנו הבדיל קמי שפה א"צ קריעה אחרת וסגי במה שמוסיף על הקרע הראשון. ואין זה נראה לדינא דמוכח מדברי הפוסקים דאפי' הבדיל כן צריך קריעה אחרת וע"ל סכ"ג עכ"ל הש"ך:
כו סָעִיף כד אבל. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו [לשם] מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חדש) [כדי דיבור]. ורמ"א כ' דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה. עכ"ל:
כז סָעִיף כו הראשון. אבל אם היה חי בפעם הראשון לא יצא ידי קריעה דהא אחר כדי דיבור הוא. ט"ז. וכתב הש"ך ולענין ז' ימי אבילות קרוב היה לומר כיון שחלה עליו אבילות ונהגו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות ודבר זה צריך תלמוד הרמב"ן ומביאו הטור (ועיין רדב"ז ח"א סימן קצ"ה ועיין כנ"ג):
כח סָעִיף כז מקרעין. בטור כתב מפני עג"נ פי' כדי להרבות בהספד וכתב הרי"ץ גאות וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות ופי' הב"י דהיינו אפי' היכא דלית ביה משום עגמת נפש וכתב בדרישה מכאן ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות ע"כ ונ"ל דאף ביום שמועה קרובה נמי דינא הכי ויש מי שחולק בזה ואין בדבריו ממש עכ"ל הט"ז (ובנה"כ חולק ע"ז ופסק דאין קטן צריך לנהוג אבילות אף שהגיע לחינוך ע"ש):
כט סָעִיף ל עליו. לפי שקריעה היא דרבנן וספיקא לקולא אבל אם קים לן דכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפי' מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו. ש"ך:
ל סָעִיף לא אביו. ואין חילוק בין יום קבורה ליום שמועה רק בין אביו ואמו לשאר קרובים. ב"ח. ועל שאר מתים היינו קרוביו אבל על שאר אדם כשר נהגו להקל שאין לקרוע כלל. ש"ך:
לא סָעִיף לא מנהג. כתב בתשו' משאת בנימין דהיינו בכל מלכות פולין יש לקרוע על כולם אבל באשכנז נהגו שלא לקרוע כ"א על אב ואם וכמ"ש הרב בא"ח סי' תקמ"ד ס"ו. וכתב הב"ח אע"פ דנהיגין שלא לקרוע בח"ה על שאר מתים היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא דשמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל בזה ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה דקורעין בח"ה. וכ' עוד בשם מהרש"ל ונראה היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפי' על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו האבילות לא חמירא הקריעה לדחות הרגל עכ"ל:
לב סָעִיף כט הודיעו. להמשאיל שהולך לבקר החולה לא יגע בו ונראה דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט עכ"ל הש"ך:
לג סָעִיף לה ובחשן. ובש"ך כתב דלק"מ דשם ר"ל דהשואל ביקש מהמשאיל א"כ לא נתכוין אלא לטובת השואל למלאות בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כ' המשאיל לחבירו וכו' פי' שהמשאיל בא מעצמו לזכות לשואל שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה עכ"ל:
לד סָעִיף לו כגון. וכב"י בשם ר' ירוחם דנראה שחייב להתאבל כל היום ולפיכך אינו שולל עד למחר ע"כ ונראה דה"ה דמאחין למחר. ש"ך:
לה סָעִיף לז שנשרף. וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובד כוכבים דהכל תלוי כשרואה חלול השם בזרוע. ב"ח (אבל אם היה דליקה ולא יוכל להציל ונשרפה או כיוצא בזה בלא חילול השם א"צ קריעה. שו"ת ח"צ שאלה מ"ז ותשו' ש"י שאלה פ"ד):
לו סָעִיף לז שתי. א' על הכתב וא' על הגויל: [(לו)] וכמעשה שהיה. היינו כששרף יהויקים את המגילה:
לז סָעִיף לט למוללן. שאוחז ב' ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב ב' או שלש תפירות ולשללן פי' תפירה רחבה שתופר הרבה במשיחה אחת. וללקטן ר"ל שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב' או ג"פ:
לח סָעִיף לט סולמות. פי' כמעלות הסולם שתופר ב' תפירות וחוזר ותופר למטה ומניח בין תפירה לתפירה הפסק. כל זה מדברי רבינו ירוחם שהביא ב"י. עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א חייב לקרוע. כתב בר"י כל קריעה טוב שתהיה ע"י אחר דמתבייש ממנו ואיכא עגמת נפש טפי שאחר קורע כסותו והוא שותק ומקבל עליו דינו יתברך. מהר"י מלכו בת' כ"י סימן פ"ח (וע"ל סעיף י"ג) . וכתב עוד אם קרע לו חבירו יותר מדאי חייב דה"ל למידק ואף על ידי עצמו אינו רשאי לקרוע אלא כדינו דקא עבר על בל תשחית:
ב סָעִיף ב לא יצא. וכתב בחכ"א כלל קנ"ב דין ב' בשם רדב"ז ח"ג סימן תק"ס וכן אם קרע לרוחב הבגד לא יצא מפני שאין נראה שקרע אלא נראה שנקרע מעצמו ע"ש:
ג סָעִיף ה או אשה. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז עמד ביציאת נשמה בשבת כו' הוא בח"ב סימן תתל"ח ועיין בספר תפל"מ שכתב דחייב לקרוע במוצאי שבת (וראיה מפרק האורג (שבת דף ק"ה ע"ב) ע"ש. ומשם מוכח נמי דגם על הקטנה קורעין דלא כהרדב"ז ע"ש ודוק) אך כתב דהיינו דוקא כ"ז שלא נקבר אבל אי לא קרע עד אחר קבורה פטור ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סי' שכ"ג שאין דעתו כן וכתב דתלמוד ערוך הוא דכיון שלא קרע בזמנו שוב אינו קורע אא"כ איכא חימום חדש והוא במ"ק כ"ה כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן כו' סבור מה דהוה הוה א"ל אביי תנינא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו וכו' מבואר מזה דאדם אחר שאינו חכם מה דהוה הוה וכיון שלא קרע בשעת יציאת נשמה שוב לא יקרע והוא פשוט ע"ש] ועיין עוד ברדב"ז שם שכתב דמי שהיה עם המת אפילו החזיר פניו בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כיון שיכול לראות וכל מי שאין יכול לראות אע"פ שהוא בבית אחד עם המת אינו חייב לקרוע ע"ש:
ד סָעִיף ה עשה עבירה. ואפילו היא עבירה חמורה שהיו חייבים עליה מיתת ב"ד אם לא עשה להכעיס רק לתיאבון קורעים עליו אם לא שהמיר דת. תפל"מ ע"ש:
ה סָעִיף ה וכן עיקר. עש"ך ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן מ"ח:
ו סָעִיף ו אדם כשר. עיין בספר תפל"מ שכתב דצ"ע אי אשה כשרה ג"כ דינא הכי כיון דאינו תלוי בתורה או י"ל דצ"ל בעל תורה אלא שאינו גדול משא"כ אשה ע"ש:
ז סָעִיף ו ות"ח פטורים. עש"ך ס"ק י"ג שכתב דמדברי הראב"ד והרא"ש נראה דאף ת"ח חייבים ע"ש ועיין בספר אגודת אזוב בקונטרס אלון בכות דרוש א' שהשיג עליו וכתב דעד כאן לא כתבו דת"ח פטורים מקריעה זו אלא באדם כשר שאינו חכם כמותם מטעם דהוי כזקן ואינו לפי כבודו דדין הקריעה הוא כדין עמידה והידור שאין הגדול עומד מפני הקטן אבל אם היה חכם כמותם אף ת"ח חייבים וע"ש שמביא ראיה לזה דא"א שיחלוק שום אדם ע"ז ויאמר שת"ח חייבים בקריעה דאדם כשר הקטן מהם דהא איתא במגילה כ"ח ההוא דהוה תני הלכתא כו' ע"ש ולע"ד יש לדחות עי' בפרש"י שם ובסוטה דף כ"ב ועיין בתוס' גיטין דף ל"א ע"ב ודו"ק:
ח סָעִיף ט העליון. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם ת' גינת וורדים דבדיעבד אם לא קרע בבגד העליון יצא כו' וכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' צ"ט ע"ש:
ט סָעִיף טו ואינו מאחה לעולם. כתב בר"י אף להסיר כל אותה חתיכה כולה אשר בה הקרע ולהניח חתיכה אחרת תחתיה אינו רשאי ודלא כהט"ז. בית דוד י"ד סימן קס"ב:
י סָעִיף כז מקרעין לו. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דאף ביום שמועה קרובה וכו' בגיו"ד של אא"ז הרב ז"ל ראיתי דבתשובת מ"ב סימן ע"ט אין דעתו כן. ומ"ש בשם נה"כ. כ"כ גם בדגמ"ר דכן מבואר לקמן סי' שנ"ו ולא שייך כאן חינוך שמתוך זה אתה מבטלו מת"ת אבל בקריעה אין כאן ביטול ת"ת עכ"ד ועיין בתשובת שיבת ציון סימן כ"א הבאתיו בקיצור לקמן סי' שצ"ו סק"ב ע"ש:
יא סָעִיף לא אבל בחול המועד קורעין. עיין במשנה למלך פי"א מהל' אבל דין א' שכתב דאם מת בי"ט ראשון אינו יכול לקרוע בחול המועד אלא ידחה הקריעה עד אחר החג כשיתחיל להתאבל ומה ששנינו אין קורעין אלא קרוביו של מת מיירי שמת בח"ה דכיון דהוי שעת חימום הותרה אצלו אבל מת ונקבר בי"ט כיון דנדחה הקריעה דאין יכול לקרוע בי"ט נדחה נמי עד זמן האבל ע"ש [וכ"כ המג"א סי' תקמ"ז ס"ק ג' בשם מהר"מ מלובלין]:
יב סָעִיף לא רק על אביו ואמו. עיין בספר אגודת אזוב דרוש ב' שנתן טעם לשבח למנהג זה:
יג סָעִיף לא שאין מנהג. עיין בה"ט בשם רש"ל דאין קורעין אם הוא שמועה רחוקה וע' בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן ל"ו שלא פסק כן:
יד סָעִיף לו כגון שנקבצו. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש דמאחין למחר. ודבריו תמוהין דהרי מבואר בסוף הסימן דקריעה שעל שמועות רעות הוא מקרעים שאין מתאחין לעולם וכן הוא בש"ס ומצאתי בדגמ"ר שתמה על הש"ך בזה. גם הגאון מהר"ר דוד דעסא ז"ל לפירושו על הירושלמי פ"ג דמ"ק תמה עליו בזה:
טו סָעִיף לז השומע ברכת השם. עיין בספר תפל"מ שכתב דצ"ע אם ראה ס"ת שנשרף בשבת או שמע ברכת השם בשבת אי צריך לקרוע במ"ש. וגם בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים לאו י"ג בצפנת פענח אות יו"ד נסתפק בזה ע"ש:
טז סָעִיף לז הכינוי. עיין בספר תפל"מ שכתב דר"ל אפי' כינוים הנמחקים כגון חנון ורחום חייב לקרוע ע"ש וכן כתב בספר משנ"ח שם בצפנת פענח אות י"ח ע"ש:
יז סָעִיף לז מישראל. עיין בספר משנת חכמים שכתב דאף על פי דהשומע מפי עובד כוכבים א"צ לקרוע אם בא ישראל ואמר ששמע מפי עובד כוכבים שגידף כיון דעתה שמע הגידוף מפי הישראל חייב לקרוע וה"ה השומע עצמו שחוזר הגידוף כיון דבעת ששמע מעובד כוכבים לא היה קורע מחוייב עתה לקרוע ע"ש:
יח סָעִיף לז השומע מהעדים. עש"ך ס"ק נ"ה מ"ש אף ע"פ שאין העד מוציא הגידוף מפיו ממש כו' אבל השומע מפי אחד פלוני גידף השם והוא עצמו לא שמע הגידוף ממש כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שהביא דדעת הרמב"ם וסמ"ג והתוס' דלא כהירושלמי וכל שאומר שפלוני גידף ולא הוציא הגידוף כלשונו מפיו א"צ לקרוע ותמה על הש"ך שלא הביא כלל דעתם. והעלה דלהם שומעין להקל בדרבנן דמצותו של קריעה הוא מדרבנן וכתב עוד דגם דין השני של הירושלמי דהשומע מפי אחד כו' הוא רק לשיטתו דאף שלא הוציא השומע הגידוף מפיו כ"א שאמר שפלוני גידף חייב לקרוע לכן מחלק בין שני לשלישי אבל למש"ל דשומעין להקל כדעת הרמב"ם וסמ"ג דכל שלא שמעו מפי השומע שהוציא לשון הגידוף מפיו א"צ לקרוע גם דין זה ליתא דבכה"ג ודאי גם אם שמעו מפי השלישי חייב לקרוע ע"ש:
יט סָעִיף לז היאך בירך פלוני. עיין בספר משנת חכמים שם שכתב דפשוט דבזמן שאין דנין ד"נ רק שמנדין אותו כמבואר בח"מ סי' תכ"ה אין לבדוק עדים של מגדף כמו שהיו בודקים בזמן שהיו דנין דדוקא כדי לקיים מצות סקילה היו מוציאין השם בפירוש וגם לשון הגידוף אבל לענין להרחיקו מקהל ולחייבו נידוי אין להעדים להוציא ש"ש מפיהם ואצ"ל הלשון גידף ואם אומרים שפלוני גידף מרחיקין אותו ומנדין אותו ולכן הניח בצ"ע דברי הש"ע שכתב ואפילו השומע מהעדים דמה"ת יוציאו העדים הגידוף בזמן ההוא (ולפ"ד הש"ך שאין העד מוציא הגידוף מפיו כו' א"ש אך כבר הוכיח הוא ז"ל בריש דבריו מדכתב מהעדים ולא נקט מפי השומע משמע דס"ל כדעת רמב"ם וסמ"ג הנ"ל) ע"ש:
כ סָעִיף לז והעדים א"צ לקרוע. כתב בספר משנ"ח שם אם בא א' ואמר שפלוני גידף והוצרך לקרוע ושוב בא א' והגיד כן א"צ לקרוע כיון שכבר שמע וקרע וכדאמרינן בעדים דא"צ לקרוע לפי שכבר קרעו כו' דאין חילוק בזה ע"ש:
כא סָעִיף לז ס"ת שנשרף. עיין בתפל"מ שכתב דצ"ע אם קורעין על תלמוד ומדרש וכדומה כיון דניתן לכתוב משום עת לעשות ומה"ט מצילין מפני הדליקה ע"ש ועיין לעיל סי' ר"ע ס"ב:
כב סָעִיף לח חייב לקרוע. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרמ"ו:
א סָעִיף א מי כו'. (בטור כתב וענשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע) מ"ק כ"ד אבל שלא פרע כו':
ב סָעִיף א וצריך לחזור כו'. גמ' שם (בעובדא דאמימר) וכתי' הראשון ברא"ש:
ג סָעִיף ב או בשולי כו'. גמ' שם:
ד סָעִיף ב וי"א שיוצא כו'. ז"ל סמ"ק תניא (במסכת שמחות פ"ט) הקורע למטה או מן הצדדין לא יצא ר' יהודה אומר יצא ונראה דהלכה כרבנן כו' ומיהו נהגו העולם לקרוע למטה ושמא סמכו העולם בשאר מתים על ר' יהודה:
ה סָעִיף ג אם אחר כו'. פסק להקל דמד"ס וקרא אסמכתא בעלמא הוא (וע"ל ס"ק מ"ט):
ו סָעִיף ג ועל כו'. שם איפסיק כריב"ב:
ז סָעִיף ד וכן כו'. (שם כ"ו ב'. ודוקא חמיו וחמותו כמ"ש) שם (כ' ב') לא אמרו לכבוד כו' (ומ"ש והאשה כו'. ע"ל סי' סע"ד ס"ק ז'):
ח סָעִיף ה או כו'. מדלא מתרץ בפי"ג דשבת ושם (במ"ק כ"ה א') בכה"ג וע' טור וב"י בשם תה"א:
ט סָעִיף ה ואפילו כו'. וראיה מאבשלום שאביו בכה עליו:
י סָעִיף ה אבל רגיל כו'. כמ"ש בפ"ו דסנהדרין (מ"ז א') יכול פירשו אבותיו כו' וכן במ"ש (פ"ב) הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין כו' וכן בהרוגי ב"ד בסנהדרין שם דהוי כמו להכעיס כיון שהתיר עצמו למיתה וכמ"ש בספ"ב דחולין (מ"א א') כיון שהתיר כו': (ליקוט) אבל רגיל כו' וכ"ש כו'. כמ"ש בסנהדרין מ"ז א' דתני ר"ש יכול כו' וה"ה דאין מתאבל דחד דינא להו (ע"כ):
יא סָעִיף ה וי"א שמומר כו'. גמ' דסנהדרין פ"ו (מ"ז):
יב סָעִיף ה וכן מומר כו'. כמ"ש ברפ"ז דשבת תינוק שנשבה כו':
יג סָעִיף ה (ליקוט) וי"א דאין כו'. ממ"ש בתוספתא (פי"ד) דסנהדרין קטני עיר הנדחת שהודחו עמה רא"א נהרגין וחכ"א אין נהרגין וע"כ ל"פ רבנן אלא לענין נהרגין אבל לענין אבילות מודו דאין מתאבלין וסברא ראשונה ס"ל דלאו ראיה משם דשם מיירי שגדולים קצת ועבדו עבודת כוכבים אבל קטן שא"י בין ימינו לשמאלו חשוב כישראל ועוד דעיר הנדחת לא שייכא לשאר מקומות דקטן שעבד עבודת כוכבים אף לר"א אינו נהרג. מרדכי פ' היו בודקין (ע"כ):
יד סָעִיף ו אע"פ כו' אע"פ כו'. גמ' שם ושם:
טו סָעִיף ו והוא שעומד כו'. מדלא קרעו על רב ספרא ואמרו לא גמירנא כו' ובמס' שמחות (פ"ט) חכם שמת כל שעומדים בשעת מיתתו קורעין עליו ושאינן עומדין בשעת מיתתו אין קורעין עליו וט"ס מ"ש וחכם וצ"ל אדם כשר. הרא"ש ותה"א:
טז סָעִיף ו ות"ח כו'. כמו שאין חייבין בעמידה לפני הקטנים כמ"ש בספ"ב דב"מ דדוקא ת"ח שבבבל כו'. תה"א:
יז סָעִיף ו וי"א כו'. הר"ן בשם י"א (ולגירסא שלנו במ"ק כ"ה א' ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב למיקרע מבואר כסברא ראשונה. וצ"ל דסברא אחרונה ל"ג תיבת למיקרע וכגירסא דשבת וכן ברא"ש דמ"ק שם ליתא) וכן משמע לכאורה ממס' שמחות הנ"ל אבל סברא ראשונה מפרש דעד הקבורה קאמר:
יח סָעִיף ז ועל ת"ח כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש כשם שקורעין על חכמים כך קורעין על ת"ח איזהו ת"ח כו' וע"ש סי' ק"ו:
יט סָעִיף ז אפי' לאחר כו'. בעובדא דרב ספרא סבור מאי דהוה כו' ואמרינן (כ"ד א') א"ל לשמואל נח נפשיה דרב כו' א"ל לר"י כו' וכן בירושלמי הביאו הרא"ש שם:
כ סָעִיף ז אם הוא כו'. כ' ב' וכר' מני וכמ"ש לקמן (בסעיף י"ח):
כא סָעִיף ז לא קרע כו'. כ"מ בגמ' שם סבור מאי כו' א"ל תנינא חכם כו' אבל בלא"ה לא:
כב סָעִיף ז וכבר נהגו כו'. לשון הרמב"ם:
כג סָעִיף ז וי"א כו'. כ"כ הרא"ש שם בשם הר"מ ממש"ש ועוד הא כל יומא שמעתיה כו' אבל הרא"ש הקשה עליו דאדרבה משם מוכח להיפך דקאמר ועוד כו' ומ"ש בב"מ ת"ה שבבבל כו' כבר פירש"י שם קרע שאין מתאחה כדין רבו:
כד סָעִיף ח על רבו כו'. ע' כל זה בסי' רמ"ב ומש"ש: (ליקוט) על רבו שרוב כו' וי"א (דקרע) כו'. עתוס' דמ"ק כ"ה ב' ד"ה ועל כו' (ע"כ):
כה סָעִיף ח וי"א (דקרע) כו'. [עתוס' דב"מ ל"ג א' ד"ה ומקרעין כו' וע"ל סי' רמ"ב ס"ל] מהא דת"ח שבבבל כנ"ל:
כו סָעִיף ח ת"ח כו'. ערש"י שם. דמשמע כדין רבו שאינו מובהק ועוד דרבו מובהק אינו אלא א':
כז סָעִיף ח וי"א דא"צ כו'. ס"ל דכל מ"ש שם בשמואל ות"ח שבבבל הכל לחומרא בעלמא:
כח סָעִיף ט ואם לא קרע כו'. מדקאמר ואפרקסותו אינה מעכבת מכלל דשאר מעככת. הרא"ש ותה"א בשם הראב"ד:
כט סָעִיף ט וגוערים בו וכ"ז כו'. שם ושם וכדין מי שלא קרע כלל וכמ"ש בסי"ה:
ל סָעִיף י א"צ כו'. הרמב"ן ומביאו הרא"ש שם דלא כראב"ד והביא ראיה ממ"ש במס' שמחות [בסיפא דההיא] ר' בנימין אומר משום ר"ע קורע את אפרקסותו מכלל דלת"ק אפי' לכתחלה א"צ וע"ש:
לא סָעִיף י י"מ שהוא כו'. והביא בערוך ראיה ממ"ש במס' ד"א הנכנס לבית המרחץ כו' ובירושלמי פ"ב דברכות כו' ועברא"ש שם:
לב סָעִיף יא אלא כו'. טור. וכגירסת הרי"ף שם אחד האיש ואחד האשה [דברי רשב"א שרשב"א] אומר כו' ומאן דפליג על רשב"א סבר שאין האשה קורעת אלא העליון והכי איתא פלוגתייהו בירושלמי סוף מ"ק ובא"ר פ"ט. וז"ש ואחד האשה פי' דגם האשה קורעת כל בגדיה דברי רשב"א לאפוקי מת"ק דא"ר וירושלמי שאינה קורעת אלא העליון משום צניעות. שרשב"א אומר שיש תקנה לזה האשה קורעת כו'. ומ"מ כיון דבגמ' לא הביא אלא דעת רשב"א מכלל דהלכה כמותו. ודלא כהב"ח שכתב דלפי גירסת הרי"ף ליכא מאן דפליג ארשב"א גם מ"ש אף לפי גירסא שלנו יש לפסוק כרשב"א משום דבדברי סופרים הלכה כדברי המיקל ז"א רק בשוין אבל לא ביחיד נגד רבים. והב"י כתב אפשר שסובר הטור דרשב"א מפרש דברי ת"ק הוא ולא חולק ועתוס' דיבמות פ"ג א' ד"ה בריה כו' ור"י ל"פ כו'. וכן דרך הטור בכמה מקומות. ומש"ה פסק הטור לקמן ס"ס שס"ד ור"ס שע"ד כר"י בשדרה וגולגולת. אבל מ"ש עוד הב"י ואפי' את"ל שהוא חולק פסק הטור כמותו משום דמסתבר טעמיה אינו נראה לפסוק מסברתינו כל כמה דלא פסק הש"ס להדיא כיחידאה. אבל המרדכי פסק כת"ק (וע"ל ס"ק מ"ב):
לג סָעִיף יד כל הבגדים כו' ואינו כו'. דאין הלכה כחד לגבי תרי. הרי"ף וש"פ ובירושלמי והביאו הרא"ש שם סע"ה הרי שהיה מחליף כל ז' חייב לקרוע ר"ח רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרווייהון אמרין כולם אסורים באיחוי בר קפרא אמר אין לך אסור אלא הראשון בלבד א"ר חנינא פליגא אחרינא ביניהון למ"ד שניהם אסורין באיחוי אינו עושה שאר ימים תוספת ואפילו עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולם ומ"ד אינו אסור באיחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר ימים תוספת וכיון דקי"ל דאין מתאחין ה"ה לענין כל בגדיו. תה"א וז"ש כמו בפעם כו':
לד סָעִיף יד (ליקוט) על כל המתים יכול כו'. ולא משמע כן בא"ר ספ"י דתניא התם ליל שבת בה"ש הופך כו' ומשמע בכל כמו מגלה את ראשו (ע"כ):
לה סָעִיף טו ואין חילוק כו'. עש"ך:
לו סָעִיף טז והולך כך כו'. רמב"ם. ולמד ממ"ש בספ"ק דב"ק וכבוד עשו כו' משמע דאינו אלא לפני המטה. ב"י:
לז סָעִיף טז (ליקוט) ואם הבן כו'. ז"ל הרמב"ן על מש"ש כ"ב ומעשה כו'. וא"ת ומה הכבוד הזה להקל בכבוד אביו כו' י"ל שהיה ר"י אדם גדול ואינה לפ"כ לחלוץ ורצו לנהוג בר"י כבוד לחלוץ עמו שלא יחלוץ יחידי וחשש לכבודם אע"פ שלא חשש לכבוד עצמו דכבוד תורה עדיף ובפ"ק דקדושין (ל"ג ב') אמרינן בנו והוא רבו כו' ולא איפשיטא כ"ש במילתא דאית ביה זילותא וכן תניא בא"ר (פ"ט) אף על אביו ואמו אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראוין לחלוץ אינו חולץ ומעשה שמת אביו של ר"ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ:
לח סָעִיף יז ומאחין כו'. והרמב"ן תמה עליו למה אין מאחה בו ביום ובא"ר פ"ט הקורע לשם כבוד ה"ז מאחה מיד:
לט סָעִיף יז ועל רבו מובהק שולל למחר. בירושלמי כד דמך ר' יונה הורה ר"ח בר בא לנעול למחר מאן דמר לשלול בו ביום לנעול בו בו ביום וקי"ל שנוהג יום א' לכן שולל למחר וצ"ע מ"ש בנשיא לשלול למחר הא כתב בסי' שע"ד סי"א נשיא כו' ואמת שברמב"ן שם הניח בצ"ע:
מ סָעִיף יח לעולם כו'. בירושלמי א"ר מונא וכי יש קריעה בלא אבול שכן על אביו ועל אמו אפי' אחד כמה חייב לקרוע. ומשמע לעולם [ואע"ג דמעובדא דר"ח דלא קרע משמע דאין קורע וכמ"ש בתוס' כ' ב' בד"ה קורע כו' היינו לפי' ר"ה אבל הרמב"ן לא הסכים עמו אלא כפירש"י דעל אביו ואמו של רב שאלו ע"ש] (וערא"ש סי' פ"א) (ע"כ):
מא סָעִיף יח כל בגדיו. עמש"ל בסי"ד:
מב סָעִיף יט (ליקוט) כשם כו'. כרשב"א דבירושלמי (פ"א דשבת ופ"א דעבודת כוכבים) אמרינן בשבת ובאבל ובעבודת כוכבים הלכה כרשב"א (לפי גירסא זו שהיא גירסא שלנו י"ל דלא קאי אכל מילי דרשב"א אלא אמילתא דרשב"א בתוספתא דפ"ק דעבודת כוכבים דנ"מ גם לענין שבת ואבל. אבל בה"ג והרמב"ן במלחמות סוף מ"ק ובתה"א הביאו הגירסא בכלל גדול ובאבל ולפני אידיהן הלכה כרשב"א) והביאו תוס' בעבודת כוכבים כ"א ב' בד"ה אריסא כו' ודלא כתוס' דמ"ק שם ד"ה כך כו' וזה הטעם ג"כ לסעיף י"א דפסק ג"כ כרשב"א ועתוס' שם (כ"ב ב') ד"ה אחר כו' וכ"כ בה"ג (הירושלמי והרמב"ן שם ושם הביאו על דינא דרשב"א אוסר באיחוי וע' ברמב"ן מ"ש עוד בזה) (ע"כ):
מג סָעִיף כ תפירה שהיא כו'. הראב"ד והרא"ש אבל הרמב"ן חולק וכתב שהיא שוה למעלה ולמטה וכמ"ש בירושלמי איזהו האחוי כאריג: (ליקוט) דהיינו כו'. בא"ר פ"ט איזהו האחוי כו' ועתוס' כ"ו ב' ד"ה ובאיחוי כו' (ע"כ):
מד סָעִיף כא נתמלא מכאן כו'. ירושלמי שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח פי' ואינו קורע. תה"א:
מה סָעִיף כג מתו אביו ואמו כא' כו'. דריב"ב ל"פ אלא הם עם שאר קרובים. תה"א:
מו סָעִיף כד א"ל כו' אבל כו'. כפי' הר"ן וש"פ דרב אשי לא לאפלוגי אתא:
מז סָעִיף כו א"ל כו'. נלמד מסעיף שקדם דוקא ואח"כ מת כו':
מח סָעִיף כט (ליקוט) הקורע בחלוק כו'. ירושלמי פי"ג דשבת על מ"ש בסכ"ח הקורע בשבת בעון קומי ר' יוסי לא כן אר"י בשם ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא י"ח ר"ל משום מצוה הבאה בעבירה ומשני א"ל תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה י"ח בפסח וכתב הרמב"ן וש"מ שהקורע בחלוק גזול לא יצא י"ח (ע"כ):
מט סָעִיף ל (ליקוט) אין כו'. אע"ג דבמ"ק כ"ו ב' אמרינן אבילות לחוד כו' היינו דליתא להאי כללא דלעולם כדברי המיקל אפי' יחיד נגד רבים אבל הוא כשאר ד"ס אע"ג דיליף מקרא וראשיכם כו' אסמכתא בעלמא הוא דאין באבלות מד"ת כלל רק אבלות יום דאשון לדברי הגאונים ואף בזה חולקין עליהם אבל קריעה וש"ד וגזירת שלשים בכולה הכל מד"ס. תה"א ע"ש (ע"כ):
נ סָעִיף לז ואפי' אמרו כו'. כ"מ שם דבלה"ק הדק"ל מי גמירי:
נא סָעִיף לז (ליקוט) הרואה ס"ת כו'. א"ר פ"ט על שריפת התורה לא כו' (ע"כ):
נב סָעִיף לט למחרתו. דאין ענין לזה ז' ול' כיון שאינן באבלות. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.