א מְבַטְּלִים תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת. לְמָאן דְּמַתְנֵי לַאֲחֵרִים, אֵין לוֹ שִׁעוּר, אֲפִלּוּ יֵשׁ עִמּוֹ כַּמָּה אֲלָפִים מִתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ. לְמָאן דְּקָרֵי וְתָנֵי, דְּהַיְנוּ שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וַעֲדַיִן לֹא שָׁנָה לַתַּלְמִידִים, אִם יֵשׁ ס' רִבּוֹא אֵין צָרִיךְ לְהִתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ. לְמָאן דְּלֹא קָרֵי וְתָנֵי, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵק עִמּוֹ אֵין צָרִיךְ לְהִתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ, וְהוּא שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַכְשָׁיו מִן הַסְּתָם מְבַטְּלִין, שֶׁאֵין לְךָ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ בַּמִּקְרָא אוֹ בַּמִּשְׁנָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הריטב"א פ"ב דִּכְתֻבּוֹת שכ"כ בְּשֵׁם סמ"ג) וְאִשָּׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינָה כְּמָאן דְּקָרֵי וְתָנֵי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינָה כְּמָאן דְּלֹא קָרֵי וְתָנֵי, וְכֵן נָהֲגוּ בְּאִשָּׁה וְתִינוֹק לְקֻלָּא. וְאֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְמֵת, כְּשֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁיִּתְעַסֵק עִמּוֹ כָּל צָרְכּוֹ, אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת וְלִרְאוֹת אִם יֵשׁ עִמּוֹ כָּל צָרְכּוֹ אִם לָאו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה, תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלּוֹ קוֹדֵם. וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֵין מִתְבַּטְּלִין כְּלָל.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמְּבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, לְלַוּוֹתוֹ בִּשְׁעַת הוֹצָאָתוֹ; אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁמֻּטָּל לְקָבְרוֹ, אֵין מְבַטְּלִין בִּשְׁבִילוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה, אֶלָּא אִם יֵשׁ חֲבוּרוֹת בָּעִיר שֶׁכָּל אַחַת מִתְעַסֶקֶת יוֹמָהּ, אוֹתָהּ שֶׁאֵינָהּ יוֹמָהּ מֻתֶּרֶת בֵּין בְּלִמּוּד בֵּין בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת. וּבִשְׁעַת הוֹצָאָה, מְבַטְּלִין מִכָּל שְׁאָר מְלָאכוֹת וּבָאִים לְלַוּוֹתוֹ, אֲפִלּוּ אִי לֹא קָרֵי וְתָנֵי, דְּלֹא מְפַלְּגִינָן בֵּין לֹא קָרֵי וְתָנֵי אֶלָּא בְּבִטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה, אֲבָל בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, אֲפִלּוּ אִי לֹא קָרֵי וְתָנֵי הַכֹּל בְּטֵלִים וּבָאִים לְלַוּוֹתוֹ. וְאִם אֵין חֲבוּרוֹת בָּעִיר, כָּל בַּעֲלֵי מְלָאכוֹת צְרִיכִים לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִתְעַסֵק בּוֹ עַד שֶׁיִּקָּבֵר; אֲבָל מִתַּלְמוּד תּוֹרָה אֵין צְרִיכִים לְהִתְבַּטֵּל אֶלָּא בִּשְׁעַת הוֹצָאָתוֹ, כִּדְאַמְרָן.
ג הָרוֹאֶה אֶת הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ, עוֹבֵר מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ (מִשְׁלֵי יז, ה) וּבַר נִדּוּי הוּא, וּלְפָחוֹת יְלַוֶּנּוּ ד' אַמּוֹת.
ד אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְלַוּוֹת אֶת הַמֵּת, צָרִיךְ לַעֲמֹד מִפָּנָיו.
ה אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם שִׁלְדּוֹ קַיֶּמֶת, צְרִיכִין לְלַוּוֹתוֹ כְּמוֹ בִּשְׁעַת הוֹצָאַת הַמֵּת.
א סָעִיף א מבטלין ת"ת כו'. פירוש חובה לבטל כן הסכימו הפוסקים:
ב סָעִיף א שקרא ושנה כו'. משמע תרווייהו בעינן אבל מלשון הריטב"א שהביא ב"י שאין לך אדם מישראל שאינו או במקרא או במשנה כו' משמע דקרא או שנה קאמרינן:
ג סָעִיף א אם יש ס' רבוא כו'. דנטילתה כנתינתה מסיני מה נתינת התורה בסיני בס' רבוא אף נטילתה בס' רבוא:
ד סָעִיף א והוא שיש עמו עשרה. כדי שיוכלו לומר קדיש וברכת אבלים:
ה סָעִיף א ואין מבטלים ת"ת למת כשיש כו'. הל' מגומגם אבל בטור ניחא דקאי אמאן דלא קרי ותני דסגי כשיש לו מי שיתעסקו עמו וקאמר דאם יש אנשים בעיר שיוכלו להתעסק עמו א"צ לראות אם מתעסקים עמו דמסתמא מתעסקים עמו ות"ת קודם אבל מאן דמתני דאין לו שיעור ודאי דלעולם צריך ללוותו וכן למאן דקרי ותני דצריך ששים רבוא ודאי מסתמא ליכא ששים רבוא וע"כ גם דברי המחבר צריך לפרש כן ודו"ק. כתב האגודה מה שרגילין לבטל תלמוד תורה כל זמן שיש מת בעיר הטעם פן יהיה צרכי המת נדחה כי כולם ילכו ללמוד ונ"ל בקהלות שעשו כתות ויש אנשים מיוחדים המתעסקים בו אדם הלומד לש"ש ואינו רגיל לטפל בהם יכול ללמוד ע"כ ומביאו מהרש"ל והדרישה והב"ח כתב עליו ונראה דאפילו למאן דקרי ותני קאמר דיוכל ללמוד אבל למאן דמתני לאחרים דאין לו שיעור צריך לבטל אפי' עשו כתות דהא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת אין פירושו מותר לבטל אלא חובה קתני עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהא האגודה מיירי שלא בשעת הוצאתו דיוכל ללמוד אפילו למאן דמתני דדוקא בשעת הוצאתו צריך לבטל וכדלקמן סעיף ב':
ו סָעִיף א ותינוקות של בית רבן אינן מתבטלין כלל. פי' אפי' להוצאת המת וטעמא כדכ' הטור שהרי אין מבטלין אותן אפי' לבנין בית הכנסת דלא כעט"ז שכתב הטעם שהרי אינם מתעסקים עמו דהא אין מבטלין אותו אפילו להוצאת המת:
א סָעִיף א וא"צ לצאת ולראות כו'. זה קאי אמאן דלא קרי ותני שא"צ לראות אם יש שם מתעסקים כל צרכו כמ"ש לפני זה ונראה דהדעה הזאת חולקת על מה שכתב רמ"א דהאידנא מן הסתם מבטלין ואם כן לפי דברי רמ"א יש לבטל גם בזה מ"מ רב הלומד עם תלמידיו לא יבטל בשביל זה מן הסתם. נראה לי:
ב סָעִיף ד צריך לעמוד מפניו. פי' מפני העוסקים עמו שהם גומלי חסדים כן הוא בטור בשם ירושלמי דקאמר אלין דקיימי מקמי מיתא לא קיימי מקמי מיתא אלא מקמי אלין דגמלין לו חסד וקשה לי ממ"ש בפרק אלו מגלחין דכשנשא רבי חגי ארונו של רב הונא למערתא דר' חייא ובניו א"ל יהודא לחזקיה קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא בהדי דקאים כו' ש"מ דקם מקמי מיתא וצריך לומר דהכא אמר מסתם אדם שאין ת"ח ומ"מ נ"ל ללמוד דבכל דבר מצוה שאדם הולך ומתעסק בה יש לעמוד לפניו וכן משמע בפ"ק דקידושין (דף ל"ג) א"ר יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים בעלי אומניות ומפני תלמיד חכם אין עומדים משמע כל מצוה:
א סָעִיף א ושנה. משמע תרוייהו בעינן אבל מלשון הריטב"א שהביא הב"י משמע דקרא או שנה קאמרינן. ש"ך:
ב סָעִיף א לצאת. כ' הט"ז זה קאי אמאן דלא קרי ותני שא"צ לראות אם יש שם מתעסקי' ונראה דהדעה זאת חולקת על מ"ש רמ"א דעכשיו מן הסתם מבטלין ואם כן לפי דעת הרמ"א יש לבטל גם בזה מ"מ רב הלומד עם תלמידיו לא יבטל בשביל זה מן הסתם עכ"ל. וכתב האגודה מה שרגילין לבטל ת"ת כל זמן שיש מת בעיר הטעם פן יהיה צרכי המת נדחה כי כולם ילכו ללמוד ונ"ל בקהלות שעשו כתות ויש אנשים מיוחדי' המתעסקי' בו אז אדם הלומד לש"ש ואינו רגיל לטפל בהם יכול ללמוד ע"כ. וכתב הש"ך דמיירי שלא בשעת הוצאתו דיוכל ללמוד וא"צ להתעסק אפי' למאן דמתני רק בשעת הוצאתו צריך לבטל בשבילו כמ"ש ס"ב ודלא כהב"ח ע"ש:
ג סָעִיף ד לעמוד. כ' הט"ז פי' מפני העוסקים עמו שהם גומלים חסדים אע"פ שאין המת ת"ח. ומכאן יש ללמוד דבכל דבר מצוה שאדם הולך ומתעסק בה יש לעמוד לפניו וכ"מ בש"ס פ"ק דקידושין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי בעלי אומניות עומדים מפני מביאי בכורים וכו'. עכ"ל (וכן הוא בספר חסידים סימן תק"פ):
א סָעִיף ב אם יש חבורות בעיר. [עי' במג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"א שכתב אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולים למחות באחרים שבאו לקבור שבעשיית המצוה כ"א רוצה לזכות (משפטי שמואל נ"ו ועי' ב"ז סי' קפ"ב) ובמדינתנו שיש חבורות ממונים לכך נ"ל דצריך ליתן להחברה כמנהגם עכ"ל ועי' בתשו' ח"ס סי' שכ"ט כתב ע"ד המג"א הנ"ל דנ"ל דמיירי באנשים שרוצים להיות גם הם תוך חבורתם והם מונעים אותם ע"כ כתב שא"א להם למנוע רבים מלעשות מצוה. אבל אם האנשים אינם רוצים להיות בתוך החברה נ"ל דלאו כל כמינייהו להפסידם מחזקת מצותם. ומה שרמז המג"א על תשו' ב"ז סי' קפ"ב הנה בח"מ ס"ס קמ"ט פסק הרמ"א דלא כוותיה וכתב עוד מ"מ היה נ"ל לכאורה דהיינו בשגם הח"ק רוצים לעשות בחנם וכמצות ג"ח אז הקדימה להם. אבל כל שהם רוצים בשכר שקצבו להם ואחרים רוצים לעשות בחנם או בזול יותר פשיטא דלאו כל כמינייהו דהנהו להפסיד אחרים. ואע"ג דקי"ל דבני חבורה יכולים להסיע על קיצתם היינו על בני חבורה שלהם וברצון כולם ובהסכמת הת"ח חבר עיר עמהם. אבל לעשות תקנה להוציא ממון על מי שהוא חוץ לחברה שלהם שיתן מכל מת כך וכך ואם לא ירצה לא יהיה שום אדם רשאי לקבור מתו לאו כל כמינייהו כו' ודברי המג"א שם שכתב דצריך ליתן להם כמנהגם אולי כוונתו אם המת שייך לבני ח"ק שעל בני החברה שלהם יכולים להטיל כמו שנהגו אבל על מי שחוץ לח"ק לאו כל כמינייהו. או אפשר ס"ל להמג"א דמה שנהגו להטיל על החוץ לח"ק כ"ז נעשה ונתקן מעיקרא מכל בני הקהלה מסתמא וברצון החבר עיר. ואף אם כן הוא היינו דוקא בשיש קצבה לדבר שכל מי שהוא חוץ לח"ק יתן כך וכך או מן הממון כך פריצענטין למאה ויהיה דבר קבוע לכל אפיא שוין. אבל כמו שנוהגין בקהלות קטנות שיהיה מכס בלי קצבה וכמוכס העומד מאיליו ישתקע הדבר ולא יאמר ולא ניחא להו למתי ישראל שיתעסקו בהו אנשים כמו אלו כו' עש"ב. ושם בסי' ש"ל כתב שפ"א נתוודע לו שאורח א' בא לעירו ק"ק פ"ב ונפטר שמה ולקחו הגבאים דח"ק מהיתומים שהיו עמו סך שמונה מאות זהובים עבור מקום קבר וצרכי קבורה וכששמעו הדברים האלה עמד מרעיד ושלח לקרוא לראשי הח"ק והיתה תשובתם כי מנהגם מעולם לתת לכ"א קבר בדמים מועטים אך בתנאי שלא יבקש לו מקום ידוע מעליות קברות אנשי השם וכה היה דבריהם עם שני בני המנוח הנזכר אם לא יבקשו מקום חשוב רק לקברו במקום קבורת האורחים סגי להם בסך מועט רק שיקנה מקום קברו. אך אם ירצו מקום לפי כבודו בעליות קברי צדיקים לא ימכרו בפחות מסך אלף זהובים ונשאו ונתנו והתרצו הבנים ליתן סך שמנה מאות זהובים כו' וכתב דאם כדבריהם כן הוא אין ספק שכל מנהגיהם מנהג תורה דמה שנהגו ליקח עכ"פ מחיר מה עבור מקום קבר שרשו פתוח עלי תלמוד ב"ב דף קי"ב ע"א נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. משמע שיש קפידא ע"ז שיהיה קבור בשלו וממילא כיון שנותנים לו מקום קבר בשיווי הראוי רק שהיורשים מבקשים לכבד מורישם יכולים בני הח"ק לעלות דמי מחיר הקרקע כנכסי דבי בר מריון ואין אונאה לקרקעות בעלמא מכ"ש במידי דאורחיה למיזבניה בסך מרובה רק זאת לא ידעתי מי נתן להם רשות לקבור איש נכרי אשר לא נודע מה מעשיו אצל אנשים צדיקים ואנשי מעשה וכי הכסף יענה את הכל כו' וגם מה שאמרו שרצו לקברו במקום המיוחד לאורחים שרשו פתוח ע"ד רמב"ן פ' חיי שרה בפ' גר ותושב וז"ל שהיה המנהג להיות להם בתי קברות איש לבית אבותיו ושדה קברות מיוחד וקברו בו כל הגרים עכ"ל. וע"כ אין בידי להוציא מהח"ק מה שכבר גבאו כו' ע"ש באריכות וגם בסי' של"א מזה. ועיין בס' כבוד חכמים דף נ"ז שהאריך ג"כ בזה והעתיק שם תקנת דד"א בענין זה]:
ב סָעִיף ג ולפחות ילוונו ד"א. עי' בתשו' יד אליהו סי' כ"ד שכתב דזה מיירי ביש לו כל צרכו אבל באין לו כל צרכו פשיטא דצריך ללוותו עד קברו וע"ש עוד:
ג סָעִיף ד לעמוד מפניו. עבה"ט בשם ט"ז ומבואר עוד בט"ז דאם המת הוא ת"ח חייב לעמוד מפניו לבד ונפקא מינה אם המתעסקים הם עובדי כוכבים ועי' בתשובת יד אליהו סי' נ"ד שהשיג על הט"ז וע"ש עוד לענין אם צריך לבטל ממלאכתו כדי לעמוד בפני המת:
א סָעִיף א למאן דלא כו'. רש"י ותוס' שם בשם שאלתות:
ב סָעִיף א (ליקוט) ואין מבטלין כו' וא"צ לצאת כו'. תה"א ממ"ש בירושלמי פ"ג דפסחים [ופ"א דחגיגה] ר' אבהו שלח לר"ח בריה לטבריא שלחין ליה גמיל חסד הוא שלח וא"ל המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריא וכבר נמנו בעליית בית לוד הלימוד קודם למעשה רבנין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה דלמא ר"ח ור' יוסי ור' אמי חבשון מייתי קומי ר"א א"ל אין הוויתון א"ל גמלין חסד א"ל ולא הוו תמן אחרנין אמרין ליה מגיר הוה (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) ותינוקות של כו'. ירושלמי (הביאו הרא"ש ומרדכי פ"ג דמ"ק) אבוה דשמואל שלח לשמואל ללמוד תורה שלחון ליה גמיל חסדים הוא שלח ליה המבלי אין קברים כאן שלחתיך לשם הדא אמרה אין מבטלין תינוקות של בית רבן להוצאת המת ואמרינן בפט"ז דשבת (קי"ט ב') אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בה"מ (ע"כ):
ד סָעִיף ב בד"א כו'. עתוס' בכתובות שם א' ד"ה להוצאת כו' ובמ"ק כ"ז ב' ד"ה אסורין כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.