א אָבֵל אָסוּר לְגַלֵחַ שְׂעָרוֹ, אֶחָד שְׂעַר רֹאשׁוֹ וְאֶחָד שְׂעַר זְקָנוֹ וְאֶחָד כָּל שֵׂעָר שֶׁבּוֹ, וַאֲפִלוּ שֶׁל בֵּית הַסְתָרִים, כָּל ל' יוֹם. וּשְׂעַר שֶׁל הַשָּׂפָה וּמֵהַצְּדָדִים, כָּל שֶׁמְּעַכֵּב אֶת הָאֲכִילָה, תּוֹךְ ז' אָסוּר; אַחַר שִׁבְעָה, מֻתָּר.
ב יָשַׁב לְגַלֵחַ, וְאָמְרוּ לוֹ: מֵת אָבִיו, הֲרֵי זֶה מַשְׁלִים רֹאשׁוֹ, אֶחָד הַמְגַלֵחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַלֵחַ; וּמַה שֶּׁהַסַפָּר גוֹמֵר, הַיְנוּ בִּדְלֵיכָּא סַפָּר אַחֵר בְּמָתָא.
ג כָּל אוֹתָם שֶׁאָמְרוּ מֻתָּר לְגַלֵחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אִם אֵרְעוֹ אֶחָד מֵאֵלוּ קֹדֶם הָאֲבֵלוּת, וְנִכְנַס מִיָּד תּוֹךְ הָאֵבֶל, אָסוּר לְגַלֵחַ. אֲבָל אִם אֵרְעוֹ אֶחָד מֵאֵלוּ, וּתְכָפוּהוּ מִיָּד שְׁנֵי אֲבֵלוּת זֶה אַחַר זֶה, מְגַלֵחַ כְּדַרְכּוֹ, בֵּין בְּתַעַר בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם, וַאֲפִלוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה. וְאָדָם אֶחָד שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו זֶה אַחַר זֶה, מֵקֵל שְׂעָרוֹ בְּתַעַר אֲבָל לֹא בְּמִסְפָּרַיִם. וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ בְּצִנְעָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
ד עַל כָּל הַמֵּתִים מְגַלֵחַ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו. הַגָּה: וְאֵין הָרֶגֶל מְהָנֵי אִם פָּגַע קֹדֶם שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו (טוּר). וְעַיֵּן בא"ח סִימָן תקמ"ח. וְשִׁעוּר גְּעָרָה יֵשׁ בּוֹ פְּלֻגְתָּא, וְנוֹהֲגִים בְּג' חֳדָשִׁים (כְּדַעַת מהרא"י בִּפְסָקָיו וַאֲגֻדָּה ומהרי"ל והר"ן). וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מִסְתַּפְּרִין עַל אָב וָאֵם כָּל י"ב חֹדֶשׁ (מהרי"ל מִנְהַג קְצָת מְקוֹמוֹת), אִם לֹא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁהִכְבִּיד עָלָיו שְׂעָרוֹ, אוֹ שֶׁהוֹלֵךְ בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמִתְנַוֵּל בֵּינֵיהֶם בְּשַׂעֲרוֹתָיו, דְּמֻתָּר לְסַפֵּר (כֵּן הֵשִׁיב הָאוֹר זָרוּעַ).
ה אִשָּׁה מֻתֶּרֶת בִּנְטִילַת שֵׂעָר אַחַר ז'. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אַף לְאִשָּׁה, וְכֵן עִקָּר.
ו לִסְרֹק רֹאשׁוֹ בְּמַסְרֵק, מֻתָּר, אֲפִלוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה.
ז כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְגַלֵחַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כָּךְ אָסוּר לִטֹּל צִפֹּרְנַיִם בִּכְלִי; אֲבָל בְּיָדָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו, מֻתָּר, אֲפִלוּ תּוֹךְ שִׁבְעָה. וְאִשָּׁה שֶׁאֵרַע טְבִילָתָהּ אַחַר שִׁבְעָה, תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אִם תִּטֹּל צִפָּרְנֶיהָ בְּיָדֶיהָ אוֹ בְּשִׁנֶּיהָ אֵינָהּ נוֹטֶלֶת יָפֶה, אֶלָא תֹּאמַר לְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים לִטְּלָם בְּתַעַר אוֹ בְּמִסְפָּרַיִם. הַגָּה: וְלָאו דַּוְקָא עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, אֶלָּא הוּא הַדִּין יִשְׂרְאֵלִית, וְסִרְכָא דְּלִשְׁנָא דְּחֹל הַמּוֹעֵד נָקַט (דַּעַת עַצְמוֹ).
א סָעִיף א כל שמעכב כו'. תימה דכאן פסק כדעת הרי"ץ גיאות שבטור ובב"י כתב דנקטינן כהראב"ד ורמב"ם דאסור כלל ואין חילוק בין שערות המעכבים האכילה או לא ע"ש:
ב סָעִיף ה לסרוק כו'. כאן חסר סעיף א' שהרי נרשם סעיף ד' סעיף ו' ולא נרשם סעיף ה' ולא כעט"ז שחלק סעיף ה' לב' סעיפים ע"ש אלא צ"ל סעיף חדש כמו שהוא במקצת ספרי הש"ע וכך צ"ל אשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. הג"ה ויש אוסרים אף לאשה וכן עיקר ע"כ. וכן הוא בהקדמת סמ"ק ע"ש ועיין בב"י ב' הדעות והב"ח פסק דבמקום שדרכה של אשה לגלח שערות אלו כגון רבוי שערות דצידעא ובת צידעא מותרת ליטלם אחר ז' ע"ש:
ג סָעִיף ו האשה כו'. ובב"י משמע דאפי' לאיש מותר שאין כאן לא תענוג ולא שמחה ונ"ל דל"ד נקט אשה ובב"ח כתב שמצא שט"ס הוא וצריך להגיה לסרוק ראשו כו' וכן הוא בעט"ז אך בהגה' סמ"ק בשם א"ז מתיר דוקא לאשה ולא לאיש ומביאו הב"ח:
ד סָעִיף ז ולאו דוקא עובדת כוכבים כו'. ולפעד"נ דדוקא נקט עובדת כוכבים דאלת"ה א"כ אפילו לאיש לשתרי לגלח או ליטול צפרניו על ידי ישראל אחר אלא ודאי כיון דשלוחו הוא אסור וא"כ אמאי שרי באשה טפי בשלוחה מבהיא עצמה וגם דוחק לומר דסרכא דלישנא דח"ה נקט דהא המחבר ס"ל בא"ח סי' תקל"ב דמותר ליטול צפרניו בח"ה אלא דהגמי"י ס"ל דאסור ליטול צפרניו בח"ה וקאמר דעל ידי עובד כוכבים מותר דאמירה לעובד כוכבי' שבות ובמקום מצוה לא גזור ואם כן ה"ה באבל דהא קי"ל אמירה לעובדי כוכבים שבות אפילו בדבר שאינו של שבת וכדלעיל הלכות כלאי בהמה סי' רצ"ז ס"ד וא"כ הכא דוקא לעובד כוכבים שרי דאמירה לעובד כוכבים לא אסור אלא משום שבות ובמקום מצוה לא גזרו אבל לישראל אסור ודו"ק:
א סָעִיף ב אחד המגלח. פי' שבשעת הגילוח נאמר למגלח שמת לו מת יכול לגמור מלאכתו משום כבוד הבריות: בסימן זה נחסר סעיף אחד והיינו סעיף ה' וכצ"ל אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה ימים. הג"ה ויש אוסרין אף לאשה וכן עיקר. קבלתי שנמצא כן בש"ע של רמ"א כתיבת ידו ז"ל:
ב סָעִיף ו לסרוק ראשו במסרק כו'. כצ"ל:
ג סָעִיף ה ולאו דוקא כו'. תמוה לי דאם יש איסור ליטול בעצמה ודאי גם ע"י ישראלית אסור דיש משום לפני עור וגו') אבל נראה לי שהוצרכו ליטול ע"י ישראלית כדי שיהיה ע"י שינוי כמ"ש בסמוך דאילו בידיה או בשיניה אי אפשר לה להסירם היטב כפי הצורך לטבילה אבל תימה לי על בעל הש"ע שהרי פסק בסעיף ה' אשה מותרת בנטילת שער אחר ז' והיינו כרי"ף ורמב"ם וכמו שכ' ב"י ולמה לא תהיה מותרת כאן ליטול צפרניה ע"י עצמה בלא שינוי והלא צפרנים אינם חמורים משער. ועוד קשיא אפי' לדעת רמ"א והלא בסי' שצ"ג סעיף ג' התירו ליטול צפרנים בשביל למול ולמה לא נתיר בשביל טבילת מצוה לכולי עלמא ולא ראינו נשים נוהגות כן ליטול צפרנים על ידי אחר תוך שלשים:
א סָעִיף ו במסרק. ובהגה' סמ"ק בשם א"ז מתיר דוקא לאשה ולא לאיש ומביאו הב"ח. ש"ך:
ב סָעִיף ז ישראלית. והש"ך כ' דדוקא נקט עובדת כוכבים דאלת"ה אפילו לאיש לישתרי לגלח וליטול צפרניו ע"י ישראל אחר אלא ודאי כיון דשלוחו הוא אסור אלא דוקא ע"י עובדת כוכבים שרי דאמירה לעובד כוכבים לא אסור אלא משום שבות ובמקום מצוה לא גזרו ובט"ז הקשה שהרי בס"ה פסק דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' ולמה לא תהיה מותרת כאן ליטול צפרניה ע"י עצמה בלא שינוי והלא אינם חמורים משער. גם קשה אפילו לדעת רמ"א והלא בסי' שצ"ג ס"ג התיר ליטול צפרנים בשביל למול ולמה לא נתיר בשביל טבילת מצוה לכ"ע עכ"ל (ובנה"כ כתב דלק"מ דהכא כיון דאפשר ע"י שינוי שאני דכל מה דאפשר לתקן עדיף. ומ"ש מנטילת צפרני המוהל התם אין כונתו משום נוי רק שמתקן ב' צפרני אגודל שיש בהן צורך מילה כשהן משופעין ומחודדין לצורך הפריעה. עכ"ל):
א סָעִיף א אסור לגלח. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' רי"ג שכתב דאם אירע ברית מילה והאבל סנדק או מוהל אפ"ה אסור בתספורת ולא דמי למ"ש רמ"א לקמן סי' שצ"א ס"ב בהג"ה בשם מהרי"ל מכמה טעמים ע"ש:
ב סָעִיף א לגלח שערו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י מותר להעמיד באנקע"ס בשלשים של אבל אם צריך לכך הרבה הגם שצריך לגלח הראש קודם עבור זה וכן בחול המועד ע"כ:
ג סָעִיף ד ואין הרגל מהני. כ"כ גם המחבר בא"ח סי' תקמ"ח ס"ט ולקמן סי' שצ"ט ס"ד. ונראה דה"ה דאין הרגל עם הגערה מהני אם פגע קודם שלשים וכן מבואר לעיל סי' שפ"ט ס"ה לענין גיהוץ אמנם בשו"ת נו"ב חלק א"ח סימן י"ד ע"ד השאלה אם הגיע זמן הגערה בחוה"מ האריך בזה וסיים באופן שבחוה"מ ודאי אין להתיר ובערב הרגל אם גערו בו חביריו יותר ראוי להתיר אף תוך למ"ד וכ"ז נראה להלכה ולא למעשה עד אתיישב בדבר עכ"ל. ותימא שלא זכר כלל מדברי הש"ע דסי' שפ"ט הנ"ל דלית דין צריך בושש כי גיהוץ ותספורת שוים. שוב מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קכ"ד שתמה עליו בזה והאריך להביא הרבה פוסקים לאסור וסיים דאותם המורים המקילין בתוך ל' על אב ואם מפאת הרגל וסומכים על הנו"ב הנ"ל יהיה להם אשר להם ואל יהי חלקי עמהם ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' נ"ג:
ד סָעִיף ד בג' חדשים. עי' בתשובת נו"ב חא"ח סי' י"ד בסופו שכתב דמה שאמרו שיעור גערה ג"ח היינו לאלו שמגלחין רק ראשם אבל לאלו שמגלחין זקנם (ע"י מספרים או במשיחה) שיעור גערה זמן קצר יותר וכ"כ בתשו' חתם סופר סי' שמ"ז דלבני אשכנז שרגילים לגלח זקנם שיעור גערה שלשים יום ואם תכפוהו שלשים לאביו ולאמו עם אבילות דרבים מי"ז בתמוז יסתפר תספורת כל שהוא ביום י"ח תמוז באופן שלא יהיה ראוי עוד לגערה ע"ש] וע"ש עוד לענין אם הגיע זמן הגערה בחוה"מ אם רשאי לגלח. ועי' בתשו' אדני פז סי' ח' שכתב דכוונת רמ"א דלאחר שעברו ג' חדשים שהוא שיעור גערה מותר לספר עצמו כל זמן שירצה לפי מנהגו הראשון ע"ש:
ה סָעִיף ה אוסרים. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סוס"י ל"ז:
א סָעִיף א אחד שער כו'. מ"ש והביאו הרא"ש בסי' ק' ותוס' ביבמות מג"א ד"ה במקום כו':
ב סָעִיף א ושער כו' ומהצדדים כו'. עברא"ש סי' ס"ז וכדברי הראב"ד שפסק כרבי אמי דשפה וצדדים כל שמעכבת ושלא כהרא"ש וכתב בת"ה שהראב"ד כתב דוקא בח"ה אבל באבל אסור (וכ"ד הרמב"ם) מברייתא הנ"ל וא' שער זקנו כו' והרי"ץ גיאות כתב דתוך ז' אסור ולאחר ז' מותר והרמב"ן הביא ראיה מירושלמי דאף תוך ז' מותר ועבב"י שהביא הירושלמי ופסק בש"ע כהרי"ץ גיאות ועשה הכרעה אבל דברי הרמב"ן עיקר כמו שהוכיח מירושלמי וכ"ה דעת הטור: (ליקוט) ושער שעל כו'. דלא כהראב"ד שכתב דדוקא בחה"מ אבל באבלות אסור כמ"ש בא"ר לתספורת כיצד כו' וליתא דבירושלמי (פ"ג) אמרינן שפה ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר כו' חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי שהוא מיקל כאן וכאן ר"י בר אחא ר"ש בר רב משמיה דרב (כ"ה בתה"א) הלכה כדברי שהוא מיקל בהלכות אבל רב אמר שפה כנטילת צפרנים לכ"ד א"ר ירמיה ובלבד הנוטות ר"ל שנוטות על הפה ומעכב האכילה (ע"כ):
ג סָעִיף ב (ליקוט) ישב כו'. א"ר פ"ה ה"ח וערא"ש פקט"ו (ע"כ):
ד סָעִיף ג ואפילו תוך כו'. ממש"ש ומכבס כו' ועבה"ג:
ה סָעִיף ג ובלבד כו'. עבא"ח סי' תקל"א:
ו סָעִיף ד ואין הרגל כו'. עתוס' כ"ב ב' ד"ה עד כו':
ז סָעִיף ה אשה כו'. מ"ש והביאו הרא"ש סי' ק' ותוס' דיבמות שם: (ליקוט) אשה כו'. בא"ר (כ"ה בתה"א) כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת אבל תוס' מפרשים כל זה במעברת סרק ע"פ שלמטה וכן הסכים הרמב"ן וז"ש ויש אוסרין כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ה ויש אוסרין כו'. עבתוס' שם ובתה"א כתב בשם תוס' דהאי תספורת דשרי היינו ע"פ שלמטה כו' וכ"כ בתוס' דמ"ק י"ח א' ד"ה ובגנוסתרי כו':
ט סָעִיף ו (ליקוט) לסרוק כו'. עתוס' י"ט ב' ד"ה אתיא כו' (ע"כ):
י סָעִיף ז בכלי כו' אבל כו' אפילו כו'. עברא"ש שם סי' ס"ו ומשמע דברי הרי"ף שכל ל' יום אסור בכלי. תה"א ועתוס' שם י"ח א' ד"ה ובגנוסתרי. ולא ידענא מנ"ל כו':
יא סָעִיף ז (ליקוט) אפילו תוך ז'. מעובדא דשמואל שם. תה"א (ע"כ):
יב סָעִיף ז ואשה כו'. עבא"ח סי' תקל"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.