א הַנּוֹתֵן מֵתוֹ בְּאָרוֹן וְלֹא קְבָרוֹ בַּקַּרְקַע, עוֹבֵר מִשּׁוּם מֵלִין אֶת הַמֵּת. וְאִם נְתָנוֹ בְּאָרוֹן וּקְבָרוֹ בַּקַּרְקַע, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, וּמִכָּל מָקוֹם יָפֶה לְקָבְרוֹ בַּקַּרְקַע מַמָּשׁ, אֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ.
ב נוֹתְנִין הַמֵּת עַל גַּבָּיו, וּפָנָיו לְמַעְלָה, כְּאָדָם שֶׁהוּא יָשֵׁן.
ג אֵין קוֹבְרִים ב' מֵתִים זֶה בְּצַד זֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דֹּפֶן הַקֶּבֶר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם; וְלֹא הַמֵּת בְּצַד עֲצָמוֹת; וְלֹא עֲצָמוֹת בְּצַד הַמֵּת. אֲבָל נִקְבָּר הָאִישׁ עִם בִּתּוֹ קְטַנָּה, וְהָאִשָּׁה עִם בְּנָהּ קָטָן וְעִם בֶּן בְּנָהּ קָטָן. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁיָּשֵׁן עִמּוֹ בְּחַיָּיו, נִקְבָּר עִמּוֹ בְּמוֹתוֹ.
ד אֵין נוֹתְנִין ב' אֲרוֹנוֹת זֶה עַל זֶה; וְאִם נָתַן, כּוֹפִין הָעֶלְיוֹן שֶׁיְּפַנֶּה. וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם עָפָר שִׁשָּׁה טְפָחִים, מֻתָּר.
ה אֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, אֲפִלּוּ רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל. וְכֵן אֵין קוֹבְרִין צַדִּיק וְכָשֵׁר וּבֵינוֹנִי, אֵצֶל חָסִיד מֻפְלָג. אֲבָל קוֹבְרִים בַּעַל תְּשׁוּבָה אֵצֶל צַדִּיק גָּמוּר (בֵּית יוֹסֵף).
ו שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה, אֵין לְקָבְרָם יַחַד.
א סָעִיף א ומ"מ יפה לקברו בקרקע קשה ממש. כלומר אע"פ שהארון קבור בקרקע מ"מ לא יהא הארון סתום מכל צד אלא יקבר המת בקרקע ממש ובעט"ז ובפרישה תמהו על מה שנוהגין עכשיו לעשות לכהנים ארונות שלמים (דהיינו שעושים מלמטה דף ושוכב על הדף ואומרים טעם משום חשיבות כהנים הוא) דהרי אדרבה טוב הוא לשכב על העפר ולפמ"ש בדרישה דבזמנינו שנותנים חרסית על פיו ועיניו הוי במקום עפר דבזמנם ניחא עי"ל דאי אפשר לארונות שעושין עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים ובנקב סגי כדאיתא בטור ופוסקים:
ב סָעִיף ב על גבי וכו'. דכל היכא דישכיבו אותו באופן אחר או מעומד או יושב ה"ל דרך גנאי וכתב העט"ז ונוהגין לכסות הארון בדף ושלא להטיל שום עפר על גופו מפני שבזיון הוא לו:
ג סָעִיף ג זה הכלל כו'. נראה דדוקא אקטן הנ"ל קאי אבל בן גדול אף שמותר עם אביו וכן בת גדולה עם אמה אסור לקברה עמהם ומ"ש עם בן בנה הקטן ה"ה דהוא מותר עם בת בנו או בתה אלא במאי דסיים פתח וחד מנייהו נקט. פרישה:
ד סָעִיף ד אין נותנין כו'. כתב הב"ח דאפילו אי אפשר לקבור במקום אחר ולכן צריך למחות בקהלות שהקוברים עושים כן שלא ישימו זה על זה אלא בדאיכא בבירור הפסקת ו' טפחים מיהו אם אי אפשר לקברו בענין אחר ודאי שרי וכן משמע מתשובת רב האי גאון שהביא הטור בסי' שאח"ז ופשוט הוא:
ה סָעִיף ה וכן אין קוברין צדיק וכ"ש בינוני כו'. כצ"ל:
ו סָעִיף ה אבל קוברים בעל תשובה כו'. וכתב הב"ח אבל אין קוברין בעל תשובה אצל חסיד:
א סָעִיף א ממש. כלומר אע"פ שהארון קבור בקרקע מ"מ לא יהא הארון סתום מכל צד אלא יקבר המת בקרקע ממש ובלבוש ובפרישה תמהו על מה שנוהגין עכשיו לעשות לכהנים ארונות שלמים דהיינו שעושים למטה דף שהמת שוכב עליו ואומרים דעושים כן משום חשיבות הכהנים. דאדרבה הרי טוב יותר לשכב על העפר. ולפי מ"ש הדרישה דבזמנינו שנותנים חרסים על פיו ועיניו הוי במקום עפר ניחא. א"נ דאי אפשר לארונות שעושים עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים ובנקב סגי כמ"ש הטור והפוסקים עכ"ל הש"ך (ועי"ל לפי מנהגינו שמניחין כיס עפר תחת ראשו הוי כקבור בעפר אע"פ שהכיס מפסיק כיון שהוא מפשתן דק כנהוג אין זה הפסק ולאותן שנותנין מעפר א"י על פניו של מת ניחא טפי):
ב סָעִיף ב למעלה. וכ' הלבוש ונוהגין לכסות הארון בדף ושלא להטיל שום עפר על גופו מפני שבזיון הוא לו:
ג סָעִיף ג הכלל. כ' הש"ך נראה דדוקא אקטן קאי אבל בן גדול אף שמותר עם אביו וכן בת גדולה עם אמה מ"מ אסור לקברם עמהם (ומ"ש עם בן בנה הקטן ה"ה דמותר עם בת בנה או בתה אלא במאי דסיים פתח וחדא מינייהו נקט) פרישה:
ד סָעִיף ד שיפנה. וכ' הב"ח דאפילו אם א"א לקבור במקום אחר ולכן צריך למחות בקהלות שהקוברים עושים כן שלא ישימו ע"ז אלא בדאיכא בבירור הפסקת ו' טפחים מיהו אם א"א לקברו בענין אחר ודאי שרי וכ"מ מתשו' רב האי גאון שהביא הטור ופשוט הוא עכ"ל הש"ך (עיין בתשו' ח"צ שאלה קמ"ט):
ה סָעִיף ה וכשר. והט"ז גורס וכ"ש וכ' שכן הוא בס' ת"ה:
א סָעִיף א ולא קברו בקרקע עובר כו'. עי' בתשו' שבו"י ח"ב סי' ק"א שנשאל אחד שנולד לו מכה ברגלו והוצרך לחתוך לו רגלו אי מחוייב לקבור אותו אבר או לא והשיב דאף דבש"ס כתובות דף כ"ב ע"ב משמע דיש לקברו י"ל אין זה מצד החיוב לקבור ומי שחושש לעצמו משום סכנה אפשר דאינו מחוייב לקבור מ"מ צריך ליתנו בחדר א' שלא יכנסו שם הכהנים כי אבר מ"ה מטמא ע"ש ועמ"ש בסי' שס"ט סק"ג:
ב סָעִיף א לקברו בקרקע. [עי' בתשו' חתם סופר סי' של"ב שנשאל מרב אחד ע"ד בית הקברות שבעירו רגילים לקבור להניח הראש לצפון ורגליו לדרום ופתח שער הכניסה להקברות היה לדרום ומחמת דוחק המקום שנתמלא רוצים לשנית להתחיל שורה אחרת ממזרח למערב הראש למזרח ורגלים למערב אם יש קפידא לשנות מהרגילות כי בסוגיא דב"ב ק"ב מבואר שלא היו מקפידים בצדדים שהרי חפרו כוכין לאורך ולרוחב המערה אלא שמצא בסוף ס' החיים שכתב לקבור מצפון לדרום ולא כתב שום טעם. והשיב גם בעיני יפלא מאין הרגילות לקבוע תחומין ורוחות בקבורת מתים ובק"ק פ"ב קוברים הראש למערב ורגלים למזרח ומ"מ הנח להם לישראל כו' ומרגלא בפומיה דאינשי דקוברים הרגלים נגד פתח שערי כניסה ויציאה לרמוז האמונה בתחיית המתים שעתיד לעמוד מקברו ולצאת דרך השער כו' והנה כאשר אנחנו השוכנים באירופא רוצים לנסוע לאה"ק יש לפנינו ב' דרכים או לנסוע מצפון לדרום עד הים האמצעי ומשם הופך פניו למזרח א"י או לנסוע ממערב למזרח קישטאנדינא ומשם הופך פניו לדרום ובא לא"י וע"כ נכון לקבור או ראשו לצפון ורגליו לדרום וכמ"ש בס' החיים הנ"ל או ראשו למערב ורגליו למזרח ולפ"ז אין הוכחה מהש"ס דמיירי בא"י דמתים קמים ועומדים בא"י ע"כ אין קפידא ברוחות משא"כ בח"ל ולכן אם רוצים בני עירו להשכיב ראש למערב ורגליו למזרח הוי כמו ראש לצפון ורגליו לדרום ומשום שינוי רגילות אין קפידא כדמוכח בשילהי נזיר כו' ומה טוב אם אפשר שיפתחו עוד שער א' לצד שכנגד רגלי הקבורים לקיים מנהג הנ"ל ואם גם זה א"א לקבור ראש למערב פשיטא דהכל מותר ואין דנין אפשר משאי אפשר וגדולה מזו בש"ך ס"ק ד' ע"ש]:
ג סָעִיף ג אין קוברים. עי' בתשו' שבות יעקב חלק ב' סי' צ"ה שכתב על דבר הרחקת המתים אף שהדין פשוט ומבואר בטור ששיעור הרחקת מתים בין זה לזה הוא ששה טפחים מ"מ פוק חזי מה עמא דבר שקוברין זה אצל זה וזה עג"ז אף שהוא שלא ע"פ הדין נ"ל דנתפשט המנהג לפי שלא לנו ניתן הארץ רחבת ידים לפנינו וכמה השתדלות צריכין בכל המקומות ליתן לנו קצת מקום ודי לעמוד בשלנו במקום מצומצם ודינים אלו לא נאמרו אלא במקום שהארץ רחבת ידים לפנינו וכה"ג כתב הט"ז סי' שס"ד סק"ב בדין מת מצוה מ"מ מקום שנתיישב בקרוב ואפשר להרחיק יש להרחיק ע"ש:
ד סָעִיף ה אין קוברין רשע. [עי' בתשו' ח"ס סי' של"ג במי שנהרג ע"י רוצח אם לקברו בקברי אבותיו או ליחד לו מקום שם קבר בפ"ע כי שמעו אומרים דין ד' מיתות לא בטלו והמחויב מיתת ב"ד אין קוברים אותו בקברי אבותיו. והשיב שדברי הני אינשי אין בהם ממש וגם ראיה ברורה מש"ס סנהדרין מ"ח ע"א וכתב ובכל זאת אילו לא שאלו את פי הייתי מניח להם מנהגם אבל השתא דאתי לקדמאי מאתי לא תצא הוראה כזאת אלא יקברוהו בקברות אבותיו לפי כבודו הראוי לו ע"ש]:
א סָעִיף א בארון. גמרא (שם) א"ל שבור מלכא כו' דליעביד כו':
ב סָעִיף א (ליקוט) ואם נתנו בארון. כמ"ש בירושלמי (פ"א דמ"ק ופ"ו דסנהדרין) בראשונה היו קוברין במהמורות כו' ומשימים בארון והביאו הרא"ש ובטוש"ע סי' שס"ג ס"ד (ע"כ):
ג סָעִיף א ומ"מ כו'. ירושלמי פ' בתרא דכלאים (ופי"ב דכתובות) והביאו הטור: (ליקוט) ומ"מ יפה כו'. ירושלמי (שם) בצוואתו של רבי תהא ארוני נקובה ופי' הרמב"ן שיטלוהו כף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורות קרקע מצוה ול"ת משום חביבותא דא"י אלא אפי' בח"ל משום שנאמר ואל עפר תשוב עכ"ל (ע"כ):
ד סָעִיף ב נותנין כו'. ירושלמי (שם) יהבוני על כו' והביאו תה"א והטור ובסוף נזיר ירושלמי איזהו מושכב כדרכו רגליו מופשטות וידיו על לבו והביאו ב"י ועבה"ג: (ליקוט) נותנין כו'. עבה"ג וה"ה בצדו כמ"ש בירושלמי (שם) בר' ירמיה שצוה כן ועב"י בשם תה"א וכן בגמ' דנזיר (ס"ה א') מושכב כו' (ע"כ):
ה סָעִיף ג (ליקוט) אין כו' אבל כו'. א"ר פי"ג (ע"כ): (ליקוט) אין כו'. כמ"ש בב"ב ק' ב' המוכר כו' ושם ק"א ב' הא קנגעי כו' ובמתני' שם רשב"ג אומר הכל כו' וז"ש אא"כ כו' ופסק כרשב"ג:
ו סָעִיף ד אין נותנין כו'. תה"א בשם א"ר אין נותנין ב' ארונות זה ע"ג זה ואם נתן כופין את בעל העליון שיפנה שאין נוהגין בזיון במתים:
ז סָעִיף ד ואם יש כו'. כמ"ש בב"ב שם במעמיק:
ח סָעִיף ד ו' טפחים. טור. אבל בתה"א כתב ג"ט אלא שכתב שם ונשאל מר' האי כו' והשיב כו' ואי אפשר שלא יהא בין מת לחבירו ששה טפחים שלשה לתפוסת זה ושלשה לתפוסת זה כו' וערשב"ם בב"ב ק' ב' ד"ה ושנים כנגדו כו' וה"ה למעלה ודלא כפי' הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' רי"ז ס"ו (ע"כ):
ט סָעִיף ה אבל קוברין כו'. עספ"ה דברכות: (ליקוט) אבל קוברין כו'. ממ"ש ברפ"ג (דמ"ק י"ז א') עיילוה למערתא דדייני כו' דעבד כר' אלעאי כו' ועש"ך (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.