א מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, קֹדֶם קְבוּרָה אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר, אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵרוֹ. אֵין בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, עוֹשֶׂה לוֹ מְחִצָּה וְאוֹכֵל; וַאֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל סָדִין סָגֵי, אִם תָּקַע שׁוּלֵי הַסָדִין בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ נִטָּל בָּרוּחַ. וְאִם אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה, מַחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, וַאֲפִלּוּ הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ מֵסֵב וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא וְלֹא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְאֵין מְבָרְכִים עָלָיו וְלֹא מְזַמְּנִין עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל עִם אֲחֵרִים שֶׁמְּבָרְכִים, לֹא יַעֲנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן. וּפָטוּר מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחֵרִים שֶׁעוֹסְקִים בִּשְׁבִילוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לְבָרֵךְ אוֹ לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַמְּבָרְכִין, אֵינוֹ רַשַּׁאי וְעַיֵּן בא"ח סי' ע"א. וּבְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן, אִם יִרְצֶה (רַבֵּנוּ יוֹנָה פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ). וּמְבָרֵךְ, וְחַיָּב בְּכָל הַמִּצְוֹת, חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁאָסוּר בּוֹ. וּמֻתָּר לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת, וְאַף בְּחֹל אֵין בּוֹ אִסּוּר, רַק מֵאַחַר שֶׁאָסוּר לְהִתְפַּלֵּל, מַה יַּעֲשֶׂה שָׁם (כָּל בּוֹ) וְאִם צָרִיךְ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם כְּדֵי לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת, חָל עָלָיו אֲנִינוּת לֵיאָסֵר בְּכֻלָּן מִשָּׁעָה שֶׁמַּתְחִיל לָלֶכֶת כְּדֵי לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם. וְאִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן עַל יְדֵי עֲמָמִין, אָסוּר בְּכֻלָּן. וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ יָכוֹל לְקָבְרוֹ, שֶׁחָלוּ עָלָיו כָּל דִּינֵי אֲנִינוּת. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּתַלְמִיד עַל רַבּוֹ מֻבְהָק אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְיַיִן כָּל זְמַן שֶׁמֻּטָּל לִפְנֵיהֶם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ' א"מ).
ב מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יֹאכַל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּלֹא הַבְדָּלָה, וְלֹא יִתְפַּלֵּל, וְלֹא בַּבֹּקֶר קֹדֶם קְבוּרָה, וּלְאַחַר קְבוּרָה יִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, אִם לֹא עָבַר זְמַנָּהּ. אֲבָל תְּפִלַּת הָעֶרֶב לֹא יִתְפַּלֵּל, שֶׁכְּבָר עָבַר זְמַנָּהּ. וְלֹא דָּמִי לְשָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁמִּתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, כֵּיוָן שֶׁבַּלַּיְלָה לֹא הָיָה חַיָּב לְהִתְפַּלֵּל. וּלְעִנְיַן הַהַבְדָּלָה, יַבְדִּיל אַחַר שֶׁיִּקָּבֵר הַמֵּת (מהר"מ וּמָרְדְּכַי והג"מ).
ג מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁכַּתָּפִים מְיֻחָדִים לְהוֹצִיא הַמֵּת, וּלְאַחַר שֶׁנִּתְעַסְקוּ הַקְּרוֹבִים בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה יִמְסְרוּהוּ לָהֶם וְהֵם יִקְבְּרוּהוּ, מִשֶּׁמְּסָרוּהוּ לָהֶם, מֻתָּרִים הַקְּרוֹבִים בְּבָשָׂר וְיַיִן, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁהוֹצִיאוּהוּ מֵהַבַּיִת, שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ מֻטָּל עֲלֵיהֶם. הַגָּה: מָקוֹם שֶׁנּוֹשְׂאִין הַמֵּת מֵעִיר לְעִיר, אִם מָקוֹם קָרוֹב הוּא הָוֵי כְּאִלּוּ מֻטָּל לְפָנָיו. אֲבָל אִם הוּא מָקוֹם רָחוֹק, כְּגוֹן מַהֲלַךְ שֵׁנִי יָמִים, מֻתָּר עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְעִיר קְבוּרָתוֹ (רַבֵּנוּ יוֹנָה פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ).
ד מִי שֶׁמֵּת בִּתְפִיסָה, וְלֹא נִתַּן לִקְבוּרָה, לֹא חָל עַל הַקְּרוֹבִים אֲנִינוּת, וְגַם אֲבֵלוּת לֹא חָל עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ מִלְּקָבְרוֹ. וְכֵן אִם קְרוֹבֵי הַמֵּת בִּתְפִיסָה, אֵין אֲנִינוּת חָל עֲלֵיהֶם. וְכֵן מִי שֶׁנֶּהֱרַג בַּדֶּרֶךְ אוֹ גְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר, וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ מִלְּקָבְרוֹ, אֵין עַל הַקְּרוֹבִים לֹא דִּין אֲנִינוּת וְלֹא דִּין אֲבֵלוּת, וּמוֹנִים לוֹ שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים מִיּוֹם שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִלְּקָבְרוֹ.
ה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת, אֵינוֹ חוֹלֵץ מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְאֵינוֹ חַיָּב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ וּכְפִיַּת הַמִּטָּה, אֲבָל אָסוּר לֵישֵׁב אוֹ לִישַׁן עַל גַּבֵּי מִטָּה, אֲפִלּוּ כְּפוּיָה. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וּבְשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וּבְמָרְדְּכַי פ"ק דִּכְתֻבּוֹת בְּשֵׁם י"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וְשִׂמְחָה וּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם וְתִסְפֹּרֶת וּבִמְלָאכָה (טוּר), אֲבָל מֻתָּר לָצֵאת מִפֶּתַח בֵּיתוֹ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד בְּשֵׁם סמ"ק).
ו הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הָיוּ שְׁנַיִם, זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא.
א סָעִיף א מי שמת לו מת. אפילו אינו מוטל לפניו אלא מוטל עליו לקברו כל דין אונן עליו וכמו שיתבאר:
ב סָעִיף א קודם קבורה. הוא אונן ואסור בכל הדברים שהאונן אסור בהן אבל לאחר קבורה אפי' באותו יום שמת אין דין אונן עליו כ"ה בסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ הב"ח:
ג סָעִיף א אוכל בבית אחר. ואם אינו לפניו מותר לאכול בבית שהוא שם. פרישה וכ"כ הב"ח אוכל בבית אחר מיירי במוטל לפניו ואיכא משום לועג לרש אם אוכל בפניו וזה ודאי אסור אפי' בשבת ע"כ:
ד סָעִיף א אין בית לחבירו. כגון שהוא שרוי בין העובדי כוכבים. מרדכי וב"ח:
ה סָעִיף א ואפילו הוא בעיר אחרת. משמע אפי' יש לו מי שיתעסקו עמו בעירו שמת דין אונן עליו והיינו כדעת הרא"ש שחולק אר"ת ומביאו הטור אבל הב"ח פסק כר"ת דקרובים שבעיר אחרת אין דין אונן עליהם אא"כ אין למת קרובים המתאבלים עליו בעירו שמוטל עליהם לקברו אבל אם יש לו קרובים המוטל עליהם לטפל בעירו אין דין אונן על אותן הקרובים שבעיר אחרת ע"ש:
ו סָעִיף א אינו מיסב ואוכל. פירוש על השלחן או על המטה:
ז סָעִיף א אם ירצה. דכיון שהוא מתכוין למצוה אם ירצה יאכל ואם ירצה לא יאכל שאינה חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת שהרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הלכך בכל דבר שהוא מצוה חייבים לעשותו בשבת אבל זה רשות הוא אם ירצה יאכל בשר וישתה יין ואם לא ירצה יניח עכ"ל תר"י ומשמע דברכות ותפלה חייב בשבת ובי"ט וכ"נ ממה שסדר הרב האי אם ירצה קודם ומברך:
ח סָעִיף א ואם צריך להחשיך כו'. עיין בא"ח סימן ע"א ותקמ"ח סעיף ד':
ט סָעִיף א וכ"ש ביו"ט שני של גליות שהוא בעצמו יכול לקברו. כמו שנתבאר באו"ח סימן תצ"ו ס"ב ובמהרי"ל כתב בשם מהר"ש על מת שמת בשמיני עצרת לעת ערב שמותר להאבל לקדש בליל שמחת תורה שאחריו משום דאין אנינות ביו"ט ע"כ ועיין בדרישה שביאר טעמו דכיון דביו"ט שני נוהגין איסור לתפור התכריכים ולחפור הקבר ושאר מלאכות וכמ"ש באו"ח סימן תקכ"ו א"כ אינו מוטל עליהם הרבה ולכן אין דין אנינות נוהג בלילה כי אם ביום ולפ"ז ה"ה בכל ליל יו"ט שני שאינו נוהג בו דין אנינות אבל דוחק לחלק כן אלא נ"ל דמהר"ש לא ס"ל כרא"ש אלא ס"ל כסמ"ג דף רמ"ח סוף ע"א וכיש פוסקים דש"ס דידן וחולק אירושל' ובכל ענין אין אבלות נוהג ביו"ט שני אפי' ביום והכי משמע לישנא דמהר"ש משום דאין אבילות ביו"ט ולפ"ז לדידן דקי"ל כהרא"ש א"כ ה"ה בלילה אסור לקדש):
י סָעִיף א י"א כו'. וכן כתב המחבר לעיל סימן רמ"ב סעיף כ"ז ולקמן סימן שע"ד ס"י בסתם:
יא סָעִיף ב שמתפלל שחרית שתים. וכמ"ש בא"ח סימן ק"ח ס"ב:
יב סָעִיף ב יבדיל אחר שיקבר המת. עד סוף יום שלישי בשבת כמ"ש בא"ח סימן רצ"ט סעיף ו':
יג סָעִיף ג אפילו קודם כו'. אע"פ שלא חל עדיין האבלות:
יד סָעִיף ד לא חל כו'. דלא קרינן מוטל לפניו כיון דלא ניתן לקבורה:
טו סָעִיף ד כיון שלא נתייאשו מלקברו. ואפי' המושל רוצה ממון הרבה מ"מ כיון דבממון תלוי הדבר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים מפני כך לא חלה האבילות עדיין אבל אם היתה הגזירה שלא ליתנו לקבורה מחמת שנאה ולא מחמת ממון אינה עשוי' ליבטל וחלה האבילות מיד כן מתבאר מדברי הרמב"ן ושאר פוסקים:
טז סָעִיף ה וכל שכן שאסור בתה"מ. דאפי' בשבת אסור כמ"ש לעיל סעיף א':
יז סָעִיף ה ובמלאכה. ע"ל סי' שמ"ג וסי' שס"א סעיף י"א:
יח סָעִיף ו פטור מק"ש כו'. דעוסק במצוה הוא ופטור משאר המצות:
א סָעִיף א אוכל בבית אחר. דהוה כלועג לרש כן פירש"י בפרק מי שמתו והא דלא אסרו גם באחר מטעם זה לפי שדוקא בחייב קבורתו יש חשש במה שאינו עוסק בקבורתו ויושב לאכול בפני המת:
ב סָעִיף א אינו מיסב ואוכל. פי' על השלחן או על המטה:
ג סָעִיף א וכל שכן ביום טוב שני. נראה דהיינו ביום שהוא זמן קבורה אבל בלילה שלפניו דהיינו מוצאי יום טוב הראשון מותר כמו ביום ראשון וכן פסק במהרי"ל הלכות יום טוב שהורה מהר"ש על מת שמת בשמיני עצרת שמותר להאבל לעשות קידוש בערב ליל שמחת תורה משום דאין אנינות ביו"ט ונראה שמזה הטעם פסק שאין דרך לקבור בלילה:
ד סָעִיף א י"א דתלמיד כו'. זה קאי על ימות החול:
ה סָעִיף ב כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. כתוב בדרישה מכאן היה נראה דה"ה למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בו בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור סימן צ"ג ומתוך העסק עבר זמן אותה תפלה שגם כן א"צ להשלימה בזמן תפלה שאחריה להתפלל שתים אחד לתשלומין כיון שג"כ בזמן העסק היה פטור מתפלה כמו באבילות דהכא דמה לי אונס דאבילות או עסק מצוה. ולדעתי כ"ש הוא דהא כשנתעסק בצרכי ציבור גם כן עבד עבודת הש"י עכ"ל. ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפיו דהא כל שהוא אונס מקרי פטור מתפלה ובהדיא אמרו באונס דמתפלל אח"כ שתים כמו שכתוב בא"ח סימן ק"ח. ותו דכתב בת"ה סימן ה' במי שהיה טרוד אצל הפקיד מחמת חוב ולא היה יכול להיפטר אא"כ בהפסד ממון ובתוך כך עבר זמן התפלה דמיקרי אונס אע"ג דמחמת ממון הוא ומתפלל אח"כ שתים הרי לך בהדיא אע"ג דהיה פטור באותה שעה מתפלה מחמת טירדא דמיקרי אונס וה"ה נמי פטור מחמת טירדא דמצוה וא"כ נסתרה דעת בעל הדרישה בזה בפירושו והא דלמד דין זה מן אבילות דהכא אין הנדון דומה לראיה דדוקא אם הפטור בא מחמת דבר אחר דהיינו שהוא עצמו יכול להתפלל בלי שום מניעה אלא שהאבילות פוטרתו בזה אין תשלומין אח"כ משא"כ אם הפטור מחמת טירדא אין זה קרוי פטור מצד עצמו אלא אונס דהא באמת א"א לו להתפלל) דזה נקרא פטור ולא אונס שאין לו פנאי והוה כמו חולה שאין יכול להתפלל ועל זה תקנו תשלומין דמיקרי פטור מחמת אונס כיון שא"א לו כן נ"ל ברור:
ו סָעִיף ב יבדיל אחר שיקבר. דזמן הבדלה עד סוף יום שלישי ובטור כתוב כל השבת כולה היינו מה ששייך לאותו שבת ועיין מ"ש בסימן שצ"ו דפסקי הש"ע סותרים זה את זה. ובישוב הדברים כתב רש"ל בתשובה סי' ע' דאם יש לאונן בן לימול ועדיין לא נקבר המת דמ"מ ימול הבן בבית הכנסת קודם עלינו כמו בשאר פעמים. אח"כ מצאתי בשם רמ"א בכתב ידו שיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן וא"א לו לברך להכניסו בברית דאונן פטור מכל המצות ונראה שיש לחוש לזה אם אפשר לקברו קודם שיוצאין מבית הכנסת בשחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א יברך הסנדק וימול אותו בשחרית דהא איתא בסימן ש"ס מת ומילה מילה קודמת:
א סָעִיף א עליו. אפי' אינו מוטל לפניו אלא מוטל עליו לקוברו כל דין אונן עליו עד הקבורה אבל לאחר הקבורה אפילו באותו יום שמת אין דין אונן עליו. כ"כ בסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ הב"ח:
ב סָעִיף א לחבירו. כגון שהוא שרוי בין העובדי כוכבים:
ג סָעִיף א בעיר. משמע אפי' יש לו מי שיתעסק עמו בעירו שמת דין אונן עליו אבל הב"ח פסק דקרובים שבעיר אחרת אין דין אונן עליהם אא"כ אין למת קרובים בעירו שמוטל עליהם לקברו עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף א מיסב. פי' על השלחן או על המטה *):
ה סָעִיף א ומברך. משמע דברכות ותפלה חייב בשבת וי"ט. ש"ך:
ו סָעִיף א להחשיך. עיין בא"ח סימן ע"א וסי' תקמ"ח ס"ד:
ז סָעִיף א שני. של גליות כמ"ש בא"ח סי' תצ"ו ס"ב ובמהרי"ל כתב בשם מהר"ש דאם מת בשמיני עצרת לעת ערב שמותר להאבל לקדש בליל שמחת תורה שלאחריו משום דאין אנינות בי"ט והש"ך כ' דלדידן דקי"ל דאנינות נוהג בי"ט שני א"כ ה"ה בלילה אסור לקדש והט"ז מסכים לדעת מהרי"ל ע"ש:
ח סָעִיף א שמוטל. והיינו בימות החול. ט"ז:
ט סָעִיף ב שבלילה. כתוב בדרישה מכאן היה משמע דה"ה למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בזה בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור א"ח סי' צ"ג שאין צריך להשלימה מטעם זה שכיון שבשעת העסק היה פטור וכו' והט"ז חולק ע"ז וכ' דהא זה לא מיקרי רק אונס ובהדיא אמרו באונס דמתפלל אח"כ שתים כמ"ש בא"ח סימן ק"ח. ול"ד לאבילות דדוקא אם הפטור בא מחמת דבר אחר והוא עצמו יכול להתפלל בלי שום מניעה אלא שהאבילות פוטרתו בזה אין תשלומין אח"כ משא"כ אם הפטור מכח טירדא זה מיקרי אונס והוה כמו חולה שאינו יכול להתפלל וע"ז תיקנו תשלומין עכ"ל (ובנה"כ כתב דדברי הדרישה נכונים דדוקא באונס שחייב מן הדין אלא משום דאונסו פוטרו דינא הכי אבל העוסק בצרכי צבור דמן הדין אינו חייב כלל דהעוסק במצוה וכו' ע"ש):
י סָעִיף ב יבדיל. עד סוף יום ג' בשבת כמ"ש בא"ח סי' רצ"ט ס"ו וכ' רש"ל בתשובה דאם יש לאונן בן לימול ועדיין לא נקבר המת דמ"מ ימול הבן בבהכ"נ קודם עלינו כמו בשאר פעמים והט"ז כתב שמצא בשם רמ"א כת"י דיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן וא"א לו לברך להכניסו בברית דאונן פטור מכל המצות ונראה שיש לחוש לזה אם אפשר לקברו קודם שיצאו מבהכ"נ בשחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א יברך הסנדק וימול אותו בשחרית דהא אי' בסי' ש"ס מת ומילה המילה קודמת עכ"ל:
יא סָעִיף ג שהוציאוהו. אע"פ שהאבילות עדיין לא חל. ש"ך:
יב סָעִיף ד חל. דכיון דלא ניתן לקבורה לא קרי מוטל לפניו. ש"ך:
יג סָעִיף ד נתייאשו. כתב הש"ך ואפי' המושל רוצה ממון הרבה מ"מ כיון דבממון תלוי הדבר ואפשר שאח"כ יתפייס בדמים מועטים לכך לא חלה האבילות עדיין אבל אם לא ניתן לקבורה מחמת שנאה ולא מחמת ממון ושנאה אינה עשויה ליבטל חלה האבילות מיד עכ"ל:
יד סָעִיף ו פטור. דעוסק במצוה הוא ופטור משאר המצות. ש"ך:
א סָעִיף א שמת לו מת. עבה"ט סק"א ועיין בספר תפארת למשה שכתב דצ"ע קטן שמת תוך למ"ד דאין מתאבלין עליו וכן בן ח' והנפלים אי אסור באכילת בשר ויין כ"ז שלא נקבר כיון שמוטל עליו לקוברו או אינו אסור כמו שאין כהן מטמא להם ונראה דבקטן תוך ל' יש להחמיר כיון דרוב לאו נפלים אלא דבאבל מקילים עכ"ד. ולענין אם חייב בכל המצות צ"ע. שוב ראיתי בבר"י שכתב מת לו בן תוך ל' ללידתו משמע בירושלמי ס"פ נושאין על האנוסה דאין לו אנינות. דבר משה יו"ד סימן פ"ג ועמ"ש ב"ח סי' שנ"ג:
ב סָעִיף א אוכל בבית אחר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב וז"ל דהוי כלועג לרש. והא דלא אסרו גם באחר מטעם זה לפי שדוקא בחייב בקבורתו יש חשש בזה שאינו עוסק בקבורתו ויושב לאכול בפני המת. וזה אסור אפי' בשבת כו' עכ"ל ש"ך ותימה שהרכיב דברי הט"ז ודברי הש"ך ביחד ובאמת פליגי אהדדי דודאי להט"ז שכתב לפי דדוקא בחייב בקבורתו כו' א"כ בשבת שאינו רשאי לעסוק בקבורתו מותר ולהש"ך שכתב דאפי' בשבת אסור ודאי דס"ל דגם אחר אסור. שוב מצאתי בס' תפל"מ שכתב בהדיא כן דלהש"ך גם אחר שאינו קרובו אסור לאכול לפניו והא דתניא מתו משום אכילת בשר ויין ע"ש. ולענין דינא נראה להחמיר כהש"ך:
ג סָעִיף א בשר. עיין בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן רי"ד בתשובה מבן המחבר שכתב דאונן מותר ברוטב של בשר ולא דמי למה שכתב המג"א בסימן תקנ"א ס"ק כ"ט ע"ש:
ד סָעִיף א ואינו מברך ברכת המוציא. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה דאונן אף על פי שמותר לאכול בלא ברכה. חייב בנטילת ידים בין במים ראשונים בין באחרונים ע"ש ולע"ד צ"ע בזה. שוב ראיתי בספר בר"י אות ה' שכתב דפשיטא ליה דאונן חייב בנט"י דנט"י הוי משום גזירה משום סרך תרומה ולפ"ז דהוי גזירה דרבנן אין ספק דחייב דכולהו לאוין מדאורייתא ודרבנן האונן חייב והביא דמהר"י אלפאנדרי נסתפק בזה ובשו"ת מכתם לדוד הסכים כן דחייב ומ"מ נראה דהאונן יטול ידיו ולא יברך ע"ש:
ה סָעִיף א ברכת המזון. כתב בספר חכמת אדם כלל קנ"ג דאם אכל ונקבר המת ועדיין לא נתעכל המזון שבמעיו צריך לברך בהמ"ז ע"ש וכ"כ הגאון מהר"י ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו (וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל אך כתב דטוב שיאכל מעט קודם) וכתב עוד וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפי' כל היום ע"ש:
ו סָעִיף א ופטור מכל מצות. וכתב בשו"ת בית יהודה שאונן פטור ממצות בדיקת החמץ ויבדוק לו אחר ובס' תשובה מאהבה כתב שבפראג נוהגין שהאונן מקנה חלקו לשותפו וגם בזה לענין חמץ יתנה במתנה לאחר ואז יברך האחר ג"כ משא"כ אם אינו בודק מחמת הקנאה רק דרך שליחות צ"ע אם יברך ועיין בתשובת נו"ב מ"ת סימן ס"ז שכתב דאם הוא אונן בימי הספירה בלילה [ומקום הקברות רחוק מן העיר באופן שיהיה אונן כל הלילה ההיא וכל יום המחרת] ואם לא יספור בלילה לא יוכל לברך גם בימים שאחריו יספור באותו לילה בלא ברכה ואז יכול לברך בשאר ימים עיין שם. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ז' דמי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום יגמור ולא יפסיק כיון דהא דאונן לא יקרא את שמע או יתפלל הוא רק מדרבנן ע"ש:
ז סָעִיף א מכל מצות. עיין בתשובת ח"צ סימן א' דדוקא מצות עשה פטור אבל מצות לא תעשה חייב כשאר אנשים ע"ש ועי' פרי מגדים באו"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות כ"ח שכתב דאונן בע"פ מחצות עשה דתשביתו או בחה"מ לאו דב"י אין מוזהר עליה כו' ע"ש ועיין בספר חומות ירושלים סי' רס"ז מה שהשיג עליו:
ח סָעִיף א ואפי' אם א"צ לעסוק. כתב בספר חמודי דניאל כ"י מי שמת לו מת ר"ל והוא קודם התפלה אם יש לו קוברין אין להגיד לו כדי שיתפלל אך אם מוטל עליו להתעסק צריך להגיד לו:
ט סָעִיף א אינו רשאי. עיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' יו"ד שנשאל באשה אחת שמתה בשבת והיו לה בנים וגם אחים ואירע לאחים יאר צייט במוצאי שבת על אמם אם רשאים האחים לכנוס לבהכ"נ במו"ש להתפלל ולומר קדיש כדין יא"צ והורה להתיר ואף שהסכימו האחרונים בא"ח סימן ע"א כדברי י"א אלו דאף כשיש מי שישתדל לצרכי קבורה אסור להחמיר על עצמו מ"מ הכא כ"ע מודים דרשאים האחים להתפלל ולומר קדיש דכיון שיש לאשה בנים א"כ ליכא רק מפני כבודו של מת א"כ הא גם מה שמתפללין ואומרים קדיש הוא כבוד של מת כבוד אמם ועוד דכבוד אמם קודם דגם המת חייב בכבוד אמו אף דבמתים חפשי מ"מ לגבי האחים בודאי קודם כבוד אמם לכבוד אחותם עכ"ד ונראה דלטעם האחרון דכבוד אמם קודם לכבוד אחותם יש להתיר ג"כ היכא שאינם אחים לה רק מצד האב ויש להם יא"צ על אמם דאז לא שייך לומר דגם המת חייב בכבוד אמם אפ"ה שרי אך לע"ד דבריו צ"ע דהא כבוד המקום קודם לכבוד אביו ואמו כמו שכ' לעיל סימן ר"מ סעיף ע"ז ואפ"ה אונן פטור מכל המצות וע"כ משום דהחמיר הקב"ה בכבודו של מת יותר מכבודו וא"כ פשיטא דקודם לכבוד אביו ואמו וצ"ע לדינא:
י סָעִיף א ובשבת וי"ט. עיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סימן ט' דמותר לילך לשמש בסעודת ברית מילה אם פרנסתו בכך ובלבד שלא יאכל שמה ובחול וכן בסעודת נשואין אף כה"ג אסור ע"ש ועיין במג"א סימן תקמ"ח ס"ק ח':
יא סָעִיף א וי"וט. עיין בא"ח סי' תרצ"ו סעיף ז' לענין מי שמת לו מת בפורים אם מותר בבשר ויין ועיין בתשובת ושב הכהן סי' צ"ו שהאריך בזה והעלה שאונן אסור בבשר ויין בפורים ע"ש:
יב סָעִיף א אוכל בשר. עי' בספר ברכי יוסף להגאון חכם חיד"א ז"ל בא"ח סימן תקנ"א שיש מקילין בשבוע שחל ט"ב לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת וראיה מהא דאיתא בחולין י"ז אברי בשר נחירה כו' וכתבו הפוסקים להקל בדרבנן ע"ש. ולפ"ז גם כאן יש מקום קצת להתיר בחול במה שנשתייר מסעודת שבת דפשיטא דהא דאונן אסור לאכול בשר הוא מדרבנן ומכ"ש לפמ"ש התוספות במ"ק דף כ"ג ע"ב בד"ה ואינו אוכל בשר דמדינא מותר אונן בבשר כל זמן שאינו כשלמים דהיינו שעבר שני ימים משחיטתו אלא שאין רגילין בו היתר עיין שם אם כן מה שנשתייר משבת בודאי עברו עליו שני ימים דע"כ נשחט בערב שבת. אמנם לפי מה שכתב בתשובת נודע ביהודה תנינא חי"ד סי' ס"ד (הבאתיו לעיל סימן קט"ו סק"ז) נסתר היתר הנ"ל ופשיטא דגם לענין שבוע שחל תשעה באב אין להקל בזה:
יג סָעִיף א אם ירצה. עיין בתשובת ושב הכהן סימן נ"ה מה שהקשה על זה ודעתו דזה לא קאי רק אשבת ולא על י"ט כיון שהוא חייב מצד הדין לקיים מצות שמחה גם אונן חייב אם אינו רוצה לקברו ואפי' בליל י"ט הראשון חייב כל אדם ג"כ בשמחה כמו בשאר ימי החג ולכן גם אונן בליל ראשון כיון שאינו רוצה לקברו בלילה חייב בשמחה ואינו רשאי להחמיר על עצמו ע"ש:
יד סָעִיף א לבהכ"נ. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש דאונן בחול אין מצטרפין לכל דבר שבקדושה ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ט שגם דעתו כן ע"ש שהאריך בזה. ומ"ש בשם נה"כ שלא יאמר קדיש עד אחר הקבורה עיין בתשובת אבן שהם סי' כ"ז שחולק על נה"כ וכתב כהט"ז דבשבת יאמר קדיש אף קודם קבורה ע"ש וכן משמע בתשובת שער אפרים סימן צ"ט וכן פסק בתשובת נחלת שבעה סי' ע"ג וכן העלה בתשובת שבות יעקב ח"א סוס"י ח' אלא שכתב שלא ראה נוהגין כדעת הט"ז בזה מ"מ היכא דנהוג נהוג וכן אם הורה המורה כדבריו לא מהדרינן עובדא ומנהג עיר הקודש תוב"ב שאומר קדיש בסיועת חזן הכנסת שאומר אחריו ע"ש:
טו סָעִיף א בי"ט שני. עיין ש"ך סק"ט הובא בבה"ט סק"ז שכתב דזה קאי אי"ט שני של גליות והראה מקום לא"ח סי' תצ"ו ס"ב. ואא"ז הרב הגדול מהר"נ הירץ זצ"ל בגי"ד שלו השיג עליו דמ"ש בא"ח שם חוץ מי"ט שני של ר"ה קאי על לכחול את העין אבל לענין מת אין חילוק ואפי' בי"ט שני של ר"ה שרי כמ"ש בא"ח סי' תקכ"ו סעיף ד' ע"ש. ומ"ש הבאר היטב בשם הש"ך דאסור לקדש. עיין במגן אברהם סי' תקמ"ח סק"ח שמתיר וחולק על הש"ך:
טז סָעִיף א שחלו עליו כל דיני אנינות. עיין בספר ישועות יעקב מהגאון ש"ב אב"ד מלבוב בא"ח סימן ע"א סק"ד שכתב דבזה אם א"צ לעסוק בצרכי המת כגון במקום שיש חבורה והקרובים סומכים עליהם בענין קבורת המת חייבים בכל המצות דלא שייך כאן מפני כבודו של מת שאין כבוד המת שיתעסקו בו יותר מכדי צרכו ביום טוב עיין שם עוד:
יז סָעִיף ב ולאחר קבורה יתפללו. כ' המג"א בסימן ע"א סעיף קטן א' דמיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ו' כתב בשם אביו ז"ל דמ"מ ברכת מקדש את שמך שהיא שייכא לק"ש שאינו מקדשים שמו יתברך ברבים א"כ כשקורא ק"ש יכול לברך ברכה הנ"ל אכן אם כבר עבר זמן ק"ש אך קורא ק"ש כקורא בתורה לא יברך. וכ' עוד שם דלפמ"ש בתשובת מהר"ם לובלין סי' ע"ג דבליל י"ט אין בו דין אנינות וידוע דכל ברכת השחר יכול לברך קודם אור היום חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה א"כ אונן בי"ט יכול לברך כל ברכת השחר קודם אור היום חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה וממילא דאם לא אמר מחויב לברך אחר הקבורה אחרי שלא נפטר בעת חובתו. וכתב עוד דכשהאונן מתפלל לאחר קבורה עד אחר שבעה לא יאמר פטום הקטורת וסדר הקרבנות. וע"ש בסימן ה' הסדר איך יתנהג האבל אחר קבורת מתו בק"ש ותפלה י"ג חלוקי דינים:
יח סָעִיף ב ולא דמי כו'. אם מת לו מת בלילה קודם שהתפלל תפלת ערבית וכבר הגיע זמן התפלה צ"ע אם יתפלל למחר בבוקר אחר הקבורה גם תפלת הערב ולכאורה דמי זה למ"ש כאן בש"ע באם מת בשבת. אלא שראיתי באשל אברהם בא"ח סי' ע"א סק"א שכתב אם הגיע זמן תפלת מנחה קודם שמת לו מת ונתעסק בקבורה עד אחר ערבית העלה בתשובה בי"ד סי' מ"ב דאינו חייב להתפלל ערבית שתים דהא אין החיוב חל עליו אלא ברגע אחרון של יום דבזמן הקודם לזה אין בו חיוב כ"כ אלא דיוצא כשמתפלל אז. ע"ש כ"פ הרב מהר"א. ומהר"מ עשאל ס"ל דחייב ע"ש עכ"ל וא"כ בזה אפשר גם הרב מהר"א מודה דחייב להתפלל שחרית שתים דהא תפלת ערבית חל עליו חיוב מיד בצאת הכוכבים כמ"ש בא"ח סי' רל"ה סעיף ג' ולא דמי לאם מת בשבת דהתם לא חל עליו תפלת ערבית במו"ש כלל. שוב מצאתי בדגמ"ר שכתב כן דאם מת בלילה צריך להתפלל שחרית שתים. ע"ש:
יט סָעִיף ב ולענין הבדלה. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קמ"ט שכתב באונן שלא היה יודע הדין והבדיל במוצאי שבת אין צריך לחזור ולהבדיל לאחר קבורה שנית ופסק כן הלכה למעשה ע"ש:
כ סָעִיף ב יבדיל. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז לענין אונן שיש לו בן למול עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' פ"ה שהורה כדעת הט"ז גם במילה שלא בזמנה שקרה לאבי הבן אנינות ביום שנתרפא וראוי למול דמלין קודם קבורה דאין חילוק בזה בין מילה בזמנו לשלא בזמנו והסכים עמו ש"ב הגאון בעל אור חדש ועוד שני גדולים. וע"ש שכתב בשם ס' ברכי יוסף בשם תשובת בית יהודה ח"ב סימן ע' שמסכים לדברי הרמ"א דיש לקבור קודם באופן אם האב הוא המוהל ולזה הסכים הרב בעל ברכי יוסף ז"ל ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סי' שכ"ה שכתב דמשמע שהגאון בעל זכרון יוסף עשה מעשה כהרש"ל וכן הורה גם הוא ז"ל ע"ש ומשמע מדבריו דגם אם האב בעצמו המוהל ימול קודם]):
כא סָעִיף ג מותרים הקרובים בבשר ויין. בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' רי"א מביא ירושל' דכ"ש שחייבים במצות ע"ש. עוד כתב שם שחוכך לומר דהא דנמסר לכתפים מהני היינו במקום שמוליכין המת למקום רחוק ואין אונן הולך עמהם אבל במקום שגם קרובים הולכים בשעת קבורה לא מהני מסירה ע"ש טעמו. ומטעם זה נהגו במקומינו שהאוננים ממתינים להתפלל עד אחר הקבורה אף שכבר נתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם הוצאות ותכריכין כיון דבמקומינו גם הקרובים הולכים בשעת קבורה. ובס' חכמת אדם כלל קנ"ג התרעם עליהם ע"ש ובחנם התרעם:
כב סָעִיף ד שמת בתפיסה. ע' בתשובת נו"ב שם שכתבו דבמקום שניתן הדת שלא לקבור מיד עד שיעבור מ"ח שעות חל אנינות מיד ולא דמי להכא דהכא לא ניתן רשות לקוברו כלל ואף אם יעלה בידם לקוברו מ"מ אינם מחויבים עכשיו להכין תכריכים מיד ולחתוך נסרים כיון שאפשר שלא יניחו כלל לקבור ויפסידו לחנם אבל בההיא אף שלא ניתן רשות לקבור מיד מ"מ יש להם להכין תכריכים לכן חל מיד אנינות מיהו יש תקנה שיטהרו תיכף ולשומו בארון שלם נקב מלמטה וגם ימסרוהו לכתפים אז יש לצרף דעת רש"י דזה מיקרי סתימת הגולל כיון דאפשר דגם במקום שקרובים הולכים בעת קבורה מהני מסירה. ונוהג אבילות לחומרא. מ"מ ז' ימי אבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר. וע"ש עוד שנראה מדבריו דבימות החורף שאף אם ימתינו לא יסריח אסור לטהרו מיד שאין זה כבודו. ועיין בתשובת יד אליהו סי' ט"ז שכתב במי שמת לו מת בערב שבת ג' או ד' שעות קודם הלילה ויש מנהג באותה העיר שאין קוברין את המת אחר ב' שעות אחר חצי היום בע"ש אף שיש עדיין זמן רב לקברו חייב האונן להתפלל מנחה דה"ל כאילו אינו מוטל עליו לקוברו ודמי למי שמת בתפיסה והמנהג ההוא ראוי לבטלו ע"ש. ולפי מש"ל בשם הנוב"י גם בזה יש עליו דין אונן קודם שבת ופטור מלהתפלל ואף שגם המג"א כתב בסי' תקמ"ח סק"ח דאם א"א לקבור מחמת אונס לא חל עליו אנינות דדמי למת בתפיסה ע"ש כבר כתב בתשו' נו"ב שם דדברי המג"א הוא בי"ט שני שאם אינו קוברו בו ביום אסור לעשות תכריכין אבל בחול כו' ע"ש:
כג סָעִיף ה וי"א דאסור. [עיין בתשובת חתם סופר סי' שכ"ד שכתב דגם דעת הרב"י כן היא שכתב אינו חולץ כו' ומדפרט הני ש"מ אינך אסורים והוא ממש לשון ר"פ שבטור שאסרו בשאר דברים והא דכתב הרמ"א וי"א לפי שאינו מפורש בדברי הב"י כו' ע"ש עוד ויובא לקמן סימן ש"פ סכ"א]:
א סָעִיף א שהוא חייב כו'. גמ' (בברכות י"ז א') רב אשי אמר כל כו' וכפירוש הרא"ש שם דלא כר"ת ע"ש:
ב סָעִיף א ואפי' מחיצה כו'. עבא"ה סי' שס"ב:
ג סָעִיף א (ליקוט) אפי' אם אוכל כו'. עתוס' דמ"ק כ"ג ב' ד"ה ואין כו' וברפ"ג דברכות בתוס' שם (ע"כ):
ד סָעִיף א ואפי' אם כו'. כחד מ"ד בירושלמי דשקלו וטרו שם הרבה אליביה:
ה סָעִיף א וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה ואינו מברך כו': (ליקוט) וי"א שאפי' כו'. וכ"ה בא"ר ריש פ"י ואם רצה כו' מפני כו' (ע"כ):
ו סָעִיף א אם ירצה. עש"ך:
ז סָעִיף א ואם צריך כו' ואם רוצה כו'. בירושלמי שם וכפי' הרא"ש שם ע"ש:
ח סָעִיף א וכ"ש כו'. שם וכמ"ש בפ"ק די"ט (ו' א'):
ט סָעִיף א י"א כו'. ירושלמי פ"ג דברכות ועמש"ל סי' רמ"ב סכ"ז:
י סָעִיף ב מי כו'. כנ"ל ס"א:
יא סָעִיף ב ול"ד כו'. כיון שהיה פטור לגמרי:
יב סָעִיף ב ולענין הבדלה כו'. כמ"ש בפרק ע"פ (ק"ז א') מי שלא הבדיל כו' וקי"ל גם כן שם טעם מבדיל וערא"ש בברכות שם:
יג סָעִיף ד מי שמת כו'. עתוס' דברכות שם ורא"ש שם ובמ"ק:
יד סָעִיף ד וכן מי כו'. מ"ש (פ"ב):
טו סָעִיף ה כ"ז כו'. וראיה מדוד שרחץ כו' (שמואל ב' י"ב) ואבלות למדו ממנו ברפ"ג (ט"ו ב') שנאמר וינחם כו'. רמב"ם ועתוס' דכתובות ד' א' סד"ה בועל: (ליקוט) כל זמן כו' וי"א כו'. עתוס' דמ"ק כ"ג ב' ד"ה ואינו אוכל כו' (ע"כ):
טז סָעִיף ה (ליקוט) אבל אסור כו'. א"ר פי"א אבל כ"ז שמת מוטל כו' (ע"כ):
יז סָעִיף ה וכ"ש כו'. דאפילו בשבת אסור כמ"ש בסעיף א': (ליקוט) וכ"ש שאסור כו'. דל"פ ת"ק ורשב"ג אלא בשבת ואף בזה פסקו הפוסקים כת"ק כנ"ל (ע"כ):
יח סָעִיף ה וי"א כו'. ר"ל כל שהוא בשב ואל תעשה כל שהוא שמחה: (ליקוט) וי"א דאסור כו'. ומה שכתוב בדוד וירחץ ויסך כו' שאני שהמלך מותר ברחיצה כמ"ש ביוה"כ (רפ"ח דיומא) והמלך והכלה כו'. תה"א ועוד תי' שם ובשם הראב"ד ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. ובמ"ש בא"ר פ"ח שר"ע חלץ תפלין וה"ה לכל הנך שהן בשב ואל תעשה וערא"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.