א קֶבֶר שֶׁל בִּנְיָן, אָסוּר בַּהֲנָאָה; אֲבָל קַרְקַע עוֹלָם שֶׁל קֶבֶר, אֵינוֹ נֶאֱסָר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַקַּרְקַע שֶׁלָּקְחוּ מִן הַקֶּבֶר וְחָזְרוּ וְנָתְנוּ עָלָיו, דְּהָוֵי תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָה (טוּר בְּשֵׁם הר"ר יְשַׁעְיָה). וְיֵשׁ אוֹסְרִין עוֹד לֵישֵׁב עַל הָאֶבֶן שֶׁנּוֹתְנִין עַל הַקֶּבֶר לְמַצֵּבָה (גַּם זוֹ בִּשְׁמוֹ וכ"כ הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). הַכֵּלִים שֶׁחוֹפְרִים וְקוֹבְרִים בָּהֶם, מֻתָּרִים בַּהֲנָאָה, וְאֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא מִדַּעַת הַגַּבַּאי, כְּמוֹ בִּשְׁאָר צְדָקָה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן צ"ז). וְהָא דְּקֶבֶר שֶׁל בִּנְיָן אָסוּר לְעוֹלָם, דַּוְקָא שֶׁבְּנָאוֹ לְשֵׁם מֵת, וּנְתָנוֹ בּוֹ אֲפִלּוּ עַל דַּעַת לְפַנּוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן בּוֹ אֶלָּא נֵפֶל. אֲבָל אִם בְּנָאוֹ לִשְׁמוֹ, וְלֹא נְתָנוֹ בּוֹ, מֻתָּר. וְכֵן אִם נְתָנוֹ בּוֹ אַדַּעְתָּא לְפַנּוֹתוֹ, וְלֹא הִזְמִינוֹ מִתְּחִלָּה, מֻתָּר לְאַחַר שֶׁפִּנָּהוּ. אֲבָל אִם נְתָנוֹ בּוֹ עַל דַּעַת לִהְיוֹת בּוֹ עוֹלָמִית, אָסוּר אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁפִּנָּהוּ, אֲפִלּוּ לֹא בְּנָאוֹ לִשְׁמוֹ. וְאִם לֹא בְּנָאוֹ לִשְׁמוֹ, וּנְתָנוּהוּ בְּתוֹכוֹ וְהוֹסִיף בּוֹ דִּימוֹס (פֵּרוּשׁ נִדְבָּךְ, וְהוּא שׁוּרַת בִּנְיַן הַחוֹמָה) לִשְׁמוֹ, כֻּלּוֹ אָסוּר, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁפִּנָּהוּ וַאֲפִלּוּ שֶׁקְּבָרוֹ שָׁם עַל דַּעַת לְפַנּוֹתוֹ. וְאִם מַכִּיר הַדִּימוֹס שֶׁהוֹסִיף לִשְׁמוֹ, מְסִירוֹ, וְהוּא לְבַדּוֹ אָסוּר, וּשְׁאָר הַקֶּבֶר מֻתָּר.
ב קֶבֶר הַנִּמְצָא, מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ. פִּנָּהוּ, מְקוֹמוֹ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה. קֶבֶר הַיָּדוּעַ, אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ; פִּנָּהוּ, מְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְהָרַמְבַּ"ם גּוֹרֵס קֶבֶר הַנִּמְצָא, מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ; פִּנָּהוּ, מְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָאָה; קֶבֶר הַיָּדוּעַ, אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ; פִּנָּהוּ, מְקוֹמוֹ טָהוֹר וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה.
ג מֵת מִצְוָה, שֶׁמְּצָאוֹ אָדָם בַּשָּׂדֶה וּקְבָרוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעַל הַשָּׂדֶה, אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ, שֶׁמֵּת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ. וְכָל הַמּוֹצְאוֹ צָרִיךְ לְקָבְרוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁמְּצָאוֹ. וְאִם מְצָאוֹ עַל הַמֶּצֶר, שֶׁצָּרִיךְ לְפַנּוֹתוֹ מִשָּׁם מִפְּנֵי הָרַבִּים שֶׁלֹּא יַאֲהִילוּ עָלָיו, אִם מְצָאוֹ בֵּין שְׂדֵה בּוּר (פיר' שֶׁאֵינָהּ חֲרוּשָׁה וּזְרוּעָה) לִשְׂדֵה נִיר (פֵּרוּשׁ נִיר נֶחֱרַשׁ וְלֹא נִזְרַע), מְפַנֶּהוּ לִשְׂדֵה בּוּר. בֵּין שְׂדֵה נִיר לִשְׂדֵה זֶרַע, מְפַנֶּהוּ לִשְׂדֵה נִיר. בֵּין שְׂדֵה זֶרַע לִשְׂדֵה אִילָן, מְפַנֶּהוּ לִשְׂדֵה זֶרַע. בֵּין שְׂדֵה אִילָן לִשְׂדֵה כֶּרֶם, מְפַנֶּהוּ לִשְׂדֵה אִילָן. וְאִם שְׁתֵּיהֶם שָׁווֹת, מְפַנֶּהוּ לַקָּרוֹב שֶׁבָּהֶם. וְאִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בְּקֵרוּב, מְפַנֶּהוּ לְאֵיזֶהוּ מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְצָאוֹ חוּץ לַתְּחוּם. אֲבָל אִם מְצָאוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, מְבִיאוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת. וְאֵינוֹ נִקְרָא מֵת מִצְוָה, אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ.
ד אִם מָצְאוּ יִשְׂרָאֵל הָרוּג, יִקְבְּרוּהוּ כְּמוֹ שֶׁמְּצָאוּהוּ, בְּלֹא תַּכְרִיכִין, וְלֹא יַחְלְצוּ בּוֹ אֲפִלּוּ מִנְעָלָיו. הַגָּה: וְכֵן עוֹשִׂין לְיוֹלֶדֶת שֶׁמֵּתָה, אוֹ לְמִי שֶׁנָּפַל וָמֵת (מהרי"ל סִימָן ס"ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּלְבִּישִׁין אוֹתָם לְמַעְלָה מִבִּגְדֵיהֶם, תַּכְרִיכִין (הגהמי"י בְּשֵׁם ר"י מִדּוּרָא). וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין עוֹשִׂין לָהֶם תַּכְרִיכִין כִּשְׁאָר מֵתִים, רַק קוֹבְרִין אוֹתָן בְּבִגְדֵיהֶם, וּלְמַעְלָה מֵהֶם סָדִין, כִּשְׁאָר מֵתִים.
ה קֶבֶר הַמַּזִּיק אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן שֶׁהוּא סָמוּךְ לַדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ נִקְבַּר שָׁם מִדַּעַת בַּעַל הַשָּׂדֶה, מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ, וּמְקוֹמוֹ טָהוֹר, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה אִם קָדַם הַקֶּבֶר; אֲבָל אִם קָדַם הַדֶּרֶךְ, מְקוֹמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
ו קֶבֶר שֶׁפִּנָּהוּ, הֵיכָא דְּמֻתָּר בַּהֲנָאָה, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ בֵּית הַתֶּבֶן וְלֹא בֵּית הָעֵצִים וְלֹא בֵּית הָאוֹצָרוֹת.
ז הַחוֹצֵב קֶבֶר לְאָבִיו וּקְבָרוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, לֹא יִקָּבֵר בּוֹ הוּא עוֹלָמִית, מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו; אֲבָל אַחֵר, מֻתָּר לִקָּבֵר בּוֹ.
א סָעִיף א קבר של בנין כו'. דילפינן מדכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר לעבודת כוכבי' מה עבודת כוכבי' אינו נאסר במחובר כדלעיל סי' קמ"ה אף קבר אין נאסר במחובר אבל קבר של בנין הוי תלוש ולבסוף חברו דאסור כמו שבנאו לעבודת כוכבים כדלעיל סימן קמ"ה סעיף ג':
ב סָעִיף א דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה. ואיזה הוא קרקע עולם כגון החופר כוך בסלע שהוא קרקע עולם שלא נתלש. טור וכ"ש צדדי הקבר ותחתיתו שאין נאסר אלא דאשמועינן בכוך דאפי' העפר שעל גביו אינו נאסר משום דקרקע עולם הוא וכ"כ בפרישה:
ג סָעִיף א ויש אוסרים עוד כו'. וכתב בהגהת אשר"י דאסור למכור מצבה שנשברה ואסור להשען על המצבה ואסור לדרוך ע"ג הקברים דאסור בהנאה וכתב הב"ח שכן נוהגין איסור:
ד סָעִיף ב מותר לפנותו. ולא חיישי' שמא מת מצוה הוא דמת מצוה קלא אית ליה:
ה סָעִיף ב ומותר בהנאה. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומיירי בקבר של בנין דאלו במחובר בלאו הכי אין מחובר נאסר וכ"כ נ"י:
ו סָעִיף ב קבר הידוע. שנקבר שם מדעת בעל השדה:
ז סָעִיף ב מקומו טמא ואסור בהנאה. גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית כדי שלא יפנוהו:
ח סָעִיף ב והרמב"ם גורס קבר כו'. וה"פ קבר הנמצא דהיינו שלא היינו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היה ידוע מסתמא נקבר שם שלא ברשות בעל השדה:
ט סָעִיף ב פינהו מקומו טמא. כלומר השדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו (ועבר) [ונקבר] שם שלא מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ומותר בהנאה כיון שידוע שאין שם קברים אחרים. ב"י:
י סָעִיף ג וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמצאו. וא"צ להוליכו לקברות וכתב מהרש"ל ומה שהאידנא אין נזהרים בזה הוא לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שהעובדי כוכבים יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו [או] משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לבה"ק מיוחד עד כאן והביאוהו האחרונים:
יא סָעִיף ד או למי שנפל ומת. במהרי"ל כתוב דאם דם יצא ממנו אז אין לטהר אותו כי הדם יסתלק ממנו אך יקברוהו במלבושיו וכ' הב"ח ונראה דהיינו דוקא כשמת במלבושיו אבל בנפל ולא מת מיד אלא לאחר כמה ימים שכבר פשט מלבושיו וגם אין דם יוצא ממנו שכבר פסק ומת על מטתו מכח אותו נפילה אז ודאי מטהרין אותו ועושין לו תכריכין כשאר בני אדם שמתין על מטתן ובדבר הזה יש חילוק בין נפל מן הגג להרוג דאלו בהרוג בידי עובד כוכבים אע"פ שבשעה שמלאוהו כבר פסק הדם קוברים אותו כאשר הוא נמצא כדי להעלות חימה ולנקום נקם וזה אין שייך בנפל מן הגג וכן ביולדת שמתה ודם יוצא ממנה אין לטהרה אלא קוברים אותה בלבושיה אבל אם לא מתה אלא לאחר כמה ימים ושבועות וכבר פסק הדם נוהגין עמה כמו בשאר מתים לטהרה ולעשות לה תכריכין שוב מצאתי כתוב שמעתי הטעם גבי הרוג דהרי כבר יצאו כל הדמים ממנו והם מובלעים בבגדיו וחיישינן שמא נבלע בתוכן הרביעית דם שהנפש יוצאת בו ע"כ יקברוהו כמו שמצאוהו ולא יחלצו אפילו מנעליו דשמא הדמים שיצאו עם יציאת הנפש הם בתוך המנעלים וע"כ נוהגין בהרוג לחפור ולחתור במרא וחצינא בקרקע במקום שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקום קרוב לו וקוברין אותו עפר שנבלע בו דמו עם ההרוג דשמא באותו הדם יצא דם הנפש ומזה הטעם ג"כ במי שנפל מן הגג ומת או נפל עליו הבית ומת ונעשה בגופו פצעים וחבורות ומוציא מהם דם וזה גם כן טעם היולדת דרובם אינם מתי' אלא מחמת שנעשה באיברים הפנימים שלה פצעים כשכורעת לילד וע"י כן יצא ממנה דם הרבה נבלעו בכתונת שעל גופה ובשאר בגדים שעליה והדמים שיצאו עם יציאת הנפש נבלעו בתוכם משא"כ כשאין שם פצעים ולא יצא מהם דם כלל דאז אין קוברין אותה בבגדיה אלא בתכריכינן כשאר מתים ומטהרין אותם ולפ"ז מי שמת בדרך בקור גדול ושלג נראה דפושטין מלבושיו ומטהרין ומלבישין אותו בתכריכין כיון שאין בו פצעים ולא יצא ממנו דם וכן מי שנטבע במים בבגדיו דפושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין וכמ"ש בסוף ספר מהרי"ל ע"כ ואני ראיתי בהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת ולהלבישה תכריכים ולהלבישה בגדיה למעלה מהתכריכין ולמעלה מהם הסדין:
יב סָעִיף ה ואסור בהנאה. אם הוא קבר של בנין לאפוקי קרקע עולם אינה נאסרת כדלעיל ריש הסימן:
יג סָעִיף ה מותר בהנאה. שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאו כל כמיניה לאסור של רבים:
יד סָעִיף ו לא יעשנו כו'. דגנאי הוא למת לעשות כן:
טו סָעִיף ז לא יקבר כו'. עיין בטור דמסיק בשם הרמב"ן דכיון דטעמא הוא משום כבוד אביו אפי' קרקע עולם נמי אסור:
א סָעִיף א ויש חולקין ומתירין. דס"ל דלא אסרו בגמרא אלא קבר של בנין לחוד וכ' רש"ל שהעולם נהגו איסור לישב על הקבר עד כאן. וכתב בהגהת אשר"י דכל מה שנעשה לצורך המת ולכבוד המת אסור בהנאה ומתוך כך אסור למכור מצבה שנשברה ולפי דבריו אסור להשען על המצבה וא"כ אסור לדרוך על גבי הקברים משום דאסור בהנאה עכ"ל. ובפרק (הספינה) [המוכר פירות] (דף ק"א) פי' רשב"ם דנושאי המטה שדורסין ע"ג המערות המוקפות מכל צד כשמביאין את המטה לחצר דבשביל הילוך לפי שעה לא קפיד ר"ש עכ"ל משמע דאין איסור כשדורסין ע"ג הקברים לפי (דהכי) [שעה] בהילוך למקום שרוצים לילך שם:
ב סָעִיף ג אא"כ מצא ראשו ורובו. פי' וכ"ש אם נמצא כולו שלם. וכ' רש"ל הא דאין נוהגין האידנא בדיני מת מצוה האלו לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שהעובדי כוכבים יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכים אותו לבה"ק מיוחד נ"ל עכ"ל:
ג סָעִיף ד וכן עושין ליולדת כו'. בתשו' מהרי"ל סימן ס"ה כתוב וז"ל על אשה שנפלה מהגג ומתה הורה מהר"ש אם דם יוצא ממנה אין לטהרה כי הדם יסתלק ממנה ומנהג פשוט לקבור בבגדים כל הרוגים בידי עובדי כוכבי' הנמצאי' לעלות חימה ולנקום נקם אבל יולדת שמתה נסתפקו אם מיתה בידי שמים היא כמו שאר חלאים כו' עכ"ל. משמע ה"ה ביולדת אם יוצא ממנה דם דאין לטהרה שלא יסתלק הדם דמ"ש מנפלה. וכ' מו"ח ז"ל בזה יש חילוק בין נפלה מגג להרוג דבהרוג אף אם כבר פסק הדם בשעה שמצאוהו מ"מ קוברין אותו בבגדיו להעלות חימה משא"כ בנפלה ולא מתה אלא לאחר כמה ימים על מטתה וכן ביולדת שמתה לאחר ימים יש לטהרה כשאר מתים. וכתב עוד דמי שמת מחמת קור ושלג או נטבע במים בבגדיו דפושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו בתכריכין ע"כ. והמנהג לקבור בבגדים הנמצאים נטבעים וכן יולדת שמתה בר מינן בבגדיה והיותר תמוה שמלבישין בגדים ומנעלים ליולדת שמתה אפי' כמה ימים אחר לידתה והוא שלא כדין לפי ע"ד:
ד סָעִיף ה ומקומו טהור. דלא גזרו עליו מפני הנזח ומיהו אסור בהנאה דאיסור דאורייתא הוא ולא פקע רש"י. והא דאסור בהנאה היינו בקבר בנין כמ"ש בריש סימן זה:
א סָעִיף א חולקים. כתב מהרש"ל שהעולם נוהגים איסור לישב על הקבר ובהג"א כ' דאסור למכור מצבה שנשברה וגם אסור להשען על המצבה משום דאסור בהנאה ומטעם זה אסור לדרוך על הקברים. אך נושאי המטה שדורסין לפי שעה בהילוכן עם המטה משמע דאין איסור כשדורסין על הקברים. עכ"ל הט"ז:
ב סָעִיף ב לפנותו. ולא חיישינן שמא מת מצוה הוא דמ"מ קלא אית ליה. ש"ך (והוא מפרק נגמר הדין):
ג סָעִיף ב בהנאה. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומיירי בקבר של בנין דאלו במחובר בלא"ה אין מחובר נאסר וכ"כ נ"י וקבר הידוע היינו שנקבר שם מדעת בעל השדה. ש"ך:
ד סָעִיף ב ואסור. דרבנן גזרו עליו טומאה עולמית כדי שלא יפנוהו:
ה סָעִיף ב והרמב"ם. כ' הש"ך דהכי פירושו קבר הנמצא דהיינו שלא היינו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דמסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה כיון שלא היה ידוע פנוהו מקומו טמא וכו' כלומר השדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים וקבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו אסור לפנותו פנוהו מקומו טהור וכו' כיון שידוע שאין שם קברים אחרים. ב"י עכ"ל:
ו סָעִיף ג במקום שמצאו. וא"צ להוליכו לקברות וכתב מהרש"ל ומה שהאידנא אין נזהרים בזה הוא לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שהעובדי כוכבים יוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לבה"ק מיוחד עכ"ל:
ז סָעִיף ד שנפל. במהרי"ל כתב דאם דם יצא ממנו אז אין לטהר אותו כי הדם יסתלק ממנו אך יקברוהו במלבושיו. וכתב הב"ח ונראה דהיינו דוקא כשמת במלבושיו אבל בנפלו ולא מת מיד אלא לאחר כמה ימים שכבר פשט מלבושיו וגם אין דם יוצא ממנו שכבר פסק ומת על מטתו מכח אותה נפילה אז ודאי מטהרין אותו ועושין לו תכריכין כשאר המתים על מטתן. ובזה יש חילוק בין נפל מן הגג להרוג דאלו בהרוג ביד עובד כוכבים אע"פ שבשעה שמצאוהו כבר פסק הדם קוברים אותו כאשר נמצא כדי להעלות חימה ולנקום נקם וזה לא שייך בנפל מן הגג. וכן יולדת שמתה ודם יוצא ממנה אין לטהרה אלא קוברים אותה בלבושיה אבל אם לא מתה רק אחר כמה ימים ושבועות וכבר פסק הדם נוהגים עמה כמו בשאר מתים לטהרה ולעשות לה תכריכין. שוב מצאתי הטעם גבי הרוג דהרי כבר יצאו כל הדמים ממנו והם מובלעים בבגדיו וחיישינן שמא נבלע בתוכן רביעית דם שהנפש יוצאת בו ע"כ יקברוהו כמו שמצאוהו ולא יחלצו אפי' מנעליו דשמא דם יציאת הנפש הוא בתוך המנעלים וע"כ נוהגים בהרוג לחפור במרא וחצינא בקרקע במקום שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקום קרוב לו וקוברין העפר שנבלע בו דמו עם ההרוג דשמא באותו הדם יש דם הנפש. ומזה הטעם ג"כ במי שנפל מן הגג או נפל עליו הבית ומת ונעשה בגופו פצעים וחבורות ויוצא מהם דם וה"ה ביולדת דרובם אינן מתים אלא מחמת שנעשה באברים הפנימיים שלה פצעים כשכורעת לילד ונבלע דם בכתונת שעל גופה ובשאר בגדים שעליה והדמים שיצאו עם יציאת הנפש נבלעו ג"כ בתוכן משא"כ כשאין שם פצעים ולא יצא מהם דם כלל אין קוברין אותם בבגדיהם אלא בתכריכים כשאר מתים ומטהרין אותם. ולפ"ז מי שמת בדרך בקור גדול נראה דפושטין מלבושיו ומטהרין ומלבישין אותו תכריכים כיון שאין בו פצעים ולא יצא ממנו דם וכן מי שנטבע במים בבגדיו פושטין בגדיו ומטהרין אותו וגם חכריכים מלבישין אותו וכמ"ש בסוף ס' מהרי"ל ע"כ ואני ראיתי בהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת ולהלבישה תכריכים ואחר כך מלבישין בגדיה למעלה מהתכריכין ולמעלה מהם הסדין. עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ה מותר. שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולאו כל כמיניה לאסור של רבים. ש"ך:
ט סָעִיף ו התבן וכו'. דגנאי הוא למת לעשות לו כן. ש"ך:
א סָעִיף א דהקרקע שלקחו. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' מ"ה שכתב דאם יש עפר אחר עליו ויש לתלות שהעפר האסור נתבטל ברוב עפר המותר אף אם אינו בבירור שיעור ביטול מותר לדרוס עליו וכ' עוד לולא דמסתפינא הייתי אומר דמ"ש הטור בשם ר' ישעיה שהעפר שמכסין בו את המת כו' י"ל דוקא כשיעור כסוי פני המת שזהו לכבוד המת אבל מה שהוא למעלה מזה י"ל דעושים שיהא הקרקע שוה שלא יפול הנופל ואם כן מה שחופרים עתה לפינוי המתים מתערב זה עם זה והוי רוב. אולם מדברי הט"ז א"ח סי' תקכ"ו ס"ב ובמג"א שם סק"י לא משמע כן ע"ש:
ב סָעִיף א לישב על האבן. עי' בתשו' יד אליהו סי' נ"ד שהביא דיש שני טעמים על זה אחת מחמת איסור הנאה וא' משום דהוא בזיון למת ונ"מ דלילך ע"ג הקבר משום הנאה ליכא דהא אי לא הוי הכא כלל קבר היה יותר טוב לילך על הארץ ואינו אסור רק משום כבוד המת ע"כ משום מצוה מותר לילך אבל לישב ע"ג הקבר דבזה יש הנאה דאילו לא היה קבר לא היה ראוי לישב עליו אסור משום הנאה ובזה לא מהני שום מצוה ע"ש:
ג סָעִיף א ומתירין. עי' בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשמ"א שכתב דאנו נוהגים בזה להחמיר שגם המצבה היא בכלל איסור הנאה ע"ש. וכתב בספר בר"י מעשה באלמנה שציוותה להניח אבן על קבר בעלה ואחר ימים הלכה על קבר בעלה וראתה שהאבן היא קטנה ורצתה להחליפה באחרת יפה הימנו ולהוסיף מעות למוכר האבנים לכבוד בעלה נשאל מורי ז"ל אי שרי לעשות כן כיון שהיא אינה נהנית כלל מהאבן הזאת ואדרבה היא מוסיפה מעות לכבוד בעלה או דילמא כיון שאין נותנין לה האבן אחר בסך מעות שהיא מוסיפה אלא ע"י האבן הזאת שנותנת למוכר שימכור למת אחר הרי היא נהנית באבן זו שנאסרה בהנאה וגם המוכר אותה אח"כ משתכר באיסורי הנאה והאריך מורי ז"ל בתשובה כ"י והעלה דאסורה למכור או להחליף בשום אופן דבכל גווני הנאה מקרי והרב מהר"י נבון בספרו קרית מלך רב ח"ב סי' כ"ז צידד להתיר בדין זה להלכה ולא למעשה ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' של"ה אודות חומת בה"ק שנהרסה ובנו אחרת טובה הימנה תחתיה אם מותרים זט"ה לבנות מהאבנים הישנים בית שער לכניסת בית החולאים לפי מה שנוהגים להחמיר במצבת הקברים. והעלה דפשוט להתיר מכמה טעמים ויכולים הגבאים שהם כמו זט"ה לשנותה ולבנות האבנים והלבנים לבנין אחר הצריך לצבור ע"ש]:
ד סָעִיף ב קבר הנמצא. עי' בתשו' חות יאיר בתשובת הגאון מהר"ד אופנהיים במעשה בעיר אחת שנפל בהכ"נ שלהם ורצו לבנות מחדש וחפרו בעומק כמו קומת איש לבנות היסודות ונמצא בקרן מערבית דרומית עצמות מתים מחוץ לחפירת היסוד והשליכו האומנים ראש המת ואברים ובצד מזרחית רחוק ה' אמות חפרו שם ונמצא ב' קברים וא' רחוק מחבירו ו' אמות ובכותל מזרחית נמצא קבר א' ראשו של מת מונח תוך ב"ה ורגליו לחוץ ובכותל צפונית רחוק כמו ו' אמות מקבר שנמצא בכותל מזרחית נמצא בחפירת היסוד ג' קברים והיו סמוכים זה לזה באורך כמו שתי אמות וכמו רוחב אדם ולא נמצא שום קרש ולא חרס ולא היה ניכר צורת קבר ויש עובד כוכבים זקן מסל"ת שעובדי כוכבים נקברו שמה בעת מלחמת השוידי"ן והנה יש לספק בזה הרבה. א' די"ל דהוא שכונת קברות כיון שנמצא יותר מג' ואסור לפנות ואף דקי"ל במס' נזיר דס"ה וב"ב דף ק"א דאם יש בין זה לזה מד' אמות עד ח' ה"ז שכונת קברות וא"כ בנ"ד שרחוקים יותר מן ח' אמות באמה בת ו' טפחים וגם אותן קברות שבצד צפון אינם רחוקים ד' אמות אינו שכונת קברות אך י"ל דזה השיעור הוא לפי מנהגם לקבור במערות אבל כעת בכל ענין הוי שכונת קברות וא"כ אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה. ועוד אף אם נאמר שאין זה שכונת קברות כי קברות עובדי כוכבים היא אי צריכה בדיקה בב"ה כדי להציל הכהנים מטומאה. ועד היכן יבדוק ועד כמה יעמיק ועד כמה יטפל בזה. והוצאה זו על מי רמיא על הכהנים לחוד או על כל בני הקהלה. והאריך מאד לבאר שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם ושיטת תוס' בשם ר"י בזה והעלה דבנ"ד אין שכונת קברות כמבואר בנזיר ס"ה דאם נמצא שום שינוי בקבורה שיש ידים מוכיחות שהוא עובד כוכבים מספיקא לא מחזיקין בשכונת קברות ואם כן בנ"ד יש ג"כ ידים מוכיחות שהם עובדי כוכבים כי ישראל כולם נקברים בחדא מחתא ובסדר א' מונחים ודרכיהם זה לקבור שלא כסדר ועוד מאחר שלא נמצא שום חרס או קרש או צורת הקבר שהרי מנהג ב"י תורה ליתן חרסים ע"ג העינים ואת"ל שהיו ישראלים ונקברו בשעת הדחק בעתים אשר לא כסדרן בעת מלחמה או דבר ר"ל הרי מפורש במס' שמחות דבשעת דבר ומלחמה אין חזקה לקברות. נמצא דפשיטא דמותר לפנות וגם מה שנמצאו בקבר א' הצפונית עצמות ממתים הרבה היא ג"כ הוכחה שהרי אין דרך יהודים לקבור בקבר א' מתים הרבה כדלעיל סי' שס"ב. ונוסף ע"ז שיש עובד כוכבים מסל"ת שהמה עובדי כוכבים ואיסור פינוי הוא רק מדרבנן מהמנינן לעובד כוכבים מסל"ת. וא"צ בדיקה סביב הקברים כי הכהנים מותרים להלוך כדלקמן סי' שע"ב ואף הרא"ש שם מודה בנ"ד שהוא ספק דלמא אין כאן קבר ועצמות כלל. וגם התפיסה א"צ ליטול ולענין אם המקום מותר בהנאה פשיטא דמותר אף אם היו ודאי ישראלים דהא מסקינן בש"ס דדוקא בקבר בנין אבל במחובר אין בו איסור הנאה מכ"ש בנ"ד דקרוב לודאי שעובדי כוכבים המה ובפרטות שמותר לבנות בהכ"נ דמצות לאו ליהנות ניתנו אך כל זה לעיקר הדין אמנם כדי שלא יהא מקום קדוש ובית תפלה במקום חשש טומאה יש לחפור ולבדוק על כל פני הבהכ"נ לארכו ולרחבו בערך אמה וחצי כדרך שחופרין שאר קברות וכל העצמות שנמצאו יפנו ואם לא ימצאו העפר טהור וסביב לב"ה מותרים להלוך בלא בדיקה כאשר נתבאר. אמנם באשר שבמקום א' קברו עצמות המתים ובאותו מקום אסור לכהנים לילך דאף ודאי קברי עובדי כוכבים נכון ליזהר מכ"ש כאן שיש קצת ספק שמא ישראלים הם ע"כ יפנו עוד מאותו המקום או יציינו על המקום ההוא. ולצורך החפירה צריך שיתנו כל הקהל אף הישראלים והלוים כדאיתא בח"מ סי' קס"ג ס"ג ובפרט בנ"ד שישראל מוזהר ג"כ על הטומאה ברגל וגם מצווים ישראלים לשמוע ברכת כהנים וכל שאינו שומע במזיד אינו בכלל ברכה א"כ בחדא מחתא המה לשלם מקופת הקהל מה שחופרין בב"ה ע"ש באריכות גדול. ועי' עוד בתשובת אבן שהם סי' יו"ד וי"א וי"ב באריכות:
ה סָעִיף ד ליולדת שמתה. עי' בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' י"ג שנשאל באשה מעוברת שמתה ואי אפשר בשום אופן להוציא ולדה אם יש לפתוח את בטנה ולהוציא את ולדה והשיב דבגוף המנהג שנהגו להרעיש ע"ז נעלם ממנו מקום מונח לזה ובש"ס משמע איפכא דניוול הוא להוציא ולדה אחר מיתה ולפ"ז גם לעכב קבורתה אין מהראוי לעבור על הלנת המת ובפרט בנשים אך הואיל וכעת הנהוג להרבות מפעלות להוציא ולדה יש לעכב קבורתה עד יום שלישי ולאיים עליה בכל איומים ולהרבות מפעלות מה שיש באפשרי ואם ח"ו בתוך הזמן לא תצא ולדה אז יש לקברה כך ולא לפתוח בטנה ולזלזל בכבודה ח"ו ע"ש:
ו סָעִיף ד שנפל ומת. עבה"ט ועי' בתשו' חינוך ב"י סי' צ"ה במי שנטבע בנהר ר"ל והורה לטהרו ולהלבישו תכריכין ואף אם יצא דם ממנו לאחר מיתה ומעשה שהיה קול רעם והמית לאחד והסכימו הגאונים מהר"ר אפרים ומהר"ר ישעיהו בעל של"ה ז"ל באם נמצא רושם מכה וחבלה בגופו דאפקי דמים אזי נדון כהרוג ובאם לאו הוא כשאר בני אדם ע"ש:
ז סָעִיף א קבר לאביו. עי' בשו"ת שיבת ציון סי' נ"ח באחד שהזמין אבן לציון על קבר אביו ונחצב בו שם אביו ומפני איזה סיבה לא אסתייעא מלתא להעמיד האבן הזאת לציון על קבר אביו ונתעכב הדבר כמה שנים וביני ביני נשכח מקום קבר אביו ובהמשך הזמן מת גם הבן רשאים בניו של הבן ליקח אבן הזאת להעמידה לציון על קבר אביהם למחוק שם אבי זקינם ולחקוק בה שם אביהם. ודעת מורה א' לאסור כמו בחוצב קבר לאביו דמצבה דמי לקבר כמ"ש הרמ"א בס"א דמצבה אסורה בהנאה כמו הקבר עצמו אך עכ"פ היורשים רשאים למכור האבן לצורך מצבה למת אחר כמו בקבר והסכים עמו בעל המחבר נר"ו במה שאוסר להעמיד על קבר הבן אך במ"ש דמותר להיורשים למכור לצורך מת אחר חולק עליו דמ"ש בטור וש"ע אבל אחר מותר ליקבר בו אין הכוונה דאפילו הבן עצמו רשאי ליתן קבר זה לאחר אלא מיירי שחצב קבר לאביו במקום הפקר או בבית עלמין השייך לצבור ויש רשות לכל אדם לקבור מתו במקום הזה לכן כתבו דאחר מותר ליקבר בו אבל הבונה קבר לאביו בשדהו פשיטא דאסור למכור או ליתן לאחר וא"כ בנ"ד אסורים למכור המצבה ואף שעתה גם הבן מת מ"מ גם בני בנים חייבים בכבוד זקינם כמ"ש הרמ"א לעיל סי' ר"מ סעיף כ"ד (עמש"ל סי' קס"א סעיף ו' בזה ודו"ק) ומ"מ העלה דהמורה להתיר להיורשים למכור המצבה הזאת למת אחר אין לתפוש עליו דיש לו עמודי עולם לסמוך להקל היינו דעת הרא"ש שהמצבה אינה נאסרת כלל והרי דעת התוס' דכל שלא נאסר אין בו משום כבוד אביו וגם לצרף דעת מהרי"ק דבני בנים אין חייבים בכבוד זקינם ולפי הנראה אף איסור זה הוא רק מדרבנן לכן המיקל לא הפסיד וכתב עוד דמה שהרמב"ם וטור וש"ע נקטו החוצב קבר לאביו היינו לשון הת"ק דרשב"ג בברייתא בסנהדרין דף מ"ח ולא כרשב"ג דאוסר גם בחוצב אבנים לאביו אין זה מלתא דפסיקתא ותליא בהני דעות אם הא דקיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו הוא דוקא במשנה או גם בברייתא ע"ש:
א סָעִיף א וי"א דהקרקע כו' וי"א כו'. הג"א בפ"ג דמ"ק בסי' קכ"ו:
ב סָעִיף א ויש חולקים כו'. ממ"ש בגמ' דסנהדרין בקבר בנין משמע דוקא כה"ג ואינו מוכרח וגם על הסיפא חולק שאינו נחשב לקבר אלא לציון. טור:
ג סָעִיף א אפילו ע"ד לפנותו. עבה"ג דאל"כ אסור לפנותו כמש"ל סי' שס"ג ס"א:
ד סָעִיף ג אפילו שלא מדעת כו'. סנהדרין מ"ז ב' וש"מ:
ה סָעִיף ג (ליקוט) בין שדה כו'. א"ר פ"ד הלכה ל"ג (וכ"ה בירושלמי פ"ז דנזיר אלא דשם איכא מ"ד בין שדה אילן לשדה כרם מפנהו לשדה כרם וכ"פ הרמב"ם ובספר האשכול) (ע"כ):
ו סָעִיף ג (ליקוט) בד"א כו' ואינו כו'. ירושלמי שם המוצא מ"מ ה"ז מטפל בו וקוברו במקומו אימתי בזמן שמצא חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום ה"ז מביאו למקום בית הקברות וקוברו אר"ע כך תחלת תשמישי לפני חכמים פ"א כו' ושם מה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו וכן תניא בא"ר (כ"כ בתה"א וליתא במ"ש שלנו) לעולם אינו מ"מ עד שימצא ראשו ורובו רי"א השדרה והגלגלת הן הן רובו (ע"כ):
ז סָעִיף ה אפילו נקבר כו'. דקאמר שם קבר הידוע כו' וקבר המזיק כו' משמע אפילו קבר ידוע:
ח סָעִיף ה (ליקוט) אם קדם כו'. ירושלמי סוף נזיר קבר שהוא מזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה הורי ר' אבא בר כהן בכפר עקביא מקומו מותר בהנאה מה ופליג כאן כשקדם את העיר כאן בשקדמתו העיר וכ"פ בתה"א (ע"כ):
ט סָעִיף ו (ליקוט) קבר שפינוהו כו'. א"ר פי"ג (ע"כ):
י סָעִיף ז החוצב כו'. עתוס' שם מ"ז ב' ד"ה איתביה כו' אבל הרמב"ן כתב דסוגיא שם לאביי אבל לרבא בכל ענין אסור:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.