א אָבֵל אָסוּר בְּשִׂמְחָה; לְפִיכָךְ לֹא יִקַח תִּינוֹק בְּחֵיקוֹ כָּל שִׁבְעָה, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי שְׂחוֹק.
ב עַל כָּל מֵתִים נִכְנָס לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ. וְאַף אִם הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, מֻתָּר לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ. וּמִיהוּ שִׂמְחַת מְרֵעוּת שֶׁהָיָה חַיָּב לִפְרֹעַ אוֹתָהּ מִיָּד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ מִיָּד אַחַר שִׁבְעָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ חַיָּב לְפָרְעָהּ, אָסוּר לִכָּנֵס לָהּ עַד ל'. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחַיָּב לְפָרְעָהּ, אָסוּר עַד לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ. הַגָּה: וּבַחֲבוּרַת מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁמַּשִּׂיא יָתוֹם וִיתוֹמָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאִם לֹא יֹאכַל שָׁם יִתְבַּטֵּל הַמַּעֲשֶׂה, מֻתָּר לְאַחַר ל', אֲבָל תּוֹךְ ל' אָסוּר לְכָל סְעֻדַּת מִצְוָה שֶׁבָּעוֹלָם (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד). אֲבָל סְעֻדַּת מִצְוָה דְּלֵית בֵּיהּ שִׂמְחָה, מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ, כְּגוֹן פִּדְיוֹן הַבֵּן אוֹ סְעֻדַּת בְּרִית מִילָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל שָׁם אֲפִלּוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ (ת"ה סִי' רנ"א). וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּסְעֻדַּת בְּרִית מִילָה (מָרְדְּכַי). וְהַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּשׁוּם סְעֻדָּה בָּעוֹלָם כָּל י"ב חֹדֶשׁ, אִם הוּא חוּץ לְבֵיתוֹ, וּבְתוֹךְ הַבַּיִת מְקִלִּין שֶׁאוֹכֵל בְּבֵיתוֹ בִּסְעֻדַּת בְּרִית מִילָה, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר סְעֻדּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם שִׂמְחָה. אֲבָל בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין יֵשׁ לְהַחְמִיר, כֵּן נִרְאֶה לִי. אָבֵל שֶׁהוּא בַּעַל בְּרִית אוֹ מוֹהֵל, יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת עַד לְאַחַר הַמִּילָה. וּמֻתָּר לִכָּנֵס לַמִּילָה לֶאֱכֹל שָׁם, אִם הוּא לְאַחַר ל', אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמִּילָה בְּבֵיתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מהרי"ל).
ג לִכָּנֵס לַחֻפָּה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת אֲכִילָה, לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכוֹת, יֵשׁ מַתִּירִין וְיֵשׁ אוֹסְרִין; אֶלָא עוֹמֵד חוּץ לַבַּיִת לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכוֹת. הַגָּה: אָבֵל לֹא יִכָּנֵס לַבַּיִת כְּלָל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים שָׁם בְּמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה, וְכֵן נוֹהֲגִים בְּאַשְׁכְּנַז (טוּר) וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְכָל זֶה בְּבַיִת שֶׁעוֹשִׂין הַחֲתֻנָּה וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין שָׁם, אֲבָל בְּחֻפָּה שֶׁעוֹשִׂין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמְּבָרְכִין שָׁם בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין וְאֵין שִׂמְחָה כְּלָל, מֻתָּר מִיָּד אַחַר שִׁבְעָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְיֵשׁ אוֹסְרִין עַד שְׁלֹשִׁים (שָׁם בְּשֵׁם ראבי"ה), וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּחְמִירִין לִהְיוֹת הָאָבֵל עוֹמֵד כָּל י"ב חֹדֶשׁ חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכוֹת (הַגָּהוֹת במהרי"ל). וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְּאָבֵל יָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין תַּחַת הַחֻפָּה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכֵן יוּכַל לְהַכְנִיס חָתָן כְּדֶרֶךְ אַרְצֵנוּ שֶׁשְּׁנֵי אֲנָשִׁים מַכְנִיסִין הֶחָתָן תַּחַת הַחֻפָּה. וְיוּכַל לִלְבֹּשׁ קְצָת בִּגְדֵי שַׁבָּת בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אַחַר ל' (ד"ע), וְכֵן נוֹהֲגִין. יֵשׁ מַתִּירִין לְאָבֵל לֶאֱכֹל בִּסְעֻדַּת נִשּׂוּאִין אוֹ בְּרִית מִילָה עִם הַמְּשַׁמְּשִׁין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בִּמְקוֹם שִׂמְחָה כְּגוֹן בְּבַיִת אַחֵר (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק), וְיֵשׁ אוֹסְרִין (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי), וְכֵן נוֹהֲגִין, רַק שֶׁהָאָבֵל מְשַׁמֵּשׁ שָׁם, אִם יִרְצֶה, וְאוֹכֵל בְּבֵיתוֹ מִמַּה שֶּׁשּׁוֹלְחִין לוֹ מִן הַסְּעֻדָּה. יֵשׁ מַתִּירִין לְאָבֵל לֶאֱכֹל בְּאוֹתָהּ סְעֻדָּה שֶׁל דָּגִים שֶׁעוֹשִׂים לְאַחַר הַנִּשּׂוּאִין, כִּי מֵאַחַר שֶׁכְּבָר פָּסְקוּ לוֹמַר שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ אִית לֵיהּ הֶכֵּר שֶׁאֵין שִׂמְחָה בְּאוֹתָהּ סְעֻדָּה, וְשָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לֶאֱכֹל בִּסְעֻדָּה בַּלַּיְלָה שֶׁבְּיוֹם הַמָּחֳרָת מֵת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ (בְּהַגָּהוֹת מִנְהָגִים בְּשֵׁם מהרי"ו).
א סָעִיף ב שמחת מריעות כו'. שעושים ריעים זה עם זה שאוכלים ושותים זה עם זה היום וחוזרים ואוכלים עם זה למחר:
ב סָעִיף ב י"ב חודש. ואף אם השנה מעוברת סגי בי"ב חדש. כן כתבו הפוסקים:
ג סָעִיף ב אבל תוך שלשים אסור.) משמע אפי' בשאר קרובים וכן משמע בעט"ז וכן הוא להדיא בהראב"ד שהביא בספר תורת האדם שממנו מקור דין זה ע"ש וכן בל' הראב"ד שברא"ש וכן לענין שאלת שלום לעיל סימן שפ"ה ולענין נשואין לקמן סימן שנ"ב אין חילוק בשלשים בין אביו ואמו לשאר קרובים והב"ח לא פירש כן ולפעד"נ כמ"ש:
ד סָעִיף ג ויכול ללבוש קצת בגדי שבת כו'. בעט"ז השמיט תיבת קצת ואולי גם הרב ל"ד נקט דה"ה דיכול ללבוש כל בגדי שבת וכן נוהגין:
ה סָעִיף ג ובלבד שיהא אחר ל' כו'. גם כאן פירש הב"ח דיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' כמו בכניסת יתום ויתומה דלעיל ולשון הרב לא משמע כן אלא נראה כמ"ש בס"ק ג':
ו סָעִיף ג ובלבד שלא יהא במקום שמחה. כגון בבית אחר כצ"ל וכן הוא בעט"ז:
ז סָעִיף ג לאכול באותה סעודה של דגים כו'. כתב הב"ח מיהו בליל ב' אע"פ דנוהגים בק"ק קראקא שלא לברך שהשמחה במעונו אין לאבל לאכול באותה סעודה דל"ד ליום ב' שכבר בעל בעילת מצוה בליל ב' כפי מנהגם ולכך עושים סעודה של דגים ביום ב' משום ברכת דגים כדאיתא פ"ק דכתובות הלכך אינה נקראת סעודת שמחה ואין אומרים לא אשר ברא ולא שהשמחה במעונו אבל בליל ב' מקמי בעילת מצוה דמברכים אשר ברא לא נגמרו הנשואים ומה שלא נהגו לומר שהשמח' במעונו הוא מפני דמתאספי' שם אנשים ונשים כו' עיין שם:
ח סָעִיף ג יש אומרים דאסור לאכול כו'. וכ' העטרת זהב ולא ראיתי נוהגים כן ואני אומר דבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמו שכתב לעיל ר"ס ק"צ ולא ראינו אינו ראיה ואני ראיתי נוהגים לאיסור גם לקמן ס"ס ת"ב כתב הרב בסתם לאיסור:
א סָעִיף ב לאחר י"ב חדש. כתוב בטור ואף אם השנה מעוברת משמע דאחר י"ב חדש הפסיק לגמרי האבילות מדשרי לילך לבית המשתה ותמהתי על שיש אנשים נוהגים קצת אבילות גם בחודש הי"ג מאין להם דבר זה והוא באמת דבר בטל וכ"כ מו"ח ז"ל:
ב סָעִיף ב בשום סעודה בעולם תוך י"ב חדש. וה"ה תוך ל' על שאר קרובים:
ג סָעִיף ב למילה לאכול שם אם הוא לאחר ל'. תמוה לי שהרי בתשובת מהרי"ל סי' קט"ז משמע דאחר ז' מותר וב"י מביאו: שוב ראיתי בדרכי משה שהכריע כן מסברא דנפשיה לאסור עד לאחר ל' והנה דבר פשוט שעל אביו ואמו קאי זה דאלו בשאר קרובים פשיטא שמותר לאחר שלשים דאין לומר דקמ"ל איסורא תוך ל' דא"כ היה לו לומר ואסור כל ל' אלא דעל אביו ואמו קאי ובשאר קרובים אפי' תוך ל' שרי אחר ז' ימים והוא תמוה דבהדיא כתב הרא"ש פרק אלו מגלחין דתוך ל' שוה בשאר קרובים לאביו ואמו ומ"מ אין להקל בתוך ל' של אביו ואמו נגד הכרעת רמ"א:
ד סָעִיף ג וכן יוכל להכניס חתן כו'. כתב מו"ח ז"ל ונראה דכ"ש שיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' להכניס החתן דטפי יש להתיר תוך ל' על שאר קרוביו מתוך י"ב חדש על אביו ואמו ונ"ל דלא התירו אלא להכניס החתן תחת החופה אבל לא ליכנס לאכול על סעודת החתונה דהא אפילו במשיא יתום ויתומה לא התירו לאכול בסעודה אם לא בדרך שאם לא יהיה שם יתבטל המעשה והא ודאי דמשיא יתומה הוה כמו אביה וטפי הוה מסתבר להתיר מאותו שמכניס החתן תחת החופה כנ"ל שלא כקצת שנוהגים להקל בזה:
ה סָעִיף ג באותה סעודה של דגים כו'. לפי המנהג שכתב רמ"א שלא לאכול בשום סעודה כו' גם זה אסור:
א סָעִיף ב מריעות. שעושים ריעים זה עם זה שאוכלים ושותים עם זה היום וחוזרים ואוכלים עם זה למחר. ש"ך:
ב סָעִיף ב שבעולם. כתב הש"ך משמע אפילו בשאר קרובים הדין כן. וכן לענין שאלת שלום ולענין נשואין אין חילוק כלל בין אביו ואמו לשאר קרובים. והב"ח לא פירש כן ולא נהירא עכ"ל:
ג סָעִיף ב ל'. כתב הט"ז דיש לתמוה על הרמ"א שהרי בתשו' מהרי"ל משמע דאחר ז' מותר. שוב ראיתי בד"מ שהכריע כן מסברא דנפשיה לאסור עד אחר ל'. ודבר פשוט שעל אביו ואמו קאי דאלו בשאר קרובים פשיטא שמותר לאחר ל' דא"ל דקמ"ל איסורא תוך ל' דא"כ ה"ל לומר ואסור כל ל' אלא ע"כ דבשאר קרובים אפי' תוך ל' שרי אחר ז' ימים והוא תמוה דבהדיא כתב הרא"ש פ' אלו מגלחין דתוך ל' שוה בשאר קרובים לאביו ואמו. מ"מ אין להקל בתוך ל' לאביו ואמו נגד הכרעת רמ"א. עכ"ל (ובנה"כ כ' שהמעיין בתשו' מהרי"ל סימן קכ"ג יראה לעינים דאינו מתיר תוך ל' באביו ואמו ע"ש):
ד סָעִיף ג קצת. בלבוש השמיט תיבת קצת ואולי גם הרב לאו דוקא נקט דה"ה דיכול ללבוש כל בגדי שבת וכן נוהגין. ש"ך:
ה סָעִיף ג ובלבד. גם כאן פירש הב"ח דיש להתיר לאבל על שאר קרוביו תוך ל' כמו בכניסת יתום ויתומה ואין כן דעת הש"ך וכמ"ש בס"ק ב' ע"ש. והט"ז כ' ונ"ל דלא התירו אלא להכניס החתן תחת החופה אבל לא ליכנס לאכול על סעודת החתונה דהא אפי' במשיא יתום ויתומה לא התירו לאכול בסעודה אם לא בדרך שאם לא יהיה שם יתבטל המעשה והא ודאי דמשיא יתומה הוה כמו אביה וטפי הוה מסתבר להתיר מאותו שמכניס החתן תחת החופה כנ"ל שלא כקצת שנוהגים להקל בזה עכ"ל (ויש נוהגין להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אח"כ עם המשמשים אחר גמר הסעודה וזה אין למחות בידם. אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות):
ו סָעִיף ג במעונו. כ' הב"ח מיהו בליל ב' אע"פ דנוהגין בק"ק קראקא שלא לברך שהשמחה במעונו אין לאבל לאכול באותה סעודה דל"ד ליום ב' שכבר בעל בעילת מצוה בליל ב' כפי מנהגם ולכך עושים סעודה של דגים ביום ב' משום ברכת דגים כדאיתא פ"ק דכתובות הלכך אינה נקראת סעודת שמחה ואין אומרים לא אשר ברא ולא שהשמחה במעונו אבל בליל ב' מקמי בעילת מצוה דמברכים אשר ברא לא נגמרו הנשואים. ומה שלא נהגו לומר שהשמחה במעונו הוא מפני שמתאספים שם אנשים ונשים וכו' ע"ש. וכתב הט"ז ולפי המנהג שכ' רמ"א שלא לאכול בשום סעודה גם באותה סעודה של דגים אסור. עכ"ל:
ז סָעִיף ג המחרת. וכ' הלבוש ולא ראיתי נוהגין כן ואני אומר בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג כמ"ש לעיל ר"ס ק"ץ ע"ש. ולא ראינו אינו ראיה. ואני ראיתי נוהגין לאיסור. גם לקמן ס"ס ת"ב כתב הרב בסתם לאיסור. עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א בשמחה. עמ"ש לעיל סי' שע"ו סק"ב בשם תשובת הר הכרמל סי' ך' שכתב דבהבדלה שעושה תוך שבעה על הכוס לא יאמר פסוקי שמחה שקודם לה רק יתחיל מהברכות ע"ש. ועי' במג"א סי' תכ"ו שכתב דאבל בז' ימי אבילות לא יקדש הלבנה אבל אם לא השלים אבילתו עד יו"ד בחודש לא ימתין עד ליל י"א ויקדש בימי אבלו ע"ש. ובתשובת שבו"י ח"ב סי' י"א כתב דמ"מ אין לו לקדש הלבנה עד אחר ג' לבכי ואפילו אם ככלות ג' לבכי יהיה ליל י"ב לחודש ימתין ע"ש. ובתשו' שער אפרים חי"ד סי' צ"ה כתב דדוקא אם עובר הזמן שלא יכול לקדש שוב יכול לקדש בימי אבלו אבל כשיש עוד זמן לקדש אינו יכול לקדש בימי אבלו ע"ש:
ב סָעִיף ב לבית המשתה. עי' בשאילת יעב"ץ ח"ב מסי' קע"ט עד סימן קפ"ה הרבה חילוקים בענין זה. ולפי שלדעתי אין דבריו מוכרחים ע"כ לא הבאתים:
ג סָעִיף ב לאחר ל'. דעת הב"ח דדוקא תוך ל' של אב ואם אסור אבל משאר קרובים מותר אפילו תוך ל' והש"ך סק"ג חולק עליו וסובר דאין חילוק ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' ק' שכתב דנראה לו דעת הב"ח מוכרח דק"ו הוא ומה סעודת מריעות שאפילו חייב לפרעה אסור באב ואם תוך י"ב חודש מותר בשאר קרובים תוך ל' כו' ע"ש:
ד סָעִיף ב בסעודת ב"מ. עי' בתשו' אדני פז סוס"י י' שכתב דאם שכח והיה על סעודת זכר בליל שבת שרי ליה לילך למחר בשבת על סעודת ברית מילה דאם לא ילך יהיה מלתא דפרהסיא ע"ש ואין זה ברור:
ה סָעִיף ב סעודה בעולם. ובסיום מסכת עי"ל סי' רמ"ו בש"ך ס"ק כ"ו. וסעודת בר מצוה משמע ביש"ש פרק מרובה שדינו כסיום מסכת והיינו אם הנער דורש או שהוא ממש ביום שנעשה ב"מ. דגמ"ר:
ו סָעִיף ב או מוהל ילבש. עי' בשו"ת נו"ב תניינא חיו"ד סי' רי"ג שפקפק על זה ומ"מ כתב בסוף שמבטל דעתו נגד דעת מהרי"ל שמתיר וכדאי הוא מהרי"ל לסמוך עליו ע"ש:
ז סָעִיף ג ובלבד שיהא אחר ל'. עבה"ט. וכבר כתבתי בשם נו"ב דדעת הב"ח מוכרח. וכתב עוד דע"כ לא אסר רמ"א להיות משני אנשים המכניסים את החתן תוך ל' אלא היכא שאין בזה דיחוי הנישואין אבל אם יש בזה דיחוי הנישואין לבחור שלא קיים פ"ו לא החמיר מאחר שרבים מקילין בכל ענין בשאינו אוכל שם ואפילו תוך ל' של אב או אם ובפרט אם כבר הכינו ויש קצת פסידא ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז דלא התירו כו' עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סוס"י ל"ז כתב דאותם הנוהגים להקל לאכול שם יש להם על מה שיסמוכו ע"ש:
ח סָעִיף ג בסעודה בלילה. עי' בשו"ת מקום שמואל סי' פ' שכתב דזה איירי בסעודת חתונה שיש שם מזמוטי חתן וכלה ויש בה שמחה אבל בסעודת ברית מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא מותר ע"ש. ומה שהשיג שם על הש"ך שכתב על העט"ז ולא ראינו אינו ראיה דהרי בר"ס א' כתב הש"ך גופיה דבמנהג הוי לא ראינו ראיה ע"ש תמה אני דהא הש"ך קודם תיבות ולא ראינו כו' כתב דבדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג ונשמר מזה:
א סָעִיף א אסור כו'. כ"ב ב' וכמ"ש בס"ב:
ב סָעִיף א לפיכך כו'. עבה"ג:
ג סָעִיף ב אע"פ שחייב כו'. מדמחלק לל' יום:
ד סָעִיף ב ובחבורת כו'. מ"ש וירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה ולשמחת כו' ובכתובות ד' א סד"ה אבל וביבמות מ"ד א' סד"ה שאני ופי' הראב"ד דוקא כה"ג דשאר סעודת מצוה הא חמיר מסעודת רשות ממש"ש ולשמחת מריעות כו' ודוקא לאחר ל' יום וכן כההיא דירושלמי דמתיר בחבורת מצוה וקידוש החודש שא"א בלעדו כגון אכילת פסח וז"ש ואם לא כו' ועברא"ש סימן פ"ט. ונ"י פי' כגון בסעודה דלית שמחה כגון ברית כו' וכמ"ש בפרק קמא דכתובות (ח' א') ת"ש אבל סעודת כו': (ליקוט) ובחבורת כו'. אבל הרמב"ן חולק וכ' דוקא כמ"ש בירושלמי קידוש ר"ח ואכילת קדשים ופסח כו' (ע"כ):
ה סָעִיף ב ויש אוסרין כו'. כמ"ש בר"פ י"ט דשבת שנאמר שש אנכי כו' ועתוס' דמ"ק ד"ה הנ"ל:
ו סָעִיף ב אבל שהוא כו'. עבא"ח סי' תקנ"ט:
ז סָעִיף ג ליכנס כו' יש מתירין לאבל כו' וי"א כו'. עבתוס' ד"ה הנ"ל ף
ח סָעִיף ג (ליקוט) וכ"ז בבית כו'. כמ"ש בסוכה כ"ה ב' אין שמחה כו' אין שמחה כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.